צורך בפרוטוקול התנהלות במסגרות החינוך במקרים של משברים משפחתיים(הורה בכלא, מות הורה…)

בפוסט זה אני מבקשת להבליט את הצורך בפרוטוקולים של התנהלות במקרים של משברים משפחתיים שמשפיעים על חייהם של הילדים. פרוטוקוליםשיגובשו על ידי צוותי מומחים במשרד החינוך. הכוונה למצבים שבהם נדרשת התערבות כלשהי בין ברמת הילד היחיד ומשפחתו, ברמת הגן או הכיתה עקב משבר שפוקד את המשפחה ומטבע הדברים משפיע על הילד. לרוב, נדרשת פעולה משולבת שמתייחסת לכל הגורמים שצוינו לעיל.

מערכת החינוך ערוכה להתמודד עם מגוון של  "צרכים מיוחדים" של ילדים. בין עם מדובר בבעיות התנהגות, לקויות למידה, הפרעות תקשורת ועוד.  הקטגוריה "ילדים עם צרכים מיוחדים" מונהגת כדי סמן שיש כאן צורך בהתאמות ותמיכות מיוחדות על מנת לאפשר לילדים לממש את הזכויות ואת הפוטנציאל שלהם.

אלא שמה שמפריע לעתים לילדים לממש את זכויותיהם ואת יכולותיהם הוא משבר משפחתי כלשהו שמסיט אותם ממסלול ההתנהלות הרגיל שלהם. ולכן,  חשוב בעיניי שמערכת החינוך תיתן את הדעת למגוון של מצבים כאלו ותבנה פרוטוקולים של התנהלות שינחו את הגננות, המדריכות והמפקחות, את היועצות ואת הפסיכולוגים מה לעשות בכל אחד מהמקרים.

מה שהניע אותי לכתוב את הפוסט הוא שיחות מרגשות עם גננות, מורות וסטודנטיות להוראה  מהחינוך הרגיל ומהחינוך המיוחד על מצבים משפחתיים מאתגרים , שהילדים נקלעים אליהם, ומשפיעים על הרווחה הרגשית שלהם ועל התנהלותם בתוך המסגרת החינוכית. בנוסף, במהלך השנים האחרונות קיימתי שיחות עם עמיתות בנושא ונערכו גם מחקרים (חקרי מקרה) על ידי סטודנטיות מהתואר הראשון והתואר השני, בסמינריונים של ניהול כיתה שהתחקו אחרי התנהלות המערכת במקרה של משברים משפחתיים.

תוצאת תמונה עבור ‪protocol coping with aprent's death in school‬‏

מצבים שבהם מתעורר הצורך בפרוטוקולים של התנהלות מערכת החינוך

המצבים  שבהם נתקלו סטדונטיות שאיתן עבדתי שהצריכו פרוטוקול של התנהלות היו: מקרים שבהם אחד ההורים היה בכלא(לרוב האב), חקרי מקרה שבהם היו מעורבים האחאים ה"בריאים" של ילדים עם בעיות התפתחות /מוגבלויות קשות(אוטיזם, פיגור קשה), מוות של אחד ההורים, התאבדות של בן  משפחה.

כל אחד מהמצבים שתוארו כרוך במורכבות מיוחדת. בכל אחד מהמצבים האלו יש לתת את הדעת לדרכי תמיכה בילד עצמו, לדרכי טיפול ביתר הילדים בגן או בכיתה, לתקשורת עם המשפחה, לקשרים עם גורמי תמיכה (פיקוח והנהלה, מחלקת הרווחה ברשות, פסיכולוגים, יועצותו כו').  בנוסף, חשוב מאוד כחלק מהפרוטוקול להתייחס לעמדות, תפיסות, רגשות של צוותי ההוראה. טיפול אפקטיבי בילדים שברקע מצוקות משפחתיות תלוי בין היתר בקשר הבין אישי עם אנשי החינוך (גננות, מורים, סייעות וסייעים). הקשר שרוקמים המבוגרים עם הילדים האלו תלוי גם בעמודתיהם ותפיסותיהם לגבי המצבים האלו ודרכי הטיפול בהם. וגם בדעותיהם הקדומות וחששותיהם כלפי אותם מצבים.

