איך נתמוך בילדים צעירים וננחה אותם להתמודד [שוב ושוב] עם "הצבע האדום" ועם ההשתמעויות של המצב הביטחוני המתערר בדרום?

אחרי תקופת מתח ממושכת בדרום שכללה שריפות שנגרמו על ידי עפיפוני ובלוני נפץ-מאז סוף מרץ 2018-שוב נשמעים הערב(20.7.2018) קולות של שיגורי רקטות והתרעות של "צבע אדום". ואת אחרי שבמהלך אחה"צ נתבקשו המשפחות להימצא קרוב למרחבים מוגנים. הסלמה במצב היתה כנראה צפויה.

בעקבות הסלמה קודמת בסוף מאי כתבתי פוסט שמתמקד בתגובות אפשריות במצב של מתי  בטחוני שמחייב ריצה למרחבים מוגנים. אני מפרסמת כאן שוב את הפוסט שכתבתי לראשונה בסוף חודש מאי.

תושבי הדרום על ילדיהם שבים לחוות שגרת חירום מלווה באזעקות ודרישה להיכנס למרחבים מוגנים בעקבות שיגור טילים לעוטף עזה. בערב זה אין לדעת איך יתפתח המצב.תושבי הדרום ובכלל זה הילדים, מורגלים להתנהלות בשעת חירום. הרגלים מעין אלו אינם מונעים את החרדה שמתעוררת כשבאופן די פתאומי מצב הרגיעה מתערער.  נפילת חלק מרקטה לפני חודשיים בחצר גן ילדים(בשעה שהילדים לא היו בגן) והאזעקות התכופות בזמן הנסיעה של הילדים לגנים ולבתי ספר, מוסיפים לתחושת החרדה. יתרה מזו, עפיפונים ובלונים נפלו בחצרות גנים בשעה שהילדים היו בגנים. הילדים עצמם הסבירו הצורה מאוד בהירה לכתבים מה אירע בסביבת הגן.  ונזכור גם ללא קשר למי התחיל את גל הלחימה הנוכחי, שגם בעזה ילדים קטנים שההפצצות מן האויר גורמות להם לחרדה. הפוסט נכתב גם מתוך תחושת סולידריות עם תושבי הדרום בשעה שחיינו במרכז הארץ ממשיכים להתנהל כסדרם. וגם כדי לנסות להזכיר מספר עקרונות של התמודדות בשעת חירום.

חשוב שנזכור שילדים צעירים חווים את העולם סביבם גם באופן ישיר וגם במידה רבה באמצעות התיווך של המבוגרים סביבם. דהיינו , האופן שבו ילדים חווים אזעקות ואת ה"צבע האדום" תלוי במידה רבה באופן שבו מתייחסים סביבם המבוגרים לאזעקות ולהסברים שהם נותנים לילדים על המתרחש סביבם. חשוב כשחושבים על התמודדות עם מצבי חירום, שנזכור שתפקיד המבוגרים ליצור עבור הילדים סביבה עד כמה שאפשר מוגנת פיזית ורגשית-הכל בהתאם לנסיבות.

צפייה בגננת של הילדים שבחצר הגן שלהם נפל בסוף חודש מאי חלק מהרקטה,  עוררה התפעלות: הופיעה לפנינו אדם רגוע, אדם שתשומת הלב שלו נתונה רובה ככולה לרווחתם של ילדים, אדם שיודע לבנות מערך של פעילויות תוך שמירת השגרה בגן לצד תכנון יום שמפחית סיכונים. וכל זאת כאשר סביבם מהומה די גדולה ונוכחות מוגברת של אנשי צבא ותקשורת. גם הגננת שטיפלה בגן שבחצרו נפל בלון תבערה השרתה ביטחון על הילדים שניכר באופן שבו הם הילדים עצמם התבטאו והסבירו מה קרה סביבם.

תוצאת תמונה עבור צבע אדום אזעקה

מהי המשמעות של תיווך במצבי חירום?

המונח תיווך מתייחס,בהתבסס על התיאוריות של ויגוצקי ופורשטיין, לניסיון המכוון הנעשה על ידי הורים ומחנכים לחצוץ בין העולם  הפיזי והחברתי לבין הילדים ו"להנגיש" להם אותו בצורה שתאפשר להם להיטיב להבין אותו, ללמוד ממנו ולהגמיש את היכולות הקוגניטיביות שלהם. דהיינו, במילים פשוטות יותר הכוונה היא ש"מבוגרים אחראים" מציבים עצמם בין העולם לילד כדי לאפשר התמודדות יותר טובה של הילד עם העולם בהווה ובעתיד.  אף שבדרך כלל מדובר  בתיאוריות אלו על תהליכים שמביאים לגמישות שכלית ולהבנה משובחת יותר של העולם, בהקשר  התיווך של המצב הבטחוני לילדים  צעירים ,אנחנו מדברים קודם כל על תיווך שמטרתו העיקרית היא שמירה על ביטחון פיזי ורגשי. הכוונה לפעולות שננקטות בטווח הקצר כדי לאפשר לילדים להרגיש בטוחים, במצב שבו בלאו הכי הם לא יכולים לעשות בעצמם דבר לשיפור מצב הביטחון הכללי. הרגשת ביטחון  רגשי בעולם בגיל צעיר ופיתוח יכולת לתת אמון באנשים שפועלים באמת לטובתנו מניחה את התשתית הנחוצה(חלק מהתשתית הזו…) להבנת המצב הפוליטי, מדיני, היסטורי המורכב שאנו מצויים בו,בעתיד, כשהילדים יגדלו. דהיינו, הכוונה היא שילדים צעירים אינם יכולים  לנסות להבין את פעולותההאיבה והטרור  מבלי להרגיש חרדה עצומה. לכן ההמלצה היא שבגיל הצעיר נתמקד בהבטחת תנאים-עד כמה שאנחנו המבוגרים המקיפים את הילדים יכולים-כדי שירגישו שאנו שומרים עליהם!  במקביל במצב של התראות על נפילת טילים, הכרחי להביא את הילדים למצב של שיתוף פעולה מלא עם הנחיות המבוגרים סביבם(כניסה מהירה לגן, ריצה לממ"ד וכו').

מה אני מציעה שנעשה ולא נעשה להבטחת הרגשת הביטחון הרגשי של הילדים בטווח הקצר?

כשמדובר בהתגוננות נגד טילים קיים הכרח להכין את הילדים להיענות לתסריטים קבועים שנקבעו כדי להגיע למרחבים מוגנים. וכל זאת בצורה מסודרת בשעה שגם המבוגרים השומרים עליהם עלולים לחוש חרדה ובמקביל לשמור על ארגון וקור רוח.

הנה כמה דרכים מומלצות  להתמודדות:

להמעיט בחשיפה לחדשות מתוך הכנה לאפשרות  שתשודר אזעקת צבע אדום ברדיו או באפליקציה

ילדים אינם ערוכים להתמודדות עם הצפה במידע חדשותי האופייני ל"גלים הפתוחים" ברדיו ובטלויזיה. אין סיבה להציף אותם במידע מיותר. על ההורים לוודא למשל  שהרדיו לא יהיה דלוק  כאשר הם נוסעים עם הילד ברכב. שהטלויזיה לא מכוונת לערוצי החדשות בבית. חשוב גם שבנוכחות הילדים לא ניצמד להודעות חדשותיות באמצעות הניידים החכמים. מידע כזה לא יכול לסייע להם בכלום והם אינם יכולים להשפיע על שינויו ובכל מקרה, זה לא ישפר את ההתמודדות שלהם איתו. כמו כן, סייעות וגננות בגן צריכות למעיט בשיחות על המצב הביטחוני בגן מעל הראש של הילדים. מנגד חשוב להשאיר ערוץ פתוח אשר יאפשר לשמוע את האזעקות.

להכין את הילדים מראש לאפשרויות שונות-כגון שמיעת האזעקה

חשוב לומר לילדים שקיימת אפשרות שישמעו אזעקה במצבים שונים: כשהם באוטו, כשהם משחקים, כשהם במקלחת, ועוד. חשוב לחשוב על האופן שבו יגיעו הכי מהר למרחב מוגן בסביבה. וחשוב להציג להם מראש ולתרגל התנהלות רצויה במצב של שמיעת אזעקה באוטו, במקלחת, בחצר הגן וכו'. ככל שההילד יצטרך בזמן חירום לפעול בדרך מוכרת, כך ההתגייסות שלו תהיה ברוב המקרים מהירה יותר. התמודדות עם משהו צפוי, גם אם הוא מאיים עשויה להפחית את החרדה הכרוכה במצב.

הקשבה דרוכה ורגישות לאיתותי הילדים ומתן מענה סביר לשאלותיהם

עם זאת , חשוב מאוד להיות ערניים וקשובים למה שהילדים אומרים כדי לדעת מה מעסיק ומטריד אותם. חשוב לעודד אותם לשאול אותנו שאלות כמו שגם חשוב להקשיב לשיחות שהם מנהלים ביניהם . יש להשיב על כל שאלה בצורה עניינית ומדויקת מבלי להציע מידע מעבר למה שהילדים שאלו. נזכור שילדים צעירים מבטאים את מחשבותיהם, חששותיהם, דימינותיהם גם בצורות לא מילוליות. כמו לדוגמה במשחק דימיוני(שימו לב מה הם אומרים בשיחות דימיוניות אלו), בציור, במשחקי בניה. בין אם הם משחקים לבד או עם ילדים אחרים. אפשרו ועודדו עיסוק במשחק מעין זה והתבוננו בו גם כדי להבין מה מעסיק את הילדים.

שמירה על שגרה

שגרה נותנת לילד תחושת בטחון, כמובן שבגבולות של אי סיכון הילדים. גם בבית וגם בגנים  חשוב לשמור על השגרה על מנת שהילד לא ירגיש שהעולם שלו  "התמוטט".זה אומר להמשיך בפעילויות של משחק. זה אומר גם לא לוותר על שמירה על כללי התנהגות וגבולות בגן ובבית. בהקשר השמירה על השגרה, מוצע שיציאה לפארקים, טיולים, מרכזי קניות תמשיך גם בהתאם לצרכים ולהוראות הביטחון. חשוב שהמרחב המוגן יהיה זירה לפעילויות נעימות לילדים גם לא בשעת חירום כדי שהשהות הכפויה בו תהיה כרוכה בפחות חרדה. חשוב שהילדים יהיו שותפים לארגון ולקישוט המרחב המוגן על מנת שיתיידדו איתו.

חלוקה הולמת של אחריות: המבוגרים לוקחים אחריות; ילדים צעירים משוחררים מאחריות על המצב הביטחוני

לתת לילדים תחושה שמי שתפקידו להגן עליהם זה ההורים ומחנכות ושגם עליהם שומרים כוחות הביטחון : הצבא, המשטרה, הרשות המקומית. להדגיש בכל מקרה שאין זו אחריותם "לטפל במצב". חשוב תמיד, וחשוב במיוחד בעתות חירום להרגיל את הילדים לשמור על גבולות ועל כללים שנועדו לשמור על ביטחונם, הן בתוך הבית והן בחוץ.  חשוב גם להסביר לילדים שהנוכחות המוגברת של שוטרים וחיילים וניידות ברחובות מצביעה על המאמץ לשמור עלינו.

לא לשקר

אי אפשר להבטיח לילדים אף פעם שאף אחד שקרוב אליהם לא ייפגע, כי הכול יכול לקרות. אבל כן חובה להבטיח שהמבוגרים, שהשמירה על הביטחון היא באחריותם, יעשו את כל שביכולתם כדי לשמור עליהם.

לא להסית ולא לזרוע שנאה 

פחד מפגיעה ללא יכולת להבין את המניעים של האחר מוביל לעתים לשנוא את האחר ולהכליל את השנאה לקבוצת ההתייחסות שממנה באים המפגעים(במצב בארץ האוכלוסיה הערבית בכללותה, פלסטינים). המטען הנפשי  שנוצר בעקבות התחושות האלה אצל ילדים הוא כזה שמשתחרר בטווח הרחוק ויכול לצאת החוצה בעתיד. כך שעדיף לא לזרוע בילדים רגשות שנאה כלפי גורם כלשהו, כדי שיהיה להם על מי לכעוס, עדיף את התחושות לנתב לאהדה לכוחות הביטחון ששומרים עלינו. חשוב מאוד בעיניי בחיים המורכבים בארץ  לעזור לילדים לבנות תמונה מורכבת לגבי קבוצות אנשים. להביא אותם לטפח הבנה שבכל קבוצה יש "טובים" ו"רעים" . שחשוב להתנגד בתוקף לפגיעה  בחפים מפשע וב"לא מעורבים" יהיה אשר יהיה רקעם האתני או הדתי.

 

מה התחדש ומה לא השתנה [לדעתי] בתקשורת מורים וגננות-הורי הילדים ?

כפתיחה למאמר שהתפרסם בכתב העת "הד הגן" בשם "הורים עלייך גננת" בשנת 2004, כתבתי:"הורים… אי אפשר אתם ואי אפשר בלעדיהם!… הורים קשים… הורים חסרי גבולות… הורים חרדתיים… הורים ישראלים… הורים זה אנחנו: כל אחד ואחת מאתנו!". אין חדש בהבנה שהכרחי לעבוד עם עם הורי הילדים.

מטרת פוסט זה להציג מה בעיניי התחדש, ומה לא השתנה בתקשורת ובתפיסת התקשורת עם הורי הילדים במסגרות חינוך בכלל ובמסגרות חינוך לגיל הרך בפרט.  כדי לבסס זאת, אציג בפוסט את התקשורת גננות, מורים-הורים משלוש פרספקטיבות: מערכתית אקולוגית, רב- תרבותית ופוליטית.

התבוננות מערכתית-אקולוגית על התקשורת גננות, מורים-הורים

התקשורת של הממסד החינוכי בתיווכם של מורים וגננות עם הורי הילדים מתבקשת אם מסתכלים על התפתחות של הילד מתוך פרספקטיבה מערכתית אקולוגית. פרספקטיבה זו הוצעה על ידי ברונפנברנר והשפיעה באופן דרמטי על האופן שבו אנחנו מסתכלים היום על התפתחות האדם ועל יחסי הגומלין המורכבים בינו לבין סביבות שעמן הוא נמצא בקשר ישיר או עקיף.

