שותפות בין הורים מורים וגננות-מי באמת מעוניין בה?

בפוסט זה אני מתכוונת להתלבט בקול רם לגבי המשמעות של השותפות בין הורים ומשפחות הילדים לבין צוותי החינוך בגנים ובבתי הספר. בעקבות דיון במשמעות השותפות, לרבות המחירים שיש לשלם למענה, אתייחס לאג'נדה פחות שאפתנית שעשויה להנחות את הקשר בין ההורים למסגרוות החינוך מתוך נכונות לכלול בה גם את קולות הילדים עצמם. אתייחס לבסוף לכישורים שנדרשים מאנשי החינוך למילוי המשימה המורכבת לעבוד בשותפות עם הורי הילדים. אף שהמחנכים הם השותף שמחויב להתנהגות מקצועית בכל מקרה, אין להתעלם מהצורך בחידוד המודעות של הורי הילדים להתנהגות מכבדת כלפי המחנכים, גם במקרים של טענות מוצדקות. יתרה מזו נדרש שההורים יבינו שאם המוסד המקצועי מתפקד כהלכה, הוא עושה כל אשר באפשרותו לדאוג לכל הילדים-כולם-לא רק לילד הפרטי שלהם!

בביום ג' הקרוב, 27.9.2016  יתקיים במכללת לוינסקי לחינוך יום עיון בשיתוף עמותת מהות(מרכז ארצי בין ארגוני לקידום שותפות בחינוך) בנושא הורים -מערכת החינוך בחברה משתנה". יום העיון בא להציף פרשנויות ודילמות של מורים, אנשי אקדמיה, מכשירי מורים וקובעי מדיניות שנוגעות לשותפות בין הורים לממסד החינוכי.

קשרים הורים-מחנכים-פרספקטיבה היסטורית בקצה המזלג

אחרי קום המדינה בארץ הסתמנה הגמוניה של המורים ביחסי הגומלין שלהם עם הורי הילדים. מורים וגננות נחשבו לסמכות מקצועית אוליטמאטיבית והורים עולים חדשים ואחרים קיבלו את התכתיבים של המערכת בהכנעה. בהמשך, בשלושת העשורים האחרונים חלק גדול מהשיח התמקד בצורך להבחין בין מעורבות להתערבות הורים במסגרות החינוך. שיח זה  התחלף בשנים האחרונות ממש לשיח ש"מקדש" את השותפות. שותפות בין המעון, הגן או בית הספר לבית,  מסתמנת אפוא  כשאיפה מוצהרת בשיח החינוכי. על ההיגיון המחייב סוג זה של שיתוף במסגרות חינוך לגיל הרך ובניית אמנה של שיתוף בין הגן לבית, ניתן לקרוא במאמרה של  תמר ארז. סקירה היסטורית לגבי הקשר בין הממסד החינוכי לבין משפחות הילדים בגיל הרך בארץ ניתן למצוא בפרסום של האקדמיה הישראלית למדעים בעריכתם של גרינבאום ופריד.

אני מבקשת בדומה לבלהה נוי להרהר האם השינוי שמתבטא ביתר מעורבות של הורי הילדים בנעשה במוסדות החינוך בימינו גורם לילדים להרגיש יותר מוגנים במוסד החינוכי ובכלל? מבורך בעיניי המצב שהורי הילד שותפים לקבלת החלטות משמעותיות לגבי הילד שלהם .  אבל במקביל לפתיחת הדלת למעורבות ההורים, אנו עדים לעתים להתלהמות נגד המערכת ולפורמליזציה של הקשר בין ההורים למסגרת החינוכית. לעתים קרובות הרצון להתגונן מפני תלונות, ויכוחים קולניים עם הורי הילדים או אף תביעות משפטיות, מוביל מחנכים והנהלות בתי ספר לקבל החלטות שאינן בהכרח מיטיבות עם הילדים.

קשרים בין-אישיים טובים עומדים בבסיס כל מודל של קשר בין מחנכים להורים

מוסכם היום על כולם שקשר טוב בין מורים להורים בנוסף לקשר טוב בין הורים לילדיהם ובין מורים לתלמידים הוא תנאי הכרחי ליצירת תנאים של רווחה רגשית ולמידה אצל הילדים בכלל ואצל ילדים בגיל הרך בפרט.  הסכמה רחבה זו מושתתת הן על ממצאי מחקר והן על תפיסת עולם שנשענת על הראייה המערכתית-אקולוגיה שבבסיס התיאוריה של ברונפנברנר. שכן התפתחותו של כל ילד מושפעת מיחסי הגומלין הישירים שלו עם בני משפחתו, חבריו ומחנכיו כמו גם מיחסי הגומלין בין הגורמים האלו בינם לבין עצמם(בין הורים ומורים למשל). ברונפנברנר מבקש להפנות את הזרקור להשפעות של הסביבות החוץ משפחתיות על התפקוד של המשפחה ועל התפתחות הילד. הקשר עם בית הספר הוא סוג של הקשר שמשפיע כך או אחרת על כל ילד ועל המשפחה.

מעורבות ההורים במוסדות החינוך של ילדיהם איננה תהליך ברור וחד ממדי. יש בה דרגות שונות שנקבעות בין היתר לדעת פרידמן על ידי שילוב בין מידת ההזדהות של ההורים עם המוסד החינוכי ומידת הערות או המודעות שלהם לגבי המתרחש באותו מוסד. ככל שרמת ההזדהות ורמת ההיכרות או הערות גבוהות יותר כך תגדל רמת המעורבות של ההורים. מנגד רמות הזדהות נמוכות וחוסר ערות או מודעות לגבי המתרחש במוסד החינוכי יביאו לחוסר מעורבות או ניכור. על כן אם מבקשים להגדיל את מעורבות ההורים חשוב להביא להיכרות טובה עם המתרחש במסגרת החינוכית ולהזדהות עם ערכיו ודרכי העבודה של המוסד החינוכי. אלא שלעתים מעורבות של הורים בנעשה במסגרות החינוך עלולה להתפרש על ידי המחנכים כהתערבות בלתי לגיטימית. חשוב לציין שהתערבויות בלתי רצויות עשויות רק להיתפס ככאלו על ידי מחנכים או לעתים הן ביטוי ממשי של התנהגות שלוחת רסן של הורי הילדים.

