גמילה ממוצץ ביוזמת הילד-כאב ההתנתקות והגאווה

בפוסט זה אציג תהליך של גמילה ממוצץ בגיל שלוש וחצי,תהליך שהתרחש לגמרי ביוזמת הילד-הילדה במקרה זה ותובנות שנגזרו ההתבוננות בתהליך זה. על משמעות השימוש במוצצים ופרקטיקות חינוכיות סביבם במסגרות חינוך וגמילה ממוצץ באופן כללי, כתבתי פוסט ביוני 2018.

הטריגר לכתיבת הפוסט הפעם הוא התבוננות מתוך הזדהות, השתהות וגאווה בתהליך ההיפרדות מהמוצץ של נורית, נכדתי בת השלוש וחצי.  היפרדות שהייתה פרי  החלטתה של נורית לתלות יום בהיר אחד(ליתר דיוק שבת בהירה וחמה אחת), את המוצצים שעמדו לרשותה  באותו יום על עץ המוצצים של פארק פרס בחולון, לפני כעשרה ימים.

dav

נורית תולה את אחד המוצצים-צילום רותי טל חספר

החלטתה זו שהתקבלה בהפתעה על ידי אימה שבילתה איתה בוקר בפארק פרס נראתה למתבוננים בנורית מהצד  כאקט פתאומי. אלא שהתבוננות בהתנהלותה לפני, בזמן ואחרי קבלת ההחלטה החשובה הזו, מגלה שכנראה החלטתה הייתה פרי של תהליכים פנימיים מתמשכים של נורית שהפנימה גם  ניסיונות שכנוע שבאו מאיתנו להמעיט בשימוש במוצץ וגם ההבנה שהיא בתהליך של מעבר מגן פרטי לגן אחר, "גן של גדולים".

נורית הייתה "מכורה" קשות למוצצים שלה. היה ברור שעבורה המוצצים הם מקור לנחמה וגם היוו הרגל קבוע. היא אהבה שיעמדו לרשותה  מספר מוצצים(לפחות שלושה-אחד בפה ואחד בכל יד). נורית אהבה לאחוז בחופן מוצצים ולגעת קלות בלחיה עם החלק הגמיש של המוצצים מעל ומעבר  כמובן לשימוש הסטנדרטי בהם. עם זאת, בגן הילדים במהלך כל השנה היא נפרדה ללא קושי מהמוצץ ברוב שעות היום ונזקקה לו רק כשישנה. הבנו מצוות הגן שעניין התפקוד ללא מוצץ בגן לא היווה עבורה ועבורם בעיה כלשהי.

לעומת זאת, מהרגע שלקחנו אותה מהגן עד למחרת הייתה נורית רוב הזמן מחוברת למוצצים. היא הסכימה לרוב להוציא את המוצץ מהפה כשאמרנו לה שאי אפשר להבין מה היא אומרת עם המוצץ בפה. לפרקים  החליטה בעצמה להכניס את המוצץ לתיק או למסור אותו לנו כשהרגישה לא נעים שיראו אותה עם מוצץ.

נזכיר גם  גם שבספטמבר הקרוב נורית תתחיל ללכת לגן עירייה(עד עכשיו למדה בגן פרטי). הנושא של השימוש במוצץ עלה תכופות בשיחות איתה לרבות הצורך לווסת את השימוש בו. בכל השיחות האלו  היה ברור שנורית היא זו שצריכה להחליט על מיתון/הפסקת השימוש במוצץ.

אנחנו הסבים מצד אימה גרים בשכנות לנורית והוריה. היא פוקדת את ביתנו לעתים קרובות והיא מיקמה  מוצץ או שניים באחת המגירות במזנון שבסלון. היא ניהלה את האחסון והשימוש במוצצים בביתנו. בדקה שיש  במגירה מוצצים. ידעה לזהות מהם "המוצצים שלנו" ולהחזיר אותם אלינו מביתה כשלקחה אותם בטעות או ב"השאלה" מהמגירה. לקחה אותם מהמגרה, החזירה אותם, החליפה בין המוצץ שהיה שם למוצץ שהביאה המהבית. מטבע הדברים כשמצאנו את אחד המוצצים שלה בבית הנחנו אותו באותה מגירה.

כולנו-הוריה וכל הסבים והדודים שלה-ניסינו לשכנע אותה לוותר על המוצצים במהלך היום. לא נבנו הרגלים ברורים בבית שאין להשתמש במוצצים מלבד כשהיא ישנה. הקפדנו רק לעמוד על כך שנורית תוציא בעצמה את המוצץ מהפה כשהיא מדברת וכשהיא אוכלת. היא שיתפה פעולה עם בקשות אלו.

בשבועיים שלפני ההיפרדות  הפתאמית מהמוצצים, הפגינה נורית יוזמות עצמאיות-ללא כל קשר  לשימוש במוצץ. יזמה שינה אצל הסבים. לרוב היזמה לשינה אצל הסבים משני הצדדים הייתה של הוריה או של הסבתות והסבים, והיא הסכימה להזמנות אלו. ופתאום היא זו שהזמינה את עצמה! כשישנה אצל סבתא וסבא ומצד אביה, היא אף הצהירה שתישן בלי מוצץ אבל התחרטה וביקשה בסופו של דבר את המוצץ. בדיעבד נראה שהיא הכינה עצמה לפרידה מהמוצץ.

ברגע התלייה של המוצצים על עץ המוצצים בפארק פרס, אימה שאלה את נורית כמה פעמים אם היא בטוחה במה שהיא עושה והסבירה לה שלא נוריד משם את המוצצים. נורית התעקשה לתלות בעצמה את המוצצים, וביקשה מאימה להתקשר אליי מייד אחרי זה והודיעה לי בהתלהבות שתלתה את המוצצים על עץ המוצצים. אמרתי לה שאני מפסיקה לנשום מהתרגשות (דבר שהיה נכון) ושיבחתי אותה על האומץ שלה.  הוריה החליטו שאם  נורית בחרה להיפרד מהמוצצים ביזמתה, חשוב להביא למצב של הפסקת השימוש בו ביום ובלילה. עם שובן של נורית ואימה הביתה אספו יחד עם נורית את המוצצים ולמחרת ביקשו מהגננת לאסוף יחד עם נורית את המוצצים שנשארו במגירה בגן. את כל המוצצים שנמצאו תלתה נורית עם אביה על עץ המוצצים בגן רבקה בגבעתיים. אני העלמתי את המוצצים שנשארו במגירה שבסלון אצלנו.

אחרי כל אלו, התכוננו לבאות. במהלך היום נורית לא התקשתה במיוחד לתפקד ללא המוצצים. לעומת זאת, בבוקר לפני ההליכה לגן ובלילה לקראת ההליכה לישון  נראה שהיה לה קשה מאוד. בכתה, ביקשה את המוצץ אבל השלימה עם אי קבלתו. במהלך עשרת הימים שאחרי הפרידה מהמוצצים הראתה נורית סימני עצבנות , במיוחד במצבים מתסכלים שבהם המוצץ עזר לה בעבר להתנחם ולהירגע. באחד הימים התעצבנה ממש, אירוע שהתפתח להתקף זעם של ממש. הוריה התאזרו בסבלנות. ניסו להרגיע אבל לא "נשברו" ולא הציעו לה שימוש במוצץ.  יצוין גם שרגעי הקושי התעוררו במצבים מתסכלים או כשנורית הייתה מאוד עייפה,  ולא כאשר נורית ראתה ילדים אחרים משתמשים במוצץ. צפיה בשימוש על ידי ילדים אחרים במוצץ לא גררה כל תגובה מיוחדת מצדה של נורית.  התייחסות זו די מובנת לאור ההבנה שהמוצץ מספק צורך פנימי של הילד, ואיננו תוצר של חיקוי.

