בכי אצל תינוקות ופעוטות: משמעות התופעה ודרכי התמודדות איתה

פוסט זה מתייחס למשמעות הבכי אצל תינוקות ופעוטות ודרכי התמודדות עם הבכי בבית ובמסגרות החינוכיות.

בכי אצל תינוקות ופעוטות הוא תופעה טבעית מצד אחד וסוגיה כואבת למדי כשמדובר בהורים, במטפלות ובמחנכות במסגרות חינוך לגיל הרך.  הבנת תופעת הבכי וההתמודדות איתה, מחייבת להתייחס להיבטים התפתחותיים (לגיל השפעה גדולה מאוד על האופן שבו מבינים את הבכי ואת ההתייחסות אליו) , להבדלים בין אישיים בין הילדים, ליכולות ההורים או המחנכות להתמודד עם בכי ולמידת התמיכה הניתנת למי שמטפל בתינוקות ובפעוטות.

משמעות הבכי בשבועות וחודשי החיים הראשונים שונה לגמרי מאשר משמעות הבכי אצל פעוטות ומחייבת דרכי התייחסות שונות. זאת ועוד, אף שלהורים מטפלות ומחנכות קשה להתמודד עם בכיים של הילדים הצעירים, מוקדי הקושי עשויים להיות שונים כשהם נתקלים בבכי של תינוקות לעומת בבכי של פעוטות.  הורים ומחנכות, עם זאת, זקוקים לתמיכה כדי להיטיב להתמודד עם בכיים של הילדים הצערירים. מערכות תמיכה טובות ואמינות עשויות לעשות את ההבדל בין תוצאות התפתחותיות טובות לפחות טובות של הילדים עקב התייחסות המבוגרים לבכיים.

בכי אצל תינוקות

תינוקות מרבים לבכות מתחילת חייהם.  מגיל שבועיים, הבכי מתגבר ומגיע לשיאו לרוב בגיל 6-8 שבועות. מגיל ארבעה-חמישה חודשים כמות הבכי פוחתתת לרוב. בכי הוא חלק אינטגראלי משפתם של התינוקות. הם בוכים כי  לא טוב להם. בשל עייפות, רעב, טמפרטורה לא מתאימה, רעש או כל גירוי אחר שגורם להם להרגיש אי נחת. אין לתינוקות כל דרך אחרת להביע את עצמם. בכיים עשוי להימשך 30-40 דקות בכל פעם ולהצטבר למספר שעות במהלך היממה. העניין המרכזי הוא שלעתים קרובות קשה להורים לפענח את סיבת בכיים של התינקות הצעירים מאוד. קושי זה איננו מעיד על "בעיה" של התינוק או על תפקוד לא תקין של הוריו. ככה מתנהלים תינוקות. יש הבוכים מעט יותר ויש בוכים מעט פחות. מה שקובע הוא איך מתייחסים לבכי התינוקות.

תינוק בוכה אפוא בשל מצוקה או צורך; תחילה אין הוא יודע כיצד הוא ייענה על ידי הסביבה. מביע את מצוקתו באמצעות הבכי. היענות מותאמת וקבועה תורמת לבנייה של תחושת ביטחון בזמינות של המטפלים וכך הולך ונבנה אמון במטפלים וביטחון בעצמם. אי היענות לבכי או חוסר התאמה של התגובה (משמעו הילד נשאר במצב של מצוקה כשמרגיש שאין לו כתובת-דבר שגורר אחת משתי תוצאות לא רצויות: א. בכי מוגבר וקושי להרגיע את הילד;ב. אפאתיה, ייאוש, ויתור על הנכונות לנסות להתריע.

בכי אצל תינוקות צעירים מחייב התייחסות כלשהי. ערוץ ההרגעה  המועדף עשוי להיות שונה מתינוק לתינוק. יש שתנועה מרגיעה אותם(או על ידי זה שמסתובבים איתם בידיים או מניעם את העריסה או מטיילים איתם בעגלה), יש שמגע מרגיע אותם, יש שמוזיקה או צלילים קבועים מרגיעים אותם. לאט לאט הורים ומחנכים לומדים דרך ניסוי וטעייה את ערוצי ההרגעה של התינוקות.

בכיים הממושך של התינוקות אמור לספק כאמור גורם לחץ למבוגרים שמטפלים בהם. חשוב שהורים יבינו שתינוקות לא "בוכים בכוונה" כדי לטרטר את ההורים או את המטפלות  ובגיל הזה הם גם לא סתם "מתפנקים" פשוט לא טוב להם. גיוס כוחות והבנה שתפקיד המבוגר לתת לתינוק הרגשה לתינוק שהוא לא לבד, שיש מישהו שאכפת לו בסביבה, שאומר לו שבסוף יהיה טוב, ש"ייקח לו את הזמן" הם משימותיו השחובות של המבוגר מול בכיו של התינוק. חשוב גם להבין שאף שקשה מאוד להתמודד עם בכי של תינוקות מדובר בתופעה זמנית שתחלוף לה.

בכי תינוקות בבית

כשהורים מרגישים שקשה להם מאוד להחזיק את התינוק בידיים, חשוב שיבינו שזה מובן ואפשר להניח את התינוק הבוכה לזמן מה במקום בטוח(במיטתו, בעריסה), ולהתרחק לכמה דקות כדי להירגע. חשוב מאוד לגייס מקורות תמיכה(משפחה, שכנים, חברים) כדי שיהיו ידיים נגישות נוספות שתוכלנה להתחלק בטיפול בתינוק הבוכה.

