השביתה במעונות היום של ארגוני הנשים בוטלה-המלאכה לא תמה

אנא חתמו על העצומה למען הינוך לגיל הרך כאן: לחתימה על העצומה

אחרי לילה של דיונים בוטלה שביתת המעונות שהייתה אמורה להתקיים היום כשביתת אזהרה עם תכנית להמשך השבתות החל מהשבוע הבא. סוכם כמדווח בתקשורת על סכום  כסף שיועבר לטובת המעונות באופן מיידי ועל הקמת וועדה שתדון בשיפור  תנאיי החיים במעונות ותנאיי העבודה של המטפלות במעונות היום.

מצער לגלות שרק איום על השבתה עשוי לקדם פתרונות לבעיות חברתיות קשות.

אני מבקשת עם זאת להזכיר שאני מתרשמת שההסיכומים בין שמשרדי הכלכלה והאוצר לבין ארגוני הנשים, יביאו לשיפורים הכרחיים אבל לא מספיקים בחינוך לילדים בני הלידה עד שלוש.

נדרש פתרון שורש שהוא מעל ומעבר לתכנית שנרקמת בין משרדי הכלכלה, האוצר והנהלת מעונות היום.

הפתרונות אינם מספיקים כיוון ש:
1. לא כל הילדים בני הלידה עד שלוש מצויים במעונות היום.

2. מהסיכום שהתקבל מסתמן שלא מתחייבים על כך שבמעונות יום ובמסגרות חינוך בכלל תועסקנה נשות חינוך של ממש  עם הכשרה דומה לזו של הגננות. אותן מטפלות תטפלנה ותחנכנה את הילדים.

3. לא ברור עדיין מהי התקינה(כמות הילדים פר מבוגר) שתחייב את מסגרות החינוך לגיל הרך.

4. מהדיווחים בתקשורת לא ברור מה הוחלט לגבי ההסדרה החוקית של החינוך לילדים בני לידה עד שלוש במדינת ישראל.

 

לכן אני מציעה שהמאבק על שיפור מערכת החינוך לילדים בני לידה עד שלוש ימשיך; כדאי מאוד שלא נרפה ונתמוך בהקמתה של מועצה א-פוליטית לחינוך לגיל הרך שתתרום לבניית תכנית מקיפה ארוכת טווח לפתרון כולל לחינוכם של ילדים בני לידה עד שלוש.

אנא חתמו על העצומה למען הינוך לגיל הרך כאן: לחתימה על העצומה

 

על ילדים ומכשפות טובות, רעות ובודדות

היזמה לכתוב פוסט בנושא ילדים צעירים ומכשפות עלתה בעקבות יום עיון מעניין בנושא מכשפות בספרות ילדים "כל סיפור צריך מכשפה"  שהתקיים בתאריך 16.5.2016 במכללת לוינסקי לחינוך. יום העיון נועד לסטדונטיות וסטודנטים המכשירים עצמם להוראה במכללה. היזמה ליום עיון הייתה של החוג לספרות ילדים במכללה ואורגן ונוהל על ידי ד"ר נילי אריה-ספיר וד"ר קובי סצ'רדוטי.

נכחתי בשני החלקים האחרונים של יום העיון, בהרצאותיהן של ד"ר בתיה אפלפלד של ד"ר אסנת בר-און וכן בהרצאותיהן של סופרות הילדים כתבו ספרי מכשפות לילדים ונוער בעברית: רונית חכם(חמש מכשפות), איריס ארגמן(רוזלינדה) ועפרה גילברט אבני(מכשפה מקלקלת ; סוד מהכשפות; מכשפה מאהובת).

מעבר להנאה שחשתי במהלך השתתפותי ביום העיון, צפו ועלו במהלך ובעקבות יום העיון שני כיוונים של מחשבות:

  1. על המשמעות של  שינויים שחלו בדמות המכשפה בספרות הילדים בעשרות השנים האחרונות(בעיקר בעקבות הרצאתה של בתיה אפלפלד);
  2. על טענות שסיפורי מכשפות עלולים לעורר פחדים אצל ילדים צעירים שמולידות המלצות לגבי חשיפתם או אי חשיפתם לסוג זה של ספרים.

לפני שאתייחס לשתי הסוגיות שהוזכרו למעלה אציג מעט רקע אישי על העניין שלי במכשפות.

הקדמה-עניין אישי במכשפות

נדרש כאן גם מעשה של גילוי נאות: אני מחבבת מכשפות מושבעת וידועה בציבור ככזו במשך כמעט שלושה עשורים.

העניין שלי במכשפות החל בשנת 1989 שנה שבה עזבתי תפקיד של מרכזת קורסים לחינוך לגיל הרך  בבית הספר המרכזי להכשרת עובדים חינוכיים סוציאליים  במשרד העבודה והרווחה, וקבוצה של מפקחות במעונות יום שעמן עבדתי באופן אינטנסיבי בשנים שקדמו לעזיבתי את התפקיד, העניקו לי את מכשפה המוצגת מטה כמתנת פרידה. אני שומרת עליה כל השנים אף שמפאת גילה המופלג  נפגעה ראייתה בעין אחת. ..

מכשפה  מקורית.jpg

המתנה הזו הפתיעה  ושימחה אותי ועוררה אותי למחשבות על השיקולים בבחירתה כמתנה לי(לא זוכרת שצורף הסבר למתנה המקורית). פרשנותי אז והיום קשורה לאפשרות שאסרטיביות ועמידה על דעתך בעיקר, מצד נשים מתפרשת גם בקרב אנשים שמעריכים או מחבבים אותן כביטוי       ל "מכשפות". אבל אל נשכח שמכשפות מתחברות גם לכישופים שמייצגים מעין כוחות-על…לא נראה לי שתכונה זו יוחסה לי אישית.

עם השנים קהיליית המכשפות ההסובבת אותי התרחבה. אחת המכשפות הדומיננטיות בחבורה היא מכשפה בגובה של כמטר שאותה קניתי לעצמי מתנה עם כניסתי לתפקיד ניהול המסלול לגיל הרך במכללת לוינסקי לחינוך בשנת 2007  והיא אף שמרה עליי במכללה במשך כשש שנים תוך שהיא עוברת שני משרדים. נפרדתי ממנה בצער קצרות כשלא הרגשתי שיש לי ברירה והשאלתי אותה בליווי בקשות דואגות שישמרו עליה, לסטודנטית להוראת הגיל הרך שהשתוקקה להציג אותה בפני קבוצת ילדי גן שלהם היא קראה ספר כלשהו על מכשפות.

מכשפה ראשית

אחרונה הצטרפה לחבורה מכשפה צוחקת ומזיזה את רגליה  כשהיא שומעת רעש(צעקה, או נפילה של כלי מטבח כלשהו גורמים לה לצחוק את צחוק המכשפות שלה כשעיניה האדומות מהבהבות.מכשפה צוחקת

 

אחרי מספר עשורים אסכם ואומר שבאופן אישי החיבה שלי למכשפות ואימוצן לליבי באו מתוך צורך להוסיף מעטה קליל של הומור למאבק ממושוך ובלתי פוסק לבנות  מול הסובבים עמדה אסרטיבית תוך הבעת דעות לא תמיד חביבות ומקובלות עליהם. אימוץ "שריון" של מכשפות(בניגוד לדימוי של אדם "נחמד" עשוי לסייע -כך מצאתי -להביע עמדות עצמאיות ולא תמיד מקובלות. יתרה מזו יש במכשפות משהו שעשוי לייצג רעיון שה"בפנים"  של האדם (ושל המכשפה כמובן) עשוי להיות שונה מאוד מה"בחוץ" שלו.

