ניהול פרידות קטנות וגדולות כחלק מהחיים בגיל הרך

פוסט זה מתמקד בפרידות ומשמעותן לילדים צעירים, ולהורים והמחנכים שלהם. תחילת שנת הלימודים בגנים ובבית הספר כרוכה מצד אחד במפגשים חדשים ומצד שני בפרידה מהבית ומהמפגש היומיומי עם המשפחה, מהידוע ומהמוכר. גם סוף שנת הלימודים, ההתחלה הרשמית של הקיץ, התחלת חופשת הקיץ במערכת החינוך -כל אלו כרוכים בפרידות יותר גדולות ומודעות. נזכור גם לצד הפרידות ה"גדולות" ישנם גם "פרידות קטנות". הפרידות הקטנות הם חלק מחיי היומיום של כולנו-והן  מצבים הנחווים על ידי תינוקות ופעוטות על בסיס יומיומי. ישנן גם  פרידות קטנטנות שנחוות על ידי פעוטות-למשל כשהם נכנסים פתאום לחדר יותר מרוחק בבית או בגן שאין בו לזמן מה קשר עין ישיר עם מבוגרים או ילדים קרובים; ישנה פרידה  קצרצרה מאבא כשכל המשפחה מתהלכת לה ברחוב ואבא נכנס לחנות לזמן מה ואימא נשארת עם הילדה בעגלה; או כשבלון הליום נחשק שזה עתה נקנה חומק לו ועף גבוה גבוה לשמיים ולא ניתן להשיגו. ישנה את הפרידה היומיומית הכרוכה בהליכה לישון; נפרדים מהורים או מבני משפחה אחרים בבוקר כשנכנסים למסגרת החינוכית; נפרדים מהבית. ישנם בחיי הילדים גם פרידות גדולות יותר; ההורים יוצאים למילאוים או נוסעים לחו"ל; או מתגרשים ועוברים לגור בדירה אחרת; או במקרים נדירים הרבה יותר וקיצוניים מתים. בסוג היותר נדיר וקיצוני של פרידה לא אטפל בפוסט זה. העניין טופל בפוסטים קודמים.

פרידות קטנות מכינות את הילד לפרידות יותר גדולות. לכן חשוב לא לשאוף לכך שסביבת הילד תהיה כזו שהיא נטולת פרידות. ממילא הדבר גם בלתי אפשרי!

חשוב להבין שריבוי של התנסות בפרידות קטנות "מוצלחות" מדמויות קרובות מחזקות שני דברים אצל הילד: 1. את האמון שהאדם החשוב יחזור-יצירת ציפיות לחזרה של האדם הקרוב; 2. את האמון ביכולת ההישרדות של הילד גם בנפרד מהדמות הקרובה(בעיקר ההורים)-דהיינו פרידות מוצלחות עשויות לתרום לגיבוש הזהות העצמית של הילד כישות נפרדת.

חשוב להבין עוד משהו מרכזי בעניין הפרידה. פרידה נחווית כסוג של קריעה, נפרדות ממשהו רק כאשר האדם, הילד הקטן קשור לאותו אדם, בעל חיים או חפץ. זאת אומרת הפרידה  היא הצד השני של מטבע שבצד האחר שלו יש קשר, חיבור. ולכן תהליך הפרידה והאופן שבו היא נחוית קשור באופן ישיר והדוק לאופי הקשר הקיים עם הישות שממנה נפרדים. דהיינו כדי שתהיה פרידה "טובה" שלא "מפרקת" את הילד רגשית חייב להיות קשר טוב  בין  המבוגר לבין הילד הנפרד ממנו. גמציעה לעיין גם במאמר מעולה של ננסי בלבן על פרידות במסגרות חינוך לגילה רך ועל זיקות הגומלין בין פרידה לבנייה של אמון בסיסי.

כשנפרדים מישות חשובה(אדם או חפץ או חוויה כמו סרט או ספר)  חווים סוג של קושי, מועקה. הילדים הצעירים התלויים יותר בישויות חיצוניות  לקיומם בהשוואה למבוגרים, עשויים לחוות את הקושי של הפרידה בעוצמה גבוהה יותר. גם התופעה עצמה חדשה להם יחסית. יש להם בהתחלה פחות ניסיון בפרידות-ניסיון שהולך ומצטבר במהרה.

נשאלת השאלה מה עלינו כמבוגרים לעשות בעניין הפרידות של הילדים. כמבוגרים אחראיים על הילדים אנחנו מרגישים דחף לעתים להגן עליהם ולחסוך מהם את הצער של הפרידות. אלא שבגלל שהפרידות הם חלק מהחיים היומיומיים של הילדים חשוב, כחלק מהכשרתם לחיים האמיתיים, לעזור להם וללמד אותם לנהל את הפרידות ולהתנהל בתוך הפרידות בצורה שבונה את תחשות הרווחה הרגשית שלהם.

איך מתנהלים עם הילדים במצבי פרידה ואיך מכשירים  אותם לנהל פרידות "טובות"?

אזכיר שלא ניתן ולדעתי גם אין זה רצוי לשאוף ל"מחיקת" העצב של הילדים שקשור לפרידה. המטרה היא לבנות תרחישי פרידות עם  פעוטות שיסייעו להם בסופו של דבר ללמוד לנהל את הפרדות שלהם בצורה טובה: דהיינו בצורה שבה יבינו שרוב הסיכויים שהאדם שממנו הם נפרדים או החפץ או הישות האחרת שממנה הם נפרדים ישובו וכן שהם עצמם ימישכו להתקיים גם אחרי הפרידה הזו וכמה פרידות נוספות.

ניהול פרידות בבית

כהורים או מטפלים בפעוטות חשוב שנבין שהם בשלב של למידה של "כללי המשחק" של הפרידה ולכן חשוב שנשתדל להקדיש זמן לפרידה נאותה מהילד גם כשהוא  יוצא וגם כשאנשים חשובים לו יוצאים מהבית ונפרדים ממנו.

כבסיס לפרידות טובות חשוב שהילד יבנה קשר של התקשרות בטוחה, קשר שבו הוא נותן אמון במבוגרים שמטפלים בו. קביעות יחסית בזהות המטפלים היא דבר חשוב כמו גם היענות לצרכים של הילד. בעוד שבהחלט אפשרי שכמה מטפלים יצרו קשר של התקשרות בטוחה עם הפעוט(אימא, אבא או אימא אימא ואבא אבא, סבא סבתא, מטפלת, גננת, אח), אין זה סביר שהרבה מאוד אנשים יתחלפו בטיפול בפעוט.

 כדי להקל על הפרידה חשוב להכין את הילד לקראתה, ולבנות סוג של טקס פרידה(לסמן שלום ביד, ללוות למעלית). עוזר כשהאדם שנשאר לשמור על הילד מחזיק אותו בידיים בשעת הפרידה או נותן לו יד. עוזר להגיד לפעוט שהאדם שממנו נפרדים יחזור("אימא הולכת לעבודה, לסרט, לסבתא-אימא תחזור"). חשוב להשלים את הפרידה גם אם הילד בוכה. חשוב להימנע מחזרות של האדם הנפרד כדי להרגיע את הילד וזאת כדי לא ליצור אשליה אצל הילד שניתן לבטל פרידות מהיומיום שלו. במקביל חשוב מאוד לא להיעלם לילד כדי להימנע מהבכי של הפרידה. ככל הילד יראה את האדם העוזב כך הוא ייטיב להבין את הפרידה.

הליכה לישון קשה לעתים לפעוטות גם בגלל הפרידה מאנשי הבית האחרים. גם כאן חשוב לבנות שגרה שתחזור על עצמה מידי ערב. איסוף צעצועים . לומר "לילה טוב" לצעצועים ולאנשים שנמצאים בבית.

לסיוע בפרידות יומיומיות בכלל ולקראת שינה בפרט,  אני ממליצה על הספר הקלאסי "לילה טוב ירח" מאת מרגרט וויז בראון שאויר על ידי קלמנט נרד, ותורגם לעברית על ידי מלצר. הספר יצא לאור בארה"ב בשנת 1947. בראון נפטרה בראשית שנות ה-50-והספר נמכר בעולם בשפות שונות בעשרות מיליוני עותקים ומשמש למיליוני ילדים בעולם להגיד לילה טוב לבובות, לרהיטים, לירח ולהיפרד מההורים ומהיום וללהיכנס לתוך השינה המנחמת.

Goodnightmoon.jpg

ספר ילדים נהדר  נוסף שהקראתו החוזרת מאפשרת שיחה עם פעוטות וילדים צערים על פרידות הוא ספרו של מרטין ודל (איורים פטריק בנסון) "ינשופונים". ספר זה מטפל בפרידה מאמא ינשופה שיצא לצוד אוכל לגוזליה, על מחיר החרדה שהוא גובה, השמחה שבמפגש המחודש עם האם והתמיכה המנחמת שטמונה בקשר בין אחים. איוריו של הספר מוסיפים לדרמה שבסיפור ההמתנה של שלושת האחים שרה, פרסי וביל לאימא ינשופה בלילה, ביער החשוך.

ניהול פרידות במסגרות חינוך לגיל הרך

הכנסת תינוקות ופעוטות למסגרות חינוך(משפחתונים, פעוטונים, מעונות, גנים) הוא תהליך רגיש. אחד השלבים המאתגרים הוא הבכי של הפעוטות בתחילת השנה-בכי שנובע לרוב מקושי להיפרד מההורים במיוחד כשמדובר בהישארות במסגרות חינוך שבהן אנשים שאינם מוכרים לילד.  הבסיס לקליטה טובה לתוך מערכת חינוך ולהקלה על הפרדות מההורים הוא קשר התקשרות טוב עם מטפלות, מחנכות או גננות במסגרת החינוך. הקליטה של הצעירים חייבת להיעשות כך שתאפשר  בניית קשר אישי עם מבוגר מטפל אחראי. קליטה בקבוצות קטנות. היכרות עם תחביבי הילד. הכירות עם דרכי הרגעתו. הנחיה שההורים גם כשהם נוכחים בתחילת השנה יפנו את הפעוט בבקשות למבוגר מטפל בגן כדי לאפשר בנייה של קשר התקשרות בטוחה עם אותו המבוגר. קליטת קבוצות קטנות של ילדים לזמנים קצובים במקום את כל ילדי הגן עשויה מאוד לעזור. להרחבה על הסתגלות בתחילת השנה ראו פוסט שנקרא"להתחיל ברגל ימין").

כמו כן, חשוב שהילדים יכירו את כל "פינות" הגן לרבות השירותים.  אצל תינוקות טיפול מקביל חופף של אחד ההורים והמטפלת המקבלת את הילד עשוי בתהליך של התניה  לסייע לבניית קשר עם הפעוט. חפץ מעבר שפעוט מביא מהבית ומייצג את  ואת המוכר עבורו עשוי לסייע(ראו פוסט בנושא חפצי מעבר).

אבל אחרי כל ההכנות מגיע גם רגע הפרידה מההורים. חשוב גם במקרים אלו שההורים לא ייעלמו ויפרדו מהפעוט כשמבוגר מטפל נותן לו יד או מחזיק אותו בידיים. חשוב שהפעוט ירגיש שיש מי שמטפל בו במסגרת החלופית ושההורים יגיעו לקחת אותו. חשוב לתת לפעוטות סימנים לגבי שעות החזרה של ההורים(אחרי האוכל, אחרי השינה). ככל שהילד ירגיש שייכות למסגרת החינוך הקולטת כך יהיה לו קל יותר להיפרד מהוריו. חשוב לקצוב בתחילת השנה את זמן הפרידה בהתאם לקלות שבה מוכן הילד להיפרד מהוריו. אבל חשוב באותה מידה לא להיכנס ולצאת בעקבות בכי של הילד. כי הכניסות והיציאות האלו של ההורים עלולות להקשות על הילד את הפרידה. חשוב לא להכניס שינויים בחיי הילד סביב הכניסה למסגרת חינוך. לא לזרז  "גמילה" . גיבוש טקסי פרידה ממהורים עשוי להקל כי נקלטת אצל הילד הקביעות של הטקס שכוללת בתוכה את השיבה של ההורה בסופו של דבר לקחת את הילד.

