מה הופך את העבודה במסגרות החינוך לגיל הרך בארץ לקשה כל כך ולמה מצלמות[לבד] לא יפתרו את הבעיה ?

פוסט זה נכתב אחרי חשיפת עדויות קשות על חשדות להתעללות בילדים במסגרות חינוך לידה עד שלוש במדינת ישראל. במקרה אחד מזעזע דובר על התעללות שהביאה למותה של תינוקת.

חשיפת המקרים האלו הביאה לגל מחאות של הורים שאני מקווה שלא ירפו עד אשר תיבנה תכנית חירום לאומית לטיפול בחינוך התינוקות והפעוטות עד גיל שלוש. במקביל, לתכנית טיפול וחינוך והכשרת כוח אדם, חייבת להתלוות גם תכנית שמתמקדת בפיקוח על מסגרות החינוך.

לנוכח העדויות הקשות, צפה שוב ועולה הצעת החוק שתחייב התקנת מצלמות במסגרות החינוך לגיל הרך. בפוסט זה אנסה להסביר(שוב) מדוע הצעה זו איננה מספקת. החשש שלי הוא שרבים יראו באישור החוק סוג של פתרון שיניח את דעתם של קובעי המדיניות ואלו לא יטפלו באמת בבעיות היסוד שגורמות להזנחה פושעת של חינוכם של הילדים לידה עד שלוש במדינת ישראל. ואכן נזכיר שהקמת המועצה לגיל הרך שאמורה הייתה להתחיל לפעול בפברואר 2018 תקועה וביום א, 17.6 דחתה הממשלה בשלושה שבועות את הדיון בחוק הפיקוח על מעונות היום.

חשוב להבין מדוע אנו עדים לריבוי של מקרי התעללות רגשית ופיזית בתינוקות ופעוטות

בעיניי חשוב שקובעי המדיניות והאזרחים(שהם הורים ובני משפחה אחרים) יבינו את מקורות הקשיים שמובילים ליחס מתנכל שגובל לעתים באלימות כנגד תינוקות ופעוטות. על אף המקרים המזעזעים שמתפרסמים בתקשורת לאחרונה, איני חושבת שהמחנכות והמטפלות שעובדות במסגרות החינוך לגיל הרך  הן חבורת סדיסטים שבחרו לעבוד במסגרות אלו כדי לפגוע בילדים. מדובר באנשים(נשים לרוב) שמחוסר ברירה פנו לעבודה שאינה דורשת מהם הסמכה כלשהי מבלי לדעת למה באמת הם נכנסים עבודה טיפולית-חינוכית בתינוקות ופעוטות היא עבודה תובענית למדי מבחינה רגשית ופיזית. מטפלת נדרשת במהלך יום עבודה ארוך, שישה ימים בשבוע , קרוב לחמישים שבועות בשנה להתמודד עם תביעות לגיטימיות ובכי של תינוקות ופעוטות שעדיין אינם יודעים לבטא את צרכיהם במילים. לתינוקות אכן זכות מלאה לקבל טיפול הולם בצרכיהם. אבל נוצר פער בין מה שהתינוקות צריכים לבין מה שהמטפלות יכולות לתת. לצד הטיפול האישי בתינוקות ופעוטות, נדרשות המטפלות לטפל בסביבה ולהנחות פעילויות חינוכיות מבלי שיהיו להן מספיק ידע וכלים לעשות זאת.  מציאות זו שוחקת למדי ומביאה אנשים שלא מספיק מודעים ככל הנראה לחשיבות תפקידם לבטא את התסכול שלהם  בחוסר סבלנות ואף בפגיעה אקטיבית בילדים. תופעות של אובדן אנושיות מתלוות לשחיקה מקצועית.

מבקשת להזכיר שתופעת או אפילו "תסמונת השחיקה נחקרה רבות. תופעה זו מוגדרת על ידי פוידנגר(אצל פינצקר וחן, 2010) כ:"… מצב של עייפות ושל התרוקנות הכוחות הפיזיים והנפשיים של העובד. מקורות השחיקה נובעים, ככול הנראה, משאיפה מוגזמת להגשים ציפיות בלתי ריאליות שמוצבות על ידי האדם עצמו בהתאם לערכיו או בהתאם לערכי החברה". במחקר שלהן מצאו פינצקר וחן שלושה מקורות מרכזיים לשחיקת מורים בתחילת דרכם המקצועית: 1. עומס ואינטנסיביות;2. יחס נעדר אמפתיה מצד הנהלה ועמיתים;3. הלם מציאות שמתמקד בעיקר בפער בין המצוי לרצוי.

מקור האיור

אם מורים סובלים משחיקה, מטפלות מועמדות לסבול משחיקה שבעתיים כיוון שתנאיי העבודה שלהן מפרכים: שמונה תשע שעות ביום,  מעט חופשות, שכר מינימום. עד כמה שידוע לי לא נערכו מחקרים שהתמקדו בשחיקת מטפלות במסגרות חינוך לידה עד שלוש.

מה יש לעשות?

חשוב קודם כל שקובעי המדיניות והציבור-בין היתר ציבור ההורים שמפקיד את ילדיהם בידי מסגרות החינוך השונות, יבינו את מציאות העבודה השוחקת במסגרות אלו. חשוב שאנשים יפנימו שאיכות הקשר בין מבוגרים לתינוקות ופעוטות הוא הרכיב המרכזי ביותר בעבודה זו. קשר שיש בו מתן תחושת ביטחון לצד גבולות לילדים.

התקנת מצלמות לא תפתור את בעית השחיקה ולא תתרום ליצירת קשרים טובים בין המטפלות לתינוקות והפעוטות. אנחנו עדים לכך שהתנכלות לתינוקות קורית גם  במסגרות שמותקנות בהן מצלמות. לא זו בלבד שהמצלמות לא תמנענה התנכלויות של מטפלות שחוקות  שאיבדו את הסבלנות, אלא שוודאי שהן לא תקדמנה  יצירת קשרים של אמון בין המטפלות לבין הילדים והוריהם. 

מה שנדרש הוא אפוא גם בחירה מוקפדת של אנשים, גם הכשרה מקצועית אמיתית ולא קורסים מזדמנים ולא פחות מכך יצירת תנאי עבודה סבירים דומים לאלו של הגננות במסגרות החינוך שתחת הפיקוח של משרד החינוך. הדבר מחייב הקטנת כמות הילדים שבאחריותה הישירה של כל מטפלת, חופשות ארוכות יותר(כמקובל במערכת החינוך הציבורית), יום חופשי בשבוע, תמיכה רגשית מצד ממונים והורים. שינויים מרחיקי לכת אלו מחייבים תקציבי עתק(מעל ומעבר לתקציבים שמוקדשים כעת לחינוך לגיל הרך).

יתרה מזו, חשוב להבין שכ77% מהילדים(ליאור דטל,דה מרקר, 13.6.2018) נמצאים במסגרות חינוך בלתי מפקוחות. בשל היעדר הפיקוח והפקרת הילדים והתינוקות לידה עד שלוש, אין לאיש במדינת ישראל נתונים לגבי שיבוצם של התינוקות והפעוטות ולגבי  מסגרות החינוך הפרטיות עצמן. לכן כל תכנית שתיבנה מחייבת מיפוי ראשוני של הילדים ושל מסגרות החינוך.

עוד משהו על השימוש במונח גננת בהקשר  העובדת בחינוך לגיל הרך. חשוב שהציבור ואנשי תקשורת יהיו ערים לכך שהשימוש במונח "גננת" מתאים רק למי שהשלים תואר אקדמי  ותעודת הוראה בחינוך לגיל הרך. העובדות במסגרות החינוך הפרטיות ובמעונות היום אינן לרוב גננות וחשוב להקפיד על שימוש מותאם בכינויי עובדים כדי לא להטעות את הציבור.

