חינוך לבחירה חופשית. יש דבר כזה?

"אנחנו רוקמים לנו את החיים שלנו, בוחרים את הצבעים, מציירים את הדוגמאות,

רוקמים לאט לאט, תפר אחרי תפר. ובכל פעם אנחנו מופתעים לראות מה יצא לנו,

וקוראים לזה גורל" (מתוך הספר "בואי אמא", מאת לאה נאור 2004)

 

פוסט זה מוקדש לנושא החינוך לבחירה בגיל הרך ובכלל. הפוסט מתבסס על מאמר שכתבתי בשנת 1987 לכתב העת הד הגן. מאז ועד היום מעסיקה אותי השאלה מהי בחירה ואיך לחנך ילדים לבחירות מושכלות ?

choices

https://www.ted.com/playlists/164/how_we_make_choices

מבוא-הצגת הבעיה: בחירות שאנו עושים אינטואיטיבית אינן בהכרח הגיוניות

הבחירה – שהיא פעולת העדפה – היא מרכיב מרכזי בהגדרת חירותו של האדם. אדם חופשי הוא מי שיכול לשקול אפשרויות העומדות בפניו, לבחור באחת מהן, כלומר -לקבל החלטות, ולבצען.

גישות פילוסופיות אקזיסטנציאליות, בשונה מגישות דטרמיניסטיות גורסות שהאדם מתנהל על פי רצונותיו ובחירותיו החופשיים. דהיינו רוב מעשינו מונעים על ידי בחירה חופשית. האדם לפי תפיסות אלו "נזרק" אל העולם ועליו לממש את עצמו על ידי כך יפעל  לפי בחירותיו האישיות. כך קיומו יהפוך לאותנטי.

אפשר היה לצפות אם כך שלא נדרש חינוך לבחירה כיוון שמדובר במצב קיומי שמכין אותנו להתמודד עם מצבים של בחירה. ואכן במשך זמן רב כלכלנים סברו שאנשים מקבלים החלטות רציונאליות מוחלטות בכל הקשור להתנהלותם. אלא שחתן פרס נובל, דניאל כהנמן, פסיכולוג וכלכלן  מצא ביסוס לטענה שאנשים אינם מקבלים החלטות על בסיס נתונים רציונליים אלא שהם מונחים על ידי גורמים רגשיים שגורמים להם לקבל החלטות כלכליות מוטעות שפוגעות בהם. דן אריאלי, פרופסור לפסיכולוגיה ולכלכלה התנהגותית ומחבר רבי המכר  לא רציונאלי ולא במקרה ולא רציונאלי אבל לא נורא, הגיע למסקנות דומות בכל הקשור להחלטות שאנשים מקבלים בחיי היומיום שלהם: בכל הקשור להחלטות שנוגעות לקבלת טיפולים מכאיבים, הרגלי קניה ואכילה. הוא הגיע למסקנה שאנשים מקבלים החלטות  לא רציונאליות.

דהיינו ההחלטות האינטואיטיביות שלנו או בחירה של חלופות איננה בהכרח  נשענת על שיקולים הגיונייםנדמה שהדבר נכון גם בכל הקשור לתהליך קבלת החלטות בתחומי חיים נוספים על קבלת החלטות כלכליות- במיוחד בחינוך ובהורות . בעידן המודרני אנשים נדרשים לקבל אין ספור החלטות: לבחור בין חלופות וזאת מגיל צעיר ביותר.  ואכן עמדות תיאורטיות חינוכיות מקובלות מצהירות על כוונה לעודד ילדים לבחור מגיל צעיר. מנגד התבוננות במצבים יומיומיים במשפחות ובמסגרות חינוך מגלה שהחינוך לבחירה איננו תמיד מושכל ושהורים כמחנכים פורמאליים אינם נותנים את הדעת לתהליכים שמעודדים בחירה לעומת תהליכים מבלבלים שלא יקדמו את תהליך קבלת ההחלטות המושכל של הילדים.

דוגמאות של מצבים יומיומיים של מתן בחירה לילדים בגיל הרך

נביא בהמשך מספר מצבים יומיומיים שקשורים לבחירה אצל ילדים צעירים:

  • אמא שואלת את בנה הפעוט בן שנתיים וחצי ופעוט חבר שמשחק איתו באיזה צבע כל אחד מהם רוצה לצייר; בנה אומר שחור והפעוט השני אומר ורוד; האם מחלקת לילדים את הצבעים כך: חום לבנה שביקש שחור, וצהוב לילד השני. כשנשאלת לסיבת החלוקה הזו היא אומרת ששחור הוא צבע מדכא ורוד איננו מבע מתאים לבנים
  • ילדה מתעקשת ללכת לגן בחורף כשהיא לובשת חולצה קצרה ונועלת סנדלים; כשגננת שואלת את הרב שמביא אותה לגן לסיבת הלבוש הלא מתאים לעונה האב מסביר במבוכה מסוימת שהילדה התעקשה ולא מצא דרך לשכנע אותה להגיע לגן בנעליים.
  • פעוט מתעקש ללבוש לבד את בגדיו אף שהדבר כרוך במאמץ רב מצדו ובאפשור זמן ארוך לתהליך. "התעקשות" זו של הפעוט חוזרת על עצמה שוב ושוב כל אימת שעליו לפשוט וללבוש בגדים במהלך היום סביב עשיית צרכים, החלפת בגדים שהתלכלכו אחרי האוכל ועוד.הוריו מתאפקים לא לעזור לו  מעבר למה שהוא מבקש
  • פעוט מתעקש להדליק בעצמו את האור בחדרו ובחדר המדרגות. לעתים בהיסח דעת הוריו עושים זאת ואז הוא פורץ בבכי ועומד על כך שיכבו את האור על מנת שהוא ידליק אותו בעצמו
  • פעוט מעדיף כשהוא נשאל שארוחת הערב שלו תורכב מלחם(טרי) ועוגיות. עושה רושם שאיננו מסכים לאכול גבינה וירקות באותה ארוחה.