ספר ילדים שעשוי לסייע לילד לעבד את התהליך הפרידה מההורים והקליטה למסגרת החינוך הוא הספר של שולה מודן:"ליאור בכה כשאימא הלכה" (איורים יעל ליאור; אדם מוציאים לאור). ספר זה מציג תהליך שבו בנוסף לגננת, גמד קטן(שמייצג את הקול הפנימי של הילד, הביטחון שבקשר שמופנם בתוך תודעתו)  מסייע לליאור להתמודד עם הפרידה מהאם. כשליאור הדומע אומר "אבל אני לא רוצה להישאר לבדי" משיב לו הגמד גיע גיע:" הסתכל…אתה בכלל לא לבדך. אני איתך, עירית הגננת איתך, הרבה ילדים איתך,… והמון  צעצועים…".

תוצאת תמונה עבור ליאור בכה כשאמא הלכה

לסיכום: בפוסט זה הגדרתי את מטרת החינוך סביב פרידות כלמידה של ניהול תהליך הפרידה. שבתי והדגשתי שאי אפשר, בעיניי גם לא צריך, למחוק את העצב שמתלווה לפרידה אלא, שיש ללמד את הילדים להתנהל במצב זה.  הדגשתי שמטרות החינוך סביב פרידות הן: א. שהילד ילמד שלרוב מעגל של פרידות מסתיים במפגש מחודש עם הישות שממנה הוא נפרד;ב. שהילד ילמד שהוא מסוגל להתקיים כישות עצמאית גם בהיעדר האדם הקרוב שממנו הוא נפרד. בנוסף, נאמר שגם שפרידה טובה מחייבת בניית קשר של התקשרות בטוחה גם עם ההורים והמטפלים בבית וגם עם המחנכות במסגרות החינוך. ללא קשר טוב מסוג זה לא יכולה להתקיים פרידה טובה. הדגשתי את חשיבות טקס הפרידה החוזר ונשנה כשהילד מרגיש בידיים בטוחות שכשהוא נפרד. הזהרתי מפני היעלמות שעשויה להפחית את הבכי בטווח המיידי אבל להקשות על פרידות בעתיד. הצעתי גם על אפשור של שימוש בחפצי מעבר במסגרות החינוך והזכרתי ספרי ילדים אחדים שקריאתם החזורת עשויה לסייע לעבד רגשית  את עניין הפרידה ולאפשר להורים ולמחנכות לשוחח עם הילד על הפרידה, לשמוע ממנו מה מטריד אותו ולהכין אותו לפרידות נוספות כשהוא יחסית רגוע.

האומץ לא להדחיק את השפעת המדיה על אינטראקציות הורים -ילדים

פוסט זה נועד לשמש  כ"צלצול השכמה"-כדבריה של  Emma Robertson מוועידת המנהלים והמנהלות[של בתי ספר  פרטיים בבריטניה) -להורי הילדים במאה ה-21 בכל הקשור לאיכות וערוצי האינטראקציות ביניהם לבין ילדיהם.

המדיה הדיגיטאלית קיימת והיא "כאן להישאר". השאלה איננה כלל אם היא "טובה" או רעה". אלא השאלה שיש לשאול היא: איך נחנך את ילדינו בעידן הדיגיטאלי? הכוונה לחנך במעשים ולא רק במילים! איך נמזער את הנזקים הנגרמים מההיגררות שלנו לשימוש לא אחראי במדיה שמסב נזקים לקשר עם הילדים, ולהרגלי צריכת המדיה של הילדים עצמם? שימו לב שתחילה כתבתי התמכרות למדיה ואחר כך שיניתי את המונח להיגררות שלנו לשימוש לא אחראי במדיה.  השינוי בניסוח בא להצביע על מרחב הרבה יותר  נרחב של אפשרויות שינוי בהרגלים שלנו, אם רק נחליט להשקיע את האנרגיות הנדרשות בשינויים אלו. השימוש במונח התמכרות שהוא די שגור בפינו בהקשר להישאבות לשימוש במדיה על חשבון אינטראקציות                 פנים-אל-פנים ,עלול לשמש כתירוץ לחוסר[היכולת?] ההשתנות שלנו.

לפני התעמקות בנתוני סקר שנערך בבריטניה על עמדות ילדים כלפי השימוש של הוריהם במדיה, אני מבקשת לשם בדיקה עצמית שתשיבו על השאלות הבאות:

1. מה אתם חושבים שחושבים ילדיכם על השימוש שלכם בניידים ומכשירים אחרים בזמן השיחות איתם?

2. האם אתם משתמשים במכשירים דיגיטאליים בזמן שיחות עם ילדיכם?

3. מהי התדירות שבה אתם משתמשים במדיה דיגיטאלית תוך כדי שיחה עם ילדיכם? ועם אנשים אחרים בנוכחות ושלא בנוכחות ילדיכם?

4. האם אתם בודקים קבלת הודעות בניידים במהלך ארוחות משפחתיות?

5. איך אתם מרגישים כשאדם מבוגר אחר בוחן את הטלפון הנייד שלו במהלך שיחה איתכם?

6. איך אתם מרגישים כשילדכן מתעסק בניידים בזמן אינטראקציות איתכם?

לקראת הקיץ שעבר(קיץ 2016) כתבתי על החשיבות של תקשורת פנים-אל-פנים של ההורים עם ילדיהם   עקב צפייה מזדמנת באינרטאקציות בין הורים לילדי גן ברחוב בדרכם אל ומגני הילדים שבהן ההורים  היו מרוכזים בנייד או בטבלט בשעה שהילדים הצעירים סיפרו חוויות מהגן. בפוסט אחר כתבתי בעקבות כתבה של ליאון תמיר על ירידה באמפתיה של בני נוער בהשוואה להוריהם  ועל חשיבות הטיפוח של אמפתיה וחמלה בעידן של שימוש מוגבר בטכנולוגיה דיגיטאלית כתחליף לאינטראקציות רציפות פנים-אל-פנים בין אנשים. בינתיים נחשפתי לנתונים מחקריים שקשורים לשימוש ההורים במדיה דיגיטאלית במהלך אינטראקציות עם ילדיהם.

את הפוסט הנוכחי אני כותבת אפוא בעקבות חשיפה לסקר עדכני שנערך בבריטניה ופורסם בסוף אפריל 2017 שנגע לאופן בו רואים ילדים  בני 11 עד 18 את השפעת השימוש במדיה דיגיטאלית על ידי הוריהם. אציג בהמשך מעט נתונים, אבל הדבר במטטריד בנתוני הסקר מעל ומבר לדיווחים על כך שהשימוש של ההורים במדינ ה מפריע לילדים הוא אי ההתאמות שנמצאות בין דיווחי ההורים לבין דיווחי הילדים.

בעיני הילדים-יש בעיה ! השימוש של הוריהם במדיה דיגיטאלית  מפריעה לקשר איתם

Image

https://bizgovsociii.wordpress.com/2012/04/30/love-the-ones-youre-with/

מספר נתונים מהסקר של ה-BBC NEWS שממצאיו פורסמו בסוף אפריל בכתבה שנכתבה על ידי Judith Burns. בסקר השתתפו 2000 ילדים בריטיים בני 11-18 שנים.

כשני שליש מהם אמרו שביקשו מהוריהם להפסיק לבדוק את הנייד או מכשירים דיגיטליים אחרים במהלך אינטראקציות איתם. 14% דיווחו שהוריהם גלשו במהלך ארוחות משפחתיות ומנגד 95% מההורים אמרו שאינם משתמשים במדיה במהלך ארוחות!

82% מהילדים הביעו רצון שהארוחות המשפחתיות יתנהלו ללא ניידים ומכשירים דיגיטאליים אחרים. 22% אמרו שבני המשפחה נהנים פחות מאינטראקציות שמפחתיות בעקבות שימוש ב מוגבר באמצעים דיגיטאליים.

36% מהילדים דרשו מהוריהם להפסיק להשתמש בניידים . 46% מהאלו שביקשו אמרו שהוריהם סרבו להיענות לבקשותיהם.

מנגד רק 10% מההורים חשבו שתדירות השימוש שלהם במכשירים דיגיטאליים מטריד את ידליהם אף ש-46% ממהורים חשבו שהם משתמשים יותר מידי במכשירים דיגיטאליים.

ממצאים דומים על השימוש המופרז של הורים בניידים בזמן ארוחות משפחתיות במסעדות דווחו במחקר שנערך על ידי ה-Official Journal of the American Academy of Pediatrics. במחקר זה צפו החוקרים בכחמישים משפחות  מבוסטון ארה,ב במהלך ארוחות שמפחתיות. על ממצאי המחקר דווח במדור הבריאות של וואלה.

לאור נתונים אלו על דרך השימוש של ההורים אין זה מפתיע שכ50% מהילדים בודקים את הניידים אחרי שהולכים לישון על אף שהם מודעים לכך ששימוש זה גורם להם להגיע עייפים ולא מרוכזים לבית הספר.

מגמות מדאיגות על השימוש של הילדים במדיה

במקביל לנתונים על השימוש של ההורים במדיה דיגיטאלית נמצא שהילדים עצמם מפריזים בשימוש במדיה-שימוש שפוגע בתחושת הרווחה הרגשית שלהם.

למשל(בסקר שדווח במאמר של BBC NEWS שנכתב על ידי Judith Burns והוזכר למעלה, נמצא שכ-50% מהילדים בגיל יסודי בודקים את הנייד אחרי שהם הולכים לישון אף שהם מודעים לכך ששימוש זה גורם להם להגיע לבית הספר עייפים ולא מורכזים. 72% מהילדים אמרו שנמצאים באינטנט בין שלוש לעשר שעות ביממה. 11% מהילדים אמרו שנמצאים באינטרנט 15 שעות ביממה במהלך סופי השבוע.

מחקר שנערך באוניברסיטת סטאנפורד בארה"ב על ידי Pea et al)2012) מצא  קשר שלילי בין שכיחות השימוש במדיה דיגיטאלית על סוגיה השונים(ניידים, וידאו, טלויזיה, רשתות חברתיות) לבין תחושת הרווחה הרגשית חברתית של ילדות בנות 8-12. דהיינו ככלש השתמשו יותר במדיה דיגיטאלית כך תחשות ברווחה הרגשית חברתית ירדה ולהיפך. במקביל נמצא קשר חיובי בתקשורת פנים-אל-פנים של הילדות עם אנשים אחרים0ילדים ומבוגרים כאחד) לבין תחושת הרווחה הרגשית חברתית.

מסקנות מדאיגות שעולות מהנתונים ודרכי פעולה לטיפול בהן

מכל הנתונים האלו ניתן ללמוד על כמה מגמות מדאיגות:

  • גם ההורים וגם הילדים נראים מודעים לנזקים לאינטראקציות הבין- אישיות שהשימוש של ההזולת במכשירים הדיגיטאליים.
  • עם זאת, הורים מוכנים הרבה פחות להודות בהפרעה שהשימוש שלהם עצמם במדיה גורמת לאינטראקציות עם ילדיהם.
  • נראה שנכנס לתמונה אלמנט של קושי בשליטה עצמית של סוג של היגררות בלתי אחראית לשימוש במדיה.
  • מעניינים הפערים בין דיווחי הילדים לבין דיווחי ההורים בשימוש במדיה על ידי ההורים:
  • עצוב לגלות עד כמה ללא מחשבה יתרה וניסיון לשלוט באינסטינקטים שלנו אנחנו עושים בעליל דברים שאנחנו יודעים שפוגעים בקשר שלנו עם הילדים.

מה שנדרש הוא לדברי Mike Buchanan לכתוב מחדש את ספר החוקים של המשפחה וללמוד לדבוק בהם. ספר חוקים שמסכימים על ריסון עצמי בשימוש במדיה דיגיטאלית  במהלך אינטראקציות עם אנשים אחרים. ספר חוקים שבו מפגשים משפחתיים מסוימים(כגון ארוחות) יהיו חופשיים לחלוטין מהיצאות מדיה בסביבתם("media free social encounters").