בשעת כתיבת שורות אלו נראה שתהליך הגמילה הולך ונשלם. שיא התגובות לקושי מאחורינו. אתמול עברה נורית בדיקת עיניים שממנה חששה. בכתה מעט במהלכה אבל שוב התגברה ללא עזרת המוצץ.

לכל אורך הדרך, נראה שנורית, ילדה דעתנית בדרך כלל, ידעה מה היא עושה. בפעם הראשונה שביקרה אותנו, הסבים  השכנים שלה, אחרי הפרידה מהמוצץ, בדקה נורית את מגירת המוצצים וראתה שהיא ריקה. שאלה שאלה רטורית אם במקרה לא קניתי לה מוצצים(כשהתשובה הצפויה היתה לא) והמשיכה בפעולותיה האחרות ללא כל התייחסות אחרת למוצץ.

אציין גם שמעבר לאמפתיה, גאווה אמיתית של כולנו בהתמודדות האמיצה של נורית עם ה-"אין-מוצץ" לעידוד ולשבחים המילוליים שהיא קיבלה, לא הוצע לנורית שום פרס מוחשי על החלטתה להיפרד מהמוצץ או על המשך התפקוד שלה ללא מוצץ. וזאת בנסיבות של תהליך גמילה ממוצץ שהילדה יזמה אותו. המניעים לגמילה כמו גם הקונפליקט בין היפרדות מהמוצץ לבין המשך הישענות עליו הם פנימיים. לא היה שום היגיון במצב זה להציע חיזוקים חומריים כלשהם על הימנעות משימוש במוצץ.

תובנות

מה ניתן ללמוד מהתהליך שתיארתי למעלה על גמילה ממוצצים? שהרי החלטתי לכתוב את הפוסט  כדי לסייע לילדים והורים נוספים לעבור את תהליך הגמילה ממוצץ בצורה  שבה הילד יוצא מהתהליך מועצם. העניין הוא שבסופו  של דבר כל הילדים נגמלים בשלב זה או אחר מהמוצץ. השאלה היא מהי מידת השליטה שלהם בתהליך ואיך הם יוצאים ממנו.

מבקשת להבהיר שמדובר בגמילה ממוצץ בגיל שלוש, שלוש וחצי, ארבע ולא כשמדובר בתינוקות ופעוטות. בגילאים אלו מדובר בילדים שמבינים מה קורה איתם, שהתקשורת איתם טובה ושיש להם יכולות משופרות יותר של ויסות עצמי. אין טעם לדעתי לדחוק בפעוטות להיפרד ממוצצים! כמו שכתבתי בפוסט קודם אין כל נזק מוכח לשימוש במוצצים. בקרב תינוקות ופעוטות המוצצים הם מקור טוב להרגעה עצמית.

חשוב שנבין לגבי השימוש והגמילה ממוצץ , שהילדים הצעירים חווים סוג של קונפליקט פנימי: בין הרצון להיות "גדולים" ועצמאיים, לבין הצורך לקבל תמיכה וביטחון מאנשים ומחפצים כגון המוצץ. המוצץ הוא מקור לרגיעה ונחמה. הוא אמנם חפץ אבל נמצא בשליטתו המיידית של הילד. לכן הגמילה ממוצץ מהווה עבור הילדים הצעירים סוג של הכרעה שהם גדולים ועומדים לרשותם אמצעים אחרים זולת המוצץ להירגע. אמצעים סימבוליים ולא חומריים. מנגנונים של ויסות עצמי לצד תמיכה רגשית מצד הורים ומחנכים. ככל שננסה לדחוף פחות את הפעוט להיפרד סופית מהמוצץ, כך אני מאמינה שיפעלו עליו הכוחות שמניעים אותו להתנהגות עצמאית ובוגרת ולויתור בסופו של דבר על המוצץ.

מהם אפוא העקרונות שעשויים לסייע לגמילה שיש בצדה  העצמה לילד?

  1. לאפשר לילד להוביל את התהליך. להיות ערניים לתגובותיו לתסכול ולאופן השימוש במוצץ.
  2. להאמין ביכולת של הילד ליזום תהליך של גמילה.
  3. להבין שהילד עשוי להחליט על פרידה מהמוצץ ברגע שאיננו בהכרח הכי מתאים לנו.
  4. ללכת עם יוזמת הילד להיפרד מהמוצץ בעתוי שהוא קובע.
  5. להבהיר לילד שתלייה על עץ המוצצים  היא הכרעה קשה ובלתי הפיכה.
  6. לפנות עם הילד את כל המוצצים שבהם השתמש. להשאיר את ה"שטח" נקי ממוצצים.
  7. להפסיק את השימוש במוצץ בכל המקומות שבהם מבקר הילד.
  8. לצפות לכך שתהליך הגמילה ממוצץ הוא תהליך קשה ומלווה בבכי ובעצבנות.
  9. לגלות אמפתיה עם קשיי הגמילה(הפרידה מהמוצץ היא ממש תהליך של גמילה).
  10. לא להיכנע לבקשות של הילד למוצץ ברגעי משבר אחרי שהוא עצמו קיבל את ההחלטה להיפרד מהמוצץ. ברגעים אלו יש להציע תמיכה רגשית. חשוב להבין שיש בגישה זו ביטוי לאמונה ביכולתו של הילד להמשיך לתפקד ללא המוצץ.

חשוב מאוד להבין שהתהליך שתואר בפוסט זה, והעקרונות המופיעים בסיומו תקפים במצבים שהילד הוא זה שמקבל את ההחלטה על עתוי הפרידה מהמוצץ. הנאמר כאן איננו תקף למצבים שהיוזמה מגיעה מהסביבה. אישית אני חושבת שהילד הוא זה שמיטיב להבין את עצמו ולהחליט מתי הוא מוכן להסתדר ללא המוצץ. לעולם אנחנו לא נדע טוב מהילד מהו הרגע המתאים לפרידה מהמוצץ. אם זה מה שאנחנו משדרים לילד-הוא מבין שמוטלת עליו האחריות לקבל את ההחלטה  להיפרד מהמוצץ.  הגיל המדויק של הפסקת השימוש במוצץ הרבה פחות חשוב מהאופן שבו קורה התהליך.

התפוח נופל לפעמים די רחוק מהעץ: על אתגרי הקבלה של הזהות האופקית

עם יציאתו לאור בעברית של הספר "רחוק מהעץ : הורים, ילדים והחיפוש אחר זהות" מאת אנדרו סולומון, אני מפרסמת מחדש את הפוסט שמתמקד בספר זה. הספר ובעקבותיו הפוסט מתמקדים בקושי של הורים לקבל זהות שונה משלהם של צאצאיהם-במיוחד זהות שמתקשרת ל"חריגות".

בשיח החינוכי בכלל וגם  בבלוג שלי ישנה התמקדות לעתים קרובות בסוגית קבלת השונות במערכת החינוך ובחברה. איך מתייחסים  גננות ומורים לשונות של הילדים שאותם הם מחנכים? איך מקבלים הורי הילדים את השונות שמאפיינת את הגננת או המורה של ילדיהם ?למשל הקושי לקבל גננת יוצאת אתיופיה.