הצעת קווים מנחים לתכניות ארוכות וקצרות טווח

מדינת ישראל תעשה היסטוריה באמת, אם תבנה תכנית רב שנתית שהיא מערכתית וכוללת, ושתעוגן בחקיקה ותוכל לצאת לפועל ללא קשר להתחלפות הצפויה של ממשלות. זה מה שהמועצה לגיל הרך אמורה לעשות.

יש צורך להעביר את האחריות  על חינוך התינוקות והפעוטות למשרד החינוך ולהגדיר את תכולת האחריות של משרד החינוך ושל המועצה המוצעת לחינוך בגיל הרך.

  • הכרחי להגדיר מהן מסגרות החינוך הכפופות למשרד החינוך?(מעונות יום, משפחתונים, גנים פרטיים?)
  • חשוב לתת את הדעת למי ולאיך מטפלים בילדים בני לידה עד 3 המצויים בבתים.

צורך בהגדרת תכנית כוללת לטווח ארוך

להלן מספר נקודות התייחסות שאותן יש לדעתי  לקחת בחשבון:

  • הגדרת מסגרות להכשרת מחנכות שעובדות בגיל הרך
  • הגדרת תכנון לאומי שמתמקד במגוון של מסגרות חינוך תוך התאמתם למאפיינים תרבותיים שונים
  • הגדרת ואכיפת תנאי עבודה לצוותים במסגרות החינוך: כמות שעות העבודה, חופשות, כמות ילדים באחריותן
  • הגדרת תנאיי קבלה לעבודה כמחנכות לגיל הרך
  • הגדרת מדיניות של קשר בין הממסד החינוכי למשפחות הילדים
  • הגדרת מקצוע המטפלת לגיל הרך כמקצוע שמחייב רישיון על מנת לעסוק בו

צורך בהגדרת פעולות לטווח קצר

  • מיפוי מסגרות חינוך, השכלת מחנכות, צרכים של הילדים, המשפחות, המחנכות;
  • מחקר שמתחקה אחרי סוגי מסגרות מגוונים שעשויים לתת מענה  לילדים  בני לידה עד שלוש עם צרכים שונים ולמשפחות עם העדפות מגוונות; מעונות יום גדולים אינם מתאימים לכל הילדים; הורים שונים עשויים להעדיף  סידורי טיפול וחינוך מגוונים(בין היתר תשלום לאחד ההורים שנשאר תקופה ממושכת בבית כנגד סבסוד של חינוך תינוק אחר שמקבל טיפול במעון);
  • הגדרות אוכלוסיות ילדים, מחנכות, הורים בסיכון והפניית משאבים לטיפול במצבי סיכון;
  • דרישה של רישיון לעסוק במקצוע מטפלת/מחנכת לגיל הרך אוניברסאלי(בדומה לרשיון הנהיגה);
  • הכנסת כל המסגרות לחינוך לגיל הרך לפיקוח;
  • שיפור הדרגתי של תנאיי ההעסקה של המחנכות במסגרות החינוך השונות;
  • הגדרת רישיון למסגרות חינוך לגיל הרך קבוצתיות ;
  • אכיפת פיקוח על כל מסגרות החינוך לגיל הרך;
  • בניית תשתיות קהילתיות לתמיכה במסגרות חינוך לגיל הרך בשיתוף עם הרשויות המקומיות.

חשוב ביותר לזכור שבניית מעונות יום בלבד לא תפתור את הבעיה. מדובר במראית עין של פתרון ולא בפתרון אמיתי!

תכנית חירום לאומית לחינוך לידה עד שלוש תהיה תכנית יקרה. אני לא כלכלית ולא יכולה להציע מקורות מימון. ד"ר איל ארגוב, ראש תחום מקרו בחטיבת המחקר בבנק ישראל בשני מאמרים שכתב בעיתון גלובס,  בגליון של ימים א'-ב', 7-8 באוגוסט 2016, הציע להגדיל מסים  שיוקצו בין היתר לחינוך לילדים בני לידה עד שלוש.  הוא ממליץ "לחזק את הרכיב החינוכי במעונות היום, בהתאם לוועדת טרכטנברג,שגם לגיבושה תרמו נציגי הבנק, זאת על רקע הממצאים כי איכות החינוך בישראל ומיומנויות היסוד של אזרחי ישראל נמוכות יחסית בהשוואה ל-OECD." בהקשר זה מבקשת להזכיר שלממשלה יש בעיה "קשה" להחליט מה לעשות בעודף המסים שנגבו בחודשים האחרונים. אני מציעה שכספים אלו יישמרו לטיפול  במצב החינוך לגיל הרך (לידה עד 3) כחלופה להפחתת מסים שתיטיב עם האוכלוסיות המבוססות במדינה.

לסיכום, הקורבנות של מצב החינוך לידה עד שלוש בארץ הם התינוקות ופעוטות וגם המטפלות במסגרות החינוך שעובדות בתנאיים בלתי אפשריים. אמנם הן בחרו לעבוד בעבודה הזו, ושום דבר לא מצדיק התעללות, אבל הורים חייבים להבין שבני אנוש סבירים אינם יכולים לעמוד לאורך זמן בתנאי העבודה הקשים המתקיימים במסגרות החינוך לגיל רך. לאור כל אלו נדרשת תכנית מקיפה שכוללת הכשרה הולמת דומה לזו של הגננות, מציאת מנגנוני איתור עובדות מתאימות, שיפור תנאי החיים והעבודה במעונות ובמסגרות חינוך אחרות לגיל הרך ופיקוח הולם, והעברת האחריות על החינוך לידה עד שלוש למשרד החינוך. חשוב שנבין שהסדרה של מצב המעונות איננה פותרת את הבעיה כיוון שרוב התינוקות והפעוטות אינם נמצאים במעונות היום המפוקחים על ידי משרד העבודה והרווחה.  חשוב גם שהציבור ידע שהמטפלות העובדות במסגרות חינוך לגיל לידה עד שלוש, אינן לרוב גננות. הורים רשאים לשאול מהי ההשכלה של העובדות. אם לעובדות אין תואר אקדמי ראשון ותעודת הוראה בחינוך לגיל הרך-אזי עובדות אלו אינן גננות. לאור כל אלו נראה לי די מובן מדוע חיוב של התקנת מצלמות במסגרות חינוך לגיל הרך לא יפתור את הבעיה.

 

על שימוש וגמילה ממוצצים

אופן השימוש של תינוקות ופעוטות במוצצים איננו נושא חדש אבל הוא נושא שמעסיק תינוקות ופעוטות(מעסיק אותם פיזית), את הוריהם ואת המחנכות במסגרות החינוך לגיל הרך.

על אף המחלוקות בין מומחים באשר להמלצות שנוגעות לשימוש במוצצים, חשוב שנזכיר שרוב התינוקות והפעוטות משתמשים בתדירות כזו או אחרת במוצצים. מחקר קנדי מצא שכ84% מהתינוקות והפעוטות משתמשים במידה כזו או אחרת במוצצים.

גרסאות שונות של מוצצים היו בשימוש במשך אלפי שנים. צורתם והחומרים מהם הם יוצרו היו שונים, אבל מסתבר שהורים תמיד חיפשו דרך להרגיע את בכיים של תינוקותיהם תוך  הסתמכות על רפלקס וצורך המציצה הקיים בתינוקות צעירים.

