קשר משמעותי עם גננת, מורה או יועצת כגורם לרווחה הרגשית של ילדים עם אילמות סלקטיבית

פוסט זה הוא פוסט המשך לזה שכתבתי בשבוע שעבר ובו הגדרתי את תופעת האילמות סלקטיבית, שיתפתי לגבי הניסיון האישי שלי כפסיכולוגית עם ילדים שמפגינים אילמות סלקטיבית  וכתבתי מספר המלצות של "עשה"  ו"אל תעשה" במסגרות חינוך שבהן לומדים ילדים וילדות עם אילמות סלקטיבית.

הפוסט הקודם שכתבתי עורר התעניינות בקרב הגולשות והגולשים וזיכה אותי בלא מעט תגובות משמעותיות  ומעוררות חשיבה ובהצעה של סרט נוסף לזה שהצגתי בפוסט הקודם. אני אסירת טובה לכל מי שטרח לכתוב תגובה לפוסט. הסרט שעידית צולמן הציעה לי  הוא הסרט שוברים שתיקה.  צפייה חוזרת ונשנית שלי בסרט הביאה לחידוד ההגדרה של מספר עקרונות התערבות שבהם אני מבקשת לשתף בפוסט זה-לקראת סופו.

http://buckeyemomsmeet.blogspot.co.il/2015/08/my-child-has-special-needs-and-i-am.html

אתחיל בהצגת הסרט  שוברים שתיקה

במרכז הסרט שוברים שתיקה סיפורה של שירז, ילדה מרשימה שבזמן עריכת הסרט היא בת 14 ולומדת בכיתה ט'. היא מתראיינת ארוכות לסרט, דבר שמאפשר להבין קצת יותר טוב מה עובר על האדם שסובל מאילמות סלקטיבית. במודעות עצמית  ובאומץ רב מספרת שירז על חוויותיה כילדה "כלואה" בתוך האילמות הסלקטיבית שלה החל מכיתה א' כמו לא פחות מכך על היצירתיות שהיא גייסה כדי "לצאת" מתוך עצמה באמצעות שיגור  הקלטה קולית לעמיתיה לכיתה בה הם יכולים לשמוע לראשונה את קולה(הצרוד מהתרגשות). שירז  מסבירה איך אף שרצתה לדבר, משהו שיתק אותה וגרם לה להרגיש שקיים בלוק חוסם בינה לבין העולם. במקרה של שירז, חומות האילמות הסלקטיבית הלכו והפכו גבוהים יותר עם השנים. אם בהתחלה, לפני עלייתה ארצה  לא דיברה עם ילדי כיתתה בבית ספר, אך בבית היא הייתה מסוגלת לתקשר איתם מילולית , אחרי עלייתה ארצה היא לא הייתה מסוגלת לדבר עם אנשים שקשורים לבית ספרה בכל מקום-כולל הבית שלה. מתראיינים לסרט הוריה של שירז, אחיה והיועצת בחטיבת הביניים שהקשר איתה סלל ככל הנראה את דרכה של שירז החוצה למקום שאפשר לה לתקשר מילולית עם הסובבים אותה. היועצת מצטיירת מהצפייה בסרט כדמות לא פחות מרשימה משירז. היא סיפקה לה מרחב בטוח שבו היא יכלה להרגיש היא עצמה. היועצת הייתה מוכנה לפגוש את שירז במקום שהיה לה נוח בו. "אין פה שום סוד כמוס" אומרת היועצת בהקשר האופן שבו היא עזרה לשירז לההשתמש שוב בקולה בקשר שלה עם ילדים אחרים ועם מורים בבית הספר. כל מה שצריך  הוא "פשוט להיות שם" בשביל הילדה. הקשר בין שירז לבין היועצת התנהל בהתחלה בכתב ואחר כך באמצעות הקלטות קוליות. השימוש בהקלטה הקולית בקשר עם היועצת היווה עבור שירז השראה לנסיון לשגר את ההקלטה הקולית בואטס-אפ הכיתתי.