הכותרת ילדים מוכשפות טובות, רעות ובודדות צמחה במוחי גם בעקבות ההרצאות ביום העיון וגם בעקבות שיחה קצרה עם נכדתי בת השלוש ושליש על הספר רוזלינדה של איריס ארגמן-ספר אותו אציג בהמשך. הבאתי איתי את הספר והצעתי לנכדתי קריאה משותפת שלו. היא שאלה אותי, על בסיס היכרות עם עולם המכשפות, אם המכשפה בספר רוזלינדה היא מכשפה טובה או רעה.  שאלתה נובעת גם מכך שיש לה "קילומטראז'" ארוך בנושא מכשפות. מרגע לידתה היא מכירה את אוסף המכשפות הגדל והולך שלי, והיא למדה להתיידד איתן. חוץ מזה היא מכירה את הספר טרמפ על מטאטא בעל פה ובמשך כחודשיים, שלושה היא מתעמקת, לגמרי ביזמתה, בכל גרסה אפשרית של הקוסם מארץ עוץ(בגרסה ספרותית, קולנועית, מחזות זמר וכו').  אחרי מעט מחשבה אמרתי לה שבעצם רוזלינדה-לא יכולה להיות מוגדרת כמכשפה טובה או רעה היא בעצם…מכשפה בודדה.

 

 

שינוי בדמות המכשפה בספרות הילדים-האמנם בהכרח לטובה?

במאה ה-20 ספרות הילדים שהתמקדה במכשפות הציגה אותן כדמויות מרושעות, מפחידות ובעלות כוחות -על.  שנאתן של המכשפות לאנשים בכלל ולילדים בפרט היה לשם דבר. בספר המכשפות הקלאסי של רואלד דאל(מכשפות) שנכתב בשנת 1983 ותרגם לעברית בשנת 2003, בהוצאת זמורה ביתן, שהוצג בכנס על ידי אסנת בר- און, הצטיירו המכשפות במלוא רשעותן וכיעורן-ודמותם כדוחה , מטעה, ופוגענית.  אצל דאל כפי שכתוב  בביקורת על הספר סיפרי הילדים אינם מטיפים ונעימים והדמויות אינן נוהגות לפי כללי התקינות הפוליטית; עם זאת, הלב של דמויות מפתח(במקרה זה הסבתא של גיבור הספר מכשפות,  שהפכה לאפוטרופסית שלו אחרי מות הוריו בתאונת דרכים) נמצא במקום הנכון. דאגתם לקרוביהם כנה ואמיתית והם"נותנים מעצמם" כל אשר ביכולתם למען רווחתם של קרוביהם. סבתו של גיבור הספר מספרת לו סיפורים מפחידים על מכשפות , מזהירה אותו לא להתרחץ יותר מידי כדי שריחו לא ימשוך את המכשפות, איננה משתמשת בביטויים חינוכיים בניסונה לחנך את נכדה. סיפוריה של הסבתא אינם מתמצים בסיפורים ארציים אלא נוגעים בפנטסטי. הילד הקשור מאוד לסבתו מגלה שמכשפות אינן מתקיימות רק בסיפורים אלא גם בחיים האמיתיים(במיוחד באנגליה ארץ שאליה  הוא נאלץ לעבור עם סבתו מנורבגיה ארץ מוצאה של הסבתא). הילד עצמו הופך קורבן לכישופיהם של המכשפות בכך שנהפך לעכבר-אבל עכבר ששומר על רוך ותבונה אנושיים ומשמר קשר חם וקרוב עם הסבתא. הסבתא ממשיכה לאהוב את הנכד גם כשהוא ב"מצב צבירה" של עכבר.

 

המכשפות - רואלד דאל - ספרות ילדים - הספרייה הפנטסטית

בתיה אפלפלד הציגה טענה מאוד מעניינת בהרצאתה ביום העיון. אגב ניתוח של יצירות ספרות עכשויות על מכשפות לכאורה חביבות וידידותיות יותר  מאלו של האחים גרים או של דאל (כגון טרמפ על מטאטא של ג'יוליה דונלדסון , חמש מכשפות של רונית חכם) היא טענה שהשינוי שחל בדמות המכשפה  לכזו שלא ממש מזיקה לילדים , וודאי לא הופכת אותם לעכברים או לתרנגולים, אף שיש בכוחן לחולל ניסים באמצעות כיושפיהן(כמו שדרוג המטאמטא בטרמפ על מטאטא מסתם מטאטא פשוט  של מכשפות למטאטא "דה לוקס" שבו מושב אישי לכל ידידי המכשפה(החתול, הכלב, הצפרדע והעורב) מציגה את המכשפות כדמויות דחויות הנמצאות בשולי החברה. דהיינו, טענתה הייתה אם הבנתי אותה נכון, שספרי המכשפות העכשוויים אינם "חינוכיים" בהכרח יותר מאשר ספרי המכשפות הקלאסיים. אמנם ספרים אלו  פחות מפחידים ויש בהם לכאורה פחות פוטנציאל פגיעה בילדים, אבל מנגד  הם חושפים אותם לדמויות של נשים בעיקר שאינם כובשות את מרכז הבמה החברתית.

הספר רוזלינדה מאת איריס ארגמן מציג מכשפה לא כל כך סטנדרטית. רוזלינדה במושגים פסיכולוגיסטית היא דמות דחויה על ידי החברה. חיה בשוליה, בבדידות כמעט מוחלטת עד שהופכת כמעט ל"שקופה". היא מתבוננת  בתוגה על העולם מענפי העץ הגבוהים. כאמור מכשפה לא רעה ולא טובה-מכשפה בודדה. עד שהיא יוצרת קשר ידידות מיוחד עם הדוור השכונתי שבדיעבד מסתבר היה דמות בודדה למדי. דמותה של רוזלינדה אמנם מציגה את המכשפה כבודדה אבל את מצבה כבעל פוטנציאל השתנות לטובה.

לאור ה"עובדה", שהחברה התשנתה, היחס לילדים השתנה לכזה שהוא כנראה לכאורה הרבה יותר מגונן משהיה בעבר, ההשתקפות של דמות המכשפה בספרות הילדים השתנתה-נשאלת השאלה מה יותר"טוב" לקרוא לילדים? אבל השאלה הזו היא שאלה פשטנית כי לדעתי אין טוב ולא טוב מוחלט בבחירת יצירות הספרות שיש לקרוא לילדים.

העולם איננו מושלם וספרי הילדים מייצגים את העולם על האפשרות לברוח לפנטסיה כדרך התמודדות עם קשיים ופחדים. לכן בעיניי-וכאן אני מתקרבת להתייחסות לסוגיה השניה-סוגית סיפורי המכשפות והפחדים- ראוי לקרוא לילדים ספרים מגוונים וכן גם על המכשפות. יש משהו כאמור מושך, ומסקרן במכשפות. גם כשהן מפחידות וגם כשהן פחות מיזקות כמו המודלים המרוככים שבתיה אפפלפלד דיברה עליהם. גם מכשפות מוחלשות ובודדות זכאיות לתשומת הלב של הקוראים הצעירים. מה שהופך את עולם הספרות לעוד יותר משמעותי עבור הילדים מעצם חשיפתם ליצירות השונות הוא סוג השיח שהולך ונרקם בין מבוגרים לילדים ובין הילדים לבין עצמם על משמעות היצירות המוקראות. המפגש עם מגוון סיפורי הילדים ועם מגוון הדמויות עשוי לעורר למחשבה. להעשיר את עולמם הפנימי של הילדים. "להלביש" את פחדיהם ה"טבעיים" בלבוש בעל צורה ושם.  גם בצורה של מכשפות. כשנמדובר בספרות פנטסטית טובה , מתוחכמת ומשובחת(כמו יצירותיות השנונות והמצחיקות של דאל, והיצירות האחרות שהוזכרו), לא רואה סיבה להימנע מקריאתן לילדים.

