אחריות משותפת של המדינה, של מסגרות החינוך ושל ההורים על שלומם, רווחתם וחינוכם של ילדים צעירים ובוגרים

פוסט זה בא לעודד את הורי הילדים ואת מפעילי ומנהלי מסגרות החינוך לילדים לידה עד שלוש לחשוב על דרכים לשתף פעולה ביניהם לטובת הטיפול והחינוך בתינוקות ופעוטות בטווח הקצר, ובכלל, עד אשר המדינה תחליט למלא את תפקידה בבניית התשתית הנאותה לחינוכם . בשלב זה נראה שהמדינה דילגה על שלב בניית התשתית ואימצה בחוק רק אמצעי פיקוח על מסגרות החינוך. אמצעי פיקוח, כגון התקנת מצלמות וביקורי פתע במסגרות החינוך(רעיונות של הורים) – אינם מצליחים למנוע מקרים של התעללות, אלא רק להביא להענשת המחנכות שנתפסו בשעה שמתעמרות או אף מתעללות בילדים.

חסר מאפיין alt לתמונה הזו; שם הקובץ הוא 426073_264841516931580_100002172018426_591245_237486459_n.jpg
מקור האיור

דעתי שעשויה להתגלות כלא פופולארית , היא שהורים ומנהלי ומפעילי מסגרות החינוך יחפשו במקביל לפיקוח וניסיון לבחור באנשים סבירים למילוי תפקידי הטיפול בתינוקות ופעוטות, דרכים לתמוך במטפלות ובמחנכות האחרות שנמצאות יום יום ושעה שעה במגע ישיר עם הילדים הצעירים.כל זאת על בסיס בניית אמון עם האנשים שמטפלים בילדיהם(בפוסט קודם התייחסתי לצעדים בוני אמון מצד ההורים והמחנכים כאחד).

חשוב שהורים ישכילו להודות למחנכות על הטיפול בילדים. שימצאו דרך לומר מילה טובה בעקבות התרשמות מקשר קרוב וטוב בין המחנכת לילדים שלהם. שיגלו הבנה לקשיים שהמחנכות מביעות. במקביל, על מנהלות המסגרות ומפעיליהן למצוא דרכים לתמוך במחנכות. לאפשר להן להביע תסכול ולספק תמיכה ואפשרות של יציאה להפסקות והחלפה לזמן מה כדי לאפשר "מילוי מצברים". בקיצור נדרש שיתוף פעולה בין הורים להמהלת מסגרות החינוך כדי לתמוך, להדריך ולסייע למחנכות המצויות בקשר ישיר אינטנסיבי עם הילדים הצעירים.

המצב מורכב כשמדובר במשפחתונים שבהם מחנכת אחת עובדת עם חמישה פעוטות לבד. בעיניי ראוי לחפש תמיכה קהילתית מבוססת התנדבות. לאתר בכל קהילה פנסיונרים או אנשים אחרים שהפרופיל שלם מתאים לעבודה חינוכית שיוכלו להירתם לעזור למסגרות חינוך לילדים לידה עד שלוש בשעת הצורך. ניתן לשקול כשלב בעיניים להכניס בנות שירות לאומי שעברו סינון והכשרה למסגרות חינוך לגיל הרך כסוג של מקום שירות. הצעה זו בעיתית כי היא עלולה לפגוע באפשרות שיפור תנאיי ההעסקה וההכשרה של המחנכות. אבל ניתן לגייס אמצעי זה שאמצעי חירום.

הצעותיי אלו אינן נובעות מתמימות, אלא מתוך התפיסה שברוב המקרים יחס בלתי נאות לפעוטות שגובל לעתים בהתעללות, נובע ממצוקה של המחנכות. אילו חשבתי שהמחנכות הן נשים סדיסטיות היה הגיוני להפעיל כנגדן אמצעי פיקוח חמורים. חשוב גם שנזכור ששיפור המצב בסמגרות החינוך יהיה הדרגתי. באחד בספטמבר 2019, פרופיל המחנכות יהיה זהה לפרופיל המנכות באמצע אוגוסט 2019. ולמצב זה יש להיערך.