 

תובנות לגבי הטיפול באילמות סלקטיבית שעולות מהסרט "שוברים שתיקה" ומהסרט בלי לומר מילה(סרט שהוצג בפוסט הקודם)

בסרט בלי לומר מילה, שבו מככב הילד מוסא, בן למהגרי עבודה ללא מעמד חוקי בארץ, המחנכת שלו היא זו שפורסת את חסותה עליו ויוצרת איתו קשר טוב שמאפשר לו להרגיש שייך ומוגן. עמדתה של המחנכת תורמת כנראה לא מעט לכך שבני כיתתו של מוסא(שלא לדבר על תמיר בנה של המורה) מחבבים אותו ומתאמצים ליצור קשר איתו בכל דרך אפשרית(בכתיבה  על גבי פתקים ובאמצעות המחשב). למעשה מוסא מתחיל לדבר עם המורה רק בשדה התעופה בדרכו לאתיופיה ועם ילדי כיתתו בהיותו באתיופיה. בסרט שוברים שתיקה, היועצת היא זו שיוצאת מגדרה ליצור קשר עם שירז ולהעניק לה הרגשה שהיא חשובה ושמקבלים אותה בתנאים שלה.

מטרות ההתערבות במסגרות החינוך שעולות בבירור משני הסרטים הן: 1. שהילד ירגיש שייך ובטוח במקומו -גם בשלבים שהוא אילם; 2. ליצור קשר משמעותי עם מבוגר משמעותי בתוך המוסד החינוכי-מבוגר שמהווה כתובת עבור הילד עם האילמות הסלקטיבית; 3. לעודד בתיווך של מחנך רגיש קשרים עם ילדים אחרים בכל דרך שאפשרית לילד עם האילמות הסלקטיבית. 4. להנכיח את הילד האילם בכיתתו גם בשלבים שבהם אין לו קול בדרך שאיננה מגבירה את הלחץ עליו לדבר.

העניין המרכזי הוא שהדיבור בקול של הילד ראוי שיהפך לתוצאת לוואי רצויה של טיפול שמתמקד בתחושת השייכות והביטחון של הילד-תחושה שחייבת להישען על יצירת קשרים חברתיים טובים עמו. הדיבור בקול איננו חזות הכל. בפועל, לעתים קרובות כולם עסוקים במציאת דרכים קצרות טווח להביא את הילד לידי דיבור. נסיונות אלו נכשלים לרוב כי הם אינם נותנים מענה של ממש לצורך של הילד בביטחון ושייכות ורגיעה שימתנו את החרדה החברתית ויאפשרו לו לפגוש את העולם המצטייר בעיניו כמאיים. הניסונות להביא את הילד לידי דיבור "כאן ועכשיו" רק מרחיקים את הפתרון.

תובנה נוספת חשובה היא שמורה או יועצת רגישות יצליחו לעתים קרובות למצוא דרך לתקשר עם הילד בצורה שנותנת לו ביטחון יותר מאנשי מקצוע מבריאות הנפש. כמו שהיועצת בסרט שוברים שתיקה אמרה, הטיפול  איננו כולל איזה "סוד כמוס", איזו שיטה מתוחכמת ונדירה, אלא פשוט להיות נכון להיות שם בשביל הילד ולפגוש אותו במקום שנוח לו לפגוש אותנו. זהו הבסיס שיאפשר לילדים עם אילמות סלקטיבית, כמו ששירז תיארה, לחפש בעצמם דרכים לשבור את השתיקה מול חלק מהעולם. לכן חשוב שאחד המחנכים במסגרת החינוכית שבו לומד הילד יעשה כל מה שביכולתו ליצור קשר משמעותי עם הילד או הילדה עם אילמות סלקטיבית. אין טבעי מיצירת קשר עם הילד ואין קשה ממנו במקרים של ילדים מאתגרים בדרך זו או אחרת את המבוגר. בסופו של דבר קשרים בין אישיים טובים עם ילדים עומדים בבסיס הקשר שלהם עם הוריהם, עם המחנכים שלהם וגם עם פסיכולוגים ואנשי בריאות הנפש. זהו הבסיס ההכרחי בכלל בעבודה החינוכית, והכרח בטיפול בילדים עם אילמות סלקטיבית.

 

 

אילמות סלקטיבית: מאפיינים,הפרכת מיתוסים ודרכי התערבות

בפוסט זה אציג מאפיינים של תופעה חברתית שמוכרת כאלמות סלקטיבית . מאמר של יעל דיין  מציג את תופעת האלמות סלקטיבית- בגיל הגן .  הגדרות באנגלית על אילמות סלקטיבית  ניתן למצוא בלינק המסומן כאן. אף שמדובר בתופעה חברתית שאיננה שכיחה חשוב שהורים ומחנכים יכירו אותה.  חשוב מאוד שנדע מה לעשות כשנתקלים בתופעה זו, ולא פחות חשוב ממה נימנע לעשות על מנת לא להחמיר את המצב.