על ספרי ילדים שמתמקדים במכשפות ופחדים

הדעות על חשיפתם של הילדים הצעירים ליצירות ספרות מפחידות(כגון ספריו של דאל או אגדות הילדים של האחים גרים-כמו עמי ותמי) חלוקות ואני כמובן מציגה כאן את דעתי תוך שאני מנמקת אותה. כל הורה יעשה מה שהוא מרגיש שנכון לו עם ילדיו.

ואכן אפילו במשפחתי בחירתי לקרוא לנכדיי ספרים מפחידים כגון טרופותי עוררו מידה של מחלוקת.

דעתי היא שאין להימנע מקריאת ספרי מכשפות. בכלל מקריאת ספרות ילדים טובה , ושנונה. המציאות שמצטיירת ממהדורות החדשות,חדשות לבקרים,  היא בעיניי הרבה יותר הרסנית ומפחידה מספרים על דמויות דמיוניות-גם כשהללו מפחידות.  תשתית של פחדים קיימת בכל מקרה אצל כל אדם ואצל כל ילד. ילדים פוחדים מהלא נודע, מתופעות שאין להם עבורן הסבר, מתופעות שגורמות להם חוסר שליטה במצב ובחייהם. בגיל הגן-כשהדימיון בכלל נמצא בשיא פריחתו הוא מביא עמו גם סוג של שיא בפחדים דימיוניים. ספרי הילדים על מכשפות הן הזדמנות לעבד את הפחדים, לתת להם צורה ממשית ולהתמודד עם פחדיהם. קריאה משותפת עם הילדים של הספרים הללו היא הזדמנות עבור המבוגר להכיר ולהבין את דמיונותיהם ואת פחדיהם של הילדים ולהציע תמיכה כשצריך בזמן ובמקום המתאימים. אין זה אומר כמובן שנכריח ילדים שנמנעים מכך להשתתף בקריאה של ספרי מכשפות!

הילדים חווים סוג של קונפליקט רתיעה- התקרבות מהמכשפות והתקרבותם התודעתית למכשפות עשויה לחסן אותם מפחדים על דמויות דימיוניות.נכדיי כאמור גדלו כשהם מכירים מכשפות מקרוב.

עוד כשהיו תינוקות אהבו למשוך אליהם את המכשפות התלויות על קפיצים בכניסה לבית.

מכשפה תלויה 1מכשפה תלויה 2בהמשך התיידדו עם המכשפה הגדולה. לקראת גיל 3-4 גילו עניין אבל שמרו על מרחק מהמכשפה. מכשפה זו חדלה להיות סתם בובה עבורם.

כאמור המפגש בין הפחדים המציאותיים מאוד שלהם לבין המכשפות הדימיוניות-מציאותיות שבהן הם נתקלים בספרי הילדים והחיים  יוצר הזדמנות להתעניין, לחשוב, לצחוק ולדבר על הפחדים  על דברים ממשיים ודימיוניים.

רק בשבוע שעבר נכדתי שיתפה אותי: "את יודעת קלודי מכשפה תפסה אותי". היא אמרה זאת באינטונציה מלווה במעט דאגה. אימצתי בשיחה זו אינטונציה  "חינוכית" ואמרתי לה שוודאי היא חוששת והיא דימינה שהמכשפה תפסה אותה. אחרי כמה ימים, כששוב נפגשנו היא סיפרה: "את יודעת קלודי, דימינתי שמכשפה תפסה אותי". האינטונציה שלה, עם זאת, לא הראתה פחות סימני דאגה מאשר כשדיווחה על כך שהמכשפה תפסה אותה. שיחות אלו מלמדות לדעתי על עולמם הנפשי המורכב של הילדים הצערים.

באיזהשהו מקום הם יודעים להבחין בין דימיוני ומציאותי. אבל לפעמים הגבולות מעט מטשטשים- טשטוש שלעתים משרת את תחושת הביטחון הסוביקטיבית שלהם בסביבה ולעתים מגבירות לטווח קצר פחדים. אבל מדובר בפחדים ברמה נסבלת לרוב לפחדים שניתנים ל"אילוף".

לסיכום, סיפורי מכשפות והמכשפות עצמן הם לעתים מפחידים, לעתים חינוכיים יותר ופחות, אבל כשהם כתובים היטב הם תמיד מהנים.

 

למה לא קמה מהומה בנושא המצוקה במסגרות חינוך לגיל לידה-שלוש?

אנא חתמו על העצומה למען הינוך לגיל הרך כאן: לחתימה על העצומה

אני כותבת פוסט זה מתוך דאגה ומתוך הפתעה מסוימת על כך שלא קמה במדינת ישראל  מהומה בנושא החינוך לילדים בני לידה עד שלוש. לפני כחודש  ארגוני הנשים והעמותות שמפעילים את מסגרות החינוך החליטו לא לחדש את ההרשמה לשנת תשע"ז בשל מצוקת תקציבית בכלל ושקשורה למיעוט מבני מעונות בפרט. בראשית חודש מאי 2016, התקיימו משמרות מחאה של צוותי המעונות ושל הורי הילים. ההדים בתקשורת היו לדעתי מינוריים ביחס לחומרת מצב החינוך לגיל הרך מאוד(לידה עד שלוש) במדינת ישראל.

כתבה ב"דה מרקר" על  תנאיי עבודתן המחפירים של המטפלות במעונות היום נשארה אף היא ללא תגובות וללא הדים משמעותיים.

אני שבה ושואלת את עצמי מדוע מחירי הקוטג' והעגבניות מצליחים להביא לדיון ציבורי סוער הרבה יותר ומאשר מחאת מעונות היום, ולרתום משרדי ממשלה לפעולה? זכורה מחאתו הקולנית של שר האוצר משה כחלון כנגד התבטאות רעיה שטראוס בדבר העלאת האפשרות שאנשים לא יאכלו עגנביות במהלך 12 חודשים בשנה, אם מחירם מאמיר. עם זאת, ויתור עצמי על עגבניות בחלק משבועות השנה הוא בהחלט אפשרי וההקרבה הקשורה בכך איננה ענקית. לעומת זאת, התנזרות ממעונות יום או מסגרות אחרות לילדים צעירים היא בלתי אפשרית. ולמרות זאת, לא שמענו שר שמרים קולו כנגד המצב הקשה של המעונות ובעד הסדרה משמעותית של החינוך לגילאי לידה עד שלוש בישראל. 

בפוסט זה אני מנסה לשתף במחשבותיי על גורמים אפשריים מאחורי השקט ששורר בארץ בעניין מה שקרוי "משבר המעונות", אף שעניין החינוך לילדים בני לידה עד שלוש לא רק שלא הוסדר-הוא אפילו לא נמצא במסלול של טיפול. הצהרות נשמעו בחודש ינואר על מעבר קרוב של החינוך לגיל הרך למשרד החינוך. אלא שהמעבר בפועל לא התבצע.