זמינות של תמיכה להורים היא דבר הכרחי. חשוב שאנשים שבאים לעזור ולהתחלק בעול הטיפול בתינוק, יבואו כשותפים להורים ולא כמבקרים. חשוב שיתנו כתף, יושיטו יד ויגלו אמפתיה גם עם התינוק וגם עם הההורה.

מאוד חשוב  שגם הורי הילדים וגם האנשים שתומכים בהם יבינו שלא,מקלקלים" או מפנקים יותר מידי תינוק בן כמה חודשים אם מרבים להחזיק אותו בידיים. המגע המנחם חשוב לתינוק. נזכור גם שריבוי של בכי בחודשי החיים הראשונים איננו מנבא היות הילד ,בכיין" בהמשך. ככל שנענה יותר לבכיים של התינוקות בחודשי חייהם הראשונים, יש סיכוי רב שהם ימעטו בבכי בגיל שנה ויותר.

מה עושים במסגרות החינוך(מעונות, גנים פרטיים)?

הקושי המובנה במסגרות חינוך הוא שתשומת הלב של המבוגר צריך להתחלק בין מספר תינוקות-לרוב יותר מידי תינוקות. ובכל זאת הכרחי בעיניי לננקוט במספר פעולות על מנת לתת מענה לבכיים של התינוקות:

  • היכרות מעמיקה עם כל תינוק ע"י שאלות להורים ותצפיות(חשוב לדעת מה מפחיד, מה מרגיע כל תינוק; מהן העדפותיו; איזה חפץ מהבית עשוי להרגיע אותו;
  • קליטה הדרגתית: בקבוצות קטנות בתחילת השנה-קליטה שמאפשרת יצירת קשר אישי והיענות לתינוקות כבסיס לבניית האמון שלהם במחנכות
  • לנסות לזהות את מאפייני האמפרמנט של התינוק כמפתח אליו
  • חלוקת תינוקות למטפלות גם על פי מפתח של התאמה בין טצפרמנט התינוקות לבין זה של המטפלת
  • מטפלות תכרנה דרכי הרגעה אופייניות לתינוקות שונים
  • קבלה אישית של כל תינוק ופעוט כל בוקר מידי הוריו
  • באופן כללי אוירה של אפשור לשתף בקשיים ובבעיות-זאת אומרת שבמעון יתאפשר למטפלות להביע קשיים ולהתגייס לעזור להן
  • הרגל לדון על התלבטויות וקשיים במסגרת ישיבות הצוות: פורמט של סבב דיון על אירועים
  • אי השלמה עם מצב שתינוק בוכה במשך שבועות וחודשים ולא מצליחים להרגיע אותו
  • חיפוש אקטיבי אחרי תינוקות שאינם מחצינים מצוקה ע" י בכי או בדרך אחרת ופנייה יזומה אליהם על בסיס קבוע

בכי אצל פעוטות

הפעוטות הכוונה לילדים צעירים בני שנה עד שלוש בערך. נבין שלצד הבכי(צרחות, התייפחות) מתווספים אצל הפעוטות כלי הבעה והשפעה נוספים על הסביבה-בראש ובראשונה היכולת להתשמש במילים לצורך לתקשורת ואיתות על קשיים. מתפתחת גם היכולת לווסת את הביטוי הרגשי-אבל בגיל זה פעוט עדיין זקוק למבוגר על מנת להירגע-עדיין מדובר ב"ויסות בשניים". ובכל זאת, הבכי כאמצעי תקשורת והשפעה על הסביבה ממשיך לשמש פעוטות וגם ילדים בוגרים יותר ומבוגרים. בכי אצל פעוטות מביע בנוסף לכאב ומצוקה גם ספקות לגבי היכולת וגם נסיון להשפיע ולקבוע דברים. למשל,  "אם אבכה, יתנו לי עוד ממתק", או "אם אבכה , אצרח וא\זרוק את עצמי על הרצפה, יוותרו לי על אמבטיה או על איסוף הצעצועים שזקרקתי בכוונה"? חשוב שנזכור שפעוטות לומדים בהדרגה את גבולות האני, היכולת של עצמם ובודקים את גבולות המבוגרים המטפלים.

פעוטות עשויים לבכות  במצבים הבאים:

  • בשעת הפרידה מההורים
  •  במעברים שונים מפעילות לפעילות, ממצב למצב
  •  כשמבקשים מהם לעשות משהו והדבר איננו נוח להם(כמו בשעת איסוף הצעצועים, או בשעת הבקשה לבוא למקלחת, או לעזוב את החצר ולהיכנס לגן
  •  כשילד אחר חוטף מידיהם משהו או להבדיל כשלא מוותר מרצון על משהו שהם מבקשים
  • כשלא מצליחים להשלים משימה כלשהי(להרכיב פאזל)-מתוך תסכול
  •  כשעייפים מאוד או לא מרגשים טוב, כואב להם משהו.

מצד אחד, טיפול וחינוך בפעוטות מתבסס גם על תקשורת מילולית איתם(הם יכולים לבקש ולהסביר טוב יותר מהתינוקות את עצמם). מצד שני, המטפל בפעוטות מתמודד עם בכי שהוא מבטא לעתים התנגשות של רצונות-רצון הפעוט ורצון המטפל. גם עם פעוטות הכרחי לנסות להבין את מקור הבכי: הן מתוך הקשבה לדבריהם, הן מתוך התבוננות והבנת ההקשר והן מתוך התבוננות פנימית ומודעות לרגשות שהפעוטות מעוררים בנו. לעתים, לחלק מהמחנכות ומההורים קשה יותר לגלות אמפתיה עם פעוט מתמרד ובוכה מאשר עם תינוק בוכה.אמפתיה והבנת המצב גם מנקודת המבט של הפעוט הכרחיות למציאת פתרון מניח את הדעת. אמפתיה והבנת המצב אינן שקולות עם ויתור על הצבת גבולות.