... by doodler89

http://sm-support.deviantart.com/art/–563275233

הגדרות ומיתוסים

האילמות הסלקטיבית מתבטאת בכך שילדים שמדברים  בבית עם בני משפחתם כרגיל אינם מדברים כלל בגן, בבית הספר ו/או במקומות ציבוריים אחרים. לעתים ילדים עם אילמות סלקטיבית מדברים עם ילדים אך לא עם המבוגרים בגן. תופעה זו מוכרת כתופעה שממשתייכת לחרדה חברתית- חרדה שילדים מרגישים במצבים חברתיים. בניגוד לעבר , שתופעה זו הוגדרה כאילמות אלקטיבית(מתוך בחירה) די ברור היום שהחרדה משתקת את הילדים ואיננה ביטוי לשליטה באחרים או במניפולציה שהילדים מפעילים על הסביבה.  נקשרו בתופעת האילמות הסלקטיבית מיתוסים  נוספים שחשוב שנפריך. אין מדובר בילדים שעברו בהכרח טראומה ש"משתקת" אותם. וגם לא בסוג של הפרעת דיבור(אכן בטעות מפנים את הילדים לעתים לטיפולן של קלינאיות תקשורת). גם לא מדובר בתופעה זהה לביישנות או למצב שעובר לרוב מעצמו, שהילדים מתגברים עליו באופן ספונטאני.

אף שמניחים שבבסיס התופעה חרדה  חברתית עם שורשים גנטיים, הכרחי לטפל בכל מקרה לגופו ולהכיר את הדינמיקה הספציפית שלו.  מומלץ להפנות לטיפול מקצועי(של פסיכולוג או פסיכיאטר) אחרי  כחצי שנה של הימשכות התופעה.  זיהוי מוקדם וטיפול רגיש על ידי מחנכים עשויים מאוד להקל. מנגד, טעויות(שלא בכוונה רעה) של מחנכים והורים עלולות להחמיר את המצב ולגרום לילדים להסתגר עוד יותר בתוך עצמם.

ניסיון אישי

לי אישית  מוכרת התופעה מתחילת דרכי המקצועית כפסיכולוגית. נתקלתי במקרה ראשון של  אילמות סקלטיבית אצל פעוטה בהיותי סטודנטית לתואר שני בפסיכולוגיה קלינית בקליפורניה- ארה"ב, בסוף שנות השבעים של המאה הקודמת, כששימשתי כחלק מהעבודה המעשית הקלינית שלי יועצת פסיכולוגית בגן הד-סטארט. שם נתקלתי בילדה עם מאפיינים של אילמות סלקטיבית שבטעות הצוות החינוכי חשב לנכון להפנותה לטיפולה של קלינאית תקשורת -כשהמחנכות יצאו מתוך הנחה שההימנעות של הילדה מלדבר בגן מעידה על עיכוב בהתפתחות שפה. במקרה זה, הצוות החינוכי לא נטה להאמין לדיווח של ההורים שהילדה מדברת "רגיל" בבית. בתופעה הזו שמחנכות מטילות ספק באמינות הדיווח של הורי הילדים נתקלתי כמה שנים מאוחר יותר, בארץ. נתקלתי מספר פעמים בצוותי מעונות יום וגנים שביקשו מהורי הילדים הקלטות של  הילדים בבית כעדות ליכולתם לדבר. בקשה זו נבעה מחוסר האמון של המחנכים בדיווחי ההורים.