באשר לשותפות היא מחייבת קשר שוויוני בין הצדדים-מחנכים והורים. השותפות אם היא באמת מתקיימת אמורה לבוא לידי ביטוי בתהליך קבלת ההחלטות במוסד החינוכי לרבות בבחירת תכנים  שילמדו על ידי הילדים. עמית מציג את  השתמעויותיה של השותפות בין מחנכים להורי הילדים. על כן לדבריו שותפות:

  • מחייבת הערכה וכבוד הדדיים בין ההורים למחנכים;
  • מחייבת חלוקת תפקידים מוגדרת וברורה;
  • מחייבת  שמירה על האוטונומיה של המחנכים לקבל החלטות מקצועיות;
  • מחייבת התחשבות של כל צד בצד השותף לו למלאכת החינוך;

אני מבקשת להזכיר גם שמרבית מסגרות החינוך בארץ אינן מתנהלות כשותפות עם הורי הילדים. אינן מסגרות קהילתיות.  רוב הילדים במדינת ישראל  נמצאים במסגרות חינוך שרחוקות מלהיות קהילתיות. זאת ועוד, המסגרות הקהילתיות משרתות לרוב משפחות "חזקות" וקיומן אמנם מיטיב עם הילדים של אותן המשפחות אבל תורם להגדלת פערים בין הילדים הלומדים במסגרות החינוך "הרגילות" לבין ילדים שלומדים במסגרות חינוך קהילתיות.

אוסיף גם  לעניין השותפות בין הורים למחנכים, היבט שלא דיברו עליו כל כך בעבר והיום הוא יותר מקובל; השותפות בין ההורים למחנכים שאמורה כמובן להיבנות לטובת הילד, מחייבת לצרף לשותפות את הילדים עצמם. מעבר לכך שהוריהם אמורים לייצג את האינטרסים שלהם-אנחנו הופכים ליותר ויותר מודעים היום לכך שלילדים עצמם קול משלהם שראוי שיישמע.  בגיל ההתבגרות נשמע מובן מאליו לשתף את התלמידים עצמם בשותפות בין הבית לבית הספר, כשם שנאמר במסמך קווים מנחים לקשר בין הורים למורים בעידן משתנה. טענתי היא שגם בגיל הרך הדבר הכרחי. מודל הקוביה ההונגרית שהוצע על ידי מרים בראואר(יוצג בסוף הפוסט) שאמור לייצג את הקשר בין בית הספר להורי הילדים מושתת על ההבנה שקולם של הילדים עצמם צריך להילקח בחשבון בבניית חוזה השותפות בין המוסד החינוכי לבין הבית.

%d7%9e%d7%95%d7%93%d7%9c-%d7%94%d7%a7%d7%95%d7%91%d7%99%d7%94-%d7%94%d7%94%d7%95%d7%a0%d7%92%d7%a8%d7%99%d7%aa

ייצוג גראפי של מודל הקוביה ההונגרית של מרים בראואר

המעניין בראיית השותפות בין המוסד החינוכי לבין הבית הוא שהשלכות השותפות עשויות להשפיע על הבית לא פחות מאשר על הנעשה במוסד החינוכי. ואכן מהרצאתה של פרופסור ננסי היל עולה ש"המחקר מראה שההתערבויות המוצלחות ביותר לשיפור מעורבות ההורים בחינוך הן כאלה שהתמקדו בסיוע להורים לתמוך במסגרת הביתית בילדם המתבגר". כשהשותפות נבנית באופן אותנטי הולכת ונבנית קהילה משותפת המכילה את המוסד החינוכי ואת משפחות הילדים. קהילה שכזו מהווה עבור כולם וכמובן עבור הילדים מצע גידול מפרה וביטון ושייכות. אבל יש לזכור שבניית שותפות של ממש כרוכה בהשקעה מרובה של זמן, מחשבה ומאמץ ובויתור על שליטה.

מחירי השותפות בין מחנכים להורים

כשמקשיבים לקולות מהשטח, ומוכנים להסתכל  למציאות בעיניים מבינים שלא בהכרח הורים ומחנכים- כל צד מהשיקולים שלו, באמת מוכנים לשלם את  המחירים המתחייבים מבניית שותפות שוויונית ביניהם.

דוגמה בולטת לכך ניתן למצוא בפוסט  שפורסם לפני כשנה של אימא  שמחתה על כך שהיא והורים אחרים מוזמנים דרך קבע לאירועים שמתקיימים במסגרות החינוך בימי שישי בבוקר. בפוסט זה היא טענה כנגד השתלטות הגן ובית הספר על לוח הזמנים של הורי הילדים. לא נראה שאימא זו והורים רבים שאהדו את הפוסט שלה, ראו בהזמנה  להגיע למסגרות החינוך שותפות ראויה לשמה. מנגד, לא נראה שהורי הילדים שותפו בתכניות של מערכת החינוך לגבי סוגי האירועים והמסיבות שבהם הם מוזמנים לקחת חלק.

כדי לממש את השותפות  נדרש מהמורים , הגננות ובתי הספר לוותר על שליטה בקביעת תכנית הלימודים ובדרכי הניהול של המסגרת החינוכית. תהליך ההתדיינות עם ההורים מחייב כמובן להקדיש זמן נוסף לזה המוקדש לילדים עצמם ולישיבות הצוות. שותפות מחייבת שקיפות של החלטות והתנהלות ואפשרות לביקורת עניינית יותר או פחות מצד הורי הילדים. שותפות מחייבת לקחת אחריות על טעויות ולנסות לתקן אותן.