אנו מוצאים הורים ומחנכים מתערבים בשיקולים של הילדים ומונעים מהם בחירה  במצבים שבהם לא אמורה להיות בעיה לאפשר לילדים בחירה:  כגון בחירה של חומרים להבעה(צבעי אצבעות לעומת עפרונות צבעוניים) , בחירת צבע של בגדים, בחירת ספר לקריאה וכו'. לא אחת אנו נותנים לפעוט  צבע מסוים מתוך קופסת צבעים מבלי לתת את הדעת לכך שחשוב היה שהילד יבחר בעצמו את הצבע הרצוי לו. לעתים קרובות אנו מציעים לילדים להעתיק שבלונות שאנו מציירים ובכך מונעים מהם לצייר באופן חופשי דברים כראות עיניהם. לעתים אנו מתערבים בהבעה הרגשית של הילד הצעיר שאומר לנו שהוא שונא אותנו או ילד זה או אחר, ואומרים לו שאין זה מנומס לדבר ככה.

מנגד אנו מאפשרים לעתים בחירות שילדים צעירים אינם יכולים לשאת בהשלכות של בחירותיהם. לדוגמה אנו עשויים לשאול ילד בן ארבע אם הוא רוצה אח או אחות וקורה שכשהצאצא החדש מגיע, והילד שלנו "מתחרט" ומבקש שנחזיר את התינוק החדש לבית החולים . אנו מנמקים לעתים את השארתו של ילד בן חמש לבד בבית לזמן קצר בכך שזה מה שהוא ביקש  מבלי לתת את הדעת לסכנות האורבות לילד כפועל יוצא של בחירתו  באפשרות זו. אנו מאפשרים לילד לבחור אם לבלוע תרופה או לא ומוותרים בשעה שהילד בוחר ש"לא בא לו" לבלוע את התרופה.

הורים, גננות ומורות מופקדים על החינוך לבחירה של הילדים

בתהליך הבחירה, בסיטואציה חינוכית, משתתפים בדרך כלל המחנך(הורה, מטפלת, גננת,מורה) מצד אחד והילד מהצד השני. המחנך הוא זה אשר מופקד על חינוך מעשי לבחירות מושכלות. על כן על המחנך להיות מודע לכך שמלבד התמורה בצדה של הבחירה(פיתוח רגשי, קוגניטיבי וחברתי אצל הילד הצעיר)  יש לבחירה גם מחיר. מחיר שאותו ישלם הילד כפועל יוצא מבחירותיו ומחיר שנצטרך אנו, ההורים או המחנכים הפורמאליים לשלם. לעתים, בעקבות מתן  אפשרות בחירה לילד, עלינו לשלם מחיר כלשהו, כגון  ויתור על נוחות, בזבוז זמן, דאגה , עבודה מרובה יותר, התמודדות עם בכיו של הילד הצעיר שאיננו בסופו של דבר מרוצה מבחירותיו.  לדוגמה אם נאפשר לפעוט בן שנתיים וחצי לבחור את בגדיו בבוקר, עלינו להיות מוכנים לכך שהדבר ייקח  זמן רב. אם אנו מעמידים לילד בגיל הגן לבחירה את פעילויות אחר הצהריים , והוא רוצה לשחק עם חבר , עלינו להיות מודעים למחיר-עלינו להסיעו או לקחתו לאותו חבר בין אם הדבר נוח לנו ובין אם לאו.

זאת ועוד, חשוב שניקח בחשבון שתהליך הבחירה הוא תהליך חשיבה הדורש ניתוח מצבים ולכן עידוד בחירה אצל ילדים צעירים דורש מהמחנכים יותר מרצון טוב. חינוך ילדים לבחירה חייב להיות תהליך מודע ושיטתי במהלכו מקנים להם "כלים" לבחירה. כלים כגון היכולת לנחת חלופות  לפני שבוחרים והמודעות למחיר שהילד ישלם בהחליטו על חלופה מסוימת ובוותרו במקביל על החלופות ה"מתחרות" דבר אשר עשוי להובילו לחשוב מראש על ההשלכות של בחירותיו. היבט נוסף שקשור לתהליך הבחירה  קשור לאנשים מלבד הילד הבוחר והמחנך שהבחירות של הילד עשויות להשפיע עליהם. בגן הילדים או בכיתת הלימוד בחירותיו של הילד היחיד עשויות להשפיע על חבריו לקבוצה או לכלל ילדי הגן או הכיתה, ובבית בחירותיו של הילד עשוית להשפיע על אחיותיו או אחיו. על כן, חינוך לבחירה קשור לחינוך לאחריות חברתית בנוסף לאחריות אישית.

לא תמיד הורים או מחנכות בגנים חונכו בעצמם כילדים לבחירות חופשיות רציונליות ואחראיות וגם בשל כך חסרים להם עקרונות מנחים להתנהלות מקדמת  במצבים כאלו. השילוב בין ניסיון חיים אישי שאיננו כולל התנסות במצבים של בחירה מושכלת לבין דרישות פופולריות לאפשר בחירה לילדים, עלול לגרום לבלבול ולמבוכה הן אצל המחנכים והן אצל הילדים הצעירים.

לא הכל נתון לבחירה !

האחריות ההורית או האחריות החינוכית מחייבת  את המחנכים לברור את המצבים שמועמדים לילדים לבחירה על פי גילם, הבנתם , האנשים המושפעים מהבחירות ואופי המצבים עצמם.

הגבלות על תהליך הבחירה מתחייבות משני סוגים  של גורמים:

  • בתהליך הבחירה האמיתי על הילדים הבוחרים לשאת בתוצאות בחירותיהם. על כן לא נאפשר בחירה במצבים שילדים בשל גילם או גורמים אחרים לא יכולים לשאת בתוצאות בחירותיהם.
  • ישנם מצבים כפי שיודגם בהמשך שבהם העמדת מצב לבחירה עלולה לפגוע בילדים אחרים ובמרקם החברתי של המסגרת המשפחתית או של המסגרת החינוכית ולכן חשוב להימנע מהעמדת מצבים שעלולים להשפיע לרעה על אנשים אחרים, לבחירה .