הדוגמה האישית של ההורים לגבי דרכי שימוש במדיה קריטית. אי אפשר לאסור על הילדים דרכי פעולה שבהן אנו עצמנו נוקטים. לכן השינוי לדעתי מתחיל מהביקורת העצמית שלנו את עצמנו. אנחנו כהורים חייבים להיות מודעים לקיומה של בעיית השימוש הלא אחראי במדיה ולא להדחיק אותה. אחזור על משהו שכתבתי  הרבה פעמים בפוסטים שונים על בסיס ממצאי מחקר ותפיסה מקצועית ואנושית. אין דבר חשוב יותר מאיכות הקשר שלנו עם ילדינו. אין דבר חשוב יותר לרווחה הרגשית של כולנו מאיכות הקשרים הבין אישיים עם בני אדם אחרים. לשם כך נדרש לגבש הרגלי צריכה במדיה שאינם פוגעים ברקמת הקשרים הבין אישיים שלנו עם הסובבים אותנו.  המדיה שואבת אותנו לתוכה. אנחנו נגררים לשימוש בלתי אחראי במדיה על חשבון המפגשים פנים-אל-פנים עם אנשים אחרים. על כן הכרחי להשקיע את המאמץ הנדרש  לגבש הרגלים של צריכה במדיה שאינם פוגעים בקשרים הבין אישיים עם הזולת. לשם כך חשוב שנסתכל על עצמנו מבחוץ ולבדוק איזה מודל של קשר בין אישי אנחנו מציבים לילדינו. עלינו לשנות את הרגלי הצריכה שלנו במדיה במקביל לחינוך ילידנו לא לאפשר למדיה לפגוע בקשריהם הבין אישיים וברווחה הרגשית שלהם. 

תרומת ההורים לטיפוח כשירותם החברתית של ילדיהם הצעירים

מטרת הפוסט להצביע על דרכים שבאמצעותם יכולים הורים לילדים צעירים לתרום לטיפוח כשירותם החברתית. ההנחה היא שקשרים בין אישיים טובים, מתחילת החיים תורמים לרווחה הרגשית ולהתפתחות החברתית והקוגניטיבית של הילדים. בעיקר התקשרות בטוחה בין הורים לילדים חשובה כי באמצעותה לומד התינוק, הפעוט והילד הצעיר שיש על מי לסמוך, שיש מי שיהיה זמין לתת מענה לצרכים, חששות וחרדות, עניין של הילד. קשרים טובים ובטוחים עם הורים בינקות מהווים בסיס לקשרים בין-אישיים מאוחרים יותר, מעין אבטיפוס לקשרים הבין אישיים הנוספים של הילד-בין היתר גם קשרים טובים בקרב קבוצת השווים (לדוגמה -. National Academy of Sciences Parenting matters) .

בפוסטים קודמים בבלוג הזה טיפלנו בסוגיית הכשירות החברתית ודרכי טיפוחה לרבות דרכי התמודדות עם קשיים חברתיים והתנהגותיים. אזכיר שסרוף ושותפיו הגדירו כשירות חברתית כ"יכולת ליצור אינטראקציות זורמות ויעילות עם בני הגיל, להרגיש רגשות חיוביים כלפי ילדים; לעורר בילדים אחרים עניין, הערכה וחיבה; היכולת להנהיג בהזדמנויות מסוימות ולהיות מונהג באחרות; היכולת לקיים פעילות גומלין בתורות (סרוף ושו"ת, 1998). נזכיר גם שקשרים טובים בקרב קבוצת בני הגיל הם קשרים שוויוניים.

ילדים עם כשירות חברתית גבוהה הם עצמאיים יותר ופחות נתונים להשפעות לא טובות, משתפים פעולה יותר ממתנגדים, תכליתיים, ידידותיים יותר מעוינים ובעלי שליטה עצמית יותר מאשר אימפולסיביים( Landy , 2009).

הורים תורמים להתפתחותם הרגשית חברתית של הילדים על ידי היענות עקבית לצרכים שלהם ותמיכה בהתמודדות עם פחדים ואתגרים נוספים שהילד נתקל בהם(Bretherton, 1985; Parenting matters :  National Academy of Sciences,2016) מתחילת חייהם. באמצעות קשר טוב עם הורי הילדים(חום והכלה, גבולות על ההתנהגות, אפשור של אוטונומיה-Barbrer, Stolz & Olsen, 2005 ) בסיטואציות יומיומיות מפתחים הילדים שליטה עצמית, שיתוף פעולה ונכונות ויכולת לקחת פרספקטיבה של הזולת (Landy , 2009).

Expanding the Circle: Teaching Children the Values and Actions of Inclusion

הכרה בתרומת ההורים לטיפוח כשירותם החברתית של הילדים איננה מתעלמת מאופיו של הקשר הורה-ילד כקשר הדדי שבו הילד משפיע על הקשר ועל ההורה באמצעות התנהגויות שמושפעות מהטמפרמנט , יכולת השליטה העצמית , ודרכי ההתמודדותו  שלו עם קשיים. אלא שהתפיסה ההדדית של הקשרים האלו פירושה שמאפייני הילד, שהוזכרו למעלה, לא רק משפיעים על ההורה ועל הקשר  איתו, אלא גם מושפעים ממנו. אין ספק שיש ילדים שאופיים הנוח, החברותיות  ומצב הרוח החיובי שלהם בדרך כלל, מקלים על יצירת קשר טוב עם הוריהם ובהמשך עם ילדים ואנשים מבוגרים אחרים. במקרים אלו אנחנו מאוד גאים בעצמנו ולא כל כך נותנים את הדעת לתהליכים אשר עוזרים לנו לעזור לילדינו לטפח כישורים חברתיים. אלא שישנם ילדים רבים אחרים שנטיותיהם הטמפרמנטאליות מקשות על יצירת קשר ראשוני טוב עם הורים ועם אנשים אחרים. הם בוכים יותר. רגזנים יותר. אימפולסיבים יותר. קשה יותר להבין את צרכיהם. יצירת קשר טוב עם ילדים אלו אפשרי בהחלט, אבל מחייב את ההורים למאמץ רב יותר לגישה יותר רפלקטיבית. מעניין לציין את טענתו של בלסקי (Belksy,2015 ) בהתבסס על סקירה של מחקרים רבים שילדים פגיעים יותר להשפעת הסביבה הם גם המועדמדים הטובים ביותר להפיק תועלת מהתערבות מיטיבה של הוריהם והמחנכים שלהם.   אציין עוד שבחיים האמיתיים כמו בחיים האמיתיים רוב הילדים הם אי שם באמצע וכמעט כולם יצטרכו בזמן זה או אחר תמיכה וסיוע ישירים מהוריהם וממבוגרים אוהדים אחרים על מנת לשגשג רגשית וחברתית.

לשם כך  אציג בהמשך תהליכים מרכזיים שנמצאו במחקר ארוך שנים כתורמים לטיפוח כישורים חברתיים בקרב הילדים. היכרות עם התהליכים האלו עשויה  לאפשר להורים(ולמחנכים אחרים) להתבונן באינטראקציות ובהתערבויות האחרות שבאמצעותן הם מממשים את ההורות שלהם כדי לזהות מה עובד טוב ופחות טוב עבורם ועבור ילדיהם הצעירים.

תהליכים שבאמצעותם תורמים הורים(ומחנכים אחרים)  לקידום כשירותם החברתית של הילדים

למידה באמצעות התנסות באינטראקציות שבהן חווים הילדים הקשבה, אמפתיה, קבלה, חום עידוד של יוזמה וגבולות על התנהגות

על כן חשוב שנבדוק מדי פעם את איכותן של האינטראקציות שלנו עם ילדינו. מה יש בהן? חום, הקשבה ואמפתיה גם כאשר אנחנו חולקים על מעשי הילדים? האם אנחנו עקביים באופן שבו אנחנו מציבים גבולות? האם אנחנו מסוגלים להתמודד באופן בונה ולא נעלב עם התנגדויותיהם של הילדים? אני חושבת שיש אתגר רציני  ביכולת להישאר שלוים יחסית ולהבין את הפרספקטיבה של הילדים כאשר הם מכעיסים אותנו מאוד. קשה לא פחות בכלל ובמיוחד בתרבות הישראלית, להציב גבולות עקביים על התנהגות הילדים. לסיכום: נבדוק את האינטראקציות היומיומיות שלנו עם הילדים ונגדיר לעצמנו יעדים לשיפור לגבי מאפיינים "פגומים" של האינטראקציה שלנו כהורים עם הילדים . חלקנו נגלה שעלינו לפתח יכולת הקשבה ברגעים קשים וחלקנו שעלינו להציב גבולות ביתר עקביות.

זימון הזדמנויות נרחבות של אינטראקציות חברתיות רציפות עם ילדים ומבוגרים

קשרים חברתיים נבנים על בסיס אינטראקציות מרובות ורציפות עם בני הגיל ועם מבוגרים.  ילדים צעירים תלויים בהוריהם לאפשור הזדמנויות של מפגשים אינטנסיביים וקבועים עם מספר ילדים ועם מבוגרים(מטפלות, קרובי משפחה, שכנים ועוד.  מפגשים אלו בחסות ההורים יכולים להתרחש בגנים ציבוריים, בבתי הילדים כשילדים מחליפים ביקוריים ביניהם; במפגשים משפחתיים או חברתיים של ההורים שמכוונים לאפשר לילדיהם הצעירים לפגוש ילדי חברים או קרובי משפחה על בסיס קבוע. כמובן שהזדמנויות מרובות לאינטראקציות עם בני קבוצת הגיל  מצויות בחיי היומיום במסגרות החינוך לגיל הרך. חשוב שהורים יפנו זמן , יאפשרו ועודדו מפגשים עם ילדים אחרים בשעות אחה"צ ויהיו  ערים לאיכות האינטראקציות החברתיות של ילדיהם במסגרות החינוך שלהם. חשוב להתבונן באינטראקציות אלו ולהתרשם מהן ולשאול את המחנכות דרך קבע על איכות האינטראקציות והקשרים של הילדים עם ילדים אחרים. במציאות היומיומית הלוחצת, משחק במחשב, בטבלט או צפיה בטלויזיה מהווים תחליף למפגשים חברתיים קבועים עם ילדים אחרים. אחת השאלות שחשוב שנשאל את עצמנו היא האם הילד שלנו נפגש באופן קבוע בחסותנו עם ילדים אחרים: מהגן, מהכיתה; עם ילדי שכנים או חברים.

חיקוי של התנהגויות של ילדים ומבוגרים

מקור חשוב ומרכזי ללמידה של כישורים חברתיים הוא ההתנהגות החברתית של ילדים ומבוגרים אחרים. ילדים לומדים באמצעות התבוננות באחרים וחיקוי מיידי ומושהה בהתנהגויותיהם. הם גם לומדים באמצעות החיזוקים שה"מודל" מקבל מאחרים. ילדים יטו לחזור על התנהגויות שבעקבותיהן המודל(מבוגר או ילד) מקבל חיזוקים חיוביים(הערכה, חיבה) מאנשים אחרים. לשם כך חשוב שנבקר את האופן שבו אנחנו מנהלים אינטראקציות עם אנשים אחרים. קשה ללמד את הילדים כישורים של ויסות עצמי, אמפתיה וניהול קונפליקטים באמצעות משא ומתן אם אנחנו עצמנו מתלהמים ומגלים התנהגות בלתי מתחשבת בזולת . או לחלופין קשה לילדים לפתח התנהגות אסרטיבית אם אנחנו כנועים ולא אסרטיביים.  החשיפה של הילדים לאינטראקציות של הוריהם ואחיהם היא ממושכת ביותר וכל ה"דיבורים" וההטפות לא יעזרו אם הללו עומדים בסתירה  עם ההתנהגות שלנו. אני חושבת שגישה רפלקטיבית שלנו לגבי האינטראקציות שלנו תסייע גם לשפר אותה וגם לגלות אמפתיה עם הילדים. ניווכח שאין זה קל לגלות אמפתיה עם אנשים שמגלים התנהגות לא נעימה. ששליטה עצמית על רגשות כעס  איננה מושגת בקלות. ההבנה שיש "לעבוד" על טיפוח כישורינו החברתיים תסייע לנו להיות מדריכים טובים של קשרים חברתיים לילדינו מעל ומעבר לניסיון להוות מודל חיובי לחיקוי עבורם.

