בריונות חברתית, בריונות דיגיטאלית כמגפה מודרנית

בפוסט ה אציג את התיזה שבריונות דיגיטאלית היא סוג של מגפה חברתית-טכנולוגית. זאת ועוד אטען שלא נעשה די למיגורה. אסיים בצעדים שרצוי וניתן לנקוט כדי להפחית את ממדי התופעה.

מחר, שבת 23.5.2020 יצוין יום השיימינג הבין-לאומי. סקר מיוחד של בזק שנערך לרגל היום נגד בריונות בפברואר 2019, מצא ש-74% מבני הנוער חוו בריונות ברשת או שיימינג בוואטסאפ. מחקרים אקדמיים שמתמקדים בתופעת הבריונות באמצעות הרשת מעלים שכיחות שונה של התופעה במדינות שונות. האחזוים המזוכרים במקירות אקדמיים שהתפרסמו בשנת 2016 לדוגמה מצוין טווח של דיווחים על פגישעה מכמה אחוזים בודדים לכ-70%. הפערים נובעים הן משוני בהגדרות והן מהימנעות אפשרית של קורבנות לדווח בין מבושה ובין כיוון שאינם מאמינים שיכולים לקבל עזרה. כבר בשנת 2012(לפני כעשור) כתבו על התופעה בהד החינוך דורית אולניק-שמש וטלי הימן.

קולאז שמתבסס על מקור 1+מקור2+מקור 3

סיאן ג'ונס(Sian Jones) מ-Queen Margaret University באדינבורו מצטתת נתונים של הארגון "1ght" שמתמחה באינטליגנציה מלאכותית, לפיהם כמות שיח הבריונות והשנאה ברשת עלה במאות אחוזים בין דצמבר 2019 עד מרץ 2020(חודשים שבהם ערך הארגון מעקב צמוד וניטר את שיח פוגעני, שיח של שנאה ברשת). לדוגמה מדווח על 900% עליה של שיח שנאה בטויטר נגד סין ונגד סינים. השנאה כנגד א,אסיאתים" נמצא בשיא בחודשים אלו. בתקופה זו מצאו החוקרים עליה של 70% ב"סתם" נבזות שמופצת בין אנשים ברשת.

נזכרו שהתוקפנות ברשת נבזית במיוחד משום שבמקרים רבים הבריון נשאר אנונימי, איננו חושף את זהותו. הוא תוקף את הקרובנות שהביוש שלהם מופץ ברבים כשזהותו לעתים קרובות נשארת חסויה. נזכיר שללא טיפול בקורבנות הבריונות ברשת, הקורבנות מפתחים בעיות חברתיות ונפשיות.

נסכם בכך שניתן לראות בבריונות הדיגיטלית סוג של מגפה בעולם המודרני. מגפה שכפי שכותבת גם סיאן ג'יונס מתפתחת לה במקביל למשבר הקורונה, ונזקיה ארוכי טווח ופגיעתה בפרטים ובחברה קשה. ובכל זאת למרות המודעות לנזקיה של התופעה, לא מושקע לדעתי מספיק מאמץ כדי להדביר את המגפה הזו. אף שמדובר בתופעה שמתפתחת בתוך קבוצות השווים, העמיתים, אנו עדים לשימוש מניפולטיבי ופוגעני של פוליטיקאים ולעתים של אנשי חינוך(לאו דווקא מכוונה רעה אבל האטימות גם כן פוגעת) כנגד יחידים חלשים או מוחלשים בתוך הבתות שלהם, בתוך השכונות שלהם. אנו עדים להכשפות מרושעות נגד נציגי החוק שכל חטאם הוא ההתעקשות למלא את תפקידם.

הגדרות

בריונות מתייחסת לפגיעה מכוונת במעמד החברתי של הזולת ונובעת ממצב  של חוסר איזון במערך הכוחות בין שני הצדדים: הבריון הוא החזק והקורבן נתפס על ידי עצמו,  קבוצת השווים והתוקפן כחלש. בריונות חברתית מסבה נזקים נפשיים אדירים לקורבן:  עצב, בדידות והפחתת בתפיסת הערך העצמי עד לכדי מחשבות אובדניות. בעוד שהתוקפנות החברתית הינה תופעה שסימניה הראשוניים ניכרים כבר בגיל 4, תוקפנות ברשתות בחברתיות היא תופעה שמאפיינת ילדים בגיל בית ספר יסודי ואילך. בריונות דיגיטלית כוללת שימוש בטכנולוגיה דיגיטלית (רשתות חברתיות במרשתת, טלפונים ניידים) שנועדה להעליב, להשפיל, לאיים או להטריד מישהו אחר.  המסר המטריד  עשוי להיות אישי (באמצעות דוא"ל או מסרון ) או פומבי (באמצעות קבוצות וואטסאפ או רשתות חברתיות). חשיפת צילומים אינטימיים, שיימינג, איומים, חשיפת פרטים מביכים על אנשים אחרים ללא קבלת רשות מהם הופכים בן רגע לרשות הכלל ומופצים במהירות. בניגוד להתעללות פיזית , שם נתונה לקורבן  האפשרות לברוח מההתעללות, הרי שביריונות דיגיטלית ברשת  איננה מוגבלת בזמן ובמקום.

הבריונות הדיגיטלית עשויה להתפתח בקרב אנשים שמכירים זה את זה או בקרב אנשים זרים זה לזה ונפגעים מפגיעה אקראית של אנשים ברשת.

איך נטפל בבריונות הדגיגיטאלית ?

האחראים לחינוך להפחתת הבריונות החברתית בכלל ובריונות ברשת בפרט הם ההורים, המחנכים וגם פוליטיקאים-אנשים המצוים בפוזיציות של מנהיגות שהדוגמה האישית שלהם עשויה להועיל ולהפחית שנאה או מנגד להחמיר את התופעה. מהורים, מחנכים ופוליטיקאים נדרש(אנו רואים שרבים אינם עומדים בתנאי הסף!) להימנע בשימוש בכוח שניתן להם במסגרת התפקיד כדי להשיג תוצאות מהירות גם על חשבון פגיעה.

אציין גם שאם באמת רוצים לטפל בתופעה הכרחי ללטפל :

בקורבן

בתוקפן

בקהל (ילדי הכיתה בבית ספר, צופים הטלויזיה, נאמני מפלגות ועוד).

וזאת כיוון שהבריונות פורחת ומתגברת עקב כך שהבריונים משיגים את מבוקשם באמצעות פעולותיהם הפוגעניות. הקהל צופה במתרחש ולומד ש"כדאי" לו לנהוג בבריונות כי כך משיגים דברים. הקורבנות של הבריונות נשארים פגועים ונזרקים הצדה ולעתים רחוקות נזכרים בהם כשקורית טרגדיה. השילוב הזה בין השגת מטרות באמצעות בריונות לבין קהל רחב שצופה ומבין שהבריונות משתלמת הופך את התופעה למגפה. הטכנולוגיה הדיגיטאלית מפיצה את זרעי הפגיעה והשנאה במהירות, והקהל הרב לומד שהבריונים אינם נענשים ושבריונות משתלמת. המסרים הדיגיטאלית מופצים מהר ורישומם איננו נמחק!

על כן כהורים וכמחנכים יש לדאוג שהילדים שלנו לא ייפגעו אבל גם לדאוג לכך שהם עצמם לא יפגעו בילדים ובאנשים אחרים. על הדרך, נציב דוגמה אישית של אי פגיעה באחרים ושל מלחמה כנגד פגיעה כשפוגעים בנו.

מה ניתן לעשות?

להלן התייחסות לדרכי פעולה להפחתת סיכויי הפגיעה  ברשת או במדיה הדיגיטלית  (קבוצות ואטסאפ, לדוגמה)

לשים דגש על בניית קשרים בין אישיים טובים בין הילדים לבין עצמם ובין הילדים למבוגרים.

·       הכרחי לבנות כללים לתקשורת בקבוצות ואטסאפ ולאכוף אותם. חשוב כמבוגרים לבקש שנהיה חברים בקבוצות הוראטסאפ של הילדים.

לעקוב אחרי מעשי הילדים בחיים הממשיים ובהתנהלות הדיגיטאלית שלהם. לצפות לאפשרויות של פגיעה בהם ועל ידם.

לא להתעלם ממעשי בריונות. לטפל בכל מקרה ומקרה של בריונות. נגן על הקורבן, נטפל בתוקפן. נערב את ההורים. נדבר כל פעם מחדש בכל מקרה ומקרה עם כל הכיתה-אם המקרים קורים בבית הספר. לא נטאטא מקרים מתחת לשטיח.

·        חשוב לא להעלות מסרים שפוגעים בצד שלישי בעצמנו (למשל לכתוב דברים פוגעניים על מורה בקבוצת שרק הורים חברים בה).

·        חשוב שלא נעלה תוכן חזותי של צד שלישי כלשהו לרשת ללא רשות

·        אם מישהו  אחר מעלה תוכן פוגעני חשוב לא להגיב לאותו תוכן כדי לא להעצים אותו

·        במצבים של קונפליקט עם אנשים מוכרים, יש לפתור את העניין במפגש אחד על אחד פנים אל פנים או בטלפון

·        אין להעביר הלאה מסרים פוגעניים בין בנייד או באמצעות הפצה ברשתות חברתיות או במייל

·        אין להחזיק בנייד חומרים רגישים (כמו צילומים אינטימיים) שאנשים שפורצים לטלפון שלנו יוכלו לעשות בהם שימוש לא רצוי

·        כהורים חשוב להפעיל שיקול דעת  לפני שמעלים צילומים של הילדים ברשת. אין לדעת מה יחשבו הילדים על החשיפה של תמונותיהם כשיהיו גדולים.

·        חשוב שנדע להבחין בין אנשים בסביבתנו הקרובה שהם ל״טובתנו" לבין אנשים שיש סיכוי שיפגעו בנו.

·        באופן כללי חשוב  לזכור שהנכונות שלנו לשתף פעולה עם מישהו במטרה לפגוע בצד שלישי עלולה לגרום לכך שהפגיעה תופנה בסופו של דבר גם נגדנו.

ספר הילדים "מחנכים את המפלצת" מאת אשר וינשטיין, איורים נורית יובל

מבקשת להפנות שוב לספרו של אשר ונשטיין בהוצאת אוריון "מחנכים את המפלצת". לפני חודשים אחדים הקדשתי פוסט לספר הזה.

חסר מאפיין alt לתמונה הזו; שם הקובץ הוא 18-2205f.jpg

תוקפנות חברתית-התוקפנות שעוברת מתחת לרדאר המבוגרים

בפוסט זה אציג את תופעת ה"תוקפנות החברתית"  בכלל ובגיל הגן בפרט, את מחולליה המשוערים כמו גם את השלכותיה על תפקוד הילדים. אחתום בהמלצות להורים ולגננות. בעוד שבפוסט זה אתמקד בעיקר בתוקפנות חברתית שביטוייה במפגשים פנים-אל-פנים בין ילדים, בפוסט הבא אתייחס לתוקפנות חברתית קיברנטית  ובהשלכותיה ההרסניות.

התחלתי להתעניין בתופעה כשהבחנתי בה כפסיכולוגית בקרב ילדים בגיל  הגן ובית ספר יסודי ובתכניות התערבות של סטדונטיות בחינוך לגיל הרך שאותן הנחיתי. העניין שלי בתופעה גבר עוד יותר כשהבחנתי שהורים וגננות אינם מתייחסים לתופעה זו באותה חומרה שבה  הם מתייחסים לתוקפנות הפיזית.

Bullying_Social_Aggression_Book_Cover.225x225-75

https://www.merlot.org/merlot/viewMaterial.htm?id=824182

הגדרת התוקפנות החברתית

למה הכוונה תוקפנות חברתית? הכוונה לפגיעה מכוונת בקשרים החברתיים של הזולת(של ילד אחר), ברגשותיו או במעמד החברתי של אותו ילד או ילדה.  הפצת שמועות על ילד אחר, ניסיון לסכסך בינו לבין חבריו, הדרה מאירועים חברתיים- הלשנות הם מביטוייה של תוקפנות זו. שיימינג ברשת החברתית, פרסום צילומים מביכים של ילד או ילדה אחרת, הזמנה שילדים אחרים יתרקחו מילד מסוים הן דוגמאות…

View original post 1,949 מילים נוספות

טיפוח גישה אנושית וכשירות חברתית במפגשים פנים – אל – פנים, בהוראה ובהכשרת מורים-[גם] כדי למנוע בריונות ברשת

מטרת פוסט זה להציע שה"פתרון" או לפחות אחד הפתרונות לנזקים הרגשיים והחברתיים שגורמים ילדים ונערים[וגם אנשים בוגרים] לעמיתיהם באמצעות התקשורת האלימה ברשתות החברתיות טמון בעבודה שיטתית של טיפוח כישורים חברתיים והבנה כבר מגיל צעיר שבני אדם אינם חפצים.