בחשיבה שלנו לגבי מצבים שיועמדו לבחירה ניקח קודם כל בחשבון את גיל הילדים. בחירות  צריכות להיות מותאמות לגילם של הילדים. ניקח בחשבון גם את ההבנה של הילדים לגבי המצבים שעומדים על הפרק, וזאת כיוון שישנם הבדלים בין אישיים נרחבים בין ילדים בני אותו הגיל לגבי האופן שבו הם מבינים ומפרשים מצבים. ניקח בחשבון גם אופיים של המצבים שעומדים לבחירה.

לדוגמה, נראה שלא כדאי לקחת פעוט בן שנתיים לחנות צעצועים גדולה ולהזמין אותו לבחור בצעצוע אחד שהוא חפץ בו, וזאת ומשום שנראה מעל ליכולתם של ילדים בגיל זה להתמודד עם שפע אפשרויות הבחירה כדי להגיע לבחירה מושכלת. לא נאפשר לילד בן 4 או  5 לבחור אם ברצונו להישאר לבד בבית לפרק זמן קצר שיאפשר לנו לערוך קניות במכולת השכונתית. לא נאפשר בחירה כזו כיוון שילד בן 4 או 5 איננו ערוך להתמודד עם מצבי חירום שעשויים להתרחש כשהוא לבד בבית.  נראה גם שבלתי רצוי להציע לילדנו בן ה- 9 הבקיא מאוד בדגמי מכוניות לבחור את דגם המכונית שתקנה המשפחה. לא נעשה זאת כיוון שעל אף ידענותו של הילד בן ה-9 בסוגי מכוניות , אין הוא ערוך לקחת בחשבון בו זמנית שיקולים שקשורים לבטיחות, עלות, תחזוקה של האוטו היבטים שמן הסתם עלינו כמבוגרים לשאת באחריות עליהם.

בחירות שאנו מעמידים לילדים יחידים עלולות להשפיע לרעה על ילדים אחרים במשפחות שבהן יש יותר מילד אחד או כשנוכחים ילדים אורחים או בפעוטון או בגן הילדים שבהם מתחנכות קבוצות של ילדים. ניקח אפוא אחריות על מצבים מעין אלו ונשקול את הרווח לעומת ההפסד ליחיד לעומת לילדים או לאנשים אחרים. לדוגמה, מקובל בגנים ובבתי ספר לחלק את הקבוצה הגדולה או את הכיתה כולה לזוגות לשם מילוי משימות כאלו ואחרות. בפעילות בריתמוזיקה, בפעילויות מונחות בתנועה או בשיעורים אחרים. אלא שמצב זה עלול לפגוע באותם הילדים שקיים פוטנציאל שאף ילד וילדה לא יבחר בהם כבני זוג. עמידה שוב ושוב במצב  שאתה לבד ושאחרים אינם רוצים בחברתך,  גורם לפגיעה רגשית קשה בילד שנשאר פעם אחר פעם ללא בני זוג. על כן גננת או מורה אחראית לא תחלק את כיתתה באופן אוטומטי לזוגות אם אין בידה מידע מבוסס על כך שלכל הילדים יימצאו בני זוג. עדיף להכתיב לילדים חלוקה לזוגות לשם מילוי פעילות חינוכית שמושטת על ידי הגננת או המורה מאשר לאפשר  בחירה שעלולה לפגוע בחלק מהילדים.

בבית לא ניתן לאחד האחים לחלק מתנות בין כל האחים-חלוקה שעלולה לפגוע באחד האחרים. נהיה אנחנו אלו שנחליט מה לתת לכל אחד מהילדים על מנת להבטיח חלוקה הוגנת של המתנות בין ילדינו השונים.

מצבים מורכבים מחייבים הבנה של הפרספקטיבה של הילד-אבל קבלת החלטה מצד ההורים

ישנם מצבי ביניים שקבלת החלטה או בחירה בין חלופות היא משמעותית מאוד לילד וחשוב לקחת בחשבון את עמדותיו אבל ההחלטה צריכה להתקבל בסופו של דבר על ידי ההורים.

לדוגמה, עניין האפשרות להפריד בין תאומים בגיל הגן במסגרות חינוך או הישארות בגן שנה נוספת הן החלטות משמעותיות עבור הילד ומשפחתו. חשוב להבין איך הילד מרגיש בקשר לחלופות השונות-לדוגמה, להיות יחד עם התאום בגן או להיפרד ממנו או לעלות לכיתה א או להישאר שנה נוספת בגן. מצד אחד מדובר במצבים  שלהם השפעה משמעותית על איכות חייו של הילד ולכן הכרחי לקחת בחשבון גם את זווית ההסתכלות שלו, להבין את ציפיותיו ואת חששותיו הקשורים לכל אחת מהחלופות. מנגד נראה כי ילד בגיל הגן יתקשה לקחת בחשבון מגוון של שיקולים מערכתיים כגון איך ייראו חייו ללא התאום, איך נראים החיים בבית הספר, יכולת התמיכה שלנו כהורים בהם במצבים השונים, כמות הזמן שעומדת לרשותנו כדי לתמוך בילדים אם יתקשו וכך הלאה. מצבים אלו אם כן מחייבים שההורים יקבלו בסופו של דבר את ההחלטות וישחררו את הילדים מעול האחריות על השלכות הבחירות. עם זאת, חשוב שהעדפותיהם של הילדים יילקחו בחשבון  כחלק חשוב ממכלול השיקולים אשר ינחו את ההורים בבחירותיהם.

בחירות אותנטיות לעומת בחירות מדומות

שאלה חשובה שהורה או מחנך אחר צריך לשאול את עצמו הוא מהם המצבים שאותם הוא מוכן להעמיד לבחירה ובכך לשלם את המחיר הצפוי של השלכות החבירה לגביו ואלו מצבים אין ביכולתו או ברצונו להעמידם לבחירה.

אחד הגורמים הנוספים שעלול לסבך תהליכים של  משא ומתן עם ילדים סביב אפשרויות בחירה קשור בעצם הנכונות הבסיסית שלנו כהורים או מחנכים לאפשר בחירות אותנטיות ולהתמודד עם השלכותיהן. הבחירה היא אותנטית אם אנחנו נהיה ערוכים להתמודד עם השלכותיה. אם מעמידים לילד  בחירה של עיסוק בשעות אחה"צ והוא בוחר בצבעי אצבעות חשוב שנאפשר בחירה בעיסוק זה ולא ננסה להסיח את הילד מבחירתו זו בשל הלכלוך שמרתיע אותנו. במקביל על הילד להבין שחלק מהפעילות כוללת השתתפות בניקוי השטח בסופה.

