בילוי מחוץ לבית, חיבור לטבע והכוחות החזקים שבולמים תהליכים אלו

הטריגר לכתיבת פוסט זה הוא כתבות שהתפרסמו בסוף השבוע שעבר, בין היתר בעיתון  הארץ בדבר התמעטות המשחק מחוץ לבית של הילדים היום בהשוואה להוריהם. הכתבות בסוף השבוע מתבססות על סקר שנערך בבריטניה ובו נתונים על כך שהילדים היום מבלים בחוץ מחצית הזמן שהוריהם בילו בחוץ. הנתונים של הסקר בבריטניה נכונים קרוב לוודאי גם למציאות בארץ (ובמדינות נוספות) ולכן יש מקום לדבר על הסוגיה. אציין גם שאין מדובר בממצאים חדשים אלא בחיזוק של ממצאים שידועים לאנשי החינוך ולציבור הרחב זה זמן רב.

משחק בחות כרמיאל

ילדים נהנים מהמשחק בשלולית-צילום של הגננת שרית בוחבוט מכרמיאל-הוצג בכנס "מפגשים מאירים בגיל הרך" שהתקיים במכללת לוינסקי לחינוך בדצמבר 2015

החלטתי לכתוב פוסט בנושא כיוון שמדובר בנושא חשוב בעיניי. מטרתו מעבר להצגת הנתונים שפורסמו בכתבות לדרבן הורים ומחנכים לחשוב מדוע הדבר קורה אצלם בבית  ולדרבן לעשייה שתעודד יותר פעילות  בטבע עם הילדים ופחות חשיפה למסכים. אלא שבכתבה זו, בהיותי אדם ריאלי, אני מעלה גם פרדוקס: רוב ההורים מודעים לחשיבות הפעילות מחוץ לבית ועדיין אין הם מעודדים לדעתי די את ילדיהם לצאת החוצה, לחקור ולהתבונן בסביבה ולשחק בה. מגמת ההסתגרות בתוך הבתים, לרוב תוך בילוי שעות רבות מגיל צעיר מול המסכים, נתמכת בעיניי על ידי "חיזוקים טבעיים" להתסגרות הן להורים והן לילדיהם. מעבר לחשש מזרים ומתאונות שמוזכרים על ידי חוקרים כגורמים שמעודדים הורים להשאיר את הילדים בבית, אני חושבת שמדובר גם בפתרון נוח להורים עסוקים ועייפים. הישארות בבית כשהטלויזיה והטבלט זמינים הם פתרונות נוחים יותר מאשר התארגנות ליציאה עם הילדים מחוץ לבית (כי אכן בסביבה העירונית העכשוית מקובל הכלל שילדים צעירים צריכים להיות מלווים על ידי הוריהם במרחב הפתוח). גם לילדים פעילות אינטנסיבית מול הטבלט או הטלויזיה מהנה ונוחה יותר מהמאמץ הכרוך בהתארגנות ליציאה מחוץ לבית. ולכן למרות המודעות לחשיבות המשחק והפעילות מחוץ לבית, אין זה סביר שמגמה זו של הסתגרות בבתים תשתנה אלא  אם כן ייעשה מאמץ אדיר מצד ההורים והממסד החינוכי לעודד פעילות מחוץ לבית, בטבע.

בהמשך אתייחס לקווים מנחים לעשייה לעידוד פעילות מחוץ לבית במסגרות חינוך ובבתים עם ילדים צעירים(מהלידה עד גיל 8 בערך).

מה לעשות בבתים?
1. להכיר את הסביבה הקרובה לרבות הפארקים, פיסות החוף שבה. להכיר בעצמנו ועם הילדים את סוגי העצים, הצמחים האחרים(צמחי בר וצמחים מתורבתים), בעלי חיים בסביבה.