תוצאת תמונה עבור ‪Bio ecological model of development Bronfenbrenner‬‏

המודל הביואקולוגי של ברונפנברנר

בתיאוריה הבסיסית של ברונפנברנר הוצג הילד, האדם המתפתח על מאפייניו הביולוגיים במרכז בעוד הסביבות המקיפות אותו- הקרובות והרחוקות יותר משפיעות עליו בין האמצעות זיקות ישירות או באמצעות זיקות עקיפות. בתוך המיקרוסיסטם-הסביבה הקרובה ביותר לילד, לאדם המתפתח  מצויים ה"גורמים" עמם הוא מצוי באינטראקציות רציפות, אינטנסיביות וישירות. דהיינו, האינטראקציות של הילד, של האדם המתפתח  עם הורים , עם מטפלות, גננות ומורים ועם קבוצת בני הגיל, כמו גם האינרטאקציות עם הסביבה הפיזית מצויות בתוך המיקרוסיסטם. אינטראקציות ישירות אלו כונו במודל מאוחר ומעודכן של ברונפנפנברנר "תהליכים פרוקסימאליים" -תהליכים קרובים. לתהליכים הפרוקסימאליים ייחס ברונפנברנר את היכולת המרכזית להשפיע על ההתפתחות. תהליכים אלו כונו על ידו המנוע של ההתפתחות. הקשרים של הגננות והמורים עם הורי הילדים מצויים במזוסיסטם– תת מערכת שכוללת את זיקות הגומלין בין גורמים שונים המצויים במיקרוסיסטם. ההנחה של ברונפנברנר הייתה שתת מערכות רחוקות כגון  המזוסיסטם והמקרוסיסטם והכרונוסיסטם(ממד הזמן) משפיעות על התפתחות הילד, האדם, באמצעות השפעתן על האינטראקציות הישירות עם הילד, באמצעות  השפעתן על התהליכים הפרוקסימאליים. ברונפנברנר היה זה שפקח לעולם  את העיניים באמצע המאה הקודמת על כך שילדים אינם צומחים בתוך בועה ותוצאות התפתחותם תלויות באינטראקציות שלהם עם סביבותיהם.  מכאן ניתן ללמוד שכיוון שהקשר של הילד עם הוריו מזה, ועם מוריו מזה חשובים מאוד, הכרחי להבין ולטפח קשרים טובים בין הורים לבין גננות ומורים.

קשרים בין הורים למורים-בדיוק כמו תפיסות חינוכיות לגבי חינוך ילדים מושפעים מערכים של החברה בתקופה שבה חיים הילדים. השפעה מערכתית נוספת שנוגעת לתקשורת של הממסד החינוכי על הגננות והמורים קשורה להרכב וגיוון האוכלוסייה של המשפחות ושל המחנכים ויחסי הגומלין והכוח בין רכיבי האוכלוסייה השונים. כאן נכנסות לתמונה הפרספקטיבות הרב תרבותית והפוליטית בכל הנוגע לתפיסות של תקשורת בין גננות ומורים לבין הורי הילדים.

פרספקטיבה רב תרבותית לתקשורת גננות ומורים עם הורי הילדים

פרספקטיבה רב תרבותית בהקשר התקשורת עם הורי הילדים מייצגת עמדה אקטיבית, יזומה שעשויה להיות  מאומצת על ידי מערכת החינוך בכללה, על ידי מסגרות חינוך כמו גם על ידי גננות ומורים יחידים, שחותרת למתן ייצוג של משפחות על השונות שמאפיינת אותה, ליצירת קשרים שוויוניים עם משפחות שבאות מרקעים מוחלשים. כל זאת, על מנת לסלק חסמים מפני יכולת ההשתלבות החברתית והלמידה של ילדים שבאים מרקעים אתניים, דתיים, סוציואקונומיים שונים.

כחלק מאימוץ של עמדה רב תרבותית חשוב  שנלמד להבחין בין שונות וגיוון תרבותי לבין התפיסה הביקורתית  שמקדמת ייצוג אינטרסים של אנשים מרקע תרבותי שונה ללא קשר לכוח הפוליטי של הקבוצה.

אחזור על דברים שכתבתי בפוסט קודם שנוגע לרב תרבותיות בחינוך.שונות מאפיינת בני אדם. זו עובדה. חלקה נוגעת לביולוגיה ולפסיכולוגיה(שינויי טמפרמנט, מאפיינים פיזיים) של היחיד. אנשים גם משתייכים וחיים בתוך קבוצות  (Bullivant, 1993).קבוצה מורכבת ממספר אנשים שחשים אחדות  וחולקים זהות משותפת. קבוצה היא גם מערכת חברתית מאפיינת על ידי מבנה חברתי וכוללת תפקידים מוגדרים. קבוצות מפתחות תרבות שכוללת ערכים, רעיונות, נורמות משותפים (James Banks, 2013, p. 10). שונות מאפיינת קבוצות על בסיס הערכים, הנורמות ולעתים המראה החיצוני שלהן. בין בני אדם, כיחידים וכקבוצות מתקיימים לעתים קשרים של רעות, שיתוף פעולה ועזרה הדדית ולעיתם קשרים של קונפליקט ועוינות.

חשוב כחלק מהרצון לקדם עמדה רב תרבותית שנכיר בכך שהנטיה להעדיף את הקרובים לנו כיחידים וכקבוצות היא נטיה אנושית ואוניברסאלית. היא כל כך בסיסית עד אשר כמוצג באחד הפוסטים שכתבתי שהתבסס על ספרו של אנדרו סולומון:" Far from the tree",  הורים מתקשים לקבל ילדים ששונים מהם במדדים שונים(למשל מוצג בספר שהורים מתקשים לקבל ילדים שמגדירים לעצמם זהות מינית  שאיננה הטרוסקסואלית או מתקשים לקבל חרשות או אוטיזם של ילדיהם). לכן ניתן להסיק שהתעלות מעל הנטייה להעדיף את הקרובים לנו, להימנע מהתנהגות שבטית איננה באה בטבעיות. גישה זו  שמייחסת לזולת חשיבות וזכויות כמו שלך-על השונות של הזולת מאיתנו, היא תוצר של התפתחות חברתית ותרבותית והיא מחייבת השקעה מרובה.

ג'יימס ומקגי בנקס(2013) טוענים שרב תרבותיות בחינוך היא לפחות שלושה דברים-שלושת הדברים הבאים:

  • רב תרבותיות כרעיון או מושג;
  • רב תרבותיות כרפורמה חברתית;
  • רב תרבותיות כתהליך דינאמי.

רב תרבותיות כרעיון ומושג –מתייחס בין היתר לכך שבמציאות הקיימת, ישנן קבוצות של תלמידים שהרקע הסוציו-תרבותי שעמו הם מגיעים למסגרות החינוך מאפשר להם להצליח יותר במערכת החינוך בהשוואה לילדים אחרים-אולי מוכשרים לא פחות-שהרקע החברתי תרבותי שעמו הם מגיעים לאותן מסגרות החינוך אינו מאפשר להם להצליח באותה מידה כמו הקבוצות ה"חזקות". אוסיף מהמציאות הישראלית, שלעתים קבוצות הורים "חזקות" אינן מאפשרות למורים או גננות שבאים מרקעים סוציו תרבותיים פחות חזקים לתפקד בצורה מיטבית.

רב תרבותיות כרפורמה חברתית-הרב תרבותיות היא חלק מתנועה שחותרת לשינוי מדיניות,תפיסות, עמדות ופרקטיקות בבתי ספר, בגנים ובמוסדות חינוך אחרים במגמה להביא לכך שילדים שמייצגים רמות סוציו אקונומיות נמוכות, המשתייכים לקבוצות אתיות, דתיות, מגדריות שמופלות לרוב בחברה לרעה, יזכו להזדמנויות שוות ללמוד ולהתפתח. הכוונה כאן כמובן גם לילדים עם צרכים מיוחדים. שינויים שבאים לממש זכויות אדם בסיסיות של ילדים, הורים, מורים עשויים לבוא מלמעלה, משינוי מדיניות של הממסד החינוכי וגם מלמטה באמצעות ביצוע מחקרי פעולה ברמה של בתי ספר, גנים, אשכולות אזורים-מחקרים שבמסגרתם מזהים כבעיה  את אי השוויון ומנסים להתאים תכנית למשתתפים בו-תכנית שמביאה בחשבון את מאפייניהם הייחודיים של השחקנים בזירה.

רב תרבותיות כתהליך דינאמי-חשוב מאוד לדעת ג'יימס בנקס ומקגי בנקס להבין שהרב תרבותיות היא סוג של אידיאל שיש לשאוף תמיד להתקרב אליו ושאף פעם השגתו איננה מלאה. מודעות זו להיותה של הרב תרבותיות תהליך דינאמי עשויה להוביל אנשי חינוך וחברה להימצא במצב תמידי של בדיקה עצמית ושל זיהוי בעיות חדשות של  חוסר הנגשה או של הפליה של ילד, קבוצת ילדים, מורים או הורים. ובעקבות זאת חשוב תמיד לחתור ליתר הנגשה של המסגרות ושל יתר השתתפות של ניציגים של קבוצות מוחלשות.

פרספקטיבה פוליטית לתקשורת גננות ומורים עם הורי הילדים

פוליטיקה מוגדרת בויקיפדיה  כ"תחום הפעילות האנושית העוסק בכוחות הפועלים בחברה או במדינה, בשימוש הנעשה בהם ובחלוקתם." פוליטיקה במובנה הצר היא תחום שלטוני המכיל את מאבקי הכוחות של כלל הגורמים הנוגעים בשליטה". בהקשר התקשורת עם הורי הילדים, אני מבקשת להתייחס בפוסט זה לשיקולים שמנחים את חלוקת הכוח בין הורים למורים וגננות מזה ובין קבוצות שונות של הורים מזה. בהקשר זה אציין שהבחירה בחלופה הרב תרבותית כדרך טיפול בשונות של אוכלוסיות תלמידים משפחות וגם מורים היא בחירה פוליטית. בחירה של העדפת זכויות הילד והאדם הבסיסיות ושוויון הזכות להזדמנות ללמוד ולהתפתח כבסיס לקבלת החלטות. הדבר איננו מובן מאליו. שהרי ניתן לפעול בדרך שמי שיש יותר כוח-לרוב בדרך כלל(אם כי לא תמיד) יקבע לטובת קבוצת ההתייחסות שלו וידיר ילדים וממשפחות מרקע שונה משלהם. במידה רבה נראה שקבוצות הורים חזקות השפיעו ומשפיעות על מערכת החינוך לטובת ילדיהם-גם כאשר הדבר בא על חשבון קבוצות ילדים מוחלשות(טל ובר, 2010).  יתרה מזו, בעוד שבשנות קיומה הראשונות של מדינת ישראל, הייתה הגמוניה של מחנכים ודעות ההורים לגבי חינוך ילדיהם לא נלקחו בחשבון-במהלך השנים השתנה מאוד מאזן הכוח בין מורים להורים. היום קורה שמורים וגננות חוששים שאי סיפוק בקשותיהם של ההורים עלול לפגוע בתעסוקה שלהם. עמדה זו של חשש מהשליטה של ההורים עלולה להביא לעוינות כלפיהם ולפגוע בתקשורת היומיומית הנדרשת לניהול מערכות חינוך תקינות. ואכן אדי-רקח ואינהורן (2009) מצאו , יחסי הכוח בין הממסד לבין המורים וההורים-ליתר דיוק ההעצמה המוענקת לכל קבוצה- משפיעים על האופן שבו תופסים המורים את מעורבותם של ההורים. מצב שבו הורים ומורים מועצמים במידה שווה ובו יש איזון בין הכוח של המורים וההורים נמצא קשור לעמדות חיוביות של המורים כלפי מעורבותם של ההורים בנעשה בבית הספר. שיתוף פעולה אפשרי ממקום של תפיסה מאוזנת של חלוקת כוח בין הורים למורים.

דהיינו, ההתבוננות על קשר הורים ומורים מפרספקטיבה פוליטית מתייחסת לחלוקת הכוח בין הורים לגננות ומורים בכלל ובתהליך קבלת החלטות ספציפיות בפרט. יתרה מזו, פרספקטיבה זו מתייחסת גם התבוננות על חלוקת הכוח בין קבוצות אוכלוסיה שונות בקשר שלהן עם הממסד החינוכי. קבוצות חזקות של הורים תרמו באמצעות הזרמה סלקטיבית של משאבים לילדיהם להגדלת הפערים בין קבוצות אוכלוסיה שונות.

מה לא השתנה בתקשורת גננות ומורים עם הורי הילדים?

אף שמרבים לדבר על שינויים וחדשנות בחינוך, הכרחי בעיניי לדבר גם על מה לא השתנה ומה לא ראוי שישתנה בנושא התקשורת גננות, מורים והורים.