הבחירות המדומות מהוות מסרים אמביוולנטיים שעלולים לבלבל את הילדים. נראה כי העמדה של בחירות מדומות הרסנית לחינוך ילדים יותר מאשר אי מתן בחירה.

בחירות פתוחות וסגורות

אחרי שמחליטים במה לאפשר בחירה לילדים, חשוב לתת את הדעת אם ברצוננו להעמיד לילדינו בחירות פתוחות או סגורות.

הבחירה הפתוחה היא בחירה שבה על הבוחר לנתח את המצב, ולזהות ולהגדיר חלופות שהמצב הנתון מאפשר, ולבסוף לבחור באחת מהן. לדוגמה בחירה פתוחה יכולה להיות כלולה בשאלה "מה אתה רוצה לעשות אחה"צ ?", "באיזה חומר אתה רוצה ליצור ?"," מה אתה רוצה לאכול?". הבחירה הסגורה כוללת מספר אפשרויות או חלופות מוגדרות מראש ועל הילד לבחור באחת מהן. ניתן לראות בהצעה  שילד יבחר בין החולצה הכחולה עם ציורי מכוניות, לחולצה הצהובה החלקה לבין החולצה האדומה עם סופרמן בחירה סגורה. גם הבחירה בין  הליכה לגן הציבורי או משחק עם חברים בבית היא דוגמה של בחירה סגורה.

ישנם מצבים שבהם מתאפשרת ורצויה בחירה פתוחה גם בגיל הצעיר. למשל הבחירה מה לצייר עשויה להיות בחירה פתוחה בכל גיל. הילד ימצא בתוך עצמו מראש או בדיעבד את אשר הוא רוצה לצייר. בנוסף, כשילדים מעורבים במשחק דימיוני חשוב מאוד לעודד ולאפשר בחירה פתוחה. הילד יבחר מה ואיך לייצג במשחק הסימבולי וחשוב לקבל את בחירותיו ככאלו. הן במצב של יצירה או במשחק דימויוני לא אמורה להיות בעיה למבוגר לקבל את החלטותיו של הילד לפעול כי מדובר בתכנים שמשקפים את עולמו הפנימי של הילד והם אינם מהווים "מטרד" לסביבה. זאת ועוד, כיוון שמדובר במצבים שמתנהלים בעולם התודעה והדימיון-לא נשקפת סכנה לילד או לסביבה כפועל יוצא של בחירותיו של הילד. חשוב במצבים כאלו לא "לצנזר" תכנים שעולים מהילדים גם אם הללו אינם נעימים לנו או לא נראים לנו. לדוגמה, אם ילד משרבט  ולא מצייר ציור פיגורטיבי(דמות שדומה לדבר המצויר במציאות), וגם אם הצבע לא נראה לנו , חשוב שנקבל את היצירה ונתעניין בה ללא העברת ביקרות שיפוטית שעלולה לחסום את אפשרויות ההבעה של הילד בעתיד. זאת ועוד, אם עולים תכנים תוקפנים במחשק הדמיוני של הילד נחשוב על מקורותיהם אבל לא נחסום את אפשרויות ההבעה של הילד.

כאשר מדובר בבחירה סגורה שאותה אנו מעמידים לילדים נמצא דרך להכיר לילדים את  כל אחת מאפשרויות הבחירה לפני שהילד מתבקש לבחור באחת החלופות. על כן העמדה של בחירה סגורה מחייבת את המחנך לחשוב מראש על חלופות הולמות את הילד, מותאמות לטעמו האישי ולגילו  ולמשאבים העומדים לרשות המבוגר . עם זאת, במצב של בחירה סגורה, נמנע מהמחנך להתמודד עם ממד אי הוודאות כפועל יוצא של הבעת העדפה של הילד. התנסויות שבות ונשנות בבחירות סגורות שבהן על הילד הצעיר לבחור בחלופה אחת מתוך חלופות מוצעות , עשויות לעודד אותו לחשוב מראש גם בעתיד על בחירותיו ותלמדנה אותו שיש להכיר את החלופות היטב לפני שבוחרים. זאת ועוד, התעקשות של מבוגר שהילד יבחר מתוך חלופות מוגדרות עשויה לתרום הן לטיפוח כישורי חשיבה והן לנטילת אחריות שהרי הילד למצוא דרך להתמודד עם מצב נתון ומוגדר. לדוגמה לפני שנציע לילד הצעיר  בבית או בגן לצבוע בצבעי אצבעות או לבחור בעבודת הדבקה, עליו להכיר היטב את שני סוגי הפעילות היצירתית. לפני שהילד יכול לבחור בין אבוקדו לביצה לארוחת הערב עליו להכיר  את טעמם של שני סוגי מאכל אלו. במצבים אול ההתעקשות של המבוגר לבחור אך ורק מתוך האפשרויות המוצעות(צבעי אצבעות או הדבקה; ביצה או אבוקדו) "מכריחה" את הילד ללמוד "לפתור בעיה" בנתונים מוגדרים ולהתמודד עם החלטתו. ולכן כשהחלטנו מראש , במיוחד בגילים צעירים,