2. ללמוד את הסביבה הטבעית; את המסלולים הקבועים שלנו עם הילדים: מהבית לגן או לבית הספר; מהגן לבתי החברים או לקרובי המשפחה;

3. להעדיף הליכה ברגל למסגרות חינוך על פני נסיעה ; בסופ"ש ראיתי  באחד ממוספי המקומון באזור מגוריי הצעה למסלולי הליכה למוסדות החינוך כתחלופה לנסיעה באוטו;

4. לעקוב אחרי ביטויי העניין של הילדים בסביבה הטבעית הקרובה ולעודד אותה;

5. לבדוק מה מעניין את הילדים בסביבה הקרובה ולטפח את העניין הזה על ידי שיחות וחקר ממשותף איתם;

6. לבנות שגרה שבה יוצאים החוצה על בסיס יומיומי לכשעה לפחות;

7. להשתמש בטכנולוגיה הזמינה שלנו לצורך חקר הסביבה הטבעית הקרובה: לצלם חרקים ועצים קרובים כדי לאשפר חקר; לחפש באינטנט מקורות מידע על תופעות טבע שבהן נתקלים בסביבה הקרובה.

8. להגביל את השימוש בטבלטים וטלויזיה ולאכוף על בסיס קבוע את ההגבלות. לעודד גם בבית משחקים שאינם  מבוססי טכנולוגיה.

9. להעריך, לאפשר ולעודד פעילות דמיונית(משחק דימיוני, ציור, בנייה שקשורה לנושאים שמעניינים את הילדים.

מה יכולה מערכת החינוך לעשות?

  1. לעודד חקר של הסביבה הקרובה;
  2. לערוך, במגבלות הביטחון ,סיורים בסביבה הקרובה עם הילדים ולעתים בליווי ההורים;
  3. ליזום שיחות עם הורי הילדים על חשיבותה של הפעילות מחוץ לבית וליזום פעילויות משותפות בנושא.
  4. לעודד פעילות יצירה עם "חומרים מהטבע". למשל לעודד ילדים ליצור בתלת ממד תוך שימוש בפריטים שאספו בסביבה הקרובה(עלים, פרחים, אבנים).
  5. לפתוח במקומות שונים בארץ "גני יער" מהסוג של גן "קשת" במצפה רמון גן שבו ארבעה ימים בשבוע הילדים לומדים בחוץ, מתחת לכיפת השמיים, ללא מתקנים; סוג זה של גנים קיימים במקומות שונים בעולם. מגז האויר בארץ נראה כי מאפשר פעילות בחוץ הרבה יותר מאשר במקומות שונים בעולם(למשל במדינות סקנידינביה שבה נצוצים גנים מסוג זה).

מה הממסד המדיני והעירוני יכול לעשות?

  1. לבנות רשת של תחבורה ציבורית נוחה וזמינה שתפחית שימוש במכוניות פרטיות ותעודד על ידי כך יציאה לחוצות הערים;
  2. לטפח את הסביבה האורבנית בתוך הרשויות(אורבניזם חברתי) מתוך יצירת מקומות מפגש ופעילות ברחבי העיר.
  3. לעודד פעילות חינוכית מחוץ לכותלי מוסדות החינוך.

לסיכום,  הנתונים לגבי הפחתת כמות השהייה והמשחק מחוץ לבית בקרב ילדים היום בהשוואה להוריהם  אינם מפתיעים איש. כולנו מכירים את המציאות שבה(לא רק בבריטניה) ילדים מבלים יותר ויותר מול המסכים(טלויזיה, טבלט) ועוסקים פחות בפעילות בטבע. פעילות ומשחק מחוץ לבית מפתחים פיזית, בריאותית, רגשית, חברתית וקוגניטיבית. ואף על פי כן, הנוחות של ההישארות על הספה מול המסך מפתה מאוד. מגמת ההסתגרות בבתים עלולה אף להחמיר עם השנים. אבל חשוב שנדע שאין מדובר בגזרת גורל. מאמץ של שינוי הרגלי בילוי בבית ופעילויות מתוכננות ברמה של הממסד הארצי, העירוני וברמת הגנים ובתי הספר עשוי לשנות את  מגמת הבריחה ומהטבע וההסתגרות בבתים. מה הסיכויים שמגמות אלו ייבלמו? לא גבוהים. אבל בידי כל אחת ואחד מאיתנו לשנות את  מציאות החיים שלנו ושל ילדנו. זה במידה רבה תלוי בנו ובנכונות לוותר על הרגלים הנוחים שלנו!