  • מתוך הבנת הקשר הורים גננות ומורים מפרספקטיבה מערכתית -אקולוגית, אנחנו מבינים שקיים הכרח שגננות ומורים יקיימו תקשורת עם הורי הילדים. הצורך הזה היה קיים תמיד, מתקיים בהווה ויתקיים בעתיד וזאת כיוון שילדים אינם  מתפתחים בתוך בועה, אלא מביאים איתם למסגרות החינוך את ההקשר המשפחתי והתרבותי שלהם.   שהרי בלתי אפשרי לחנך את הילדים, וודאי ילדים צעירים, ללא קיום תקשורת שוטפת עם הוריהם. החלפת מידע שנוגעת לתפקוד הבסיסי בתוך מערכת החינוך, לגבי חובות וזכויות של ילדים והורים הכרחית להבטחת התפקוד התקין של מערכות החינוך וודאי להבטחת הרווחה הרגשית של הילדים.
  • הצורך לבסס את התקשורת עם ההורים על אמון לא השתנה אף הוא. הכרחי שהורים יסמכו על הגננות והמורים של ילדיהם כמו שהכרחי שהגננות והמורים יוכלו לתת אמון בדברי ההורים.   בניית תקשורת מבוססת אמון היא תהליך מקצועי שיש להשקיע בו החל מהמגע הראשון עם הורי הילדים.
  • ראוי שנזכור ששונות בין הורים ובין גננות ומורים הוא נתון. הגיוון של האוכלוסיה גדל. אבל שונות בין בני אדם היא מאפיין "קבוע"-תמיד הייתה ותמיד תהיה. מה שמשתנה מעת לעת הוא אופן הטיפול בשונות.
  • מה שלא השתנה לדעתי גם הוא קיומם של קשיים בתפקוד של הילדים, ההורים, מסגרות החינוך. כמו כן, קונפליקטים הינם בעיניי רכיבים בלתי נמנעים של הקשר-ולכן נדרש לבנות מנגנונים מוסכמים לפתרון קונפליקטים.
  • בנוסף, לדעתי גם בהווה ובעתיד, יש לקיים שיחות פנים-אל-פנים במקרים של קושי וקונפליקטים. הנסיון להתמודד עם קשיים בערוצים דיגיטאליים עלול להביא להסלמה והתמרמרמרות.

מה השתנה בתקשורת גננות ומורים עם הורי הילדים ?

לצד המאפיינים ה"קבועים" של התקשורת הורים גננות ומורים ניתן להצביע על שינויים שמשפיעים על תקשורת זו במאה ה-21.

  • ברור שחלוקת הכוח בין הורים למורים השתנתה ונראה שטרם נבנה איזון חדש בין הורים מזה לבין גננות ומורים מזה. לחלק מההורים יש היום יותר כוח משהיה פעם. לצדם ישנן קבוצות מוחלשות שזוכות לפחות התייחסות. עמדה רב תרבותית , דמוקרטית אחראית מחייבת למצוא דרכים לאפשר לכל קבוצות האוכלוסייה להרגיש בנוח בתוך מערכת החינוך הציבורית וליצור תנאיים של למידה לכל הילדים.
  • מה שגם השתנה הוא האינטנסיביות של החיים והעומס הרגשי והפיזי המוטל על הורים מזה ועל צוותי חינוך מזה. עומס זה עלול להקשות על התפקוד ועל התקשורת.
  • אף שתמיד הייתה שונות בין בני אדם נראה כי הגיוון התרבותי , הדתי גדל. מה שהשתנה  הוא גם יתר נכונות להכיר בשונות הזו ברבים. בהקשר השתיכות לזהות מינית כזו או אחרת-ישנה היום הרבה יותר פתיחות להצהיר בשוני והלכיר בו. הדרך עוד ארוכה למצוא דרכים ליצור תנאי למידה לכל המגוון הזה בתוך מסגרות החינוך הציבוריות.
  • ביחס להתייחסות לשונה אנחנו מצויים לדעתי במאבק מתמיד לאפשר זכויות שוות לאוכלוסיות שונות. ואזכיר שהגישה הרב תרבותית מתייחסת אל השגת הזכויות השוות לכולם כאל אידיאל שיש להילחם על מימושו ללא הרף.
  • אחד ההיבטים שהשתנה מאוד ומשפיע על התקשורת עם הורים הוא הוספתם של ערוצי תקשורת דיגיטאליים(אי מייל, קבוצות חברתיות, שימוש בטלפונים ניידים.) התקשורת הפכה לזמינה ומאפשרת קשר מידי. מידיות זו מביאה איתה הזדמנויות וקשיים. השימוש בתקשורת דיגיטאלית עלולה להציף את הגננות והמורים מזה ואת ההורים מזה. משלוח מהיר ולא מתוכנן שצילומים עלול להציג תמונה מעוותת שיקשה לתקן אותה. השימוש בתקשורת הדיגיטאלית עלול להביא לעתים לביוש של פרטים ולנזקים פסיכולוגיים.

שותפות הורים גננות ומורים

נראה כי בעידן שלנו נדרש לבנות קשר של שותפות בין גננות, מורים והורים. באשר לשותפות היא מחייבת קשר שוויוני שמכיר בשונות התפקידים בין הצדדים-מחנכים והורים. השותפות אם היא באמת מתקיימת אמורה לבוא לידי ביטוי בתהליך קבלת ההחלטות במוסד החינוכי לרבות בבחירת תכנים  שילמדו על ידי הילדים. עמית מציג את  השתמעויותיה של השותפות בין מחנכים להורי הילדים. על כן לדבריו שותפות:

  • מחייבת הערכה וכבוד הדדיים בין ההורים למחנכים;
  • מחייבת חלוקת תפקידים מוגדרת וברורה;
  • מחייבת  שמירה על האוטונומיה של המחנכים לקבל החלטות מקצועיות;
  • מחייבת התחשבות של כל צד בצד השותף לו למלאכת החינוך.

יום עיון במכללת לוינסקי לחינוך בנושא תקשורת עם הורים במאה ה-21

בתכניות שמתמקדות בחינוך לגיל הרך במכללת לוינסקי לחינוך, אנחנו מתלבטים בסוגיות שהועלו בפוסט ומחפשים דרכים להכשיר גננות ומורים להתמודדויות מושכלות עם סוגיות מורכבות כגון התקשורת עם הורים. מתוך תפיסה שיש לבנות תשתית של כישורי ליבה שגננות ומורים יפתחו, נבנה קורס חובה של תקשורת עם הורים במאה ה-21 -קורס מבוסס סימולציות. ב9.7 נקיים יום עיון בנושא"להגדיר מחדש את התקשורת עם הורים במאה ה-21" ובו נתייחס לנושא מהפרספקטיבה מערכתית-אקולוגית,  ורב תרבותית לתקשורת עם הורים. יום העיון בשיתוף מרכז מהו"ת ומשרד החינוך יציג ממצאי מחקר עדכניים(הן פרופסור אדי רקח מאוניברסיטת תל אביב והן סטודנטיות שלנו מהתואר השני שערכו מחקרים שקשורים להורים, משפחות והתקשורת שלהם עם משרד החינוך. ביום העיון נבליט  טיפול בגיוון תרבותי: נציגי עמותת מעברים(המייצגים הורים ופרטים טראנסגנדרים) יופיעו, לצד מחקרים שמתמקדים באימהות שיצאו מהארון(הילה בוך), דעות קדומות של הורים כלפי גננות ממצוא אתיופי(רחל אינגדאו) , תקשורת עם משפחות חד מיניות(אלונה פלג). גילה רוסו צימט תציג עמדות של גננות ומורות כלפי  תקשורת עם הורים.  כחלק מהניסיון להקישב לקולות ההורים  יציגו מרים בראור ודנית אייזלנד מחקרים שמציגים היערכות שונה של בתי ספר כך שיהיו יותר קשובים לצרכים של הורים וילדים. לבסוף נציג את הקורס תקשורת עם הורים במאה ה-21 על הנושאים, הסוגיות ודרכי הלמידה בו( אלונה פלג, עינת סקרה,נעמי פרציק,  אורלי ליכט, איריס לוי, יעל שלזינגר).

  להרשמה ליום העיון .

המחלקה לגיל הרך בשיתוף מרכז מהו"ת ומשרד החינוך

יום עיון

להגדיר מחדש את הקשר הורים-גננות ומורים במאה ה-21

תקשורת עם הורים ככישור ליבה בהוראה ובהכשרת מורים

 

ביום שני (כ"ו בתמוז תשע"ח) 9 ביולי 2018

באודיטוריום מכללת לוינסקי לחינוך שושנה פרסיץ 15 קריית החינוך תל-אביב

סדר היום:

9:30-9:00         התכנסות

10:00-9:30       דברי פתיחה וברכות

פרופ' ליה לאור, דיקנית הפקולטה לחינוך, מכללת לוינסקי לחינוך

גב' סימה חדד, ראש אגף קדם-יסודי, משרד החינוך

ד"ר עידית טבק, ראש מרכז מהו"ת לידע, מחקר ופיתוח בתחום משפחות-מערכת החינוך

 

11:20-10:00      תקשורת עם הורים במאה ה-21: מבט מערכתי, פוליטי ורב-תרבותי

10:30-10:00      תקשורת עם הורים במאה ה-21 ככישור ליבה – מבט מערכתי ורב-תרבותי
ד"ר קלודי טל, מכללת לוינסקי לחינוך

11:00-10:30      מה יכולות הגננות ללמוד מיחסי הכוח בין בית ההורים לבית הספר?
פרופ' אודרי אדי-רקח, אוניברסיטת תל אביב

11:20-11:00      עקרונות מדיניות של משרד החינוך בנוגע לתקשורת עם הורים ומשפחות
גב' בטי ריטבו, מנהלת תחום הורים ומשפחה, שפ"י, משרד החינוך

12:20-11:20      תקשורת עם הורים ככישור ליבה בהכשרת גננות ומורים בחינוך לגיל הרך

11:20-11:35      תקשורת עם הורים במאה ה-21 במכללת לוינסקי לחינוך כקורס חובה למתכשרות
להוראה בחינוך לגיל הרך – מה, למה ואיך?
ד"ר קלודי טל וד"ר פנינת טל

11:50-11:35      עמדות סטודנטיות שנה ג' ומתמחות שנה ד' בנוגע לעבודה עם הורים במאה ה-21 ד"ר עינת סקרה, ד"ר איריס לוי וד"ר יעל שלזינגר

12:05-11:50      "גשר על מים סוערים" – תפיסות גננות ומורות לגיל הרך לגבי הקשר שבין ההורים
והממסד החינוכי
, ד"ר גילה רוסו-צימט

12:20-12:05      סוגיות מרכזיות שמעסיקות סטודנטיות להוראה ודרכים לשפר את היכולת לתקשר
עם הורים ומשפחות
, נעמי פרציק, ד"ר אורלי ליכט וד"ר אלונה פלג

12:35-12:20      מבט רב-תרבותי: עבודה עם משפחות חד-מיניות במערכת החינוך לגיל הרך
ד"ר אלונה פלג

13:20-12:35    הפסקה, מפגש חברתי וארוחת צוהריים קלה

14:20-13:20     להקשיב לקולות ההורים והילדים – ממצאי מחקר

13:35-13:20     מה רצוי שגננות ומורים ידעו על ילדים שאימהותיהם "יצאו מהארון" אחרי  לידתם?
ממצאי מחקר
, הילה בוך

13:50-13:35     עמדות, דעות קדומות וסטריאוטיפים של הורים כלפי גננות יוצאות אתיופיה
רחל אינגדאו

14:05-13:50     תוכניות פעולה בעקבות בדיקת ציפיות הדדיות בין הורים, תלמידים וצוות חינוכי
מרים בראור

14:20-14:05     בדיקה שיטתית של מערך ההסעות הבית ספרי בעקבות דאגות ההורים ובדיקת
עמדות התלמידים
, דנית אייזלנד

15:20-14:20     חינוך וקולה של הקהילה הטרנסג'נדרית – עמותת "מעברים"

15:50-15:20     דיון עם הקהל בהנחיית ד"ר יעל קמחי וד"ר קלודי טל

 

מנחה: ד"ר עידית טבק

במהלך יום העיון ייאספו שאלות שיעמדו במרכז הדיון בסוף היום

יום העיון איננו כרוך בתשלום אבל מחייב הרשמה מראש

 

להרשמה

מסתבר שהכי מועיל…לנהל שיחות מתואמות עם תינוקות, פעוטות וילדים בכל גיל

מטרת פוסט זה להציג ממצאים של  מחקר חדש שנערך על ידי חוקרים מאוניברסיטת MIT שמראים שאחד המשתנים המשמעותיים ביותר שמשפיע על התפתחות השפה של הילדים הצעירים היא השתתפות אינטנסיבית בשיחות מתואמות-כאלו שבהן המבוגר והילד מחליפים בצורה מתואמת תורות דיבור.

רומאו(Romeo) וחבריה מהאוניברסיטה היוקרתית MIT ארה"ב פרסמו בראשית שנת 2018 ממצאים חדשים, מעניינים ובעלי השלכות פרקטיות להתנהלותם של הורים ומחנכים לתינוקות, פעוטות וילדים צעירים. חוקרות וחוקרים אלו מצאו באמצעות בדיקות f MRI, פעילות מוחית מוגברת באיזור ברוקה של השפה אצל ילדים בני 4 עד 6 שנים שהיו מעורבים בשיחה דיאלוגית שבה הם והוריהם החליפו באופן מתואם תורות דיבור במהלך קריאה משותפת של ספר ילדים. החוקרים מצאו שככל שהילדים השתתפו ביותר תורות דיבור מתואמים עם הוריהם כך הפעילות המוחית של איזור ברוקה של השפה הייתה ערה יותר. מחקר זה מציג קשר בין ההתנסויות השפתיות של הילדים לבין כישוריהם השפתיים.  מה שמעניין ומחדש באמת הוא הממצא שמתייחס לכך שהזיקה בין מספר תורות הדיבור המתואמת לבין הפעילות המוחית הקשורה לשפה, איננה תלויה ברמה הסוציואקונומית או בהשכלה של הורי הילדים, במנת המשכל של הילד או באיכות השפה של המבוגר המשתתף בשיחה. "הרכיב הפעיל, הקובע" היה כמות תורות הדיבור המתואמים בין המבוגר לילד. ממחקר זה עולה שעצם המעורבות בשיחה מתואמת תורמת להתפתחות השפה, מעל ומעבר לאוצר המילים ה"משתתף" בשיחה. משמעות הדבר שאין "להמטיר" על ראשו של הילד כמות גדולה של מילים ומושגים אלא יש לקיים איתו שיחה של ממש בה תפקידי הדובר והמקשיב מתחלפים. פעם המבוגר מקשיב לדברי הילד ולאחר מכן הילד מקשיב לדברי התגובה של המבוגר וחוזר חלילה.