בחלק מהמקרים המצוקה הקשה עשויה להביא את הילדים להפגין תוקפנות שהיא סוג של קריאה לעזרה. לא אחת הטיפול בבעיה הוא טיפול משמעתי מבלי שילקח בחשבון הרקע שממנו צמחו הבעיות. יתרה מזו בניית פרוטוקול צריכה לכלול נהלי יידוע של הגננות והמורות לגבי קשיי הילדים(על ידי מחלקלת הרווחה בכפוף להסכמה כתובה ומדעת של הורים כמובן) כדי שיוכלו להיערך להתמודדות חינוכית עם המצב. בפועל, גננות ומורות שומעות על משברים במשפחה משמועות בתיווך הצוות וההורים. במצב זה אין לדעת מהו מידע המדויק  ומהו המידע המעוות שהן מקבלות.

אדגים בקצרה  אחדות מהמורכבויות הכרוכות בכל אחד מהמצבים שתיארתי כדי להבליט את הצורך בהיערכות מערכתית עם אותם המצבים. אין בכוונתי להתייחס לכל מכלול הגורמים המאפיינים כל מצב ומצב. אני מעלה חלק מהקשיים כדי להעלות את המודעות לצורך בבניית פרוטוקולים עם כל מצב ומצב.

אחד ההורים בכלא

מדובר במצב  שמקשה על הילד ועל משפחתו מכמה בחינות: היעדר אחד ההורים, חוסר לגיטימיות ואף הוקעה חברתית כנגד המעשה של ההורה שנכלא שמושלכת גם על בני משפחתו,  ערעור המצב הכלכלי של המשפחה; מיעוט מקורות תמיכה בהורה שנשאר בבית.

חלק מהקשיים מועצמים על ידי ביקורים עם הילדים בכלא. מצד אחד נעשה לעתים מאמץ לשמור על קשר עם ההורה שנמצא בכלא למען ההורה ולמען הילד. ביקורים בכלא הם דבר מאיים על מבוגרים, לא כלשכן על ילדים. הבדיקות בכניסה לכלא. הכליאה עצמה. וכל אלו כשלעתים לא אומרים לילדים את האמת. לא אומרים להם שההורה נמצא בכלא אלא מתארים את המקום כעבודה החדשה של אבא. לעתים יש מקרים שמספרים לילדים שאבא בחו"ל. והדבר לא מסתדר עם העובדות ואין הסבר למה אבא עזב.  וכל אלו במקביל לשמועות שמספרים בשכונה על הכליאה של ההורה ולכך שלא אחת מוטחת האמת  בזמנים הכי פחות צפויים ונעימים בפני הילדים.

איך מצפים מגננות ומורים לטפל במצבים כאלו ללא פרוטוקול מסודר ? נוסיף לכך גם דעות קדומות של חלק מאנשי הצוות וחוסר אבחנה בין מעשי ההורה לבין זכותו של הילד לקבל את הטיפול הטוב ביותר.

מצוקות הילדים עלולות להחמיר את התנהגותם. במקרים כאלו ללא הבנה של גורמי העומק לבעיה, מאמצים טיפול משמעתי מחמיר שרק מנכר את הילד עוד יותר. אני משערת שרבים מהילדים נדחקים ללא צורך לחינוך המיוחד עם הגדרות של הרעת התנהגות.

מידע על מדיניות לגבי ילדיםשהוריהם היו בכלא או כאלו המצויים במשפחות אומנה.

אחד ההורים מת (בעקבות מחלה או תאונה)

מצב נוסף שמחייב פרוטוקול מסודר הוא מצב של מוות של הורה של אחד התלמידים. מות אחד ההורים הערער את בסיס הביטחון של  הרגשי של הילד. מוות של הורה מפגיש את הילד ואת משפחתו עם חוסר הוודאות הקיומית שהיא חלק מהחיים של כולנו.  מצבו של הילד תלוי במידה רבה בתפקוד של ההורה שנותר בחיים ובמערכת התמיכה שההורה שנותר והילד מקבלים מהסביבה המשפחתית והקהילתית וממערכת החינוך.

