בריונות חברתית, בריונות דיגיטאלית כמגפה מודרנית

בפוסט ה אציג את התיזה שבריונות דיגיטאלית היא סוג של מגפה חברתית-טכנולוגית. זאת ועוד אטען שלא נעשה די למיגורה. אסיים בצעדים שרצוי וניתן לנקוט כדי להפחית את ממדי התופעה.

מחר, שבת 23.5.2020 יצוין יום השיימינג הבין-לאומי. סקר מיוחד של בזק שנערך לרגל היום נגד בריונות בפברואר 2019, מצא ש-74% מבני הנוער חוו בריונות ברשת או שיימינג בוואטסאפ. מחקרים אקדמיים שמתמקדים בתופעת הבריונות באמצעות הרשת מעלים שכיחות שונה של התופעה במדינות שונות. האחזוים המזוכרים במקירות אקדמיים שהתפרסמו בשנת 2016 לדוגמה מצוין טווח של דיווחים על פגישעה מכמה אחוזים בודדים לכ-70%. הפערים נובעים הן משוני בהגדרות והן מהימנעות אפשרית של קורבנות לדווח בין מבושה ובין כיוון שאינם מאמינים שיכולים לקבל עזרה. כבר בשנת 2012(לפני כעשור) כתבו על התופעה בהד החינוך דורית אולניק-שמש וטלי הימן.

קולאז שמתבסס על מקור 1+מקור2+מקור 3

סיאן ג'ונס(Sian Jones) מ-Queen Margaret University באדינבורו מצטתת נתונים של הארגון "1ght" שמתמחה באינטליגנציה מלאכותית, לפיהם כמות שיח הבריונות והשנאה ברשת עלה במאות אחוזים בין דצמבר 2019 עד מרץ 2020(חודשים שבהם ערך הארגון מעקב צמוד וניטר את שיח פוגעני, שיח של שנאה ברשת). לדוגמה מדווח על 900% עליה של שיח שנאה בטויטר נגד סין ונגד סינים. השנאה כנגד א,אסיאתים" נמצא בשיא בחודשים אלו. בתקופה זו מצאו החוקרים עליה של 70% ב"סתם" נבזות שמופצת בין אנשים ברשת.

נזכרו שהתוקפנות ברשת נבזית במיוחד משום שבמקרים רבים הבריון נשאר אנונימי, איננו חושף את זהותו. הוא תוקף את הקרובנות שהביוש שלהם מופץ ברבים כשזהותו לעתים קרובות נשארת חסויה. נזכיר שללא טיפול בקורבנות הבריונות ברשת, הקורבנות מפתחים בעיות חברתיות ונפשיות.

נסכם בכך שניתן לראות בבריונות הדיגיטלית סוג של מגפה בעולם המודרני. מגפה שכפי שכותבת גם סיאן ג'יונס מתפתחת לה במקביל למשבר הקורונה, ונזקיה ארוכי טווח ופגיעתה בפרטים ובחברה קשה. ובכל זאת למרות המודעות לנזקיה של התופעה, לא מושקע לדעתי מספיק מאמץ כדי להדביר את המגפה הזו. אף שמדובר בתופעה שמתפתחת בתוך קבוצות השווים, העמיתים, אנו עדים לשימוש מניפולטיבי ופוגעני של פוליטיקאים ולעתים של אנשי חינוך(לאו דווקא מכוונה רעה אבל האטימות גם כן פוגעת) כנגד יחידים חלשים או מוחלשים בתוך הבתות שלהם, בתוך השכונות שלהם. אנו עדים להכשפות מרושעות נגד נציגי החוק שכל חטאם הוא ההתעקשות למלא את תפקידם.

הגדרות

בריונות מתייחסת לפגיעה מכוונת במעמד החברתי של הזולת ונובעת ממצב  של חוסר איזון במערך הכוחות בין שני הצדדים: הבריון הוא החזק והקורבן נתפס על ידי עצמו,  קבוצת השווים והתוקפן כחלש. בריונות חברתית מסבה נזקים נפשיים אדירים לקורבן:  עצב, בדידות והפחתת בתפיסת הערך העצמי עד לכדי מחשבות אובדניות. בעוד שהתוקפנות החברתית הינה תופעה שסימניה הראשוניים ניכרים כבר בגיל 4, תוקפנות ברשתות בחברתיות היא תופעה שמאפיינת ילדים בגיל בית ספר יסודי ואילך. בריונות דיגיטלית כוללת שימוש בטכנולוגיה דיגיטלית (רשתות חברתיות במרשתת, טלפונים ניידים) שנועדה להעליב, להשפיל, לאיים או להטריד מישהו אחר.  המסר המטריד  עשוי להיות אישי (באמצעות דוא"ל או מסרון ) או פומבי (באמצעות קבוצות וואטסאפ או רשתות חברתיות). חשיפת צילומים אינטימיים, שיימינג, איומים, חשיפת פרטים מביכים על אנשים אחרים ללא קבלת רשות מהם הופכים בן רגע לרשות הכלל ומופצים במהירות. בניגוד להתעללות פיזית , שם נתונה לקורבן  האפשרות לברוח מההתעללות, הרי שביריונות דיגיטלית ברשת  איננה מוגבלת בזמן ובמקום.