לפני הגילויים של רומאו וחבריה, חוקרים מצאו פערים ענקיים בין ילדים שגדלים בסביבות מטופחות לבין ילדים שגדלים בסביבות "דלות" מבחינה שפתית. הממצאים הקלאסיים, המוכרים של הארט וריסלי(, 2003,Hart & Risley, 1995) התמקדו בקשר בין כמות אוצר המילים לבין הרמה הסוציו אקונומית של המשפחות.  במחקר של הארט וריסלי שהתבסס  על  ניתוח של שיחות יומיומיות של ילדים מלידה עד גיל 3, נמצא שכמות המילים שלהן חשופים בני שלוש ממשפחות מטפחות, בעלות רמה סוציו אקונומית גבוהה, היא בכשלושים מיליון יותר גדולה מכמות המילים שלהן חשופים ילדים שגדלים במשפחות של הורים לא משכילים שהרמה הסוציו אקונומית שלהם נמוכה. יתרה מזו, חוקרים אלו מצאו ש86%-98% מהמילים שבני השלוש משתמשים בהן זהות למילים  שהוריהם ממשתמשים בהן. דהיינו, נמצא שההורים הם  המקור המרכזי להעשרת אוצר המילים של הילדים, ושההבדלים בין ילדים כפונקציה של הרמה הסוציו אקונומית של הורים  עצומים. בהתחשב  בקשר בין אוצר המילים להתפתחות השפתית העתידית ולהישגים הלימודיים של הילדים, נתונים אלו עוררו דאגה רבה ביותר בקרב קובעי מדיניות, חוקרים ואנשי חינוך.

תמונה קשורה

Talk to your child

ממצאי המחקרים של רומאו טורפים במידה מסוימת את הקלפים. ניתן ללמוד מהם שחשוב שתינוקות, פעוטות וילדי גן  יהיו מעורבים בשיח דיאלוגי, מתואם תכוף עם מבוגרים ללא קשר  הכרחי לתוכן ש"עובר" בשיחות אלו. נמצא אפוא שילדים שקיימו שיחות מתואמות עם הוריהם, במשפחות בעלות רמות סוציואקונומיות נמוכות הפעילו את מרכזי השפה שלהם באותה מידה כמו עמיתיהם מהמשפחות בעלות הרמות הסוציואקונומיות הגבוהות, ללא כל קשר לתוכן הנידון ביניהם. במחקר נמצא גם שהורים ברמה סוציואקונומית גבוהה נטו יותר מהורים ברמה סוציואקונומית נמוכה  לקיים עם ילדיהם שיחה מתואמת. לא ברור מן העיון במחקר  אם החוקרים בדקו את מידת הרציפות שנוגעת לתוכן במהלך השיחה. אני משערת שהתמקדות רציפה בתוכן היא נתון הכרחי. כיוון שאחרת השיחה עלולה להפוך למקוטעת. אין מדובר בהתמקדויות רגעיות אחד בשני, אלא בשיחה ממושכת שבה מתחלפים התורות ולכן אני מתרשמת שרציפות התוכן חשובה מאוד.

מממצאים אלו ניתן ללמוד על מוקדי הדרכה להורים ומחנכים לילדים בגיל הרך. חשוב לעודד  שיחות מתואמות, שבהן תורות הדיבור מתחלפים, בנושאים שמעניינים את הילדים וההורים. בכל סיטואציה, בכל נושא. בהדרכה זו יש להתעכב על החלפת תורות הדיבור ועל רציפות השיחה תוך שמעודדים הורים ומחנכים לבחור נושאים שיש סיכוי שהילדים והההורים והמחנכים יתעניינו בהם.

talking to babies

מבקשת להזכיר שהתמקדות בהחלפת תורות מתואמת כחלק מהשיחה עם הילדים שקולה כנגד שימוש בעיקרון ה"כוונה והדדיות" שמוצג בתיאוריה של פוירשטיין כתנאי הכרחי להשתנות קוגניטיבית באמצעות למידה מתווכת. בפוסט שהתמקד בתיווך ככישור ליבה כתבתי בהרחבה על אינטראקציות תיווך והגדרתי  את עיקרון הכוונה והדדיות שעומד בבסיס התיווך. כוונה והדדיות מוגדרות כ" הניסיון המודע של המתווך או של הלומד למקד את תשומת ליבו של השותף לאינטראקציה, ניסיון הזוכה להתייחסותו של השותף לאותה האינטראקציה. כוונה והדדיות יכולות להתבטא בהתנהגות מילולית, התנהגות בלתי מילולית או בשילוב השתיים." אלא שחשוב להוסיף שמדובר באינטראקציות ממושכות ורציפות שבהן יש התחלפות של תורות.

מבקשת להזכיר מחקר נוסף שפורסם בשנת 2016, ושאליו התייחסתי בפוסט "לשדר על אותו גל". הכתבת Pallab Ghosh דיווחה על מחקר שנערך באוניברסיטת קיימבריג' על ידי  קבוצת מחקר שבראשה עומדת החוקרת Victoria Leong . ממצאי המחקר תומכים כאמור בממצאים התנהגותיים ובתיאוריה של פורישטיין. תינוקות מיטיבים ללמוד כשגלי המוח שלהם מסונכרנים  עם אלו של אימותיהם. יתרה מזו ככל שקשר העין בין התינוקות לאימוהתיהם ממושך יותר, כך הלמידה אפקטיבית יותר.

לסיכום,מהמחקר החדש של רומאו ומהמחקר הקודם של לאונג, עולה החשיבות הגדולה של שיחה מתואמת שבה תורות הדיבור מתחלפים, עם תינוקות, פעוטות וילדי גן.  מדובר במוקד התערבות משמעותי וחשוב שלא קשה להתמקד בו.   במהלך שנים רבות אני נוהגת להדריך הורים, מטפלות וגננות לשפר את אינטראקציות התיווך שלהם באמצעות צפייה בוידאו. הצפייה בוידאו מאפשרת להציע הדרכה ממוקדת שקל להורים ולמחנכים להבין את משמעותה ואת השלכותיה. ניתן להתעכב על קטעי וידאו שבהם השיחה בין הורים לתינוקות, פעוטות וילדים מצטיירת כמתואמת, לעומת בקטעי וידאו שבהם המבוגר איננו מבחין באיתותי הילד או שבהם המבוגר לא מצליח ללכוד את הקשב של הילד. שיחות עם הורים ומחנכים על קטעים אלו ועל שיפור היכולת להתייחס לילד, או לגייס את התייחסותו, וליצור אינטראקציות מתאומות וממושכות, תורמות לאינטראקציות התיווך. המעניין במחקרים המוזכרים בפוסט זה הוא שהם תומכים בטענות התיאוריה של פורוירשטיין והיישומים שלה בחינוך לגיל הרך על ידי פנינה קליין.

הערה בעקבות תגובה של גולשת בדבר ההפניות והאזכורים. ממצאי המחקרים יוחסו כמובן לחוקרים רומאו ולאונג ולחצה על ה"נקודה החמה" תוביל למקורות עצמם.

בכל זאת מוסיפה כאן רשימת מקורות:

  1. Rachel R. Romeo, Julia A. Leonard, Sydney T. Robinson, Martin R. West, Allyson P. Mackey, Meredith L. Rowe, John D. E. Gabrieli. Beyond the 30-Million-Word Gap: Children’s Conversational Exposure Is Associated With Language-Related Brain FunctionPsychological Science, 2018; 095679761774272
  2. Hart, B. & Risley, T. (1995). Meaningful differences in the
    everyday experience of young American children. Baltimore: Paul H. Brookes
    /Publishing.
  3. Hart, B. & Risley, T.R. “The Early Catastrophe:The 30 Million Word Gap by Age 3” (20
  4.  Espring). American
    Educator, pp.4-9..http://www.aft.org//sites/default/files/periodicals/TheEarlyCatastrophe.pdf
    — Prepared by Ashlin Orr, Kinder Institute Intern, 2011-12. I.S.P. Nation
  5. DOI: 10.1177/0956797617742725

הקראה חוזרת בקבוצות קטנות והטרוגניות כאמצעי להעצמת והכלת ילדים עם קשיים בגנים

בכל גן  וכיתה ישנם ילדים שבאים מרקעים שונים ומגוונים.  לחלקם מגוון של קשיים שמונעים מהם למצותאת הפוטנציאל שלהם או שמקשים על השתלבותם החברתית בגן. חלקם מהילדים מזוהים על ידי המערכת החינוכית כילדים "עם צרכים מיוחדים" וחלקם האחר מפגינים קשיים שאינם מאובחנים מסיבות שונות. מספרם של הילדים עם קשיים מגוונים במערכת החינוך הרגילה הולך וגדל. אני מניחה שבידי המחנכים היכולת לתרום לשילובם החברתי והלימודי של הילדים, ומנגד שפעולות של צוותים חינוכיים כבר במסגרות לגיל הרך עלולות לתרום להסלמת הקשיים ולהרחקת אותם ילדים ממרקם החיים הרגיל בגן.

עקב כך נדרש מעל ומעבר  לחשיבה על טיפולי תמיכה פרה רפואיים או פסיכולוגיים או רפואיים לגבש פרקטיקות חינוכיות שעשויות לתרום להכללתם המוצלחת של ילדים עם קשיים בגנים ובכיתות בית הספר.

מטרת פוסט זה היא להציע את הקריאה החוזרת של ספרי ילדים בקבוצות קטנות והטרוגניות כפרקטיקת ליבה בחינוך לגיל הרך(גנים וכיתות א'-ב' ) לקידום הכללתם של הילדים עם קשיים במסגרות החינוך ולתרום להעצמתם.

הפוסט מתבסס על הפרק הכלה בהכשרת גננות באמצעות יישום שיטתי של קריאה חוזרת בקבוצות הטרוגניות קטנות שכתבתי ונכלל בתוך ספר שערכו רייטר, קופפרברג וגילת בשם סוגיות עכשויות בשילוב ילדים ובוגרים בישראל.

על הכלה, הגדרתה ומשמעויותיה

המונח "הכלה" שגור מאוד בקרב העוסקים בחינוך בראשית המאה ה-21. הכלה הפכה ליעד מרכזי רשמי של מערכת החינוך במדינת ישראל החל משנת 2011 (משרד החינוך – המינהל הפדגוגי, 2012: 145-142). הצעת התיקון האחרונה לחוק החינוך המיוחד שהוזכרה באחד הפוסטים האחרונים עשויה להוביל להגדלת מספר הילדים עם הצרכים המיוחדים  בתוך מסגרות חינוך "רגילות".

אף שאין הגדרה אחת ויחידה לתהליך ההכלה, ניתן להתייחס להגדרה של אונסקו כמייצגת את הגישות ההומניסטיות משלהי המאה ה-20 ואילך. לפי הגדרה זו, הכלה מתייחסת לצורך "להסיר מחסומים מפני למידה והשתתפות של ילדים שמצויים בסכנת הדרה או מיקום בשולי החברה. מדובר בגישה אסטרטגית שמטרתה לאפשר הצלחה לכל הילדים… מדובר בהגדלת ההנגשה, ההשתתפות וההצלחה בלימודים באמצעות השתתפות בחינוך איכותי לכולם" (UNESCO, 2000: 6). תפיסת השילוב (mainstreaming), בהתאם למודל הרפואי, כהשמה של ילדים "עם צרכים מיוחדים" בתוך מסגרות רגילות, הומרה אפוא בסוף המאה ה-20 ותחילת המאה ה-21 בשיח חברתי שמתבסס על זכויות אדם בחינוך ובחברה. גישה זו מטילה על החברה בכללותה ועל מסגרות החינוך את האחריות להשתנות ולהפוך לרגישות ומותאמות יותר למגוון רחב של ילדים (Mittler, 2000). ראוי להדגיש שההגדרה ברוח הגישה ההומניסטית מחייבת את המחנכים להיות אקטיביים ולהתאים תכניות למידה לילדים השונים, ולא להסתפק בעצם ההשמה של ילדים עם קשיים במסגרת הרגילה (Odom & Diamond, 1998). על כן חשוב להכשיר את המורים והגננות לקבל אחריות על כל הילדים המצויים בכיתותיהם ולגבש דרכי הוראה שמותאמות ללומד.

עוד עולה מסקירת הספרות (Devarakonda, 2013) וכן מהמפגש היומיומי עם מחנכים בישראל, כי בעוד שמעצבי המדיניות משתמשים במונח "הכלה", המחנכים בשדה משתמשים במונח "שילוב". עם זאת, בעקבות דברי איינסקאו ואחרים בנוגע להבחנות מושגיות שנוגעות להכלה (Ainscow et al., 2006), כחוקרים וכמי שעוסקים בחינוך מורים מתוך שאיפה להביא ליישום נרחב של מדיניות ההכלה, הכרחי שנהיה מודעים לפרשנות שניתנת לתהליך זה על ידי המחנכים העוסקים במלאכה, מעבר לעצם השימוש במונח "הכלה" או "שילוב". חשוב להתמקד בפרשנויות ובעמדות המחנכים בנוגע לתהליך ההכלה, היות שמחסומים מרכזיים שעומדים בפני יישומה "חבויים בתוך עצמנו, בתוך עמדותינו וחששותינו" (Mittler, 2000: VII).

בנייר עמדה משותף לחטיבה לילדות מוקדמת (DEC – Division for Early Childhood)  ולארגון הלאומי שעוסק בחינוך לגיל הרך בארצות הברית (NAYEC – National Association for the Education of Young Children) מוצג שילוב בין שלושה רכיבים מרכזיים שאמורים לאפיין את יישום רעיון ההכלה הלכה למעשה: 1. נגישות; 2. השתתפות; 3. תמיכה (DEC/NAYEC, 2009).

עקרון הנגישות מתייחס להנגשת הסביבות, הפעילויות והזדמנויות הלמידה לכל אחד מהילדים במסגרת החינוכית. תכנון אוניברסלי ללמידה (UDL – Universal Design for Learning) הנו תהליך שעשוי לתמוך בהנגשת הלמידה לכל הילדים, על ידי הסרת מחסומים פיזיים, מבניים ותודעתיים. תהליך זה משתקף בפרקטיקות חינוכיות מגוונות. גישת הקריאה החוזרת בדגש על דרכי יישומה עשויה להיחשב כסוג של פרקטיקה אוניברסלית מנגישה לכל ילדי הגן (שם). הדגשת עקרון ההשתתפות נועדה להזכיר שגם כאשר סביבת הלמידה מונגשת לילדים, ייתכן שיימצאו ילדים שזקוקים לתיווך אקטיבי נוסף כדי שייטלו חלק במשחק או בפעילויות באופן מלא (שם). כדי לממש את עקרון ההשתתפות על בסיס יציב וקבוע, נדרשים לעתים צעדי תמיכה ברמה  המערכתית לצוותי הגנים שעוסקים במלאכה ו/או להורי הילדים. יצירת רשתות של שיתופי פעולה בין צוותי הגנים, הורי הילדים ואנשי מקצוע בקהילה, הכרחית להבטחת המימוש של ההכלה.