עם שובי מכנס חינוך לגיל הרך בבודפשט התכוונתי לכתוב משהו על השפעות של טכנולוגיה על החינוך לגיל רך. אלא שבסוף השבוע שבו שבתי ארצה(1.9.2018)  התפרסם בעיתון הארץ מוסף מגזין ביו בשם:"חלון לעולמם הרגשי והחברתי של ילדים בעידן הרשתות החברתיות" גיליון ספטמבר" 2018). עיון במגוון הכתבות שמתמקדות במציאות החברתית רגשית שנוצרת בעקבות השימוש המורחב בתקשורת דיגיטאליים בכלל ובאינטרנט וברשתות החברתיות בפרט.

תופעה מטרידה: בריונות ברשת

מקור האיור

מהעיון בכתבות אכן עולה שהבריונות ברשת מהווה איום מרכזי על ילדים, נערים ומבוגרים. אף שבמסגרת הנתונים שהוצגו באחת הכתבות(שנכתבה על ידי אורנה היילינגר) רוב הבריונות ברשת (60%) מופעלת על ידי מבוגרים נגד מבוגרים אחרים, ילדים ונערים מגלים יצירתיות רבה בדרכי הפגיעה שלהם בעמיתיהם.  אורנה היילינגר מפרטת בכתבתה את דרכי הביטוי של הבריונות ברשת:

  • פרופיל מזויף
  • איומים
  • הפצת תמונות
  • הכפשה
  • חרם

לצד התמיכה בקורבנות של התוקפנות שמחויבת מציאות,  אני מבקשת בפוסט זה, להתמקד בשאלה מהן התפיסות של הבריון שמאפשרות במחי יד פגיעה כל כך קשה באנשים אחרים?

לעתים קרובות פגיעה שכרוכה בשיימינג, בתוצאות הרסניות שאינן ניתנות למחיקה. האינטרנט מאפשר הפקת תגובות רבות והפצת מידע מכפיש במהירות מבהילה. האינטרנט משמש כמגבר של המידע(בין אם הוא חיובי ובין אם הוא שלילי; בין אם הוא אמיתי ובין אם הוא מזויף). התקשורת הדיגיטאלית מאפשרת גם את הריחוק הנדרש שמקטין את הסיכויים שהבריון ירגיש אי נוחות מהתגובה המיידית של הקורבן.  ישנם אמנם פסיכומטים שנהנים מהסבל של הזולת; אבל  ההיקף הנוגע למגיפה של הבריונות ברשת מצביע על כך שלא רק פסיכומטים מרשים לעצמם לפגוע בזולתם, אלא כל מיני אנשים אחרים שמשחררים פגיעות ואיומים ושולחים חיצים וירטואלים שמכוונים לאנשים אחרים, מבלי שייחשפו לסבל של הקורבנות.

הנטיה הראשונה היא לחשוב על דרכים לחנך ילדים ונערים להתנהל בסביבה הדיגיטאלית. לחנך ילדים ונערים מה לעשות על מנת להקטין את הסיכוי שיעשה שימוש שיפגע בהם עצמם, בחומרים שהם בתמימות ומחוסר הבנה של הסביבה האינטרנטית,  מפררסמים ברשתות החברתיות. במקביל, החינוך אמור לכלול גם הסברה שתניא  בריונים מלעשות שימוש בחומרים של עמיתיהם כדי לפגוע בהם. חלק מהחינוך כולל הסברה וחלק  אחר מטפל בעבירות מסוג זה באמצעות ענישה ואיום בענישה. למיטב ידיעתי פעולות הסברה כאלו מתקיימות בבתי הספר. במסגרת מודולים וסדנאות שמועברים לילדים. וישנה כמובן חשיבות רבה בקיומם.

אלא שדעתי היא שאין די בפעולות הסברה ספורדיות בבתי הספר.אין די בתכניות מוכנות(מה שקרוי באנגלית "  packaged ") במתכונת זהה שמועברות לכולם. מה שנחוץ בעיניי (בנוסף לסדנאות ומודולים שינחו שימוש מושכל בתקשורת הדיגיטאלית וברשתות החברתיות) הוא עבודה אינטנסיבית ושיטתית עם הילדים על התקשורת שלהם עם ילדים ונערים אחרים וטיפוח כישורים חברתיים כגון הקשבה, אמפתיה, תקשורת הדדית, התמודדות עם קונפליקטים.  העבודה צריכה להתבצע לדעתי בסביבה הטבעית של הילדים.  הכרחי לטפל  במסגרות החינוך באירועים שבהם מופרות זכויותיהם של הילדים דרך קבע, בדרכים חינוכיות ולאו דווקא באיומים ועונשים. את זאת יש לעשות כבר מהגיל הרך.

חשוב בעיניי מאוד, ואף הכרחי שכל גננת ומורה תכיר מקרוב את מאפייניה החברתיים של הכיתה  או הגן שאותם הן מחנכות. יתרה מזו, חשוב באמצעות תצפיות ושיחות להכיר את תפקוד החברתי של כל אחד מהילדים, ובמקרה הצורך לבנות תכנית לשיפור כישוריו החברתיים בקרב ילדים שתפקודם החברתי לקוי. טיפוח כישורים חברתיים(הן של קורבנות והן של בריונים!) צריך לעמוד במרכז המאמץ החינוכי לא פחות מאשר טיפוח כישורים אורייניים, מתימטיים ומדעיים.

כדי שזה יקרה, הכרחי להגדיר  את טיפוח הכישורים החברתיים כחלק  אינטגראלי  מתפקיד ההוראה, ככישור ליבה של גננות ומורים יתרה מזו , הכרחי לשריין זמן לתצפיות באינטראקציות עם הילדים ושיחות אישיות וקבוצתיות איתם דרך קבע. כמו שמקדישים זמן לשיעורים פרונטאליים כל הכרחי לשבץ במערכת זמן לתצפיות ולשיעורים פרטניים(אישיים וקבוצתיים).

חשוב שילדים ילמדו להבחין  כבר מהגיל הרך, בין התייחסות לבני אדם(וגם בעלי חיים) שטיפול בלתי הולם בהם גורם לפגיעה של ממש לבין טיפול בחפצים. בבסיס חלק גדול מהפגיעות באנשים נמצאת סוג של "החפצה"(objectification או reification)-התייחסות אל בני אדם כאילו היו חפצים דוממים' נטולי רגשות. מרתה נוסבאום מציעה את הביטויים הבאים לגישה של החפצה כלפי אנשים אחרים: 1. שימוש באדם אחר כמכשיר להשגת מטרות(אינטרומנטאליות); 2. שלילת האוטונומיה מהזולת;3. שלילת היכולת להיות אקטיבי מהזולת;4. התייחסות אל הזולת  ככזה שניתן להיות תמיד מוחלף באחר' כפרט לא ייחודי, ללא זהות אישית מובחנת; 5. אי כיבוד גבולותיו הפיזיים והרגשיים של הזולת;6. התייחסות אל הזולת כאל רכוש של מישהו אחר0קורה בהעסקה פוגענית והיה בולט מאוד בעבדות); 7. התעלמות מהרגשות הסוביקטיביים של הזולת-אי לקיחה מראש בחשבון את העובדה שלזולת יש בכלל רגשות.

ילדים צעירים נולדים מצד אחד עם היכולת האישית להרגיש אמפתיה ועם צורך ליצור קשר משמעותי עם בני אדם אחרים-דהיינו נולדים עם היכולת לא להתייחס לאנשים כאל חפצים. מנגד יכולות חברתיות מתפתחות בהדרגה כחלק מהשתתפות פעילה בקשרים בין אישיים עם אחרים, גם בעקבות צפייה במודלים ובאמצעות הכוונה וחניכה ישירות.

ילדים מפתחים את היכולת להיות מתחשבים בזולת או מנגד לפגוע בזולת ולהתייחס אליו כחפץ, על בסיס סך כל התנסויותיהם הישירות והעקיפות(באמצעות צפיה לדוגמה). החפצה של אנשים מתפתחת על בסיס יחסים שטחיים שהם חווים בעצמם והתבוננות במודלים שמתייחסים אל הילדים או אל אנשי הצוות כאל חפצים. במידה מסוימת התייחסות הממסד החינוכי להישגים ולתוצרים מבלי לקחת בחשבון תהליכים של ילדים ושל גננות ומורים, יש בה סוג של החפצה אינסטרומנטאלית. לעתים קרובות,מבוגרים מתייחסים אל הילדים עצמם כאל יצורים חסרי יכולת פעולה עצמאית וחסרי אוטונומיה. ילדים צופים גם בהתייחסות לאנשי צוות בבית הספר בין אם היא מתחשבת ובין אם היא מנוכרת ופוגענית.  לעתים קרובות מידי ציונים, הישגים מדידים של יחידים ושל מוסדות חינוך נחשבים לחשובים יותר מהרגשות של הילדים והמורים.

בנוסף לצורך לבחון דרך קבע את איכות הקשרים הבין אישיים בין אנשים בתוך מסגרות החינוך(בין ילדים לבין עצמם, בין מבוגרים לילדים, בין מבוגרים לבין עצמם), קיימת חשיבות רבה שהכשרתם של מורים וגננות תהיה כזו שתכלול כחלק מכישורי הליבה שלהם קורסים ומטלות חובה שמתמקדים בתקשורת בין אישית בכלל ובטיפוח כישורם חברתיים והתמודדות עם בעיות התנהגות בפרט. תמוה מאוד בעיניי שמטלות שמתמקדות בזיהוי קשיים חברתיים והתמודדות איתם ועם בעיות התנהגות, כמו גם טיפוח תקשורת עם הורי הילדים ועם צוות, אינו כלול במטלות חובה בהכשרת המורים.

בהכשרת הגננות נפוץ יותר מאשר בהכשרת מורים לבית ספר יסודי ועל יסודי, למצוא קורסים ומטלות שמתמקדות בטיפוח כישורים חברתיים והתמודדות עם בעיות התנהגות אבל גם בדרגת גיל זו לא מדובר בכישורי ליבה מחייבים. ככל שמתקדמים בגיל הילדים, כך נדיר יותר ויותר למצוא קורסים ומטלות שמתמקדים בטיפוח כישורים חברתיים , בריונות ובעיות התנהגות. ההכשרה של המורים מתמקדת  בהוראה דיסציפלינארית שהיא חשובה ביותר-אבל כך מורים לודמים הלכה למעשה להתעלם מהיבטים שקשורים לתפקוד החברתי והרגשי של הילדים בכיתות. שהרי מה שלא כלול במטלות החובה שלהם בהכשרת המורים איננו בהכרח חשוב. וזאת בנוסף ללחץ הרב שחווים המורים והגננות עצמם, במסגרות החינוך להיענות ליעדים מדידים שמוטלים עליהם על ידי מערכת החינוך.

לכן, לדעתי יהיה זה בלתי מספק בעליל להתייחס אינטסרטומנטאלית רק לכללי השימוש בתקשורת דיגיטאלית ולהתריע בפני סכנות שהיא מזמנת. אם מורים וגננות אינם כוללים בהגדרת התפקיד שלהם, בזהות המקצועית שלהם, התייחסות לטיב הקשרים הבין אישיית בין ועם תלמידם ,הורים וצוות, לא יספיק להתייחס להיבטים אינסטרונטאליים שקשורים בתפעול המכשירים עצמם.

כמו שנאמר באחת הכתבות במוסף של עיתון הארץ, ההתמכרות של פעוטות, ילדים ונערים איננה למסכים עצמם אלא לתכנים ותוצרים שהם כוללים. לא המסך הוא הבעיה אלא התוכן והתוצר. אם ילדים ונערים אינם מפתחים ראיייה ביקורתית באשר לתכנים ולתוצרים, והבנה לגבי יכולת הפגיעה או היפגעות מחשיפה לאותם תכנים, ידיעה של שימוש במדיה לא תעזור.

בכתבה של היילינגר מופיעים (בעמ' 5) מספר נתונים שטוב שנזכור:

  • הגיל הממוצע לתחילת השימוש באינטרנט הוא שנתיים וחצי.
  • בני נוער מקבלים ושלחים בממוצע 1800 ואטסאפים ביום.
  • גיל הבעלות הממוצע על טלפון חכם בין כיתה א' לכיתה ב'.
  • 55% מבני הנוער שומרים תמונות מביכות בטלפון החכם שלהם.
  • המגזר המותקף ביותר-ערבים(37% ממופעי הבריונות ברשת).
  • 190.000 ביטויים מיזוגניים(שיש בהם שנאת נשים) בשנה ברשת.