האתגר בהתייחסות לבכיים של הפעוטות נעוץ בהבחנה בין הרגשת מצוקה או קושי שמחייבים התייחסות מיידית לבין בכי שנועד לשלוט על הסביבה, להתנגד לצורך לנהוג על פי הכללים המובנים שהמסגרת המשפחתית או החינוכית מחייבות. באשר לבכי שבא מתוך כאב, או מצוקה של הפעוט חשובה גישה דומה לזו שנתנו לתינוקות. חשוב שפעוטות ירגישו שהם לא לבד בעולם וושהמבוגרים שמטפלים בהם נגישים להם רגשית וערוכים לחשוב על דרכים לספק את צרכיהם. מנגד, חשוב מאוד לא להיכנע לבכי של פעוטות שמנסים להשליט את רצונם עליהו. לא נקנה להם עוד ממתק אם בוכים גם אם בכיים מביך אותנו. לא נוותר על איסוף הצעצועים למרות הבכי. אבל במקביל נשתדל להיות סובלניים ולשדר רוגע. חשוב לא לצעוק על הפעוטות ולא להעניש אותם או להרחיק אותם כי הם בוכים. חשוב שנבין שאנחנו מלנדים אותם את כללי ההתנהלות בעולם ונדרשת לשם כך סבלנות. פעמים רבות מוותרים לפעוטות לא מעודף טוב לב אלא ממחסור חמור בסבלנות ואורך רוח.

התמודדות עם בכי הפעוטות-התייחסות מיוחדת למסגרות חינוך לגיל הרך

עקרונות ההתייחסות במסגרות החינוך לךבכיים של הפעוטות דומים אלו שהמומלצים להורים. כיוון שמדובר במסגרות אקרגוניות שמטפלות בפעוטות רבים במקביל רצוי לנקוט בצעדים הבאים:

  • שיחה מקדימה עם הורי הילדים, לפני תחילת השנה על קשיי פרידה של פעוטות והשפעת המבוגרים על הפרידה
  • היכרות עם מאפייני הילד: מה אוהבים, מה מרגיז ומפחיד ומה מרגיע אותם ?
  • חשוב כצעד מניעתי -כדי למנוע קושי להכיר לילדים את הסביבה של המסגרת החינוכית
  • חשוב לקלוט את הפעוטות בקבוצות קטנות כשההורים נמצאים ברקע
  • חשוב לקבל כל פעוט באופן אישי מידי הוריו
  • חשוב נשבדוק את עצמנו: מה עושה לנו הבכי של הפעוטות ?
  • כדי להגביר תחושה של שליטה במצב מעודדים בחירה במה שהילד יכול לבחור(יצירה, משחק, ביטוי מילולי)
  • מציבים גבולות חד משמעיים על התנהגות: מצפים שהילד יבצע דברים שנמצאים בגבול היכולת שלו ולא מוותרים לו גם אם הוא בוכה וצורח
  • משתדלים לא להתעצבן, להעליב ולהתייאש ממנו
  • תומכים בצוות שמתמודד עם פעוט ומדריכים לגבי התאמת התגובה לסוג הבכי
  • דנים באירועים משמעותיים במסגרת ישיבות צוות
  • לא מוותרים לידים על דרישות מהם כשהם בוכים; מחכים בסבלנות שיפסיקו לבכות ועומדים על כך שישלימו את הנדרש

נושא ההתמודדות עם בכי של פעוט מיוצג יפה מאוד בספר:"את זה" של נירה הראל. ספר זה חולק למעונות יום בשנה הראשונה שספריית "פיגימה לקטנטנים"? הספר מספר על אב מתוסכל שמתמודד עם השאלה איך לנחם את בנ,ו נועם בשעה שהוא לא מספיק לבכות ולבקש "את זה". אחרי ניסונות רבים ושונים שכללו הצעת משחקים ופעילויות לרוב, שנדחו על ידי הילד-לקח האב את הילד בידיו, פעולה שהסתברה כסוג של "תרופת פלא" עבור נועם.

"את זה" הוא ספר חביב ומתאים ביותר לגילאי הילדים שקיבלו אותו. עם זאת , שמעתי על לא מעט ביקורת על הספר מצד המטפלות שאמורות היו לקרוא אותו לפעוטות בכיתותיהן. אחת הטענות הייתה שהספר נותן לגיטימציה לבכי. דעתי היא שההתנגדות לספר נובע לא מעט מהאמביוולנטיות שחשות המטפלות במעונות כלפי בכיים של תינוקות ופעוטות. הקושי של המטפלות מובן לי לחלוטין. אבל "בדרך" אין לשכוח את הפרספקטיבה של התינוקות והפעוטות שעבורם "ידיים" הן סוג של צורך. מובן הקושי לספק "ידיים" לכל כך הרבה פעוטות. אבל חשוב שגם נבין שאין שום דבר רע ב"ידיים". שיחות על הספר במעונות עשויות להיות הזדמנות פז לברר את סוגיית ההתמודדות עם בכיים של התינוקות והפעוטות. קריאה חזורת של הספר לפעוטות עצמן יש בה מעין הכרה בצורך שלהם.