אין שפע של מחקרים שבודקים באופן אמפירי השפעות של חינוך מכיל או משלב כבר מהגיל הרך על ילדים עם קשיים או לקויות ועל הילדים ה"רגילים". עם זאת, נראה כי מאמצי הכלה כבר מהגיל הרך עשויים למנוע קשיים עתידיים. לדוגמה, נמצא שבגיל הגן קיימים על פי רוב סיכויים  רבים יותר לשילוב חברתי מוצלח. זאת בהשוואה לבית הספר היסודי, שבו מעמדות סוציומטריים של מקובלות חברתית מבוססים יותר וקשים יותר לשינוי (מילשטיין וריבקין, 2013). נמצא כי יצירת קבוצות שיתופיות במסגרות משלבות היא רכיב מרכזי בהבטחת הלמידה והשילוב החברתי של ילדים בגיל הרך שהוגדרו על ידי המערכת כבעלי לקויות קשות (Hunt, Soto, Maier, Liboiron, & Bae, 2004). עוד נמצא שמסגרות חינוך לגיל הרך בארצות הברית מקדמות את כל הילדים יותר מאשר מסגרות חינוך שאינן משלבות ילדים עם צרכים מיוחדים (Hestenes, Cassidy, Hegde, & Lower, 2007).

על הקריאה החוזרת

קריאה דיאלוגית חוזרת הנה קריאה של ספר אהוב על קבוצת ילדים, עד שכל אחד מהילדים מכיר את הספר על בוריו ומסוגל "לקרוא" אותו לילדים אחרים או לספר אותו, תוך התבוננות בדפיו. הדיאלוגיות בקריאה מתייחסת לעידוד שיח בין הילדים ועמם לגבי הכתוב והמאויר ולגבי המשמעויות שהם מייחסים לתוכני הספר ולחיבורים המורכבים בין השפה החזותית לשפה המילולית (Sipe, 2008). בכל מחזור של קריאה חוזרת צריכה להיות קבוצה קבועה. ציוות הילדים בקבוצה נעשה על בסיס עניין משותף ולא על בסיס של הערכת הגננת את הכשירות האוריינית או החברתית של הילדים. במידה שיש בגן ילדים שלפי ההערכה מתקשים בתחום זה או אחר (קושי שפתי, התנהגותי או חברתי, הפרעת קשב), משייכים כל אחד מהם לקבוצה על פי תחום העניין שלו ומקדישים מחשבה רבה לחלוקה לקבוצות, כדי שיגדלו הסיכויים שכל אחד מהילדים השותפים לקריאה החוזרת יוכל להתבטא. יש להתאים את גודל הקבוצה להרכבה. לדוגמה, קבוצה שיש בה ילד עם קשיים שפתיים משמעותיים, עשויה להיות בתחילת השנה קבוצה קטנה מאוד של שניים- שלושה ילדים, כאשר בהמשך השנה קבוצה זו תגדל. מעבר להרכבת הקבוצה ולבחירת הספר המתאים עבורה, תפקיד הגננת או המורה הוא להנחות את הדיון בין הילדים על בסיס הקשבה לכל אחד מהם ולשיח ביניהם. זאת תוך ארגון נושאי של השיח, ארגון שייתן ביטוי לרעיונות הילדים ביחס לספר, תוך התייחסות לדמיון ולשוני בין התייחסויותיהם של הילדים (טל, 2004א).

קריאה חוזרת של ספר היא הזדמנות פז להבניה משותפת וייחודית של ידע, מכיוון שהיא מזמנת שילוב של תודעות שמתבוננות ומפרשות באופן רציף אותו טקסט. ההתבוננות החוזרת באותו ספר מאפשרת למשתתפים לגלות כל פעם מחדש פרטים, התייחסויות ומחשבות. הקראה חוזרת של ספרים מספקת הקשר משמעותי להעשרה לשונית ולרכישת כישורים אורייניים. כמו כן יש לה תרומה חשובה לטיפוח חשיבה אנליטית ויצירתית, לפיתוח כשירות חברתית ולהגברת הביטחון העצמי של הילדים (Doyle & Bramwell, 2006; Keifer, 1995; McKeown & Beck, 2003; Sipe, 2008; Whitehurst et al., 1988). הקריאה החוזרת של אותו ספר נמצאה כתורמת להשתתפות אקטיבית של הילדים בדיון על תוכני הספר ולמעורבות אינטנסיבית בהצעת פרשנויות על הטקסטים, הסקת מסקנות לגביהם והעלאת השערות על המוצג בהם. זאת בניגוד למפגשים חד-פעמיים עם ספרי ילדים, מפגשים שהילדים עסוקים בהם בהבהרת משמעויות שטחיות יותר של הטקסט (Pappas, 1991; Phillips & McNaughton, 1990; Sénéchal, 1997).

הנחיצות בקריאה חוזרת כדרך חיים בהכשרת הגננות ובגנים עולה גם מתוך עיון בממצאים שמראים כי למרות העדויות התומכות בקריאה דיאלוגית שיטתית שנשענת על שיח איכותי עם הילדים וביניהם, ולמרות ההשקעה המרובה במחקר שהתמקד בהתערבויות ובהתפתחות אוריינית של ילדים בגיל הרך, הפערים בין ילדים שגדלים במשפחות משכילות ומבוססות כלכלית לבין ילדים שגדלים במשפחות מוחלשות שנמצאות בשולי החברה, הולכים וגדלים גם במאה ה-21 (Ferland, Machman, & Weisleder, 2013; Paratore, Cassano, & Schickedanz, 2011; Wells, 2009).

 הכשרת גננות

חשוב להתייחס לממשק בין יישום ההכלה לבין תהליכים מרכזיים בהכשרת גננות. זאת מכיוון שבבניית תשתית חינוכית תפיסתית של הכלה כבר בשלב ההכשרה המקצועית טרום-תואר (pre- service) יש מעין "זריקת עידוד" ליישום רעיונות ההכלה. סטודנטים עשויים להגיע לשדה כשהם מצוידים בתפיסות, רעיונות, אסטרטגיות הוראה-למידה וניסיון ביישום גישות אלו. נראה כי יצירת תשתית של הכלה עשויה לחסוך או להפחית את ההשקעה של מערכת החינוך בשינוי תפיסות, עמדות ופרקטיקות חינוכיות מושרשות שחוסמות אפשרויות למידה עבור ילדים עם קשיים. אכן אחת המסקנות של הדוח שילוב ילדים עם צרכים מיוחדים בבתי ספר רגילים: קידום השילוב ויצירת תרבות בית ספרית משלבת, שהוגש על ידי מילשטיין וריבקין (2013), הייתה שיש להפוך את הדיון בסוגיית השילוב ואת יישום השילוב לחלק אינטגרלי מתהליך הכשרת המורים [והגננות, ק.ט.].

חוקרים (Angelides, 2008; Pijl, 1995) גורסים שכדי לממש את רעיון ההכלה, חשוב לצייד מורים וגננות בתפיסות שמכירות בשונות בין ילדים, בכך שלכל ילד בפרט ואדם בכלל יש חוזקות ויכולות ייחודיות לצד קשיים, וכן בדרכים לבנות תשתיות ארגוניות שמממשות רעיונות אלה. תפיסות כאלו עשויות לתרום להפחתת החשש של מורים מפני היעדר ידע וכלים בהכלת ילדים עם לקויות (Pijl, 1995).

לסיכום, אני טוענת שגישת הקריאה החוזרת תורמת הלכה למעשה ליישום רעיון ההכלה. הקבוצות ההטרוגניות השיתופיות; ההדגשה של תחומי העניין של הילדים המשתתפים (ולא הדגשה של הקשיים שלהם) כבסיס להרכבת הקבוצה; הקפדה על כך שכל ילד שמשתתף בשיח הקבוצתי יבין בסופו של דבר את הסיפור המוקרא – כל אלה הם מקצת המאפיינים של גישת הקריאה החוזרת שמשרתים את רעיון ההכלה. זאת ועוד, ההתמקדות בספרי ילדים ובשיח קבוצתי דיאלוגי מאפשרת טיפוח של כישורים אורייניים וחברתיים שנחשבים הכרחיים להמשך ההשתלבות החברתית וההצלחה הלימודית של כל ילד וילדה במערכת הבית-ספרית. על כן גובשה גישת הקריאה החוזרת כגישה תשתיתית, כמנגנון ארגוני שגננות, מורות וסטודנטים להוראה מתנסים בו שוב ושוב במהלך שנות הכשרתם ועבודתם. הכוונה בהנהגת הקריאה החזורת כפרקטיקת ליבה בהכשרת הגננות הייתה שההרגל הזה יגרום לכך שגננות ומורים ימשיכו ליישם את הגישה בכיתות שבהן ילמדו.

ואכן,  במכללת לוינסקי לחינוך כל הסטודנטים להוראה בתכנית לגיל הרך(הן בתכנית הרגילה והן בתכנית הסבת אקדמאיים) מתנסים מידי סמסטר בקריאה חוזרת בקבוצות הטרוגניות. מודל ההכשרה שנבנה במכללת לוינסקר כולל יצירת קבוצת קריאה בשיתוף הגננת או המורה המאמנת, קבוצה שבה משולב ילד עם קשיים,  ניהול מחזור של קריאה חזורת(4 עד 4 קריאות של אותו ספר) של ספר תמונות מותאם מבחינת התוכן לקבוצה, סיכום תהליך הקריאה עם הילדים במגוון דרכים. הסיכום עשוי לכלול המחזה בפני כל ילדי הגן, כתיבת תקציר של הספר והמלצה, יצירת ספר שכולל את סיכומי הילדים על הספר המוקרא. בהמשך  ילדי הקבוצה  שהתגבשה על בסיס השתתפות בקריאה חוזרת עשויים ללמוד יחידות הוראה אחרות בין אם מדובר בפרויקט של חקר או בלמידה של נושא כלשהו(מושגים חשבוניים, פרויקט מדעי, חגים וכו'). זה מה שאנחנו עושים ומתכוונים לעשות. אבל כדי שגישת הקריאה החזורת תיושם חשוב שהסטדונטיות והסטודנטים להוראה יהיו משוכנעים בתועלת שגישה זו מביאה לילדים. אחרת לא יישמו אותה במהלך העבודה המקצועית שלהם.

מה למדנו על התייחסיות סטדונטים לפרקטיקת הקיראה החוזרת?

מהתייחסויות מילוליות  ומשובים של סטודנטים להוראה עולה כי השילוב במסגרת השיח על הספר נעשה תוך התאמת ההוראה לכל ילד. עדות לכך ניתן למצוא בדברי סטודנטית שכתבה: "הרגשתי שיש ילדה אחת שצריכה יותר תיווך במהלך הקריאה, ובכך שאנחנו עשינו קריאה חוזרת, ראיתי כיצד היא מתקדמת" (סטודנטית שנה א', סמסטר ב'). סטודנטית אחרת (משנה ג', סמסטר א') כתבה: "במהלך ההקראה החוזרת נתתי חיזוקים ותשומת לב לילדה עם הקושי השפתי, והבחנתי כי הדבר גרם לה להיפתח בפני הקבוצה ולהתבטא על אף הקושי הפיזי שלה. מתוך כך, ראיתי כי יחס הילדים כלפיה השתנה לטובה ו[עלתה] ההקשבה בין הילדים." מדוגמאות אלו מצטיירת תמונה של ניסיון לקיים שיח דיאלוגי אמיתי, שמושתת על הקשבה עמוקה לילדים באשר הם.

ניתוח התוכן של  התייחסויות מילוליות שנגעו להכללת ילדים עם קשיים, העלה את התובנות הבאות לגבי עצם הגדרת ההכלה והגורמים שמשפיעים על יישומה:

  1. הגדרה רחבה של השונוּת: סטודנטים מציינים בהערותיהם הפתוחות מגוון רחב של קשיים, לאו דווקא כאלה שהמערכת החינוכית מגדירה כ"צרכים מיוחדים". מכאן ניתן ללמוד שמושג ההכלה, כפי שהופנם על ידי הסטודנטים, מתייחס לקשת רחבה של שונות בין הילדים. סוגי הקשיים של הילדים ששולבו בקבוצות הקריאה החוזרת אשר צוינו על ידי הסטודנטים כוללים: א. קושי שפתי שנוגע להפקה; ב. בעיית שמיעה (ילדה שמתקשה בשמיעה ולה הורים כבדי שמיעה); ג. עברית כשפה שנייה: הילד אינו שולט בעברית באופן מספק; ד. אילמות סלקטיבית; ה. ביישנות, מופנמות, חוסר ביטחון; ו. קשיי קשב ("ילד שאין לו סבלנות לשבת יותר ממספר מועט של דקות ברצף"); ז. חוסר שיתוף פעולה עם הסטודנטית (ילד שלא מסכים להצטרף לקבוצה). על כן, נראה כי סטודנטים מצאו לנכון לשלב בקבוצותיהם ילדים עם מגוון קשיים, הן קשיים שמקורותיהם ככל הנראה סביבתיים (כגון קשיים של ילדים שעברית אינה שפת אמם), והן קשיים שנובעים מליקויים שפתיים מאותרים.
  2. גילוי קשיים אצל ילדים תוך כדי הקריאה החוזרת: הקריאה החוזרת בקבוצות הטרוגניות וקטנות התגלתה לא רק כאמצעי להיכרות כללית טובה יותר עם כל אחד מהילדים, אלא גם כדרך לגילוי קשיים אצל ילדים. לדוגמה, אחת הסטודנטיות מספרת שהיא גילתה את קיומם של פחדים אצל חלק מהילדים בקבוצתה במהלך קריאה של אחד הספרים. בעזרת הגננת למדה הסטודנטית להתמודד עם קשיים אלה: "הספר שבחרתי עוסק בפחדים בחושך ובדמיון, דבר שיצר ריחוק אצל חלק מילדי הקבוצה, בהתחלה משום שלא ידעתי שהיו להם פחדים משלהם. התמודדתי עם קושי זה בשיחה עם הגננת המאמנת, שסייעה לי לתמוך בילדים שהספר עורר אצלם פחדים".
  3. תרומת השיח בקבוצה ללמידה ולהכלה של הילד עם קשיים: בכל ההערות הפתוחות שכללו התייחסות להכללת הילדים עם הקשיים, עלתה התרומה של השיח בקבוצה כחלק מתהליך הקריאה החוזרת, או של הקריאה החוזרת עצמה, לעצם העובדה שהילד עם הקשיים נפתח בקבוצה, השתתף בשיח, למד והתפתח תוך שהילדים האחרים מקשיבים לו ולומדים גם כן. סטודנטים ציינו ששיח מסוג זה בקבוצה תרם ללמידה של הילד, להעשרת שפתו ולפיתוח השיח הבין-אישי בינו לבין הילדים האחרים בקבוצה. בנוסף לכך, צוין שניהול השיח הקבוצתי אפשר לסטודנטים להוראה להכיר מקרוב כל אחד מהילדים, ובפרט את הילד עם הקשיים.