 

שיתוף הילדים(והנכדים) בפרטים שקשורים למעבר דירה!

מטרת פוסט זה לשתף במחשבות ותובנות המתלוות לאופן שבו ילדים צעירים עשויים לחוות מעבר דירה ולהציע מספר הצעות להכנה "טובה" של הילדים למעבר זה.

הטריגר לכתיבת הפוסט הוא מעבר הדירה הצפוי שלנו(סבא וסבתא) מבית המשפחה שבו גרנו כשלושים ושלוש שנים לדירה  במרכז הארץ שממוקמת קרוב יותר לילדים ולנכדים. הנכדים הגדולים(דורי בן השש וחצי ואיה בת השלוש וחצי) היו מעורבים בכל שלבי ההכנה למעבר. נורית, בת דודתם של דורי ואיה, בת השבעה חודשים, הייתה מטבע הדברים מעורבת פחות ועלתה המחשבה שעליה שוחחנו עם הנכדים הגדולים שבניגוד להם היא לא תזכור את "הבית".

 

 

צילום מתוך http://yo-moving.com/index/0-38

ההחלטה לעבור ממה שנתפס על ידי כולנו-כולל הבנות הבוגרות שלנו כ"הבית"-בית שבו שתיהן גדלו לא הייתה החלטה פשוטה. במשך כשנתיים התלבטנו עד שהחלטנו. הפקקים והריחוק מהנכדים הכריעו.

אף שמעבר דירה , כמו כל מעבר מחייב פרידה מהמוכר(גם אם הוא לא הכי נוח בעולם!) והתרגלות לסביבה חדשה מדובר באירוע שגרתי שאנשים, ובכלל זה ילדים עוברים. כמו  בכל עניין טוב לילדים לחוות בחייהם שילוב בין  יציבות ושינויים. מעבר דירה אחרי 33 שנים איננו משהו שמערער למישהו את תחושת היציבות והביטחון וזה מה ששודר לנכדים. אנחנו גם מדברים כאן על מעבר מתוכנן של דירה בתנאיי רווחה יחסית. תהליך מעבר דירה כפוי עקב לחצים כלכליים והרגשת איום של אובדן המגורים שונה לחלוטין ואין בכוונתי להתייחס לתהליך מסוג זה כאן. חשוב, עם זאת, שנהיה ערים גם לחוויות קשות שאנשים אחרים עוברים אגב מעבר הדירה.

ברור גם שעבור הילדים מעבר הדירה של סבא וסבתא, קרובים ככל שיהיו, איננו גורם מלחיץ במיוחד. נכדיי חוו את התהליך כסוג של הרפתקא במסגרתה נהנו מאוד למצוא בארונות, במגירות ובמזווים "מציאות" מלהיבות שנהבאתן לביתם הסבה להם הנאה רבה ולהוריהם מורת רוח על העומס שעובר מביתם של סבא וסבתא לדירתם. בית לא מסודר במיוחד(שלא נגיד מבולגן) שנאגרו בו דברים לא תמיד שימושיים במשך מספר עשורים הוא מקור לא אכזב להפתעות. נכדי בן השש וחצי שמח להגיע אחת לשבוע בימי שישי ,לעזור בסידורים, לגלות מציאות(קרא להן "לקיחות") ואגב כך גם להכיר את מקורות קניית המזון החביב עליו לסופ"ש. בנוסף, ליווי מעבר הדירה של סבא וסבתא עשוי להוות עבור הנכדים סוג של הכנה רגשית למעבר דירה אפשרי שלהם בעתיד.

בפוסט הזה מבקשת להתמקד בשתיים- שלוש תובנות  שנוגעות למעבר דירה בנוגע לילדים צעירים. כלולות ברשימה זו גם תובנות שנוגעות להתבוננויות וליחס שלנו לסביבה האנושית והפיזית העירונית שלנו שהתחדדו לי אגב ההכנות המתישות והמלמדות לקראת המעבר.