שלוש מטרות הפוסט הן: 1. לשתף במחשבות שנוגעות למיעוט ההדים שמשבר מעונות היום מעורר; 2. להבליט שוב ושוב את המצב העגום של החינוך לילדים בני לידה עד שלוש בישראל;3. לדרבן הורים ואזרחים שאכפת להם לפעול ללא לאות למען החינוך לגילאי לידה עד שלוש-עד אשר ייעשה ניסיון רציני לבנות תכנית ארוכת טווח לפתרון שורש של בעיית החינוך בשלוש שנות נחיים הראשונות של הילדיםבמדינת ישראל.

אין ספק שמשבר המעונות יחייב נקיטת צעדים גם לטווח קצר , אבל היסטוריה במדינת ישראל תיעשה באמת, אם הממשלה תירתם גם באמצעות המועצה לחינוך לגיל הרך לתכנון מושכל ולתקצוב הולם של החינוך לגיל הרך בישראל. כחלק מהרקע על הנאמר, מתוך אחריות אישית , אבהיר שוב, כפי שעשיתי בפוסטים בעבר, שלדעתי פתרון מושלם קצר טווח, מיידי לכל משפחות התינוקות והפעוטות לא נמצא מעבר לפינה. אבל אם מדינת ישראל לא תתחיל באופן מיידי לבנות תכנית מקיפה, ארוכת טווח מערכת החינוך לגיל הרך(לילדים בני לידה עד שלוש) תקרוס.

מחאת ההורים ומחאת צוותי המעונות עברה בשקט מדאיג

בתחילת חודש מאי התקיימו משמרות מחאה של צוותי המעונות והורי הילדים בחלקים שונים בארץ.

להלן צילומים ממחאת המעונות באדיבות אוסי קרן, מנהלת במעונות יום ויצ"ו רעננה וסטודנטית לתואר שני בחינוך לגיל הרך במכללת לוינסקי לחינוך.

מחאת המעונות 2מחאה חברתית מעונות מאי 2016 1

 

וגם ממה צריך להזיהר בתהליך קבלת החלטות. יש לנו היסטוריה של החלטות שמתקבלות מהיום למחר והיישום מנציח בעיות מבניות שמאפיינות את  מערכת החינוך בישראל.

בעקבות מחאה זו פורסמה כתבה במאקו על משמרות המחאה אתמול.  מחאות אלו הוזכרו לדעתי פעם או פעמיים במהדורות החדשות וזהו פחות או יותר.

גורמים אפשריים לשקט המטריד באשר למחאת המעונות

השקט המטריד בנוגע למחאת המעונות נובע לדעתי משתי סיבות עיקריות. מצד אחד -גם בעקבות וועדת פראוור שרים שמצויים בפרטים ומבינים שמדובר בתכנית מורכבת שעלותה עצומה. העלות הגבוהה נוגעת מהצורך להשקיע בהמרת משרות המטפלות במעונות למשרות הוראה עם כל המשתמע מכך; והקטנה מתחייבת של שעות עבודתן של המחנכות במקביל להעלאה משמעותית של שכרן והארכת חופשותיהן; מהגדלת מספר המבוגרים ביחס למספר התינוקות והפעוטות; מהגדלת מספר המעונות או המסגרות האחרות ללילדים בני לידה עד שלוש; מהשקעה בהכשרת כוח האדם: הן לאלפי המטפלות המצויות עתה בתוך המערכות והן בהכשרתן של גננות מומחיות לגיל לידה עד שלוש. מצד אחר-בהיעדר פתרונות חלופיים לחינוך ילדיהם הצעירים-ציבור ההורים והציבור הרחב נוטה לדעתי להדחיק את חומרת הבעיה של החינוך לילדים לידה עד שלוש בישראל. נראה כי עבור המוני בני אדם פתרון חלקי וגרוע טוב יותר מהיעדר פתרון.

האמת היא שאני מבינה לליבם של ההורים. מה יעשו? הם הרי חייבים לעבוד ולפרנס את ילדיהם. התעמקות בבעיית החינוך לגיל הרך והבנת בעיות היסוד שלו יגרמו לחרדה מיותרת. אלא ש"מאזן האימה" הזה בין רשויות השלטון לבין הציבור הרחב דוחה את הטיפול הנדרש בחינוך לידה עד שלוש.

מהם הבעיות המרכזיות בחינוך לידה עד שלוש?

אני חושבת שהבעיות העיקריות נוגעות לכך שהיסטורית, מייד אחרי קום המדינה, לא הייתה מודעות מספקת לחשיבות העצומה של איכות הטיפול והחינוך בילדים הצעירים. הפתרונות הראשוניים הומצאו בעיקר כדי לאפשר לנשים לעבוד. כיום כולם מבינים את חשיבות החינוך לגיל הרך-מבינים אבל כנראה לא מספיק מפנימים שהמצב הקיים חושף את הילדים הצעירים לסביבה שאיננה הולמת את צריכהם. חוקית, החינוך לילדים בני לידה עד שלוש איננו מוסדר. מעונות היום של ארגוני הנשים- שנמצאים בעין הסערה-הם ה"הילטון" של מסגרות החינוך לגיל הרך כיוון שיש בהם פיקוח הדוק על היבטים מסוימים של פעולתם(בריאות, תזונה, הגיינה). לצדם פועלות מסגרות לא מפוקחות שמסכנות את הילדים. אבל גם במעונות היום : המטפלות לא קיבלו הכשרה מעמיקה, יש תחלופה של מטפלות בשל תנאי עבודה  ירודים; היחס מבוגר: ילד איננו עונה על כל סטנדרט תקין המקובל במערב. ויש מחסור חמור במבנים. אני מבינה גם שהקש האחרון ששבר את הנהלת המעונות הוא אי הזרמה של כספים ממשרד הכלכלה. על המצב העגום של החינוך לילדים בני לידה עד שלוש בארץ פורסמה כתבה בעיתון הארץ כבר בחודש נובמבר 2015. מצוין בכתבה זו שהצפיפות במעונות כפולה מאשר במדינות OECD ואילו העלות להורים כפולה מאשר במדינות אלו. מצוין בכתבה גם שדו"ח של שיפורים נדרשים וסטנדרטים שחובר על ידי ועדה שבראשה עמדה פרופסור מיקי רוזנטל  מעולם לא יושם.

מה נדרש לעשות ?

נדרשת תכנית מקיפה  וארוכת טווח. יש לזכור שהחינוך והטיפול בבני לידה עד שלוש כולל ילדים המצויים במעונות יום מפקוחים; ילדים שנמצאים בבתים בטיפול ההורים, בני משפחה או מטפלות פרטיות; ילדים שנמצאים במשפחתונים מפוקחים;וילדים הנמצאים במסגרות חינוך פרטיות שהבדלים גדולים פעורים ביניהן ביחס לאיכות הטיפול בהן. חלק מהילדים המצויים בסיכון הרב ביותר בשל טיפול בלתי הולם אינם נמצאים בהכרח במעונות היום. לכן חשוב בכל החלטה להחיל את האחריות  על כלל הילדים בני לידה עד שלוש ולא רק על הילדים שמבקרים במעונות היום של ארגוני הנשים.

 

 

אכן החינוך לגיל הרך צריך לדעתי להיות נושא בעדיפות לאומית ולא פרויקט חד פעמי .

לכן, מדינת ישראל תעשה היסטוריה באמת, אם תבנה תכנית רב שנתית שהיא מערכתית וכוללת, ושתעוגן בחקיקה ותוכל לצאת לפועל ללא קשר להתחלפות הצפויה של ממשלות.