את זה! (קרטון) | נירה הראל

לסיכום: פוסט זה מתמקד במשמעות הבכי אצל תינוקות ופעוטות. הבכי הוצג כסוגיה חברתית שההצלחה של טיפול בו תלויה במאפיינים ההתפתחותיים של הילדים בשילוב עם גישת ההורים והמחנכים לבכי, הסבלנות שלהם, תנאיי החיים והעבודה שלהם ומידת התמיכה שמחנכים מקבלים. בעוד שבכיים של התינוקות מחייב התייחסות והיענות קבועות, באשר לפעוטות קיים צורך להבחין בין בכי שמבטא צורך או מצוקה לבין ניסיון לשלוט בסביבה. במקרה הראשון נתייחס וניתן מענה לצורך; במקרה השני נהיה נחושים לא לוותר, לעמוד על שלנו. חשוב ביותר שהורים לתינוקות ופעוטות, משפחותיהם וקובעי מדיניות והנהלות של מסגרות חינוכיות יבינו ויפנימו שתמיכה רגשית קבועה ונדיבה במטפלים עצמם(הורים, מטפלות פרטיות, מחנכות במסגרות החינוך) והתחלקות בנטל הטיפול, הכרחית להבטחת טיפול נאות בבכיים הטבעי והמובן מאליו של התינוקות והפעוטות! נזכור שלעתים הבעיה היותר גדולה היא הקושי של הורים ומטפלים להתמודד רגשית עם בכי ממושך של תינוקות ופעוטות (לעתים עם יותר מינוק אחד) מאשר הבכי עצמו. 

הערה: נושא הבכי מיוצג גם במצגת המצויה בבלוג: מצגת בכי תינוקות ופעוטות קלודי

ניהול פרידות קטנות וגדולות כחלק מהחיים בגיל הרך

פוסט זה מתמקד בפרידות ומשמעותן לילדים צעירים, ולהורים והמחנכים שלהם. תחילת שנת הלימודים בגנים ובבית הספר כרוכה מצד אחד במפגשים חדשים ומצד שני בפרידה מהבית ומהמפגש היומיומי עם המשפחה, מהידוע ומהמוכר. גם סוף שנת הלימודים, ההתחלה הרשמית של הקיץ, התחלת חופשת הקיץ במערכת החינוך -כל אלו כרוכים בפרידות יותר גדולות ומודעות. נזכור גם לצד הפרידות ה"גדולות" ישנם גם "פרידות קטנות". הפרידות הקטנות הם חלק מחיי היומיום של כולנו-והן  מצבים הנחווים על ידי תינוקות ופעוטות על בסיס יומיומי. ישנן גם  פרידות קטנטנות שנחוות על ידי פעוטות-למשל כשהם נכנסים פתאום לחדר יותר מרוחק בבית או בגן שאין בו לזמן מה קשר עין ישיר עם מבוגרים או ילדים קרובים; ישנה פרידה  קצרצרה מאבא כשכל המשפחה מתהלכת לה ברחוב ואבא נכנס לחנות לזמן מה ואימא נשארת עם הילדה בעגלה; או כשבלון הליום נחשק שזה עתה נקנה חומק לו ועף גבוה גבוה לשמיים ולא ניתן להשיגו. ישנה את הפרידה היומיומית הכרוכה בהליכה לישון; נפרדים מהורים או מבני משפחה אחרים בבוקר כשנכנסים למסגרת החינוכית; נפרדים מהבית. ישנם בחיי הילדים גם פרידות גדולות יותר; ההורים יוצאים למילאוים או נוסעים לחו"ל; או מתגרשים ועוברים לגור בדירה אחרת; או במקרים נדירים הרבה יותר וקיצוניים מתים. בסוג היותר נדיר וקיצוני של פרידה לא אטפל בפוסט זה. העניין טופל בפוסטים קודמים.

פרידות קטנות מכינות את הילד לפרידות יותר גדולות. לכן חשוב לא לשאוף לכך שסביבת הילד תהיה כזו שהיא נטולת פרידות. ממילא הדבר גם בלתי אפשרי!

חשוב להבין שריבוי של התנסות בפרידות קטנות "מוצלחות" מדמויות קרובות מחזקות שני דברים אצל הילד: 1. את האמון שהאדם החשוב יחזור-יצירת ציפיות לחזרה של האדם הקרוב; 2. את האמון ביכולת ההישרדות של הילד גם בנפרד מהדמות הקרובה(בעיקר ההורים)-דהיינו פרידות מוצלחות עשויות לתרום לגיבוש הזהות העצמית של הילד כישות נפרדת.

חשוב להבין עוד משהו מרכזי בעניין הפרידה. פרידה נחווית כסוג של קריעה, נפרדות ממשהו רק כאשר האדם, הילד הקטן קשור לאותו אדם, בעל חיים או חפץ. זאת אומרת הפרידה  היא הצד השני של מטבע שבצד האחר שלו יש קשר, חיבור. ולכן תהליך הפרידה והאופן שבו היא נחוית קשור באופן ישיר והדוק לאופי הקשר הקיים עם הישות שממנה נפרדים. דהיינו כדי שתהיה פרידה "טובה" שלא "מפרקת" את הילד רגשית חייב להיות קשר טוב  בין  המבוגר לבין הילד הנפרד ממנו. גמציעה לעיין גם במאמר מעולה של ננסי בלבן על פרידות במסגרות חינוך לגילה רך ועל זיקות הגומלין בין פרידה לבנייה של אמון בסיסי.