הבריונות הדיגיטלית עשויה להתפתח בקרב אנשים שמכירים זה את זה או בקרב אנשים זרים זה לזה ונפגעים מפגיעה אקראית של אנשים ברשת.

איך נטפל בבריונות הדגיגיטאלית ?

האחראים לחינוך להפחתת הבריונות החברתית בכלל ובריונות ברשת בפרט הם ההורים, המחנכים וגם פוליטיקאים-אנשים המצוים בפוזיציות של מנהיגות שהדוגמה האישית שלהם עשויה להועיל ולהפחית שנאה או מנגד להחמיר את התופעה. מהורים, מחנכים ופוליטיקאים נדרש(אנו רואים שרבים אינם עומדים בתנאי הסף!) להימנע בשימוש בכוח שניתן להם במסגרת התפקיד כדי להשיג תוצאות מהירות גם על חשבון פגיעה.

אציין גם שאם באמת רוצים לטפל בתופעה הכרחי ללטפל :

בקורבן

בתוקפן

בקהל (ילדי הכיתה בבית ספר, צופים הטלויזיה, נאמני מפלגות ועוד).

וזאת כיוון שהבריונות פורחת ומתגברת עקב כך שהבריונים משיגים את מבוקשם באמצעות פעולותיהם הפוגעניות. הקהל צופה במתרחש ולומד ש"כדאי" לו לנהוג בבריונות כי כך משיגים דברים. הקורבנות של הבריונות נשארים פגועים ונזרקים הצדה ולעתים רחוקות נזכרים בהם כשקורית טרגדיה. השילוב הזה בין השגת מטרות באמצעות בריונות לבין קהל רחב שצופה ומבין שהבריונות משתלמת הופך את התופעה למגפה. הטכנולוגיה הדיגיטאלית מפיצה את זרעי הפגיעה והשנאה במהירות, והקהל הרב לומד שהבריונים אינם נענשים ושבריונות משתלמת. המסרים הדיגיטאלית מופצים מהר ורישומם איננו נמחק!

על כן כהורים וכמחנכים יש לדאוג שהילדים שלנו לא ייפגעו אבל גם לדאוג לכך שהם עצמם לא יפגעו בילדים ובאנשים אחרים. על הדרך, נציב דוגמה אישית של אי פגיעה באחרים ושל מלחמה כנגד פגיעה כשפוגעים בנו.

מה ניתן לעשות?

להלן התייחסות לדרכי פעולה להפחתת סיכויי הפגיעה  ברשת או במדיה הדיגיטלית  (קבוצות ואטסאפ, לדוגמה)

לשים דגש על בניית קשרים בין אישיים טובים בין הילדים לבין עצמם ובין הילדים למבוגרים.

·       הכרחי לבנות כללים לתקשורת בקבוצות ואטסאפ ולאכוף אותם. חשוב כמבוגרים לבקש שנהיה חברים בקבוצות הוראטסאפ של הילדים.

לעקוב אחרי מעשי הילדים בחיים הממשיים ובהתנהלות הדיגיטאלית שלהם. לצפות לאפשרויות של פגיעה בהם ועל ידם.

לא להתעלם ממעשי בריונות. לטפל בכל מקרה ומקרה של בריונות. נגן על הקורבן, נטפל בתוקפן. נערב את ההורים. נדבר כל פעם מחדש בכל מקרה ומקרה עם כל הכיתה-אם המקרים קורים בבית הספר. לא נטאטא מקרים מתחת לשטיח.

·        חשוב לא להעלות מסרים שפוגעים בצד שלישי בעצמנו (למשל לכתוב דברים פוגעניים על מורה בקבוצת שרק הורים חברים בה).

·        חשוב שלא נעלה תוכן חזותי של צד שלישי כלשהו לרשת ללא רשות

·        אם מישהו  אחר מעלה תוכן פוגעני חשוב לא להגיב לאותו תוכן כדי לא להעצים אותו

·        במצבים של קונפליקט עם אנשים מוכרים, יש לפתור את העניין במפגש אחד על אחד פנים אל פנים או בטלפון

·        אין להעביר הלאה מסרים פוגעניים בין בנייד או באמצעות הפצה ברשתות חברתיות או במייל

·        אין להחזיק בנייד חומרים רגישים (כמו צילומים אינטימיים) שאנשים שפורצים לטלפון שלנו יוכלו לעשות בהם שימוש לא רצוי

·        כהורים חשוב להפעיל שיקול דעת  לפני שמעלים צילומים של הילדים ברשת. אין לדעת מה יחשבו הילדים על החשיפה של תמונותיהם כשיהיו גדולים.