  1. אחת ההכרעות היא במה לשתף ולערב את הילדים בתהליך מעבר הדירה וכיצד;
  2. חלק בלתי נפרד ממעבר דירה מהסוג שתיארתי כולל החלטות שנוגעות למה והיכן למסור דברים(ספרים וחפצים אחרים)לאנשים אחרים; גם בחלק הזה יש מקום למעורבותם של הילדים תוך התייחסות לנמעני המסירה;
  3. התייחסות והנכחת האנשים שעוברים לגור בביתנו ולבעלי חיים שהם חלק מהתהליך(תובנה זו התחדדה מאוד בזכות נכדתי בת השלוש וחצי).

במה לשתף את הילדים?

אנחנו רגילים להנחיות כוללניות כגון:"חשוב לשתף את הילדים בתהליך". במקרה שלנו מעבר דירה. מטבען הנחיות כוללניות אינן לדעתי מועילות במיוחד. השיתוף של הילדים חשוב כמובן, אבל חשוב לא פחות להקדיש מחשבה מה לא להעמיד לבחירתם של הילדים. באופן כללי כמו שכתבתי בפוסט על הבחירה, חשוב שילדים לא יידרשו לבחור בעניינים שהם אינם יכולים לשאת באחריות על הכרעותיהם. לכן אין לשתף את הילדים בהחלטה אם לעבור דירה וגם לא לאיזו דירה או בית נעבור. ילדים צעירים אינם ערוכים לקבל החלטות בנושאים אלו-אין להם את הידע וההבנה של השיקולים הכלכליים והלוגיסטיים שכרוכים במעבר דירה. חשוב לא להעמיד פנים שאנחו משתפים אותם ולהפוך את התהליך לבחירה מדומה.

לעומת זאת ניתן לפרקים להזמין את הילדים להילוות אלינו לדירות אפשריות שאנו שוקלים לרכוש או לשכור. חשוב ששאנחנו נתרשם מתגובותיהם. ליווי מזדמן מעין זה עשוי להמחיש לילדים את העניין שמעבר הדירה ממשי ואנחנו מתכוונים לממש אותו. נכדיי התלוו אלינו פעמים אחדות לדירות קרובות לדירתם ששקלנו לשכור. כמו כן נשתף את הילדים בהחלטות על מסירת חלק מהדברים(ראו למטה) לאנשים אחרים. נשתף את הילדים באריזות עצמם. נארוז יחד איתם את הדברים הרלוונטיים והחשובים להם. נשתף אותם בסידור החפצים הרלוונטיים להם בדירה החדשה.

מה והיכן למסור דברים שאיננו צריכים?

חשוב לשתף את הילדים בחלק מההחלטות שקשורות למסירת פריטים(במיוחד כאלו שמענינים אותם צעצועים, ספרי ילדים, חומרי יצירה). כבית שבבעלותו המון ספרים, צעצועים וחומרי יצירה , לא נדרשת נדיבות רבה מידי לוותר על חלק מהפריטים האלו לטובת  ילדים אחרים. התהליך מקטין כמובן גם את העומס בבית החדש.  חלק מהפריטים האלו הושארו לילדים שמתוכננים לגור בבית אחרי שיחה איתם ובירור מה מעניין אותם(ילדים  מכיתה א עד י"א).  חלק אחר פוזר במדרכות לקראת ימי האיסוף של העירייה. אחרי התלבטות רבה וחלוקת ספרי ילדים וספרי קריאה למכרים, אחרי אריזתם של יותר מ50% הספרים למעבר לדירתם החדשה, ואיחסון 25% נוספים, החלטתי אחרי קבלת מידע על נוהג זה בערים אחרות(לא בעיר מגוריי) להניח ספרים על ספסלים בסביבה הקרובה.  בטיולים היומיים שלי עם זריזי הכלבה שלנו עקבתי בסקרנות אחרי קורותיהם של מקצת הספרים והצטערתי שאין לי מצלמה קבועה לתעד את התהליך כולו. החלטתי להזמין את הנכד בן השש וחצי לשניים שלושה סיורי חלוקה ומעקב אחרי קורות הספרים(הבטחתי לעצמי שאולי מתישהו אעשה מחקר בנושא-על קורות הספרים הנמסרים במרחב הציבורי!). ראינו אנשים נעצרים ומתבוננים בספרים. היו שישבו לרגע לקרוא. קלטתי פעם או פעמיים משיהו לוקח ספר. בסופו של דבר תוך 24 שעות הספרים נעלמו מהספסלים דבר שגרם לי סוג של הקלה אחרי אי הנוחות שחשתי במה שיכול היה להצטייר כהפקרתם של הספרים.