בפוסט זה אתייחס לאופן שבו מקבלים הורים את השונות של ילדיהם. ילדים שנולדו או גיבשו במהלך חייהם מאפיינים וזהות שונים מאוד מאלו של הוריהם. לדוגמה: איך מקבלים הורים את ילדיהם החרשים או הגמדים? איך הם מקבלים את ילדיהם ההומוסקואלים?

פוסט זה,  אני מבקשת לשתף לגבי תובנות שעולות מקריאת ספרו של אנדרו סולומון(Andrew Solomon), "התפוח נופל רחוק מהעץ: הורים, ילדים והחיפוש אחר זהות" (Far from the tree: Parents, children and the search for identity). הספר עב הכרס הזה (704 עמודים ללא הערות שוליים ורשימה ביבליוגראפית מרשימה) מתבסס על מחקר שכולל ראיונות עם כשלוש מאות משפחות שלהן ילדים "שונים"(עם חרשות, גמדות, הומוסקסואליות, אוטיזם …)…

View original post 931 מילים נוספות

חינוך במסגרות חינוך לידה עד שלוש בידי גננות מוסמכות ולא בידי פרא פרופסיונאלים

אני כותבת פוסט זה כתגובה לעמדתה של חגית פאר, יו"ר נעמת המוצגת בכתבה שפרסמה בעיתון גלובס, בתאריך 14.7.2019 (חדשות, עמ' 15). במאמר בגלובס, תומכת חגית פאר במעבר של הפיקוח  על מסגרות חינוך לידה עד שלוש, למשרד החינוך. כמו כן,  היא מבליטה, בצדק, את הבעייה של תנאיי העבודה של המטפלות(מחנכות לפי המלצתה) העובדות במעונות היום המפוקחים. היא מציעה גם, בצדק, תוספת תקינה, על מנת שכל מטפלת-מחנכת תהיה אחראית על פחות פעוטות.  פאר מלינה על כך שמכנים את העובדות במעונות מטפלות ומציעה שנקרא להן מחנכות. באותה נשימה היא מציעה שתנאיי שכרן של המטפלות-מחנכות יושוו לאלו של הסייעות במשרד החינוך.  בהצעה זו טמונה סתירה לוגית לטענותיה האחרות של פאר. שהרי  תביעתה הקודמת של פאר הייתה שיש להתייחס אל המטפלות כאל "מחנכות".

הפיילוט החל ביישובים "חלשים"

מתוך כתבה של עמרי זרחוביץ בעיתון גלובס מתאריך 23.10.2018

ראו גם פוסט בבלוג זה חוק הפיקוח על מעונות היום חשוב אבל לא מספיק

דעתי היא שלא די בשינוי השם של העובדות במעונות היום ובמסגרות האחרות בחינוך לגיל הרך. דעתי היא שיש לדרוש שכל מי שעובד עם ילדים, קל וחומר עם תינוקות ופעוטות, יהיו פרופסיונאליים. דהיינו יהיו אנשים שישתייכו למקצוע ההוראה, ירכשו ידע ויטפחו כישורים אשר יהפכו אותם לאוטונומיים ובעלי שיקול דעת בכל הקשור להתמודדות עם תינוקות ופעוטות. במצבים יומיומיים ובמצבים מתסכלים. חינוכם של הפעוטות כולל חינוך וטיפול, הטיפול למעשה הוא רכיב של חינוך "טוב". וזאת כמובן במסגרת העברת האחריות על כלל המסגרות לגיל הרך(לא רק של המעונות) לאחריותו של משרד החינוך.

אני סבורה שגם הסייעות בגנים הציבוריים לילדם  שלוש עד שש שנים, צריכות להיות גננות מוסמכות ולא פרה פרופסיונאליים. הגדרת התפקיד שלהן שונתה אבל לא שונו תנאי העסקתן והכשרתן לתפקיד. ישנה הכשרה  אבל שונה מהמקובל במשרד החינוך.

הצעתי משכבר ואני מציעה כאן שוב "להחיות" את דרגת הביניים שהייתה מקובלת במערכת החינוך, "גננת מוסמכת". בעבר דרגת הגננת או המורה המוסמכת הייתה המדרגה הראשונה להפיכתן של מועמדות לתפקידי הוראה לגננות ומורות. אחרי הרפורמה של שנת 1985, נדרשה   הכשרה אקדמאית מכל הגננות והמורות.

במשך עשור או יותר המשכנו במכללות להוראה להכשיר סייעות ומטפלות בגנים פרטיים ולעתים במעונות יום לתפקיד הגננת המוסמכת. בוגרות אלו קיבלו את ההכרה של משרד החינוך. התכנית שלהן הייתה תכנית דומה (חלקית כמובן) לזו של הגננות האקדמאיות. התכנית כללה קורסים ועבודה מעשית מונחית-חלקה במסגרות שבהן הן עבדו וחלקה בגנים ציבוריים. חלק לא מבוטל מהגננות שהוסמכו להוראה  המשיכו בלימודיהן והשלימו אחר כך תואר אקדמי ראשון. חלקן הקטן השלים גם תואר אקדמי שני.

קבלה ללימודי הסמכה להוראה בגיל הרך(גננת מוסמכת) מותנית בתנאי סף שהוגדרו על ידי משרד החינוך, ובוועדות קבלה(גם למועמדות שעבדו בפועל). משך הלימודים ומספר ימי הלימודים הותאמו לנשים עובדות. המעקב אחרי העבודה המעשית של הסטודנטיות המשתלבות בתכניות אלו מאפשר לזהות את המעטות שאינן מתאימות לתפקיד.

אני סבורה אפוא שיש לחזור לפרקטיקה הזו. יש לעמוד על כך שבגני ילדים יעבדו גננות מקצועיות. בגנים ציבוריים גננת אקדמית וגננת מוסמכת(יש להסב את הסייעות לגננות מוסמכות) ובחינוך לידה עד שלוש יש להעסיק רק גננות מוסמכות ולהגדיל את שכרן בהתאם.

ברור שמדובר בתכנית יקרה אבל אין מנוס מלהפוך את החינוך לגיל הרך לנושא בעל עדיפות לאומית.

 

הזמנה להכיר ולהשתמש בכתיבה נראטיבית חוזרת כדרך התמודדות עם בעיות התנהגות קשות בגן, בכיתה ובבית

פוסט זה הוא פוסט מעודכן של פוסט קודם שכתבתי אודות השימוש בכתיבה נראטיבית חוזרת כאמצעי התמודדות עם בעיות התנהגות של ילדים במקרים שבהם התנהגותם של הילדים "מצליחה" לערער את המבוגרים.  גישה זו מאפשרת לעצור, לחשוב, לארגן מחשבות, לשקול דרכי פעולה, לווסת רגשות. היא משמשת כמעין חניכה עצמית שמובילה לדרכי התמודדות משופרות עם בעיות התנהגות של ילדים. בסוף הפוסט הנחיות לכתיבה נראטיבית חוזרת והזמנה לשתף אותי בנראטיבים שאתם כותבים כדי לעבות את המחקר שאני עושה בנושא. עד כה ארבע גננות ומורה אחת עשו שימוש מועיל ומקדם בגישה(רובן ככולן עשו זאת כחלק מביצוע עבודת גמר מחקרית בתואר השני בחינוך לגיל הרך במכללת לוינסקי לחינוך). ארבעת המקרים האלו הראו שהגישה סייעה מאוד בויסות עצמי של המחנכות ובשיםור דרכי הפעולה הנקוטות עם ילדים, הורים, צוות, אנשי מקצוע בקהילה.  אני מעונינת להפיץ את גישת ההתמודדות הזו עם בעיות התנהגות ולהוכיח את יעילותה מעל ומעברר למקרים שאותם תיארתי.