·        חשוב שנדע להבחין בין אנשים בסביבתנו הקרובה שהם ל״טובתנו" לבין אנשים שיש סיכוי שיפגעו בנו.

·        באופן כללי חשוב  לזכור שהנכונות שלנו לשתף פעולה עם מישהו במטרה לפגוע בצד שלישי עלולה לגרום לכך שהפגיעה תופנה בסופו של דבר גם נגדנו.

ספר הילדים "מחנכים את המפלצת" מאת אשר וינשטיין, איורים נורית יובל

מבקשת להפנות שוב לספרו של אשר ונשטיין בהוצאת אוריון "מחנכים את המפלצת". לפני חודשים אחדים הקדשתי פוסט לספר הזה.

חסר מאפיין alt לתמונה הזו; שם הקובץ הוא 18-2205f.jpg

מחנכים את המפלצת – ספר ילדים על שיימינג וחרמות

בפוסט זה אני מציגה את ספרו של אשר וינשטייין(איורים נורית יובל) "מחנכים את המפלצת" בהוצאת "אוריון" -ספר שכולל סיפור מחורז על תופעת החרמות והביוש(shaming). בסוף הפוסט אני מזכירה שביוש וחרמות נמנים עם תופעות של תוקפנות חברתית והם סוג של בריונות שמיגורן מחייב התערבות של הורים ומחנכים.

חסר מאפיין alt לתמונה הזו; שם הקובץ הוא 18-2205f.jpg
מחנכים את המפלצת-הוצאת אוריון-2018

בספר מסופר בחרוזים על מפלצת "ביש בושה" שחיה בשכונה. רוב הזמן היא "עוקצת" והיא מחפשת רק רוע בסביבה. מפלצת זו נטפלת במיוחד "אל כל חלש". עם קורבנותיה של המפלצת נמנית גם הילדה רות שהמפלצת מוצאת לנכון "להחמיא לה" שהיא טיפשה וחסרת טעם בבחירת בגדיה. קורבנות נוספים של המפלצת הם מיכל, יותם ,שוש וליאם. בסופו של דבר הילדות רות ומיכל החליטו להילחם במפלצת באמצעות הקולקטיב. הן הזמינו את כל ילדי הכיתה כדי להצביע על כללים חדשים – כללים שאוסרים על פגיעה באחר. "אסורים ביוש וחרם וגירוש מהקבוצה,כי תמיד עבור כולנו המסגרת נחוצה". נציגות הכיתה כותבת מכתב למפלצת-מכתב שמיידע אותה על הכללים החדשים.

מענין שבספר זה הקורבנות הם ילדים "בשר ודם" עם שמות ישראלים מוכרים בעוד שהבריון הוא ישות מטפורית "חיצונית לכיתה". בספר מתוארים הילדים כבעלי יכולות ויוזמה ומאמינים בקולקטיב ובהסכמות של הקולקטיב לקביעה ולשינוי של כללים.

הספר "מחנכים את המפלצת" בדומה לספר " מיהו מלך החיות? " שפורסם שנה מאוחר יותר, עוסק בתופעות חברתיות נפוצות שיש בהן פגיעה בילדים אחרים. בספר "מחנכים את המפלצת" מובלטת השוויוניות בין עמיתים כמאפיין של קשרים טובים בין ילדים.

הפיכת המפלצת לישות מאפורית, משמשת כאמצעי ספרותי לאפיון תופעת השיימיניג והתוקפנות החברתית כתופעות חברתיות שליליות שאותן יש למגר.

אני חושבת שספר זה עשוי להיות בסיס טוב לדיון קבוצתי או כיתתי על יחסי הגומלין בתוך הקבוצה והכיתה. במהלך שיחות מ מעין אלה עשויים ילדים להעלות מחוויותיהם בכיתה או בשכונה ובחסות הנחיה של מחנך או מחנכת עשוי להתעורר דיון שמוביל לגיבוש כללים שאוסרים על חרמות לצד כללים לתקשורת טובה בין ילדים בכלל ובשעת משבר , בפרט.