יש צורך בהגדרת תכולת האחריות של משרד החינוך ושל המועצה המוצעת לחינוך בגיל הרך

  • הכרחי בעיניי שייקבע מה טווח הגילאים הנכנסים תחת ההגדרה "גיל רך": לידה עד 6? לידה עד 8?
  • הכרחי להגדיר מהן מסגרות החינוך הכפופות למשרד החינוך?(מעונות יום, משפחתונים, גנים פרטיים?)
  • חשוב לתת את הדעת למי ולאיך מטפלים בילדים בני לידה עד 3 המצויים בבתים.

צורך בהגדרת תכנית כוללת לטווח ארוך

להלן מספר נקודות התייחסות שאותן יש לדעתי  לקחת בחשבון:

  • הגדרת מסגרות להכשרת מחנכות שעובדות בגיל הרך
  • הגדרת תכנון לאומי שמתמקד במגוון של מסגרות חינוך תוך התאמתם למאפיינים תרבותיים שונים
  • הגדרת ואכיפת תנאי עבודה לצוותים במסגרות החינוך: כמות שעות העבודה, חופשות, כמות ילדים באחריותן
  • הגדרת תנאיי קבלה לעבודה כמחנכות לגיל הרך
  • הגדרת מדיניות של קשר בין הממסד החינוכי למשפחות הילדים

צורך בהגדרת פעולות לטווח קצר

  • השלמת חקיקה ששקשורה להקמת מועצה לגיל הרך; הבטחת ייצוג לכל חלקי האוכלוסיה במועצה זו ולכל בעלי התפקידים תוך קיצוב אורך כהונתם של בעלי התפקידים במועצה; הגדרה ברורה של  תנאיים להכללתם של נציגים במועצה זו; הבטחת שקיפות מלאה של דיונים והחלטות של המועצה;
  • מיפוי מסגרות חינוך, השכלת מחנכות, צרכים של הילדים, המשפחות, המחנכות;
  • מחקר שמתחקה אחרי סוגי מסגרות מגוונים שעשויים לתת מענה  לילדים  בני לדידה עד שלוש עם צרכים שונים ולמשפחות עם העדפות מגוונות; מעונות יום גדולים אינם מתאימים לכל הילדים; הורים שונים עשויים להעדיף  סידורי טיפול וחינך מגוונים(בין היתר תשלום לאחד ההורים שנשאר תקופה ממושכת בבית כנגד סבסוד של חינוך תינוק אחר שמקבל טיפול במעון;
  • הגדרות אוכלוסיות ילדים, מחנכות, הורים בסיכון והפניית משאבים לטיפול במצבי סיכון;
  • דרישה של רישיון לעסוק במקצוע מטפלת/מחנכת לגיל הרך אוניברסאלי(בדומה לרשיון הנהיגה);
  • הכנסת כל המסגרות לחינוך לגיל הרך לפיקוח;
  • שיפור הדרגתי של תנאיי ההעסקה של המחנכות במסגרות החינוך השונות;
  • הגדרת רישיון למסגרות חינוך לגיל הרך קבוצתיות ;
  • אכיפת פיקוח על כל מסגרות החינוך לגיל הרך;
  • בניית תשתיות קהילתיות לתמיכה במסגרות חינוך לגיל הרךבשיתוף עם הרשויות המקומיות.

 

אנא חתמו על העצומה למען הינוך לגיל הרך כאן: לחתימה על העצומה

אני בעד לשלב כוחות בין כל הגופים והאנשים שהחינוך לגיל הרך קרוב לליבם. ולכן חתמתי בעצמי גם על העצומה של קואליציית אנו; כל דבר ובלבד שנדרבן את הרשויות לקבל החלטות אמיצות למען החינוך לגיל הרך.

 

בובות כחפצי מעבר חשובים בתקופת מלחמת העולם השניה בצל השואה

בפוסט זה אציג שני ספרי ילדים אשר במרכזם קשר הדוק בין ילדים במלחמת העולם השניה בצל השואה, לבין בובות(דובי ובובה). שני הספרים הוצעו על ידי גולשות ערניות שעיינו בפוסטים האחרונים שפרסמתי והתמקדו בהסברים שנוגעים לימי זיכרון לילדים צעירים. מודה לשתי הגולשות(חגית וארילה מרים זית בוארון) על הצעותיהן.  הגולשת חגית הציעה כחלק של תגובה לפוסט את הספר  המעניין הדובי של פרד מאת איריס ארגמן(אויר על ידי אבי עופר). מיהרתי לרכוש לעצמי את הספר וחיפוש באינטרנט גילה סיפור מופלא שקשור בדובי, בפרד(פרד לסינג) הילד שבגר שקשר את נפשו לדובי, שלמרות שמעולם לא זכה לשם משלו, זכה לאהבה רבה ולתהילת עולם. בפוסט זה אספר מעט על הסיפור של פרד לסינג ועל האופן שבו סיפורו התגלגל. הדובי שלו הפך למוצג בתערוכה "אין משחקים ילדותיים" ביד ושם (יהודית ענבר  היא אוצרת התערוכה). אריאלה מרים זית בוארון הציעה ספר אלקטרוני, בובתי אלה ממלחמת העולם השניה ועד קום המדינה שהיא כתבה ואציג אותו וקישור בהמשך. ספרי ילדים מהווים כלים תרבותיים שמייצגים אספקטים של חיים מצד אחד ומחנכים דורות צעירים של ילדים מצד אחר; חינוך שכולל התמודדויות עם חוויות אנושיות שונות מגוונות שלעתים נשענות על סיפורי חיים אמיתיים. הילדים הקוראים עצמם , הוריהם והמחנכות שלהם קוראים  ומציעים מן הסתם את פרשנויותיהם על יצירות אלו.

הדובי של פרד מאת איריס ארגמן, אבי עופר -מאייר

המניע לכתיבת פוסט זה היה הרגשה של אופטימיות ותקווה שחשתי כשהתחקיתי בעקבות המלצתה של חגית אחרי סיפורו של פרד לסינג שעל סיפור חייו מבוסס ספר הילדים הדובי של פרד מאת איריס ארגמן. האופטימיות והתקווה נבעו מהאנושיות, החום, תשומת הלב, המהולות בהומור שבהן הבחנתי באופן שפרד עצמו מספר את סיפור הקשר שלו עם הדובי שלו…(ראו תמונה למטה מתוך אתר יד ושם), סיפור הישרדותו של פרד לסינג בשואה, ביחסו של פרד לדובי שלו כאדם בוגר ולא פחות מכך מהנימה הרגישה, המעמיקה הרצינית של יהודית ענבר אוצרת התערוכה אין משחקים ילדותיים במוזיאון  יד ושם בשעה שהיא מתארת את סיפורו של הדובי. יש ביחסה של ענבר לדובי ולפרד לסינג ולחשיבות שהיא מייחסת לפריט חשוב זה בתערוכה ביד ושם("היא קוראת לדובי המונה ליזה של יד ושם) הרבה אהבת האדם, התייחסות רצינית לילדות  ולתפקיד שהיא ממלאת. יחסה המיוחד של ענבר לדובי משכה את תשומת ליבה של איריס ארגמן שבעקבות תחקיר מעמיק כתבה את ספר הילדים המופלא הדובי של פרד שאויר בכישרון רב על ידי אבי עופר.