כדי לשמור על פרטיות  כותבי הנראטיבים  מציעה שמי שמעונין, ישלח לי אותם למייל.

על כתיבה אקספרסית-כתיבה נראטיבית חוזרת

בפוסט זה אני מבקשת כאמור להציג את הכתיבה האקספרסיבית שמבוצעת על ידי גננת, מורה או הורה,שהציע פנבקר (Pennebaker), ושאותה אני מכנה כתיבה נראטיבית חוזרת, על אירועים טעונים רגשית בגן או בכיתה(או בבית) שבמרכזם בעית התנהגות של ילד-ככלי להתמודדות עם אותן בעיות התנהגות. הכוונה להתמקד באירוע טעון רגשית ולכתוב אודותיו באיזו דרך שנראית לכותב תוך שהוא מקשר את הכתיבה לאנשים, רגשות, מחשבות כראות עיניו. ואחר כך, על הכותב לכתוב שוב ושוב כארבע, חמש פעמים על אודות אותו אירוע מידי יום או מידי כמה ימים. ההזמנה היא לכתוב מבלי להיות מוטרד מדיוק הכתיבה, מבלי לשים לב לאיות ולתחביר. פנבקר מצא בשנות ה-80 של המאה הקודמת(Pennebaker & Smyth, 2016 ;1999, Smyth &Pennebaker) שכתיבה  נרטיבית חופשית, משוחררת מדאגה לדיוק תחבירי ולדיוק האיות , על אירוע טעון רגשית, שמתבצעת כארבע, חמש פעמים מידי יום או בפערים שאינם מעבר לשבוע, מביאים בסופו של דבר לתחושת הקלה, רווחה רגשית ולא אחת להפחתה בלחץ הדם ולשיפור התפקוד היומיומי של האנשים שהיו מעורבים בכתיבה. בהתחלה פנבקר מצא שכתיבה חוזרת ונשנית על אירוע טראומטי בקרב סטודנטים מביאה לתוצאות המבורכות שהוצגו למעלה. בהמשך נבדקו מחקרים שבהם נעשה שימוש בסוג זה של כתיבה בקרב אוכלוסיות קליניות.

פנבקר וסמית הדגישו את חשיבות הכתיבה הנרטיבית החוזרת ככלי שאמור להביא  לויסות עצמי של רגשות שליליים ולארגון קוגניטיבי טוב יותר של אירועים טראמטיים בזיכרון האוטוביוגראפי.

Cover Graphic

מטרות ההנחיות הניתנות לכותבים היא להביאם למצב של התבוננות פנימית, למצב שיאפשר להם לקשור את האירועים המדווחים למחשבות ולרגשות העמוקים ביותר של עצמם, לסייע להם להשתחרר מביקורת עצמית וחיצונית, ללא התייחסות להבניה חיצונית מיותרת. החוקרים שיערו, שהכתיבה הנרטיבית האוטוביוגרפית החוזרת מקדמת אינטגרציה קוגניטיבית-רגשית קוהרנטית של אירועים קשים, שנזכרו קודם לכן בצורה מקוטעת.

פנבייקר ופרנסיס פיתחו שיטה לניתוח הנרטיבים הכוללת קטגוריות קוגניטיביות ורגשיות. בניתוח התגלו ארבע קטגוריות לשוניות המשקפות תפקוד פיזיולוגי ופסיכולוגי. ארבע הקטגוריות כוללות שני מדדים רגשיים ושני מדדים קוגניטיביים, המעידים על אינטנסיביות החשיבה המלווה את הכתיבה:

א. מילים המציינות ביטויים רגשיים חיוביים
ב. מילים המציינות ביטויים רגשיים שליליים
ג. מילים המציינות סיבתיות ("מפני ש..")
ד. מילים המציינות הארה (:פתאום הבנתי")

יעילותם של המדדים המוצעים בניבוי תחושות רווחה ותפקוד יום-יומי נבדקה באמצעות ניתוחי נרטיבים של שש קבוצות שהשתתפו במחקרים שונים.

מניתוחי הנרטביים נמצא בין השאר:

1. קשר חיובי בין כמות הביטויים הרגשיים החיוביים לבין "הבריאות הנפשית" של הכתובים.

2. קשר מורכב בין מספר הביטויים הרגשיים השליליים לבין תפקודם של הכותבים. (יש לציין כי מספר רב מאוד או זעום של ביטויים שליליים נמצאו קשורים בתפקוד שאינו אופטימלי)

3. אנשים שתפקודם ומצב בריאותם השתפרו, היו אלה אשר מספר הביטויים הקוגניטיביים שהשתמשו בהם במהלך הכתיבה החוזרת הלך ועלה בהתמדה.

התברר כי הארגון הקוגניטיבי המאפיין את בנייתו ההדרגתית של הנרטיב המתייחס לאירוע טראומתי או קשה מן העבר, מאפשר לווסת את הביטויים הרגשיים הקשורים לאותו אירוע בצורה מסתגלת. במקביל, הרגשות העולים תוך כדי הכתיבה, מניעים את הכותבים לחפש מובן לחוויותיהם, לגייס מאמץ קוגניטיבי כדי לפתור את המצוקות שהולידו את החוויה הטראומתית.

על יישום הכתיבה הנרטיבית החוזרת במקרה של התמודדות עם בעיות התנהגות

אני נתקלתי בפרק של סמית ופנבקר בתוך הספר Coping וחשבתי שכדאי ליישם את שיטת הכתיבה הנרטיבית החוזרת כדרך התמודדות של גננות ומורים עם אירועים טעונים רגשית שבמרכזם ילדים שמפגינים בעיות התנהגות. חשבתי שעבור גננות ומורים, ההתמודדות עם בעיות ההתנהגות בכיתותיהם, ועבור הורים במסגרת המשפחה, היא מצב קשה מאוד שמערער את הביטחון העצמי המקצועי  או ההורי שלהם לא אחת. כיוון שמדובר במצבים טעונים רגשית ומערערים, שיערתי שהכתיבה החוזרת עשויה לתרום להבנה טובה יותר של הקשרי ההתנהגות הבעיתית ולהוביל לחשיבה משופרת על דרכי התמודדות איתם.

CopingThe Psychology of What Works

בתחילת שנות ה-2000 ראיתי יישום ראשוני של השיטה במקרה של גננת שכתבה על התמודדות עם בעיות התנהגות במסגרת סמינריון לתואר ראשון בחינוך לגיל הרך שהתמקד באינטליגנציה רגשית.  במקרה שלה, הבחנתי שמעבר להפחתה בשכיחות האזכור של הרגשות השליליים והעליה בשכיחות האזכורים של רגשות חיוביים ושל ביטויים של סיבתיות והארה, נמצאה בכתיבות הרביעית והחמישית  התייחסות לדרכי פעולה רצויות עם ההשלכות של בעיות ההתנהגות של אותו ילד. על כן שיערתי  שהכתיבה הנרטיבית החוזרת על אירועים טעונים רגשית שקשורים לבעיות התנהגות-עשויה להוות כלי התערבות שמוביל גננות ומורות לחשוב  על דרכי פעולה ולשפר את התפקוד שנוגע להתמודדות עם בעיות התנהגות. וזאת, כיוון שחלק מהקושי שכרוך בהתמודדות עם בעיות התנהגות כרוך בסערת רגשות שההתנהגות המתנגדת והלעתים קרובות אגרסיבית שהילדים מפגינים גורמת למחנכים שמתמודדים איתן. התנהגותם של הילדים עלולה לערער את הביטחון של גננות ומורות ולהביא לכעס מוכלל על הילד-כעס שלעתים מביא להסלמה נוספת בהתנהגות. הכתיבה הנרטיבית החוזרת עשויה להרגיע את המחנכים ואת המחנכות ולהביא לויסות עצמי ולאפשר חשיבה מאורגנת על המצב, על מחוללי ההתנהגות.  את הניסיון הראשוני הזה פרסמתי בספרי "אינטליגנציה רגשית משנת 2005).