לסיכום, בפוסט זה הצעתי שההתמודדות עם הבריונות ברשת לא תהיה תגובתית ואינסטרונטלית ותתייחס רק לדרכי שימוש במדיה הדיגיטאלית וברשתות החברתיות. בפוסט  שפרסמתי לפני כשנתיים התייחסתי להפחתת הנזקים של הבריונות הדיגיטאלית . בפוסט זה אני מוסיפה התייחסויות שנוגעות למשמעות הבריונות ברשת כביטוי להחפצה. אני גם חוזרת על הקביעה שמניעה של בריונות פירושה עבודה על טיפוח כישורים חברתיים מהגיל הרך, לכל אורך מסלול הלימודים של הילדים במוסדות החינוך.  הצעתי שכבר מהגיל הרך, אבל לא רק בגיל הרך, אלא בכל שכבות הגיל , מורים וגננות יראו באיכות הקשרים הבין אישיים הנרקמים בתוך הכיתות שלהם יעד מרכזי, וחלק אינטגראטלי מהתפקיד שלהם. נדרשת הבנה שחשיפה למודלים של קשר שיש בו החפצה, מתוך התייחסות לאנשים כאל חפצים חסרי רגשות, תעודד חלק מהילדים להתייחס כך לעמיתיהם, הן במפגשים פנים- אל- פנים והן באינטרנט. את רכבת האינטרנט אי אפשר ולא בטוח שצריך לנסות לעצור.  הכנה לתפקוד מוסרי באינטרנט כולל מעבר להנחיות הפעלה אינסטרומנטליות, בניית תשתית של קשרים בין אישיים טובים בין אנשים, ושימת דגש על טיפוח כישורים חברתיים במפגשים בין אישיים. הכשרת המורים חייבת לכלול רכיבים כאלו כקורסים ומטלות ליבה שהם משימות חובה לגננות ומורים שעובדים עם כל דרגות הגיל.

 

 

 

 

נזכור מתחילת השנה להכיר לעומק את התפקוד החברתי של כל אחד מילדי הגן והכיתה וניערך להתערבות בשעת הצורך

אנחנו מצויים בשבועיים הראשונים לשנת הלימודים בגנים ובבתי הספר. אחת המטרות החשובות והמרכזיות ביותר בתקופה זו היא תמיכה בהסתגלות הילדים למסגרת ויצירת תנאים שיהפכו את החיים ואת הלמידה בגן ובבית הספר לבטוחים פיזית ורגשית. חשוב ביותר שילדים ובני נוער ירגישו שייכים למסגרת.

איכות הקשרים של הילדים ושל בני הנוער עם ילדים אחרים תשפיע במידה רבה ביותר על תחשות הרווחה הרגשית של ילדים ובני נוער למסגרות החינוכיות. הקשרים עם בני הגיל חשובים החל מהגיל הרך עד סוף הלימודים בבית הספר ועד בכלל. משום מה ואולי אני חוטאת בהכללה-פחות ופחות תשומת לב ממוקדת ושיטתית מוקדשת להערכת הכישורים והמעמד החברתי של הילדים ככל שהם גדלים. ככל שהילדים מתבגרים בבית הספר היסודי, בחטיבת הביניים ובתיכון, נראה כי ה"לחץ" להראות למערכת הישגים אקדמיים מדידים דוחקת הצדה התייחסות מעמיקה לתפקוד החברתי של הילדים.

שוב אחטא בהכללה אם אקבע שלרוב, גננות, גננים, מורות מורים ,מחנכות ומחנכים מניחים שאחריותם העיקרית מסתכמת בתחום הלימודי ושילדים מיטיבים לפתח בעצמם קשרים חברתיים ללא עזרה והתערבות של המבוגרים. כפועל יוצא מכך, מחנכות ומחנכים(במונח זה אני כוללת את הגננות, הגננים המורות והמורים) מתגייסים לטפל בבבעיות חברתיות כאשר הללו הופכות ל"גדולות" ומפריעות בדרך כזו או אחרת לתפקוד של הכיתה.  המצוקות הקטנות והקשיים של הילדים שאינם מפריעים להתנהלות הכיתה עוברים לעתים קרובות מתחת לרדאר המבוגרים. בתקופה הארוכה יחסית שמבוגרים אינם משגיחים, בעיות חברתיות טופחות וגורמות לילדים למצוקה רבה מבלי שיקבלו תמיכה וסיוע מהמבוגרים בסביבה. עם הקשיים הבולטים ניתן למנות בדידות כפועל יוצא של היעדר קשרים משמעותיים עם ילדים אחרים, דחיה חברתית, הפעלת כוח או השתלטות על ילדים אחרים, חרמות, שיימינג ואיומים באמצעות רשתות חברתיות וכו'. חשוב מאוד שנראה הן בנסיגה החברתית ובהתבודדות והן בשתלטנות וכפייה על ילדים אחרים(גם כשהללו אינם מלווים בתוקפנות פיזית) ביטוי לבעיות חברתיות. חשוב מאוד להבין ולהפנים שקשרים טובים בקרב קבוצת הגיל הם קשרים שוויוניים ושקשרים של שולט-נשלט, דומיננטי-כנוע הם ביטוי של "תקלות" בקשר שאותן יש לתקן. ללא התערבות של מבוגרים לטובת שני הצדדים לקשר(למשל עזרה לילד השתלטן ללמוד לכבד רצונות של ילדים אחרים, ועזרה לילד הכנוע ללמוד לעמוד על שלו), הדפוסים הלא שוויוניים ימשיכו כנראה להתפתח ולהתחזק. בפוסט זה אני מציעה גישה פרואקטיבית לטיפוח הכישורים החברתיים של הילדים ובני הנוער, כחלק מהמאמץ לשפר את הרווחה הרגשית שלהם ולמנוע בעיות התנהגות וקשיים רגשיים שנגרמים מהתעלמות של קשיים חברתיים. לשם כך מתחילת השנה יש להיערך לתכנון שנתי לטיפוח כישורים חברתיים.

בפוסט זה אתייחס לנחוץ להיעשות בתחילת השנה במסגרות חינוך לגיל הרך, בבתי ספר יסודי, בחטיבות ובתיכון. כאמור ילדים ובני נוער בכל הגילים האלו זקוקים לקשר טוב עם בני גילם ולאוזן קשבת, הבנה וגבולות מצד הוריהם והמחנכים שלהם.

מוקדים מרכזיים של תפקוד חברתי שיש להכיר

חשוב שהורים ומחנכים יכירו את התפקודים הבאים של כל אחת ואחד מהילדים הפרטיים ובכיתה:

  • איכות האינטראקציות החברתיות של הילדים ומיומנויות חברתיות חשובות כגון הקשבה, תקשורת רציפה, כניסה לתוך קבוצה שפועלת, שיתוף פעולה בביצוע משימות;
  • האם יש לילד או לילדה חברים "אישיים"-קבועים; הכוונה לקשר אמיץ וקרוב שנמשך למעלה מחצי שנה ושכל אחד מהילדים לקשר מצהיר שהוא חבר של השני(ישנם מצבים שילדים טוענים שילד אחר הוא החבר שלהם אבל הילד האחר מתכחש לקשר);
  • מידת האהדה שלה זוכה הילד מילדים אחרים בכיתה(המעמד הסוציומטרי של הילד). חשוב לשים לב איך מגיבים ילדים אחרים כשהילד פונה או מצטרף אליהם; חשוב לעקוב מקרוב אחרי ההתחלקות של הילדים לקבוצות או לזוגות בשיעורי ספורט או בשיעורים אחרים.
  • האופן שבאמצעותו פותר הילד קונפליקטים חברתיים ומטפל באי הסכמות עם ילדים אחרים(האם הוא מסוגל להקשיב לצד השני ולהבין שעשויות להיות נקודות מבט נוספות לשלו; האם עומד על שלו ועל מומוש רצונותיו ב"משא ומתן" עם ילדים אחרים סביב מחלוקות שמתעוררות ביניהם.

תוצאת תמונה עבור הארנב ממושי סיפור

הארנב ממושי-מאת שלומית כהן אסיף -איורים אמי רובינגר =ספר ילדים במרכזו הרהורים על חברות "אמת"

תוצאת תמונה עבור הארנב ממושי סיפור

צילום של  הארנב ממושי-גן הספר בעיר חולון

איך נכיר ונעקוב אחרי הכישורים החברתיים של הילדים ?

ריבוי הילדים ובני הנוער בכיתות מקשה על מעקב שיטתי אחרי תפקודם החברתי. אבל דעתי היא שלמרות הקושי, חשוב מאוד שגננות ומחנכות ומחנכים בבתי הספר יראו כמטרה בכל שנה להכיר את התפקוד החברתי של כל ילד וילדה כצעד פרואקטיבי לפני שפורצות הבעיות. כמו שמורים עורכים טבלאות שבהן רושמים ציוני מבחנים ועבודות כך הכרחי בעיניי שיתקיים רישום על תפקודם החברתי של הילדים לגבי כל אחד מארבעת המוקדים הרשומים מעלה.

לשם כך נערוך תצפיות בהפסקות בבית הספר, בשיעורי ספורט ובזמן משחק חופשי. ברמה הבית ספרית חשוב להנחות את כל המורים איך לערוך תצפיות ובמה להתמקד. נשוחח עם הילדים(תוך ניצול מקצת ה"שעות הפרטניות" של רפורמת אופק חדש; נקדיש חלק מהשיחות עם הורי הילדים לדיון על הקשרים החברתיים של הילד/ילדה בבית. נבקש מידע על אינטראקציות חברתיות מהמורים המקצועיים-כולם וממורי הספורט במיוחד. בגן הילדים , נצפה בילדים בזמן המשחק החופשי, ננחה את כל הצוות0המשלימה והסייעות) במה להתמקד ואיך לתעד את התצפיות.

עם הילדים בבית ספר יסודי , חטיבת ביניים ותיכון נדבר גם על הכיף והסכנות הכרוכים בשימוש תדיר בתקשורת באמצעות רשתות חברתיות. איני רואה ערך רב באיסור התקשורת הזו או בהימנעות מטיפול בה. חשוב שילדים יתנו את דעתם לפגיעות הקשות שעלולה הבריונות ברשת להסב להם או לחבריהם. דיונים סביב מקרים שהתפרסמו בעיתונות או סביב סרט עלילתי עשויים להתאים לדיונים מעין אלו. חשוב להימנע מהטפות. רצוי לנקוט עמדה של הקשבה ולאפשר לדיון להתמקד באחריות האישית הכרורכה בתקשורת ברשת.

אחרי כחודש וחצי מתחילת שנת הלימודים נתכנס כצוות ונגדיר יעדים לטיפוח כישורים חברתיים בקרב ילדים יחידים או קבוצות. נסתייע במידע שנצבר בחודש וחצי הראשון על טיפקודם החברתי של כלל התלמידים, לצורך חלוקת ילדים לקבוצות למידה. נקיים שיחות ייעודיות עם חלק מהילדים ועם הוריהם.

במקרים שמסתמנים כקשים נבנה תכנית התערבות-כצוות-וניישם אותה בעקביות.

חשוב להבין שטיפוח ודרכי התמודדות עם קשיים חברתיים חשוב הן לרווחה החברתית של הילדים, והן לאקלים הרגשי בכיתה. ניצנים של בעיות שניתן לפתור בקלות יחסית בפעולה יזומה של מורים עלולים אם הם נזנחים להתפתח לבעיות התנהגות ולמצוקות רגשיות שיחייבו טיפול יקר יותר במחירים הרגשיים לכל השותפים ובזמן.

אני חוששת שחלק מהמורים, הגננות וההורים יחשבו שהכתוב כאן מייצג סוג של אוטופיה שהיא בלתי אפשרית למימוש בתנאיי הלחץ במוסדות החינוך בארץ. לשם כך חשוב שהממסד החינוכי ייתן גיבוי לסוג כזה של פעולה גם על חשבון הפחתה במבדקים שמתמקדים בהישגים.

באופן אידיאלי דרכי הוראה חדשניות שמתמקדות בלמידה פרויקטאלית סביב נושאים שמעניינים את הילדים, מאפשרות קידום מקביל של כישורים חברתיים ושל כישורים אקדמיים. ריבוי של למידה בקבוצות הטרוגניות  ביחס להישגים האקדמיים עשוי לקדם מאוד כישורים חברתיים ואקלים רגשי חיובי בגנים ובכיתות. וזאת בנוסף לטיפוח כישורים קוגניטיביים של פתרון בעיות וידע בתחומי הדעת שבהם מתמקדים הפרויקטים.