סיפור חייו של פרד לסינג והקשר המיוחד שלו לדובי נטול השם שלו מסופר בספרה של ארגמן והמפרספקטיבה של הדובי שמספר את קורותיו כבן לוויה קרוב של פרד לפני, במהלך מלחמת העולם השניה וההסתתרות מהנאצים בהולנד ועד הגעתו של פרד ובני משפחתו בתום מלחמת העולם השניה לחוף מבטחים בארה"ב. לכאורה מסופר על קשר הדוק של פרד עם הדובי שהפרידה ממנו כאיש מבוגר לטובת התצוגה במוזיאון יד ושם הייתה קשה לו ועל תפקידו החשוב של הדובי למתן תחשוה של שיכות וביטחון לפרד הקטן בשעות קשות שבהן נאלץ להסתתר מהנאצים כשהוא מנותק ממשפחתו. אלא בבסיפור של ארגמן מורגשת נוכחותה החזקה והמגוננת של האם שלא נכנעת לשיקולים של נוחות ושל שמירה על כללים(כגון הסכמה שיתפרו טלאי צהוב על בגדי פרד) ונלחמת בשום שכל ובגבורה על מציאת מקומות מסתור טובים ככל האפשר לפרד וכנראה גם לאחיו. הדובי הוא אכן סוג של אוביקט מעבר שמסמל עבור פרד את אימו. פרד עצמו מצטייר עבור הדובי כמעין אוביקט מעבר . אנקדוטה מעניינת שנוגעת להבנתה של האם  לליבו של פרד הצעיר מתמקדת בהסכמה לתפור על פי בקשתו את ראשו של הדובי אחרי שזה הותקף על ידי כלב שגרם לניתוק חלקי של הראש מגוף הדובי. בשעה שהאם נאלצה להיפרד מפרד אחרי הפקדתו במקום מסתור, פרד ביקש מהאם לתקן את הדובי .האם תיקנה בחיפזון באמצעות טלאים מתוך בגדו של פרד-דבר אשר מסביר את מראהו המוזר של הדובי(ראו צילום למעלה; צילום הדובי מופיע בעמ' 40 בספרה של ארגמן וכמובן באתר יד ושם). הנכונות של האם להתשהות כדי לתפור את הדובי בשעה שהייתה צריכה  להמשיך ולמצוא מקום מסתור לעצמה וליתר בני משפחתה מראה עד כמה היא מבינה לנפשו של הילד פרד.

מעבר להמלצה החמה לקרוא את הספר לילדים בכיתות א'-ג' (קריאה חוזרת שיש בה הקשבה לאופן שבו תופסים הילדים את הסיפור) מציעה עיון בעדות מרגשת של פרד לסינג וראיון עמו בכתב העת הפנקס. ניתן לראות את ניתוח הספר גם בבלוג של שי רודין .

 

בובתי אלה ממלחמת העולם השניה ועד קום המדינה

מזכירה גם את הספר האלקטרוני שכתבה הגולשת  אריאלה מרים זית בוארון בובתי אלה ממלחמת העולם השניה ועד קום המדינה בתגובה לפוסט . סיפור ממלחמת העולם השניה, ברמן, גרמניה. בחנוכה בהיותה בת ארבע קיבלה הילדה בובה במתנה שהתלוותה אליה במהלך המלחמה עד הגיעה ארצה. גם בסיפור זה מצטיירת האם כדמות תומכת, מעודדת ומבינה לליבה של בתה.

בובות כאוביקטים-חפצי מעבר

שני ספרי הילדים המוצגים בפוסט מבליטים את כוחם של הדובי והבובה להפוך לחפצי מעבר              (על אוביקט מעבר לפי התיאוריה של ויניקוט) עבור הילדים. חפצי מעבר מוגדרים על ידי הפסיכואניליקאי ויניקוט כחפצים ממשיים  שמסמלים עבור תינוקות ופעוטות את האם ומאפשרים להם לשמור על קשר עם האם, לקבל ממנה נחמה גם  בהיעדרה הפיזי. "אובייקט המעבר מופיע בשלב שבו התינוק מתחיל להפריד בינו לבין האם. מהיותו ממשי אך בו בזמן סמל לאם הנעדרת, אובייקט המעבר נמצא באזור הדימדומים שבין הממשי למדומיין. אזור זה נקרא על ידי ויניקוט 'מרחב פוטנציאלי' או 'תופעות מעבר', ויש לו קיום חיצוני ופנימי בו זמנית."על פי ויניקוט, מרחב פוטנציאלי ימשיך להתקיים בנפשו של המבוגר, ובו הוא יוכל לשחק, לפנטז וליצור ולהנות מחווית יצירה. בכך מבטא ויניקוט את החשיבות של מרחב פוטנציאלי לביטויו של העצמי האמיתי ומכאן ליצירתיות ולבריאות הנפשית. "(ויקיפדיה).

אמנם אנו מורגלים להשתשמש במונח חפץ מעבר בהקשר של הקלה על הסתגלות של תינוקות ופעוטות במעונות ופעוטונים כדי להקל על הפרידה הקשה מדמויות ההתקשרות שלהם(אימהות, אבות), בשני הסיפורים שהוצגו בפוסט זה, ראינו עדויות של כוחם של חפצי מעבר  לנחם ילדים בתקופות קשות כגון מלחמת העולם השניה בצל השואה. חפצי המעבר לא יכולים ולא יכלו גם בסיפורים המוצגים בפוסט למלא את ייעודם(לנחם, לספק ביטחון ושייכות בעולם מאיים ומנוכר) לולא הקשר הטוב של האם עם הילדים בתקופה שקדמה לפרידה הכפויה. חפצי המעבר שואבים את כוחם מהקשר הטוב והמנחם של הילדים עם הורים ומטפלים בשר ודם!

איך נסביר לילדים על יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ולנפגעי פעולות האיבה?

ביום ד' השבוע, ד' באייר מציינת מדינת ישראל את יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל  ולנפגעי פעולות האיבה(להלן יום הזיכרון). ילדים בכל מערכת החינוך שותפים לציון יום הזיכרון. שתי צפירות זיכרון משולבות ביום הזיכרון: בערב יום הזיכרון(ביום ג' השבוע) וביום ד בבוקר.

פוסט זה בא להציף את משמעות ההתמודדות עם יום הזיכרון במסגרות חינוך לגיל הרך ולעורר למחשבה על צעדים שרצוי שיינקטו על ידי הצוות החינוכי כדי להביא להתמודדות "בריאה" עד כמה שאפשר עם יום זה וכדי לחסן מפני התמודדויות עתידיות אפשריות עבור האנשים הרבים המצויים במסגרות החינוך.

אציין גם לפני שאמשיך, שליום הזיכרון עשויה להיות משמעות אישית עבור מקצת הילדים המבקרים במסגרות החינוך, עבור משפחותיהם ולא פחות מכך עבור נשות הצוות החינוכי. בהתייחסיותיי להתמודדויות חינוכיות עם יום זה אני מביאה בחשבון: 1. המציאות במדינת ישראל שבה מלחמות, מבצעים ומעשי איבה הם חלק הקיום של אזרחי המדינה, בכלל זה של הילדים החיים בה והיות רשימת הנפגעים רשימה פתוחה; 2. הצרכים הרגשיים של הילדים הצעירים(מתייחסת פחות או יותר עד גיל 8); 3. העובדה שבין האנשים ששכלו בני משפחה כחלק מפעולות מלחמתיות או מעשי איבה עשויים להיכלל בני משפחה של הילדים או של הצוות החינוכי; 4. חוסן נפשי שעשוי לצמוח לאנשים המעורבים מבניית הרגשה של קהילתיות שציון יום הזיכרון קשור בה.