במקביל  מתעורר צורך לספר לילדים גם אם הם צעירים את האמת ולא לקרוא למוות בשמות מטעים(פרידה, עלה לשמיים וכו').  האחריות על עדכון הילד מוטלת ברוב המקרים על ההורה שנשאר. על הגננת או המורה להתעדכן מה נאמר לילד. לעתים הורים מתקשים לספר לילדים את האמת ובמקרים אלו  הם נזקקים לייעוץ מקצועי.

גננות ומורות חייבות להיערך לתמיכה בילד שאחד ההורים מת וגם להתמודדות שאלות וחרדות יתר הילדים בגן. מוות של הורה של ילד  עלול לערער ילדים אחרים ולעורר חששות. בנוסף, חשוב מאוד לאפשר לילד להביע את עצמו ולדבר. מהמקרים של סטודנטיות שלי שטיפלו בסוגיה הבנתי שלעתים הייתה בגן התעלמות מוחלטת מהמוות אף שהילד רצה לשוחח ולספר על מה עובר עליו. במקרים אלו לא ננקטו  פעולות פרו-אקטיביות להתמודדות עם המצב.  ברגע שמצא אוזן קשבת, הילד צייר וסיפר בפתיחות הן על העצב והן על מחשבותיו האחרות. סיפר בטבעיות אבל היה צורך שיהיה מי שיקשיב. במקרה כזה כל הצוות צריך להיות שותף להתנהלות מומלצת במגוון של מצבים. למשל יש לקבוע מה עושים, איך עונים על שאלות, מה אומרים וכו'. לא יכול להיות שכל איש צוות יתייחס לשאלות והתייחסיות הילדים בדרך שעולה על דעתו במצב כזה.

נגעתי בעבר בלא מעט פוסטים על התמודדות של מוות של הורה. גם למקרה כזה חייב להיות פרוטוקול בגן ובבית הספר.

מפנה שוב לשני מארים בנושא "תפיסת המוות אצל ילדים צעירים רכיבים והתפתחות"; אותו מאמר מתורגם חלקית וממסוכם בעברית באתר "גיל רך", במדור  מאמרים תפיסת המוות אתר גיל רך

להיות אח או אחות לילד עם צרכים מיוחדים

האחים ה"בריאים" של ילדים עם צרכים מיוחדים זקוקים לסיוע ותמיכה. אחת הבעיות שלהם היא שהם מתנהגים כל כך יפה בגן או בכיתה, והם כל כך שקטים ושקופים שאיש לא נותן את הדעת לכך שהם זקוקים לתמיכה מיוחדת. סטודנטית שלי בתואר השני, זוהר ויצמן, ערכה מחקר בנושא. ואכן בעיני גננות וסייעות לא עלה כל צורך לתמיכה מיוחדת באחים ה,בריאים". גם במשרד החינוך לא חושבים שיש לבנות פרוטוקול מיוחד כזה לתמיכה בילדים אלו. הקשיים שלהם מתפרצים בטווח הרחוק יותר ולכן כל כך חשוב להיות פרו-אקטיביים וליזום תמיכה באחים ה"בריאים". מדובר בילדים שמגיל צעיר לומדים גם בבית וגם בגן לא למשוך תשומת לב. הם לומדים שהם לא יכולים להיות הראשונים לקבל מענה לצורכיהם. מצב זה איננו מצב בריא לילדים שצריכים לקבל מענה לצרכים שלהם. מדובר בילדים אחראים שמגיל צעיר לומדים לקחת אחריות על אחיהם(גם אם האח עם הצרכים המיוחדים הוא יותר בוגר). ילדים אלו לומדים להסתדר עם מעט תשומת לב.  בגן או בכיתה הם עשויים לקבל חיזוקים חיוביים על התנהגות טובה ועל ויתור עצמי מגמה שרק מעציה את הקושי שלהם.