אינטליגנציה רגשית

בשנת 2013 נוצרה הזדמנות לעריכת מחקר ראשוני כאשר עאליה קעביה, סטודנטית בתואר השני בחינוך לגיל הרך במכללת לוינסקי  גילתה עניין ליישם את השיטה בהתמודדות עם בעיות התנהגות בגן שבניהולה. היא והמנחה שלה, ד"ר רבקה הלל לביאן החליטו להפוך את חקר ההתמודדות עם בעיות ההתנהגות בגן שבניהולה של עאליה, לנושא מרכזי בעבודת הגמר שלה בתואר השני. עאליה כתבה שבעה מחזורים של כתיבה נרטיבית חוזרת על אירועים שונים שבהם היו מעורבים ארבעה ילדים שהפגינו באותה שנה בעיות התנהגות בגן שלה. סך הכל כתבה עאליה 35 נרטיבים. הכתיבה החוזרת הביאה לרגיעה בגן ולבניית תכנון לשיתוף פעולה עם הורים, סייעות ובעלי תפקידים במועצה המקומית. במהלך כתיבת הפרויקט, עאליה קראה חומרים תיאורטיים וכתבה עבודה שזיכתה אותה בציון גבוה. משיחות עמה הסתבר שהיא המשיכה להשתמש בשיטה כם בשנים שאחרי השלמת עבודת הגמר. דיווח ראשוני על עבודת הגמר שלה נכלל בספרMoral Classroom Management in Early Childhood Education שאותו כתבתי ופורסם בשנת 2016.

Moral Classroom Management in Early Childhood Education (Education in a Competitive and Globalizing World) Hardcover

בשנת 2014 מרגלית כהן, גננת נוספת שלמדה בתואר השני בחינוך לגיל הרך, יישמה את השיטה במסגרת עבודת גמר. במקרה שלה, היו שלושה ילדים שהפגינו בעיות התנהגות בגן בניהולה. גם במקרה שלה הכתיבה הנרטיבית החוזרת שכללה 25 נרטיבים סביב  חמישה מחזורי כתיבה, הביאה לשיפור האוירה בגן ולגיבוש  תכניות פעולה מדודות שהתמקדו בקשר עם הורים ולקשרים עם הרשויות לתמיכה  בילדים שהפגינו בעיות התנהגות.

עאליה, מרגלית, רבקה הלל לביאן ואני כתבתנו מאמר שתיעד את שני המקרים האלו -מאמר שפורסם כפרק בתוך ספר שמתמקד בפיתוח פרופסיונלי של מורים בהוצאת Nova. לחצו על הקישור כאן כדי להגיע לעותק של המאמר.

בשנת 2016 הנד מימה יישמה את השיטה בעבודה עם תלמידת כיתה ו' דחויה והיא כתבה כ-28 נרטיבים סביב שבעה אירועים מרכזיים שבמרכזם אותה תלמידה. במקרה שלה, התיקוף של השיטה הגיע מנרטיבים שהתלמידה עצמה כתבה בסוף שנת הלימודים שביססו את התרשמויותיה של הנד. בכוונתנו לכתוב מאמר בעברית שמתעד את התנסותה.

בשנת 2018 מלי מור יוסף ,סטדונטית נוספת  בתואר השני בגיל הרך בלוינסקי, יישמה את גישת הכתיבה הנראטיבית החוזרת, בהתמודדות עם בעיות התנהגות בגן ילדים. היא מצאה בין היתר ששכיחות השימוש בביטויים רגשיים חיוביים נמצאה תלויה ביחס הרגשי ובקבלה שלי של כל ילד.

להלן סיכום שמלי כתבה:

 "הכתיבה הנרטיבית החוזרת על אירועים טעונים שבמרכזם ילדים שמפגינים בעיות התנהגות, תרמה לשיפור בדרכי ההתמודדות שלי עם בעיות התנהגות בגן. התמודדות עם בעיות התנהגות תובעת מגננות מחיר נפשי קשה. ממצאי המחקר הצביעו על שיפור ברווחה הרגשית שלי וזה בא לידי ביטוי בארגון הכתיבה שלי, חשיבה פרואקטיבית וכן בצמיחה של דרכי פעולה שעלו בכתיבות המאוחרות יותר. כשם שהכתיבה הנרטיבית החוזרת סייעה לי, השימוש בשיטה זו יכול לסייע גם לאנשי חינוך נוספים ומכאן ניכרת חשיבות המחקר."

בכל המקרים האלו הבחנו בכך שיש תמיד הפחתה של רגשות שליליים  מכתיבה לכתיבה ומאירוע לאירוע. כמו כן הסתמנה עליה מתונה בביטויי סיבתיות וההארה ועליה  של הגדרות של תכניות פעולה. לא תמיד מצאנו עליה גורפת בשכיחות הרגשות החיוביים. מניתוח האירועים השונים עלה גם שבעיות ההתנהגות הביאו בתחילת הדרך להרגשת חוסר אונים ואילו  בהמשך חוסר האונים פינה מקומו לאזכורים של הכוונה עצמית(מביטויים של "לא יודעת מה לעשות", "אין פתרון" לביטויים כגון "אני נחושה לטפל בזה", "אני מחליטה", "אני רוצה". על כן נראה שהכתיבה הנרטיבית החוזרת סביב אירועים טעונים רגשית חיזקה את התפקוד האוטונומי של הגננות והמורות שנאלמו להתמודד עם בעיות התנהגות של ילדים.

יישום של כתיבה נרטיבית חוזרת היא שיטה של ויסות עצמי ומאפשרת התמודדות עצמאית עם בעיות התנהגות בגן ובבית ספר וגם עשויה לשמש הורים בבתיהם. מדובר בשיטה שמביאה להעצמה של אנשי החינוך שמשתמשים בה. אין זה אומר שההתמודדות עם בעיות ההתנהגות צריכה להיעשות לבד.  בכל המקרים שנבדקו, נמצאה על ידי הגננות והמורה דרך לשיתופי פעולה עם הורים, צוות ואנשי מקצוע בקהילה. אבל העמדה האוטונומית האסרטיבית של הגננות והמורות הפכו אותן לבעלות שליטה על המצב.

הזמנה להשתתפות הלמידה והמחקר

אני מזמינה גולשות וגולשים שמעונינים ליישם את השיטה, לכתוב על התמודדות עם בעיות התנהגות ולבדוק בעצמם את האפקטיביות שלה. מי שמעונין עשוי לשלוח לי את הנרטיבים עם התייחסות למאפייני רקע של המסגרת החינוכית ותאריכים לצורך הרחבת והעמקת המחקר בנושא. מדובר במצב שבו עצם הכתיבה עשויה להתגלות ככלי מסייע מצד אחד, ומחקר נרחב יותר על התמודדות עם בעיות התנהגות עשוי לתרום לביסוס מחקרי נוסף לאפקטיביות הגישה. מובן מאליו שמי שישלחו חומרים יהיו שותפים לכתיבה.