המחירים שהורי הילדים צריכים לשלם למימוש השותפות עם בית הספר או הגן קשורים להקדשת זמן מעבר למעורבות סימלית שקשורה בעיקר לילד הפרטי שלהם. שותפות מחייבת מפגשים של תכנון פדגוגי. ביקורים במוסד החינוכי למילוי משימות מוסכמות: השתתפפות בהדרכת תלמידים והרצאות, בניקוי המוסד ושיפוצו וכו'. אבל מעבר לכל אלו השותפות עם המוסד החינוכי מחייבת את ההורים להתעלות מעל הרצון להיטיב רק עם הילד שלהם ולייצג את כל הילדים שלומדים באותו מוסד. הפיכתם של ההורים לחלק מהקהילה מחייבת לפעול לטובת כל הילדים כולם. השותפות הופכת את ההורים לאחראים לתוצאות של המעשה החינוכי.

 

לסיכום

תיאום וקשר בין מחנכים להורי הילדים מתחייבים לאור ההבנה שהתפתחותם ושגשוגם של הילדים תלויים בהם. לשם כך נדרשת בנייה של תשתית של שיתוף פעולה בין מחנכים לבין הורי הילדים. קשרים בין הורים למחנכים עשויים להיות מוגדרים כמעורבות שבה המורים נוטים להגדיר את גבולות ההתערבות של ההורים או שותפות שמניחה שוויוניות בקשר בין הורים ומחנכים. הבסיס לכל סוג של קשר בין מחנכים להורים הוא קשרבין אישי טוב ומכבד מבוסס על אמון בין שני הצדדים. בנוסף, לשותפות יש לצרף את הילדים ולשמוע את קולם לגבי האופן שבו הם רואים את הקשר בין הוריהם למחנכים שלהם.

אף שהצהרות מדברות על שותפות כמודל רצוי של קשר בין הורים למורים, עלינו גם להיות ערים למחירי השותפות בין הצדדים. בתנאיים המורכבים במאפיינים את מסגרות החינוך בארץ היום(מלבד מסגרות חינוך קהילתיות נבחרות) בניית מציאות של שותפות מלאה בין הורי הילדים לבין מסגרות החינוך נראית  לי כיעד לא ממש מיידי וזאת בשל קושי של ההורים להקדיש את הזמן הנדרש למילוי תפקיד של שותפים מלאים כמו גם מחוסר מודעות מספקת לכך שתפקיד מערכת החינוך היא להיטיב עם כל הילדים כולם ולא רק עם הילדים הפרטיים שלהם.  מורים, גננות ומטפלות מצדם צריכים להיות מוכנים לוותר על שליטה בלעדית על דרכי ההתנהלות של המערכת ועל התכנים הנלמדים. חשוב להבין שבמציאות התפקוד של מערכת החינוך בארץ, במיוחד בבתי ספר חלק גדול מהתכנים והיעדים של המערכת מוכתבים על ידי משרד החינוך עם מעט אוטונומיה למורים.

לעת עתה נראה שמציאותי יותר לבנות על בסיס מקומי(ברמה של כל גן ובית ספר) חוזה של קשר(תמר ארז קראה לזה אמנה של שותפות) בין ההורים לבין המסגרת החינוכית. במסגרת סוג זה של חוזה , חשוב לקיים מפגשים של תיאום ציפיות אותנטיים מידי שנה-לא רק בתחילת השנה) להקשיב בקשב רב כל צד לתפיסות, לרגישויות ולבקשות של הצד האחר כשהילדים עצמם צריכים להיות חלק מה"חבילה" וקולם שלהם לא רק של הוריהם צריך להישמע. בעקבות תיאום הציפיות חשוב לחתור לחוזה שכולל הסכמות וכללים  של עשה ואל תעשה שמקובלים על כל צד(מחנכים, הורים, ילדים בכפוף למגבלות שמשרד החינוך מטיל על שותפות מעין זו). משתמע מכך שבמוסדות חינוך שונים ייבנו חוזים שונים שמותאמים לקהילות השונות. מידת השיתוף וההשתתפות של ההורים תיקבע בכל מקום על בסיס הסכמות אלו. מרים מבראור, סגנית מנהלת בית ספר בצפון השרון ומוסמכת מכללת לוינסקי לחינוך,  הציעה את מודל הקוביה הונגרית  כמודל מנחה שמאפשר בניית  חוזי שותפות מקומיים על בסיס בדיקת הציפיות של הילדים, המורים וההורים.

במאמר "הורים עלייך גננת"  הצעתי  רשימה של כישורים שנדרשים מהגננת(ולדעתי הדבר נכון גם לגבי מורות ומטפלות ומנהלות במעונות יום ) על מנת לקיים תקשורת בונה עם הורי הילדים לטובת כל השותפים למלאכת החינוך, בראש ובראשונה לטובת הילד. לקראת כתיבת הפוסט הנוכחי עדכנתי ורעננתי את הרשימה.

  • מקצועיות כמחנכים ומיומנויות של תקשורת בין-אישית.
  • תפיסת תפקיד הכוללת גם רכיב של עבודה עם הורי הילדים.
  • ביטחון עצמי כללי ונכונות לביקורת עצמית שוטפת.
  • מודעות  לכך שהורים הם שותפים בכירים טבעיים למלאכת החינוך של הילדים-כיוון שאחריות המרכזית, הרציפה ביותר על חינוך הילדים מוטלת על כתפיהם.
  • אמפתיה עם ההורים שמתבטאת בנכונות להבין סיטואציות מהפרספקטיבה של ההורים(גם במקרים של מחלוקת איתם), להבין ולהרגיש אותם במצבים שעמם הם מתמודדים.
  • תפיסה ברורה לגבי גבולות אחריותנו כמחנכים ולגבי גבולות האחריות של ההורים במפגש שלהם עם הגן, המיון או בית הספר.
  • אסרטיביות ויכולת להציב גבולות ברורים להורים הנוטים להפר כללים ולנהוג בדרך שפוגעת בילדים שאינם ילדיהם ובהתנהלות של המסגרת החינוכית.
  • מודעות למחויבויותיה של הגננת כלפי הגוף שאותו היא מייצגת (משרד החינוך, העירייה, הארגון וכו').
מודעות פרסומת

על ילדים ומכשפות טובות, רעות ובודדות

היזמה לכתוב פוסט בנושא ילדים צעירים ומכשפות עלתה בעקבות יום עיון מעניין בנושא מכשפות בספרות ילדים "כל סיפור צריך מכשפה"  שהתקיים בתאריך 16.5.2016 במכללת לוינסקי לחינוך. יום העיון נועד לסטדונטיות וסטודנטים המכשירים עצמם להוראה במכללה. היזמה ליום עיון הייתה של החוג לספרות ילדים במכללה ואורגן ונוהל על ידי ד"ר נילי אריה-ספיר וד"ר קובי סצ'רדוטי.