מילה על הכשרת מורים

חשוב ביותר שבתכניות הכשרת המורים יושם דגש על טיפוח הכישורים החברתיים של הילדים ועל ניהול כיתה שמקדם אקלים רגשי חיובי לצד למידה משמעותית. לשם כך חשוב שילוב של תיאוריה, מחקר ופרקטיקה. קורסים תיאורטיים שמתמקדים בהתפתחות חברתית לא יספיקו. הכרחי שינתנו משימות חובה(במכללת לוינסקי בתכנית חינוך לגיל הרך ניתן קורס חובה בזיקה למשימת חובה בשדה בדיוק בנושא הזה). שיתוף בין מרצי הקורס למדריכות הפדגוגיות ולמורות המאמנות הכרחי להכשרתן של המורות והגננות לכך שטיפוח כשירותם החברתית של התלמידים כלול בהגדרת התפקיד שלהן.

ומילה נוספת על תפקיד ההורים

כהורים חשוב שנבין שאחד המקורות לשגשוג רגשי מצד אחד, ולמצוקה מצד שני, מתמקד באיכות הקשרים שיש לילד עם ילדים אחרים. קשרים טובים עם ילדים אחרים הם תוצר של שילוב של נטיות טמפרמנטאליות של הילד ושל למידה וחניכה של הסביבה (הורים, ילדים אחרים, מחנכים). חשוב שכהורים נפגיש את הילדים עם ילדים אחרים. נבין שקשרים טובים הם קשרים שוויוניים. לעתים הרצון להגן את הילדים מוביל אותנו להנחיות מזיקות ברוח:"אל תהיה פרייר-תחזיר!" מצד אחד או "תמיד נכון לוותר" מצד שני. יש ילדים שזקוקים לחניכה שתעזור להם להתסדר עם ילדים אחרים. חשוב שנציע סוג כזה של עזרה. הכי חשוב להיות קשובים לילדים. לתת להם את ההרגשה שהדלת תמיד פתוחה ואנחנו שם בשבילם. חשוב גם לפנות במקרה של קושי לגננות ומורים ולעודד חשיבה משותפת לגבי האופן שבו ניתן לעזור לילד שלנו לקשור קשרים טובים עם ילדים אחרים.

לסיכום, תחילת השנה היא הזמן המתאים ביותר להכיר לעומק את תפקודם החברתי של הילדים במסגרות החינוך. למרות העומס המוטל על גננות ומורים, חשוב שנבין שטיפוח כישירותם החברתית ויצירת תנאיי חיים בטוחים פיזית ורגשית היא חלק מהתפקיד שלנו כמורים. חשוב שנבין גם שהיכרות ראשונית מעין זו ופעולות לטיפוח כישורים חברתיים יזומים על ידנו, עשוייות להפחית בעיות התנהגות ומצוקות רגשיות בעתיד. הקשיים הראשוניים האלו אינם נעלמים אלא טופחים לבעיות וקשיים אם אינם מטופלים. למאמץ זה יש לרתום את כל המורים, הגננות והסייעות. זאת צריכה להיות משימה של המחנך, של השכבה של כל בית הספר, הגן או אשכול הגנים. תיאום ושיתוף פעולה עם הורי הילדים הכרחי אף הוא.

 

 

 

ת

על חינוך לפרטיות שמתבסס על הבנת הזיקות בין שיתוף, אינטימיות ופרטיות

פוסט זה מתמקד בפרטיות , בשמירה על הפרטיות ובזיקות בינה לבין שיתוף ואינטימיות. הצורך להתעמק בפרטיות ובזיקות בינה לבין תהליכים בין-אישיים משלימים חשובים אחרים, עלה מתוך הכתיבה של שני הפוסטים הקודמים שכתבתי: האחד מתמקד בתוקפנות חברתית והאחר במניעת בריונות דיגיטאלית. בשני הפוסטים הקודמים הדגשתי שהבריונות החברתית-בין אם היא מתרחשת במפגש פנים-אל-פנים ובין אם היא דיגיטאלית, כוללת לעתים קרובות פגיעה בוטה בפרטיות של הקורבן. תוקפנות חברתית כוללת לעתים חשיפה של פרט-אמיתי או מעוות על הקורבן- ללא רשותו בצורה שמתכוונת לפגוע בו. בנוסף נגעתי בכך שהורים-לכאורה מתוך רצון לשמור על פרטיות הילדים שלהם, ולעתים קרובות בשל אי ידיעה או מבוכה נמנעים מלעקוב מקרוב אחר המגעים החברתיים של ילדיהם עם ילדים אחרים ולהתערב. רק לאחרונה פורסם מחקר של מכון אדלר שחושף שהורים נמנעים מתקשורת פנים אל פנים עם ילדיהם ומעדיפים לתקשר איתם באמצעות הוואטס-אפ, זאת במידה רבה בשל עומס וקושי למצוא זמן למפגשים פנים-אל-פנים עם הילדים.

פוסט זה מזמין לחשוב ולהתלבט  לפני שעושים ואם כבר עושים למען החינוך לפרטיות-לעשות מתוך מחשבה מעמיקה והבנה של התהליכים הנפשיים שמצויים בבסיס הפרטיות והחינוך לפרטיות.

Technology companies are objecting to a federal effort to strengthen online privacy protections for children.

Social networks, technology giants, marketing associations and others are objecting to portions of a federal effort to strengthen online privacy protections for children. (Julia Yellow/The New York Times) — NO SALES; FOR EDITORIAL USE ONLY WITH STORY SLUGGED ONLINE PRIVACY CHILDREN BY NATASHA SINGER. ALL OTHER USE PROHIBITED. —

http://www.startribune.com/study-kids-are-all-right-when-they-re-online/208835251/

מספר דוגמאות לייצוג המורכבות שבשמירה על הפרטיות-בעיקר בכל הקשור לחינוך לגיל הרך

  • שיתוף צילומים מחיינו המשותפים ושל הילד ברשתות החברתיות.
  • הילד מספר בגן על ריב שהיה בין ההורים בבית?
  • הילדה מספרת בגן על בן זוג חדש של אחד ההורים.
  • הילד מספר לאימא עם מי אבא נפגש (ולהיפך!).
  • ילדה מספרה לאמא של ילד מהגן שהוא קיבל עונש מהגננת.
  • ילד בא מוטרד מהגן או מכיתה א ולא אומר להוריו דבר.
  • כהורים לילד אחר או כגננת ראינו שהורה "מפליק" לילדו בסופר כשזה התעקש לקנות ממתק. מה עושים?
  • אמא מהגן שמעה שהגננת מתגרשת ומספרת לאימהות האחרות.
  • אמא מהגן מספרת בווטס-אפ של ההורים(שהגננת איננה חלק ממנה) שראתה שהגננת איננה משתלטת על הילדים/או על הסייעת שלה.
  • הורה מפרסם בפייסבוק שלו צילום מהגן שיש בו ילדים נוספים לילד שלו.
  • גננת מספרת למדריכה מהמכללה שילדים של מפורסמים(נוקטת בשמותיהם) מתחנכים בגן שלה
  • אמא מאפשרת לבנה בן השלוש הפעוט ללוות אותה לשירותים.

דוגמאות אלו מתמקדות בפרטיות שנוגעת לגוף, לרגשות, לדעות, למידע חזותי ומילולי.  שיתוף ו/או הפקעת הפרטיות לכאורה מתרחשים במערכות יחסים מגוונות: בין הורים לגננות, בין הורים לילדיהם, בין הילדים לבין עצמם. הפרטים הנחשפים עשויים להיות קשורים לילד עצמו או למשפחתו או לגננת. ערוצי התקשורת שבאמצעותם נחשפים פרטים ולכאורה נפגעת הפרטיות עשויים להיות פנים-אל-פנים או דיגיטאליים. ברוב המקרים מדובר על חשיפת מידע כזה או אחר אבל לעתים השאלה היא מה עושים(כמו במקרה של הילד שבא מוטרד מהגן) כשהילד לא משתף ואנחנו לא יודעים מה מטריד אותו.

דוגמאות אלו ואחרות מובילות למספר שאלות שראוי שכהורים ומחנכים נשאל את עצמנו באשר לחינוך לשיתוף ולפרטיות אצל הילדים הצעירים שלנו. חשיבה צריכה להיות מושקעת בחינוך לגיל הרך כיוון שהוא בונה את התשתית של עמדות ,הרגלים, תפיסות של הילדים בהמשך התפתחותם. אציג מעט התייחסות לפרטיות, שיתוף, אינטימיות ומערכות יחסים לפני שאעלה שאלות ועקרונות התערבות.

על פרטיות, שיתוף ואינטימיות 

פרטיות מוגדרת במילוג כ:"תחום הפרט, תחום של הפרט שאינו גלוי לעיני הציבור". ומתוך מילוג בהתבסס על ויקיפדיה אנחנו לומדים מעט על המשמעות של הפרטיות:" הזכות לפרטיות מאפשרת לאדם מרחב פרטי ונתון לשליטתו, מתוך הכרה שישנם תחומים בחיי האדם שאינם אמורים להיות ברשות הרבים, ללא הסכמתו המפורשת. הזכות לפרטיות היא חלק מזכויות האדם הטבעיות, להן זכאי כל אדם באשר הוא, משום שכל אדם זקוק לפרטיות על מנת לפתח ולממש את האוטונומיה שלו כפרט. הפרטיות מאפשרת לאדם לחיות את חייו ללא חשיפה, התערבות או חדירה לחייו ולשלוט על מידת השחיפה של חייו בהתאם לרצונו".

מן ההגדרה אנו למדים מהי פרטיות ומהן תכליותיה: לפתח ולממש אוטונומיה; זאת ועוד אנו לומדים, מבחינה חברתית ומוסרית, השמירה על הפרטיות נחשבת לזכות אדם בסיסית ו"טבעית". ילדים מפתחים זהות אישית מודעת ונפרדת מהזולת והבנה שהם ריבונים על רגשותיהם, מחשבותיהם והביטוי על צורכיהם בהדרגה כפועל יוצא של התפתחות ביולוגית ושל חינוך על ידי הורים, מחנכים פורמאליים, ילדים אחרים וחשיפה למדיה. גיבוש  הזהות העצמית וההבנה שאתה ריבון על רגשותיך ומחשבותיך מתרחשים אפוא בהקשר לקשר עם אנשים קרובים ומחייבת שיתוף ברגשות, מחשבות וביטוי של צרכים: בין על ידי הזולת ובין על ידי הילד עצמו. דהיינו מה שאני כותבת הוא שילד לא יכול ללמוד על פרטיות ועל שמירתה מבלי להיות חשוף לשיתוף ברגשות מצד הוריו, מחנכיו, וחבריו-דהיינו מבלי ויתור על מקצת הפרטיות לצורך בניית קשרים קרובים ואינטימיים עם הזולת. אנו עדים כאן כבר מהתחלת ההתפתחות להימצאותן של זיקות מורכבות שהופכות את הפרטיות והשמירה עליה לתלויה בשיתוף ברגשות ובמחשבות ובבניית קשרים בין אישיים קרובים שמבוססים על אינטימיות(שיש בה חשיפה הדדית מתוך אמון באי ניצול החשיפה לרעה!) . בבניית קשר אינטימי עם הזולת נוטלים סיכון-סיכון מחושב-שנוגע לאי הידיעה איזה שימוש ייעשה במידע שנמסר לזולת? אי אפשר לבנות קשרים משמעותיים מבלי ליטול סיכון. בקשרים שלנו עם הילדים שלנו-האישיים ואלו שאנו מחנכים בגן או בבית הספר-חשוב שנוכיח עצמנו כנאמנים לתפקיד שלנו. כנאמנים של הילדים. בשנות החיים הראשונות , לפני שילדים מגבשים תפיסה של העצמי בנפרד מאנשים אחרים, אין הרבה מקום לחינוך ישיר לפרטיות זולת החשיפה האינטנסיבית של הילדים לדוגמה שאנו מציבים(בכלל ובנוגע לפרטיות בפרט). בשיקול הדעת שלנו במה לחשוף עצמנו בפני הילדים ואנשים אחרים. בדוגמה של ניהול קשרים אישיים עם הילד ועם אנשים אחרים. בהיצמדות שלנו לנייד או לטבלט (או באי הצמדות כזו) גם בשעה שאנו מדברים עם הילדים או עם אנשים אחרים. בשנות החיים הראשונות, הולכות ונבנות מערכות קשרים עם הורים, מחנכות ועם ילדים אחרים. הקשר הראשוני עם ההורים אף נתפס כדגם לסוג הקשרים הבין אישיים העתידיים שהילד ייצור. לכן כל כך חשוב שבגיל הצעיר ניצור קשר עם הילד שבמסגרתו הוא ירגיש בטוח לשתף אותנו ברגשותיו, רעיונותיו[המקוריים]. אנחנו נשתף את הילד ברגשותינו מתוך מחשבה מה יועיל לילד ולא מתוך מחשבה שהילד הוא שותף לשיחה שתשחרר אותנו מעול רגשי כלשהו. דהיינו מבחינה הצתפתחותית אינטימיות ושיתוף קודמים לחינוך לפרטיות. החלטות לגבי שמירת פרטיותם של הילדים מתקבלות על ידינו-אנחנו האפוטרופסים של הילדים. לכן כדי לא לסבך את הילדים ואת עצמנו ראוי שנחשוף אותם בבית למידע שלא איכפת לנו שהילד יספר עליו בגן. בעייתית ולא מועילה ההנחיה או הבקשה מפעוט או מילד בגיל הגן לשמור על סוד מפני אחד מהוריו או מהגננת. הוא לא מצויד בגיל צעיר עם היכולת לווסת את ההבעה העצמית והבקשה מסוג זה עלולה להעמיס עליו אשמה שלא לצורך. בקשות מעין אלו אינן גם מועילות בדרך כלל!