אני מוסיפה את ההנחיות לכתיבה נרטיבית חוזרת במקרה של התמודדות עם בעיות התנהגות. את ההנחיות גיבשתי על בבסיס ההנחיות הבסיסיות של פנבקר מתוך התאמה למצב ההתמודדות עם בעיות התנהגות.

סיפור על אירוע מלחיץ, קשה, טראומטי שקרה לי

בכל אחד מארבעת הימים הקרובים את מתבקשת להקדיש זמן לכתיבת סיפור אישי שענינו אירוע מלחיץ, קשה או טראומטי שקרה לך במהלך חייך. את מתבקשת לכתוב על מחשבותיך ועל רגשותיך העמוקים ביותר בקשר לאותו אירוע. אני מבקשת מאוד שבכתיבתך תרגישי משוחררת ללמוד על מחשבותיך ועל רגשותיך. את יכולה לקשור את הכתיבה לקשריך הבין-אישיים(עם הורים, בני זוג, חברים, קרובי משפחה); את יכולה לקשור את האירוע להווה , לעברך או לעתידך; את יכולה לקשור את האירוע לכתיבה על מי שאת היום או למי שהיית בעבר או מי שהיית רוצה להיות בעתיד. את יכולה לכתוב על אותם האירועים בכל אחד מארבעת הימים הקרובים או לחלופין לכתוב כל פעם על אירוע אחר

לסיכום, בפוסט זה הצעתי  את הכתיבה נרטיבית החוזרת ככלי התמודדות עם בעיות התנהגות. השיטה מצויה בתחילת תהליך של תיקוף והוכיחה עצמה בהתמודדות עם חמישה מקרים של מחנכות שהתמודדו עם בעיות התנהגות. בכל המקרים הנבדקים, דובר על גננות ומורות מנוסות שיישמו את השיטה ולכן לא ברור עד כמה היא עשויה לסייע לסטודנטיות להוראה ולגננות ומורות חסרות ניסיון. שווה לנסות כיוון שמדובר בגישה קלה ליישום.

לדרוש מהמפלגות המתמודדות בבחירות תכנית חירום לאומית אמיתית לחינוך ילדים מלידה עד שלוש

פוסט זה נכתב אחרי חשיפת עדויות קשות על חשדות להתעללות בילדים במסגרות חינוך לידה עד שלוש במדינת ישראל. בימים אלו עצורה גננת שנצפתה  כשהיא מגלה אלימות קשה כלפי פעוטות. תוך כדי שהותה במעצר, הוצת ביתה של ה"גננת" וכנראה נתפס הנער שאחראי על ההצתה.

חשיפת המקרים האלו הביאה לגל מחאות של הורים שאני מקווה שלא ירפו עד אשר תיבנה תכנית חירום לאומית לטיפול בחינוך התינוקות והפעוטות עד גיל שלוש. במקביל, לתכנית טיפול וחינוך והכשרת כוח אדם, חייבת להתלוות גם תכנית אפקטבית שמתמקדת בפיקוח על מסגרות החינוך.

תוצאת תמונה עבור תכנית חירום

במהלך שנת 2018 חוקק חוק הפיקוח על מעונות היום. חוק זה חוקק במידה רבה כמענה  למחאה נרחבת של הציבור בעקבות מותה של יסמין וינטה כתוצאה של התעללות  שעברה בפעוטון פרטי. פעוטון שאמנם נסגר מייד אחרי המקרה, אבל נפתח שוב  חודשים אחדים אחרי המקרה באותו מקום עם אותה הנהלה וזאת בשל לגונה בחוק. החוק מדבר על רישוי ופיקוח ועל פריסת מצלמות. עם זאת, החוק איננו נותן מענה אמיתי למצב החירום של מסגרות החינוך לילדים מגיל לידה עד שלוש.

בנוסף, הוקמה בנובמבר 2018 המועצה לגיל הרך ברשות סגנית השר סימה חדד(על בסיס חוק המועצה לגיל הרך שנחקק בשנת 2017). ואכן המועצה יצאה לדרך ומנסה לבנות תכנית לאומית לטיפול בחינוך בגיל הרך. מטרותיה של המועצה הן:

  • לקדם את הטיפול בילדים בגיל הרך  ואת התפתחותם הגופנית והשכלית
  • להבטיח את בריאותם הפיזית והנפשית ואת מילוי צורכיהם החינוכיים ,החברתיים , הפיזיים והרגשיים
  • לתת להם תנאים נאותים  וסביבה טיפולית-חינוכית הולמת ומותאמת , שיאפשרו להם שוויון הזדמנויות בחייהם הבוגרים.

המועצה מקיימת ישיבות ומפגשי חשיבה ועבודתה תארך זמן רב. בינתיים תנאיי החיים של התינוקות והפעוטות אינם משתנים ורבים הילדים בני הלידה עד שלוש שנמצאים במסגרות חינוך שאינן מספקות את מינימום הצרכים שלהם.

לכן אני חושבת שהציבור חייב להמשיך ללחוץ על הממשלה ועל כל המפלגות המתמודדות לקראת הבחירות שיתקיימו ב-17.9.2019 ולתבוע תכנית חירום לאומית לטיפול בחינוך הילדים בני לידה עד שלוש. תכנית זו אמורה לבדוק דרכים להכשיר את כוח האדם העובד עם תינוקות ופעוטות ולהפחית את העומס עליהן. הקטנת קבוצות הילדים והגדלת היחס מבוגר ילד הכרחית. הכרחי לבנות תכנית לאומית להכשרת העובדות עם התינוקות והפעוטות וכשלב ביניים הכרחי למצוא מקורות להגדלת כוח אדם עם כישורים הולמים (בנות שירות לאומי, מורות חיילות שעברו סינון לבדיקת התאמתן לתפקיד). הכרחי ליצור תנאים הולמים יותר לילדים ולנשים שמטפלות בהם. נדרשים גם סינון של כוח האדם וגם יצירת תנאי עבודה סבירים עבור אותן עובדות. חשוב שכולנו  נזכור שהתינוקות והפעוטות שלנו לא יקבלו חינוך וטיפול סבירים אם האנשים שמטפלים בהם לא ייבחרו בקפידה ויקבלו תנאי עבודה סבירים!

בעית הבור התקציבי של מדינת ישראל ב2019-20120 ידועה לכולנו ולכן אני חוששת שהחינוך לילדים לידה עד שלוש יפול בין הכיסאות גם בבחירות הקרובות. לכן בעיתוי זה חשוב מאוד לתבוע תכנית חירום לאומית לטיפול בחינוך הילדים בני הלידה עד שלוש.

קל לראות במטפלות וגננות שסרחו ונתפסו מתעללות בפעוטות סוג של אויב שנגדו יש לפעול בכל הכוח.  עם זאת,  חשוב שנכיר את הבעיה היסודית שמולידה ריבוי של מקרי התעללות בתינוקות ובפעוטות ולטפל בה. ברור שאנשים שנתפסו מתעללים בילדים חייבים לבוא על עונשם. אלא שהענשתם של אלו לא תביא לפתרון לבעיה היסודית של החינוך לתינוקות ופעוטות במדינת ישראל. לצד בניית תכנית רב שנתית באחריות המועצה לגיל הרך הכרחי לבנות תכנית חירום קצרת לטווח שתביא לשיפור בתנאיי העבודה והחיים במסגרות החינוך לגיל הרך.