נכחתי בשני החלקים האחרונים של יום העיון, בהרצאותיהן של ד"ר בתיה אפלפלד של ד"ר אסנת בר-און וכן בהרצאותיהן של סופרות הילדים כתבו ספרי מכשפות לילדים ונוער בעברית: רונית חכם(חמש מכשפות), איריס ארגמן(רוזלינדה) ועפרה גילברט אבני(מכשפה מקלקלת ; סוד מהכשפות; מכשפה מאהובת).

מעבר להנאה שחשתי במהלך השתתפותי ביום העיון, צפו ועלו במהלך ובעקבות יום העיון שני כיוונים של מחשבות:

  1. על המשמעות של  שינויים שחלו בדמות המכשפה בספרות הילדים בעשרות השנים האחרונות(בעיקר בעקבות הרצאתה של בתיה אפלפלד);
  2. על טענות שסיפורי מכשפות עלולים לעורר פחדים אצל ילדים צעירים שמולידות המלצות לגבי חשיפתם או אי חשיפתם לסוג זה של ספרים.

לפני שאתייחס לשתי הסוגיות שהוזכרו למעלה אציג מעט רקע אישי על העניין שלי במכשפות.

הקדמה-עניין אישי במכשפות

נדרש כאן גם מעשה של גילוי נאות: אני מחבבת מכשפות מושבעת וידועה בציבור ככזו במשך כמעט שלושה עשורים.

העניין שלי במכשפות החל בשנת 1989 שנה שבה עזבתי תפקיד של מרכזת קורסים לחינוך לגיל הרך  בבית הספר המרכזי להכשרת עובדים חינוכיים סוציאליים  במשרד העבודה והרווחה, וקבוצה של מפקחות במעונות יום שעמן עבדתי באופן אינטנסיבי בשנים שקדמו לעזיבתי את התפקיד, העניקו לי את מכשפה המוצגת מטה כמתנת פרידה. אני שומרת עליה כל השנים אף שמפאת גילה המופלג  נפגעה ראייתה בעין אחת. ..

מכשפה  מקורית.jpg

המתנה הזו הפתיעה  ושימחה אותי ועוררה אותי למחשבות על השיקולים בבחירתה כמתנה לי(לא זוכרת שצורף הסבר למתנה המקורית). פרשנותי אז והיום קשורה לאפשרות שאסרטיביות ועמידה על דעתך בעיקר, מצד נשים מתפרשת גם בקרב אנשים שמעריכים או מחבבים אותן כביטוי       ל "מכשפות". אבל אל נשכח שמכשפות מתחברות גם לכישופים שמייצגים מעין כוחות-על…לא נראה לי שתכונה זו יוחסה לי אישית.

עם השנים קהיליית המכשפות ההסובבת אותי התרחבה. אחת המכשפות הדומיננטיות בחבורה היא מכשפה בגובה של כמטר שאותה קניתי לעצמי מתנה עם כניסתי לתפקיד ניהול המסלול לגיל הרך במכללת לוינסקי לחינוך בשנת 2007  והיא אף שמרה עליי במכללה במשך כשש שנים תוך שהיא עוברת שני משרדים. נפרדתי ממנה בצער קצרות כשלא הרגשתי שיש לי ברירה והשאלתי אותה בליווי בקשות דואגות שישמרו עליה, לסטודנטית להוראת הגיל הרך שהשתוקקה להציג אותה בפני קבוצת ילדי גן שלהם היא קראה ספר כלשהו על מכשפות.

מכשפה ראשית

אחרונה הצטרפה לחבורה מכשפה צוחקת ומזיזה את רגליה  כשהיא שומעת רעש(צעקה, או נפילה של כלי מטבח כלשהו גורמים לה לצחוק את צחוק המכשפות שלה כשעיניה האדומות מהבהבות.מכשפה צוחקת

 

אחרי מספר עשורים אסכם ואומר שבאופן אישי החיבה שלי למכשפות ואימוצן לליבי באו מתוך צורך להוסיף מעטה קליל של הומור למאבק ממושוך ובלתי פוסק לבנות  מול הסובבים עמדה אסרטיבית תוך הבעת דעות לא תמיד חביבות ומקובלות עליהם. אימוץ "שריון" של מכשפות(בניגוד לדימוי של אדם "נחמד" עשוי לסייע -כך מצאתי -להביע עמדות עצמאיות ולא תמיד מקובלות. יתרה מזו יש במכשפות משהו שעשוי לייצג רעיון שה"בפנים"  של האדם (ושל המכשפה כמובן) עשוי להיות שונה מאוד מה"בחוץ" שלו.

הכותרת ילדים מוכשפות טובות, רעות ובודדות צמחה במוחי גם בעקבות ההרצאות ביום העיון וגם בעקבות שיחה קצרה עם נכדתי בת השלוש ושליש על הספר רוזלינדה של איריס ארגמן-ספר אותו אציג בהמשך. הבאתי איתי את הספר והצעתי לנכדתי קריאה משותפת שלו. היא שאלה אותי, על בסיס היכרות עם עולם המכשפות, אם המכשפה בספר רוזלינדה היא מכשפה טובה או רעה.  שאלתה נובעת גם מכך שיש לה "קילומטראז'" ארוך בנושא מכשפות. מרגע לידתה היא מכירה את אוסף המכשפות הגדל והולך שלי, והיא למדה להתיידד איתן. חוץ מזה היא מכירה את הספר טרמפ על מטאטא בעל פה ובמשך כחודשיים, שלושה היא מתעמקת, לגמרי ביזמתה, בכל גרסה אפשרית של הקוסם מארץ עוץ(בגרסה ספרותית, קולנועית, מחזות זמר וכו').  אחרי מעט מחשבה אמרתי לה שבעצם רוזלינדה-לא יכולה להיות מוגדרת כמכשפה טובה או רעה היא בעצם…מכשפה בודדה.