הפעילות האינטסיבית למדי במשך מספר שבועות בהשארת חפצים או על המדרכה  הקרובה, או במרכזי מחזור בשכונות מסביב, חשפה בפניי מציאות עירונית שלא הכרתי. מציאות שמתישהו גם שווה לחקור אותה(אולי מישהו כבר חקר זאת ואיני מודעת למחקרים אלו). שאבתי עידוד מקריאת פוסטים שתמכו בהשארת חפצים במרחב הציבורי כדי לאפשר לאנשים לבחור וליטול את אשר הם צריכים.  הסתבר לי שבתחום זה יש אנשים מזדמנים שמתבוננים בחפצים, בודקים את ה"היצע" ונוטלים דבר מה. במקביל יש "מקצוענים". ביום שלפני איסוף החפצים על ידי העירייה מגיעים אנשים עם טנדרים קטנים, בודקים בקפדנות את הערמות ובוררים את אשר הם מעונינים לקחת. האמת היא שלרוב הרגשתי נוח יותר להתבונן בפעולות האנשים מרחוק(לא ברור מי הרגיש מובך יותר: אני או האנשים שעסקו במלאכתם). קרה שיצרתי קשר עין עם חלק מהאנשים שבאו לאסוף בדיוק בשעה שבאתי "לפרוק סחורה". מי האנשים האלו ומה הם עושים בחפצים? איני יודעת. למדתי שחפצים מסוימים נעלמים מהמדרכה מהר מאוד(כלי מטבח, אורגנית ישנה) בעוד אחרים ממתינים בהכנעה למפגש עם השופל של משאית הזבל של העירייה. למדתי את שעות האיסוף המדויקות של העירייה ותכננתי את פעולותיי בהתאם.

העיסוק בהקלת עומס החפצים המצוי בבית במשך שבועות הביא להיכרות והידוק קשרים עם עובדות זרות שמטפלות בנאמנות באנשים קשישים ברחוב שלנו. עד העיסוקים הכרוכים במעבר הדירה הסתפקתי בשלום-שלום עם העובדות. עם מעסיקותיהן המבוגרות היה לי קשר קרוב למדי במהלך השנים וליבי נחמץ כשאני רואה את ההידרדרות ההדרגתית במצבן. אחת העובדות ביקשה בנימוס פרטי לבוש שלי ושמחתי מאוד למסור אותם ישירות למישהו. נתתי לה את הנייד שלי כדי שנתאם מסירת בגדים וחפצים אחרים ובמשך כשבועיים התכתבתי איתה בואטס אפ וזכיתי לברכות. גם משהו. הידיעה שדברים שמכבידים עליי עשויים לשמח מאוד מישהו הסבה לי הרגשה טובה. בתהליכים חברתיים אלו לא שיתפתי כל כך את נכדיי. אבל כן הסבתי את תשומת ליבם(בעיקר את תשומת ליבו של הנכד הגדול שלי) לכך שבמרחב הציבורי העירוני ניתן להשאיר חפצים במצב סביר שאנשים אחרים ישתמשו בהם. הנכד שלי הקשה עליי ושאל אותי מדוע איני מוכרת את הדברים אבל השלים עם החלטת המסירה.

הנכחת אנשים ובעלי חיים כחלק מההתבוננות המעמיקה במעבר הדירה 

תובנות שקשורות לחשיבות האנשים המעורבים במעבר צמחו בעיקר בזכות איה בת השלוש וחצי. ב"בית" שלנו גרות איתנו במהלך הרבה מאוד שנים זריזי(כלבה שאימצה אותנו לפני כשלוש עשרה שנים) ונוריץ חתולה שאימצנו לפני כעשרים שנה. שתיהנן גרות בחצר. נוריץ נכנסת הביתה בלילות החורף אבל מרחב מחייתה הקבוע הוא חצר ביתנו.  נוריץ  חתולה  מתנהגת קצת כמו חתול קשיש. היא לא כל כך שומעת והיא רזה מאוד. לפעמים עושה הרושם שהיא מבובלבת. בשנתיים האחרונות הפסקנו לקחת אותה לפנסיון כשנסענו לחו"ל עקב קשיי ההסתגלות שלה לפנסיון והקושי להוביל אותה לשם(בן השכנים טיפל בה). לאור כל אלו החלטנו  בתיאום מלא עם הדיירים שיגורו בבית שהיא תישאר בחצר ובחורף תוכנס לחדר פנימי. החלטה לא פשוטה. החלטה ששיתפנו מתישהו את נכדינו לגביה.