להלן דוגמאות של התייחסויות שתומכות בממצאים שהעליתי:

  • תרומה לגיבוש הקבוצה: "אני חושבת שהפעילויות תרמו לגיבושה של הקבוצה, אפשרו לילדים פחות בולטים ושקטים יותר להתבלט ולמצוא נקודות עניין בקריאה"; "[הקריאה החוזרת] תרמה להבנת העלילה".
  • תרומה לקשרים בתוך קבוצת השווים: "נוצרות חברויות חדשות בעקבות המפגשים האלו".
  • העצמה של הילד עם הקושי:

  בקבוצה שלי יש ילדה עם ליקוי שמיעה, אימא שלה כבדת שמיעה ואבא שלה התחרש, אתו  היא מתקשרת בשפת הסימנים. בחרתי בספר יפה הקטנה מכיוון ששם הגורילה מתקשרת  עם המטפלים שלה בעזרת שפת הסימנים. דרך הספר הילדה הרגישה ביטחון ולימדה אותי  ואת הילדים בקבוצה איך אומרים בשפת הסימנים את מה שהגורילה אמרה למטפלים שלה.

  • למידת השפה העברית בקרב ילדים שהעברית אינה שפת אמם: "ילד שיש לו קשיים בשפה העברית מכיוון ששפת האם שלו היא רוסית. שמתי לב שבהקראה החוזרת, הילד נפתח רגשית ומדבר הרבה יותר".
  1. דרכי התמודדות עם הילדים עם הקשיים: מההתייחסיות המילוליות והמשובים של הסטדונטיות והסטדונטים עלו גם דרכי התמודדות שנראה שהסטודנטים פיתחו נוכח קשיים כאלה ואחרים שעלו כחלק מניהול השיח בקבוצה שיש בה ילד עם קשיים כלשהם: א. הטרמה ולמידה פרטנית: הסטודנטית הכינה את הילד לפני המפגש הקבוצתי, למשל באמצעות קריאה אינדיבידואלית; ב. שינוי מקום הישיבה: שינוי זה נועד לאפשר חניכה ישירה, על ידי מגע, קשר עין וכדומה; ג. הענקת תפקיד לילד, כמו למשל להזמין את הילדים או להביא את ספר הילדים למפגש הקבוצתי; ד. נקיטת פעולה ביוזמת הילד עם הקושי: במקרה אחד למשל, ילד שהתקשה לשבת לאורך זמן, הציע לעשות משהו עם קוביות בעקבות תוכן שעלה בספר. הסטודנטית הנחתה את כל הקבוצה לעשות כן מיד אחרי הקריאה החוזרת; ה. חיזוק הילד כשהוא מדבר; ו. תיווך בינו לבין ילדים אחרים כשמתעורר קושי.  על כן, נראה כי שילוב הילדים עם הקשיים דרבן את הסטודנטים לגבש דרכי פעולה שיבטיחו הן השתתפות משמעותית של הילד בקבוצה והן שיח זורם בין כל הילדים. מכאן שכאשר עמדת היסוד היא שיש לשלב את כל הילדים בשיח, הסטודנטים מוצאים את הפתרונות בכוחות עצמם, בהתאם לסיטואציה הספציפית.
  2. בחירת ספרים שמעודדים הכלה: חלק מהסטודנטיות טיפלו בסוגיית ההכלה גם באמצעות בחירת ספרי ילדים שתוכנם מתמקד בשונות ובקבלת האחר. בעשותן כן הן ניסו ליצור הכלה לא רק על ידי חניכה ותיווך, אלא גם על ידי דיון מודע עם הילדים בסוגיה זו. הנושאים שנדונו בקבוצה במסגרת זו היו קבלת האחר ושיתוף פעולה בין שונים. לדוגמה, אחת הסטודנטיות בחרה בספר הילדים משהו אחר מאת קתרין קייב. כך כותבת הסטודנטית:

עלו נושאים שלא היו עולים לולא הספר, כדוגמת קבלת האחר, חברות, שיתוף פעולה, יחסים בין ילדים. הילדים הבחינו בהבעות פניו של גיבור הספר, וסביב זה צמח דיון משמעותי. במפגשים עלו דילמות לגבי נושא ה"אחר". בזכות המפגשים הכרתי לעומק את ילדי הקבוצה שאתה אעבוד במהלך השנה.

איך מפרשים הילדים שמשתתפים בקריאה חוזרת שונות והכלה?

עד כאן הוצגו מסקנות וממצאים שנוגעים לתפקוד ופרשנות הסטודנטים להוראה ביחס ליישום גישת הקריאה החוזרת בכלל וביחס לשילוב ילדים עם קשיים בקבוצות אלו בפרט. מכיוון שהקריאה החוזרת נועדה להביא תועלת לילדים, אסיים את הפוסט בהבאת פרשנות של ילדים לשונות ולהתייחסות לילדים מפגינים שונות.

אציג להלן קטעים מתוך תכתובים של קריאה חוזרת בהנחייתה של חני בן נוי סטודנטית שנה ג' בהנחייתן של סיגל טיש וד"ר אנה סנדבנק. הקטעים משקפים גיבוש של גישה מכילה לשונה במקביל לתפיסה של קבלה עצמית אצל ילדים בקבוצה. הקריאה החוזרת שקטעים ממנה מוצגים בהמשך, התבצעה בגן טרום-חובה-חובה (ילדים בני 6-4 שנים) בעיר גדולה בגוש דן. במקרה זה, הילדים קראו ספרים שעניינם התייחסות לשונה: תום החתול הכחול מאת  יפה טלרק, משהו אחר מאת קתרין קייב ובנצי מאת דיויד מק-קי.

תוצאת תמונה עבור תום החתול הכחול

נתחיל בשני קטעים קצרים של שיח מתוך קריאת הספר תום החתול הכחול. הקטע הראשון לקוח מהמפגש השני עם הספר (28 בנובמבר 2012), והקטע השני מהמפגש הרביעי עם אותו ספר (19 בדצמבר 2012):

  • מפגש שני, 28 בנובמבר 2012:

שלומי: לא צריך לצחוק על אנשים אחרים שהם שונים.

חן: גם אם תום לא היה מנגן ומצליח היו אוהבים אותו, כי חברים צריכים לקבל אחד את השני.

לי: החברים התנהגו אליו לא יפה.

  • מפגש רביעי, 19 בדצמבר 2012:

רון: גירשו אותו רק בגלל שהוא לא בצבע שלהם.

אדוה: בגלל שהוא נולד כחול, הם לא אוהבים אותו.

עיון בשני קטעי השיח מגלה כי הילדים מתייחסים ליחס הלא-הוגן של החברה לשונה ואף מותחים ביקורת על הגישה שמפלה את היחיד יוצא הדופן.

בהמשך מוצגת התייחסות של אחת הילדות בקבוצה לספר משהו אחר. מדובר  במפגש השני עם הספר, מפגש שנערך ב-17 באפריל 2013. בתמונה 1 מופיע לצד איור מתוך הספר סיפור שהילדה נויה הכתיבה לחן הסטודנטית שהנחתה את קבוצת הקריאה החוזרת.

משהו אחר.jpg

תמונה מתוך משהו אחר נויהתמונה 1: סיפורה של נויה על מפגש אפשרי עם משהו אחר

מהסיפור שמספרת נויה על איור מתוך הספר משהו אחר, ניתן לראות שהילדה אינה מסתפקת בהבעת עמדה חיובית כלפי השונה, אלא מציגה "תסריט" מפורט של התנהלות מכילה, שכוללת שהות ממושכת בחברת יצור דמיוני המכונה בספר "משהו אחר" ותפקוד של הילדה כחברה אמתית שלו.

לבסוף  אציג קטע שהילדים מתייחסים בו לשונות המיוצגת בספר בנצי. הקטע לקוח מתוך המפגש השלישי עם ספר זה, מפגש שהתקיים ב-30 במאי 2013:

עם עובד - בנצי / דיויד מק-קי

סטודנטית: מה למדתם מזה שכל הצבע האפור נשטף מבנצי?

רון: שהוא צריך להישאר צבעוני.

סטודנטית: תסביר למה הוא צריך להישאר צבעוני.

שלומי: כי ככה הוא נולד.

אופיר: הוא צריך להיות הוא.

יעל: הוא צריך לקבל את עצמו.

בקטע המוצג למעלה מתגלה ההבנה של הילדים לגבי היות השונות בין אנשים תופעה טבעית בקיום האנושי ולגבי החשיבות של קבלה עצמית של כל אחד מאתנו: "הוא צריך להיות הוא", בלשונו של אופיר. זאת ועוד, עיון בקטע מגלה שהמסקנה של יעל שלפיה "הוא צריך לקבל את עצמו", היא תוצר של השיח הקבוצתי בין הילדים, כשכל ילד מוסיף משלו.

לסיכום

מניתוח ההתייחסיות המילוליות של הסטדונטיות והסטודנטים להוראה ודוגמאות היישום שלהם, עולה שהסטודנטים בתכנית לגיל הרך במכללת לוינסקי לחינוך מתייחסים להכלה כעיקרון אוניברסלי שנועד להנגיש את הלמידה לכולם. הדבר מלווה ביצירה אקטיבית של אסטרטגיות הוראה כדי להתמודד עם קשיים אלה ואחרים שצפים ועולים תוך כדי ניהול השיח הקבוצתי.

ניהול שיח דיאלוגי שמטבעו מותאם בצורה מיטבית למשתתפים, מצטייר כתהליך מרכזי שתורם להשתלבות החברתית וללמידה של הילדים בכלל ושל הילדים עם הקשיים בתוך קבוצת הקריאה החוזרת בפרט. מהתייחסויות הילדים לשונה במהלך קריאה חוזרת של ספרים שמתמקדים בנושא היחס לאחר (תום החתול הכחולמשהו אחר, בנצי), ניתן ללמוד שקריאה חוזרת בנושא זה עשויה לתרום לגיבוש עמדות חיוביות כלפי הכלה ולחשיבה על דרכים מעשיות להפיכת הילד השונה לשותף למשחק. גישת ההכלה שצפה ועולה כאן, היא גישה שמדברת על הוראה תואמת לומדים. לא נדרשת התאמה של הילדים לתכנית, אלא התאמה של התכנית לילדים. מדובר בנקודת מפגש בין שתי גישות. הראשונה היא גישת העשייה החינוכית תואמת ההתפתחות (DAP – Developmentally Appropriate Practice) (Copple & Bredekamp, 2009) בפרשנות הישראלית שלה (טל, 2003, 2004ב). גישת העשייה החינוכית תואמת ההתפתחות פותחה בארצות הברית והיא משמשת כמודל מנחה לחינוך איכותי בגיל הרך (מלידה עד גיל 8 שנים), החל משנת 1986. היא הורחבה בשנת 1987 ועודכנה פעמיים: בשנת 1997 ובשנת 2009. גישה זו גורסת שתכנית לימודים מיטבית לגיל הרך צריכה להיות מותאמת למאפייני התפתחות של ילדים, להבדלים אינדיבידואליים ביניהם ולמאפיינים התרבותיים של המשפחות. בגרסה האחרונה משנת 2009 יש התייחסות מיוחדת למה שניתן לעשות בחינוך לגיל הרך כדי לצמצם פערים בהישגים בין ילדים. הגישה השנייה משקפת את המעבר שנעשה בחינוך המיוחד משילוב שחותר ל"נרמול" האנשים בעלי הצרכים המיוחדים, להכלה שמביאה בחשבון את השונות בין הלומדים (רייטר, בתוך הרפז, 2013) ומציעה לכל אחד מהם סביבת למידה (פיזית וחברתית) שמאפשרת לו לחוות ביטחון ושייכות וללמוד בדרכו. ההכלה שמיושמת על ידי הסטודנטים כחלק מהקריאה החוזרת, מתבססת על הקשבה והערכה של מה שיש לילדים לומר, ללא קשר לגילם או לתוויות הדיאגנוסטיות המיוחסות להם (Mittler, 2000).