הזדמן לי גם להתנסות בטיפול מוצלח בילד שהפגין אילמות סלקטיבית בהיותי מתמחה בפסיכולוגיה קלינית בארה"ב. עבדתי אז בגן ובית ספר פרטיים שבו שולבו ילדים עם קשיים -אותו מקום תפקד כתחנה לבריאות הנפש בשעות אחה"צ. בית הספר היה בית ספר פרטי במימון פדרלי. במסגרת עבודתי במקום, הופנה אליי לטיפול  פול, ילד בגן חובה שהייתה זו השנה השניה שבה הפגין אילמות סלקטיבית. הילד למד בגן הפרטי. המשפחה והילד היו בטיפול של פסיכולוגים מנוסים ממני בשנתיים שקדמו להפניה אליי, מבלי שהסימפטומים של האילמות הסלקטיבית ייעלמו. במבט לאחור הכוונה הייתה  שאעניק לפול בעיקר טיפול תמיכתי(נזכור שמדובר בסוף שנות השבעים של המאה הקודמת-בתקופה שבה מעט  היה ידוע על אילמות סלקטיבית). אני זוכרת שבפגישות האישיות עם פול ישבנו על השטיח וציירנו ציורים משותפים מבלי שאשאל אותו שאלות ישירות שעלולות היו להלחיץ אותו. התקשורת בינינו התנהלה כתקשורת לא מילולית ברובה. רוב הדיבור שלי היה מן הסתם דיבור שתיאר את הפעולות שלנו ואני חושבת שדי הקפדתי לא לשאול את פול שאלות ישירות וסגורות . הטיפול התנהל בצורה כזו מידי שבוע עד שבאחת הפעמים יצאתי עם פול לחצר הגן . אני זוכרת כמו היום את התפעלותו  מחיפושית שגרמה לו להשמיע פעם ראשונה באוזניי ובאוזני מישהו מצוות הגן את המילה "beetle"). התרגשתי מאוד לשמוע את קולו של פול ולא היה לי קל לשמור על איפוק על מנת שתגובתי המוגזמת לא תגרום לו להיסגר. מאותה פעם התחלנו לשמוע את קולו של פול בטיפול ובגן. לפני חזרתי ארצה השתתפתי בוועדת השמה לכיתה א' רגילה לפול . המקרה של פול היה מקרה מיוחד בזה שהוא גר בבית סבו וסבתו מצד האב מאחר והאם עזבה כמה חודשים אחרי לידתו. האב גר עם הוריו  אבל תפקד יותר כ"ילד" נוסף מאשר כאב. באופן די מופלא בהתחשב בעובדה שאני הייתי פסיכולוגית צעירה ממדינה רחוקה והסבתא אישה באמצע שנות החמישים לחייה, אישה שנולדה באחת ממדינות דרום ארה"ב , נבנה קשר מצוין בין הסבתא לביני. המופלא הוא בכך שסבתא זו נתנה בי אמון-דבר לא כל כך מובן מאליו כשמדובר במתמחה צעירה שמגיעה ממדינה רחוקה וזרה לתרבות המשפחה. עד כמה שזכור לי לא סיפרו לפול שהסב והסבתא אינם הוריו. כחלק מהתהליך הטיפולי הגענו  להחלטה משותפת שיש לשתף את פול  בפרטים הביוגרפיים החשובים בחייו. לא כל כך ברור עד כמה גורמים גנטיים שקשורים בחרדה חברתית וגורמים סביבתיים שקשורים בסוד המשפחתי השפיעו על הופעת הסימפטומים של פול.  מההתנסות שלי עם פול למדתי לפתח כלים שסייעו לי בהמשך שנות עבודתי להנחות גננות ומורות בעבודה עם ילדים עם אילמות סלקטיבית. לפני שאציג מעט דרכי פעולה רצויות עם ילדים עם אילמות סלקטיבית אציג בקצרה סרט מרגש שהופק בארץ שובמרכזו מוסא ילד  בן עשר בן למהגרי עבודה מסודן.

בלי לומר מילה –סיפורו של מוסא בן העשר-סרטה של ענת גורן

אלודי, שותפתי לבלוג הכירה לי את הסרט "בלי לומר מילה" תוך כדי הכנת הפוסט. בסרט זה מוצג סיפורו של מוסא, ילד ששני הוריו מהגרי עבודה בארץ. הוא למד ארבע שנים בבית ספר יסודי ברמת אביב ג'. הוא מצטייר כילד נבון ורגיש. מחייך לפרקים, מתקשר באמצעות כתיבה בעברית והילדים בכיתתו יודעים להציע לו דף כדי שיסביר את עצמו. במשך ארבע שנות הלמידה שלו בבית הספר היסודי שבו הוא למד לא שמעו את קולו. המחנכת שלו  לקחה אותו תחת חסותה ותמכה בידידות העמוקה שנרקמה בין מוסא לתמיר, בנה. מוסא נע מידי יום בין הכיתה בצפון תל אביב לדירת החדר הדלה בדרומה של העיר.   צו גירוש מוצא נגד האם והיא מחליטה לעזוב לאתיופיה עם בנה, כשהאב מחליט להישאר בארץ. המפתיע הוא שבאתיופיה מוסא שב לדבר בבית הספר עם מורים וילדים. יתרה מזו הוא משוחח  בטלפון עם ילדים מהכיתה שעזב ברמת אביב. מהסרט נראה כי הוא לומד באתיופיה בבית ספר טוב שממומן מכספי החסכונות של האם בארץ. אבל מעמדם הכלכלי אינו יציב כי האם לא מצאה תעסוקה באתיופיה. מוסא ממשיך לדבר. מה עמד מאחורי שתיקתו של מוסא? לא ברור. אבל , די ברור שהמעברים היומיומיים מצפון העיר לדרומה, החשיפה למצב מלחיץ של איום תמידי שהוריו ייתפסו ויישלחו לכלא,  החיפוש של זהות עצמית ברורה, לא הקלו עליו.