חניכה ישירה על ידי מבוגרים "אוהדים" של כישורים חברתיים בעת אינטראקציות שוטפות בעת פעילות קבוצתית מונחית או חופשית

יש ילדים שזקוקים לחניכה ישירה של האינטראקציות שלהם עם ילדים אחרים. בגיל צעיר ניתן לזהות ילדים שמתקשים ליזום קשר עם מבוגרים וילדים אחרים.  ילדים אחרים מתקשים לגלות אסרטיביות ועמידה על זכויותיהם. אחרים יתקשו לאפשר לילדים אחרים להתבטא. יש המתקשים להיכנס ולהשתלב לתוך קבוצה שפועלת. ככל שנזהה מוקדם יותר קשיים ראשוניים של הילד ונהיה מוכנים ללות בזמן אמת את האינטראקציה שלו ולהנחות אותו איך לנהוג בזמן אמת, נמנע תסכולים ובעיות התנהגות בהמשך. חשוב לשם כך להתבונן מידי פעם באינטראקציות של הילד עם ילדים אחרים. למשל אם "ניכנס" לתמונה ונסייע לילד לבקש שישתפו אותו במשחק או לבקש צעצוע או משחק מילד אחר פעם אחר פעם נקנה לו גם ביטחון וגם מידע חשוב לגבי התנהלות חברתית הולמת. לא כל הילדים זקוקים לחניכה שכזו של האינטראקציות עם בני הגיל. אבל עבור אלו שזקויקם לתמיכה ולחניכה, התערבויות "פשוטות" יומיומיות אלו עשויות לעשות את ההבדל בין השתלבות חברתית לבין בדידות ובעיות התנהגות בהמשך. חשוב שנבין שכפי שיש ילדים שזקוקים ליותר חניכה של הכנת שיעורי בית בחשבון בהשוואה לילדים אחרים, כך יש ילדים שזקוקים לחניכה צמודה לזמן מה, בכל הקשור לאינטראקציות החברתיות שלהם. חשוב שנשתחרר מהאמונה שילדים יודעים הכי טוב, תמיד, להסתדר לבד בכל הקשור לאינטראקציות החברתיות שלהם. אין זה אומר שנתערב במקום שבו הילד מסתדר. אבל התערבות כדי לסייע לילד לפתח כישורים חברתיים מועילה מאוד וחשוב שתיעשה באינטנסיביות ולמשך זמן מספיק  הארוך שיאפשר לילד להרגיש ביטחון ולנכס לעצמו כישורים חברתיים.

חיזוקים חברתיים חיוביים  בעקבות הפגנה של כישורים חברתיים טובים

בעשרות השנים האחרונות יש הרבה יותר מודעות לצורך להרבות בחיזוקים חיוביים על התנהגות רצויה-במקרה שלנו התנהגות חברתית רצויה. חשוב שלא נקבל את ההתנהגויות הפרו-חברתיות של הילדים( גילויי אמפתיה ועזרה לזולת) כמובנות מאליהן. ככל שהילדים יזכו ליותר תשבחות על התנהגות פרו-חברתית ועל שליטה עצמית  היכןש היא נחוצה, כך תהיה להם יותר מוטיבציה לאמץ סוג כזה של התנהגויות. החיזוקים שלנו עשויים להצטרף לחיזוקים החברתיים ה"טבעיים" שהילדים מקבלים מעמיתיהם כשהם מיטיבים עם הזולת בהתנהגותם. ילדים נדיבים ואמפתיים זוכים לאהדה מצד עמיתיהם. קשה אולי יותר, אבל הכרחי, לפתח יכולת להרעיף על ילדים שמתקשים חברתית חיזוקים חברתיים בעקבות מאמצים שהם משקיעים לשפר את התנהגותם. כשילד שמגלה תוקפנות כלפי ילדים אחרים מתאפק, ואיננו פוגע ראוי שיקבל חיזוק חיובי על מאמציו. לחזק התנהגויות חלופיות לתוקפנות ושתלטנות או נסיגה חברתית חשוב ביותר. חשוב שהילדים יבינו שאנו ערים למאמצים שהם משקיעים לשפר את דריכהם. בהקשר זה, נמצא שגישה חיובית מעין זו מועילה הרבה יותר מאשר גישה "משמעתית" מחמירה שבמסגרתה הילד זוכה לעונשים על התנהגות בלתי רצויה ול"כתף קרה" בדרך כלל. כדי שיתאמץ לשפר את דרכיו זקוק הילד לקבלה שלו כבן בן אדם ולאדם(הורה בדרך כלל) שיתמוך בו במאמציו ויהיה באופן כללי "לטובתו" כמורה דרך ומחנך שמתקן את התנהלותו אבל מקבל אותו כאדם.

טיפוח של ציפיות חיוביות לגבי תוצאותיהן של אינטראקציות חברתיות עתידיות

חשוב ביותר שנאמין ביכולת של הילד לשפר את דרכיו. חשוב מאוד שנעזור לו להגדיר לעצמו מטרות מציאותיות לגבי אפשרויות שיפור ההתנהגות בטווח הקצר. ללא אמונה בכך שאנשים בכלל, וילדים צעירים בפרט, יכולים לשנות את התנהגותם, לשפר את האינטראקציות שלהם, לא נצליח לעזור לילדים שמגלים קשיים חברתיים מזדמנים לחזור למסלול של השתלבות חברתית. חשוב גם לאמץ תפיסה שהיכולות בכל תחום אינן מקובעות אלא ניתנות לשינוי. עצוב לי באופן אישי לגלות מדי פעם תפיסות של מבוגרים-מחנכים לרוב אבל מדי פעם גם הורים-שמאמינים ש"הכל אבוד" וילד שאינו מתנהג כשורה ישאר כזה-לא חשוב מה נעשה למענו. גישה דטרמיניסטית ותבוסתנית כזו גוזרת את דינו של הילד ומפחיתה את אפשרויות השינוי של התנהלותו החברתית של הילד. חשוב כהורים שנפתח בעצמנו סוג כזה של ציפיות חיוביות וגם לא נשלים עם ציפיות בכיוון של חוסר השתנות של כשירותם החברתית של הילד שבאות מהמחנכים הפורמליים של הילדים או ממבוגרים אחרים בסביבתו.

לסיכום, בפוסט זה הרחבנו על תהליכים שמסבירים איך מפתחים ילדים כישורים חברתיים ומתמודדים עם קשיים בסיוע הוריהם או מבוגרים אחרים. הבנה של התהליכים האלו חשובה כיוון שעל בסיסם נבנות אסטרטגיות טיפוח של כישורים חברתיים, מניעה של קשיים והתמודדות עם קשיים כאשר הללו צפים.

 

"לשדר על אותו גל עם הילד"-כוונה והדדיות=סינכרון בין מבוגר לתינוק- העדות המדעית

זה מכבר נחשב הסינכרון בין אימהות לילדיהן הצעירים תנאי בסיסי ללמידה משמעותית ולהשתנות קוגניטיבית.  בתיאוריה של ראובן פוירשטיין מופיע עיקרון הכוונה והדדיות שמאפין אינטראקציות בין מתווכים ללומדים כתנאי הכרחי ללמידה משמעותית ולהשתנות קוגניטיבית. פנינה קליין יישמה באופן נרחב את עקרונות התיאוריה של פוירשטיין בחינוך לגיל הרך וגיבשה תכנית התערבות בשם MISC. כוונה והדדיות -משמעו: הכוונה למצב שבו המבוגר מנסה באופן מכוון ללכוד את קשבו של התינוק או הפעוט וזה "מתמסר" ומגיב(יש מצדו הדדיות) וכך תקשורת לעתים בלתי מילולית , לעתים בשפה שנקראת mothergese   ) שפה שכוללת אינטונציה מוגזמת מעין "שפה פרטית בין מחנכים לתינוקות) הופכת למתמשכת ורציפה. תקשורת טובה מעין זו כוללת לעתים קרובות קשר עין במהלך ה"שיח".

קשר עין הוא חלק בסיסי ברכישת שפה (צילום: פוטוליה)

מתוך: התפתחות שפה אצל תינוקות-צילום פוטוליה

 

מה שנוסף  הוא עדות מחקרית שמתחקה אחר גלי המוח של תינוקות  ואימהות בשעה שהם נמצאים באינטראקציה ביניהם. בכתבה שפורסמה ב-BBC דיווחה בנומבר 2016 ,הכתבת Pallab Ghosh  על מחקר שנערך באוניברסיטת קיימבריג על ידי  קבוצת מחקר שבראשה עומדת החוקרת Victoria Leong . ממצאי המחקר תומכים כאמור בממצאים התנהגותיים ובתיאוריה של פורישטיין. תינוקות מיטיבים ללמוד כשגלי המוח שלהם מסונכרנים  עם אלו של אימותיהם. יתרה מזו ככל שקשר העין בין התינוקות לאימוהתיהם ממושך יותר, כך הלמידה אפקטיבית יותר.

_92470257_0996b5ac-c3a9-49e0-90d7-d68ebcbee638

  CAMBRIDGE UNIVERSITY:Babies learn by making and strengthening connections between different parts of the brain 

נמצא גם שתינוקות מיטיבים להקשיב לדיבור מתנגן של האימהות(מה שקרוי mothergese) וכן לדקלומים. ויקטוריה לאונג אמרה גם שיש היגיון להניח שמה שנכון לאינטראקציה בין אימהות לתינוקות נכון לאבות, מטפלות או לכל אדם  קרוב אחר המצוי באינטראקציה קרובה עם התינוקות.

לסיכום, תיאוריית ההשתנות הקוגניטיבית של פוירשטיין לרבות ההגדרה האופרטיבית לעיקרון הכוונה והדדיות שהוצע על ידי פנינה קליין מקבלים תמיכה אמפירית ממחקרי המוח. לשאלה מה אנחנו יכולים לעשות כדי לטפח קוגניטיבית תינוקות, התשובה היא ליזום ולהיענות לאיתותים של התינוק ולקיים אינטראקציות ממושכות ככל האפשר  שכוללות קשר עין והחלפה מתואמת של קולות(המבוגר והילד-כל אחד לפי התור שלו). חשוב להתחיל שרשרת כזו של אינטראקציה על ידי חיקוי  אחד הקולות המופקים על ידי התינוק ותוך כדי  תורות הדיבור להכניס שינויים קלים לקול הראשוני, המתנה שהתינוק יגיב וחוזר חלילה. "מנות יומיומיות" של אינטראקציות מסוג זה עם הורים, מטפלות, סבות וסבים תורמות לחיזוק הקשר עם התינוק ומניחות כאמור תשתית ללמידה משמעותית של התינוק.

 

על חשיבות החינוך לגבולות לילדים ושל הילדים

בפוסט זה אני מבקשת להדגיש את חשיבותם של הגבולות-הצבתם ושמירתם- הן על התנהגותם של הילדים ולא פחות מכך גבולות שלומדים ילדים להציב לילדים ולמבוגרים אחרים, כבר מהגיל הרך.

להלן מספר דוגמאות שגרתיות שהן חלק מחיי היומיום של כולנו ומספר קטן יותר של הפרות גבולות חמודות שמחייבות טיפול.