מה שחשוב הוא שנזכור בקשר לחיים האמיתיים הוא ששימינג וחרמות הם תופעות חברתיות שמאפיינות את חברת הילדים. שיימינג וחרמות מצויים הן במדיום הוירטואלי בקבוצות חברתיות והן במפגשים פנים אל פנים. ילדים בשר ודם הם הבריונים, ילדים בשר ודם הם קורבנות ואנחנו יודעים מהספרות המקצועית של"קהל"(the audience)-גם כן ילדים בשר דם השפעה מאוד משמועתית על הסלמה של תופעות חברתיות פוגעניות של חרמות ושימינג או למיגורן. אני מזכירה זאת כיוון שחשוב שנזכור שה"מפלצת" נמנית עם ילדי הכיתה בדיוק כמו קורבנות הפגיעה החברתית.

בספר "מחנכים את המפלצת" מתוארים הילדים הן כקרובנות והן כקבוצה יזמית שמארגנת את הכיתה למלחמה בחרמות. בחיים האמיתיים טיפול בחרמות ושימינג מחייב לרוב, לדעתי, מעורבות עמוקה של מבוגרים: צוות בית הספר והורי הילדים. מצד אחד התעלמות מתופעות חברתיות פוגעניות מצד המבוגרים נמנים עם הגורמים שמגבירים את כאב הקורבנות ואת תחשות חוסר האונים שלהם. ברוב המקרים, ילדים צעירים וגם מבוגרים חייבים תמיכה רגשית של מבוגרים והצטרפות שלהם למלחמה בבריונות מכל סוג שהוא מבלי להדיר מהכלל את הבריון. מתוך עמדה שמסייעת גם לקורבנות גם לבריונים לאמץ דפוסי התנהגות פחות פוגעניים וגם להילחם באדישות של הילדים שמשמים כ"קהל" ולא עושים דבר למיגור התוקפנות החברתית בתוך החבורות והקהילות שלהם.

תוקפנות חברתית-התוקפנות שעוברת מתחת לרדאר המבוגרים

בפוסט זה אציג את תופעת ה"תוקפנות החברתית"  בכלל ובגיל הגן בפרט, את מחולליה המשוערים כמו גם את השלכותיה על תפקוד הילדים. אחתום בהמלצות להורים ולגננות. בעוד שבפוסט זה אתמקד בעיקר בתוקפנות חברתית שביטוייה במפגשים פנים-אל-פנים בין ילדים, בפוסט הבא אתייחס לתוקפנות חברתית קיברנטית  ובהשלכותיה ההרסניות.

התחלתי להתעניין בתופעה כשהבחנתי בה כפסיכולוגית בקרב ילדים בגיל  הגן ובית ספר יסודי ובתכניות התערבות של סטדונטיות בחינוך לגיל הרך שאותן הנחיתי. העניין שלי בתופעה גבר עוד יותר כשהבחנתי שהורים וגננות אינם מתייחסים לתופעה זו באותה חומרה שבה  הם מתייחסים לתוקפנות הפיזית.

Bullying_Social_Aggression_Book_Cover.225x225-75

https://www.merlot.org/merlot/viewMaterial.htm?id=824182

הגדרת התוקפנות החברתית

למה הכוונה תוקפנות חברתית? הכוונה לפגיעה מכוונת בקשרים החברתיים של הזולת(של ילד אחר), ברגשותיו או במעמד החברתי של אותו ילד או ילדה.  הפצת שמועות על ילד אחר, ניסיון לסכסך בינו לבין חבריו, הדרה מאירועים חברתיים- הלשנות הם מביטוייה של תוקפנות זו. שיימינג ברשת החברתית, פרסום צילומים מביכים של ילד או ילדה אחרת, הזמנה שילדים אחרים יתרקחו מילד מסוים הן דוגמאות של תוקפנות חברתית אינטרנטית(cyber bullying). כיוון שמדובר בתוקפנות בלתי ישירה, עקיפה שביטוייה אינם בולטים ורעשניים-סוג זה של תוקפנות אף שהשלכותיה הרסניות, עלול לעבור מתחת לרדאר של המחנכים וההורים. הכוונה לכך שמחנכים והורים אינם מרבים לטפל בתוצאה בלתי רצויה כזו או אחרת ולא בתופעה עצמה.

התוקפנות החברתית נכללת בתופעת הבריונות(bullying) על סוגיה השונים ועל כן אחד מרכיבי ההגדרה, מעבר לפגיעה מכוונת באחר הוא חוסר איזון בחלוקת הכוח וההשפעה בין התוקפן לקורבן. דהיינו הקורבן הנבחר כמושא לפגיעה נחשב על ידי התוקפן כחלש ממנו וכלא מסוגל לסכן אותו ואת מעמדו החברתי.

לכן מעבר לאפיון הילד שמפגין תוקפנות חברתית, יש לתת את הדעת למאפייני הקרבנות. הילדים שלעתים קרובות הופכים לקרבנות  הם ילדים ביישנים, חרדים במצבים חברתיים, לעתים קרובות ילדים שנמצאים בשולי החברה וכאלו שחסרות להם מיומנויות חברתיות. על כן חשוב שנבין שעל המערכת (מחנכים במסגרות חיוך והורים) לטפל הן בקרבן והן בתוקפן.