המפתח לטיפול וחינוך טובים בגיל הרך ובכלל הוא קשרים בין אישיים טובים, מגנים, מעשירם ואוכפים גבולות סבירים. קשרים מסוג זה לא יכולים לצמוח ולפרוח באוירה של פחד. לא הייתי רוצה שהמחנכות של נכדיי יפחדו ממני וינסו להסוות את היחס לנכדים כשאני מתקרבת. השאיפה שלי היא שהמחנכות והמחנכים יהיו אנשים סבירים ופתוחים שאוכל לסמוך על תיאוריהם לגבי התנהגות הנכדים ושיתנהגו איתם בנוכחותי בטבעיות ולא בצורה מרצה.מה שנכון בנוגע לציפיותיי ממחנכות נכדיי, נכון לדעתי לציפיות מכלל המטפלות.

באשר להיבטים ארוכי טווח שקשורים לפתרונות אמיתיים למצב הלא תקין בחינוך לגיל הרך בישראל, חשוב שהורים יתבעו מהממשלה פתרונות. במקביל חשוב שהורים יבינו שטיפול וחינוך טובים מחייבים השקעת משאבים שהמקור הסביר שלהם הוא העלאת מיסים. זה אומר שכולנו נצטרך להשתתף במאמץ הלאומי לבנות תשתית חינוך לגיל הרך: המדינה תתכנן ותפקח ותנצל את המשאבים בצורה ממלכתית ושיוויונית. בנוסף, מפעילי המסגרות יצטרכו לעשות את המיטב כדי לנצל את השמאבים לטובת החינוך לגיל הרך.

ברור שקשה לצפות מהורים , ממחנכות וממפעילי מסגרות לגלות גישה ממלכתית, אחראית והוגנת בשעה שההתנהלות של הנהגת המדינה בנושא זה איננה משמשת דוגמה ומופת לאחריות וממלכתיות. אבל התנהגות אחראית וממלכתית מצד ההורים ומפעילי המסגרות היא לטובת הילדים שלנו והחברה שבה אנו חיים.

בנוסף, הן המשפחות והן המדינה חייבות לתת את הדעת לסוגיית תכנון המשפחות בישראל. זאת סוגיה שמדינת ישראל מעדיפה לטאטא מתחת לשטיח מה גם שהיא איננה זוכה לפופולאריות בציבוריות הישראלית. חשוב שכל משפחה תתכנן את גודלה גם בהתאם למשאבים הכלכליים והרגשיים שעומדים לרשותה. גידול ילדים הוא "עסק" תובעני גם מבחינה רגשית וגם מבחינה כלכלית ו"מגיע" לכל ילד שנולד לקבל סיכוי להתפתח לאדם שמגשים את הפוטנציאל שלו ותורם לחברה שבה הוא חי. חשוב לתת את הדעת לתכנון משפחות באופן שיאפשר למשפחות לגדל את הילדים תוך שהן מספקות את כל צרכיהם; על המדינה לכלול בהדרכת ההורים תכנים של תכנון משפחה. אנחנו מרבים להשוות את עצמנו למדינות ה-OECD. ואכן ההשקעה בחינוך לגיל הרך בישראל נמוכה באופן ניכר מממוצע ההשקעה בחינוך לגיל הרך במדינות ה-OECD . מעל ומעבר למדיניות עקבית של השקעה בחינוך לגיל הרך בעשורים האחרונים במדינות ה-OECD, יש לזכור שכמות הילדים למשפחה במדינות אלה הוא כמחצית מכמות הילדים הממוצע למשפחה בישראל. מצב זה מקשה על הארכה משמעותית של חופשות הלידה ועל בנייה של מסגרות חינוך לגיל הרך מספיקות ומרווחות דיין עבור הילדים הצעירים.