  • לא יותר ממתק אחד בשבוע;
  • לא יותר מחצי שעה של צפייה בתכנית טלויזיה מתאימה לילד;
  • לא יותר מארבעים דקות שימוש בטבלט ביום;
  • אין לפתוח את המגירה האישית של הגננת או של האם
  • הילד אוסר על כניסת אחותו לחדרו ללא קבלת רשות מפורשת ממנו;
  • הילדה מתירה שימוש  רק בחלק מבובות הפרווה שלה על ידי בת דודתה;
  • ילד מבקש מהגננת או מהאם לא להתערב בציור שלו;
  • ילד מתבקש לא לגעת בילד אחר ללא קבלת רשות ממנו
  • ילד "אוסר" על דודה לתת לו נשיקה

אלו מקרים יומיומיים ושגרתיים שמציגים גבולות שמוצבות לילדים או שהילדים מציבים אותם. מקרים חמורים של אי שמירת גבולות על ידי ילדים ובוגרים כלפי ילדים מחייבים התייחסות:

  • ילד לוקח משחקים מתיקו של ילד אחר; פריצה זו למרחב האישי של ילד אחר חזורת על עצמה;
  • ילד נכנס לתא השירותים בשעה שילד אחר נמצא בו למרות מחאותיו של הילד;
  • מבוגר (הורה, מורה, רב) נוגע בחלקים אינטימיים בגוף של הילד לסיפוק צרכיו.

מקרים שהתפרסמו בתקשורת לאחרונה -מעשים מגונים בנערה על ידי רב או מורה; התעללויות מיניות בילדים ובילדות הביאו אותי לכתוב פוסט זה שמבקש להדגיש שבחינוך הילדים בכלל והחל מהגיל הרך בפרט, קיים הכרח לחנך את הילדים לשמור על גבולות של ילדים ומבוגרים אחרים ולא פחות מכך להציב לילדים ולמבוגרים גבולות ולשמור עליהם. גבולות הגוף, והנפש שלהם!

13 ratson copy 6

מתוך מחוברים לחיים, קליפם יצירתיים

חלקים נרחבים מהכתוב בפוסט זה נלקחים מהמאמר"כמה מילים ומחשבות על גבולות" שכתבתי והתפרסם בהד הגן בשנת 2007.

הגדרות של גבולות ומשמעותם

גבול מוגדר במילון ספיר(1997) כ" קו המבדיל בין דבר לדבר, בין מקום למקום, בין ארץ לארץ , בין תקופה לתקופה, בין תחום ותחום;" וכן כ" סוף, קצה, נקודה או קו שאין להגיע אל מעבר להם".

דומני שבשיח היומיומי שלנו בהקשר לחינוך ולהתנהגותם של הילדים , אנו מרבים להשתמש במושג הגבולות וליישם אותו במשמעות השנייה המוזכרת במילון ספיר. לדוגמה, כמה ממתקים מותר שהילד יאכל כל יום ? עד מתי מותר לשחק במוקדי הגן החופשיים ? לכמה ילדים מותר-בו זמנית-לשחק במוקד הקוביות ?, מה מותר ומה אסור לעשות במהלך המפגש ? ועוד. מרבית השאלות שמופנות אליי על ידי הורים ומחנכים נוגעות למשמעות זו של הגבולות. עם זאת, מצבים רבים בחיי היום יום במסגרת החינוכית ובכלל קשורים  למשמעות הגבולות במובן של "קו שמפריד בין דבר לדבר…בין תחום לתחום". הכוונה ברכיב זה של ההגדרה היא לישויות שונות שנמצאות בקשר והגבול מציין את המפריד, את המבחין ביניהן. בהקשר פסיכולוגי, מובן זה של הגבול עשוי להתפרש כשמירה על גבולות העצמי(הגופני והנפשי) של כל אחד מהאנשים שנמצאים בקשר. גבול הוא אם כך חלק והגדרת הזהות העצמית של  ישויות המצויות בקשר, בין אם מדובר באנשים או אם מדובר במדינות. על כן, מובן זה של הגבולות במצבים בין-אישיים מאיר על חשיבות ההתייחסות לגבולות של שתי ישויות הנמצאות בקשר. לדוגמה, הגבולות של הגננת לעומת הגבולות של הילד, הגבולות של כל אחד משני ילדים שנמצאים בקשר ועוד. בהקשר של חינוך, מובן זה של הגבול  מורה ללמד את הילדים להגדיר את גבולות הרצונות וההעדפות שלהם, לשמור עליהם ובמקביל לכבד את הגבולות של האחר. שמירה על גבולות במובן זה נראה קשור לאסרטיביות שבבסיסה ההבנה שהזכויות והגבולות של כל אחד משני אנשים הנמצאים בקשר חשובים באותה מידה. לדוגמה, נלמד את הילדים לשמור על כך שאנשים אחרים לא יגעו בגופם ללא רשות, נלמד אותם לשמור על רכושם וכן  לא לגעת ללא רשות באנשים אחרים וברכושם. נלמד ילדים מגיל צעיר שהם יודעים טוב מכל אחד אחר מתי הם רעבים או שבעים ומתי הם מרגישים צורך ללכת לשירותים. בגיל מבוגר יותר(החל מגיל בי"ס יסודי) ילדים יכולים ללמוד שקיימים גם גבולות פסיכולוגיים שעליהם יש לשמור ולא רק גבולות גוף ורכוש שהם מוחשיים יותר. לדוגמה, רצוי שילדים ילמדו שהם לא חייבים לחשוף  מחשבות ורגשות כשהם אינם חפצים בכך ובאותה מידה ראוי שילמדו לכבד את רצונם של אנשים אחרים לחשוף את ממחשבותיהם לפי ראות עיניהם. גבולות פסיכולוגיים מן הסוג הזה מתבטאים גם באינטראקציות בין מבוגרים בגן: לדוגמה, הקפדה על כך שהורה של ילד אחד לא "יחנך" ילד אחר בגן גם אם  התנהגותו של הילד האחר הנה פוגעת כמו גם שמירה מצד הגננת על גבולות הידע המקצועיים שלה תוך הימנעות ממתן "עצות" להורים בתחומים שאינם מצויים בתחום המומחיות המקצועית שלה.

במילון ספיר מצוין עוד כי הסגת גבול מוגדרת כ" העתקת גבול והעברתו  לתוך שטחו של האחר" ובהשאלה" כניסה לתוך שטחו של האחר",  ואכן בחיי היומיום אנו עוסקים רבות בניסיונות של ילדים ושל מבוגרים להסיג גבולות ולכן השאלה  החינוכית הנוספת שנשאלת היא מה עלינו לעשות כאשר ילדים או מבוגרים מסיגים גבולות או כשאחרים מסיגים את גבולותיהם.דוגמאות שכיחות של הסגת גבול מחיי היומיום שלנו:  מישהו שאוכל ללא רשות מצלחתו של האחר, ילד שחוטף צעצוע מידיו של ילד אחר, גננת שכותבת דברים על גבי ציורו של ילד היכן שהיא מוצאת לנכון מבלי לבקש ממנו רשות.

עד כה דנו במשמעות השכלתנית  של הגבולות, אבל לגבולות יש עבור רובנו גם משמעות רגשית שמשפיעה על האופן שבו אנו מציבים גבולות לאחרים ומקבלים את הגבולות הבלתי נמנעים שאחרים מציבים לנו. גבולות עשויים לעורר בחלק מאיתנו תחושת פחד, מחנק, התנגדות, כעס ובחלק אחר מאיתנו הרגשת ביטחון ורגיעה או שלווה שמתלווה לתחושת הביטחון.המשמעויות הרגשיות שאנו מייחסים לגבולות משפיעות על העשייה שלנו מבלי שניתן את דעתנו לכך.  לדוגמה, ההרגשה שגבול הוא דבר חונק עשויה להביא הורים להימנע מלהציב לילדיהם הצעירים גבולות. קורה גם שלעתים אותו אדם מרגיש רגשות מעורבים לגבי גבול כלשהו .  חוסר ההשלמה עם חשיבות הגבולות עשויה להשפיע אף היא על מידת ההחלטיות של המסרים שאנו משדרים לילדינו בכל הנוגע לגבולות וכוונותינו שהגבולות אכן יישמרו. בהקשר הצבת הגבולות לילדים, חשוב שנשאל את עצמנו מה אנו מצפים, שילדים שעל התנהגותם אנו מנסים להציב גבולות, ירגישו ? הציפייה שילדים שמציבים להם גבולות יפגינו שמחה , הכרת תודה והתלהבות מכך שמגבילים את תחושת החופש שלהם איננה כל כך מציאותית. חשוב שנכין את עצמנו  להתנגדות כנגד "הרעת התנאים" שמתלווה להצבת הגבולות. ההרגשה והשכנוע הפנימי שגבולות על התנהגותם של ילדים הם לטובתם יסייעו לנו להתמיד בתהליך .

ניתן לסכם שגבולות הם חלק אינטגראלי מהחיים של כל אחת ואחד מאיתנו וצריך ללמוד לחיות איתם ולחנך ילדים לחיות איתם לטוב ולרע(מבלי להכחיש את הקשיים שכרוכים בעניין). וכמו עם כל היבט מורכב של החיים גם בכל מה שקשור לגבולות נמצא סימני קריאה כמו גם לא מעט סימני שאלה וגבולות עשויים להיות בצבע ירוק(מורים לנו מה מותר לעשות), אדום(מה בהחלט אסור לעשות) וצהוב(כללים לא לגמרי ברורים לגבי המותר והאסור). ובכן משמעות אחת של הגבול זו ההפרדה בין המותר לאסור.

הצבת גבולות כצלע במשולש של אינטראקציות טובות עם ילדים

אף שנושאו של המאמר הנוכחי הוא  גבולות, הכרחי בעיניי לראות את עניין הצבת הגבולות כרכיב הכרחי אך לא מספיק של קשרים בין-אישיים טובים בין אנשים בכלל ובין מחנכים(הורים או מחנכים פורמאליים) וילדים, בפרט. בנוגע לקשרים אי-סימטריים דוגמת הקשרים בין מחנכים לילדים, הצורך בהצבת ושמירת הגבולות על ההתנהגות מצטרף לתמיכה, חום והכלה מצד המחנכים ולהימנעות משליטה במחשבות וברגשות של הילדים (ראו לדוגמה Barber. B.K, Stolz, H.E. &Olsen, M., 2005 ). המגמה של הדגשת החשיבות של הגבולות עולה אומנם  בקנה אחד עם מגמה פופולארית בתקופה האחרונה שמדברת על שיקום הסמכות של המבוגרים ושל ההורים(ראו גם חיים עומר, שיקום הסמכות ההורית).עם זאת, ראוי שנזכור שבנושא העמדות(הן של אנשי במקצוע והן של הציבור הרחב)  כלפי הגבולות אנו מצויים במעין מטוטלת  שנעה בין קיצוניות של התייחסות אל הגבולות כאל דבר "רע" ופוגע בנפש העדינה והתמימה של הילד שאופיינית לגישה המתירנית(שפרחה בשנות ה- במערב אירופה, בעיקר בסקנדינביה)  לבין קיצוניות אחרת שמתייחסת אל הגבולות כאל הנושא המרכזי ביותר של החינוך מתוך התעלמות מסוימת או חוסר התייחסות להיבטים הנוספים שהצגנו קודם שהם תמיכה רגשית וחום מצד אחד והימנעות משליטה או הצבת גבולות על רגשות ומחשבות מצד שני).  העמדה שעולה מן המאמר הנוכחי היא שאפשר וצריך להציב גבולות ברורים על התנהגות הילדים מגיל צעיר בהקשר של קשר חם ותומך איתם ובמקביל להימנע מלשלוט בחשיבה וברגש של הילדים(דהיינו להימנע מלהציב גבולות על רגשות ועל מחשבות הילדים). לכן, אין זה מספיק לקדם את נושא הצבת הגבולות והסמכות של המחנך מבלי לכרוך אותו בצורך חזק באותה מידה להיות רספונסיבי רגשית לילדים. באותה מידה אין זה מספיק לספק תמיכה רגשית לילדים מבלי להציב גבולות ברורים על התנהגותם. זאת ועוד, עולה הצורך להבחין בין התנהגות לבין רגשות ומחשבות. גבולות יש להציב על התנהגויות, על מעשים. במקביל ראוי שנימנע מלהציב גבולות על רגשות (לדוגמה, להורות לילדים מה מותר או "יפה" להרגיש וממה עליהם להימנע מלהרגיש; מה ראוי שיציירו וממה הם צריכים להימנע מלצייר) ועל מחשבות( לדוגמה, להפגין ביקורתיות כלפי מחשבות בלתי נעימות כלפי אנשים אחרים או כלפי ביטויי חשיבה בלתי שגרתיים).