האם מדובר בתופעה שמאפיינת בעיקר בנות?

ממצאי מחקר מלמדים על כך שבנים ובנות כאחד מפגינים תוקפנות מסוג זה אף שהמיתוס אומר שהבנות מרושעות יותר  ומדובר בתוקפנות שמאפיינת אותן במיוחד.  מה שכנראה מסתבר הוא שבמקרים שבהם בנות מפגינות תוקפנות -הן נוטות להשתמש בתוקפנות חברתית יותר מאשר בתוקפנות פיזית. בנים ובנות מפגינים תוקפנות מילולית במידה שווה.

על מסלול ההתפתחות של תוקפנות חברתית בגיל הרך

תופעת התוקפנות החברתית נחקרה בעיקר בקרב מתבגרים ומתבגרות. מעט מחקר התמקד בילדים צעירים בגיל הגן. אנחנו יודעים שתוקפנות פיזית היא הראשונה להופיע ואחריה  מופיעה התוקפנות מילולית. ביטוייה הראשונים של התוקפנות החברתית מופיעים בערך בגיל 4 במקביל להתפתחות כישורים קוגניטיביים ולשיפור היכולת להבין את נקודת המבט של האחר.

תוקפנות חברתית מקושרת ליכולות מילוליות גבוהות, ליכולת טובה להבין איך אחרים חושבים(תיאוריית המיינד) לצד  נטייה לגלות מעט אמפתיה עם הזולת. יש בהפעלה של התוקפנות החברתית לעתים קרובות ביטוי למניפולטיביות חברתית שעשויה להרחיק את האשמה מהילד הפוגע ולהשאיר את הקורבן חשוף לפגיעה מבלי שהתוקפן יסכן את מעמדו בעיני מבוגרים וילדים אחרים כאחד.

השכיחות של התוקפנות החברתית עולה עם הגיל בעוד השכיחות של התוקפנות הפיזית יורדת עם הגיל. קורה שילדים שהפגינו בעבר תוקפנות פיזית מאמצים לעצמם דפוסי התנהגות של תוקפנות חברתית.

מחוללים  משוערים של התוקפנות החברתית

כמו בתופעות חברתיות מורכבות אחרות מדובר לרוב בשילוב של גורמים תורשתיים וסביבתיים. נראה כי לתוקפנות החברתית גורמים גנטיים(טמפרמנטים קשים שמאופיינים בקושי בשליטה עצמית, מצבי רוח שליליים וכו) דומים לתוקפנות הפיזית. ביחס להתנהגות הורית נמצא שבדומה למקרה של תוקפנות פיזית הורות שמתאפיינת בנוקשות, ריבוי של ענישה וחוסר הכלה עלולים להגביר שכיחותה של התוקפנות הזו. כמובן שגורמים תורשתיים נמצאים באינטראקציה עם גורמים סביבתיים:  דהיינו ילדים עם טמפרמנט קשה גוררים את ההוריהם להתנהגות נוקשה ולהפעלת עונשים הרבה יותר מאשר ילדים שנולדו עם טמפרמנטים נוחים.

מניסוני אני מבקשת לציין גורמים נוספים שעלולים להביא להגברת השכיחות של התוקפנות החברתית:  התעלמות של הורים ומחנכות מהתופעה -התעלמות שמאפשרת לילד התוקפן חברתית להינות מפרי תוקפנותו ולהותיר את הקורבן חסר אונים מול ילד ש"מפעיל" אותו ואת חבריו לקבוצה. דהיינו, יש כאן מצב של חיזוקים חברתיים חיוביים טבעיים לתוקפן על התנהגותו דבר שרק מגביר את ההתנהגות התוקפנית. זאת ועוד, חשיפה לדפוסי התנהגות  שבהם אחד ההורים או האחים הבוגרים כופים את רצונותיהם על הילד עצמו או על בני משפחה אחרים עשויים להילמד על ידי הילד. זכורה לי ילדה בגן חובה שבבית הייתה נתונה להשפעתה הבלתי מתחשבת של אחותה הבוגרת ובקשר זה מילאה את התפקיד ה"כנועה" ואילו בגן היא זו שהפגינה תוקפנות חברתית כנגד חברותיה-דפוס התנהגות שהפך אותה לילדה דחויה בגנה. ילדים חשופים למודלים של תוקפנות חברתית בסביבה גם דרך המדיה. לצערי ניתן לאפיין התנהגויות של פוליטיקאים ופוליטיקאיות רבים במהלך הקמפיינים לקראת הבחירות לכנסת ה-21 וה-22 כדוגמאות בולטות של תוקפנות חברתית. אם מנהיגים מרשים לעצמם להפגין תוקפנות חברתית כדרך לגיטימית לשכנע אזרחים לבחור בהם ולהימנע  מלבחור ביריביהם-למה  שלפחות חלק מהילדים לא ירשו לעצמם להפגין תקפנות חברתית בעצמם? התופעה הפוליטית- חברתית הרסנית עוד יותר לנוכח העובדה שפוליטיקאים שמפגינים תוקפנות חברתית אינם נענשים על התנהגותם.