חשוב להבין מדוע אנו עדים לריבוי של מקרי התעללות רגשית ופיזית בתינוקות ופעוטות[חלק זה נלקח מפוסט קודם שכתבתי לפני כשנה]

בעיניי חשוב שקובעי המדיניות והאזרחים(שהם הורים ובני משפחה אחרים) יבינו את מקורות הקשיים שמובילים ליחס מתנכל שגובל לעתים באלימות כנגד תינוקות ופעוטות. על אף המקרים המזעזעים שמתפרסמים בתקשורת לאחרונה, איני חושבת שהמחנכות והמטפלות שעובדות במסגרות החינוך לגיל הרך  הן חבורת סדיסטיות שבחרו לעבוד במסגרות אלו כדי לפגוע בילדים. מדובר באנשים(נשים לרוב) שמחוסר ברירה פנו לעבודה שאינה דורשת מהם הסמכה כלשהי מבלי לדעת למה באמת הם נכנסים עבודה טיפולית-חינוכית בתינוקות ופעוטות היא עבודה תובענית למדי מבחינה רגשית ופיזית. מטפלת נדרשת במהלך יום עבודה ארוך, שישה ימים בשבוע , קרוב לחמישים שבועות בשנה להתמודד עם תביעות לגיטימיות ובכי של תינוקות ופעוטות שעדיין אינם יודעים לבטא את צרכיהם במילים. לתינוקות אכן זכות מלאה לקבל טיפול הולם בצרכיהם. אבל נוצר פער בין מה שהתינוקות צריכים לבין מה שהמטפלות יכולות לתת. לצד הטיפול האישי בתינוקות ופעוטות, נדרשות המטפלות לטפל בסביבה ולהנחות פעילויות חינוכיות מבלי שיהיו להן מספיק ידע וכלים לעשות זאת.  מציאות זו שוחקת למדי ומביאה אנשים שלא מספיק מודעים ככל הנראה לחשיבות תפקידם לבטא את התסכול שלהם  בחוסר סבלנות ואף בפגיעה אקטיבית בילדים. תופעות של אובדן אנושיות מתלוות לשחיקה מקצועית.

מבקשת להזכיר שתופעת או אפילו "תסמונת השחיקה נחקרה רבות. תופעה זו מוגדרת על ידי פוידנגר(אצל פינצקר וחן, 2010) כ:"… מצב של עייפות ושל התרוקנות הכוחות הפיזיים והנפשיים של העובד. מקורות השחיקה נובעים, ככול הנראה, משאיפה מוגזמת להגשים ציפיות בלתי ריאליות שמוצבות על ידי האדם עצמו בהתאם לערכיו או בהתאם לערכי החברה". במחקר שלהן מצאו פינצקר וחן שלושה מקורות מרכזיים לשחיקת מורים בתחילת דרכם המקצועית: 1. עומס ואינטנסיביות;2. יחס נעדר אמפתיה מצד הנהלה ועמיתים;3. הלם מציאות שמתמקד בעיקר בפער בין המצוי לרצוי.

מקור האיור

אם מורים סובלים משחיקה, מטפלות מועמדות לסבול משחיקה שבעתיים כיוון שתנאיי העבודה שלהן מפרכים: שמונה תשע שעות ביום,  מעט חופשות, שכר מינימום. עד כמה שידוע לי לא נערכו מחקרים שהתמקדו בשחיקת מטפלות במסגרות חינוך לידה עד שלוש.

מה יש לעשות?

חשוב קודם כל שקובעי המדיניות והציבור-בין היתר ציבור ההורים שמפקיד את ילדיהם בידי מסגרות החינוך השונות, יבינו את מציאות העבודה השוחקת במסגרות אלו. חשוב שאנשים יפנימו שאיכות הקשר בין מבוגרים לתינוקות ופעוטות הוא הרכיב המרכזי ביותר בעבודה זו. קשר שיש בו מתן תחושת ביטחון לצד גבולות לילדים.

התקנת מצלמות לא תפתור את בעית השחיקה ולא תתרום ליצירת קשרים טובים בין המטפלות לתינוקות והפעוטות. אנחנו עדים לכך שהתנכלות לתינוקות קורית גם  במסגרות שמותקנות בהן מצלמות. לא זו בלבד שהמצלמות לא תמנענה התנכלויות של מטפלות שחוקות  שאיבדו את הסבלנות, אלא שוודאי שהן לא תקדמנה  יצירת קשרים של אמון בין המטפלות לבין הילדים והוריהם.

מה שנדרש הוא אפוא גם בחירה מוקפדת של אנשים, גם הכשרה מקצועית אמיתית ולא קורסים מזדמנים ולא פחות מכך יצירת תנאי עבודה סבירים דומים לאלו של הגננות במסגרות החינוך שתחת הפיקוח של משרד החינוך. הדבר מחייב הקטנת כמות הילדים שבאחריותה הישירה של כל מטפלת, חופשות ארוכות יותר(כמקובל במערכת החינוך הציבורית), יום חופשי בשבוע, תמיכה רגשית מצד ממונים והורים. שינויים מרחיקי לכת אלו מחייבים תקציבי עתק(מעל ומעבר לתקציבים שמוקדשים כעת לחינוך לגיל הרך).

 כל תכנית שתיבנה מחייבת מיפוי ראשוני של הילדים ושל מסגרות החינוך.

עוד משהו על השימוש במונח גננת בהקשר  העובדת בחינוך לגיל הרך. חשוב שהציבור ואנשי תקשורת יהיו ערים לכך שהשימוש במונח "גננת" מתאים רק למי שהשלים תואר אקדמי  ותעודת הוראה בחינוך לגיל הרך. העובדות במסגרות החינוך הפרטיות ובמעונות היום אינן לרוב גננות וחשוב להקפיד על שימוש מותאם בכינויי עובדים כדי לא להטעות את הציבור.

הצעת קווים מנחים לתכניות ארוכות וקצרות טווח

מדינת ישראל תעשה היסטוריה באמת, אם תבנה תכנית רב שנתית שהיא מערכתית וכוללת, ושתעוגן בחקיקה ותוכל לצאת לפועל ללא קשר להתחלפות הצפויה של ממשלות. זה מה שהמועצה לגיל הרך אמורה לעשות.

יש צורך להעביר את האחריות  על חינוך התינוקות והפעוטות למשרד החינוך ולהגדיר את תכולת האחריות של משרד החינוך ושל המועצה המוצעת לחינוך בגיל הרך.

  • הכרחי להגדיר מהן מסגרות החינוך הכפופות למשרד החינוך?(מעונות יום, משפחתונים, גנים פרטיים?)
  • חשוב לתת את הדעת למי ולאיך מטפלים בילדים בני לידה עד 3 המצויים בבתים.