לסיכום, שיפור החינוך והטיפול בתינוקות ופעוטות מצוי באחריות משותפת של המדינה, מסגרות החינוך והורי הילדים. כל אחד מהשותפים האלו צריך למלא את תפקידו. המצב הלא תקין של החינוך לילדים בגיל לידה עד שלוש בישראל, מחייב תכניות לאומיות ארוכות טווח. בניית תשתית איתנה לחינוך הילדים מלידה עד שלוש הכוללת העברת האחריות לחינוכים של התינוקות והפעוטות למשרד החינוך, מחייבת תקציבים אדירים שמקורם היחיד האו עליית בגביית מיסים.יש רק לדאוג שהתקציבים שיתקבלו יופנו לבניית שירותים אוניברסאלים לילדים לידה עד שלוש; הכוונה לכל הילדים מכל המגזרים ולא רק לילדים הנמצאים במעונות היום הציבוריים. גיבוש ויישום הדרגתיים של תכניות אלה יתפרסו על פני שנים רבות. בינתיים תינוקות ופעוטות והורים זקוקים לפתרונות מיידיים. לכן יש לחשוב על דרכים לשפר במשהו את התנאים במסגרות החינוך לגיל הרך בטווח הקצר במקביל לשינויים מרחיקי לכת בתפיסות ובהשקעה בחינוך לגיל הרך בטווח הארוך. אמצעי פיקוח על מסגרות החינוך ועל המחנכות לא יפתרו את הבעיה ולא יביאו לשיפור תנאיי החיים של הפעוטות והמחנכות במסגרות החינוך. טוב יעשו ההורים אם יבנו שיתופי פעולה הדוקים שכוללים דרישות מהמסגרות ומהצוות לצד תמיכה במחנכות שעובדות עם הילדים. תמיכה והבנה לקושי לתפקד בתנאיי העבודה הנוכחיים הכרחיות. בנוסף אין מנוס במדינה צפופה כמדינת ישראל מלחשוב על אימוץ צעדים של תכנון משפחה.

ממצאי דו"ח ה-OECD על החינוך לגיל הרך-ידוע, ומתסכל מאוד!

פוסט זה מפורסם בעקבות עיון בכתבה  של ליאור דיטל, במוסף דה מרקר של עיתון הארץ :"הכישלון בבית הספר מתחיל בגן: כך מזניחה ישראל את ילדיה": ממצאי דו"ח החינוך השנתי של ארגון ה-OECD שפורסם אתמול, 11.9.2018. הכתבה של דיטל פורסמה הבוקר, 12.9.2018 .

מעיון בממצאי הדו"ח עולה שישראל משקיעה בתינוקות ופעוטות(מגיל לידה עד שלוש)  רק כ-20% מהתקציב המקובל  במדינות המפותחות. חשוב שנזכור שבארץ רק כרבע עד שליש מהילדים נמצאים במסגרות חינוך מפוקחות.  יתרה מזו, בשל היעדר פיקוח על מסגרות חינוך לילדים לידה עד שלוש, אין איש יודע באלו מסגרות נמצאים כל התינוקות והפעוטות במדינה.  מצוטט בכתבה של דיטל שכותבי הדו"ח מעריכים שנדרשת השקעה עצומה של כ-20 מיליארד שקל "כדי להשוות את תנאי הלימוד של ילדי הגיל הרך במעונות היום המפקוחים בישראל לאלה המקובלים בעולם המפותח". ואכן ד"ר קרנית פלוג, נגידת בנק ישראל הפורשת, וחוקרים נוספים מבנק ישראל , מציעים שוב ושוב להעלות מסים כדי לממן [גם] את החינוך לגיל הרך שגורם לנזקים לילדים עצמם, למשפחותיהם וגם לכלכלת המדינה בהווה ובעתיד.

יתרה מזו, בדו"ח ה-OECD  שמתמקד בביצועי החינוך של ישראל בכל דרגות הגיל(לא אתייחס לכל המידע הזה בפוסט זה), מצוין שאחת הבעיות המרכזיות של החינוך בישראל  היא הפערים הענקיים בין חלקי האוכלוסיה השונים שנוטה שלא להצטמצם כלל, בהשוואה לדו"חות של שנים קודמות.