משא ומתן עם הילד כחלק מתהליך הבחירה

חלק מתהליך הבחירה כולל שיח של משא ומתן עם הילדים סביב אפשרויות הבחירה והשלכותיהן.  בשלב זה עולים השיקולים שמנחים את הילד הבוחר. התייחסות המחנך שמעמיד את הבחירה להעלאת שיקוליו של הילד הבוחר, חשובה ביותר בגיבוש התפיסה של הילד לגבי הבחירה-תפיסה שעשויה להפוך בתיווך נכון למבוססת על שיקולים הגיוניים מתוך התייחסות ליתרונות, חסרונות ומחירים לילד ולסביבה. בשלב זה, על המחנך לסייע לילד להתייחס ליתרונות ולחסרונות של כל חלופה מבלי לנסות להשפיע על בחירה עצמה באופן מניפולטיבי.  התוצר של תהליך המשא ומתן היא קבלת ההחלטה עצמה לגבי אחת מהחלופות. גם במקרה זה התייחסותו של המחנך עשויה להשפיע על אופייה של תפיסת הילד לגבי עניין הבחירה.  אם המחנך מקבל את הכרעתו של הילד פעם אחר פעם ומעודד את הילד לפעול לפיה ולשאת בהשלכותיה, עשוי הדבר להשפיע על נכונותו של הילד לשוב לבחור חלופות על בסיס ניתוחם גם בעתיד.  בניגוד לכך, אם הילד בוחר בסופו של דבר משהו והמחנך איננו מקבל את הכרעותיו של הילד, הדבר ישפיע על נכונותו של הילד לעמוד על שלו ולסמן באופן ברור את העדפותיו גם בעתיד. מחנכים משפיעים  אפוא על נכונותם של ילדים לבחור  גם על ידי התייחסות להשלכותיהם של בחירותיהם.

לדוגמה, כחלק ממתנת יום הולדת מתבקש ילד לבחור בין אוטו עם שלט, רכבת חשמלית או טרקטור עם שלט. שלוש אפשרויות אלו מבוססות על העניין הרב שיש לפעוט בן השלוש בכלי תחבורה למיניהם. תוך כדי השיחה הילד מתלבט ואומר שהוא אוהב את האוטו שנוסע חלק, את הרכבת על הקטר וקרונות שלו והוא חושב  שהטרקטור ממש מגניב והוא יכול להעמיס עליו את הקוביות שהוא אוהב. הוא אומר שהוא רוצה את כולם. בשלב זה הוריו עומדים על כך שיבחר באחד השלושת הצעצועים שתמונותיהם מוצגות לו. אז הילד מבקש את הטרקטור ואת הרכבת. ההורים שבים ואומרים שעליו לבחור אך ורק צעצוע אחד. הילד בוכה ומתפתל. הולך לחדרו. שב לסלון שבו ישובים שני הוריו וממתינים בסבלנות להכרעתו. אחרי ניגוב הדמעות הילד בוחר ברכבת-צעצוע גדול ממדים יותר. ההורים קונים לפעוט שלנו את הרכבת כמבוקשו. השמחה גדולה. יומיים אחרי הרכישה והמשחק האינטנסיבי ברכבת אחד הקרונות נשבר. בעקבות זאת ניתן לתאר שני תרחישים אפשריים. תרחיש א.:  ההורים מנחמים את הילד ואומרים לו שזה קורה ועוזרים לו לתקן את הרכבת. תרחיש ב':  אחד ההורים "פולט" שאילו בחר באוטו או בטרקטור-צעצועים פחות מורכבים-הדבר לא היה קורה. בתרחיש הראשון לומד הילד להתמודד עם בחירותיו ונושא באחריות הלא גדולה שכרוכה בוויתור על שני הצעצועים האחרים. ואילו בתרחיש ב, ההורים נותנים לילד מתוך תסכול הרגשה שהוא לא יכול לסמוך על שיקול הדעת שלו ויש אפשרות שמבלבלים אותו על ידי כך.

ברור שמה שמשפיע על גיבוש עמדותיהם של הילדים הצעירים כלפי הבחירה איננו מצב של התנסות חד פעמית , אלא הצטברות של התנסויות עם בני משפחה ומחנכות. ככל שיהיו יותר התנסויות שבהן הילד נתקל באמפתיה כלפי רגשותיו, להאזנה לנימוקיו ועמידה תקיפה על כך שיעמוד בבחירותיו כך  סביר כי הוא יגבש עמדה של חשיבה מראש על אפשרויות החבירה ושל אחריות על השלכות הבחירות. מנגד אם ילד צעיר יתרגל למצב שהוריו או המחנכות שלו מאפשרים לו לקבל את כל החפצים בעקבות לחץ מצדו-הדבר עשוי לגרום לכך שהילד הצעיר לא ישקיע מחשבה בבחירותיו העתידיות מתוך אמונה שבכל מקרה יקבל את מבוקשו. מצבים  שבהם הילד נתקל בחוסר אמפתיה עם הקושי שלו לקבל את הדין ואף בענישה גופנית-עשויים להפחית את האמון שלו בהוריו ובמחנכיו ועשויים להפחית את המוטיבציה להשקיע חשיבה  בגיבוש  העדפות שהולמות אותו. ילדים כאלו עשויים לטפח מצד אחד התנגדות גורפת כלפי האנשים שמענישים אותו, או מצד שני רצון לרצות את המבוגר.

סיכום

לסיכום, אף שהבחירה בחלופה מבין חלופות רבות היא חלק מחיי היומיום של הילדים בחברה המודרנית והיא חלק חשוב מבנייה של אישיות הייחודית שלהם, מדובר במצב שלא מרבים לנתח אותו ולדבר עליו בהקשר של חינוך ילדים צעירים. כפי שהצגתי במאמר מדובר במצב מורכב שכולל סוגים שונים של בחירה(בחירה סגורה לעומת בחירה פתוחה; בחירה אמיתית לעומת בחירה מדומה; בחירה מהותית לעומת בחירה שולית; בחירה רציונאלית לעומת מגוון של בחירות לא רציונאליות-חלקן התפתחותיות וחלקן כאלו שמחוזקות על די הסביבה ככאלו. זאת ועוד , מהמוצג בפרק זה עלתה החשיבות של החינוך לבחירה מצד הורים ומחנכים פורמאליים. בחירה רציונאלית שמאפשרת מצד אחד פיתוח של זהות עצמית ועמדה אחראית שלוקחת בחשבון את השלכות המעשה עצמו, ומצד שני מתחשבת שבסביבה החברתית, איננה דבר  שמתפתח באופן ספונטאני  אצל הילדים. יתרה מזו, חיים בסביבה שמדגימה עבור הילד הצעיר, חוסר עקביות בכל הקשור לחינוך לבחירה או מדכאת בחירות או מבלבלת את הילד לגבי בחירותיו עשויה להקשות על הילד.