באחד הערבים בשבוע שעבר כששמרתי על דורי ואיה, פתאם אומרת לי איה בת השלוש וחצי:"תגידי לאנשים שיגורו בבבית שיזכרו לתת לנוריץ אוכל". התייחסותה של איה ריגשה אותי מאוד. לא יודעת מה ריגש אותי יותר: דאגתה לנוריץ הקשישה או המודעות וההבנה שלה שהמעבר שלנו מ"הבית" שלנו כרוך בכך שאנשים אחרים יחיו בו. שבית הוא דבר שבו חיים אנשים. שברור לה שבבית הזה יגורו אנשים אחרים.  כמובן שהסברתי לאיה שסיכמנו עם הדיירים שלנו שיטפלו בנוריץ. ההסבר שלי הניח את דעתה אבל אמירתה המשיכה להדהד במוחי במשך ימים ארוכים.

הערתה של איה חידדה אצלי את המחשבה שהדיירים שלנו יפיקו אולי יותר תועלת מאיתנו מהבית הגדול שבו כבר הרבה שנים לא חיים  בו ילדים ביומיום. ההרגשה שילדים ישובו להרעיש בחצר על בסיס יומיומי הסבה לי הרגשה טובה. המעבר שלנו לדירה אחרת קשור לא רק בנו אלא גם באנשים שיבאו לגור בבית שלנו. המחשבה שהבית לא יהיה(אף שהוא מושכר) שלנו אלא של מישהו אחר. נהניתי מהמחשבה שאין לנו בעיה מיוחדת "לשחרר" ולהנות מהמחשבה שאנשים אחרים יגורו בבית שבו בילינו כל כך הרבה שנים-הבית שבו גדלו בנותינו  ובילו לא מעט נכדינו. זה לא אומר שליבנו לא יתכווץ מעט כשנבוא לבקר ברחוב.

לסיכום, העיסוק המעייף והדביק בנסיבות הקיץ החם העובר עלינו, בהכנות לקראת מעבר הדירה חידד את מודעותי לגבי סוגיות שקשורות מצד אחד לשיתוף הילדים הצעירים בתהליך מעבר הדירה ומצד שני ליתר מודעות והבנה של המתרחש בסביבה העירונית שבה אנחנו חיים. אף שהחיים עושים את שלהם ואני משערת שמהר מאוד נישאב לתוך זרם החיים האינטנסיביים שלנו, נותרו מהכנות למעבר תובנות לגבי הסביבה, כושר ההסתגלות של הילדים והתפעלות מהיכולת שלהם להבין את הסביבה ולגלות לעתים אכפתיות כלפיה.

מחשבות לקראת התקשורת עם ילדינו הצעירים בחופשת הקיץ

אני כותבת לקראת היציאה לחופשה של הילדים בתחילת חודש יולי. עבור רבים מהם מדובר בהחלפת מסגרת פורמאלית של משרד החינוך במסגרת של קייטנות. ולכן חלק מהנאמר נכון עצם לקשר עם הילדים במהלך כל השנה.

הפוסט מכוון להורי הילדים. בעיקר להורי הילדים הצעירים-ילדים בגיל שמחייב ליווי אל ומהמסגרת החינוכית.  המניעים לכתיבתו נעוצים בהתבוננויות שלי בשבועות האחרים בהורים וילדים צעירים המתהלכים ברחוב ביומיום שלהם. בהתבוננויותיי הבחנתי מצד אחד בהורים קשובים מאוד לילדיהם ולסיפוריהם על דברים קטנים שקרו להם: על ארמון חול שבנו בגן; על זה שילד אחר  הרס את עוגת החול שבנו; על זה שהגננת כעסה על יוסי; על הממתק שילדה הביאה לגן; על סנדלים חדשים שנקנו לאחד הילדים בגן. שיחות קטנות ומשמעותיות לילדים צעירים. מנגד הבחנתי גם בהורים(אימהות ואבות) שמבטם ממוקד במכשיר הנייד בעוד הילד או הילדה מדברים (לאויר) או קופצים ורוקדים ואיש אינו מתבונן בהם.