איך נציב גבולות ואיך נלמד את הילדים להציב גבולות?

הכלים שנבחר במאמצינו להביא לסוציאליזציה לחיים עם גבולות הם פועל יוצא של אופי וכיוון המטרות שהצבנו לעצמנו. בגישות המסורתיות השאיפה היא להפוך את הילדים לצייתנים ולהביאם שמירה על גבולות מתוך כבוד ואף ייראה מדמויות סמכות. הדוגלים בגישה זו משתמשים מן הסתם בחיזוקים על כיבוד כללים ובסנקציות ועונשים על הפרתם(שיטת המקל והגזר). המגבלה העיקרית של גישה זו(מעל ומעבר להיבטים מוסריים) היא שבדרך זו ילדים לומדים לשמור על כללים רק בנוכחות דמות הסמכות. זאת ועוד,  בתפיסה זו, מבוגר רואה את  עצמו לעתים קרובות רשאי לקבוע מה טוב ומה רע לילד מבלי להתייחס אליו כאל סובייקט שיכול להחליט בעצמו מה טוב ומה רע לו. על כן, בגישה המסורתית , מחנכים אינם מרבים להדגיש את הצורך שהילד עצמו יציב גבולות לאחרים(למבוגרים, למשל). גישות מסורתיות-התנהגותיות אלו אינן מביאות לרוב להפנמת הצורך לכבד גבולות. זאת ועוד, הגישה המסורתית שמטרתה להביא לציות עיוור פוגמת במרקם היחסים הרגשיים בין דמות הסמכות לבין הילדים. המבקרים את הגישה המסורתית מחויבים להציע חלופה משכנעת שכוללת צעדים ברורים שאמורים להביא לשמירה על גבולות. אנו מודעים לכך שיש שמאמינים שחלופה זו איננה קיימת.   בהמשך ננסה להציג חלופה שכזו.

תנאי בסיסי להצבת גבולות שאיננה נשענת על פחד מהמבוגר הוא קיומו של קשר רגשי חיובי בין אותו מבוגר לבין הילד-קשר שמניח שהילד סומך על המבוגר, נותן בו אמון ועל אף ניסיונותיו הטבעיים למרוד בו-הוא מאמין שהמבוגר  הוא באופן בסיסי "לטובתו". קשר מעין זה חיוני כיוון שילדים לומדים תחילה לשמור על כללים של אנשים שאכפת מהם. התלות הרגשית במבוגר, החיבה של המבוגר מהווה לעתים קרובות0עבור הילד הצעיר) הכוח המשכנע לשמור על גבולות על אף אי הרצון הראשוני והמגבלות  על סיפוק הצרכים האישיים שיש בכך. לכן, יהיה זה רעיון טוב אם המבוגרים בגן (גננות וסייעות) יבנו את האמון של הילדים בהן מהמפגש הראשון שלהן עם הילדים. לאחר מכן יש להגדיר גבולות ברורים שרצוננו להציב לילדים ולהיות משוכנעים בהגיון של אותם גבולות. ישנם גבולות אוניברסאליים שיהיו נהוגים בכל גן שנוגעים בעיקר לצורך למנוע פגיעה בילדים אחרים ובילד עצמו.  הימנעות בנגיעה בתקע חשמלי היא דוגמה של גבול שבא להגן על הילד עצמו. הימנעות בפגיעה פיזית בילד אחר וברכושו היא דוגמה של גבול שנוגע לבטיחות של ילדים אחרים. במקביל נגדיר גבולות שמותאמים לסביבה הספציפית של הגן ולהעדפות התרבותיות שלנו. מספר הילדים שמשחקים בו-זמנית בפינת הקוביות הוא מספר אחד נוגע לבטיחותם של הילדים ומצד שני הוא מותאם לגודל מוקד הקוביות ובמיקומו ויש בקביעה זו גם היבטים ששרירותיים. נשתף את הילדים בגבול ונסביר לו קצרות את הגיונו. לעתים נקיים עם ילד יחיד או עם קבוצת ילדים מעין משא ומתן על המקום שבו יעבור קו הגבול: אנחנו עשויים לקבוע שרק שלושה ילדים ישחקו בו זמנית בפינת הקוביות, הילדים יבקשו שחמישה ילדים ישחקו בה ונסכם בסופו של דבר שמספר הילדים המקסימלי שישחק בו זמנית באותו מוקד יהיה ארבע. סוג זה של משא ומתן נותן לילדים תחושה של שותפות בקביעת הגבול ולכן מעשה זה עשוי לעודד התנהגות אחראית יותר מצד הילדים. עם זאת,חשוב שנתכונן נפשית לכך שחלק גדול מהמלאכה החינוכית טמון בניסיון האכיפה של הגבולות. הכלל הוא שרוב רובם של הילדים יזדקקו לתקופה של ימים או שבועות להסתגלות הדרגתית לשמירה על הגבול. נצפה שהילדים ינסו לבדוק את מידת הרצינות והנחישות שלנו בשמירה על גבולות.  ההשתמעות מן הנאמר הוא שעלינו להתכונן תודעתית לאפשרות(הסבירה) של התנגדות(מוצדקת) מצד הילדים ולשריון של זמן במהלך ההטמעה של הגבול בחיי הגן. הציפייה שילדים יכבדו גבולות באופן מיידי רק בגלל שביקשנו זאת מהם איננה מציאותית והיא גוררת לעתים כעס ואכזבה מהילדים. מן הראוי שנתייחס לכך שגם במסלול החלופי שמטרתו להביא לפנמה של גבולות מתוך הבנה בנחיצותם .

חשוב ביותר ללמד ילדים להציב גבולות לאחרים ולשמור עליהם. לא נעודד ותרנות לשם ותרנות. נתמוך בילד שלא נעים לו להציב גבול, למרות שפעולות של ילד או מבוגר אחר מפריעיות לו. נגיד בקול רם שזה בסדר גמור לא לאפשר למישהו אחר לקחת צעצוע, כלי כתיבה, ציור או ספר של הילד אם הוא לא חפץ בכך. נכבד את רצונו של הילד לא לגעת בו. חשוב מאוד ללמד ילדים שיש שוויון בערך חיי האדם באשר הוא אדם. חשוב לחנך לכבד כל אחד ושיכבדו אותו באותה מידה. חשוב לא ללמד לציות עיוור ולכך שלאנשים מבוגרים, לא כל שכן לאנשים  בתפקידים סמכותיים(הורה, מורה, רב)  יש זכות להסיג את הגבול של הילד עצמו או של ילדים אחרים בסביבה. כל אדם, בכל תפקיד הוא בסופו של דבר בשר ודם. יתרה מזו לאנשים בתפקידי סמכות, אחריות גדולה לשמור על זכויות וגבולות הילדים. ילדים צריכים לדעת שהמבוגרים צריכים לספק את צריכהם הרגשיים ולא להיפך. 

לסיכום, בפוסט זה  אני קוראת לחנך ילדים כבר מהגיל הרך לכבד אנשים באשר הם אנשים ולדרוש ולתבוע שיכבדו אותם כבני אדם. חשוב מאוד שילדים ילמדו לכבד סמכות ולא פחות מכך חשוב שילמדו לתבוע שישמרו על גבולות הגוף והנפש שלהם. חשוב לחנך ילדים שאין אנשים מורמים-יהיה תפקידם ומעמדם אשר יהיה. ילדים וילדות צריכים לגדול עם התחושה שהם וגבולות והגוף והנפש שלהם חשובים ו"שווים" בדיוק-לא פחות ולא יותר מגבולות הגוף והנפש של הזולת. אנחנו המבוגרים נושאים באחריות גדולה לסוג כזה של חינוך וחשוב שלא נמעל בתפקידנו ולא נאפשר לאנשים אחרים-לא חשוב מהם תפקידם ומעמדם- למעול בתפקידם ולהסיג את גבולם של הילדים. הדבר נכון בחברה ליברלית ולא פחות מכך בקהילות מסורתיות שבהן נוטים לקדש תפקדי סמכות ולהמעיט בזכויות הילד.

שותפות בין הורים מורים וגננות-מי באמת מעוניין בה?

בפוסט זה אני מתכוונת להתלבט בקול רם לגבי המשמעות של השותפות בין הורים ומשפחות הילדים לבין צוותי החינוך בגנים ובבתי הספר. בעקבות דיון במשמעות השותפות, לרבות המחירים שיש לשלם למענה, אתייחס לאג'נדה פחות שאפתנית שעשויה להנחות את הקשר בין ההורים למסגרוות החינוך מתוך נכונות לכלול בה גם את קולות הילדים עצמם. אתייחס לבסוף לכישורים שנדרשים מאנשי החינוך למילוי המשימה המורכבת לעבוד בשותפות עם הורי הילדים. אף שהמחנכים הם השותף שמחויב להתנהגות מקצועית בכל מקרה, אין להתעלם מהצורך בחידוד המודעות של הורי הילדים להתנהגות מכבדת כלפי המחנכים, גם במקרים של טענות מוצדקות. יתרה מזו נדרש שההורים יבינו שאם המוסד המקצועי מתפקד כהלכה, הוא עושה כל אשר באפשרותו לדאוג לכל הילדים-כולם-לא רק לילד הפרטי שלהם!

בביום ג' הקרוב, 27.9.2016  יתקיים במכללת לוינסקי לחינוך יום עיון בשיתוף עמותת מהות(מרכז ארצי בין ארגוני לקידום שותפות בחינוך) בנושא הורים -מערכת החינוך בחברה משתנה". יום העיון בא להציף פרשנויות ודילמות של מורים, אנשי אקדמיה, מכשירי מורים וקובעי מדיניות שנוגעות לשותפות בין הורים לממסד החינוכי.

קשרים הורים-מחנכים-פרספקטיבה היסטורית בקצה המזלג

אחרי קום המדינה בארץ הסתמנה הגמוניה של המורים ביחסי הגומלין שלהם עם הורי הילדים. מורים וגננות נחשבו לסמכות מקצועית אוליטמאטיבית והורים עולים חדשים ואחרים קיבלו את התכתיבים של המערכת בהכנעה. בהמשך, בשלושת העשורים האחרונים חלק גדול מהשיח התמקד בצורך להבחין בין מעורבות להתערבות הורים במסגרות החינוך. שיח זה  התחלף בשנים האחרונות ממש לשיח ש"מקדש" את השותפות. שותפות בין המעון, הגן או בית הספר לבית,  מסתמנת אפוא  כשאיפה מוצהרת בשיח החינוכי. על ההיגיון המחייב סוג זה של שיתוף במסגרות חינוך לגיל הרך ובניית אמנה של שיתוף בין הגן לבית, ניתן לקרוא במאמרה של  תמר ארז. סקירה היסטורית לגבי הקשר בין הממסד החינוכי לבין משפחות הילדים בגיל הרך בארץ ניתן למצוא בפרסום של האקדמיה הישראלית למדעים בעריכתם של גרינבאום ופריד.

אני מבקשת בדומה לבלהה נוי להרהר האם השינוי שמתבטא ביתר מעורבות של הורי הילדים בנעשה במוסדות החינוך בימינו גורם לילדים להרגיש יותר מוגנים במוסד החינוכי ובכלל? מבורך בעיניי המצב שהורי הילד שותפים לקבלת החלטות משמעותיות לגבי הילד שלהם .  אבל במקביל לפתיחת הדלת למעורבות ההורים, אנו עדים לעתים להתלהמות נגד המערכת ולפורמליזציה של הקשר בין ההורים למסגרת החינוכית. לעתים קרובות הרצון להתגונן מפני תלונות, ויכוחים קולניים עם הורי הילדים או אף תביעות משפטיות, מוביל מחנכים והנהלות בתי ספר לקבל החלטות שאינן בהכרח מיטיבות עם הילדים.