 

 

שינוי בדמות המכשפה בספרות הילדים-האמנם בהכרח לטובה?

במאה ה-20 ספרות הילדים שהתמקדה במכשפות הציגה אותן כדמויות מרושעות, מפחידות ובעלות כוחות -על.  שנאתן של המכשפות לאנשים בכלל ולילדים בפרט היה לשם דבר. בספר המכשפות הקלאסי של רואלד דאל(מכשפות) שנכתב בשנת 1983 ותרגם לעברית בשנת 2003, בהוצאת זמורה ביתן, שהוצג בכנס על ידי אסנת בר- און, הצטיירו המכשפות במלוא רשעותן וכיעורן-ודמותם כדוחה , מטעה, ופוגענית.  אצל דאל כפי שכתוב  בביקורת על הספר סיפרי הילדים אינם מטיפים ונעימים והדמויות אינן נוהגות לפי כללי התקינות הפוליטית; עם זאת, הלב של דמויות מפתח(במקרה זה הסבתא של גיבור הספר מכשפות,  שהפכה לאפוטרופסית שלו אחרי מות הוריו בתאונת דרכים) נמצא במקום הנכון. דאגתם לקרוביהם כנה ואמיתית והם"נותנים מעצמם" כל אשר ביכולתם למען רווחתם של קרוביהם. סבתו של גיבור הספר מספרת לו סיפורים מפחידים על מכשפות , מזהירה אותו לא להתרחץ יותר מידי כדי שריחו לא ימשוך את המכשפות, איננה משתמשת בביטויים חינוכיים בניסונה לחנך את נכדה. סיפוריה של הסבתא אינם מתמצים בסיפורים ארציים אלא נוגעים בפנטסטי. הילד הקשור מאוד לסבתו מגלה שמכשפות אינן מתקיימות רק בסיפורים אלא גם בחיים האמיתיים(במיוחד באנגליה ארץ שאליה  הוא נאלץ לעבור עם סבתו מנורבגיה ארץ מוצאה של הסבתא). הילד עצמו הופך קורבן לכישופיהם של המכשפות בכך שנהפך לעכבר-אבל עכבר ששומר על רוך ותבונה אנושיים ומשמר קשר חם וקרוב עם הסבתא. הסבתא ממשיכה לאהוב את הנכד גם כשהוא ב"מצב צבירה" של עכבר.

 

המכשפות - רואלד דאל - ספרות ילדים - הספרייה הפנטסטית

בתיה אפלפלד הציגה טענה מאוד מעניינת בהרצאתה ביום העיון. אגב ניתוח של יצירות ספרות עכשויות על מכשפות לכאורה חביבות וידידותיות יותר  מאלו של האחים גרים או של דאל (כגון טרמפ על מטאטא של ג'יוליה דונלדסון , חמש מכשפות של רונית חכם) היא טענה שהשינוי שחל בדמות המכשפה  לכזו שלא ממש מזיקה לילדים , וודאי לא הופכת אותם לעכברים או לתרנגולים, אף שיש בכוחן לחולל ניסים באמצעות כיושפיהן(כמו שדרוג המטאמטא בטרמפ על מטאטא מסתם מטאטא פשוט  של מכשפות למטאטא "דה לוקס" שבו מושב אישי לכל ידידי המכשפה(החתול, הכלב, הצפרדע והעורב) מציגה את המכשפות כדמויות דחויות הנמצאות בשולי החברה. דהיינו, טענתה הייתה אם הבנתי אותה נכון, שספרי המכשפות העכשוויים אינם "חינוכיים" בהכרח יותר מאשר ספרי המכשפות הקלאסיים. אמנם ספרים אלו  פחות מפחידים ויש בהם לכאורה פחות פוטנציאל פגיעה בילדים, אבל מנגד  הם חושפים אותם לדמויות של נשים בעיקר שאינם כובשות את מרכז הבמה החברתית.

הספר רוזלינדה מאת איריס ארגמן מציג מכשפה לא כל כך סטנדרטית. רוזלינדה במושגים פסיכולוגיסטית היא דמות דחויה על ידי החברה. חיה בשוליה, בבדידות כמעט מוחלטת עד שהופכת כמעט ל"שקופה". היא מתבוננת  בתוגה על העולם מענפי העץ הגבוהים. כאמור מכשפה לא רעה ולא טובה-מכשפה בודדה. עד שהיא יוצרת קשר ידידות מיוחד עם הדוור השכונתי שבדיעבד מסתבר היה דמות בודדה למדי. דמותה של רוזלינדה אמנם מציגה את המכשפה כבודדה אבל את מצבה כבעל פוטנציאל השתנות לטובה.

לאור ה"עובדה", שהחברה התשנתה, היחס לילדים השתנה לכזה שהוא כנראה לכאורה הרבה יותר מגונן משהיה בעבר, ההשתקפות של דמות המכשפה בספרות הילדים השתנתה-נשאלת השאלה מה יותר"טוב" לקרוא לילדים? אבל השאלה הזו היא שאלה פשטנית כי לדעתי אין טוב ולא טוב מוחלט בבחירת יצירות הספרות שיש לקרוא לילדים.

העולם איננו מושלם וספרי הילדים מייצגים את העולם על האפשרות לברוח לפנטסיה כדרך התמודדות עם קשיים ופחדים. לכן בעיניי-וכאן אני מתקרבת להתייחסות לסוגיה השניה-סוגית סיפורי המכשפות והפחדים- ראוי לקרוא לילדים ספרים מגוונים וכן גם על המכשפות. יש משהו כאמור מושך, ומסקרן במכשפות. גם כשהן מפחידות וגם כשהן פחות מיזקות כמו המודלים המרוככים שבתיה אפפלפלד דיברה עליהם. גם מכשפות מוחלשות ובודדות זכאיות לתשומת הלב של הקוראים הצעירים. מה שהופך את עולם הספרות לעוד יותר משמעותי עבור הילדים מעצם חשיפתם ליצירות השונות הוא סוג השיח שהולך ונרקם בין מבוגרים לילדים ובין הילדים לבין עצמם על משמעות היצירות המוקראות. המפגש עם מגוון סיפורי הילדים ועם מגוון הדמויות עשוי לעורר למחשבה. להעשיר את עולמם הפנימי של הילדים. "להלביש" את פחדיהם ה"טבעיים" בלבוש בעל צורה ושם.  גם בצורה של מכשפות. כשנמדובר בספרות פנטסטית טובה , מתוחכמת ומשובחת(כמו יצירותיות השנונות והמצחיקות של דאל, והיצירות האחרות שהוזכרו), לא רואה סיבה להימנע מקריאתן לילדים.