מנגד, אין להסיק שהחינוך לבחירה מחייב את ההורים ללכת לחוג הורים או לשלוח את ילדיהם לחוג על מנת ללמוד כיצד לבחור בצורה רציונאלית. האמור מחייב עמדה אחראית ורפלקטיבית מצד ההורים גננות והמורות. היא מחייבת חשיבה שמתייחסת לגיל הילדים ולאופן שבו כל ילד וילד יכול להתמודד עם השלכותיה של הבחירה במצב הנתון. הגישה שהוצגה במאמר מחייבת חשיבה, סבלנות ואכפתיות כלפי הילד והסביבה. עם זאת המוצג בפרק נראה לי כחלק חשוב ומרכזי מתפקידיו של המחנך. המשפיע על הבחירה הוא הצטברות של התנסויות יומיומיות ואליהן יש לתת את הדעת.

7 מחשבות על “חינוך לבחירה חופשית. יש דבר כזה?

  1. מה אפשר לתת לילדים לבחור בגן?
    באיזו פינה לשחק
    באיזו תיבה לחקור ושחק
    עם מי לשחק
    מתי ומה לאכול (מזנון)
    באילו חומרי יצירה ליצור (הגשת חומרים עם אפשרויות בחירה)
    צבע (כדור, מטפחת, חישוק…)
    איזה סיפור יסופר (הצבעה בין ילדי הקבוצה)

    אהבתי

  2. פינגבק: שיתוף הילדים(והנכדים) בפרטים שקשורים למעבר דירה! |

  3. פינגבק: סיכום שנת 2016 ומאגר פוסטים לפי נושאים: כישורים של המאה ה-21, ניהול כיתה, פינת הפסיכולוג, חינוך לידה עד 3 ועוד |

    • תודה רבה על ההתייחסות המורחבת. מסכימה שחשוב שתהיה בחירה רבה בתוך המערכת. לא בטוחה שאין בכלל מקום לשיעורי חובה. האיך והמה חשוביים ואי הצלחה של תכניות נובעת לדעתי במידה רבה מפערים בלתי נסבלים בין הצהרות למעשים ומהוראה שאיננה מספיק מקצועית ומעמיקה.
      זה לא עניין של הכל או לא כלום בעיניי. אלא אולי ללמוד דברים לעומק ולעודד השתתפות הבעת דעה גם לגבי נושאים הכלולים בשיעורי החובה.

      אהבתי

      • .
        תודה clodietal.
        בבית הספר סדברי ואלי אין שיעורי חובה. הוא אחת הזכויות של בית ספר דמוקרטי זה.
        .
        .
        בית הספר הדמוקרטי סדברי ואלי מלמד אותנו, את כולנו, דבר אחד יותר מכל דבר אחר: ענווה. כל יום אנחנו מתעמתים עם הבורות שלנו, נאבקים בה, ומכבדים אותה.

        הכול החל בלמידה על למידה. כאשר נכנסנו לחינוך לראשונה לפני שנים רבות, חשבנו שידענו משהו על כיצד אנשים לומדים.
        .
        .
        אני זוכר בבירור את ניסיונות ההוראה הראשונים שלי באוניברסיטה. ידעתי את הנושא אשר היה עלי ללמד, וקראתי ספרים על פדגוגיה, פסיכולוגיה, והתפתחות. ישבתי ברומו של העולם – כל כך "מלומד", כל כך מסוגל לתת כל כך הרבה לתלמידי…

        המציאות באה במנות קטנות. ראשית כל, גיליתי שכל אותם הפנים, להוטים ושמחים למראה, אשר ישבו לפני, כיסו על שעמום עצום ואדישות. אחר כך גיליתי שהם לא הבינו את רוב הדברים אשר אמרתי. "הנה נקודה חשובה", הטעמתי בהדגשה מתהדרת, "והיא מאפשרת לכם הבנה שאיננה בספרי הלימוד". אך אבוי, לשווא. כאשר דפי הבחינות חזרו, כל מה שראיתי הייתה הגרסה של ספר הלימוד שנלמדה בעל פה בקפדנות.

        השתדלתי עוד יותר, קראתי עוד; מזלי לא השתפר. גיליתי שעמיתי כולם, נאבקו עם אותה הבעיה, אם בכלל היה איכפת להם. לאט לאט תפשתי שהתלמידים פשוט לא ילמדו מה שהם לא רוצים ללמוד, אפילו אם פיזזתי וכרכרתי לפניהם, פיתיתי או שיחדתי אותם, או איימתי עליהם. ואז גיליתי את האמת האיומה, שלמעשה איננו יודעים באמת כיצד אנשים לומדים, ללא כל קשר אם הם מעוניינים או לא מעוניינים בחומר הלמידה.
        .
        .
        לפעמים, יש לי הרגשה שבתי הספר אשר סביבנו הם הדוגמה הטובה ביותר בעולם לאגדת בגדי המלך החדשים. שנה אחרי שנה, הם ממשיכים, וקוראים לעצמם ספקי ידע, ממציאי חינוך. כאשר כל היתר נכשל, שמים כסף, כמו פלסטר לרפא את הפצעים.

        אולם זה בקושי משנה את המצב. ילדים ילמדו מה שילמדו, כאשר הם רוצים וכיצד שהם רוצים, ללא קשר כלשהו עם מאמצינו הנעלים.

        בסדברי ואלי, אני רואה את האמיתה הזו בפעולה כל הזמן. מעולם לא הצלחתי לפענח את הסוד כיצד באמת הם עושים זאת.

        בתור בית ספר, אנחנו איננו מעמידים פנים שאנחנו יודעים את מה שאיננו יודעים. תפקידנו הוא להיות בכוננות בזמן שהילדים, כל אחד ואחד מהם, בוחרים לעצמם את מסלוליהם המגוונים. אנחנו מעניקים סיוע כאשר מתבקשים לעשות כן. אנחנו עומדים מהצד כאשר איננו נחוצים.
        .
        .
        ואיזה מגוון שאנו מוצאים באותם רצונות יפים שלהם! פיאג'ה, תודה בטעותך. שלבי למידה? צעדי תפישה אוניברסאליים? דפוסים כלליים ברכישת ידע? הבלים!