הוצע ששימוש במוצצים אצל תינוקות צעירים מתחת לגיל שישה חודשים נימצא קשור(קשר קורלטיבי) להפחתת הסיכון ללקות במוות בעריסה. שימוש תכוף ומרכזי של המוצץ קשור להרגעה באופן כללי, והוצע שלמציצת מוצץ השפעה אפשרית של שיכוך כאבים (למשל אם מעודדים תינוקות למוצוץ מוצץ בשעה שהם מקבלים זריקת חיסון).

מנגד הובעה דאגה ששימוש מוקדם מאוד במוצץ מייד אחרי הלידה עלול להפחית את ההזנה באמצעות הנקה. עם זאת, מחקרים מבוקרים לא מצאו ראיות של ממש ששימוש במוצץ מפריע להנקה. בנוסף, נטען ששימוש במוצץ עלול להגדיל את הסיכוי שהילדים ילקו בדלקת אוזניים, להפריע להתפתחות הדיבור או להזיק לצמיחה ישרה של שיניים. גם לגבי סכנות אלו לא נמצאו ראיות בתנאי  שהילדים מפסיקים להתשמש באופן עקבי במוצץ בגיל 3 וחצי ומעלה.

המסקנה המתבקשת היא שאין כל סיבה להפריע להורים ולתינוקות להשתמש במוצצים בשלוש שנות החיים הראשונות.

איך נתרום לוויסות של השימוש במוצצים?

חשוב אחרי גיל חצי שנה להרגיל תינוקות להשתמש במוצץ סביב השינה או כאשר הם נסערים וזקוקים להרגעה אקטיבית. חשוב לא לעודד שימוש במוצצים 24/7. חשוב שתינוקות  יחליפו תורות "דיבור" עם הסובבים אותם(הפקת קולות לפי תורות) כשכל הקשב ואפשרויות הפקת הקולות פתוחות בפניהן ולא מוגבלות על ידי המוצץ.

מומלץ להציע לתינוק או לפעוט מוצץ בזמן חיסונים או זריקות או בשעת כאב כיוון שקיימת אפשרות שפעולת המציצה  משככת כאבים.

בקרב פעוטות חשוב  להסכים איתם על כללים לשימוש מבוקר במוצצים: למשל שהמוצצים יונחו במגירה , קופסה, תיק או כיס מוסכמים שיש לפעוטות נגישות אליהם . חשוב שהפעוטות עצמם יניחו את המוצץ במקומות אלו, שיקחו אחריות על ויסות השימוש במוצץ. הענקת היכולת לפעוט לשלוט ב"צריכת" המוצץ חשובה, כי מדובר בשימוש באביזר שמסייע בתהליך הויסות העצמי. כמו כל הרגל, חשובה ביותר הקפדה על שמירה עקבית על הנחת המוצץ  במקום מוסכם במהלך השעות שהוא לא בשימוש.

נזכור שלעתים קרובות מאוד מוצצים משמשים כחפצי מעבר שמסעיים במעבר מהבית למסגרת החינוכית או מהבית לביתם של קרובי משפחה. המוצץ הצמוד לפעוט מהווה סוג של שלוחה של המקום המוכר ותורם להרגשת ביטחון.

בנוסף, חשוב מאוד בעיניי שמבוגרים-יהיו אלו הורים, בני משפחה אחרים או נשות סגל חינוכי-לא יוציאו ויכניסו מוצצים לפיו של פעוט שיש לו שליטה בפעולות אלו. חשוב מאוד שנבין שהילד הוא ישות נפרדת ויש לשמור על גבולות הגוף שלו. מספיק שנבקש שהילד יוציא את המוצץ מהפה כדי שנבין אותו או כי סיכמנו שבזמן פעילות כזו או אחרת המוצץ מונח בצד. לא נמשיך בפעילות עד אשר הפעוט מניח את המוצץ הצידה אבל נימנע מלהוציא את המוצץ מפיו.

במסגרות חינוכיות חשוב לאפשר שימוש במוצצים בתקופת ההסתגלות ולאחר מכן בזמן השינה או כשנראה כי הפעוט נסער וזקוק למוצץ כדי להירגע. חשוב מעבר לכך להרגיל פעוטות להניח את המוצץ במקום מוסכם ולא להתהלך איתו לכל אורך יום הלמידה במסגרת החינוכית.

ניתן לעיין גם בפוסט מקיף מאוד על מוצצים .

איך נגמלים משימוש במוצץ?

השאלה המרכזית היא מתי ואיך נגמלים ממוצץ?

לגבי השימוש והגמילה ממוצץ , כמו לגבי היבטים אחרים נראה כי הפעוט נאבק עם עצמו בין הרצון להיות גדול ועצמאי, לבין הצורך לקבל תמיכה וביטחון מאנשים ומחפצים כגון המוצץ. לכן הגמילה ממוצץ מהווה עבור הפעוט סוג של הכרעה שהוא כבר גדול ועומדים לרשותו אמצעים אחרים זולת המוצץ להירגע. ככל שננסה לדחוף פחות את הפעוט להיפרד סופית מהמוצץ, כך אני מאמינה שיפעלו עליו הכוחות שמניעים אותו להתנהגות עצמאית ובוגרת ולויתור בסופו של דבר על המוצץ.

הדגשת העצמאות וההתנהגות הבוגרת של הילד בסיטוציות שונות יגבירו את הרצון שלו להיות "גדול". מה שצריך להקדים את הגמילה הוא תקופה ארוכה למדי שבה הפעוט שומר על שימוש מוגבל בזמן ובמקום במוצץ. חשוב להפנים שההחלטה על ויתור על המוצץ הינה בסופו של דבר של הילד. הדגשת בגרותו ושיחות איתו כדי להגיע הסכמות לגבי ויתור על המוצץ עשויים לעזור.

ישנם ספרי ילדים שניתן לקרוא בתקופות אלו כבסיס לשיחות עם הילד על ויתור על המוצץ. מוצץ המזל של אורי אורלב, מאויר על ידי אלונה פרנקל  בהוצאת עם עובד, הוא ספר מומלץ.

הוסף לסל את מוצץ המזל - ספרית שפן הסופר / אורי אורלב

 ספר מומלץ נוסף הוא נעמה והמוצץ של שלמה אבס, מאויר על ידי דני קרמן בהוצאת ספרית הפועלים.

עטיפת הספר נעמה והמוצץ

מקובלים גם טקסים של פרידה מהמוצץ. התקופה שבמהלכה  "מבשילה" ההחלטה להיפרד מהמוצץ ארוכה וחשוב לא לזרז את הילדים. אני חושבת שכדאי מאוד להתכוונן להיפרד מהמוצץ לקראת או מייד אחרי גיל שלוש. נדיר מאוד ולא כל כך רצוי להשתמש במוצץ אחרי גיל ארבע. גם כדי לעודד עצמאות וגם בגלל שהשימוש במוצץ אחרי גיל ארבע עלול להיות קשור לנזקים לשיניים(לא נמצאו נזקים כאלו שקשורים למציצה לפני גיל ארבע).

בכל ישוב כמעט בארץ ובעולם המערבי ניתן למצוא עצי מוצצים. מעין עצים שהפעוטות מלווים בהוריהם מגיעים אליהם כדי להפקיד את אחרוני המוצצים בענפיו הבוטחים של העץ. טקס הפרידה  עשוי לעזור-למרות שקורה שהורים שומרים מוצצי חירום שמשתמשים בהם מעט פעמים גם אחרי הפקדת המוצצים על העצים.