קשרים בין-אישיים טובים עומדים בבסיס כל מודל של קשר בין מחנכים להורים

מוסכם היום על כולם שקשר טוב בין מורים להורים בנוסף לקשר טוב בין הורים לילדיהם ובין מורים לתלמידים הוא תנאי הכרחי ליצירת תנאים של רווחה רגשית ולמידה אצל הילדים בכלל ואצל ילדים בגיל הרך בפרט.  הסכמה רחבה זו מושתתת הן על ממצאי מחקר והן על תפיסת עולם שנשענת על הראייה המערכתית-אקולוגיה שבבסיס התיאוריה של ברונפנברנר. שכן התפתחותו של כל ילד מושפעת מיחסי הגומלין הישירים שלו עם בני משפחתו, חבריו ומחנכיו כמו גם מיחסי הגומלין בין הגורמים האלו בינם לבין עצמם(בין הורים ומורים למשל). ברונפנברנר מבקש להפנות את הזרקור להשפעות של הסביבות החוץ משפחתיות על התפקוד של המשפחה ועל התפתחות הילד. הקשר עם בית הספר הוא סוג של הקשר שמשפיע כך או אחרת על כל ילד ועל המשפחה.

מעורבות ההורים במוסדות החינוך של ילדיהם איננה תהליך ברור וחד ממדי. יש בה דרגות שונות שנקבעות בין היתר לדעת פרידמן על ידי שילוב בין מידת ההזדהות של ההורים עם המוסד החינוכי ומידת הערות או המודעות שלהם לגבי המתרחש באותו מוסד. ככל שרמת ההזדהות ורמת ההיכרות או הערות גבוהות יותר כך תגדל רמת המעורבות של ההורים. מנגד רמות הזדהות נמוכות וחוסר ערות או מודעות לגבי המתרחש במוסד החינוכי יביאו לחוסר מעורבות או ניכור. על כן אם מבקשים להגדיל את מעורבות ההורים חשוב להביא להיכרות טובה עם המתרחש במסגרת החינוכית ולהזדהות עם ערכיו ודרכי העבודה של המוסד החינוכי. אלא שלעתים מעורבות של הורים בנעשה במסגרות החינוך עלולה להתפרש על ידי המחנכים כהתערבות בלתי לגיטימית. חשוב לציין שהתערבויות בלתי רצויות עשויות רק להיתפס ככאלו על ידי מחנכים או לעתים הן ביטוי ממשי של התנהגות שלוחת רסן של הורי הילדים.

באשר לשותפות היא מחייבת קשר שוויוני בין הצדדים-מחנכים והורים. השותפות אם היא באמת מתקיימת אמורה לבוא לידי ביטוי בתהליך קבלת ההחלטות במוסד החינוכי לרבות בבחירת תכנים  שילמדו על ידי הילדים. עמית מציג את  השתמעויותיה של השותפות בין מחנכים להורי הילדים. על כן לדבריו שותפות:

  • מחייבת הערכה וכבוד הדדיים בין ההורים למחנכים;
  • מחייבת חלוקת תפקידים מוגדרת וברורה;
  • מחייבת  שמירה על האוטונומיה של המחנכים לקבל החלטות מקצועיות;
  • מחייבת התחשבות של כל צד בצד השותף לו למלאכת החינוך;

אני מבקשת להזכיר גם שמרבית מסגרות החינוך בארץ אינן מתנהלות כשותפות עם הורי הילדים. אינן מסגרות קהילתיות.  רוב הילדים במדינת ישראל  נמצאים במסגרות חינוך שרחוקות מלהיות קהילתיות. זאת ועוד, המסגרות הקהילתיות משרתות לרוב משפחות "חזקות" וקיומן אמנם מיטיב עם הילדים של אותן המשפחות אבל תורם להגדלת פערים בין הילדים הלומדים במסגרות החינוך "הרגילות" לבין ילדים שלומדים במסגרות חינוך קהילתיות.

אוסיף גם  לעניין השותפות בין הורים למחנכים, היבט שלא דיברו עליו כל כך בעבר והיום הוא יותר מקובל; השותפות בין ההורים למחנכים שאמורה כמובן להיבנות לטובת הילד, מחייבת לצרף לשותפות את הילדים עצמם. מעבר לכך שהוריהם אמורים לייצג את האינטרסים שלהם-אנחנו הופכים ליותר ויותר מודעים היום לכך שלילדים עצמם קול משלהם שראוי שיישמע.  בגיל ההתבגרות נשמע מובן מאליו לשתף את התלמידים עצמם בשותפות בין הבית לבית הספר, כשם שנאמר במסמך קווים מנחים לקשר בין הורים למורים בעידן משתנה. טענתי היא שגם בגיל הרך הדבר הכרחי. מודל הקוביה ההונגרית שהוצע על ידי מרים בראואר(יוצג בסוף הפוסט) שאמור לייצג את הקשר בין בית הספר להורי הילדים מושתת על ההבנה שקולם של הילדים עצמם צריך להילקח בחשבון בבניית חוזה השותפות בין המוסד החינוכי לבין הבית.

%d7%9e%d7%95%d7%93%d7%9c-%d7%94%d7%a7%d7%95%d7%91%d7%99%d7%94-%d7%94%d7%94%d7%95%d7%a0%d7%92%d7%a8%d7%99%d7%aa

ייצוג גראפי של מודל הקוביה ההונגרית של מרים בראואר

המעניין בראיית השותפות בין המוסד החינוכי לבין הבית הוא שהשלכות השותפות עשויות להשפיע על הבית לא פחות מאשר על הנעשה במוסד החינוכי. ואכן מהרצאתה של פרופסור ננסי היל עולה ש"המחקר מראה שההתערבויות המוצלחות ביותר לשיפור מעורבות ההורים בחינוך הן כאלה שהתמקדו בסיוע להורים לתמוך במסגרת הביתית בילדם המתבגר". כשהשותפות נבנית באופן אותנטי הולכת ונבנית קהילה משותפת המכילה את המוסד החינוכי ואת משפחות הילדים. קהילה שכזו מהווה עבור כולם וכמובן עבור הילדים מצע גידול מפרה וביטון ושייכות. אבל יש לזכור שבניית שותפות של ממש כרוכה בהשקעה מרובה של זמן, מחשבה ומאמץ ובויתור על שליטה.

מחירי השותפות בין מחנכים להורים

כשמקשיבים לקולות מהשטח, ומוכנים להסתכל  למציאות בעיניים מבינים שלא בהכרח הורים ומחנכים- כל צד מהשיקולים שלו, באמת מוכנים לשלם את  המחירים המתחייבים מבניית שותפות שוויונית ביניהם.

דוגמה בולטת לכך ניתן למצוא בפוסט  שפורסם לפני כשנה של אימא  שמחתה על כך שהיא והורים אחרים מוזמנים דרך קבע לאירועים שמתקיימים במסגרות החינוך בימי שישי בבוקר. בפוסט זה היא טענה כנגד השתלטות הגן ובית הספר על לוח הזמנים של הורי הילדים. לא נראה שאימא זו והורים רבים שאהדו את הפוסט שלה, ראו בהזמנה  להגיע למסגרות החינוך שותפות ראויה לשמה. מנגד, לא נראה שהורי הילדים שותפו בתכניות של מערכת החינוך לגבי סוגי האירועים והמסיבות שבהם הם מוזמנים לקחת חלק.

כדי לממש את השותפות  נדרש מהמורים , הגננות ובתי הספר לוותר על שליטה בקביעת תכנית הלימודים ובדרכי הניהול של המסגרת החינוכית. תהליך ההתדיינות עם ההורים מחייב כמובן להקדיש זמן נוסף לזה המוקדש לילדים עצמם ולישיבות הצוות. שותפות מחייבת שקיפות של החלטות והתנהלות ואפשרות לביקורת עניינית יותר או פחות מצד הורי הילדים. שותפות מחייבת לקחת אחריות על טעויות ולנסות לתקן אותן.

המחירים שהורי הילדים צריכים לשלם למימוש השותפות עם בית הספר או הגן קשורים להקדשת זמן מעבר למעורבות סימלית שקשורה בעיקר לילד הפרטי שלהם. שותפות מחייבת מפגשים של תכנון פדגוגי. ביקורים במוסד החינוכי למילוי משימות מוסכמות: השתתפפות בהדרכת תלמידים והרצאות, בניקוי המוסד ושיפוצו וכו'. אבל מעבר לכל אלו השותפות עם המוסד החינוכי מחייבת את ההורים להתעלות מעל הרצון להיטיב רק עם הילד שלהם ולייצג את כל הילדים שלומדים באותו מוסד. הפיכתם של ההורים לחלק מהקהילה מחייבת לפעול לטובת כל הילדים כולם. השותפות הופכת את ההורים לאחראים לתוצאות של המעשה החינוכי.

 

לסיכום

תיאום וקשר בין מחנכים להורי הילדים מתחייבים לאור ההבנה שהתפתחותם ושגשוגם של הילדים תלויים בהם. לשם כך נדרשת בנייה של תשתית של שיתוף פעולה בין מחנכים לבין הורי הילדים. קשרים בין הורים למחנכים עשויים להיות מוגדרים כמעורבות שבה המורים נוטים להגדיר את גבולות ההתערבות של ההורים או שותפות שמניחה שוויוניות בקשר בין הורים ומחנכים. הבסיס לכל סוג של קשר בין מחנכים להורים הוא קשרבין אישי טוב ומכבד מבוסס על אמון בין שני הצדדים. בנוסף, לשותפות יש לצרף את הילדים ולשמוע את קולם לגבי האופן שבו הם רואים את הקשר בין הוריהם למחנכים שלהם.

אף שהצהרות מדברות על שותפות כמודל רצוי של קשר בין הורים למורים, עלינו גם להיות ערים למחירי השותפות בין הצדדים. בתנאיים המורכבים במאפיינים את מסגרות החינוך בארץ היום(מלבד מסגרות חינוך קהילתיות נבחרות) בניית מציאות של שותפות מלאה בין הורי הילדים לבין מסגרות החינוך נראית  לי כיעד לא ממש מיידי וזאת בשל קושי של ההורים להקדיש את הזמן הנדרש למילוי תפקיד של שותפים מלאים כמו גם מחוסר מודעות מספקת לכך שתפקיד מערכת החינוך היא להיטיב עם כל הילדים כולם ולא רק עם הילדים הפרטיים שלהם.  מורים, גננות ומטפלות מצדם צריכים להיות מוכנים לוותר על שליטה בלעדית על דרכי ההתנהלות של המערכת ועל התכנים הנלמדים. חשוב להבין שבמציאות התפקוד של מערכת החינוך בארץ, במיוחד בבתי ספר חלק גדול מהתכנים והיעדים של המערכת מוכתבים על ידי משרד החינוך עם מעט אוטונומיה למורים.

לעת עתה נראה שמציאותי יותר לבנות על בסיס מקומי(ברמה של כל גן ובית ספר) חוזה של קשר(תמר ארז קראה לזה אמנה של שותפות) בין ההורים לבין המסגרת החינוכית. במסגרת סוג זה של חוזה , חשוב לקיים מפגשים של תיאום ציפיות אותנטיים מידי שנה-לא רק בתחילת השנה) להקשיב בקשב רב כל צד לתפיסות, לרגישויות ולבקשות של הצד האחר כשהילדים עצמם צריכים להיות חלק מה"חבילה" וקולם שלהם לא רק של הוריהם צריך להישמע. בעקבות תיאום הציפיות חשוב לחתור לחוזה שכולל הסכמות וכללים  של עשה ואל תעשה שמקובלים על כל צד(מחנכים, הורים, ילדים בכפוף למגבלות שמשרד החינוך מטיל על שותפות מעין זו). משתמע מכך שבמוסדות חינוך שונים ייבנו חוזים שונים שמותאמים לקהילות השונות. מידת השיתוף וההשתתפות של ההורים תיקבע בכל מקום על בסיס הסכמות אלו. מרים מבראור, סגנית מנהלת בית ספר בצפון השרון ומוסמכת מכללת לוינסקי לחינוך,  הציעה את מודל הקוביה הונגרית  כמודל מנחה שמאפשר בניית  חוזי שותפות מקומיים על בסיס בדיקת הציפיות של הילדים, המורים וההורים.