כשנפרדים מישות חשובה(אדם או חפץ או חוויה כמו סרט או ספר)  חווים סוג של קושי, מועקה. הילדים הצעירים התלויים יותר בישויות חיצוניות  לקיומם בהשוואה למבוגרים, עשויים לחוות את הקושי של הפרידה בעוצמה גבוהה יותר. גם התופעה עצמה חדשה להם יחסית. יש להם בהתחלה פחות ניסיון בפרידות-ניסיון שהולך ומצטבר במהרה.

נשאלת השאלה מה עלינו כמבוגרים לעשות בעניין הפרידות של הילדים. כמבוגרים אחראיים על הילדים אנחנו מרגישים דחף לעתים להגן עליהם ולחסוך מהם את הצער של הפרידות. אלא שבגלל שהפרידות הם חלק מהחיים היומיומיים של הילדים חשוב, כחלק מהכשרתם לחיים האמיתיים, לעזור להם וללמד אותם לנהל את הפרידות ולהתנהל בתוך הפרידות בצורה שבונה את תחשות הרווחה הרגשית שלהם.

איך מתנהלים עם הילדים במצבי פרידה ואיך מכשירים  אותם לנהל פרידות "טובות"?

אזכיר שלא ניתן ולדעתי גם אין זה רצוי לשאוף ל"מחיקת" העצב של הילדים שקשור לפרידה. המטרה היא לבנות תרחישי פרידות עם  פעוטות שיסייעו להם בסופו של דבר ללמוד לנהל את הפרדות שלהם בצורה טובה: דהיינו בצורה שבה יבינו שרוב הסיכויים שהאדם שממנו הם נפרדים או החפץ או הישות האחרת שממנה הם נפרדים ישובו וכן שהם עצמם ימישכו להתקיים גם אחרי הפרידה הזו וכמה פרידות נוספות.

ניהול פרידות בבית

כהורים או מטפלים בפעוטות חשוב שנבין שהם בשלב של למידה של "כללי המשחק" של הפרידה ולכן חשוב שנשתדל להקדיש זמן לפרידה נאותה מהילד גם כשהוא  יוצא וגם כשאנשים חשובים לו יוצאים מהבית ונפרדים ממנו.

כבסיס לפרידות טובות חשוב שהילד יבנה קשר של התקשרות בטוחה, קשר שבו הוא נותן אמון במבוגרים שמטפלים בו. קביעות יחסית בזהות המטפלים היא דבר חשוב כמו גם היענות לצרכים של הילד. בעוד שבהחלט אפשרי שכמה מטפלים יצרו קשר של התקשרות בטוחה עם הפעוט(אימא, אבא או אימא אימא ואבא אבא, סבא סבתא, מטפלת, גננת, אח), אין זה סביר שהרבה מאוד אנשים יתחלפו בטיפול בפעוט.

 כדי להקל על הפרידה חשוב להכין את הילד לקראתה, ולבנות סוג של טקס פרידה(לסמן שלום ביד, ללוות למעלית). עוזר כשהאדם שנשאר לשמור על הילד מחזיק אותו בידיים בשעת הפרידה או נותן לו יד. עוזר להגיד לפעוט שהאדם שממנו נפרדים יחזור("אימא הולכת לעבודה, לסרט, לסבתא-אימא תחזור"). חשוב להשלים את הפרידה גם אם הילד בוכה. חשוב להימנע מחזרות של האדם הנפרד כדי להרגיע את הילד וזאת כדי לא ליצור אשליה אצל הילד שניתן לבטל פרידות מהיומיום שלו. במקביל חשוב מאוד לא להיעלם לילד כדי להימנע מהבכי של הפרידה. ככל הילד יראה את האדם העוזב כך הוא ייטיב להבין את הפרידה.

הליכה לישון קשה לעתים לפעוטות גם בגלל הפרידה מאנשי הבית האחרים. גם כאן חשוב לבנות שגרה שתחזור על עצמה מידי ערב. איסוף צעצועים . לומר "לילה טוב" לצעצועים ולאנשים שנמצאים בבית.

לסיוע בפרידות יומיומיות בכלל ולקראת שינה בפרט,  אני ממליצה על הספר הקלאסי "לילה טוב ירח" מאת מרגרט וויז בראון שאויר על ידי קלמנט נרד, ותורגם לעברית על ידי מלצר. הספר יצא לאור בארה"ב בשנת 1947. בראון נפטרה בראשית שנות ה-50-והספר נמכר בעולם בשפות שונות בעשרות מיליוני עותקים ומשמש למיליוני ילדים בעולם להגיד לילה טוב לבובות, לרהיטים, לירח ולהיפרד מההורים ומהיום וללהיכנס לתוך השינה המנחמת.

Goodnightmoon.jpg

ספר ילדים נהדר  נוסף שהקראתו החוזרת מאפשרת שיחה עם פעוטות וילדים צערים על פרידות הוא ספרו של מרטין ודל (איורים פטריק בנסון) "ינשופונים". ספר זה מטפל בפרידה מאמא ינשופה שיצא לצוד אוכל לגוזליה, על מחיר החרדה שהוא גובה, השמחה שבמפגש המחודש עם האם והתמיכה המנחמת שטמונה בקשר בין אחים. איוריו של הספר מוסיפים לדרמה שבסיפור ההמתנה של שלושת האחים שרה, פרסי וביל לאימא ינשופה בלילה, ביער החשוך.