כיוון שמדובר במצב שבו יש קשר לא שוויוני בין התוקפן לקורבן וכל אחד מהשניים מביא את ה"חבילה" שלו לקשר: התוקפן את רצונו להשתלט ולהשפיע על חשבון הילד האחר, והקורבן את נטייתו לכניעה ואת חוסר המיומנויות החברתיות להתמודד עם קשיים חברתיים באופן אסרטיבי ושוויוני-הכרחי להבין את הדינאמיקה החברתית של התוקפן וושל הקורבן כאחד.

כשנדבר על דרכי התמודדות וטיפול נדבר אפוא הן על פעולות למען הקרבן והן בפעולות חינוכיות למען התוקפן.  נתייחס גם לילדים הצופים(the audience)' שיודעים ומכירים מקרוב את ההתנהלות הלא שוויונית בקרב בני קבוצת השווים שלהם, ולומדים  דרך ההתבוננות בקשר בין התוקפן לקורבן שתוקפנות משתלמת לעתים קרובות מידי.

ההשלכות ארוכות הטווח של תופעת התוקפנות החברתית

גם בניסיון להציג את השלכות ארוכות הטווח של תופעת התוקפנות החברתית חשוב שנדבר על התוקפן ועל הקורבן. בנוסף יש לדבר על הצופים-הילדים האחרים שאינם מעורבים ישירות בתוקפנות אבל אינם מתערבים- ועל מה שהם לומדים מהסיטואציה.

באשר לילדים שמפגינים תוקפנות חברתית, הממצאים אינם חד משמעיים לגבי השפעות ארוכות הטווח של התופעה על תפקודם. לחלקם יש חברים ובשונה מהילדים שמפגינים תוקפנות פיזית, לא ברור עד כמה תפקודם הרגשי או האקדמי נפגע לטווח ארוך. הימצאות של חברים אישיים קרובים ושל תמיכה של בני משפחה ומורים משמשת גורם  שמגן מפני השפעות שליליות של התוקפנות החברתית. עם זאת, ישנם גם מצבים שבהם התוקפן עצמו נפגע והוא עצמו הופך לדחוי והוא זועק לעזרה. כמו המקרה שבו טיפלה סטדונטית שלי לפני מספר שנים.  

בגן ההתנסות שלה הייתה ילדה-שמה הבדוי נועה ילדה בת 4 וחצי. ביום שישי מסוים נערכו צוות הגן והילדים ליום הולדת לאחת מילדות הגן. כשכלת יום ההולדת נכנסה לגן, נועה אמרה לה שהשמלה שלה מכוערת ושעוגת יום ההולדת שלה מגעילה. כלת היום הולדת פרצה בבכי. הסטודנטית ניגשה אל נועה וניסתה לדבר איתה. הסייעת אמרה לה:     " למה את מדברת איתה? היא ילדה רעה." הגננת והסייעת החליטו לא לאפשר לנועה להשתתף ביום ההולדת. הסטודנטית  נשארה איתה ושוחחה איתה כשהיא נקרעת בין רצונה העז לעזור לנועה לבין ההבנה שנועה פגעה בחברתה.

במקרה של נועה ברור מאוד שהילדה הייתה זקוקה לעזרה. התנהגותה התוקפנית נבעה ממצוקה כלשהי שהיא הייתה מצויה בה. אמנם נכון שהיא היטיבה "להחריב" ימי הולדת ושמחות אחרות לילדים בגן-אבל ברור גם שחשוב להבין מה עמד מאחורי התנהגותה וללמד אותה לבטא את מצוקתה באופן ישיר, במילים ולהימנע מפגיעה בילדים אחרים. חשוב שנפנים שאין מצב  שילדה בת ארבע וחצי שתקבל תמיכה והכוונה אינטנסיביות לא תשפר את דרכיה. לוותר על הניסיון לעזור לה באמצעות הפעלת תכנית התערבות אינודיוידואלית שיטתית לא בא בחשבון. במקרה המתואר הסטדונטית בנתה עבור נועה תכנית התערבות שאותה היא יישמה במהלך  כחצי שנה.