איני אוהבת להטיף-רק מבקשת להזמין כל אחת ואחד מאיתנו  לבדוק את אופן התקשורת היומיומית עם ילדינו(בכלל ועם ילדינו הצעירים בפרט). רבים מאיתנו עסוקים בלוגיסטיקה(אלו מסגרות לארגן; אלו סידורים לסדר; אלו כרטיסים להזמין) ושוכחים לעתים שהדבר החשוב ביותר לילדינו הצעירים-הבסיס לכל הוא איכות הקשר איתנו. היכולת הפשוטה לכאורה לתקשר; לדעת שכשיהיה לך משהו חשוב לומר יהיה מי שיקשיב; כך נבנית גם תשתית האמון הנחוצה לשיתוף ההורים בהווה ובעתיד בקשיים ובעיות. קשר טוב עם ההורים נבנה אפוא מאינספור אינטראקציות יומיומיות כחלק מהחיים. הילדים לומדים אם כדאי לשתף אותנו או לא על בסיס התייחסיותינו לדבריהם ולמעשיהם היומיומיים הפשוטים.

מודיעה שאין בפוסט זה רעיונות מהפכניים להעסיק את הילדים. יש בפוסט הזמנה מעל הכול להיות קשובים לילדינו הצעירים: לסיפורים  הקטנים והמשמעותיים שהם מספרים; להיות קשובים להפניית המבט שלהם לחרק, ציפור, עלה  או פרח ולהתייחס אליהם.

הטלפונים הניידים והחכמים(חכמים באמת!) מהווים תחרות עצומה לתקשורת היומיומית ה"סתמית" לכאורה לשוחח עם ילדינו הצעירים. הטלפונים החכמים מהווים חלון לעולם דיגטיאלי ענק ועצום-הרחק מהיומיום ה"רגיל", המטריד והמשעמם לעתים. אבל גם ילדים בעולם הדיגיטאלי שמשתנה ללא הרף מול עינינו זקוקים לתשומת לב ולהתייחסות למעשיהם היומיומיים כדי להפוך בעצמם לבני אדם שלמים.

http://www.uri-eliyahu.co.il/nomophonbia-test

אז מה אני מציעה שנחשוב ונעשה עכשיו , בימים החמים האלו של תחילת חודש יולי ?