ניהול פרידות במסגרות חינוך לגיל הרך

הכנסת תינוקות ופעוטות למסגרות חינוך(משפחתונים, פעוטונים, מעונות, גנים) הוא תהליך רגיש. אחד השלבים המאתגרים הוא הבכי של הפעוטות בתחילת השנה-בכי שנובע לרוב מקושי להיפרד מההורים במיוחד כשמדובר בהישארות במסגרות חינוך שבהן אנשים שאינם מוכרים לילד.  הבסיס לקליטה טובה לתוך מערכת חינוך ולהקלה על הפרדות מההורים הוא קשר התקשרות טוב עם מטפלות, מחנכות או גננות במסגרת החינוך. הקליטה של הצעירים חייבת להיעשות כך שתאפשר  בניית קשר אישי עם מבוגר מטפל אחראי. קליטה בקבוצות קטנות. היכרות עם תחביבי הילד. הכירות עם דרכי הרגעתו. הנחיה שההורים גם כשהם נוכחים בתחילת השנה יפנו את הפעוט בבקשות למבוגר מטפל בגן כדי לאפשר בנייה של קשר התקשרות בטוחה עם אותו המבוגר. קליטת קבוצות קטנות של ילדים לזמנים קצובים במקום את כל ילדי הגן עשויה מאוד לעזור. להרחבה על הסתגלות בתחילת השנה ראו פוסט שנקרא"להתחיל ברגל ימין").

כמו כן, חשוב שהילדים יכירו את כל "פינות" הגן לרבות השירותים.  אצל תינוקות טיפול מקביל חופף של אחד ההורים והמטפלת המקבלת את הילד עשוי בתהליך של התניה  לסייע לבניית קשר עם הפעוט. חפץ מעבר שפעוט מביא מהבית ומייצג את  ואת המוכר עבורו עשוי לסייע(ראו פוסט בנושא חפצי מעבר).

אבל אחרי כל ההכנות מגיע גם רגע הפרידה מההורים. חשוב גם במקרים אלו שההורים לא ייעלמו ויפרדו מהפעוט כשמבוגר מטפל נותן לו יד או מחזיק אותו בידיים. חשוב שהפעוט ירגיש שיש מי שמטפל בו במסגרת החלופית ושההורים יגיעו לקחת אותו. חשוב לתת לפעוטות סימנים לגבי שעות החזרה של ההורים(אחרי האוכל, אחרי השינה). ככל שהילד ירגיש שייכות למסגרת החינוך הקולטת כך יהיה לו קל יותר להיפרד מהוריו. חשוב לקצוב בתחילת השנה את זמן הפרידה בהתאם לקלות שבה מוכן הילד להיפרד מהוריו. אבל חשוב באותה מידה לא להיכנס ולצאת בעקבות בכי של הילד. כי הכניסות והיציאות האלו של ההורים עלולות להקשות על הילד את הפרידה. חשוב לא להכניס שינויים בחיי הילד סביב הכניסה למסגרת חינוך. לא לזרז  "גמילה" . גיבוש טקסי פרידה ממהורים עשוי להקל כי נקלטת אצל הילד הקביעות של הטקס שכוללת בתוכה את השיבה של ההורה בסופו של דבר לקחת את הילד.

ספר ילדים שעשוי לסייע לילד לעבד את התהליך הפרידה מההורים והקליטה למסגרת החינוך הוא הספר של שולה מודן:"ליאור בכה כשאימא הלכה" (איורים יעל ליאור; אדם מוציאים לאור). ספר זה מציג תהליך שבו בנוסף לגננת, גמד קטן(שמייצג את הקול הפנימי של הילד, הביטחון שבקשר שמופנם בתוך תודעתו)  מסייע לליאור להתמודד עם הפרידה מהאם. כשליאור הדומע אומר "אבל אני לא רוצה להישאר לבדי" משיב לו הגמד גיע גיע:" הסתכל…אתה בכלל לא לבדך. אני איתך, עירית הגננת איתך, הרבה ילדים איתך,… והמון  צעצועים…".

תוצאת תמונה עבור ליאור בכה כשאמא הלכה

לסיכום: בפוסט זה הגדרתי את מטרת החינוך סביב פרידות כלמידה של ניהול תהליך הפרידה. שבתי והדגשתי שאי אפשר, בעיניי גם לא צריך, למחוק את העצב שמתלווה לפרידה אלא, שיש ללמד את הילדים להתנהל במצב זה.  הדגשתי שמטרות החינוך סביב פרידות הן: א. שהילד ילמד שלרוב מעגל של פרידות מסתיים במפגש מחודש עם הישות שממנה הוא נפרד;ב. שהילד ילמד שהוא מסוגל להתקיים כישות עצמאית גם בהיעדר האדם הקרוב שממנו הוא נפרד. בנוסף, נאמר שגם שפרידה טובה מחייבת בניית קשר של התקשרות בטוחה גם עם ההורים והמטפלים בבית וגם עם המחנכות במסגרות החינוך. ללא קשר טוב מסוג זה לא יכולה להתקיים פרידה טובה. הדגשתי את חשיבות טקס הפרידה החוזר ונשנה כשהילד מרגיש בידיים בטוחות שכשהוא נפרד. הזהרתי מפני היעלמות שעשויה להפחית את הבכי בטווח המיידי אבל להקשות על פרידות בעתיד. הצעתי גם על אפשור של שימוש בחפצי מעבר במסגרות החינוך והזכרתי ספרי ילדים אחדים שקריאתם החזורת עשויה לסייע לעבד רגשית  את עניין הפרידה ולאפשר להורים ולמחנכות לשוחח עם הילד על הפרידה, לשמוע ממנו מה מטריד אותו ולהכין אותו לפרידות נוספות כשהוא יחסית רגוע.