על מיעוט ההתייחסות לדרכי התמודדות עם יום הזיכרון במערכת החינוך לגיל הרך

האמת היא שהרבה פחות נידון ונכתב על  המיוחד בציון יום הזיכרון בחינוך לגיל הרך ועל דרכי ההתמודדות של מחנכות וילדים צעירים עם יום זה, מאשר על ציון יום השואה. בעניין זה אני באה בטענות  גם לעצמי על כך שלא כתבתי על הנושא. ואכן לפני שנים אחדות ניגשה אליי סטודנטית להוראת הגיל הרך ושאלה מדוע במסגרת הכשרת הגננות והמורות לכיתות א-ב איננו מתייחסים מספיק להתמודדות עם יום הזיכרון במסגרות החינוך. לא היו לי תשובות טובות עבורה ואמרתי לה שנחשוב מה לעשות בנושא. לכאורה ההתייחסות ליום זה הרבה פחות שנויה במחלוקת בהשוואה להתייחסות מערכת החינוך לגיל הרך עם יום הזיכרון לשואה; ושוב לכאורה הכל אמור להיות ברור למחנכות בכל הקשור לציון יום זה במסגרות החינוך לגיל הרך. עם זאת, אני חושבת שיש מקום לתת את הדעת להתמודדויות של מחנכות, הורים וילדים בגיל הרך עם המשמעות והציון של יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל.

להבדיל מיום השואה שאני חושבת שאין להוביל את הילדים הצעירים להבנה מעמיקה לגבי משמעותה בשל הרוע האנושי  החריג  והקשה להבנה שקשור בה, לגבי יום הזיכרון , אני חושבת שחשוב שילדים יבינו שאנחנו זוכרים את אלו שנהרגו בפעולות מלחמתיות למען כולנו, במיוחד במצבים שבהם לחלק מהילדים הלומדים באותה מסגרת חינוך נגיעה אישית לנושא. עצוב להכיר בכך שכחלק מהקיום האנושי, אחת הדרכים הלא נדירות להתמודד עם קונפליקטים היא באמצעות מלחמות. חשוב לדעתי לחנך לכך שיש מחיר כבד למלחמות, שיש דרכים חלופיות להתמודד עם סכסוכים ושקהילות זוכרות את אלו שנפגעו כחלק מ, בשם ולמען קהילותיהם. חיילים וחיילות שנהרגו בקרבות כחלק ממלחמות, או כחלק ממבצעים או כחלק מתאונות מבצעיות עשו זאת כחלק משירותם הצבאי או המשטרתי. אני כוללת ברשימה גם חיילים שמותם אינו עטור תהילה במיוחד אבל שילמו בחייהם על הקושי הנפשי להתמודד עם השירות הצבאי המתחייב מהמיקום הגיאופוליטי ומהמצב הביטחוני של מדינת ישראל.

קל יותר  לילדים להבין מהי משמעותה של מלחמה, על מחיריה הקשים מנשוא, מאשר להבין ניסיון שיטתי להכחיד עם שלם מעל פני האדמה ממניעים גזעניים.  מנגד, הקושי של כולנו עם ציון יום הזיכרון , מתמקד בעובדה הכואבת שרשימת החללים בה היא רשימה פתוחה אליה מוסיפים ומצטרפים מידי שנה שמות חדשים . כיוון שהחל  מסוף שנות ה-90 של המאה הקודמת, יום הזיכרון כולל גם התייחסות לקרבנות פעולות האיבה(הטרור), משמעות יום הזיכרון והרשימה הפתוחה שאותה ציינתי היא שכל אחת ואחד מאיתנו  והאנשים הקרובים והיקרים לנו עשוי להיות חלק מהרשימה הזו.  ואכן,  במעונות היום, בגני הילדים ובבתי הספר מצויים ילדים שאיבדו אדם קרוב; באותן מסגרות מצויות מטפלות, גננות, מורות, מנהלות שאחד מקרוביהם נפגע. עבור אותם אנשים יום הזיכרון הוא יום זיכרון אישי שבו מתמודדים בנוסף עם ההתמודדות היומיומיומית שהם חווים, עם שכול ואובדן קולקטיבי. תלמידים בבתי ספר עשויים לככב ברשימת הקרבנות. עם מעט הכתבות בנושא יום הזיכרון מצאתי כתבה במאקו מלפני כמה שנים , כתבה בשם אמא מה זה יום הזיכרון?, ובה המלצות של פסיכולוגיות איך להשיב לילדים בנושא. ראו גם את הנחיות האגף הקדם-יסודי לגבי ציון יום הזיכרון בגני הילדים(מאת אורה גולדהירש).

אחד הקשיים נוגע לקושי בהתמודדות אנשים בכלל וילדים בגיל הרך בפרט עם המוות

הקושי בהתמודדות עם יום הזיכרון קשור במקרה זה במפגש המאיים עם דיבורים על המוות. נדרשתי לסוגיה זו בפוסט אחר בחודש מרץ עקב ציון יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל שמקום קבורתם לא נודע.

 אני חושבת שהדרך לתווך לילדים מצבים רגישים כגון המוות, היא דרך הקשבה לשאלותיהם והתייחסות אליהן ולא דרך הרצאות ו"מסירת אינפורמציה" טכנית וחד סטרית(חד סטרית מהכיוון שלנו לכיוונם של הילדים). האופן שבו  משיבים לשאלותיהם של הילדים תלוי  בהבנת מאפיינים מרכזיים של התפתחותם לרבות הבנת מושג המוות, בעמדות של המבוגרים(הורים וצוותי גנים) לגבי נושא המוות והאובדן ובתפיסותיהם כיצד מחנכים ילדים בנושא, כמו גם בעומס הרגשי של הילדים והמשפחות.

על כן חשוב שנהיה ערניים מאוד בכלל וסביב ימי הזיכרון בפרט לאמירות, שאלות, סימני מצוקה של הילדים. שאלות שנוגעות למוות ולזיכרון עשויות להופיע לפני ואחרי יום הזיכרון עצמו. נתבונן במשחק החופשי , בציורים של הילדים; נתעניין במיוחד במשחק הסוציו דרמטי של הילדים.

בתשובות שניתן לילדים בנושא המוות נשיב באופן ענייני, נגיד את האמת אבל לא את כל האמת. לא נדבר על המוות ולא נפתח דיון עם הילדים בשיעורים פרונטאליים או במליאת הגן. שיחות במליאה או במסגרת שיעורים פרונטאליים עלולות להותיר חלק מהילדים עם מצוקות, אי הבנות שכגננות ומורות לא נדע עליהן ולא נספק את התמיכה הנדרשת.

אציין גם שחשוב  בעיניי שנבחין בהתייחסות לילדים הנמצאים במעגל הקרוב של אדם שמת ובמקרה של יום הזיכרון ובכלל,  לבין ילדים בגיל הגן וכיתות א-ב שהנושא של המוות  מעסיק אותם אבל לא נגע בהם אישית בשנות חייהם הקצרות.

 

מה בעיניי חשוב שנעשה במסגרות החינוך לגיל הרך?

היערכות טובה בעיניי כוללת היכרות מעמיקה עם הילדים בגן וניסיון לדעת מי הילדים בכל גן או כיתה שבמשפחתם קרובים שנפלו במערכות ישראל או נפגעו בפעולות איבה. חשוב לבדוק עם  הורי הילדים את הרקע למותם של קרובי המשפחה ומה ידוע לילדים לדעת ההורים על אותם מקרים(קורה לעתים קרובות שילדים יודעים יותר ושונה על אירועים משפחתיים טראגיים משההורים משערים).