זאת ועוד, ההכלה הצטיירה כתהליך דינמי שהולך ומתפתח ברוח ההגדרה של מיטלר, שהיה פעיל במשך שנים רבות במסגרת אונסקו בתחום החינוך המיוחד וטען כי "שילוב אינו מצב קבוע, סטטי, מסוים, של 'משולב' או 'נפרד', אלא הוא תהליך, הוא דרך שיש לצעוד בה" (שם: VIII). הגדרה זו עולה בקנה אחד עם תפיסתה של שונית רייטר, הגורסת כי כל ילד הוא ילד עם צרכים מיוחדים שעלינו להתאים את עצמנו אליהם (רייטר, בתוך הרפז, 2013). הצרכים המיוחדים משתנים מילד לילד ומחייבים התייחסות בהתאם לסוג הקושי. אכן חלק מהקשיים שהעלו הסטודנטים הם קשיים קיומיים התפתחותיים (פחדים), חלקם קשיים סביבתיים כגון חבלי הסתגלות לחברה חדשה, ואחרים קשורים ללקות של הילד (לקות שפתית למשל). הדרכים או הכלים להתמודדות אינם מלווים בתוויות דיאגנוסטיות כלשהן, אלא מחייבים היכרות מעמיקה עם הילדים, הקשבה אמתית לדבריהם ויצירה תמידית של שיטות הוראה שמתחברות עם הילדים ומסירות מחסומים שמונעים מהם להתחבר עם ילדים אחרים ולהתמודד עם משימות הלמידה. זאת ועוד, הקריאה החוזרת מאפשרת לגננת ולצוות הגן להגיע לכל ילד במהלך השנה ולהכיר מקרוב את מאפייני השיח והלמידה של כל אחד מהילדים.

הייחוד בגישת הקריאה החוזרת שמוצעת בפרק הזה הנו בכך שהיוזמה להכלה מגיעה מהחינוך הקדם-יסודי ה"רגיל", מהכשרת גננות "רגילות", ולא – כמקובל בתחום החינוך – מכיוון העוסקים בחינוך מיוחד שמבקשים על פי רוב "לשכנע" את בעלי התפקידים הניהוליים והמחנכים בחינוך הרגיל לשלב בתוך מסגרותיהם ילדים עם קשיים (אבישר, משה וליכט, 2013). זאת ועוד, במסגרת הגישה המוצגת בפרק הולכים ומיטשטשים הגבולות בין החינוך הרגיל לחינוך המיוחד. הקריאה החוזרת משקפת הוראה איכותית שמושתתת על שיח דיאלוגי שמבקש לאפשר לכל ילד להשמיע את קולו. זהו יישום שממזג בין עשייה חינוכית תואמת התפתחות לבין גישת התכנון האוניברסלי ללמידה.

נראה כי נדרשים תנאים אחדים ליישום גישת הקריאה החוזרת בגני הילדים:

  1. הבנה מצד ההנהגה החינוכית שהקריאה החזורת היא פרקטיקת ליבה בהוראה (במכללה מדובר בצוות המדריכים ובמי שעומד בראש התכניות, ובשדה במפקחות ובמדריכות) שגישת הקריאה החוזרת תורמת הן ללמידה והן ללכידות החברתית בקרב הילדים וכן תואמת את עקרון הלמידה האוניברסלית שעומד בבסיס גישת ההכלה. חשוב שההנהגה החינוכית תבין גם שגישת הקריאה החוזרת מיישמת את העקרונות של רפורמת "אופק חדש". זאת משום שרפורמת "אופק חדש" כוללת כאחד מרכיביה הפדגוגיים עבודה חינוכית בקבוצות קטנות, ועד היום גננות מתלבטות לגבי התכנים שיש לצקת לעבודה בקבוצות.
  2. דרישה עקבית של ההנהגה החינוכית מהגננות ליישום קריאה חוזרת בקבוצות קבועות והטרוגניות שבכל אחת מהן יש ילד שחווה קשיים מסוימים.
  3. התנסות בקריאה חוזרת במהלך השנה, מדי שנה, שתלווה בהדרכה וברפלקציה. בהדרכה וברפלקציה יש לשים דגש על הדרכים להנגשת הלמידה לילדים שמתקשים להשתתף בשיח הקבוצתי.
  4. הבנה ואמונה עמוקה שתיווך מקדם הבנה, וכי קשרים בין-אישיים אינטימיים הנשענים על היכרות מעמיקה של המשתתפים בקבוצה, אפשריים רק בקבוצות למידה קטנות וקבועות שמתאפשר בהן שיח רציף על תוכן שלילדי הקבוצה יש עניין משותף בו.
  5. אמונה גדולה ביכולת הלמידה של ילדים באשר הם וראיית הילדים כמקור למידה לעמיתיהם.
  6. הפעלת שיקול דעת בבחירת ספרי ילדים שהם גם איכותיים וגם מותאמים באופן מיטבי לתחומי העניין של הילדים בקבוצה.
  7. שיתוף פעולה מלא מצד צוות הגן.

 

רשימת מקורות

אבישר, ג', משה, ע' וליכט, פ' (2013). "אלה ערכי היסוד של מדינה דמוקרטית שוויונית": תפיסות של קובעי המדיניות במשרד החינוך באשר לשילובם של תלמידים עם צרכים מיוחדים בחינוך הכללי. בתוך ג' אבישר וש' רייטר (עורכות), שילובים: מהלכה למעשה (עמ' 49-25). חיפה: אחוה.

הרפז, י' (2013). ללמוד מהחינוך המיוחד: "כל תלמיד הוא תלמיד עם צרכים ייחודיים". ריאיון עם פרופ' שונית רייטר. הד החינוך, פ"ז(6), 44-38.

טל, ק' (2003). למידה לפי מידה: אוריינות תואמת התפתחות. הד הגן, ד,  51-40.

טל, ק' (2004א). הקראה חוזרת של ספר מאויר: הדרכת גננות, יוזמה מערכתית. הד הגן, ס"ט, 21-4.

טל, ק' (2004ב). תיווך מטפח אוריינות בגיל הגן כדוגמה ליישום של הוראה תואמת התפתחות. דפים, 37, 41-10.

טל, ק' (2013). הכשרת גננות במכללת לוינסקי לחינוך בעקבות ועדת אריאב: גישה, עקרונות ופיסות יישום. נדלה מתוך קו לחינוך: http://www.kav-lahinuch.co.il/?CategoryID=1101&ArticleID=10799

מילשטיין, א' וריבקין, ד' (2013). שילוב ילדים עם צרכים מיוחדים בבתי ספר רגילים: קידום השילוב ויצירת תרבות בית ספרית משלבת. ירושלים: ג'וינט, מכון ברוקדייל.

משרד החינוך – המינהל הפדגוגי (2012). מארז תכנון, ניהול והיערכות לשנה"ל תשע"ג – לגננות והמפקחות מהמינהל הפדגוגי. ירושלים: משרד החינוך.

Ainscow, M., Booth, T., Dyson, A., Farrell, P., Frankham, J., Gallanauch, F., Howes, A., & Smith, R. (2006). Improving schools, developing inclusion. London: Routledge.

Angelides, P. (2008). A critical analysis of the inclusive education policy in Greek Cyprus. In C. S. Sunal & K. Mutua (Eds.), Undertaking educational challenges in the 21st century (pp. 133-149). Charlotte, NC: Information Age Publishing.

Booth, T., Ainscow, M., & Kingston, D. (2006). Index for inclusion: Developing play, learning and participation in early years and childcare.  Manchester: Centre for Studies on Inclusive Education.

Copple, C., & Bredekamp, S. (2009). Developmentally appropriate practice in early childhood programs. Washington, DC: National Association for the Education of Young Children.

DEC/NAEYC (2009). Early childhood inclusion: A joint position statement of the Division for Early Childhood (DEC) and the National Association for the Education of Young Children (NAEYC). Chapel Hill: The University of North Carolina, FPG Child Development Institute.

Devarakonda, C. (2013). Diversity and inclusion in early childhood. London: Sage.

Doyle, B. G., & Bramwell, W. (2006). Promoting emergent literacy and social-emotional learning through dialogic reading. The Reading Teacher, 59, 554-564.

Feiman-Nemser, S. (2001). From preparation to practice: Designing a continuum to strengthen and sustain teaching. Teachers College Room, 103, 1013-1055.

Ferland, A., Marchman, V. A., & Weisleder, A. (2013). SES differences in language processing skills and vocabulary are evident at 18 months. Developmental Science, 16(2), 234-248.

Fulcher, G. (1989). Disabling policies? A comparative approach to education policy and disability. London: Falmer.

Hestenes, L. L., Cassidy, D. J., Hegde, A. V., & Lower, J. K. (2007). Quality in inclusive and non-inclusive infant and toddler classrooms. Journal of Research in Childhood Education, 22(1), 69-85.

Hunt, P., Soto, G., Maier, J., Liboiron, N., & Bae, S. (2004). Collaborative teaming to support preschoolers with severe disabilities who are placed in general education early childhood programs. Topics in Early Childhood Special Education, 24(3), 123-143.

Keifer, B. Z. (1995). The potential of picture books: From visual literacy to aesthetic understanding. Englewood Cliffs, NJ: Prentice-Hall.

McKeown, M. G., & Beck, I. L. (2003). Taking advantage of read-alouds to help children make sense of decontextualized language. In A. Van Kleek, S. A. Stahl & E. B. Bauer (Eds.), On reading books to children: Parents and teachers (pp. 159-176). Mahwah, NJ: Erlbaum.

Mittler, P. (2000). Working towards inclusive education: Social context. London: Fulton.

Odom, S. (Ed.). (2002). Widening the circle: Including children with disabilities in preschool programs. New York: Teachers College Press.

Odom, S., & Diamond, K. E. (1998). Inclusion of young children with special needs in early childhood education. The research base. Early Childhood Research Quarterly, 13(1), 3-35.

Pappas, C. C. (1991). Fostering full access to literacy by including information books. Language Arts, 68, 449-462.

Paratore, J., Cassano, C., & Schickedanz, J. (2011). Supporting early (and later) literacy development at home and school: The long view. In M. Kamil, P. Pearson, E. Mohe & P. Afflerbach (Eds.), Handbook of reading research (Vol. 4, pp. 107-135). New York, NY: Routledge.

Phillips, G., & McNaughton, S. (1990). The practice of storybook reading to preschool children in mainstream New Zealand families. Reading Research Quarterly, 25, 196-212.

Pijl, S. J. (1995). The resources for regular schools with special needs students: An international perspective. In C. Clark, A. Dyson & A. Millword (Eds.), Towards inclusive schools (pp. 54-62). London: Davis Foulton.

Sénéchal, M. (1997). The differential effect of storybook reading on preschoolers’ acquisition of expressive and receptive vocabulary. Journal of Child Language, 24, 123-138.

Sipe, L. R. (2008). Storytime: Young children’s literary understanding in the classroom. New York: Teachers College, Columbia University.

Tal, C. (2014). Introduction of an emergent curriculum and an inclusive pedagogy in a traditional setting: A case study. International Journal of Early Years Education, 22(2), 141-155.

UNESCO (2000). Inclusive education and education for all: A challenge and a vision. Paris: UNESCO.

Wasley, P., Hampel, P., & Clark, R. (1997). Kids and school reform. San Francisco: Jossy Bass.

Wells, G. (2009). The meaning makers: Learning to talk and talking to learn (2nd ed.). Bristol: Multilingual Matters.

Whitehurst, G. J., Falco, F. L., Lonigan, C. J., Fischel, J. E., DeBaryshe, B. D., & Valdez-Menchaca, M. C. (1988). Accelerating language development through picture book reading. Developmental Psychology, 24, 552-559.

 

[1] תודה מקרב לב לסטודנטית חני בן נון על הסכמתה להציג דוגמה מתוך עבודתה בפרק זה וכן תודה למנחות שלה, סיגל טיש וד"ר אנה סנדבנק.

התמודדות עם בעיות התנהגות ככישור ליבה בהוראה ובהכשרת גננות ומורים

מטרת פוסט זה היא להציע שהתמודדות עם בעיות התנהגות תוגדר ככישור ליבה בהוראה ובהכשרת גננות ומורים. התמודדות טובה עם בעיות התנהגות כוללת: 1. נכונות של הגננות והמורות להכיר מצד אחד בחשיבות הכישורים החברתיים ומצד שני בקיומן של בעיות התנהגות אצל ילדים שהן תוצר של שילוב של נטיות הילדים וגורמים סביבתיים שקשורים בבית ובמסגרת החינוכית; 2. מחויבות ליצירת תנאיי רווחה רגשית לכל ילד וילדה בכיתות שלהן; 3. אמון ביכולת שלהן להתמודד עם בעיות התנהגות ואמון ביכולת של הילדים לשפר את ההתנהגות שלהם אם עובדים איתם בצורה "נכונה"; 4. ידע וכלים שנוגעים לגישות ושיטות התמודדות עם בעיות התנהגות; 5. ידע ונכונות לבנות תכניות התערבות אישיות במקרה הצורך; 6. יישום שיטתי של תכנית ההתערבות בתיאום עם צוות המסגרת החינוכית והורי הילדים. יישום כישורים אלו מחייבת קיומה של תרבות גנית ובית ספרית.

אסביר בפוסט מדוע נחוץ שגננות ומורות יהיו בעלות כישורים להתמודד עם בעיות התנהגות. בנוסף, אטען שכדי להפוך את ההתמודדות עם בעיות התנהגות לכישור ליבה בהוראה, נדרש להפוך אותו לכישור ליבה בהכשרת גננות ומורים. משמעות הדבר, שעל סטודנטיות להוראה וגננות ומורות להתנסות פעם אחר פעם, תחילה בליווי הנחיה ואחר כך בצורה עצמאית, בבניית ויישום תכניות התערבות שמתמקדות בהתמודדות עם בעיות התנהגות.

המצב בשטח

ההתמודדות עם בעיות התנהגות תובעת מגננות ומורות משאבי נפש רבים, מעוררת חשש ומלווה לא אחת ברגשות של כעס על הילד וחוסר אונים לגבי המצב. לעתים גננות או מורות שמתמודדות עם בעיות התנהגות מרגישות שהן די לבד במערכה ולא אחת כחלק מתמונת הקושי העולה תוך כדי ההתמודדות עם התנהגות מתריסה ומאתגרת של הילדים, מתפתחות אמונות שבעיית ההתנהגות של הילד בלתי פתירה ושלילד "אין הרבה סיכוי" להיחלץ מהמעגלים השליליים שיוצרים את בעיית ההתנהגות ומביאים להסלמתה.