מה מחנכים יכולים לעשות ?

אילמות סלקטיבית בהיותה תופעה שמשקפת חרדה חברתית מחייבת שאחרי שמזהים את קשיים של הילדים, נעשה כל שביכולתנו כדי  להפחית את המתח שחווים הילדים מצד אחד, ועל מנת ליצור תנאיים שיאפשרו השתתפות והבעה משמעותית שלהם, מצד שני. חשוב לא לוותר על השתתפותם של הילדים. לשם כך מה שאני מציעה הוא שגננות או מורות תתחלנה ביצירת קשר לא מילולי עם הילדים. אם מדובר בילדים בגיל הגן ניתן לצייר ציור משותף כשהגננת  מציעה שהילד יבחר צבע אחד והיא עצמה תבחר צבע שונה. אני מציעה על הנהגת ציור לפי תור כשהגננת או המורה ממשיכה את ציור של הילד בדרך כלשהי. ניתן להתמיד בפעילות זו מספר דקות כשחשוב לא לתבוע מהילד לומר דבר כלשהו. לחלופין, ניתן ליזום אינטראקציות לא מילוליות באמצעות כדור או משחק הרכבה בתורות. משחקים אלו מבטיחים תקשורת  מתואמת בין המבוגר לילד מבלי להכריח את הילד לדבר. סוג זה של פעילות מעמיק את הקשר בין המבוגר לילד, מאותת שתקשורת עמו חשובה ולא מחייב את הילד לדבר ובכך עשוי להפחית את החרדה שהוא חש. במצבים שבהם האילמות איננה נמשכת זמן רב, נסיונות מסוג זה עשויים להביא לפתיחת ערוץ של תקשורת עם הילד, להפחתת החרדה ולכך שהילד ירצה לדבר. חשוב לא לוותר על הילד. יש לפנות אליו בשאלות פתוחות כדי להשאיר תמיד דלת פתוחה לשיחה איתו. הנחיות ברוח זו לגננות ולסטדונטיות להוראה הביאו להתחלה של דיבור אצל חלק מהילדים בגנים. חשוב בנוסף, לתאם מאמצים עם הורי הילדים. לעדכן אותם בנעשה בגן ולקבל עדכונים לגבי הנעשה בבית. לעודד מפגשים עם ילדים מהגן בשעות אחה"צ.

לסיכום, חשוב לאתר ילדים שמפגינים אילמות סלקטיבית(תופעה שמונעת מהם לתקשר עם מבוגרים או עם מבוגרים וילדים בגן או בבית הספר). חשוב שנבין שהתופעה לא תעבור מעצמה שהאילמות מבטאת חרדה וקושי ולא ניסיון של הילד "לעשות דווקא". לכן חשוב ליצור תנאיים שיאפשרו לילדים להרגיש שייכים. חשוב לא לוותר על השתתפותם בדרך ובתדירות שמתאימות להם. חשוב שניצור קשר יומיומי איתם באמצעים לא מילוליים.

מה כדאי שלא נעשה ?

לא נטיל ספק בדיווחי ההורים שהילדים מדברים בבית. לא נניח שהילדים בוחרים לא לדבר-כדאי שנבין שהם חווים סוג של חרדה משתקת.

לא נלחץ עליהם להשתתף ולדבר. במקביל לא נתעלם מקיומם. נתקלתי  לפני כמה שנים בדיווח של סטדונטית להוראה שכשפנתה לילדה עולה חדשה עם אילמות סלקטיבית, כחלק מיישום תכנית התערבות, נתקלה בתגובה של ילדים שאמרו לה להרפות כי הילדה לא יודעת לדבר אז חבל על המאמץ. דברי הילדים שיקפו במידה לא מעטה את עמדת צוות הגן.

חשוב גם לא להאשים את הורי הילדים בתופעה. אם התופעה ממשיכה ואיננו מצליחים בכוחות עצמנו ליצור תנאים לכך שהילד ידבר, נפנה את הילד לטיפול פסיכולוגי.