גם למצב זה יש לבנות פרוטוקול. חשוב ליידע את הצוות על קיומם של אחים עם צרכים מיוחדים, כדי  שיזמו אינטראקציות עם הילד או הילדה. חשוב לא לעודד אותם לוותר אלא לדרבן אותם שיעמדו על שלהם כמו שחשוב להביע את עצמם ולהציג את האחים שלהם מבלי להתבייש.

לפוסט באתר קשרלמאמר באנגלית על קשיים של האחים הבריאים.

קרוב משפחה שהתאבד-והילד היה חשוף למידע

מדובר במצב שהשכיחות שלו נמוכה הרבה יותר מאשר המצבים שהוצגו קודם. אני מעלה את המצב הזה כאן כיוון שקרו מקרים אחדים כאלו בקרב משפחות של ילדים שביקרו בגנים וצוותי הגנים לא קיבלו הנחיות להתמודדות עם מצב של חשיפה למידע על התאבדות או ניסיון התאבדות של בן משפחה. יתרה מזו, במקרים שהתוודעתי אליהם, ההנחיה הייתה להתייעץ עם המשפחה מה לומר ולהשתמש בשכל הישרבעבודה עם הילדים והצוות בגן. דעתי היא שככל שהמצב מורכב, כך יש להשקיע יותר בבניית פרוטוקולים שינחו את התנהלות הצוותים,על מנת לא להסתמך על אינטואיציות של אנשים שעלולים לשגות.

מקרה ההתאבדות הרבה יותר מורכב מדיווח על מוות "רגיל". חשיפה להתאבדות מעלה את הסיכוי שבני משפחה כולל ילדים יראו בהתאבדות פתרון התמודדות עם מצבים מתסכלים. לכן מצבים כאלו רגישים במיוחד. אני לא מעלה על דעתי שצוותי הגנים או בתי הספר לא מקבלים הדרכה מסודרת איך לפעול, מה לומר, מה לא לומר במצב כזה. אני חושבת שמצב של התאבדות בקרב  בני המשפחה מעלה צורך בהתלבטויות של צוותים שיעלו המלצות מסודרות לצוותי החינוך. אין זה עניין לשיקול דעת מקומי.

לחוברת שמציגה  איך לשוחח עם ידלים צעירים על ניסונות התאבדות במשפחה.

תכולה מוצעת של פרוטוקול

  • הגדרת המצב:  לדוגמה ילד/תלמיד שאחד ההורים מרצה עונש בכלא
  • מה ידוע בספרות ובמחקר על המצב והשפעתו על הילדים;
  • על הילד והתפקוד שלו;
  • על המשפחה והקשר עם המשפחה;
  • העמדות והתפיסות של  כל אחת מנשות הצוות לגבי הסוגיה(למשל מה חושבים על ילדים שאבא שלהם רצח מישהו והוא נמצא בכלא; מה חושבים על מה יש לספר לילדים צעירים על מוות של קרוב משפחה; מהן תפיסותים לגבי התאבדות;
  • למי פונים לתמיכה מקצועית?
  • נהלי דיווח ושמירה על הסודיות מהגן ואל הגן;
  • פעולות שיש לעשות בתוך הצוות לתכנון הפעולה;
  • פעולות שיש לעשות עם הילד עצמ[יש לציין בפרוטוקול גם פעולות  שיש להימנע מהן במצבים כאלו];
  • פעולות עם כל ילדי הגן או הכיתה האחרים שמתחייבות מהמצב[יש לציין בפרוטוקול גם פעולות  שיש להימנע מהן במצבים כאלו];
  • פעולות עם המשפחה של הילד;
  • דיווח ופעולות ליתר ההורים/המשפחות;
  • דיווח תקופתי על התקדמות/שינויים בתפקוד של הילד;
  • סיכום שנה שלוקח בחשבון את התפקוד ויעדים לשנה הבאה;