על ספרי ילדים שמתמקדים במכשפות ופחדים

הדעות על חשיפתם של הילדים הצעירים ליצירות ספרות מפחידות(כגון ספריו של דאל או אגדות הילדים של האחים גרים-כמו עמי ותמי) חלוקות ואני כמובן מציגה כאן את דעתי תוך שאני מנמקת אותה. כל הורה יעשה מה שהוא מרגיש שנכון לו עם ילדיו.

ואכן אפילו במשפחתי בחירתי לקרוא לנכדיי ספרים מפחידים כגון טרופותי עוררו מידה של מחלוקת.

דעתי היא שאין להימנע מקריאת ספרי מכשפות. בכלל מקריאת ספרות ילדים טובה , ושנונה. המציאות שמצטיירת ממהדורות החדשות,חדשות לבקרים,  היא בעיניי הרבה יותר הרסנית ומפחידה מספרים על דמויות דמיוניות-גם כשהללו מפחידות.  תשתית של פחדים קיימת בכל מקרה אצל כל אדם ואצל כל ילד. ילדים פוחדים מהלא נודע, מתופעות שאין להם עבורן הסבר, מתופעות שגורמות להם חוסר שליטה במצב ובחייהם. בגיל הגן-כשהדימיון בכלל נמצא בשיא פריחתו הוא מביא עמו גם סוג של שיא בפחדים דימיוניים. ספרי הילדים על מכשפות הן הזדמנות לעבד את הפחדים, לתת להם צורה ממשית ולהתמודד עם פחדיהם. קריאה משותפת עם הילדים של הספרים הללו היא הזדמנות עבור המבוגר להכיר ולהבין את דמיונותיהם ואת פחדיהם של הילדים ולהציע תמיכה כשצריך בזמן ובמקום המתאימים. אין זה אומר כמובן שנכריח ילדים שנמנעים מכך להשתתף בקריאה של ספרי מכשפות!

הילדים חווים סוג של קונפליקט רתיעה- התקרבות מהמכשפות והתקרבותם התודעתית למכשפות עשויה לחסן אותם מפחדים על דמויות דימיוניות.נכדיי כאמור גדלו כשהם מכירים מכשפות מקרוב.

עוד כשהיו תינוקות אהבו למשוך אליהם את המכשפות התלויות על קפיצים בכניסה לבית.

מכשפה תלויה 1מכשפה תלויה 2בהמשך התיידדו עם המכשפה הגדולה. לקראת גיל 3-4 גילו עניין אבל שמרו על מרחק מהמכשפה. מכשפה זו חדלה להיות סתם בובה עבורם.

כאמור המפגש בין הפחדים המציאותיים מאוד שלהם לבין המכשפות הדימיוניות-מציאותיות שבהן הם נתקלים בספרי הילדים והחיים  יוצר הזדמנות להתעניין, לחשוב, לצחוק ולדבר על הפחדים  על דברים ממשיים ודימיוניים.

רק בשבוע שעבר נכדתי שיתפה אותי: "את יודעת קלודי מכשפה תפסה אותי". היא אמרה זאת באינטונציה מלווה במעט דאגה. אימצתי בשיחה זו אינטונציה  "חינוכית" ואמרתי לה שוודאי היא חוששת והיא דימינה שהמכשפה תפסה אותה. אחרי כמה ימים, כששוב נפגשנו היא סיפרה: "את יודעת קלודי, דימינתי שמכשפה תפסה אותי". האינטונציה שלה, עם זאת, לא הראתה פחות סימני דאגה מאשר כשדיווחה על כך שהמכשפה תפסה אותה. שיחות אלו מלמדות לדעתי על עולמם הנפשי המורכב של הילדים הצערים.

באיזהשהו מקום הם יודעים להבחין בין דימיוני ומציאותי. אבל לפעמים הגבולות מעט מטשטשים- טשטוש שלעתים משרת את תחושת הביטחון הסוביקטיבית שלהם בסביבה ולעתים מגבירות לטווח קצר פחדים. אבל מדובר בפחדים ברמה נסבלת לרוב לפחדים שניתנים ל"אילוף".

לסיכום, סיפורי מכשפות והמכשפות עצמן הם לעתים מפחידים, לעתים חינוכיים יותר ופחות, אבל כשהם כתובים היטב הם תמיד מהנים.

 

על הסביבה ללמוד לא לדכא אסרטיביות בכלל ואסרטיביות של בנות ונשים בפרט!

מטרת פוסט זה היא להדגיש את חשיבותה של האסרטיביות בתקשורת בין אישית בכלל ובמיוחד בתקשורת שבנות ונשים לוקחות בה חלק. הטריגר לכתיבתו היה יום האישה הבין-לאומי. אצביע בנוסף על האופן שבו הסביבה התרבותית , הסביבה החינוכית וסביבות העבודה עלולות לדכא או לטפח אסרטיביות בכלל ובקרב בנות ונשים בפרט. פוסט זה, נכתב מתוך ראייה מערכתית, סוציולוגית בנוסף לפרספקטיבה הפסיכולוגית הרגילה שבאמצעותה מטפלים באסרטיביות. בסריקה שטחית ברשת האינטרנט באנגלית ובעברית גיליתי שרוב הבלוגים והמקורות האקדמיים מציעים אימון אסרטיבי לפרט-ליחיד. בפוסט זה אראה כיצד בסביבות מסוימות אסרטיביות עלולה לפגוע בהערכה על ידי ממונים ומחנכים ,של ילדים ועובדים שמציגים עמדה אסרטיבית ולכן אציע שיש צורך בשינוי בסביבה לא פחות מאשר אימון לאסרטיביות עבור הפרט. אני מציעה כמטרה של עשייה חברתית וחינוכית בנושא שנשכיל כחברה  במרחב הציבורי, כמורים וגננות במרחב החינוכי, וכמנהלים ומעסיקים במקומות העבודה, לבנות תנאיים אשר יאפשרו לילדות וילדים נשים וגברים מכל הסוגים והצבעים לבטא באסרטיביות את דעותיהם, צריכהם ורגשותיהם.