עץ המוצצים

לסיכום, בפוסט זה כתבתי על השימוש והגמילה ממוצצים.  השימוש במוצצים מרגיע ועשוי לשכך כאבים ולכן אין סיבה לא לאפשר לתינוקות ופעוטות שימוש בו. ככל שהתינוק גדל, חשוב להגביל בכפוף להסכמת התינוק או הפעוט, את השימוש במוצצים למקומות וזמנים מוגדרים(לרוב סביב השינה או לחץ מיוחד) או רק בחדר שלו ולא בסלון. הזכרנו גם שהמוצץ מסייע במעברים בהיותו סוג של חפץ מעבר. באשר לגמילה ממוצץ, כתבנו שחשוב לגייס את הילד עצמו לתהליך והוא בסופו של דבר מי שיחליט לזנוח את המוצץ כדי להוכיח בגרות. חשוב לאפשר לילד להחליט על העתוי המדויק של הפרידה ממוצץ. טקסים של פרידה סביב עצים הפכו למאוד מקובלים בארץ ובעולם ואף הם מדרבנים את הילד לווסתאת עצמו ללא המוצץ.

נדרש שילוב של תכנית חירום לאומית להסדרת החינוך לידה עד שלוש ותכנית ארוכת טווח לשיפור איכות החינוך

מקרה ההתעללות שסופה מות הפעוטה יסמין וינטה שהתפרסם לפני יומיים מהווה תזכורת כואבת, בלתי נסבלת ממש, להזנחה הפושעת שמאפיינת את הפיקוח של מסגרות החינוך לבני לידה עד שלוש. לפני כשנה ושלושה חודשים, פרסמתי פוסט שהציע לראות במצב החינוך לגיל הרך(לידה עד שלוש)  מצב חירום לאומי. מצב חירום מחייב מטבעו תכנית חירום!

תוצאת תמונה עבור ‪emergency‬‏

 

מקור האיור

ידוע לי שמושקעים סכומי כנס לא מבוטלים בבניית תכניות חינוכיות למסגרות החינוך לגיל הרך אשר הולכות ונבנות בכמה מוסדות להשכלה גבוהה בארץ. אלא שתכניות אלו אינן תחליף לתכנית חירום שיש להפעיל לאלתר להכנסת פיקוח על מסגרות החינוך לידה עד שלוש. העובדה שמסגרת החינוך שבה קרה המקרה המזעזע בפתח תקווה לפני כשבועיים(והתפרסם לפני יומיים)  ממשיכה לפעול תחת שם חלופי(מיקי מאוס במקום מאשה והדוב) ללא מפריע רק מלמד על ההזנחה הבלתי נסבלת הקיימת במדינת ישראל בנוגע למסגרות חינוך לידה עד שלוש.

הכואב מכל הוא שהאמת ידועה לכולם ואיש לא חושב שיש לכנס צוות חירום לטיפול מיידי  בסוגיית הפיקוח על מסגרות החינוך לתינוקות ולפעוטות על צוותיהן. העובדה שכל אדם יכול להתקבל לעבודה הבלתי משתלמת הזו וכל אדם יכול לפתוח מסגרת חינוך לילדים בני לידה עד שלוש היא בלתי נתפסת ממש.

אני מאוד מקווה שההורים יתגייסו במקרה זה ולא ירפו עד שתגובש תכנית חירום לאומית לאיתור כל המסגרות לגיל הרך בארץ ולבניית מודל של סינון ופיקוח מיידיים. ברור שהדבר איננו קל, כי הורים וילדים זקוקים לפתרונות. אבל הכרחי  להתחיל בבניית תכנית שכזו.

למרות חומרתו של המקרה האחרון, לא הופתעתי! היעדר ההסדרה והפיקוח בכל הקשור למסגרות החינוך לגיל הרך ותנאיי העבודה הבלתי נסבלים ברבות מהן "מבטיחים" את התרחשותם של המקרים המזעזעים שנחשפים מדי פעם בתקשורת. מדובר במצב חירום מתמשך.

המדינה ערוכה  להכרזה של מצב חירום ביטחוני. יש תרחישים להתמודדות עם מצבים כאלו. אף שתכניות אלו אינן מושלמות ומתלוות ליישמון תקלות מדובר בתרחשים  מוכרים וידועים. בשנים שבהן תקציב המדינה לא אפשר הצטיידות במצב חירום ביטחוני הוטלו  מלווי ביטחון. אבל היה מובן מאליו שהמדינה חייבת להצטייד ולהיערך לתרחשים ביטחוניים מאיימים.

המצב של החינוך לגילאי לידה עד שלוש בארץ הוא מצב חירום מתמשך. יש כל הזמן טפטופים של אזעקות אמת(חשיפת מקרים של תקלות בלתי נסבלות במסגרות החינוך). בעקבותיהן מתפרסמים תחקירים וכתבות ואז…שום דבר לא קורה.

 המחשבה שהמדינה מפקירה את  צעירי אזרחיה קשה מנשוא!

נשאלת השאלה מה צריך לקרות על מנת שהמדינה תתגייס לבנות תכנית לאומית שנותנת מענה למשפחות שלהן תינוקות ופעוטות שיהיו אזרחי העתיד במדינה? מי יילחם  כדי להביא לכך שהמדינה תיקח אחריות על התינוקות והפעוטות הנולדים בה?

נזכיר את בעיות היסוד

בנוסף להיעדר מקומות זמינים במסגרות חינוך מפוקחות, עולה שתנאיי החיים והעבודה במסגרות החינוך המפקוחות הם בלתי מספיקים ובלתי נסבלים. מספר התינוקות והפעוטות באחריותה של כל מטפלת בלתי נסבל. עליית שכר המטפלות  שהושגה אחרי השבתת מעונות היום אשתקד הייתה מזערית(עומדת היום על כ5400 ש"ח) על 9 שעות עבודה ביום ואחד עשר וחצי חודשים בשנה. התקינה במעונות לא השתפרה. תנאיי עבודה קשים אלו מביאים לכך שקשה עד בלתי אפשרי למשוך לעיסוק במקצוע אנשים עם הכשרה מינימאלית. פחות או יותר כל מי שמעונינת לעבוד במעונות יום מתקבלת והתאמתה לעבודה  נבדקת תוך כדי עבודה(נתונים אלו עלו בתחקיר בערוץ 10 בחודש מרץ 2017).

מדינת ישראל היא מדינה שמעודדת ילודה ומייד אחרי הלידה מפקירה את הילדים ואת משפחותיהם !

אין בארץ כל חשיבה ותכנון של יצירת תנאיים לטיפול וחינוך מינימאליים לתינוקות ופעוטות. מה שמוסיף למצוקה הוא חוסר ההתאמה המתמשך והמובנה בין שעות העבודה  של הורי הילדים לבין שעות הפעולה של מסגרות החינוך. זאת ועוד, כמו בתחומים נוספים של מה שקרוי "יוקר המחיה"  בישראל, גם כאן יש חוסר התאמה בין משכורות ממוצעות של עובדים לבין עלות של טיפול וחינוך נאותים בתינוקות ובפעוטות.

כל הורה וכל משפחה חייבים למצוא לעצמם פתרונות לטיפול ולחינוך בילדים. משפחות מבוססות מוצאות פתרונות שעלותם בלתי משגת לרוב  המשפחות הצעירות. כך גם  נבנית כבר מההתחלה התשתית לאי השוויון בין אנשים הקיים במדינה.

מה נדרש לעשות?

שילוב של תכנית חירום מיידית ותכנית ארוכת טווח. 

תכנית החירום המיידית מחייבת איתור וזיהוי מסגרות החינוך לגיל הרך והטלת פיקוח עליהן וחשיבה על פתרונות חלופיים במקום מסגרות החינוך שייסגרו בשל אי התאמה.