ואכן בעיות ההתנהגות הן לרוב תוצר של שילוב של נטיות טמפרמנטליות-גנטיות שמעלות את הסיכוי שהילד יפתח בעיות התנהגות לבין גישות חינוך של הורים(למשל, חינוך נוקשה שנשען על עונשים וקשר לא חם עם הילד), מאפייני השכונה שבה גר הילד,  וגורמים שקשורים לסביבת הגן או הכיתה. ברור גם שהילדים מגיעים לרוב לגן או לכיתה עם הפוטנציאל לפתח בעיות התנהגות, לעתים גם עם היסטוריה לא טובה של קשרים בין אישיים  ולעתים עם היעדר כישורים חברתיים.

אבל

עדויות מחקריות מראות שניתן לשפר באמצעות התערבות שיטתית את ההתנהגות של הילדים ולהביא להשתלבותם הקונסטרוקטיבית בנעשה בגן ובכיתה. יתרה מזו בלסקי (Belsky, 2015) ניתח מחקרים רבים ומצא שילדים שנולדו עם טמפרמנטים קשים  ועם סיכון לפתח בעיות התנהגות, הם אלו שנוטים להיות מושפעים מהסביבה לטוב ולרע, יותר מאשר ילדים שנולדו עם חוסן ביולוגי. משמעות ממצאים אלו היא שקיימת יכולת(מוכחת) להשפיע לטובה באמצעות התערבויות מותאמות על התנהגות הילדים. חשוב שנפנים שניתן לטפח התנהגות פרו חברתית ולהפחית בעיות התנהגות  באמצעות גישה שמושתתת על קשר טוב עם הילדים, הצבה עקבית  של גבולות, חיזוקים חיוביים על התנהגות פרו חברתית ועל היענות לכללים, וחניכה של התנהגות חברתית הולמת. 

המידע שמציג דרכים להתמודד עם בעיות התנהגות קיים

בפוסטים קודמים הצגתי באופן נרחב גישות, עקרונות וכלים למניעה והתמודדות עם בעיות התנהגות.  בפוסט קודם הצגתי שילוב של גישה מערכתית אקולוגית ומערכתית וגישה התנהגותית להתמודדות עם בעיות התנהגות. להלן לתקציר של עקרונות וכלים שנגזרים מגישות אלה.

עקרונות התערבות

  • יש להבטיח קשרים טובים עם ובין הילדים כבסיס לבניית תכנית ההתערבות;
  • יש להבטיח ריבוי של מפגשים חברתיים רציפים בין הילדים;
  • יש להבליט את החוזקות של הילדים המאתגרים בפני עמיתיו לגן או לכיתה ובאינטראקציות בין המחנכות לביניהם;
  • יש לבנות סביבה חברתית מקבלת, עם גבולות ברורים ועם אפשרויות של ביטוי עצמי;
  • יש לשקוד על פיתוח של כישורים חברתיים הנחוצים לתקשורת בין-אישית(הקשבה, פעילות בתורות, אמפתיה, אסרטיביות, כניסה לתוך קבוצה שפועלת, שיתוף פעולה עם בקשה);
  • יש לטפח יכולת של שליטה עצמית בכעס לצד הבעה מילולית של רגשות;
  • יש להתאים את הצעדים למערך הגורמים הסביבתיים שנמצאו משפיעים על קשייו של הילד שעבורו אנו בונים את התכנית.

כלים שניתן לשלב בתכנון ויישום תכניות ההתערבות

תצפיות ושיחות עם הילדים,  עם אנשי הצוות ועם הורי הילדים

  • תצפיות חופשיות פאסיביות בזמן משחק חופשי, בזמן פעילות מובנית בקבוצה קטנה, בזמן מפגשי מליאה;
  • תצפיות ממוקדות-במוקדים מרכזיים שקשורים לתפקוד חברתי: א. היענות לכללי התנהגות; ב. אינטראקציות עם ילדים ועם מבוגרים; ג. באופן שבו מתמודד הילד עם קשיים תפקודיים, לימודיים וחברתיים;ד. האופן שבו מביע, מבין ומווסת הילד את רגשותיו;ה. איך נוהג הילד להיכנס לתוך קבוצת ילדים שפועלת.
  • שיחות עם הילד עצמו ועם ילדים אחרים כדי להבין איך הם רואים את החיים בגן או בכיתה ואת מקורות בעיות ההתנהגות;
  • שיחות קבועות בתחילת היום, לפני פעילות כזו או אחרת ואחריה
  • ראיונות ושיחות שוטפות עם הגננת המשלימה, עם הסייעות, עם הורי הילדים
  • האופן שבו מתייחס הילד לסיפורים על קשרים בין ילדים או לצילומים אוציורים שמתמקדים בקשרים בין ילדים(הסיפורים והצילומים עשויים להציג מצבים של בדידות, תוקפנות, דחיה חברתית וכו'.

כלים התנהגותיים וכאלו שאמורים להביא לשיפור אינטראקציות בין אישיות

  • צפייה באינטראקציות חברתיות
  • שבחים עקביים של התנהגות פרו-חברתית
  • עידוד של משחק סוציו-דרמטי ללא הפרעות
  • עזרה מזדמנת לילדם “תקועים” תוך כדי הפעילות החברתית ה"טבעית"
  • בניית הסכם עם הילד תוך ניהול מו"מ איתו
  • יצירת קבוצות משימה מעורבות גיל, מורכבות מילדים בוגרים ביישנים עם ילדים צעירים מהם
  • עידוד של אינטראקציות שוויוניות, רציפות בין ילדים במהלך פעילות קבוצתית
  • הבלטת נקודות חוזק של ילדים במהלך פעילות קבוצתית
  • דחייה של מלשינים; היענות לפניות אמיתיות לעזרה
  • עידוד יוזמות של ילדים
  • הטלת תפקידים ואחריות על כולם
  • חניכה אישית בעת מפגש קבוצתי של ילדים עם קשיים
  • זיהוי מוקדם על ידי הגננת או המורה של התנהגות תוקפנית וטיפול שיטתי ומיידי להפחתתה
  • הדרכה ליישום קונפליקטים בדרך של מו”מ בקרב הילדים
  • משחקי תפקידים וסימולציות של מצבים חברתיים טיפוסיים שבהם משתתפים הילדים

הבעיה

בעיה בגנים ובכיתות

אלא שלפני ואחרי כתיבת הפוסט התגבשה אצלי יותר ויותר התובנה שלמרות הימצאותם של שיטות וכלים שמוכיחים את עצמם ולמרות השיפור בהתנהגות הילדים בעקבות יישום שיטתי, אינטנסיבי וארוך טווח של עקרונות וכלי ההתערבות, יישום שיטתי של תכניות התערבות להתמודדות עם בעיות התנהגות בגנים ובבתי ספר נדירים. בעיקר נדיר מאוד למצוא תכניות התערבות כתובות שמטרתן להביא לשיפור שיטתי של ההתנהגות של הילדים. מה שנפוץ הוא "טבלאות חיזוקים". אבל שימוש בטבלאות ללא זיקה לתכנית שמושתתת על תצפיות ושיחות עם הילד שמפגין בעיות התנהגות, איננה מספיקה. שימוש בטבלאות כאלו איננו מאפשר הערכה של התכנית כדי לעדכן או לשפר אותה במקרה של חוסר הצלחה. תכנית של ממש מתבססת על היכרות טובה עם התנהגות הילד בגן ובכיתה, עם מאפייני ההקשר בגן ובבית וכוללת מטרות ברורות. תכנית טובה מותאמת למה שידוע על הילד: על חוזקותיו, העדפותיו לצד הבנה מצוינת של הנסיבות בגן שתורמות לשימור בעיית ההתנהגות או להסלמתה.

מקור הטבלה

בנוסף, לעתים קרובות מידי, מסתפקים במסגרות חינוך ביישום של תכניות מוכנות(מה שנקרא באנגלית packed programs) כגון מפתחות הלב, שפת הגירף, דוסו, מעגל הקסם, ללמוד לחיות ביחד.   תכניות אלו באות לטפח כישורים חברתיים בקרב כל הילדים, לאו דווקא אלו שמפגינים בעיות התנהגות ומהוות, אם הן מיושמות נכון, תשתית טובה  שתורמת לאקלים כיתה חיובי ולמניעה של חלק מבעיות ההתנהגות. עם זאת, תכניות אלו אינן תחליף לתכניות מותאמות לילדים שמפגינים בעיות התנהגות. אני חושבת שמתפקיד הגננות והמורות לבנות תכניות מותאמות עבור ילדים שמפגינים בעיות התנהגות. וזאת כיוון שלהן פוטנציאל ליצור קשר אישי עם הילדים ופוטנציאל ותנאים להיטיב להכיר את הילדים. יתרה מזו, המפגשים היומיומיים בין גננות ומורות לילדים בכיתות מאפשרות יישום יומיומי אינטנסיבי של אותן תכניות בהקשר האינטראקציות הרגילות של הילדים בגן או בכיתה.

בעיה בהכשרת גננות ומורות(גננים ומורים גם)

הכשרת הגננות ומורות אינה כוללת בהכרח התנסות מונחית שמתמקדת בהתמודדות עם בעיות התנהגות. בהכשרה עצמה ניתנים לעיתם קרובות קורסים שמתמקדים בפסיכולוגיה התפתחותית, סוציולוגיה, לעתים פסיכולוגיה חיובית או תיאוריות באישיות. לא תמיד נדרש מהגננות והמורות כתנאי לקבלת התואר התנסות בבנייה ויישום של תכניות התערבות מתמקדות בהתמודדות עם בעיות התנהגות. בהגיען לשדה, גננות ומורות לא תמיד חושבות שזה מתפקידן לבנות תכניות התערבותש מתמקדות בהתמודדות עם בעיות התנהגות. לעתים יש ציפייה שתכניות מעין אלו ייבנו על ידי יועצות, פסיכולוגיות ומנתחות התנהגות. בעלות תפקידים אלו עשויות להנחות באופן כללי את סגלי ההוראה. אבל הגננות והמורות מיטיבות להכיר את הילדים ולהימצא במחיצתם ולכן הם בפוזיציה הטובה ביותר לבנות וליישם בעיות התנהגות.

ניסיונות לכלול התמודדות עם בעיות התנהגות בהכשרת גננות ומורות ובלימודי תואר שני שלהן

בהיותי ערה לבעיות אלו,  ניסיתי בסוף שנות ה-90 של המאה הקודמת, בהתחלה כפיילוט להנחות גננות ומורות במסגרת הכשרתן לתואר ראשון בהוראה במכללת לוינסקי לחינוך, לבנות וליישם תכניות להתמודדות עם בעיות התנהגות. ניסיונות אלו הובילו לכתיבת הספר:"כשירות חברתית, התפתחות, הערכה, טיפוח והתמודדות עם קשיים". ספר זה שימש אותי(ועודנו משמש אותי) כטקסטבוק בקורסים שמתמקדים בטיפוח כישורים חברתיים והתמודדות עם בעיות התנהגות.   בנוסף במכללת לוינסקי לחינוך הפכנו את הקורס כשירות חברתית והתמודדות עם בעיות התנהגות לקורס חובה בהכשרת הגננות והמורות לכיתות א-ב. קורס זה מוצג במאמר בכתב העת דפי יזמה. במסגרת מילוי חובותיהן בקורס זה, נדרשות הסטודנטיות להוראה לבנות במהלך שנת הלימודים השניה שתי תכניות התערבות וליישם אותן. עבודותיהן של הסטדונטיות (תחת הנחיה של מרצות שונות) מראות שסטדונטיות מצליחות להביא לשיפור של ממש בהתנהגות הילדים במקומות האימון שלהן, בשיתוף עם הגננות והמורות המאמנות. במהלך הלימודים בתואר השני, אני מנחה גננות ומורות מנוסות ואף הן מצליחות להביא לשיפור בהתנהגות הילדים.

אני משערת שניסיונות מעין אלה נעשים במכללות נוספות. אבל המציאות היא שהתנסויות כאלו אינן חובה בהכשרת הגננות והמורות ואינן שכיחות. לכן, אין זה מפתיע שגננות ומורות אינן מרגשיות לעתים קרובות  שיש להן את הכישורים הנדרשים להתמודד עם בעיות התנהגות.

הצעה לסיכום

בהמשך למה שכתבתי בפוסטים קודמים על ההכרח להגדיר כישורי ליבה מחייבים בהכשרת גננות ומורות אני מציעה שהתמודדות עם בעיות התנהגות תיכלל בין כישורי הליבה בהוראה ועקב כך ככישור ליבה שהכשרת הגננות ומורות צריכה להביא לטיפוחו. התנסות מונחית במהלך שנות ההכשרה עשויות לבנות את תשתית הידע והכישורים הנדרשים למילוי משימה חשובה זו. יתרה מזו, גננות ומורות עשויות בתנאים אלו להגיע לשדה עם תחושה של מסוגלות עצמית למלא את התפקיד החשוב של התמודדות עם בעיות התנהגות. בנוסף נדרש שתרבות בתי הספר והגנים תהפוך לכזו שבניית תכניות התערבות מותאמות אישית לכל ילד וילדה  שזקוקים לכך, ויישומן היא נורמה במסגרות החינוך. הדבר מחייב הקצאת זמן לתצפיות כחלק מסדר היום, בניית שגרה של שיחות אישיות עם ילדים וילדות ועם הוריהם ובניית תכניות התערבות מותאמות בשיתוף הצוות. הדבר מחייב שמי שעומד בראש מערכות החינוך יצפו מהגננות ומהמורות לבנות תכניות התערבות עבור הילדים, יספקו תמיכה לכך והדרכה. במקרים קיצוניים שבהם התנהגותם של הילדים מפריעה להתנהלות תקינה של המסגרת החינוכית נדרשת נוכחות זמנית של איש צוות נוסף שיאפשר  מעקב צמוד אחרי הילד שמפגין בעיית התנהגות, מצד אחד, והתנהלות תקינה של הכיתה כולה, מצד שני. עם שילובם במערכת החינוך הרגילה של ילדים רבים יותר שמפגינים התנהגות מאתגרת, הצורך בפיתוח כישורי התמודדות עם בעיות התנהגות בקרב גננות ומורות הופך לאקוטי.