  1. תשאלו את עצמכם בכנות כמה דקות ביום אתם מקשיבים בהקשבה מלאה לילדים הצעירים.
  2. תבדקו לכמה  הקשבה מסוג זה זוכים הילדים בכלל, גם מבני משפחה נוספים (ההורה השני; סבים וסבתות ואחרים וכו');
  3. תבדקו מה אתם עושים בדרך אל ומהמסגרת החינוכית- או הקייטנה; התבוננו בעצמכם מהצד. האם אתם קשובים לילדים או נועצים מבטים ישירים ומרוכזים או חטופים וגנובים בטלפון החכם;
  4. זיכרו שבהליכה היומיומית הזו מהקייטנה ואליה טמון פוטנציאל אדיר של קשר והיכרות עם הסביבה הקרובה; ההליכה החוזרת במסלול קבוע פחות או יותר מספקת הזדמנות פז לבניית שגרה של שיחה(אפשר לחכות לרגעים אלו כדי לדבר באינטימיות עם הילד); הליכה זו מאפשרת גם להתבונן בסביבה המוכרת לכאורה התבוננות מעמיקה שעשויה לגלות שינויים שמתרחשים בה במהלך עונות השנה(מה קורה לעץ הרימון או לצהלון בקיץ לעומת איך שהיה באביב או בחורף?); אלו חרקים אנו פוגשים בדרך עכשיו? אלו הם טיולים קטנים ומלמדים אם נפקח את עינינו לרווחה;
  5. אני מנסה להיות ריאלית; בשעות הרבות בבית אף לא אחת או אחד מאיתנו מצליח להיות בקשב מלא כל הזמן לילדים הצעירים; גם אין בעיניי בכך כל הכרח;  מה שנחוץ הוא להחליט על זמנים ברורים שבהם אנחנו בקשב מלא(פרקי זמן רצופים של כעשרים שדקות חצי שעה בכל פעם מספיקים); בזמן הזה עלינו להיות בקשב מלא והטלפון מורחק ולא מתחרה בתשומת לב של הילדים.
  6. בזמנים שאנחנו לא קשובים לילדים, חשוב לדאוג שישחקו במשהו מעניין ובטיחותי ולהצהיר שעכשיו אנחנו עסוקים;
  7. אני מציעה על החלטה מראש של הקצאת זמן מוגדר למשחק ושיחות עם הילדים ולהקצאת זמן לתקשורת עם הנייד שלנו; מה שחשוב הוא  לא לערבב בין שני סוגי הפעילות האלו: אינטראקציות עם ילדים; קשר עם הנייד; אבחנה זו חשובה גם כדי שהילדים יזכו לתשומת לב וגם כדי שילמדו כללים של תקשורת סבירה עם בני אדם; מה שנוצר לעתים קרובות היום, ללא ההבחנה המומלצת, הוא רצף מבלבל של זמן שבמהלכו לא מתקיימת תקשורת סבירה עם הילדים וגרוע מכך הם נחשפים למודל לא רצוי לתקשורת בין בני אדם.
  8. אפשר וכדאי מאוד לנצל את הקיץ לקריאה חזורת של ספרי ילדים; הן ספרי ספריית פג'מה שהילדים קיבלו במהלך שנת הלימודים; זו הזדמנות להתעמק בהם וגם לביקורים בספריה העירונית להחלפת ספרי ילדים;
  9. אני חושבת שאפשר לשלב בבילוי היומיומי בבית גם צפייה משותפת(הדגש על משותפת מלווה במבוגר) בטלויזיה(מוגבלת בזמן) בתכניות מתאימות לילדיםם צעירים. גם בזמן הזה חשובה ה"התנזרות" מהנייד כדי לשמש כמתווכים טובים של התכנים שמופיעים בטלויזיה.

לסיכום, ייתכן שפוסט זה מכיל המלצות שמובנות מאליהן. אבל אני מהמאמינים שאין לדלג על המובן מאליו. בפוסט הצעה שלקראת הקיץ  נבדוק את האופן שבו אנחנו  מנהלים את התקשורת עם ילדינו הצעירים במצבים היומיומיים השגרתיים ביותר. נבחן את האופן שבו הטלפון הנייד החכם משתלב בחיינו ואת  מידת ההפרעה שלו לתקשורת עם הילדים. כיוון שמדובר בהרגלים קשה לנו לשנותם. נדאג לפרקי זמן רציפים של תקשורת יומיומית עם ילדינו הצעירים ללא כל התערבות של הטלפון הנייד(פרקי זמן של עשרים דקות, חצי שעה). בדרך מהקייטנה ואליה נימנע משימוש בנייד כלל ונהיה קשובים לילדים ונתבונן יחד בסביבה הקרובה ובהתשנותה  במהלך השנה. בבית, נגדיר מראש זמנים שבהם הטלפון לא נוכח בסביבה הקרובה (לא בקול ולא ברטט). נוכחותו בסביבה פוגמת בזמינות הרגשית לילדים. חשוב לא לתת לטלפון הנייד להפריע לאינטראקציות רציפות עם הילדים. כמו כן נגדיר זמנים שאנחנו משתמשים בנייד ונודיע לילדים שבפרקי זמן אלו אנחנו לא יכולים להיות קשובים להם. נרבה לקרוא לילדים קריאה חוזרת של ספרי ילדים אהובים על ידם עד אשר הם יודעים לספר את הסיפור בעל פה.

כל מה שכתוב פשוט מאוד. כמה מאיתנו מקיימים את הכתוב ביומיום שלנו?