        אין שני ילדים אשר בוחרים באותו מסלול. מעטים דומים ולו במעט. כל ילד הוא כל כך ייחודי, כל כך יוצא מן הכלל, אנחנו מתבוננים בם ביראת כבוד ובענווה.

        הילדים כולם, לומדים כל הזמן. החיים הם המורה הגדול ביותר שלהם. בעלי התארים, תואר ראשון (.B.A), תואר שני (.M.A), ותואר שלישי (.Ph.D) אשר בצוות, הם שחקני משנה.

        הילדים משתמשים בילדים אחרים, בספרים, במכשירים, ובמבוגרים, ככל שנראה להם נחוץ. הכלי העיקרי שלהם הוא סקרנותם, אשר דוחפת אותם למצוא, להיות בקיאים, להבין.

        הם לומדים לראות את העולם, מפני שהם מסתכלים, והם בתוכו. הם אינם יושבים כלואים בחדרים כל היום.

        הם לומדים ליצור קשר עם אנשים, כי הם במחיצתם של אנשים, מכל הגילים, כל היום.

        הם לומדים לפתור בעיות, כי זה מחויב המציאות. "האחריות נעצרת פה", הראה השלט על שולחנו של הנשיא טרומן, ו"פה" זה מקומו של כל תלמיד. איש איננו יכול להפקיד ערבות עבורם.

        התבוננות בילדים מלמדת אותי משהו חדש כל יום. למשל, אנשים אומרים: "תנו לילדים חופש לבחור את פעילויותיהם, והם תמיד יבחרו במסלול הקל. הם לעולם לא יפתחו אופי חזק כדי לעמוד מול הקושי". כאשר אנשים אומרים לי את זה, אני תמיד אומר לעצמי (ולפעמים גם להם, בקול רם), "על איזה ילדים הסתכלתם לאחרונה?"

        זה בכלל לא מה שקורה במציאות. לרוב, ילדים בוחרים את המסלול הקשה ביותר. לא, זו לא הייתה טעות דפוס. כתבתי, "המסלול הקשה ביותר", והתכוונתי לזה.

        אינני יודע באמת מדוע זה קורה, אולם אני רואה את זה קורה כל הזמן. כאילו ילדים רואים את נקודות התורפה שלהם כאתגר אשר פשוט יש להתמודד עמו.

        כך, הילד הגמלוני עושה ספורט כל היום. הילד שפוחד ממתמטיקה לומד חשבון ואלגברה. המתבודד מנסה להתחבר, החברותי לומד להיות לבד. כל סיפור הוא עלילת גבורה של מאבק עילאי ונחישות ברזל.

        ישנו גם האילוץ של להיות בעל השכלה רחבה. "צריך להכריח אותם ללמוד מעט על הרבה דברים. על הילדים להיות חשופים בבית-הספר. אם תניחו להם, הם יהפכו לצרי אופק".

        מעולם לא היה נראה לי הגיוני אף היבט מטענה זו. ראשית כל, ישנה היהירות שבדבר, לחשוב שאתה או אני או איזושהי סוללה של מומחים יוכלו לבחור מתוך האוקיינוס הרחב של הידע האנושי את השילוב הנכון של טיפות שעל כל אחד לגמוע. שנית, זוהי תמימות לחשוב שילדים בימינו, בארץ זו, בתקופה של אמצעי התקשורת ההמוניים אשר מפציצים אותנו, אינם חשופים יום ולילה ליותר ממה שאנחנו יכולים להעלות על דעתנו. אותם אנשים אשר מתלוננים על צרות אופקים יכולים למחרת להתלונן על חשיפת-יתר ועל עודף גירויים. ולבסוף, קיימת ההנחה שזה רע להיות צר אופק. רע למי למוצרט? לאיינשטין? לאחים ווילבור ואורוויל רייט? גיבורינו הלאומיים המפורסמים ביותר מהוללים על מסירותם בעלת התכלית האחת לרעיון מסוים זה או אחר. האם זה מה שנקרא להיות בעל השכלה רחבה?

        הכול חוזר לענווה. החכם ביותר מביננו הוא רק טיפ טיפה פחות טיפש מהטיפש ביותר שבנינו. הניחו לילדים להיות. הם ילמדו כל מה שעליהם ללמוד, ויותר מזה, אם לא נתערב, אלא אם כן וכאשר הם יפצירו בנו לעשות זאת, ורק אז.

        ["למידה", "סוף-סוף חופשי, בית הספר סדברי ואלי", דניאל גרינברג, 1987.]
        .

        אהבתי

  4. .
    החופש מזין את האופי, את התרבות ואת הלמידה !

    בכנס השנתי של "האגודה למען קידום המדע" אשר התקיים לאחרונה, נאמר רבות על הרעות של הבורות המדעית שקיימת באוכלוסייה בכללותה. מנהיגים רבים הדגישו שהידע המדעי האוניברסלי הוא דבר מכריע בקביעת מדיניות ציבורית נבונה בדמוקרטיה, כמו כן הוא מכריע בשמירה על העליונות במדע ובטכנולוגיה.

    ההאשמה על חוסר העניין שמפגין הנוער כיום הוטלה על בתי ספרינו ועל האוניברסיטאות, בכל הרמות. בזה, יתכן שרוב האנשים יכולים להסכים. זה ברור שבתי הספר היום עושים עבודה איומה בחינוכם של ילדים ברוב התחומים — אופי, אחריות חברתית, ואזרחות טובה, כמו כן קריאה, כתיבה, היסטוריה, ומדע. ככל שיותר כסף מוציאים, נראה שהתוצאות הן יותר עלובות. כיתות יותר קטנות, מתקנים חדשים, ציוד יותר יקר, וצבא אמיתי של צוות תמיכה שנראה שאינו עוזר.