בנוסף נדרשת תכנית מקיפה  וארוכת טווח. יש לזכור שהחינוך והטיפול בבני לידה עד שלוש כולל ילדים המצויים במעונות יום מפקוחים; ילדים שנמצאים בבתים בטיפול ההורים, בני משפחה או מטפלות פרטיות; ילדים שנמצאים במשפחתונים מפוקחים;וילדים הנמצאים במסגרות חינוך פרטיות שהבדלים גדולים פעורים ביניהן ביחס לאיכות הטיפול בהן. חלק מהילדים המצויים בסיכון הרב ביותר בשל טיפול בלתי הולם אינם נמצאים בהכרח במעונות היום המפקוחים. לכן חשוב בכל החלטה להחיל את האחריות  על כלל הילדים בני לידה עד שלוש ולא רק על הילדים שמבקרים במעונות היום של ארגוני הנשים.

החינוך לגיל הרך צריך להיות נושא בעדיפות לאומית ולא פרויקט חד פעמי . לא נושא לרפורמה כזאת או אחרת. תכנית חירום לאומית תחילה.

לכן, מדינת ישראל תעשה היסטוריה באמת, אם תבנה תכנית רב שנתית שהיא מערכתית וכוללת, ושתעוגן בחקיקה ותוכל לצאת לפועל ללא קשר להתחלפות הצפויה של ממשלות.

יש צורך להעביר את האחריות  על חינוך התינוקות והפעוטות למשרד החינוך ולהגדיר את תכולת האחריות של משרד החינוך ושל המועצה המוצעת לחינוך בגיל הרך.

  • הכרחי להגדיר מהן מסגרות החינוך הכפופות למשרד החינוך?(מעונות יום, משפחתונים, גנים פרטיים?)
  • חשוב לתת את הדעת למי ולאיך מטפלים בילדים בני לידה עד 3 המצויים בבתים.

צורך בהגדרת תכנית כוללת לטווח ארוך

להלן מספר נקודות התייחסות שאותן יש לדעתי  לקחת בחשבון:

  • הגדרת מסגרות להכשרת מחנכות שעובדות בגיל הרך
  • הגדרת תכנון לאומי שמתמקד במגוון של מסגרות חינוך תוך התאמתם למאפיינים תרבותיים שונים
  • הגדרת ואכיפת תנאי עבודה לצוותים במסגרות החינוך: כמות שעות העבודה, חופשות, כמות ילדים באחריותן
  • הגדרת תנאיי קבלה לעבודה כמחנכות לגיל הרך
  • הגדרת מדיניות של קשר בין הממסד החינוכי למשפחות הילדים
  • הגדרת מקצוע המטפלת לגיל הרך כמקצוע שמחייב רישיון על מנת לעסוק בו

צורך בהגדרת פעולות לטווח קצר

  • מיפוי מסגרות חינוך, השכלת מחנכות, צרכים של הילדים, המשפחות, המחנכות;
  • מחקר שמתחקה אחרי סוגי מסגרות מגוונים שעשויים לתת מענה  לילדים  בני לידה עד שלוש עם צרכים שונים ולמשפחות עם העדפות מגוונות; מעונות יום גדולים אינם מתאימים לכל הילדים; הורים שונים עשויים להעדיף  סידורי טיפול וחינוך מגוונים(בין היתר תשלום לאחד ההורים שנשאר תקופה ממושכת בבית כנגד סבסוד של חינוך תינוק אחר שמקבל טיפול במעון);
  • הגדרות אוכלוסיות ילדים, מחנכות, הורים בסיכון והפניית משאבים לטיפול במצבי סיכון;
  • דרישה של רישיון לעסוק במקצוע מטפלת/מחנכת לגיל הרך אוניברסאלי(בדומה לרשיון הנהיגה);
  • הכנסת כל המסגרות לחינוך לגיל הרך לפיקוח;
  • שיפור הדרגתי של תנאיי ההעסקה של המחנכות במסגרות החינוך השונות;
  • הגדרת רישיון למסגרות חינוך לגיל הרך קבוצתיות ;
  • אכיפת פיקוח על כל מסגרות החינוך לגיל הרך;
  • בניית תשתיות קהילתיות לתמיכה במסגרות חינוך לגיל הרך בשיתוף עם הרשויות המקומיות.

חשוב ביותר לזכור שבניית מעונות יום בלבד לא תפתור את הבעיה. מדובר במראית עין של פתרון ולא בפתרון אמיתי!

תכנית חירום לאומית לחינוך לידה עד שלוש תהיה תכנית יקרה. אני לא כלכלית ולא יכולה להציע מקורות מימון. ד"ר איל ארגוב, ראש תחום מקרו בחטיבת המחקר בבנק ישראל בשני מאמרים שכתב בעיתון גלובס,  בגליון של ימים א'-ב', 7-8 באוגוסט 2016, הציע להגדיל מסים  שיוקצו בין היתר לחינוך לילדים בני לידה עד שלוש.  הוא ממליץ "לחזק את הרכיב החינוכי במעונות היום, בהתאם לוועדת טרכטנברג,שגם לגיבושה תרמו נציגי הבנק, זאת על רקע הממצאים כי איכות החינוך בישראל ומיומנויות היסוד של אזרחי ישראל נמוכות יחסית בהשוואה ל-OECD." בהקשר זה מבקשת להזכיר שלממשלה יש בעיה "קשה" מה לעשות בעודף המסים שנגבו בחודשים האחרונים. אני מציעה שכספים אלו יישמרו לטיפול  במצב החינוך לגיל הרך (לידה עד 3) כחלופה להפחתת מסים שתיטיב עם האוכלוסיות המבוססות במדינה.

בפוסט זה חזרתי על חלקים  של פוסט שכתבתי במרץ 2017.

סיכומי סוף שנת הלימודים ותלקיטי שנה במקום מסיבות ומתנות

מטרת הפוסט לעצור ולחשוב על אופי הפעילויות בסוף שנת הלימודים. חודש יוני הוא החודש האחרון בשנת הלימודים הפורמאלית בגנים ובבתי ספר. נשאלת השאלה מהו אופי הפעילויות והחיים במסגרות חינוך בחודש זה? בפוסט זה אתייחס לפרקטיקות קיימות לעומת פרקטיקות רצויות בעיניי וכן לפעילויות סיכום עם הילדים עם הצוות ועם עצמנו. אתמקד בעיקר בחינוך לגיל הרך אבל חלק מהתהליכים חלים כמובן על דרגות החינוך הגבוהות יותר. ההבדל טמון בפרקטיקות החינוכיות המתרגמות את התהליכים לעשייה חינוכית.

מקור התמונה

מהי המשמעות של סוף שנת הלימודים?

סוף שנת הלימודים מהווה סיכום תקופה, ומעבר לחופשה בטווח הקצר. עבור הילדים מדובר במעבר לדרגת חינוך גבוהה יותר אחרי חופשת הקיץ ועבור הצוות החינוכי בגנים ובבתי ספר  מדובר בהוראה של  קבוצות ילדים נוספות. נשאלת השאלה כיצד לסיים את שנת הלימודים? התשובה לשאלה זו נגזרת במידה רבה מהאופן שבו אנחנו מבינים את המשמעות של סוף השנה ומהאופן שבו אנו מבינים את מטרות תקופה זו.