זאת ועוד, מנהלת גן או מחנכת כיתה צריכות לדעתי לדעת מהו הרקע של אנשי הצוות והרגישויות שלהם בנושא.

מקרים שבהם ישנם ילדים ו/או אנשי צוות שלהם נגיעה אישית לנושא הזיכרון מצריכים לדעתי טיפול  רגיש וממושך יותר מאשר טיפול ביום זה במקרים שבהם אין לאנשים הנמצאים במסגרת החינוך  נגיעה אישית לנושא.

אם מדובר בילדים שנושא יום הזיכרון נוגע להם אישית, חשוב לשבת איתם ביחידות עם וללא ההורים ולהבין מה הם יודעים על הנושא ולהכין אותם לקראת ההתרחשיות המתוכננות בגן ביום הזיכרון. ילדים אלו עשויים אולי להיות שותפים להכנות כאלו ואחרות של הגננת או המורה(כגון תליית שלטים; צילומים וכו').

אם מדובר  בחברות וחברי צוות שלהם נגיעה ליום הזיכרון חשוב לשוחח איתם ולבדוק את האופן שבו ניתן להקל עליהם באותו יום ולתאם תגובות רגשיות מתונות ביום זה מול הילדים.

מסתבר שלילדים עם הפרעות קשב וריכוז קשה במיוחד "לאסוף את עצמם" כדי להשתתף בצורה "נאותה" בטקסים. המתח שבו הם מצויים עקב מאמציהם לשלוט בעצמם עשוי להוביל כפי שאפשר לראות בעדויות של הוריהם לתגובה שנחשבת לבלתי הולמת(צחוק) או לקשיים רבים אחרי הטקס. הצחוק של אחדים מהילדים מתפרשים על ידי הסביבה כזלזול ובנוסף לקשיים שהם חווים בזמן הטקס עצמו, הם "זוכים" להתייחסות משפילה ומענישה שמקשה עליהם עוד יותר.

אם מבקשים לדעת מה יודעים הילדים על יום הזיכרון ולהשיב על שאלותיהם כדאי אולי להציע שילדים במהלך הימים שקודמים ליום הזיכרון ישאלו שאלות שעליהן הם מבקשים תשובות-שאלות שיתועדו באמצעות ציור ורישומים של הילדים עצמם או הכתבות להורים או לאשני צוות. ניתן לאגור שאלות אלו בתיבה שתיבדק על ידי הגננת או המורה ותאפשר לה להתכונן למתן תשובות לילדים ולהחלטה על המסגרת ההולמת למתן התשובות לילדים. נציע לילדים לחשוב על שאלות שהם מבקשים לשאול על יום הזיכרון, לצייר, לרשום  או להכתיב את שאלותיהם והניח אותם בתיבה שתונח לשם כך במקום מוסכם בגן או בכיתה.

 

 

תוצאת תמונה עבור תיבת מכתבים

 

באשר לטקסים, דעתי היא שילדים צעירים אינם מבינים במיוחד את משמעותם. התפרצות הרגשות בטקסים בית ספריים בשל  עדויות , קטעי ספרות שמתחברים לזכרונות אישיים של מארגנים ושמתתפים עלולה לגרום לילדים צעירים לחששות. עבור מבוגרים טקסים עשויים לתרום להרגשת ה"ביחד" הקהילתיות אבל עבור ילדים הטקסים עלולים להישאר כאמור חסרי פשר.

בכל מקרה יש להכין את הילדים לקראת הצפירה ולציין שמדובר בדרך לזכור אנשים שמתו במלחמות למען המדינה. נקפיד גם להזכיר לילדים את ההבדל בין צפירה ולאזעקה. נתמוך במיוחד בילדים שהיכרותנו המוקדמת איתם מביאה אותנו לידי הערכה שמסיבה כזו או אחרת הם זקוקים לקרבתנו ולתמיכתנו יותר מאשר ילדים אחרים.

אם אנחנו מבקשים למנף את נושא הזיכרון, ולחברו לעצמאות המדינה ולהרגשה של שייכות וקהילתיות-יש לתת לכך את הדעת זמן רב לפני יום הזיכרון . אז הילדים עשויים ללמוד במסגרת פרויקטים על דרך ההתפתחות של מקום מגוריהם. על ההיסטוריה שלו. על האנשים שתרמו ואולי נלחמו ונפלו כחלק מבניית העיר, הקיבוץ או הכפר שבהם הם חיים. פרויקטים מעניינים כאלו עשויים להימשך מספר שבועות .

בחול המועד פסח לקחתי את נכדיי ל"בית הבאר" מוזיאון קטנצ'יק שנפתח לפני שנים אחדות בנתניה(עיר מגוריי). במוזיאון זה שחזור של באר ששימשה החל משנת 1927  בטרם קמה העיר(בשנת 1929)  להשקיית הפרדסים בסביבה(עד היום קיימת בסביבה שכונה בשם "פרדס הגדוד"). בנוסף להדגמת דרכי הפעולה של הבאר, יש במקום הסבר לאופן שבו חיו האנשים בחווה באותם ימים, כמו גם לאופן שבו נקנו הקרקעות הראשונות ששימשו בסיס להקמת העיר. אני מודה שכנראה שאני מצאתי יותר עניין מנכדיי(בני השש ושלוש ושליש) במוזיאון זה. טוב! נכדיי אינם תושבי קבע בנתניה והביוקר במוזיאון היה משהו חד פעמי ולא חלק מפרויקט ממושך.

ספרי ילדים רלוונטיים

לילדים החל מכיתה ב, ג אני ממליצה על הספר המופלא חיית החושך מאת אורי אורלב. זוכרת שקראתי את הספר במשך כמה ימים לבתי הבכורה כשהייתה בכיתה ב' או ג'. ספר קלאסי זה שהוא ספר הילדים הראשון של אורי אורלב, שיצא לאור בשנת 1976, מספר ברגישות, מתוך הפרספקטיבה של הילד אסף על הפחד שלו מחושך . עוד מסופר בספר על כך שאביו שנהרג במלחמת יום כיפור, הספיק ללמד אותו לפני מותו איך להתמודד עם חיית החושך: הוא לימד אותו לסנוור את חיית החושך, להאיר אותה.  אסף הצליח להתמודד עם חיית החושך ויתרה מזו להתיידד איתה ולהיעזר בה בהתמודדות  עם אובדן אביו במלחמה, עם השכול ועם לידתה של אחות חדשה שהצטרפה למשפחה.

 

 

ספר נוסף, שמתמקד באופן כללי בערכים אנטי מלחמתיים, שמציב אפשרות שנראית אוטופית לחלק מאיתנו, של ויתור עקרוני על אימוץ מלחמות כפתרון לסכסוכים, ושאני ממליצה עליו(מתאים לקריאה בכל ימות השנה) הוא הספר המנצחים מאת דיויד מקי(כתב ואייר את הספר)  ובו משל חכם ומלא הומור על גנרל כל יכול שרצה לכבוש את העולם. הוא כבש בכוח הזרוע ארצות רבות עד שהגיע עם חייליו לארץ קטנה ורחוקה, נטולת צבא שתושביה התעקשו לא להילחם. הגנרל נאלץ להבין שהכובשים אינם תמיד החזקים. שמו של הספר באנגלית הוא:" -The Conquerors- הכובשים).

 

הוסף לסל את המנצחים / דיויד מקיו