על קשרים בין אישיים ואינטימיות בקשר

לצד הצורך בפרטיות כחלק מבניית הזהות האוטונומית, לאנשים בכלל ולילדים בפרט צורך לבנות קשרים משמעותיים עם הזולת: עם מבוגרים וילדים כאחד. קשרים אלו מתבססים על אמון, על סיפוק וקבלה של ביטחון והגנה, על סיפוק וקבלה של אינטימיות. ניתן לחלק את הקשרים לקשרים בין אישיים אנכיים , א- סימטריים(Hinde, 1997)בגיל הרך עם הורים, מטפלות וגננות) ולקשרים אופקיים-סימטריים(עם ילדים אחרים-אחים קרובים בגיל וילדבני קבוצת הגיל). מה שמייחד את הקשרים האנכיים, הא-סימטריים הוא חוסר איזון מובנה בין השותפים לקשר שמתבטא בכך שהמבוגר-ההורה או המחנך-אמורים להיות בסיס הביטחון עבור הילד בעוד שלילד אין סוג כזה של אחריות על המבוגר. גם קשרים אלו מבוססים על יחסי גומלין-דהיינו המבוגרים מושפעים מהילדים ולא רק משפיעים עליהם-אבל בקשרים מעין אלו מוטלת על המבוגר אחריות יתרה על רווחתו הרגשית, חברתית של הילד. גם בקרב מבוגרים ישנם קשרים אנכיים כאלו: למשל קשרים בין מטפל למטופל ובין מרצה לסטודנט.

קשרים אופקיים, סימטריים מאפיינים את הקשרים בין ילדים בינם לבין עצמם, בין עמיתים לעבודה, בין בני זוג. סוג זה של הגדרה תלוי גם בפרשנות תרבותית-אבל ראיית הקשרים שמניתי כקשרים סימטריים מקובלת מאוד בחברה המערבית שאנחנו  נוהכים לשייך עצמנו אליה לעתים קרובות.  בקשרים סימטריים ישנה ציפייה לסיפוק הדדי של צרכים. האחריות על הרווחה הרגשית האישית ולזו של הזולת מחולקת באופן מאוזן בין שני השותפים לקשר. אין מדובר בסוג של "פנקסנות" שבודקת בצורה קטנונית מאזן של קבלה ונתינה אלא ביכולת לבנות אחד עבור השני רשת של ביטחון רגשי ואמונה בכך שאם וכאשר תצטרך הקשבה, "כתף", עזרה יש על מי לסמוך. בתמורה, אתה אמור להיות האוזן הקשבת, ה"כתף" של הזולת בשעה שהוא זקוק לה. ואין לדעת מי יצטרך את מי מתי. האינטימיות כפי שנראה מתייחסת ליכולת לחלוק מידע  עם הזולת באופן שבו מובטחת רווחתך האישית-שלך ושל הזולת כאחד.

תיאורטית היכולת לבנות אינטימיות, שמתייחסת ליכולת לחלוק בביטחה מידע על עצמך, לשתף ברגשות, רעיונות, מאווים בקשר עם הזולת, מיוחסת על ידי אריקסון לתקופת הבגרות המוקדמת(משהו בטווח הגילאים שבין 18 שנים לגיל 35). יתרה מזו,  אינטימיות נראית כמה שמאפיין קשרים אופקיים. אלא שבפוסט הזה אני מגדירה אינטימיות בצורה רחבה ודינאמית כמאפיין מתפתח של קשרים בין אישיים טובים עם הזולת.  אינטימיות בקשרים בין אישיים מוגדרת כאן  כמאפיין של קשר(לא של היחד) שיש בו שיתוף ברעיונות, רגשות, ביטוי למאווים-גם אם הללו נראים מופרכים. אינטימיות מעין זו עשויה לאפיין קשרים בין ילדים, ובין ילדים למבוגרים כבר מהגיל הרך ביותר. האינטימיות היא אמיתית כשלא נעשה שימוש לרעה בפרטים שנמסרים מצד לצד. כשמדובר בקשרים אנכיים, בין מבוגרים לילדים -לא כל שכן ילדים צעירים מאוד-מוטלת על כתפי המבוגר(הורה או מחנך או אח בוגר) אחריות גדולה מאוד בשמירה על הפרטים שנמסרו לעצמך או לפעולה על בסיסם לטובת הילד. בחסות הא-סימטריה של הקשר ברור שלמבוגר  שיקול דעת עד כמה לעודד ילד לשתף במה שעובר עליו, עד כמה וכיצד לעשות שימוש במידע שקיבל לטובת הילד עצמו. בחיים האמיתיים מצבים אלו מורכבים מחבינה אתית ומחייבים הפעלת שיקול דעת. בקשרים א-סימטריים על המבוגר לשקול במה ואיך לשתף את הילד במה שעובר עליו. גם כאן השיקול המרכזי צריך להיות טובת הילד.

אחת הבעיות הגדולות בכלל ובעידן הנוכחי בפרט הוא שנטרפו כל הקלפים והופר האיזון בין שיתוף, אינטימיות ופרטיות. מה שפעם היה שמור לקשרים קרובים ואינטימיים הופך למשהו שהוא נתון לרשות הכלל. ברור שאיננו יכולים ואולי גם לא צריכים לשאוף לקיבעון במאזן שבין פרטיות, אינטימיות ושיתוף. אבל כמו שראינו בפוסטים הקודמים שהתמקדו בתוקפנות חברתית ובבריונות דיגיטאלית, פעולות ש"סוחרות" במידע אישי עלולות לפגוע פגיעה נפשית של ממש באנשים , בילדים. המדיום הוא דיגיטאלי, אבל הפגיעה הנחווית היא ממשית וכואבת.

הורים ומחנכים שאכפת להם חייבים אפוא להשקיע מחשבה בבניית תשתית חינוכית עדכנית שמנחה את הילדים כבר מהגיל הרך איך לבנות קשרים בין אישיים מבוססים על שיתוף ואיך לשמור על הפרטיות שלהם. נתחיל בהצעה לחשוב על השאלות הבאות כבסיס לקבלת החלטות ובהמשך נחזור על מספר עקרונות מנחים של החינוך לשיתוף, לאינטימיות ולפרטיות.

שאלות, תהיות, התלבטויות ביחס לשמירה על הפרטיות ועידוד השיתוף

  • נתלבט בעצמנו במה, איך ואת מי לשתף לפני שמשתפים במידע אישי?
  • נשאל את עצמנו איך אפשר ללמוד לסמוך על אנשים?
  • לצד השאלה במה לשתף נשאל גם במה  אין לשתף ?
  • איך לבחור את ערוץ השיתוף? לשיתוף בערוצים דיגיטאליים יתרונות(ראו גילת, 2013) וגם סכנות שעליהן הצבענו בפוסטים הקודמים.
  • איך לשמור על פרטיות מבלי לאבד יכולת לבנות קשרים בין אישיים מבוססים על אינטימיות?
  • באלו נסיבות מוצדקת הפקעה של פרטיות הזולת(לטובתו)?
  • מהו המאזן הרצוי בין סיכון על ידי חשיפת פרטים לבין התבודדות שהיא פועל יוצא של הימנעות קיצונית משיתוף במידע אישי(בסרט "רוסלת החיים" שמייצג באופן אומנותי נפלא את השלבים בהתפתחות האדם של אריקסון שלב האינטימיות לרבות ההתלבטות לגבי מתן אמון לעומת חשש מחשיפה מקבל ייתוג אמונותי נפלא).
  • מהם הקשרים האפשריים בין ההתנהגות שלנו כהורים וכמחנכים לבין ההתנהגות של הילדים?
  • עד כמה משפיעים הילדים האחרים-קבוצת בני הגיל על ההתנהלות של ילדינו בנוגע לשמירה על הפרטיות?
  • איך משפיעה המדיה-אמצעי התקשורת והרשתות הפרטיות על התנהגות ילדינו?

עקרונות שמנחים את החינוך לשיתוף ולפרטיות

  • נרבה במפגשים פנים אל פנים אינטנסיביים ויומיומיים עם ילדינו-כך נבנות מערכות יחסיםמבוססות אמון, אינטימיות והיכרות ממעמיקה; נזגור שקשר משפחתי כשלעצמו לא מוביל להיכרות מעמיקה ולאינטימיות; בנייתן מחייבת מפגשים וגם חיכוכים יומיומיים;
  • נקפיד על דוגמה אישית שמתמקדת באופן שבו אנו נוהגים: במידע שקשור בנו ובמידע שקשור בילדים; בקשרים שלנו עם אנשים שהילדים צופים בהם;
  • נעודד את הילדים לספר לנו מה מטריד אותם; נעודד הבעה חופשית בבנייה בציור, בתנועה, בשירה, בשיחה. נביע עניין במה שיש לילדים לומר ונעודד מודעות לבעלות על רגשות ורעיונות;
  • נדריך ונפקח על מעשי הילדים בפרט ועל המדיה שלה הם חשופים-גם כשהדבר מנוגד לנורמות מקובלות; וגם עם מעשה הפיקוח מזמן קונפליקט עם הילד;
  • ננהג במידע על אנשים אחרים בזהירות; לא נרכל על הגננת או על המורה בנוכחות הילדים(או בכלל);
  • נקפיד על  התקשורת הוגנת בקבוצות וואטס אפ הורים וננהג באחריות תוך שמירת זכויותיה של הגננת או המורה גם בהיעדרה מהקבוצה; נרסן הורים שנוהגים אחרת;
  • כגננות נתייחס לפרטים על הילד ועל משפחתו כאל נכס ונקפיד על שמירת פרטיותם;
  • מספר הנחיות פרקטיות חשובות ביותר ניתן למצוא בפוסט ילדים ברשת  כחלק מהבלוג החשוב והאינפורמאטיבי שהתוודעתי אליו "נתיבי רשת".
  • ראו זוית נוספת ב-Star Tribune על התחכום היחסי של בני הנוער בהשוואה להוריהם בשמירה על פרטיותם ברשת. בפוסט זה דוגמה של נערים שמיטיבים לבנות זהות דיגיטאלית ברשת באופן מתוחכם. שימו לב שבדוגמאות המצוטטות ההורים נמצאים ברקע כדמויות תומכות, מפרגנות ועוקבות אחרי ההתנהלות התקשורתית הדיגיטאלית של ילדיהם.

 

לסיכום,  אי אפשר להפריד בין חינוך לפרטיות, לשיתוף ולאינטימיות. התפתחותית, החינוך לשיתוף ובניית קשר אינטימיים קודם לחינוך לפרטיות. בשלבים ראשוניים אלו,הורים ומחנכים הם הנאמנים לענייני פרטיות של ילדיהם. מעבר למורכבות של תהליכי השיתוף , אינטימיות ופרטיות תמיד, המאה ה-21 עם הריבוי הבלתי נשלט של אמצעים טכנולוגיים שמאפשרים שיתוף מציבה אתגר של ממש למחנכים ולילדים כאחד. בניית קשרים טובים ואינטימיים עם אנשים בכלל ועם הילדים בפרט נשארת עדיין הבסיס לכל. לצד אלו נדרשת הבנה של המדיה, של הפוטנציאל שלה ושל הסכנות הטמונות בשימוש בלתי מחושב בה. חשוב בכל מקרה ובענייני שיתוף ושמירה על הפרטיות לחשוב לפני שפועלים. בגיל הרך הנזקים המרכזיים שאנחנו יכולים לגרום לדעתי הם באמצעות הימנעות מבניית קשר בטוח שבו הילד יכול לשתף אותנו ודוגמה אישית שמציגה חוסר מחשבה והתחשבות באחרים  בשימוש במדיה ובשיתוף הילדים במידע שהם לא יכולים להתמודד איתו. במאה הזו נדרשות הרבה יותר פעולות הגנה ופיקוח ואולי הדרך לפקח הפכה לקשה למבוגרים. אבל אין לשכוח שקשר טוב עם הילדים הוא עדיין העיקר!