פרקטיקות קיימות

חלק מהפרקטיקות הקיימות כוללות מסיבות סיום, לרוב בהשתתפות הורי הילדים וקניית חפצים, מזכרות כמתנות לילדים המסיימים את שנת הלימודים. לעתים קרובות-קרובות מידי לטעמי, ההכנות לקראת מסיבות הסיום הינן מרובות ולעתים קרובות, חודש יוני איננו מוקדש ללמידה אלא לריבוי הכנות מפרכות, שבמידה מסוימת מפרות את השגרה. נשאלת השאלה מהי התרומה של ההכנות והמסיבות במתכונת הזו ללמידה ולרווחה הרגשית של הילדים?

בנוסף, וועדי הורים קונים כל מיני מתנות לילדים ולצוות החינוכי. חלקם עם סימון מגדרי ברור. לדוגמה, תיקים ורודים לילדות(לעתים עם הצילום שלהן בחזית) ותיקים בצבע תכלת-כחול לבנים, צעצועים מפלאסטיק לים או חפצים אחרים שלא ממש נחוצים לאף אחד. מנהג זה מנוגד לתפיסה של קיימות שהממסד החינוכי מנסה לטפח וגם מנציח לעתים ממש שלא לצורך אימוץ של תפקידי מגדר מסורתיים.

דעתי היא שמנהגים אלו שכוללים מסיבות שמצריכות הכנות מרובות ולא תמיד מחוברות לתהליכי הלמידה והחיים במהלך השנה החולפת, וקנייה של מתנות מיותרות אינם תורמים דבר וחצי דבר ללמידה של הילדים ולשיפור תנאיי המעבר למסגרת אחרת או לתקופה אחרת. במידה רבה, פעילויות אלו נעשות מכוח ההרגל והאינרציה מבלי שנעצור ונחשוב על תרומתן או אף על נזקים שהן מסבות.

מה אני מציעה כתחליף?

אני מציעה להכריז על  חלק גדול מחודש יוני כאל חודש של סיכומים. מציעה לערוך עם הילדים מפגשים בקבוצות קטנות ומפגשים אישיים של סיכום שנה. ולסכם את השנה גם במליאת הגן או הכיתה. שאלות לסיכום עשויות להיות: מה עשינו השנה? מה למדנו השנה? אלו ספרי ילדים קראנו? באלו פרויקטים של חקר השתתפנו? אלו סרטיים ראינו? ממה נהנינו השנה? מה הפריע לנו השנה? במה השתנינו במהלך השנה? עם שיחקנו השנה? מי היו חברינו למשחק השנה?   ואחר כך נשאל גם:  מה התכניות שלנו לחופשה? מה נעשה בשנה הבאה? מה הרגשות שלנו לגבי סיום השנה וההתחלה החדשה? 

ילדים צעירים יש להכין בצורה מוחשית לסיום הלמידה במסגרת מסוימת ולמעבר למסגרת אחרת. איתם נדרש לשוחח שוב ושוב על מה עשינו השנה ומה נעשה בהמשך. שימוש בצילומים כבסיס לשיחות מומלץ ביותר.  חשוב לחזור שוב ושוב על העניין שבקרוב ייפרדו מהמסגרת: מהילדים, מהמבוגרים ומהבנה הפיזי. חשוב להכיר להם את המקום של מסגרת החינוך החדשה. חשוב להכיר להם את שמות האנשים שיהיו המחנכים שלהם בעתיד. ביקורים תכופים במסגרת החינוך החדשה ושיחות על המעבר עשויים בהחלט להקל על המעבר. חשוב גם לאפשר הבעה כנה של רגשות בין אם מדובר בעצב, התרגשות או שמחה או כל ערבוב ביניהם. שהרי יש בכל סיום ערבוב של תוגה ושמחה. התרגשות לקראת החדש וגעגועים למוכר.

סיכומים אלו עשויים להתבסס על תיעודים(ציורים, עבודות, צילומים של הילדים ). לשם כך, חשוב שמתחילת השנה נתכנן את צעדינו כך שנמצא דרך לאסוף תיעודים שישמשו אותנו  בעת עריכת הסיכומים. התיעודים עשויים להיות חומריים, קונקרטיים או דיגיטאלייים שמורים בתיקיות  במחשב. אני חושבת שאפשר לשקול לתכנן תלקיט אישי לכל ילד שבו הוא מתעד את מהלך השנה ובו נכתב על ידו או מפיו, אם מדובר בילד צעיר, דברי סיכום של השנה (על בסיס ההתבוננות בתיעודים הכלולים בתלקיט). אני חושבת שתלקיט שמסכם כל שנת השתתפות במעון או בגן או בכיתת בית ספר "שווה" הרבה יותר ממתנות חומריות שלא ממש נחוצות לילדים. נסו לחשוב שכל ילד "אוסף" במהלך השנים תלקיטים שיש בהם סיכומי שנה. איזו מתנה נהדרת עשויה זו להיות זו לחיים!

בתהליך הסיכומים, חשוב מאוד לשתף את הצוות. הן בניהול השיחות עם הילדים והן בייצוג של נוכחותם בתלקיטים של הילדים. חשוב להרגיל ילדים שאנשים שהיו בסביבתם  הם חלק מהתמונה שיש להתייחס אליה. הילדים עצמם יהיו אלו אשר יחליטו איזה ביטוי לתת  לקשר עם מבוגרים וילדים שהיו חלק מסביבתם במשך שנה שלמה.

לבסוף חשוב שנשתף את ההורים בסיכומים אלו. הן בלמידה על האופן שבו ההורים חוו את הקשר איתנו במסגרת החינוכית, והן בעידוד שההורים יעזרו לילדים לסכם את שנת הלימדוים מהפרספקטיבה של מה שהתרחש בבית.

נדבך חשוב בסיכום כולל את הסיכום וההערכה שלנו את העבודה שלנו בכל שנה. תוצר הסיכום עשוי להיות תכנית לשינויים שבכוונתנו להכניס בדרכי עבודתנו בעקבות הרפלקציה על מה שעשינו בשנה הנוכחית.

אין מניעה לקיים מפגשים או מסיבות סיום. חשוב גם לחגוג. אבל  לא נראה לי סביר שהפעילות החינוכית במסגרת החינוך תושבת למשך חודש למען חזרות למסיבות. הכננות מרובות למסיבות מיותרות בעיניי הן בחינוך לגיל הרך והןבסוף בית הספר היסודי או בסוף החטיבה.   במפגשים ופעילויות של סיום השנה ניתן לתת ביטוי לטעם של האנשים שמרכיבים כל קהילה וקהילה. הרכב השירים, המופעים הוא פועל יוצא של החלטות משותפות למחנכים, ילדים והורים. ובלבד שיהיה בהם הנאה, אפשרות של השתתפות של כל הילדים וסיכום של למידה ולא פעילויות למען עשיית רושם.

באשר למתנות , מתנה ראויה בעיניי עשויה להיות תלקיט השנה. אולי קניית ספרים למסגרות החינוך. אפשר להפחית תשלומים לוועד הורים. בכל מקרה קניית חפצים מיתרים שלעתים כמו שכבר נאמר מנציחים תפיסות מגדריות סטריאוטיפיות נראית לי לא חינוכית ומיותרת.