במאמר "הורים עלייך גננת"  הצעתי  רשימה של כישורים שנדרשים מהגננת(ולדעתי הדבר נכון גם לגבי מורות ומטפלות ומנהלות במעונות יום ) על מנת לקיים תקשורת בונה עם הורי הילדים לטובת כל השותפים למלאכת החינוך, בראש ובראשונה לטובת הילד. לקראת כתיבת הפוסט הנוכחי עדכנתי ורעננתי את הרשימה.

  • מקצועיות כמחנכים ומיומנויות של תקשורת בין-אישית.
  • תפיסת תפקיד הכוללת גם רכיב של עבודה עם הורי הילדים.
  • ביטחון עצמי כללי ונכונות לביקורת עצמית שוטפת.
  • מודעות  לכך שהורים הם שותפים בכירים טבעיים למלאכת החינוך של הילדים-כיוון שאחריות המרכזית, הרציפה ביותר על חינוך הילדים מוטלת על כתפיהם.
  • אמפתיה עם ההורים שמתבטאת בנכונות להבין סיטואציות מהפרספקטיבה של ההורים(גם במקרים של מחלוקת איתם), להבין ולהרגיש אותם במצבים שעמם הם מתמודדים.
  • תפיסה ברורה לגבי גבולות אחריותנו כמחנכים ולגבי גבולות האחריות של ההורים במפגש שלהם עם הגן, המיון או בית הספר.
  • אסרטיביות ויכולת להציב גבולות ברורים להורים הנוטים להפר כללים ולנהוג בדרך שפוגעת בילדים שאינם ילדיהם ובהתנהלות של המסגרת החינוכית.
  • מודעות למחויבויותיה של הגננת כלפי הגוף שאותו היא מייצגת (משרד החינוך, העירייה, הארגון וכו').

שהדרישה לחדשנות בחינוך לא תבלבל אותנו: אין תחליף לקשר האישי שלנו עם הילדים הצעירים!

חפוסט זה נכתב בעקבות  מאמר של דפנה ארד "האפליקציה שמנענעת את העריסה" שהתפרסם במגזין גלריה של עיתון "הארץ" ביום ראשון, 14.8.2016.  במאמרה  של דפנה ארד סקירה מקיפה וביקורתית על היקף עזרי ההורות המשווקים להורי תינוקות ופעוטות, בנוסף כמובן לריבוי הצעצועים והאביזרים הלא ממש הכרחיים לתינוקות עצמם.  המאמר שאליו אתייחס מעט בהמשך התחבר עם ספקות שעולים לי לעתים קרובות בשנים האחרונות כל אימת שמדברים על "חדשנות בחינוך". חדשנות בחינוך-גם בגיל הרך-מתחברת לעתים עם שימוש בטכנולוגיה דיגיטאלית. גם מבול "עזרי ההורות" הדיגיטאליים(כגון אינטרקומוים, מכשירים שמנענעים את התינוקות, רצועות ריח של ההורים, מכשיר שעושה "ששש" לתינוק עד שנרדם(babyshusher), טיימר שמונה את הדקות שחלפו מהחלפת החיתול האחרונה , מפענחי בכי(שקריים לרוב) ) לא יכולים להחליף קשר עם בני אדם עקביים וקרובים שהם ההורים לרוב.  מסכימה עם הטענה שמושמעת הן על ידי כותבת הכתבה "האפלקציה שמנענעת את העריסה" והן  של המומחים שהתראינו לכתבה זו, שהחברות המסחריות מוכרות סוג של אשליות להורים שנמצאים בתקופה לא קלה ופגיעה בחייהם. מסכימה גם שלשם האפשרות שההורים יצרו קשר טוב עם תינוקות ופעוטות- חשוב שיקבלו תמיכה(בשר ודם) מקרובי משפחה וידידים. עזרים טכנולוגיים אינם תחליף לתמיכה מסוג זה. במאמר של ארד גם אנקדוטה קצת הזויה ומפחידה על האפשרות שהאקרים ישתלטו על אינטרקומים שמשמים הורים למעקב ותיקשורת מחדר אחר בבית עם הפעוטות תוך שהם מנסים להפחיד אותם. היא סיפרה על מקרה של ילד בן שלוש שסיפר להוריו שהוא שומע קולות. ההורים ביטלו בהתחלה את טענותיו עד שגילו שאכן האקרים השמיעו דברים מפחידים לילדים. מקרה זה רק מלמד על  כך שלא רק שמכשירים אלקטרוניים אינם יכולים להחליף אותנו אלא שיש בצד השימוש בהם גם סכנות שלא היו ידועות בעבר.  למשל במאמר שהתפרסם בניו יורק טיימס כבר בשנת 2010, בשם אייפון שמנענע את העריסה  סקר גאג'טים מגוונים למעקב והרגעה של תינוקות. סקירה ביקורתית אבל אז לא היה ידוע על נסיונות של האקרים להשתלט על האינטרקומים הביתיים התמימים לכאורה.

 

http://www.clalit.co.il/he/your_health/kids/baby/Pages/baby_cry.aspx

מבלי להתעלם לרגע מהמורכבות של החיים בעידן הדיגיטאלי , עם קצב השינויים המטורף המתלווה אליהם, ועם אורח החיים התובעני של הורים ומחנכים, אני מאלו שחושבים ומאמינים בכך שהיום לא פחות מאי פעם קשר טוב עם מחנכים הוא הבסיס לחינוך טוב בכלל ועד אחד כמה וכמה כשמדובר בילדים בגיל הרך. הכרה בהנחה בסיסית זו שקשר טוב עם הורים ומחנכים-קשר אישי ופנים אל פנים הוא בסיס לחינוך טוב, איננה מתחרה עם הצורך להגדיר מהן ההתאמות ההכרחיות שיש להכניס  למערכת החינוך הפורמאלית על מנת להפוך אותה רלוונטית ומשמעותית לילדים שגדלים היום בעולם. אבל גם כאשר מדברים על חדשנות- בחינוך -אף שחלק ניכר מהחדשנות נשענת על אמצעים טכמולוגיים-אתגרי החינוך אינם מתמצים באימוץ של טכנולגויה אלא מחייבים  חשיבה על תהליכי הוראה מותאמי לומדים  והקשר. למשל חוקרים מונים כישורים כגון עבודת צוות, פתרון בעיות, אחריות אישית וחברתית לצד שימוש מושכל במידע ככישורים חשובים שנחוצים במאה ה-21( Griffin &Care, 2015). עבדות צוות מתבססת רובה ככולה על קשרים עם אנשים וכך גם מתפתחת אחריות חברתית.

כדי להיות מסוגלים להסתדר בעולם גם היום, בעידן הדיגיטאלי, יש הכרח לדעת להסתדר עם אנשים. בבסיסם של הקשרים עם אנשים כישורים חברתיים שהפונציאל לפתחם נטוע בנו גנטית(בכפוף להבדלים נרחבים בינינו בחברותיות וביכולת להבין סיטואציות חברתיות) , בשילוב הקשרים שיצרנו מינקותנו עם הורינו, אחינו ואחיותינו, ילדים אחרים(the peer group), המטפלות שלנו, הגננות והמורות שלנו וכך הלאה. הנסיון ליצור אינטראקציות חברתיות ואיכותן ישפיעו על היכולת שלנו להסתדר בעולם. יש בינינו כאלו(מהגיל הצעיר ביותר) שזקוקים לחניכה והכוונה כדי להיטיב להסתדר עם אנשים.

ההתחלה כאמור היא הקשרים עם ההורים. מטבעם קשרים בין אנשים הם הדדיים. קשה ככל שתהיה ההתמודדות עם בכים של התינוקות בתחילת חייהם, החזקתם בידיים, הנסיונות המרובים להבין מה מציק להם, המגע הקרוב(והלח לעתים קרובות), המשוב שהם נותנים לנו הם הם הבסיס ליצירת הקשר איתם. בכיים של התינוקות איננו רק משהו שצריך להפסיק. הוא איתות לנו שמשהו כנראה מציק לתינוקות. הנסיונות להיענות לאיתותיהם של התינוקות ותגובותיהם לנסיונותנו הם התשתית לבניית הקשר איתם. שום מכשיר לא יכול לעשות את זה במקומנו. אנחנו לא מגדלים רובוטריקים אלא בני אדם ובני אדם זקוקים לחניכה של בני אדם כדי לגדול ושלגשג. אנחנו לומדים להכיר את הילדים שלנו           באמצעות הקשר הקרוב איתם והמשוב כל רגע ורגע שאנו מקלים מהם. לחום, קבלה, מגע והכלה שהם רוב האינרטאקציות הראשוניות מצטרפים בהדרגה(מהרגע שהתינוקות ניידי לרוב) גם איסורים וגבולות על ההתנהגות לצד צורך באפשור ועידוד של הבעת רגשות ורעיונות. השילוב הזה בין חום, הכלה וקבלה לבין גבולות על ההתנהגות והימנעות מגבולות ופיקוח על הבעת רגש ומחשבה הם המאפיינים החשובים של קשר טוב עם תינוקות ונמצאו קשורים עם שגשוג , ביטחון עצמי ויכולת לפתור בעיות גם בגיל ההתבגרות, , 2005, Barber, Stolz & Olsen; Hamre et al, 2013).

פאראן(Farran, 2013) סיפק תמיכה מחקרית למשהו שכהורים ומחנכים אנחנו יודעים: קשר טוב ומקבל מצד גננות בגיל 4 (שנמצא קשור גם לניהול טוב של כיתה מצד המורות בכך שמנעו קשיים והתפרצויות רגשיות) הביאו הן לשיפור הויסות העצמי של הילדים והן לשיפור ההישגים הלימודיים שלהם. קשרים טובים עם מורות מלוות בביטויי הסכמה(בניגוד לריבוי של ביטוייה שלילה ואי הסכמה). אין זה אומר שצריך להסכים לכל מה שהילדים אומרים ועושים. זה רק אומר שעם תכנון נכון אנחנו יכולים להביא את עצמנו לנווט את ההתנהגות של הילדים לערוצים שלא יצריכו להוציא מאיתנו ביטויי שלילה ואי הסכמה מרובים כל כך. יתרה מזו, תשומת לב שלילית על התנהגויות שליליות(ריבוי של ביטויים רגשיים שליליים ונזיפות) הביאו להחמרה של בעיות התנהגות של ילדים בגיל הגן.

לסיכום: קשר טוב עם ילדים אף שהוא תובעני לעתים הוא הבסיס החשוב ביותר להתפתחות רגשית, חברתית , שפתית וקוגניטיבית תקינה שלהם. חודשי החיים הראשונים-תקופה שבה נוצר הקשר הזה מלווים לעתים קרובות בבכי(גם של התינוק ולעתים גם של הוריו) הם התקופה שבה לומדים התינוק והוריו להכיר זה את זה-היכרות שבמידה רבה מתבססת על היכולת לנשום עמוק ולהיות שם בשביל התינוק פיזית ועד כמה שאפשר נפשית. העזרים שההורים זקוקים להם הם תמיכה רגשית ולעתים התחלקות בנטל עם אנשים אחרים,ולא עזרים טכנולוגיים. גם במעון, בגן ובבית הספר קשר עם מטפלות, גננות ומורות ומורים ממשיך להיות סוג של תשתית של חינוך טוב.  ילדים מגיעים למסגרות החינוך עם מגוון של התנסויות ולעתים הם מאתגרים את המחנכים. יכולתם של המחנכים  לגייס כוחות נפש ולתכנן את הפעילות החינוכית כך שיוכלו להימנע מהישענות כבדה על נזיפות וכעסים חשובה. לשם כך המחנכים עצמם זקוקים לתמיכה רגשית ואמפתיה מצד המערכת וההורים. לא מכירה אביזרים דיגיטאליים שיכולים לעשות את העבודה הקשה הזו. לא בשלב האבולוציוני שבו נמצאת האנושת היום. ייתכן שהישענות כבדה מידי על אביזרים דיגיטאליים תביא לשינויים אבולוציוניים באופן שבו בנויים בני האדם, אבל זה לא יקרה בשנים הקרובות. לכן בינתיים אנחנו צריכים לעבוד על הקשרים הבין אישיים שלנו וללמד את הילדים ליצור קשרים טובים עם בני אדם אחרים.