הגדרת האסרטיביות והנחות היסוד שעומדות מאחוריה

אסרטיביות מוגדרת כסגנון תקשורת שבו אנשים כפרטים מביעים רגשות, צרכים [ודעות ] באופן ישיר ובהיר לאנשים אחרים, בבד בבד עם  כיבוד הצרכים והזכויות של הזולת, תוך שליטה על רגשותיהם. הביטויים ביטויים של אסרטיביות: אמירות קוהרנטיות, ישרות, בהירות.

דהיינו העידוד לתקשורת מאופיינת על ידי אסרטיביות מושתתת על תפיסה של שיווי זכויות של כל אחת ואחד מאיתנו; על התפיסה שיש משקל לכל קול ולכל דעה. תקשורת שיש בה אסרטיביות מחייבת אפשור של הבעת רגשות, צרכים ודעות לצד שמירה של זכויות הזולת. תקשורת מעין זו מניחה שכל יחיד שמשתתף בתקשורת זכאי להביע את דעתו.

נהוג בספרות הפסכולוגית להבחין בין אסרטיביות שנשענת על תפיסה של שוויון זכויות שני הצדדים לשיח לתוקפנות ולפאסיביות-כחלופות תקשורת עדיפות פחות שיש בהן פגיעה באחד הצדדים. בתוקפנות הדובר פוגע בזולת-חלופה לא רצויה בעליל ובפאסיביות הדובר מוותר על זכויותיו-מכפיף את עצמו ואת רצונותיו לאלו של הזולת.

לאפשרויות שגורות אלו בספרות המקצועית אני מבקשת להוסיף  מספר הבחנות נוספות. האחת היא בין אסרטיביות לסמכות. אף ששני מושגים אלו עשויים להיות קרובים ההבדל ביניהם נעוץ בכך שהסמכותיות מניחה קיומם של קשרים בין אישיים לא שוויוניים בין הדוברים או האנשים הנמצאים בקשר  אי שוויוניות באיזה מובן(מקצועי, משפחתי, אישי). הורה או מורה עשוי להפגין סמכותיות ביחס לילדים(סמכותיות חדשה, נאורה, נוכחת)אבל במקרה זה אין מדובר באסרטיביות. אסרטיביות מניחה שוויוניות. עובד עשוי להפגין אסרטיביות וכך גם ילד עם הוריו ומוריו כשמסתכלים על כך שהילד או העובד הם בעלי דעה וצורך שווים בחשיבותם לאלו של ההורים, המורים או הממונים.

אני גם מציעה שלא נתבלבל בין אסרטיביות לבין בורות. האחריות של מי שטוען טענה או מביע דעה לבססה על נתונים או על לוגיקה איתנה. אין להתבלבל בין דעה שאתה מביע לבין נתונים מסולפים. קרה לי לא אחת לשמוע אנשים חולקים ב"אסרטיביות" על נתון מחקרי או על ההגדרה מבלי שלמדו אותה או התעמקו בה.

אסרטיביות איננה גם רישיון להתחצף. המתבונן בהגדרות יראה שהאדם האסרטיבי שומר על כבודו וזוכיותיו של הזולת ולא רק דואג לזכויותיו הוא. יש אנשים חוצפנים-ולא אסרטיבים-שמצפצפים על צורכי הזולת בדרכם לממש את זכויותיהם ואת צורכיהם. אנשים אלו אינם אנשים אסרטיביים. במקרה זה ה"חוצפה" היא סוג של תוקפנות שמוכרת מההאבחנות הקלאסיות בנושא.

אם כך הגיוני היה להסיק שיש לעודד ביטוי אסרטיבי של דעות ורגשות בכל זמן ובכל מקום. שיש לעודד ילדים וילדות נשים וגברים, עובדים זוטרים ועובדים בכירים לנהוג כך. על בסיס הנחה-פשטנית לדעתי זו-הגיוני היה ליצור מסגרות של אימון לאסרטיביות במסגרתם מלמדים אנשים איך ליצור קשר עין; איך להביע באופן ישיר ובהיר את דעותיהם; איך לתבוע בצורה יפה ולא מתלהמת את זכויותיהם. אלא שהקושי ביישום רעיונות יפים אלו איננו בהכרח בחוסר הבנה של משמעותם(גם זה קורה לפעמים), אלא בקשיים הרגשיים ובאי הפנמה של ערכים של שוויון וזכויות אדם בסיסיות בקרב רבים-רבים מדי מאיתנו! הרעיון של שווי זכויות ושווי ערך הקולות הוא יפה אבל זה לא מה שאנשים חשובים. על כן לעתים קרובות אנשים אסרטיבים ובמיוחד נשים אסרטיביות נתפסים כ"לא נחמדים" במקרה הטוב או כמתלהמים ולא רצויים במקרה הפחות טוב. 

יחס לאסרטיביות אסרטיביות של נשים לעומת זו של גברים

assertiveness

 האיור מתוך הפוסט http://www.tidewaterwomen.com/columns/your-image/are-you-assertive-or-aggressive

אפילו בחברה המערבית אשר מקדשת לכאורה שוויון זכויות בכלל ושוויון זכויות בין ילדים לילדות ובין נשים לגברים, נוזפת ו"מענישה" נשים ובנות אסרטיביות. ראו כעדות לכך ההשוואה שהוצגה בעיתון "הארץ" , גליון  "דה מרקר" בין משוב הניתן לנשים לעומת לגברים במקומות העבודה.