לסיכום, פוסט זה מזמין לחשיבה מחודשת על הפרקטיקות החינוכיות הנהוגות בסוף שנת הלימודים. בפוסט ביקשתי להרהר על מסיבות הסיום וההכנות לקראתן ועל קניית המתנות כפרקטיקות שאין בעיניי תרומה של ממש ללמידה של הילדים. יתרה מזו, יש בהכנות המרובות למסיבות הסיום סוג של ביטול זמן למידה והתנסות יקר. הצעתי כתחליף להכריז על סוף השנה כתקופת סיכומים והזמנה לחשיבה רפלקטיבית על הנעשה, מצד אחד, והפניית זרקור על חשיבה של מה שיהיה, מצד שני.  הצעתי כאפשרות לאגד את תוצרי הרפלקציות האלו לתוך תלקיט שנתי שכל ילד וילדה ייקחו הביתה כל שנה. בין אם התלקיט מוחשי ובין אם הוא דיגיטאלי. הצעתי שהילדים, הצוות וההורים יהיו שותפים לתהליך. הצעתי גם לערוך מסיבות או מפגשי סיום שאינם מצריכים ביטול זמן לימודי יקר. אם יש בבית ספר כלשהו מגמת תיאטרון וההכנות הן חלק מהפעילות למידה ממוסדת זה דבר אחר.  מסיבות ומתנות מיותרות אינן תורמות דבר להכנה התודעתית של הילד למעבר לתקופה הבאה בחייו. מה שאני מציעה הוא עניין של החלטה פנימית שלנו. הדבר אינו מצריך תקציבים מיוחדים. נהפוך הוא. דרך חלופית של ציון שנה עשויה לחסוך כספים ומאמצים שאינם תורמים תרומה של ממש למישהו. חשוב שנפסיק לפעול באופן אוטומטי ונתחיל לחשוב. האמת היא ש"חישוב מסלול מחדש" לגבי  תכנון הפעילות בסוף השנה מחייב תכנון שנתי שונה. מחייב  שנתכנן את שנת הפעילות כך שיהיו לנו חומרים זמינים שישמשו את הילדים ואותנו לסיכום אמיתי של השנה וחשיבה על השנה הבאה.  אבל חשוב מתישהו להתחיל להרהר ולחשוב מחדש על הפעילות החינוכית בסוף השנה. גם אם יישום שיטתי של התכנית החלופית יתבצע בסוף השנה הבאה. אשמח אם פוסט זה יעודד לחשיבה ולשינוי הרגלים לפחות בחלק ממסגרות החינוך.

היכולת להתמודד עם חשיבה ביקורתית חשובה לא פחות מהחשיבה הביקורתית עצמה

בתקופה האחרונה אני מרבה לחשוב ולכתוב על כישורים, מיומנויות ופרקטיקות ליבה בהוראה ובהכשרת מורים. תוך כדי חשיבה ועיסוק בנושא יצא לי בתקופה קצרה לשמוע שתי התייחסויות לגבי החשיבות של החשיבה הביקורתית בהוראה ועל התרשמות מהיעדרה במערכות החינוך על הדרגות השונות שלה.

שמעתי לפני כחודש הערה של פרופסור קרמניצר כחלק מרב-שיח ביום עיון בנושא פוליטיקה וחינוך שנערך במכללת לוינסקי לחינוך – הערה(הייתה זו הערה ממש בשולי יום העיון) שנשארה נטועה עמוק בתודעה שלי. פרופסור קרמניצר אמר שאילו הייתה מופעלת חשיבה ביקורתית,  האסון בנחל צפית בדרום שבו קיפחו חייהם תשע נערות ונער מהמכינה הקדם צבאית היה נמנע.

לפני כשבוע שמעתי ראיון עם פרופסור צ'יחנובר שקיבל בשנת 2004  יחד עם פרופסור הרשקוביץ פרס נובל בכימיה על גילויים שהתמקדו במערכת האוביקיטין, האחראית לפירוק חלבונים בתוך התא. הגילוי שלהם הביא לפי נימוקי וועדת פרס נובל לפריצת דרך בחקר מחלת הסרטן. מה שציחנובר אמר בראיון הוא שזכייתם של הרשקוביץ ושלו בפרס(הוא עצמו היה תלמידו של הרשקוביץ) התקימה במידה מסוימת אודות רוח החינוך ששרתה אז באוניברסיטאות-רוח שהכילה ואפשרה חשיבה ביקורתית. להערכתו גילויים מסוג זה בעתיד יהיו קשים יותר להשגה בשל רוח שאיננה מכילה חשיבה ביקורתית ברמה מספקת, גישה שמכוונת לקונצנזוס לא מעורער. לטענתו, גישתם של הרשקוביץ ושלו לחקר החלבונים ברמת התא הייתה הפוכה מהדרך המקובלת של חקר החלבונים שהייתה מקובלת באותה תקופה, אבל  והמערכת "הכילה" שונות זו. להערכתו של ציחנובר המערכות היום אינן ערוכות לזהות, לאפשר וודאי לעודד כיווני מחקר מנוגדים לרוח הזמן. בשל כך הביע צ'יחנובר דאגה של ממש לגבי עתיד המחקר המדעי בישראל.

הערותיהם של קרמניצר וצ'יחנובר אינן מרפות ממני. שהרי חשיבה ביקורתית (אף שמדובר בכישור שסוקרטס התייחס אליו לפני 2500 שנה כמרכזי וחשוב) נחשבת לכאורה לרכיב הכרחי במה שמוגדר ככישורים נחוצים לתפקוד במאה ה-21. נשאלת השאלה מה נחוץ כדי לטפח כישורים של חשיבה ביקורתית?

 חשיבה ביקורתית-הגדרות

לצד הקביעה שחשיבה הביקורתית חשובה מאוד לתפקוד במאה ה-21, ניתן למצוא הגדרות שונות ומגוונות לכישור חשוב ומרכזי זה. לפני כניסה להגדרות פורמליות אתייחס לציטוט של מרטין לותר קינג שכולל את תמצית המשמעות של חינוך שמטפח חשיבה בכלל וחשיבה ביקורתית בפרט. הציטוט נלקח מתוך הספר של  פדל ושותפיו,  Fadel et al.(2015) : Four dimensional education: The competencies learners need to succeed.

החינוך צריך לאפשר ללומד  לשקול את הראיות שעומדות לרשותו, להיות מסוגל להבחין בין אמיתי למזויף, בין נכון ללא נכון,  בין המציאותי לדימיוני, בין עובדות לפיקציה. תפקיד החינוך הינו אפוא ללמד לחשוב בצורה אינטנסיבית וביקורתית.

בבסיסה החשיבה הביקורתית כוללת ניתוח והערכה רציונליים;היא מלווה בסקפטיות, ומחייבת גישה נעדרת הטיות בתהליך בחינת הראיות. החשיבה הביקורתית מייצגת יכולת של ניהול עצמי: היא בעלת מכוונות עצמית, משמעת עצמית, מנוטרת ומתוקנת על ידי היחיד. הפעלה של חשיבה ביקורתית מחייבת כישורים תקשורתיים, כישורים של פתרון בעיות לצד הנכונות להתגבר על אגוצנטריות וסוציוצנטריות. וזאת כיוון שהאדם המפעיל כישורים של חשיבה ביקורתית אמור לגשת אל הראיות עם "ראש נקי", ושקול, מונע על ידי הרצון להבין את הסוגיה שעל הפרק ולפתור בעיות, ולא מונע על ידי הרצון להוכיח תיזות קיימות שמבליטות בצורה כזו או אחרת את החשיבות העצמית.

החשיבה הביקורתית היא אפוא חשיבה הגיונית ורפלקטיבית ובמרכזה הצורך להחליט למה להאמין ומה לעשות.  מדובר במאמץ מתמיד לבדוק כל אמונה וצורת ידע קיימות לאור ראיות שתומכות בהן או מפריכות אותן על מנת להסיק מסקנות על בסיסן(Glaser, 1941 מתוך ויקיפדיה).