למנוע ולהפחית את הנזקים של הבריונות הדיגיטלית

פוסט זה הוא המשך של הפוסט הקודם שהתמקד בתוקפנות חברתית. אחד מביטוייה האכזריים ביותר של התקופנות החברתית היא תוקפנות או בריונות חברתית מופצת ברשות חברתיות באינטרנט או באמצעות הטלפון הנייד. הנזקים של הבריונות הדיגיטאלית עצומים כי הרישום של המסרים הפוגעניים נשאר וכי דרך הפצתם ברבים קלה. לקורבן ולעתים גם לתוקפן אין שליטה לגבי היקף ההפצה של המסרים או של התמונות הפוגעניות! הטענה שלי בפוסט הקודם הייתה שהתוקפנות החברתית איננה נקלטת או מטופלת די הצורך על ידי הורים ומחנכים כאחד. במקרה של התוקפנות הדיגיטאלית טענה זו תקפה שבעתיים!  על הורים שקוראים לראשונה מה כותבים על ילדיהם ברשת ניתן לראות בסרטון הבא שהוצע על ידי אלודי בתגובתה.

לצד היתרונות הרבים שיש לשימוש בטכנולוגיה דיגיטאלית בהתנהלות היומיומית של כולנו, ישנם גם לא מעט סכנות שלהתמודדות איתן אנו לא מספיק ערוכים. אנשים זקוקים לרישיון נהיגה כדי לנהוג בכבישים ה"ממשיים", לרישיון נשק כדי להחזיק נשק. הורים לא היו מעלים על דעתם לאפשר לילדים צעירים להסתובב לבד ברחובות עד גיל מסוים. לעומת זאת, הערנות של ההורים  למידת הפגיעה האפשרית בילדיהם  על ידי שימוש לא אחראי בטכנולוגיה דיגיטאלית נמוכה יותר. גם לילדים ולנערים עצמם אין מודעות מספקת לגבי הפגיעה האפשרית בהם שכרורכה בשימוש במדיה הדיגיטאלית. חסרה כנראה גם מודעות להיעדר השליטה שלהם במסרים מהרגע שהועלו לרשת. באתר DTL מופיעים בין היתר נתונים על היקף תופעת הבריונות הדגיגיטליים.  ניתן לראות כי37% מבני ה-13 עד 25 שלחו צילום של עצמם בעירום למשיהו שנמשכו אליו, 30% מבני ה-15 שלחו צילום של עצמם בעירום, 15% מבני ה-13-14 שלחו צילום כזה ו24% מהנשאלים שלחו צילום בעירום לאדם שהיכרו אותו רק באמצעות האינטרנט. נתונים אלו מהווים עדות לחוסר המודעות של השולחים לשימוש הלא מבוקר העתידי בצילומי העירום שלהם!

פוסט זה יכלול התייחסות להגדרת הבריונות הדיגיטאלית כתת קטגוריה של בריונות חברתית , לעדויות של פגיעתה ולדרך המניעה וההתמודדות עם התופעה.

אף שהבלוג שלי מתמקד בחינוך לגיל הרך והתוקפנות הדיגיטאלית היא תופעה שפגיעתה הרעה ניכרת  החל מגיל בית ספר יסודי-אני מתייחסת לתופעה זו כאן, כי  אני מאמינה גדולה בהתערבות מניעתית.  מניעה של שימוש לא אחראי  בטכנולוגיה דיגיטלית מתחילה משנות החיים הראשונות-מבניית קשרים טובים עם הילדים קשרים שיאפשרו להם להיפתח בפנינו בגיל מבוגר יותר ולשתף אותנו במצוקותיהם. קשרים שבאמצעותם נמנע מילדינו לפגוע בעצמם ובילדים אחרים. קשרים שבאמצעותם נוכל להביע תמיכה בלתי מסויגת בילדים אם וכאשר הם נפגעים.

בריונות דיגיאלית כסוג של תוקפנות חברתית- נזקיה של הבריונות הדיגיטלית

נזכיר שבריונות מתייחסת לפגיעה מכוונת בקשרים ובמעמד החברתי של הזולת במצב של חוסר איזון במערך הכוחות בין שני הצדדים: הבריון הוא החזק והקורבן נתפס על ידי עצמו,  קבוצת השווים והתוקפן כחלש. בריונות חברתית מסבה כמו שצוין בפוסט הקודם נזקים נפשיים אדירים לקורבן: מעצב, בדידות והפחתת בתפיסת הערך העצמי עד לכדי מחשבות אובדניות.

בעוד שהתוקפנות החברתית היא תופעה שסימניה הראשוניים ניכרים כבר בגיל 4, תוקפנות ברשתות בחברתיות היא תופעה שמאפיינת ילדים בגיל בית ספר יסודי ואילך. בריונות דיגיטלית כוללת שימוש בטכנולוגיה דיגיטלית(רשתות חברתיות במרשתת, טלפונים ניידים) כדי להעליב, להשפיל, לאיים או להטריד מישהו אחר.  המסר המטריד  עשוי להיות אישי(באמצעות אי מייל או סמס) או פומבי (באמצעות קבוצות וואטסאפ או רשתות חברתיות). חשיפת צילומים אינטימיים, שיימינג, איומים, חשיפת פרטים מביכים על חיי הילד ללא רשותו הופכים בן רגע לרשות הכלל ומופצים במהירות. הילדים אינם יכולים לברוח מההתעללות, שבשונה מהתעללות פיזית, איננה מוגבלת בזמן ובמקום.

הדכדוך, הבדידות ואובדן הערך העצמי שנגרמים על ידי בריונות דגיטיאלים הם סוג של מגפה של העולם המודרני. 7 מתוך 10 אנשים מדווחים שנפגעו על ידי התופעה בצורה כזו או אחרת. חשיפה לבריונות ברשת עלולה לדחוף ילדים ונערים למצבי מצוקה קיצוניים שמחייבים אשפוז במחלקות פסיכיאטריות או אף להתאבדות.

המבוגרים(הורים ובתי ספר) אחראיים למניעת הבריונות

העמדה הבסיסית שלי  היא שחשוב שהורים ובתי ספר יבנו עבור הילדים, כל הילדים, סביבות חיים מגנות ובטוחות. אחד מרכיבי ההגנה שלנו כלול ביכולת לזהות סימני מצוקה ולתמוך בילדים ללא סייג. רכיב נוסף ממערך ההגנה בילדים מתמקד בהפנמה של הורים שטובתם של ילדיהם הפרטיים תלויה בבריאותה והגינותה של החברה שבה הם חיים. תובנה זו עשויה להוביל לנקיטת עמדה של אחריות חברתית שכוללת בין היתר מניעת פגיעה על ידי ילדם בילדים אחרים. חשוב שנפנים שכל אחד מהילדים עשוי להיות קורבן לבריונות ברשת או מתעלל באחרים בנסיבות כאלו ואחרות. הצורך לפגוע באחרים כמו גם מה שהופך  ילדים לקורבנות צומחים על רקע סביבה טכנוקרטית שאיננה נותנת מענה לרגשותיהם של הילדים, שמתעלמת מהבדלים בין אישיים ומצרכים. על רקע סביבה שאיננה מקשיבה מספיק לילדים. בריונים לא נולדו בריונים . הם נדחקים למעמד זה בשל מצוקות, אי הכרה בהם ו/או חיקוי של מודלים בריוניים שעמם הם מזדהים. מודל משפחתיים או מודלים במדיה. עמדה זו מצויה גם בפוסט שמדבר על כך ש בית הספר צריך לשפר את דרכי פעולתו.

חשוב שנבין שטכנולוגיה איננה תחליף לקשרים בין אישיים טובים ופנים -אל -פנים עם הילדים. אינטראקציות וירטואליות אינן תחליף להקשבה לילדים ולערנות למצוקותיהם. גם בעולם הדיגיטלי של היום, ילדים, נערים ומבוגרים זקוקים לביטחון, לקשר עם אנשים לאכפתיות וגם לגבולות.  ההישאבות של הילדים לתוך השימוש המוגבר והבלתי מבוקר, לפעמים, בטכנולוגיה דיגיטלית  יוצרת אשליה שהילדים אינם זקוקים לנו. שהם"מסודרים". את חשבון ההתעלמות מהצרכים של הילדים משלמים הילדים עצמם בחשיפה עצמית לסכנות שברשת.

מוקד שלדעתי איננו מתייחסים אליו די הצורך בחינוך הילדים ובהתנהלות היומיומית שלנו בסביבה שמשתנה בקצב מהיר ביותר הוא נושא הפרטיות-הגדרתה, וחשיבות השמירה על הפרטיות שלנו ושל כיבוד הפרטיות של האחרים.  השיתוף בכל פרט אפשרי ברשתות החברתיות, תכניות הריאליטי המרובות מהווים אתגר של ממש על שמירת הפרטיות. הנורמות בעניין זה השתנו ללא היכר במהלך השנים ומעט מידי חינוך ודיון מוקדשים להגדרה מחודשת על גבולות הפרטיות לטובת הרווחה הרגשית של היחיד ולטובת החברה.

היום יותר מתמיד, חשוב להכיר לעומק את הילדים ואת עיסוקיהם בבית, בגן ובבית הספר. בגן הילדים ובבית הספר נקדיש זמן לדעת משהו על כל אחד מהילדים. חשוב שכל ילד יזכה לאינטראקציה תומכת ממבוגר כלשהו בבית הספר על בסיס קבוע. חשוב שמורים יתרשמו מאופי הקשרים החברתיים הנרקמים בין הילדים בכיתות . חשוב שיבחינו במצבים של ניצול של ילדים על ידי ילדים אחרים ממצבים של חוסר שוויוניות גם במצבים שאינם וירטואליים. חשוב ליצור אווירה שבה ילדים מרגישים שיש בפניהם דלת פתוחה;שיש להם כתובת של מישהו שאליו הם יוכלו לפנות כשמישהו מציק להם. חשוב שנפנים שקשרים בתוך חברת הילדים הם תקינים כשהם שוויוניים. מצבים שבהם ילד דומיננטי או חזק יותר כופה את רצונותיו או מאיים על הילד אחר מחייבים התערבות.

חשוב לא פחות שנציג דוגמה של התייחסות הוגנת לילדים ולמבוגרים בתוך הכיתה. שלא נסמן ילדים וניתן יחס הוגן גם לילדים שתויגו כלא מסתגלים. חשוב לבנות כיתות שאין ילדים בשוליים החברתיים שלהן. עם מודעות ופעילות פרואקטיבית הדבר אפשרי.

הבריונים ברשת עשויים להגיע מהכיתות מתוך הסביבה המוכרת לילדים או שעלולים לצוץ ברשת.  על כן חשוב לקיים שיחות(לא שיחות הטפה) עם הילדים שבהן מאפשרים להם לספר על חוויותיהם ברשתות ועל דברים מגניבים כמו גם על סכנות שבהם הם נתקלים בשיטטויהם הוירטואליים. רצוי לנתח אירועים מיוחדים שהילדים מעלים ולקיים בכיתה דיון על דרכי פעולה רצויות.

בכל מקרה גם כהורים וגם כמורים חשוב שנאמץ גישה מקשיבה ולא שיפוטית כלפי הילדים כשהם מספרים על חוויותיהם ברשת. אם ברצוננו לפתח פתיחות בקשר שלנו עם הילדים- עלינו להיות מוכנים להכיל חוויות לא נעימות וגם ביקורת עלינו ועל צעדנו. מכלי לדעת להכיל הבעה של התנגדות וביקורת מצד הילדים לא נצילח לשמור על מדיניות של דלת פתוחה לאורך זמן.