785073295

חינוך לאסרטיביות

בהקשר החינוך בבית ובגן חשוב שנשים לב אם אנחנו מוכנים לקבל דעות שנוגדות את אלו שלנו מהילדות והילדים שלנו. האם אנחנו מוכנים לקבל אותן בכבוד ולעיין בהן ברצינות? האם אנחנו מעודדים בנות להביע דעה בתחום החשבון והמדעים ולהקשיב להן? האם אנחנו מתייחסים לתוכן ואיכות הטיעונים של הבנות או רק למראה החיצוני שלהן? אני לא מבקשת להתייפיף. ליופי ולמראה חיצוני יש תפקיד חשוב בתקשורת בין אישיית. אבל השאלה היא האם אנחנו מוכנים להתעלות מהתבוננות ב"קנקן" ולקחת את הזמן לראות מה יש בתוכו אצל עובדות ועובדים, בנות ובנים?

חשוב שנבחן זאת בכנות ולעומק כי עד שלא כל אחת ואחד ממההורים, הגננות המורים, המעסיקות והמעסיקים יעשו זאת יהיה בלתי אחראי מצדנו לעודד ילדות וילדים ונשים וגברים צעירים להשמיע את רגשותיהם, צורכיהם ודעותיהם בבהירות ובישירות. כי בעולם הממשי שלנו אנשים אסרטיבים משלמים מחיר של קידום ו"אוירה" סביבם . נשים וילדות אסרטיביות נתפסות לעתים קרובות כמתלהמות. לעומת זאת, גברים ונשים, ילדות וילדים "נחמדים" שיודעים להחמיא להורה, לגננת או ל"בוס" מוערכים לעתים הרבה יותר ממה שכישוריהם ומומחיותם מאפשרים זאת.  לדעת להיות נחמד למי שאתה תלוי בו הוא כישור חברתי מועיל שאין להתעלם מחשיבותו בסביבות חינוכיות ועבודה מסוימות.

לא אתעלם ממחיר הנחמדות לדימוי ולהערכה העצמית של מאמצים אסטרטגיית התמודדות זאת. יש בסוג של אימוץ קבוע של נחמדות ויתור על הגדרה עצמית אוטונומית שגם עליה משלמים מחיר.

עם זאת, כדי להרשות לעצמך עמדה אסרטיבית אתה צריך באמת לא להיות תלוי כלכלית או מכל בחינה אחרת בזולת. כל עוד קיומך תלוי בקיום הזולת יהיה זה מסתגל להעריך את כוחותיך מול אלו של הזולת ולאמץ אסטרגיית תקשורת הולמת. דהיינו בסביבה מוסימת אסרטיביות אפשרית וחשוב לנקוט בה, ואילו בסביבות אחרות אסרטיביות תוביל את האדם לשלם מחירים גובהים ובמקרים אלו יש להתלבט אם יש מקום לנקוט בה.

לכן בפוסט זה אני מציעה שניצור סביבות למידה ועבודה שמאפשרות ומעודדות אסרטיביות שאינן מדכאות בצורה ישירה או עקיפה אותה. רק כשהסביבה היא כזו יהיה זה אחראי מצדנו לאמן פרטים לתקשורת אסרטיבית. 

לסיכום אתייחס לצעדים של סביבה חינוכית שמעודדת אסרטיביות ולאופן שבו נעודד אסרטיביות אצל ילדים ואנשים מבוגרים.

מה על הסביבה לעשות ?

  • מנהיגות כל סביבה(הורים, מורים, גננות, מעסיקות ומעסיקים) יבחנו את עצמם ואת מוכנותם להתמודד עם התנגדויות, ביקורת שעמדה אסרטיבית של "כפופים" עשויה להכיל ; חשוב לזכור שביקורת וחשיבה מפרספקטיבות שונות מקדמת ארגונים וסביבות למידה. אבל השאלה היא אם אנחנו ערוכים להתמודד עם אתגר ההתנגדות הישירה.
  • נבין שדיכוי של אסרטיביות והתנגדות לאורך זמן יוביל אנשים להתנגדות סמויה וחתרנית ולפגיעה באפקטיביות של החינוך ושל העבודה.
  • נעודד הבעת רגשות, צרכים ודעדות בתקשורת איתנו ונעודד סוג כזה של תקשורת בתוך קבוצת השווים.
  • נתגמל אנשים -חברתית וכלכלית-על פי תרומתם, מאמציהם וכישוריהם ולא על פי נחמדותם אלינו!
  • נעזור לילדים ולילדות להבחין בין תוקפנות, פאסיביות ואסרטיביות ונעודד אותם לנקוט עמדה אסרטיבית.
  • נתרום לכל מי שבסביבתנו להביע עמדות מנומקות אחרי לימוד הסוגיה ולא להביע עמדות סתמיות ולא מבוססות.

מה על האנשים-פרטים לעשות?

  • ללמוד להעריך את עצמם, את צרכיהם, את רגשותיהם את דעותיהם במקביל ללמידת ההערכה של הצרכים הרגשות ועמדות של הזולת.
  • ללמוד לא לבטל את עצמם בפני אך אחד-ללא קשר לתפקיד, סמכות, כסף שיש לזולת.
  • ללמוד את הסביבה שבה הם חיים ולהעריך את נכונותה להקשיב באמת לביטוי צריכהם, רגשותיהם ודעותיהם.
  • להביע צורך, רגש, דעה באופן בהיר, ישיר ומכבד במקומות שבהם לא צפויים מחירים כבדים מדי.
  • לאפשר לאחרים בסביבה לבטא את עצמם בבהירות ובישירות גם אם הזולת חולקת עליך וגורם לך להרגשה לא טובה.
  • ללמוד לעומק סוגיות ולהביע דעות מנומקות.

לסיכום, בפוסט זה אני מבקשת להתעלות מעל אימון למיומנויות של אסרטיביות ולדרבן אנשים בתוך ארגונים לבניית סביבה שמעודדת אסרטיביות באמת. במקביל, בפוסט זה אני מעודדת אנשים להעריך את סביבתם לפני שהם מביעים עמדה אסרטיבית. אסרטיביות היא חשובה מאוד…אבל לא בכל מחיר. את המחיר שמוכנים לשלם יקבע ותקבע כל אחד ואחת מאיתנו.