ידוע  שהילדים שהם קורבנות לתוקפנות החברתית עלולים להיפגע מאוד בטווח הקצר ובטווח הארוך אם הוריהם ומוריהם אינם מתגייסים באופן פעיל לטובתם. בטווח הקצר ילדים אלו מרגישים בודדים ומבודדים ועל כן הם לא פנויים ללמוד. כך שגם הישגיהם הלימודיים נפגעים. הימצאות במצב של כניעה מתמשכת לתוקפנות חברתית קשורה לדימוי עצמי נמוך, חוסר מסוגלות עצמית ולעתים בגיל ההתבגרות למחשבות אובדניות. ילדים אלו זקוקים לתמיכה , הכוונה ועזרה!

הכרחי להתייחס גם לצופים-לילדים אחרים בגן ובכיתה שמודעים לפגיעה רגשית בילד אחר מבלי שהם יהיו בעצמם קורבן לתוקפנות החברתית. ילדים אלו לומדים שמצבים שבהם ילד אחד פוגע בילד אחר(או ילדה פוגעת בילד או בילדה אחרת) עוברים ללא כל התערבות מצד המבוגרים. באופן זה מתקבעת נורמה של קשרים לא שוויוניים ודורסנים בין הילדים. הצופים לומדים להשלים עם מצב של פגיעה רגשית בילד אחר. זו תופעה הרסנית לילד הנפגע ולחברת הילדים כולה שמקבלת נורמות של דורסנות חברתית . הולכת ומתגבשת חברה שאינה מלמדת את הילדים לשאוף לקשרים הוגנים בתוך קבוצת השווים.

דרכי התערבות-איך מתמודדים עם התופעה?

מן העיון במה שנכתב עד כה עולים עקרונות התערבות אחדים:

  • הכרחי לטפל בתוקפן, בקרבן ובצופים (עקרון שנקבע כבר על ידי אולבאוס(Olweus) מהחוקרים הראשונים  שהגדירו בריונות בסוף שנות ה-70 של המאה הקודמת;
  • חשוב מאוד  שהטיפול יכלול את המורים בבית הספר (גם המחנכים וגם המורים המקצועיים) וכל צוות הגן במקרה הגן, את הורי הילד התוקפן, את הורי הקורבן ואת כל יתר ההורים;
  • הטיפול חייב להתמקד בחצר ובזמן המשחק החופשי לא פחות מאשר בבתוך הכיתה או הגן.
  • חשוב מאוד שמה שיעמוד מול עיני המחנכים וההורים הוא הניסיון ללמד את הילדים כישורים חברתיים(כגון אמפתיה; התמודדות עם קונפליקטים ובעיות חברתיות)  לצד מחויבות של כולם לתרום לבנייתם של קשרים שוויוניים והוגנים בין הילדים.
  • חשוב ללמד את כולם(גם את התוקפן וגם את הכנוע כמו גם את הצופים) שתוקפנות לא משתלמת: לדוגמה, בשיתוף ההורים לא לאפשר הדרה מאירועים ומסיבות; להזים שמועות וכו'.
  • חשוב ביותר לנקוט בעמדה מניעתית, פרו אקטיבית: לצפות שתופעה מעין זו תתרחש בגן או בכיתה וללמוד באמצעות תצפיות ושיחות עם ילדים על ניצניה לפני שהיא תפגע עמוק מידי בילדים.

דרכי פעולה-מה לעשות?