כלי נוסף(והדגש כאן הוא על נוסף ולא היותו כלי יחיד או עיקרי) שאין להסס מלהשתמש בו הוא  שילוב בין גבולות ופיקוח על השימוש בכלים דיגיטליים. חשוב מגיל צעיר להגדיר גבולות ברורים לשימוש במכשירים דיגיטליים(טבלטים, מחשבים, טלפונים ניידים) תוך שהילדים מבינים את הרציונל שעומד מאחורי הגבול ותוך שכהורים וכמורים אנו אוכפים בעקביות ובתקיפות את הגבולות ואת הפיקוח. מדובר בהגבלות של זמן שימוש במכישרים, בנגישות לאתרים כאלו ואחרים(גם בעזרת אפליקציות שמאפשרות פיקוח). הפיקוח מתבטא בהגעה עם הילדים להסכמה כתנאי לשימוש במכישרים דיגיטליים להיותנו חברים בקבוצות החברתיות שלהם. הפיקוח לעולם לא יכול להיות יעיל ללא יחסי אמון בינינו לבין הילדים. אף שהילדים והנערים עלולים למחות-עליהם להיות, משוכנעים שהגבולות והפיקוח באים כדי לשמור עליהם. גבולות ופיקוח  אשר אינם מושתתים על אמון ועל קשרים חמים וטובים עם הילדים לא יכולים להיות אפקטיביים כי אני מניחה שהילדים ידעו לעקוף את הפיקוח כדי להתעלם מאיתנו או כדי לנקום בנו.

קשרים של אמון, של הקשבה, של דלת פתוחה לצד גבולות יש לבנות עם הילדים מתחילת חייהם-עם וללא קשר לשימוש במכשירים דיגיטליים. על כן הגיל הרך הוא הזדמנות לבנות את הבסיס לבניית קשרים טובים עם הילדים ולבניית הרגלים וכישורים של ויסות עצמי והקשבה לאחר, גם אם אינך מסכים איתו. חשוב ללמד ילדים מגיל צעיר להבחין בין אנשים שמעוניינים בטובתם לבין כאלו שמנסים להזיק להם. התנסות בקשר אותנטי איתנו, הדגמה של קשרים הוגנים עם אחרים, התנסות במשא ומתן הוגן לפתרון קונפליקטים יומיומיים עם ילדים ומבוגרים וחניכה מתמדת איך לאתר ילדים ואנשים בוגרים לא אמינים עשויים לתרום ליכולת של הילדים להבחין בין מה שטוב להם לבין מה שרע להם-תוך שהם מתעלמים מדברי חנופה מפתים.

גילוי נאות: איני רואה עצמי מומחית לטכנולוגיה דיגיטלית או לשימוש בה. כאיש מקצוע מבוגר אני מוצאת את עצמי לומדת כל הזמן להשתמש בטכנולוגיה לקידום ענייניי המקצועיים. אני משתמשת לא מעט בתקשורת באמצעות מחשבים וניידים ומוצאת לפעמים יתרון בה לעומת בתקשורת טלפונית לדוגמה. אני רואה אפוא בטכנולוגיה הדיגיטאלית ולתקשורת באמצעותה חלק אינטגראלי של החיים שלנו במאה ה-21.  כתיבתי מונעת מהרצון לחשוב על דרכים לשלב בין יתרונותיה של הטכנולוגיה הדיגיטאלית לבין השמירה על היבטים חשובים ומשמעותיים של תקשורת בין אישית טובה בין מבוגרים לילדים.  אני מונעת מהרצון להיטיב עם הילדים ומהתפיסה שמוטלת על כתתפינו אחריות כבדה באופן שבו אנחנו מתווכים לילדים את העולם-לטובתם ולטובת החברה שבה הם חיים.

תוקפנות חברתית-התוקפנות שעוברת מתחת לרדאר המבוגרים

בפוסט זה אציג את תופעת ה"תוקפנות החברתית"  בכלל ובגיל הגן בפרט, את מחולליה המשוערים כמו גם את השלכותיה על תפקוד הילדים. אחתום בהמלצות להורים ולגננות. בעוד שבפוסט זה אתמקד בעיקר בתוקפנות חברתית שביטוייה במפגשים פנים-אל-פנים בין ילדים, בפוסט הבא אתייחס לתוקפנות חברתית קיברנטית  ובהשלכותיה ההרסניות.

התחלתי להתעניין בתופעה כשהבחנתי בה כפסיכולוגית בקרב ילדים בגיל  הגן ובית ספר יסודי ובתכניות התערבות של סטדונטיות בחינוך לגיל הרך שאותן הנחיתי. העניין שלי בתופעה גבר עוד יותר כשהבחנתי שהורים וגננות אינם מתייחסים לתופעה זו באותה חומרה שבה  הם מתייחסים לתוקפנות הפיזית.

Bullying_Social_Aggression_Book_Cover.225x225-75

https://www.merlot.org/merlot/viewMaterial.htm?id=824182

הגדרת התוקפנות החברתית

למה הכוונה תוקפנות חברתית? הכוונה לפגיעה מכוונת בקשרים החברתיים של הזולת(של ילד אחר), ברגשותיו או במעמד החברתי של אותו ילד או ילדה.  הפצת שמועות על ילד אחר, ניסיון לסכסך בינו לבין חבריו, הדרה מאירועים חברתיים- הלשנות הם מביטוייה של תוקפנות זו. שיימינג ברשת החברתית, פרסום צילומים מביכים של ילד או ילדה אחרת, הזמנה שילדים אחרים יתרקחו מילד מסוים הן דוגמאות של תוקפנות חברתית אינטרנטית(cyber bullying). כיוון שמדובר בתוקפנות בלתי ישירה, עקיפה שביטוייה אינם בולטים ורעשניים-סוג זה של תוקפנות אף שהשלכותיה הרסניות, עלול לעבור מתחת לרדאר של המחנכים וההורים. הכוונה לכך שמחנכים והורים אינם מרבים לטפל בתוצאה בלתי רצויה כזו או אחרת ולא בתופעה עצמה.

התוקפנות החברתית נכללת בתופעת הבריונות(bullying) על סוגיה השונים ועל כן אחד מרכיבי ההגדרה, מעבר לפגיעה מכוונת באחר הוא חוסר איזון בחלוקת הכוח וההשפעה בין התוקפן לקורבן. דהיינו הקורבן הנבחר כמושא לפגיעה נחשב על ידי התוקפן כחלש ממנו וכלא מסוגל לסכן אותו ואת מעמדו החברתי.

לכן מעבר לאפיון הילד שמפגין תוקפנות חברתית, יש לתת את הדעת למאפייני הקרבנות. הילדים שלעתים קרובות הופכים לקרבנות  הם ילדים ביישנים, חרדים במצבים חברתיים, לעתים קרובות ילדים שנמצאים בשולי החברה וכאלו שחסרות להם מיומנויות חברתיות. על כן חשוב שנבין שעל המערכת (מחנכים במסגרות חיוך והורים) לטפל הן בקרבן והן בתוקפן.

האם מדובר בתופעה שמאפיינת בעיקר בנות?

ממצאי מחקר מלמדים על כך שבנים ובנות כאחד מפגינים תוקפנות מסוג זה אף שהמיתוס אומר שהבנות מרושעות יותר  ומדובר בתוקפנות שמאפיינת אותן במיוחד.  מה שכנראה מסתבר הוא שבמקרים שבהם בנות מפגינות תוקפנות -הן נוטות להשתמש בתוקפנות חברתית יותר מאשר בתוקפנות פיזית. בנים ובנות מפגינים תוקפנות מילולית במידה שווה.

על מסלול ההתפתחות של תוקפנות חברתית בגיל הרך

תופעת התוקפנות החברתית נחקרה בעיקר בקרב מתבגרים ומתבגרות. מעט מחקר התמקד בילדים צעירים בגיל הגן. אנחנו יודעים שתוקפנות פיזית היא הראשונה להופיע ואחריה  מופיעה התוקפנות מילולית. ביטוייה הראשונים של התוקפנות החברתית מופיעים בערך בגיל 4 במקביל להתפתחות כישורים קוגניטיביים ולשיפור היכולת להבין את נקודת המבט של האחר.

תוקפנות חברתית מקושרת ליכולות מילוליות גבוהות, ליכולת טובה להבין איך אחרים חושבים(תיאוריית המיינד) לצד  נטייה לגלות מעט אמפתיה עם הזולת. יש בהפעלה של התוקפנות החברתית לעתים קרובות ביטוי למניפולטיביות חברתית שעשויה להרחיק את האשמה מהילד הפוגע ולהשאיר את הקורבן חשוף לפגיעה מבלי שהתוקפן יסכן את מעמדו בעיני מבוגרים וילדים אחרים כאחד.

השכיחות של התוקפנות החברתית עולה עם הגיל בעוד השכיחות של התוקפנות הפיזית יורדת עם הגיל. קורה שילדים שהפגינו בעבר תוקפנות פיזית מאמצים לעצמם דפוסי התנהגות של תוקפנות חברתית.

מחוללים  משוערים של התוקפנות החברתית

כמו בתופעות חברתיות מורכבות אחרות מדובר לרוב בשילוב של גורמים תורשתיים וסביבתיים. נראה כי לתוקפנות החברתית גורמים גנטיים(טמפרמנטים קשים שמאופיינים בקושי בשליטה עצמית, מצבי רוח שליליים וכו) דומים לתוקפנות הפיזית. ביחס להתנהגות הורית נמצא שבדומה למקרה של תוקפנות פיזית הורות שמתאפיינת בנוקשות, ריבוי של ענישה וחוסר הכלה עלולים להגביר שכיחותה של התוקפנות הזו. כמובן שגורמים תורשתיים נמצאים באינטראקציה עם גורמים סביבתיים:  דהיינו ילדים עם טמפרמנט קשה גוררים את ההוריהם להתנהגות נוקשה ולהפעלת עונשים הרבה יותר מאשר ילדים שנולדו עם טמפרמנטים נוחים.

מניסוני אני מבקשת לציין גורמים נוספים שעלולים להביא להגברת השכיחות של התוקפנות החברתית:  התעלמות של הורים ומחנכות מהתופעה -התעלמות שמאפשרת לילד התוקפן חברתית להינות מפרי תוקפנותו ולהותיר את הקורבן חסר אונים מול ילד ש"מפעיל" אותו ואת חבריו לקבוצה. דהיינו, יש כאן מצב של חיזוקים חברתיים חיוביים טבעיים לתוקפן על התנהגותו דבר שרק מגביר את ההתנהגות התוקפנית. זאת ועוד, חשיפה לדפוסי התנהגות  שבהם אחד ההורים או האחים הבוגרים כופים את רצונותיהם על הילד עצמו או על בני משפחה אחרים עשויים להילמד על ידי הילד. זכורה לי ילדה בגן חובה שבבית הייתה נתונה להשפעתה הבלתי מתחשבת של אחותה הבוגרת ובקשר זה מילאה את התפקיד ה"כנועה" ואילו בגן היא זו שהפגינה תוקפנות חברתית כנגד חברותיה-דפוס התנהגות שהפך אותה לילדה דחויה בגנה. ילדים חשופים למודלים של תוקפנות חברתית בסביבה גם דרך המדיה. לצערי ניתן לאפיין התנהגויות של פוליטיקאים ופוליטיקאיות רבים במהלך הקמפיינים לקראת הבחירות לכנסת ה-21 וה-22 כדוגמאות בולטות של תוקפנות חברתית. אם מנהיגים מרשים לעצמם להפגין תוקפנות חברתית כדרך לגיטימית לשכנע אזרחים לבחור בהם ולהימנע  מלבחור ביריביהם-למה  שלפחות חלק מהילדים לא ירשו לעצמם להפגין תקפנות חברתית בעצמם? התופעה הפוליטית- חברתית הרסנית עוד יותר לנוכח העובדה שפוליטיקאים שמפגינים תוקפנות חברתית אינם נענשים על התנהגותם.

כיוון שמדובר במצב שבו יש קשר לא שוויוני בין התוקפן לקורבן וכל אחד מהשניים מביא את ה"חבילה" שלו לקשר: התוקפן את רצונו להשתלט ולהשפיע על חשבון הילד האחר, והקורבן את נטייתו לכניעה ואת חוסר המיומנויות החברתיות להתמודד עם קשיים חברתיים באופן אסרטיבי ושוויוני-הכרחי להבין את הדינאמיקה החברתית של התוקפן וושל הקורבן כאחד.

כשנדבר על דרכי התמודדות וטיפול נדבר אפוא הן על פעולות למען הקרבן והן בפעולות חינוכיות למען התוקפן.  נתייחס גם לילדים הצופים(the audience)' שיודעים ומכירים מקרוב את ההתנהלות הלא שוויונית בקרב בני קבוצת השווים שלהם, ולומדים  דרך ההתבוננות בקשר בין התוקפן לקורבן שתוקפנות משתלמת לעתים קרובות מידי.