    אולם הפתרון המוצע על ידי המרצים בכנס של "האגודה למען קידום המדע" * היה רק חזרה על אותן הנוסחאות הישנות אשר לעיתים כל כך קרובות נכשלו בשנים האחרונות יותר שיעורים במדע, יותר דרישות, יותר מדריכים מוסמכים המתווספים לתוכנית הלימודים החל מכיתה א´ ועד האוניברסיטה. מה שהמנהיגים האלה כנראה שוכחים, הוא הניסיון השורשי שהוא הבסיס של הדמוקרטיה: המקורות של הדמוקרטיה נובעים מהאמונה, שכפיה היא היפוכה של צמיחה אישית. האופן הבלתי רגיל בו צמחו הדמוקרטיות המערביות, מוכיח שככל שהאנשים נהנים מיותר חופש בתוך החברה, כן החברה בכללותה נהנית מיותר קידום אינטלקטואלי ומוסרי. הדמוקרטיות הליברליות נבנו על בסיס עקרון מאוד חשוב זה, אולם מנהיגינו בתחום החינוך, נראה שהם כל כך לא מודעים לעובדה זו, ממש כמו כל ילד בור !

    התרופה לבעיית הבורות המדעית, לכל בורות אחרת — וגם לאלימות — היא, לעקור אחת ולתמיד את המחלה אשר ביסודה: כפיה בבתי הספר. הטבע האנושי בחברה החופשית נרתע מכל ניסיון להכניס אותו בכוח לתוך איזושהי תבנית. ככל שיותר דרישות אנחנו מערימים על הילדים בבית הספר — ועל הסטודנטים באוניברסיטה — כך בטוח יותר שנרחיק אותם מהחומר אותו אנחנו מנסים לדחוף דרך גרונותיהם. התשובה האמיתית היא חופש בבית הספר — חופש לכל ילד ונער, מכל גיל, לבחור את הפעילויות אשר סקרנותו הטבעית מובילה אותו אליהן ! ככלות הכול, הדחף של הילדים לשלוט בעולם מסביבם הוא אגדי. על בתי ספרינו לשמור את הדחף הזה חי על ידי הזנתו בחופש שהוא זקוק לו כדי לצמוח.

    נחוצות פחות פעילויות חובה, לא יותר — למעשה, עדיף שלא תהיה פעילות חובה בכלל. אנשים אשר תוהים באם יש הגיון לדבר, עליהם להביט בניסיון של בתי הספר הדמוקרטיים, אשר מוקמים ממש על בסיס עקרונות אלה. התוצאות הן בסך הכול מצוינות, כפי שהיינו מצפים.

    בתי הספר להם מדינתנו זקוקה נואשות, כדי להבטיח חברה בת קיימא של אזרחים יצירתיים, בעלי יוזמה, וחופשיים, הם בתי ספר המאפשרים לתלמידים חופש לעסוק בכל דבר שמעניין אותם. דגמים אחדים של בתי ספר כאלה קיימים בעולם כיום, והם מבשרים עולם חדש של חינוך.

    —————–
    * ראו: דו"ח ועדת הררי, בראשותו של פרופ' חיים הררי – "מחר 98" (שימו-לב, שנת 1998 !!).

    ראו גם,
    קורסים למדע בבית הספר אינם מלמדים כלל מדע !
    http://cafe.themarker.com/topic/2236986/

    ראו נא כאן בית ספר כזה:

    .

    אהבתי

  5. .

    כדי ללמוד דמוקרטיה – וכדי לשפר אותה – חייבים להתנסות בה !

    רבות מדובר בימים אלה על החשיבות ללמד ערכים דמוקרטיים בבתי הספר הממלכתיים שלנו. נראה שבעלי טורים בעיתונים, איגודים מקצועיים למורים, ארגונים ציבוריים, ואנשים בעלי השקפה לאזרחות טובה מבחינים פתאום שהנוער שלנו גדל בור ובלתי מחויב לעקרונות הנעלים עליהם מבוססת המדינה שלנו.

    אומנם אני מסכים לגמרי שקיימת בעיה, חוששני שהתרופה המוצעת — יותר שיעורים באזרחות ו/או ב"דמוקרטיה", לרבות לימוד מגילת העצמאות — היא לא יותר טובה מהמחלה. מדוע קורה שאנשים מתעקשים לחשוב שהפתרון לבעיות של החיים האמיתיים הוא לדבר עליהן? האם מישהו באמת מאמין שלכפות על ילדים לעבור עוד קורס ישיג יעדים משמעותיים אמיתיים? אנחנו איננו יכולים אפילו להביא את הילדים שלנו לקרוא או לכתוב או לעשות חשבון כהלכה, למרות אינסוף השעות של מאמץ בכיתה. האם נהפוך אותם למגני החופש והדמוקרטיה על ידי התאמת תכנית הלימודים פעם נוספת?

    העובדה הפשוטה היא שילדים אינם מחויבים לעקרונות דמוקרטיים, או לחופש מדיני, או למגילת העצמאות, או לחוקי היסוד של המדינה, כי הם בעצמם אינם מתנסים באף אחד מהנושאים הנעלים האלה בחיי היומיום שלהם, ובייחוד, בבתי הספר שלהם. לילדים אין זכויות בבית הספר, הם אינם משתתפים בקבלת החלטות משמעותית בבית הספר (אפילו כאשר ההחלטות משפיעות במישרין על חייהם), כמו כן, אין להם חופש להגדרה עצמית בבית הספר. למעשה, בתי הספר הם דגמים של אוטוקרטיה — לפעמים נדיבים, לפעמים אכזריים, ותמיד בהתנגשות ישירה עם העקרונות עליהם מבוססת המדינה שלנו.

    כמה ריקים מתוכן נשמעים כל השעורים האלה באזרחות ובהיסטוריה בבתי הספר, כאשר קהל שבוי של תלמידים אשר חלק גדול מאותה מגילת העצמאות ומאותם חוקי היסוד של המדינה כלל אינו חל עליו, חוגג, בכיתה אחרי כיתה, את שנת ה-70 למדינה!

    הדרך להבטיח שלאנשים בני כל הגילים תהייה מחויבות עמוקה ל"דרך הדמוקרטית" היא להפכם לשותפים מלאים בה. נהפוך את בתי הספר שלנו לדמוקרטיים ( https://www.youtube.com/watch?v=awOAmTaZ4XI ), ניתן לילדינו את חופש הבחירה ואת זכויות האזרח הבסיסיות בבתי הספר, ולא תהיה להם בעיה להבין מה משמעותם של הסובלנות, של כבוד האדם, של המודעות העצמית, ושל האחריות.

    .

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s