שהדרישה לחדשנות בחינוך לא תבלבל אותנו: אין תחליף לקשר האישי שלנו עם הילדים הצעירים!

חפוסט זה נכתב בעקבות  מאמר של דפנה ארד "האפליקציה שמנענעת את העריסה" שהתפרסם במגזין גלריה של עיתון "הארץ" ביום ראשון, 14.8.2016.  במאמרה  של דפנה ארד סקירה מקיפה וביקורתית על היקף עזרי ההורות המשווקים להורי תינוקות ופעוטות, בנוסף כמובן לריבוי הצעצועים והאביזרים הלא ממש הכרחיים לתינוקות עצמם.  המאמר שאליו אתייחס מעט בהמשך התחבר עם ספקות שעולים לי לעתים קרובות בשנים האחרונות כל אימת שמדברים על "חדשנות בחינוך". חדשנות בחינוך-גם בגיל הרך-מתחברת לעתים עם שימוש בטכנולוגיה דיגיטאלית. גם מבול "עזרי ההורות" הדיגיטאליים(כגון אינטרקומוים, מכשירים שמנענעים את התינוקות, רצועות ריח של ההורים, מכשיר שעושה "ששש" לתינוק עד שנרדם(babyshusher), טיימר שמונה את הדקות שחלפו מהחלפת החיתול האחרונה , מפענחי בכי(שקריים לרוב) ) לא יכולים להחליף קשר עם בני אדם עקביים וקרובים שהם ההורים לרוב.  מסכימה עם הטענה שמושמעת הן על ידי כותבת הכתבה "האפלקציה שמנענעת את העריסה" והן  של המומחים שהתראינו לכתבה זו, שהחברות המסחריות מוכרות סוג של אשליות להורים שנמצאים בתקופה לא קלה ופגיעה בחייהם. מסכימה גם שלשם האפשרות שההורים יצרו קשר טוב עם תינוקות ופעוטות- חשוב שיקבלו תמיכה(בשר ודם) מקרובי משפחה וידידים. עזרים טכנולוגיים אינם תחליף לתמיכה מסוג זה. במאמר של ארד גם אנקדוטה קצת הזויה ומפחידה על האפשרות שהאקרים ישתלטו על אינטרקומים שמשמים הורים למעקב ותיקשורת מחדר אחר בבית עם הפעוטות תוך שהם מנסים להפחיד אותם. היא סיפרה על מקרה של ילד בן שלוש שסיפר להוריו שהוא שומע קולות. ההורים ביטלו בהתחלה את טענותיו עד שגילו שאכן האקרים השמיעו דברים מפחידים לילדים. מקרה זה רק מלמד על  כך שלא רק שמכשירים אלקטרוניים אינם יכולים להחליף אותנו אלא שיש בצד השימוש בהם גם סכנות שלא היו ידועות בעבר.  למשל במאמר שהתפרסם בניו יורק טיימס כבר בשנת 2010, בשם אייפון שמנענע את העריסה  סקר גאג'טים מגוונים למעקב והרגעה של תינוקות. סקירה ביקורתית אבל אז לא היה ידוע על נסיונות של האקרים להשתלט על האינטרקומים הביתיים התמימים לכאורה.

 

http://www.clalit.co.il/he/your_health/kids/baby/Pages/baby_cry.aspx

מבלי להתעלם לרגע מהמורכבות של החיים בעידן הדיגיטאלי , עם קצב השינויים המטורף המתלווה אליהם, ועם אורח החיים התובעני של הורים ומחנכים, אני מאלו שחושבים ומאמינים בכך שהיום לא פחות מאי פעם קשר טוב עם מחנכים הוא הבסיס לחינוך טוב בכלל ועד אחד כמה וכמה כשמדובר בילדים בגיל הרך. הכרה בהנחה בסיסית זו שקשר טוב עם הורים ומחנכים-קשר אישי ופנים אל פנים הוא בסיס לחינוך טוב, איננה מתחרה עם הצורך להגדיר מהן ההתאמות ההכרחיות שיש להכניס  למערכת החינוך הפורמאלית על מנת להפוך אותה רלוונטית ומשמעותית לילדים שגדלים היום בעולם. אבל גם כאשר מדברים על חדשנות- בחינוך -אף שחלק ניכר מהחדשנות נשענת על אמצעים טכמולוגיים-אתגרי החינוך אינם מתמצים באימוץ של טכנולגויה אלא מחייבים  חשיבה על תהליכי הוראה מותאמי לומדים  והקשר. למשל חוקרים מונים כישורים כגון עבודת צוות, פתרון בעיות, אחריות אישית וחברתית לצד שימוש מושכל במידע ככישורים חשובים שנחוצים במאה ה-21( Griffin &Care, 2015). עבדות צוות מתבססת רובה ככולה על קשרים עם אנשים וכך גם מתפתחת אחריות חברתית.