אדם שפיתח את כישור החשיבה הביקורתית הוא אדם עם נטיה לחפש היגיון בכל דבר ולבסס את דבריו על ראיות תוך שהוא מאמץ גישה שיטתית לפתרון בעיות. חשוב להדגיש שאף שהחשיבה הביקורתית נשענת על מגוון רחב של כישורים קוגניטיביים ואפקטיביים,  הרכיב הקריטי של חשיבה ביקורתית  מתייחס לנכונות להתייחס בספקנות לטענות; להימנע מלקבל טענות כמובנות מאליהן מבלי לבחון אותן. 

critical-thinking-skillsפוסט על טיפוח חשיבה ביקורתית

מה נמצא כפעולות חינוכיות שתורמות לטיפוח חשיבה ביקורתית?

לאור חשיבותה של החשיבה הביקורתית, הגיוני לשאול את השאלה מהם מאפייני החינוך שתורמים לאורך זמן ובצורה שיטתית לטיפוחה? Abrami ושותפיו(2014) ביצעו מטה אנליסיס, ניתוח- על של מחקרים שהתמקדו בטיפוח חשיבה ביקורתית מתוך ניסיון להסיק על פרקטיקות חינוכיות שהוכיחו את עצמן במחקרים השונים כמועילות בקידום חשיבה ביקורתית. מסקנותיהם מצביעות הרכיבים הבאים כתומכים בפיתוח חשיבה ביקורתית:

  • הוראה שמבוססת על דיאלוג
  • הוראה שמתמקדת בדוגמאות ובעיות אותנטיות כבסיס הלמידה
  • הוראה שכוללת מנטורינג-הנחיה של הלומדים

הוראה מבוססת דיאלוג מתייחסת לקיומו של שיח רציף-ברמת הכיתה או הגן וברמת הקבוצה הקטנה המונחית- שמוביל לבניית ידע משותפת של הקהילה שמתמקדת בבעיה או בסוגיה שעל הפרק. בירור המשמעות של סוגיות ותופעות נעשה באמצעות שיחה. השיח עשוי ללבוש צורה של "שיח סוקרטי" שכולל שאלות נוקבות שמגיעות מהמחנך או מהלומדים ודיבייט רציני בטענות ובטענות נגדיות. הוראה שמתמקדת בבעיות ודוגמאות אותנטיות מעודדת העלאה לדיון ולחקר שיטתי של בעיות שלומדים נתקלים בהן בסביבתם הטבעית. בין אם מדובר בבעיות מדעיות או בבעיות שקשורות לעולם החברתי. אסטרגיות הלמידה שבאמצעותן  נחקרות הבעיות האותנטיות עשויות לכלול חקר מקרים, משחקי תפקידים, פרויקטים של חקר ניתוח אירועים, סומולציות, משחקים. מנטורינג או הנחיה מתייחסים למפגש אחד על אחד עם מישהו יותר "מומחה" מהלומד שבמהלכו באמצעות חניכה, מודלינג, שיח מפתח הלומד כישורים וידע. במחקר התייחסו לשלושה אופנים של מנטורינג: מפגש אחד על אחד של מחנך-לומד; שיח עמיתים כמנטורינג-מפגש שבו עמית משמש כמדריך; וסוג של שוליות-התלוות לאדם בעל ניסיון רב יותר בפרקטיקה היומיומית שלו כמקור ללמידה(מודל ההתמחות בהוראה וברפואה למשל). במחקר נמצא שרכיב המנטורינג אפקטיבי רק בסמיכות לדיאלוג והתבססות על דגומאות ובעיות אותנטיות!

מה נדרש מהמחנכים ומהתרבות הארגונית כדי לאפשר טיפוח חשיבה ביקורתית?

עד כאן מעט סקירה של ספרות ומחקר רלוונטיים שמארגנים במידה מסוימת ידע לגבי מהי חשיבה ביקורתית, מה כלול בה ואיך אפשר לטפח אותה. אלא שכש אני יוצאת מהדוגמאות שפתחתי בהן את הפוסט(הערותיהם של קרמניצר וצ'יחנובר לגבי היעדר החשיבה הביוקרתית בזירת החינוך והחיים הציבוריים היום), הרגשתי שמשהו מהותי חסר בדיונים סביב הנושא. שהרי מדובר בנושא שאיננו חדש, מטפלים בו, מדברים עליו ועדיין קיימת תחושה לעתים שלא רק שאנחנו לא מתקדמים בנושא אלא כדברי צ'יחנובר, אנחנו נסוגים מהתקדמות בו. מסקנתי היא ששתי בעיות מרכזיות מונעות טיפוח של חשיבה ביקורתית היום בזירה החינוכית והציבורית במדינת ישראל.

שתי הבעיות בעיניי הן:
1. חוסר של מודלים והרגלים של חקר שיטתי ארוך טווח כמאפיין של התרבות הציבורית הישראלית.

2. קושי של ממש של  מחנכים, מנהיגים וכו' לקבל ספקנות ומסקנות שנוגדות את ציפיותיהם.

לגבי חוסר חקר שיטתי אומר שהתרבות הישראלית מתאפיינת להתרשמותי בגישה אקלקטית שבה דברים נבנים טלאי על טלאי ואין בה מספיק סבלנות לבדיקה שיטתית ארוכת טווח של עובדות וטענות. למרות הצהרות לגבי ניהול פרויקטים ולמידה של חקר שעשויים לטפח כישורים של חשיבה ביקורתית-בפועל בתרבות הקיימת ברבות ממסגרות החינוך בארץ, גם בשל ריבוי של רפורמות שונות שמונחתות מלמעלה ואולי בשל האופי התרבותי שלנו, לא מקובלת כאן תרבות של טיפוח קהילות של לומדים שלומדות ומתפתחות לאורך עשרות שנים. הנטיה היא לאמץ טיפים וטרנדים חדשים ולקפוץ מדבר לדבר-דבר אשר מקשה מאוד על בניית התשתית של חקר שיטתי שקול ומושכל הנחוץ לגיבוש של חשיבה ביקורתית.

הבעיה השניה קריטית לא פחות.  מנטורים של חשיבה ביקורתית אמורים להיות אנשים שמסוגלים להתמודד עם הגישה הספקנית שמתחייבת מהגישה של חשיבה ביקורתית. שהרי אדם עם יכולת של חשיבה ביקורתית איננו מקבל טענות כמובנות מאליהן. הוא נוטה להטיל ספק באמיתות. האוירה הציבורית היום היא כזו שספקנות איננה מתקבלת לעתים קרובות בברכה. יש שמתייחסים אליה כאל כפירה בעיקר. אוירה כזו מחלחלת למחנכים, למנטורים שמתקשים להתמודד עם הפרכת טענותיהם. שמתקשים לקבל מסקנות שהוסקו באופן שיטתי אמנם אבל מעמידות בספק את הנחות היסוד של המנטורים עצמם. כל עוד אוירה כזו שבה לומדים ומורים שניגשים בספקנות לתהליך החקר של הטענות "נענשים" בין חברתית או  מעשית על התעוזה להטיל ספק בטענות, לא נצליח לבנות מערכת חינוך נרחבת שתורמת תרומה של ממש לטיפוח חשיבה ביקורתית. 

לכן, דעתי היא שאת החינוך לחשיבה ביקרותית יש להתחיל מבדק בית ברמה של ממסד חינוכי, אוניברסיטאות, מכללות. לא ניתן לצפות ממורים וגננות ליישם תפיסות חינוכיות שמעודדות חשיבה ביקורתית  במצב שבו מורים, וגננות אינם זוכים בהכרח לעידוד של גישה חינוכית זאת כשהם עצמם לומדים. נזיפות והוקעה ברשתות חברתיות של אנשים שמעזים להפריך טענות והנחות מקובלות, מחלישות מאוד את האפשרות להביא לחינוך רציני לחשיבה ביקורתית.