  • קודם כל לצפות באינטראקציות חברתיות חופשיות בין הילדים ולהתרשם ממידת השוויוניות בקשרים הנרקמים בין הילדים; הצפייה הכרחית כצעד פרואקטיבי כי כאמור מצבים רבים מאוד של תוקפנות חברתית יעברו מתחת לרדאר שלנו אם לא נצפה דרך קבע באינטראקציות בין הילדים ואם לא נקשיב לשיחות שמתקיימות ביניהם;
  • הכרחי לאתר מצבים של קשרים לא שוויוניים בין ילדים, כאלו שבהם ילד דומיננטי כופה את רצונותיו דרך איומים על ילד אחר, ולזהות אותם כתוקפנות חברתית; חשוב לבדוק אם מדובר במצב חד פעמי של פגיעה בילד אחר או במצב חוזר ונשנה כזה;
  • חשוב לא להתעלם מלחץ חברתי ומדורסנות; הכרחי לטפל גם בקרבן וגם בתוקפן.
  • את הילד שהוא קורבן נלמד לעמוד על זכויותיו, לדרוש את שלו ונעמוד מאוחרויו כדי לוודא שהדבר יקרה;  חשוב לתאם דרכי פעולה ברוח זו עם כל הצוות; נעזור לו לבנות קשרים שוויוניים עם ילדים אחרים ונעודד אותו לא לוותר; כמו כן נשתף את הוריו ונגבש יחד איתם התנהגות מתואמת ברוח הדברים שציינתי;
  • עם הילד התוקפן נעבוד על כך שישיג את מטרותיו בצורה שאינה כוללת פגיעה בילד אחר; לא נבייש אותו לפני חבריו לכיתה או לגן. נמע עד כמה שאנחנו יכולים מצבים שבהם הילד התוקפן יקבל חיזוקים חיוביים על התנהגותו: יצליח לתמרן את הקורבן ואת הצופים למימוש מזימותיו. חשוב לעקוב מקרוב אחרי מגעיו החברתיים ולהתערב בכל מקרה של לחץ בלתי סביר על ילד אחר; נשוחח עם הורי הילד ונתאם איתם דרכי פעולה כמו גם עם  צוות המורים;
  • ננהיג בגן או בבית הספר תכנית שמלמדת את כולם תקשורת הוגנת עם ילדים אחרים; טיפוח אמפתיה והתמודדות עם קונפליקטים חברתיים בצורה שמביאה בחשבון את הצרכים של כל המעורבים;
  • כהורים לילד שמצטייר כמפגין שתלטנות ופגיעה מכוונת בילדים אחרים-ננסה לזהות את התופעה גם בקשריו עם ילדים בתוך המשפחה, בחוגים ובבית הספר; נעמוד על כך שישיג את שלו בצורה שאינה פוגעת בזולת; נפגין בעצמנו התנהגות שחותרת להשגת מטרותינו מבלי לפגוע בזולת; נשתף פעולה עם תכניות התערבות בבית הספר או בגן גם במחיר מחאה של הילד;
  • כהורים לקרבן: הכרחי וחשוב לזהות סימני מצוקה אצל הילד; לגלות אמפתיה למצוקה שלו; חשוב שהילד ידע שיש מאחוריו תמיכה; נתבע מהגננות או מהמורים שיתערבו בגן או בבית הספר כדי להבטיח את זכויותיו של הילד; כדי שיחסמו אפשרויות של  אפשור שתלטנות עליו; נעשה כל מאמץ לתרום לבניית חברויות קרובות עם ילדים אחרים על בסיס קשר שוויוני.  נלמד אותם לפתור קונפליקטים באופן שבו אין הכרח שייכנעו אלא שימצאו פתרונות שטובים לכל הצדדים המעורבים בקונפליקט.

לסיכום

בפוסט זה הגדרתי תוקפנות חברתית כפגיעה מכוונת ברגשות או בקשרים חברתיים של הזולת(ילדים ומבוגרים כאחד)-במצב של חוסר איזון במעמד החברתי של שני הצדדים. התייחסתי גם לזה שבנות ובנים כאחד מפגינים תוקפנות חברתית. עם זאת, בנות עשויות להפגין תוקפנות חברתית יותר מאשר תוקפנות פיזית, בהשוואה לבנים. התוקפנות החברתית עשויה לבוא לידי ביטוי באינטראקציות פנים- אל- פנים או באמצעות המדיה החברתית. ניצניה של התופעה  עשויים להופיע בגיל 4, אבל היא מגיעה למלוא עוצמתה בגיל בית ספר יסודי. שורשיה של התוקפנות החברתית בשילוב של נטיות טמפרמנטליות, התנסויות באינטראקציות לא שוויוניות וצפיה במודלים של תוקפנות חברתית בקרב בני המשפחה, קבוצת השווים או באמצעי התקשורת. המושפעים מהתוקפנות החברתית הם התוקפן, הקורבן והקהל. נאמר גם שביטויי התקופנות החברתית עלולים לעבור מתחת לרדאר של המבוגרים. העמדה שהובעה בפוסט שיש להילחם בתופעה על ידי הכוונה ההתערבות לטובת התוקפן, הקורבן והקהל. הכרחי שהורים וגננות ומורים ישתפו פעולה בתהליך ההתערבות. חשוב לא להתייחס לקורבן או לתוקפן כ"ילדים רעים", אלא כבני אם שזקוקים להכוונה ועזרה. הכרחי להתבונן באינטראקציות ולנסות להתערב בצורה דיסקרטית בשעת המעשה הפוגע. חשוב מאוד לעשות הכל שהתוקפן לא יצליח לקבל את מבוקשו באמצעות התוקפנות(יש להזים שמועות ולא לשתף איתן פעולה; הורים יכולים לא לשתף פעולה עם חרם שמוטל על חלק מילדי הכיתה; במסגרות החינוך חשוב לעבוד בקבוצות הטרוגניות ולהבליט את סגולותיו של הילד הכנוע . יש להתייחס בחיוב לפניות ישירות של התוקפן ויש לסרב לשתף פעולה עם מניפולציות שלו. יש לעודד ילדים לא מעורבים(הקהל) לפעול להפסקת התקפנות החברתית בשעת אמת. יש לתת להם גיבוי על פעולותיהם.