כדי להיות מסוגלים להסתדר בעולם גם היום, בעידן הדיגיטאלי, יש הכרח לדעת להסתדר עם אנשים. בבסיסם של הקשרים עם אנשים כישורים חברתיים שהפונציאל לפתחם נטוע בנו גנטית(בכפוף להבדלים נרחבים בינינו בחברותיות וביכולת להבין סיטואציות חברתיות) , בשילוב הקשרים שיצרנו מינקותנו עם הורינו, אחינו ואחיותינו, ילדים אחרים(the peer group), המטפלות שלנו, הגננות והמורות שלנו וכך הלאה. הנסיון ליצור אינטראקציות חברתיות ואיכותן ישפיעו על היכולת שלנו להסתדר בעולם. יש בינינו כאלו(מהגיל הצעיר ביותר) שזקוקים לחניכה והכוונה כדי להיטיב להסתדר עם אנשים.

ההתחלה כאמור היא הקשרים עם ההורים. מטבעם קשרים בין אנשים הם הדדיים. קשה ככל שתהיה ההתמודדות עם בכים של התינוקות בתחילת חייהם, החזקתם בידיים, הנסיונות המרובים להבין מה מציק להם, המגע הקרוב(והלח לעתים קרובות), המשוב שהם נותנים לנו הם הם הבסיס ליצירת הקשר איתם. בכיים של התינוקות איננו רק משהו שצריך להפסיק. הוא איתות לנו שמשהו כנראה מציק לתינוקות. הנסיונות להיענות לאיתותיהם של התינוקות ותגובותיהם לנסיונותנו הם התשתית לבניית הקשר איתם. שום מכשיר לא יכול לעשות את זה במקומנו. אנחנו לא מגדלים רובוטריקים אלא בני אדם ובני אדם זקוקים לחניכה של בני אדם כדי לגדול ושלגשג. אנחנו לומדים להכיר את הילדים שלנו           באמצעות הקשר הקרוב איתם והמשוב כל רגע ורגע שאנו מקלים מהם. לחום, קבלה, מגע והכלה שהם רוב האינרטאקציות הראשוניות מצטרפים בהדרגה(מהרגע שהתינוקות ניידי לרוב) גם איסורים וגבולות על ההתנהגות לצד צורך באפשור ועידוד של הבעת רגשות ורעיונות. השילוב הזה בין חום, הכלה וקבלה לבין גבולות על ההתנהגות והימנעות מגבולות ופיקוח על הבעת רגש ומחשבה הם המאפיינים החשובים של קשר טוב עם תינוקות ונמצאו קשורים עם שגשוג , ביטחון עצמי ויכולת לפתור בעיות גם בגיל ההתבגרות, , 2005, Barber, Stolz & Olsen; Hamre et al, 2013).

פאראן(Farran, 2013) סיפק תמיכה מחקרית למשהו שכהורים ומחנכים אנחנו יודעים: קשר טוב ומקבל מצד גננות בגיל 4 (שנמצא קשור גם לניהול טוב של כיתה מצד המורות בכך שמנעו קשיים והתפרצויות רגשיות) הביאו הן לשיפור הויסות העצמי של הילדים והן לשיפור ההישגים הלימודיים שלהם. קשרים טובים עם מורות מלוות בביטויי הסכמה(בניגוד לריבוי של ביטוייה שלילה ואי הסכמה). אין זה אומר שצריך להסכים לכל מה שהילדים אומרים ועושים. זה רק אומר שעם תכנון נכון אנחנו יכולים להביא את עצמנו לנווט את ההתנהגות של הילדים לערוצים שלא יצריכו להוציא מאיתנו ביטויי שלילה ואי הסכמה מרובים כל כך. יתרה מזו, תשומת לב שלילית על התנהגויות שליליות(ריבוי של ביטויים רגשיים שליליים ונזיפות) הביאו להחמרה של בעיות התנהגות של ילדים בגיל הגן.

לסיכום: קשר טוב עם ילדים אף שהוא תובעני לעתים הוא הבסיס החשוב ביותר להתפתחות רגשית, חברתית , שפתית וקוגניטיבית תקינה שלהם. חודשי החיים הראשונים-תקופה שבה נוצר הקשר הזה מלווים לעתים קרובות בבכי(גם של התינוק ולעתים גם של הוריו) הם התקופה שבה לומדים התינוק והוריו להכיר זה את זה-היכרות שבמידה רבה מתבססת על היכולת לנשום עמוק ולהיות שם בשביל התינוק פיזית ועד כמה שאפשר נפשית. העזרים שההורים זקוקים להם הם תמיכה רגשית ולעתים התחלקות בנטל עם אנשים אחרים,ולא עזרים טכנולוגיים. גם במעון, בגן ובבית הספר קשר עם מטפלות, גננות ומורות ומורים ממשיך להיות סוג של תשתית של חינוך טוב.  ילדים מגיעים למסגרות החינוך עם מגוון של התנסויות ולעתים הם מאתגרים את המחנכים. יכולתם של המחנכים  לגייס כוחות נפש ולתכנן את הפעילות החינוכית כך שיוכלו להימנע מהישענות כבדה על נזיפות וכעסים חשובה. לשם כך המחנכים עצמם זקוקים לתמיכה רגשית ואמפתיה מצד המערכת וההורים. לא מכירה אביזרים דיגיטאליים שיכולים לעשות את העבודה הקשה הזו. לא בשלב האבולוציוני שבו נמצאת האנושת היום. ייתכן שהישענות כבדה מידי על אביזרים דיגיטאליים תביא לשינויים אבולוציוניים באופן שבו בנויים בני האדם, אבל זה לא יקרה בשנים הקרובות. לכן בינתיים אנחנו צריכים לעבוד על הקשרים הבין אישיים שלנו וללמד את הילדים ליצור קשרים טובים עם בני אדם אחרים.