ההשלכות ארוכות הטווח של תופעת התוקפנות החברתית

גם בניסיון להציג את השלכות ארוכות הטווח של תופעת התוקפנות החברתית חשוב שנדבר על התוקפן ועל הקורבן. בנוסף יש לדבר על הצופים-הילדים האחרים שאינם מעורבים ישירות בתוקפנות אבל אינם מתערבים- ועל מה שהם לומדים מהסיטואציה.

באשר לילדים שמפגינים תוקפנות חברתית, הממצאים אינם חד משמעיים לגבי השפעות ארוכות הטווח של התופעה על תפקודם. לחלקם יש חברים ובשונה מהילדים שמפגינים תוקפנות פיזית, לא ברור עד כמה תפקודם הרגשי או האקדמי נפגע לטווח ארוך. הימצאות של חברים אישיים קרובים ושל תמיכה של בני משפחה ומורים משמשת גורם  שמגן מפני השפעות שליליות של התוקפנות החברתית. עם זאת, ישנם גם מצבים שבהם התוקפן עצמו נפגע והוא עצמו הופך לדחוי והוא זועק לעזרה. כמו המקרה שבו טיפלה סטדונטית שלי לפני מספר שנים.  

בגן ההתנסות שלה הייתה ילדה-שמה הבדוי נועה ילדה בת 4 וחצי. ביום שישי מסוים נערכו צוות הגן והילדים ליום הולדת לאחת מילדות הגן. כשכלת יום ההולדת נכנסה לגן, נועה אמרה לה שהשמלה שלה מכוערת ושעוגת יום ההולדת שלה מגעילה. כלת היום הולדת פרצה בבכי. הסטודנטית ניגשה אל נועה וניסתה לדבר איתה. הסייעת אמרה לה:     " למה את מדברת איתה? היא ילדה רעה." הגננת והסייעת החליטו לא לאפשר לנועה להשתתף ביום ההולדת. הסטודנטית  נשארה איתה ושוחחה איתה כשהיא נקרעת בין רצונה העז לעזור לנועה לבין ההבנה שנועה פגעה בחברתה.

במקרה של נועה ברור מאוד שהילדה הייתה זקוקה לעזרה. התנהגותה התוקפנית נבעה ממצוקה כלשהי שהיא הייתה מצויה בה. אמנם נכון שהיא היטיבה "להחריב" ימי הולדת ושמחות אחרות לילדים בגן-אבל ברור גם שחשוב להבין מה עמד מאחורי התנהגותה וללמד אותה לבטא את מצוקתה באופן ישיר, במילים ולהימנע מפגיעה בילדים אחרים. חשוב שנפנים שאין מצב  שילדה בת ארבע וחצי שתקבל תמיכה והכוונה אינטנסיביות לא תשפר את דרכיה. לוותר על הניסיון לעזור לה באמצעות הפעלת תכנית התערבות אינודיוידואלית שיטתית לא בא בחשבון. במקרה המתואר הסטדונטית בנתה עבור נועה תכנית התערבות שאותה היא יישמה במהלך  כחצי שנה.

ידוע  שהילדים שהם קורבנות לתוקפנות החברתית עלולים להיפגע מאוד בטווח הקצר ובטווח הארוך אם הוריהם ומוריהם אינם מתגייסים באופן פעיל לטובתם. בטווח הקצר ילדים אלו מרגישים בודדים ומבודדים ועל כן הם לא פנויים ללמוד. כך שגם הישגיהם הלימודיים נפגעים. הימצאות במצב של כניעה מתמשכת לתוקפנות חברתית קשורה לדימוי עצמי נמוך, חוסר מסוגלות עצמית ולעתים בגיל ההתבגרות למחשבות אובדניות. ילדים אלו זקוקים לתמיכה , הכוונה ועזרה!

הכרחי להתייחס גם לצופים-לילדים אחרים בגן ובכיתה שמודעים לפגיעה רגשית בילד אחר מבלי שהם יהיו בעצמם קורבן לתוקפנות החברתית. ילדים אלו לומדים שמצבים שבהם ילד אחד פוגע בילד אחר(או ילדה פוגעת בילד או בילדה אחרת) עוברים ללא כל התערבות מצד המבוגרים. באופן זה מתקבעת נורמה של קשרים לא שוויוניים ודורסנים בין הילדים. הצופים לומדים להשלים עם מצב של פגיעה רגשית בילד אחר. זו תופעה הרסנית לילד הנפגע ולחברת הילדים כולה שמקבלת נורמות של דורסנות חברתית . הולכת ומתגבשת חברה שאינה מלמדת את הילדים לשאוף לקשרים הוגנים בתוך קבוצת השווים.

דרכי התערבות-איך מתמודדים עם התופעה?

מן העיון במה שנכתב עד כה עולים עקרונות התערבות אחדים:

  • הכרחי לטפל בתוקפן, בקרבן ובצופים (עקרון שנקבע כבר על ידי אולבאוס(Olweus) מהחוקרים הראשונים  שהגדירו בריונות בסוף שנות ה-70 של המאה הקודמת;
  • חשוב מאוד  שהטיפול יכלול את המורים בבית הספר (גם המחנכים וגם המורים המקצועיים) וכל צוות הגן במקרה הגן, את הורי הילד התוקפן, את הורי הקורבן ואת כל יתר ההורים;
  • הטיפול חייב להתמקד בחצר ובזמן המשחק החופשי לא פחות מאשר בבתוך הכיתה או הגן.
  • חשוב מאוד שמה שיעמוד מול עיני המחנכים וההורים הוא הניסיון ללמד את הילדים כישורים חברתיים(כגון אמפתיה; התמודדות עם קונפליקטים ובעיות חברתיות)  לצד מחויבות של כולם לתרום לבנייתם של קשרים שוויוניים והוגנים בין הילדים.
  • חשוב ללמד את כולם(גם את התוקפן וגם את הכנוע כמו גם את הצופים) שתוקפנות לא משתלמת: לדוגמה, בשיתוף ההורים לא לאפשר הדרה מאירועים ומסיבות; להזים שמועות וכו'.
  • חשוב ביותר לנקוט בעמדה מניעתית, פרו אקטיבית: לצפות שתופעה מעין זו תתרחש בגן או בכיתה וללמוד באמצעות תצפיות ושיחות עם ילדים על ניצניה לפני שהיא תפגע עמוק מידי בילדים.

דרכי פעולה-מה לעשות?

  • קודם כל לצפות באינטראקציות חברתיות חופשיות בין הילדים ולהתרשם ממידת השוויוניות בקשרים הנרקמים בין הילדים; הצפייה הכרחית כצעד פרואקטיבי כי כאמור מצבים רבים מאוד של תוקפנות חברתית יעברו מתחת לרדאר שלנו אם לא נצפה דרך קבע באינטראקציות בין הילדים ואם לא נקשיב לשיחות שמתקיימות ביניהם;
  • הכרחי לאתר מצבים של קשרים לא שוויוניים בין ילדים, כאלו שבהם ילד דומיננטי כופה את רצונותיו דרך איומים על ילד אחר, ולזהות אותם כתוקפנות חברתית; חשוב לבדוק אם מדובר במצב חד פעמי של פגיעה בילד אחר או במצב חוזר ונשנה כזה;
  • חשוב לא להתעלם מלחץ חברתי ומדורסנות; הכרחי לטפל גם בקרבן וגם בתוקפן.
  • את הילד שהוא קורבן נלמד לעמוד על זכויותיו, לדרוש את שלו ונעמוד מאוחרויו כדי לוודא שהדבר יקרה;  חשוב לתאם דרכי פעולה ברוח זו עם כל הצוות; נעזור לו לבנות קשרים שוויוניים עם ילדים אחרים ונעודד אותו לא לוותר; כמו כן נשתף את הוריו ונגבש יחד איתם התנהגות מתואמת ברוח הדברים שציינתי;
  • עם הילד התוקפן נעבוד על כך שישיג את מטרותיו בצורה שאינה כוללת פגיעה בילד אחר; לא נבייש אותו לפני חבריו לכיתה או לגן. נמע עד כמה שאנחנו יכולים מצבים שבהם הילד התוקפן יקבל חיזוקים חיוביים על התנהגותו: יצליח לתמרן את הקורבן ואת הצופים למימוש מזימותיו. חשוב לעקוב מקרוב אחרי מגעיו החברתיים ולהתערב בכל מקרה של לחץ בלתי סביר על ילד אחר; נשוחח עם הורי הילד ונתאם איתם דרכי פעולה כמו גם עם  צוות המורים;
  • ננהיג בגן או בבית הספר תכנית שמלמדת את כולם תקשורת הוגנת עם ילדים אחרים; טיפוח אמפתיה והתמודדות עם קונפליקטים חברתיים בצורה שמביאה בחשבון את הצרכים של כל המעורבים;
  • כהורים לילד שמצטייר כמפגין שתלטנות ופגיעה מכוונת בילדים אחרים-ננסה לזהות את התופעה גם בקשריו עם ילדים בתוך המשפחה, בחוגים ובבית הספר; נעמוד על כך שישיג את שלו בצורה שאינה פוגעת בזולת; נפגין בעצמנו התנהגות שחותרת להשגת מטרותינו מבלי לפגוע בזולת; נשתף פעולה עם תכניות התערבות בבית הספר או בגן גם במחיר מחאה של הילד;
  • כהורים לקרבן: הכרחי וחשוב לזהות סימני מצוקה אצל הילד; לגלות אמפתיה למצוקה שלו; חשוב שהילד ידע שיש מאחוריו תמיכה; נתבע מהגננות או מהמורים שיתערבו בגן או בבית הספר כדי להבטיח את זכויותיו של הילד; כדי שיחסמו אפשרויות של  אפשור שתלטנות עליו; נעשה כל מאמץ לתרום לבניית חברויות קרובות עם ילדים אחרים על בסיס קשר שוויוני.  נלמד אותם לפתור קונפליקטים באופן שבו אין הכרח שייכנעו אלא שימצאו פתרונות שטובים לכל הצדדים המעורבים בקונפליקט.

לסיכום

בפוסט זה הגדרתי תוקפנות חברתית כפגיעה מכוונת ברגשות או בקשרים חברתיים של הזולת(ילדים ומבוגרים כאחד)-במצב של חוסר איזון במעמד החברתי של שני הצדדים. התייחסתי גם לזה שבנות ובנים כאחד מפגינים תוקפנות חברתית. עם זאת, בנות עשויות להפגין תוקפנות חברתית יותר מאשר תוקפנות פיזית, בהשוואה לבנים. התוקפנות החברתית עשויה לבוא לידי ביטוי באינטראקציות פנים- אל- פנים או באמצעות המדיה החברתית. ניצניה של התופעה  עשויים להופיע בגיל 4, אבל היא מגיעה למלוא עוצמתה בגיל בית ספר יסודי. שורשיה של התוקפנות החברתית בשילוב של נטיות טמפרמנטליות, התנסויות באינטראקציות לא שוויוניות וצפיה במודלים של תוקפנות חברתית בקרב בני המשפחה, קבוצת השווים או באמצעי התקשורת. המושפעים מהתוקפנות החברתית הם התוקפן, הקורבן והקהל. נאמר גם שביטויי התקופנות החברתית עלולים לעבור מתחת לרדאר של המבוגרים. העמדה שהובעה בפוסט שיש להילחם בתופעה על ידי הכוונה ההתערבות לטובת התוקפן, הקורבן והקהל. הכרחי שהורים וגננות ומורים ישתפו פעולה בתהליך ההתערבות. חשוב לא להתייחס לקורבן או לתוקפן כ"ילדים רעים", אלא כבני אם שזקוקים להכוונה ועזרה. הכרחי להתבונן באינטראקציות ולנסות להתערב בצורה דיסקרטית בשעת המעשה הפוגע. חשוב מאוד לעשות הכל שהתוקפן לא יצליח לקבל את מבוקשו באמצעות התוקפנות(יש להזים שמועות ולא לשתף איתן פעולה; הורים יכולים לא לשתף פעולה עם חרם שמוטל על חלק מילדי הכיתה; במסגרות החינוך חשוב לעבוד בקבוצות הטרוגניות ולהבליט את סגולותיו של הילד הכנוע . יש להתייחס בחיוב לפניות ישירות של התוקפן ויש לסרב לשתף פעולה עם מניפולציות שלו. יש לעודד ילדים לא מעורבים(הקהל) לפעול להפסקת התקפנות החברתית בשעת אמת. יש לתת להם גיבוי על פעולותיהם.