צורך בהגדרת תכנית כוללת לטווח ארוך

להלן מספר נקודות התייחסות שאותן יש לדעתי  לקחת בחשבון:

  • הגדרת מסגרות להכשרת מחנכות שעובדות בגיל הרך
  • הגדרת תכנון לאומי שמתמקד במגוון של מסגרות חינוך תוך התאמתם למאפיינים תרבותיים שונים
  • הגדרת ואכיפת תנאי עבודה לצוותים במסגרות החינוך: כמות שעות העבודה, חופשות, כמות ילדים באחריותן
  • הגדרת תנאיי קבלה לעבודה כמחנכות לגיל הרך
  • הגדרת מדיניות של קשר בין הממסד החינוכי למשפחות הילדים
  • הגדרת מקצוע המטפלת לגיל הרך כמקצוע שמחייב רישיון על מנת לעסוק בו

צורך בהגדרת פעולות לטווח קצר

  • מיפוי מסגרות חינוך, השכלת מחנכות, צרכים של הילדים, המשפחות, המחנכות;
  • מחקר שמתחקה אחרי סוגי מסגרות מגוונים שעשויים לתת מענה  לילדים  בני לידה עד שלוש עם צרכים שונים ולמשפחות עם העדפות מגוונות; מעונות יום גדולים אינם מתאימים לכל הילדים; הורים שונים עשויים להעדיף  סידורי טיפול וחינוך מגוונים(בין היתר תשלום לאחד ההורים שנשאר תקופה ממושכת בבית כנגד סבסוד של חינוך תינוק אחר שמקבל טיפול במעון);
  • הגדרות אוכלוסיות ילדים, מחנכות, הורים בסיכון והפניית משאבים לטיפול במצבי סיכון;
  • דרישה של רישיון לעסוק במקצוע מטפלת/מחנכת לגיל הרך אוניברסאלי(בדומה לרשיון הנהיגה);
  • הכנסת כל המסגרות לחינוך לגיל הרך לפיקוח;
  • שיפור הדרגתי של תנאיי ההעסקה של המחנכות במסגרות החינוך השונות;
  • הגדרת רישיון למסגרות חינוך לגיל הרך קבוצתיות ;
  • אכיפת פיקוח על כל מסגרות החינוך לגיל הרך;
  • בניית תשתיות קהילתיות לתמיכה במסגרות חינוך לגיל הרך בשיתוף עם הרשויות המקומיות.

חשוב ביותר לזכור שבניית מעונות יום בלבד לא תפתור את הבעיה. מדובר במראית עין של פתרון ולא בפתרון אמיתי!

תכנית חירום לאומית לחינוך לידה עד שלוש תהיה תכנית יקרה. אני לא כלכלית ולא יכולה להציע מקורות מימון. ד"ר איל ארגוב, ראש תחום מקרו בחטיבת המחקר בבנק ישראל בשני מאמרים שכתב בעיתון גלובס,  בגליון של ימים א'-ב', 7-8 באוגוסט 2016, הציע להגדיל מסים  שיוקצו בין היתר לחינוך לילדים בני לידה עד שלוש.  הוא ממליץ "לחזק את הרכיב החינוכי במעונות היום, בהתאם לוועדת טרכטנברג,שגם לגיבושה תרמו נציגי הבנק, זאת על רקע הממצאים כי איכות החינוך בישראל ומיומנויות היסוד של אזרחי ישראל נמוכות יחסית בהשוואה ל-OECD." 

מצב הגרעון התקציבי שעמו תצטרך להתמודד הממשלה שתקום אחרי בחירות ספטמבר 2019 עלול לדחוק הצדה את החינוך לידה עד שלוש. הכרחי שכאזרחים וכאנשי מקצוע נתבע טיפול בבעיות היסוד של החינוך לידה עד שלוש בישראל,.

לסיכום, הקורבנות של מצב החינוך לידה עד שלוש בארץ הם התינוקות ופעוטות וגם המטפלות במסגרות החינוך שעובדות בתנאיים בלתי אפשריים. אמנם הן בחרו לעבוד בעבודה הזו, ושום דבר לא מצדיק התעללות, אבל הורים חייבים להבין שבני אנוש סבירים אינם יכולים לעמוד לאורך זמן בתנאי העבודה הקשים המתקיימים במסגרות החינוך לגיל רך. לאור כל אלו נדרשת תכנית מקיפה שכוללת הכשרה הולמת דומה לזו של הגננות, מציאת מנגנוני איתור עובדות מתאימות, שיפור תנאי החיים והעבודה במעונות ובמסגרות חינוך אחרות לגיל הרך ופיקוח הולם, והעברת האחריות על החינוך לידה עד שלוש למשרד החינוך. חשוב שנבין שהסדרה של מצב המעונות איננה פותרת את הבעיה כיוון שרוב התינוקות והפעוטות אינם נמצאים במעונות היום המפוקחים על ידי משרד העבודה והרווחה.  חשוב גם שהציבור ידע שהמטפלות העובדות במסגרות חינוך לגיל לידה עד שלוש, אינן לרוב גננות. הורים רשאים לשאול מהי ההשכלה של העובדות. אם לעובדות אין תואר אקדמי ראשון ותעודת הוראה בחינוך לגיל הרך-אזי עובדות אלו אינן גננות. לאור כל אלו נראה לי די מובן מדוע חיוב של התקנת מצלמות במסגרות חינוך לגיל הרך לא יפתור את הבעיה.

אף שבמהלך שנת 2018 נעשו צעדים להתמודדות עם בעיות היסוד של החינוך לידה עד שלוש-חוק המעונות והקמת המועצה לגיל הרך-צעדים אלו לא יפתרו את המצוקה של התינוקות והפעוטות במסגרות החינוך לידה עד שלוש בטווח הקצר. חשוב שנבין שמקרי ההתעללות המתגלים בתקשורת הם קצה הקרחון. רבים מאוד מהתינוקות והפעוטות המצויים במסגרות החינוך לגיל הרך אינם מקבלים מענה לצרכיהם אף שהם לא חשופים להתעללות קיצונית ישירה. על הממשלה שתקום לבנות תכנית חירום לאומית להתמודדות עם בעיות היסוד של החינוך לידה עד שלוש תכנית שתבטיח הקטנת היחס מבוגר ילד במסגרות החינוך לגיל הרך, לצד סינון, הכשרה ופיקוח משופרים.  בהיעדר תקציב העתק הנדרש לשיפור  מצב החינוך לגיל הרך, שימוש ביניים בבנות שירות לאומי ומורות חיילות עשוי להיות חלק מתכנית חירום לאומית מעין זו.

נילחם בגזענות: נאפשר, נקבל ונעודד את יוצאי אתיופיה למלא תפיקידי הוראה וניהול במסגרות חינוך

פוסט זה נכתב בעקבות שני אירועים: 1. דו"ח וועדת פלמור שבחנה את  היחס ליוצאי אתיופיה בישראל והגיש המלצות מיידיות לתיקון המצב(ראו את מאמרו של דני אדינו אבבה "צעד ראשון לשינוי" שהתפרסם בידיעות אחרונות מיום שישי, 29.7.2016, וממנו שאבתי את המידע שאציג בהמשך).2. ממצאי מחקר של רחל (אסרסש) אינגדאו-שהשלימה לא מכבר את לימודי התואר השני בחינוך לגיל הרך במכללת לוינסקי לחינוך – מחקר שהתמקד בדעות קדומות של הורים כנגד גננות ממוצא אתיופי.

דו"ח אמי פלמור(אמי פלמור, מנכ"לית משרד המשפטים) מציג תמונה קשה לגבי הגזענות וההפליה נגד יוצאי אתיופיה בישראל- אבל כאזרחים שחיים במדינה ומעורבים בנעשה בה, איננו מופתעים ממנה.  בדו"ח נקבע כי: "זה שנים חווים יוצאי אתיופיה יחס מפלה מצד הממסד ומצד אזרחי ישראל, הדרה מהמרחב הציבורי, הפליה בהשכלה ובתעסוקה, סטיגמות וסטאיאוטיפים שליליים, ואף חשופים לגילויי אלימות פיזית ומילולית".   הדו"ח של וועדת פלמור חשוב לדעתי משתי סיבות: א. הנכונות האמיצה לקחת אחריות על ביטויי ההפליה המתגלים במדינת ישראל;ב. ההמלצות המעשיות…

View original post 838 מילים נוספות