המתסכל מאוד-קשה לי לתאר במילים עד כמה-הוא שמדובר בנתונים שידועים לכל. גם מרכיבי הבעיה ידועים[אציין אותם שוב ושוב ושוב גם בהמשך הפוסט]. גם הקווים הכלליים לפתרונות המערכתיים הדרושים ידועים לכל. מה שחסר הוא החלטה אמיצה שהשקעה בחינוך בכלל ובחינוך לגיל הרך בפרט חשובה לא פחות מהשקעה בביטחון; שהעלאת מיסים שמנוצלים למטרות ראויות איננה מילה גסה; ושנדרשת תכנית מערכתית ארוכת שנים שמתוכננת ומיושמת באופן שיטתי,  בהדרגה לאורך שנים-שזה אומר שמי שמקבל את ההחלטות עלול "לחטוף" ביקורת ומי שיהנה מהפירות(חוץ מאזרחי המדינה-אבל זו תוצאה זניחה כנראה) הם פוליטיקאים אחרים שלא יצא במשמרת שלהם לקבל את ההחלטה הגורלית.

ג'ימי ניוטרון מביע תסכול

המתסכל הוא שקובעי המדיניות מציעים פתרונות נקודתיים כדי לכבות שריפות. הנושא עולה לכותרות בדרך כלל כשמתגלה מקרה של התעללות קיצונית בתינוקות או פעוטות. בהזדמנות זו עושים תכניות ברדיו ובטלויזיה, כותבים כתבות בעיתון,  "זורקים עצם" לאנשים שמוחים בצורת חוק המצלמות הלא יעיל, תוספת מזערית לשכר המטפלות כדי להחזיר אותן מהר מהר לעבודה אחרי שביתה של 24 שעות.

מתסכל אותי גם שהורי הילדים-שזה בעצם כולנו, לא מתגייסים כדי להביא לשינוי מהותי של מצב החינוך לגיל הרך. למחאה של חוק האימוץ שהפלה הורים הומוסקסואלים הגיעו [בצדק רב] 80.000 איש כדי להזדהות עם ההורים ההומוסקסואלים המופלים לרעה; למחאה כנגד המצב הנוראי במסגרות החינוך לתינוקות ופעוטות, לא מגיעים אנשים כלל. כולם מגלים חרדה כשמתגלים מקרי התעללות וחושבים שהענשת המטפלות תפתור את הבעיה.

הסכנה השקטה היא בכך שהרבה מאוד ילדים צעירים נחשפים במסגרות החינוך לגיל הרך-המפוקחות והלא מפוקחות- לתנאיי חיים מלחיצים שפוגעים בהמשך התפתחותם. אבל מדובר בבעיות "שקטות" שלא מגיעות לכותרות העיתונים ותכניות הרדיו והטלויזיה.

המחאות האחרונות לגבי איכות החינוך לגיל הרך התעוררו בחודש יוני 2018(רק לפני שלושה חודשים)  אחרי חשיפת עדויות קשות על חשדות להתעללות בילדים במסגרות חינוך לידה עד שלוש במדינת ישראל. במקרה אחד מזעזע דובר על התעללות שהביאה למותה של תינוקת.

חשיפת המקרים האלו הביאה לגל מחאות של הורים שדעכו בינתיים לפני שהצליחו לדרבן פוליטיקאים לבנות תכנית חירום לאומית לטיפול בחינוך התינוקות והפעוטות עד גיל שלוש. במקביל, לתכנית טיפול וחינוך והכשרת כוח אדם, חייבת להתלוות גם תכנית שמתמקדת בפיקוח על מסגרות החינוך.

לנוכח העדויות הקשות, אושרה הצעת החוק שתחייב התקנת מצלמות במסגרות החינוך לגיל הרך. בפוסט זה אני מסבירה שוב מדוע הצעה זו איננה מספקת. החשש שלי הוא שרבים יראו באישור החוק סוג של פתרון שיניח את דעתם של קובעי המדיניות ואלו לא יטפלו באמת בבעיות היסוד שגורמות להזנחה פושעת של חינוכם של הילדים לידה עד שלוש במדינת ישראל. ואכן נזכיר שהקמת המועצה לגיל הרך שאמורה הייתה להתחיל לפעול בפברואר 2018 תקועה וביום א, 17.6 דחתה הממשלה בשלושה שבועות את הדיון בחוק הפיקוח על מעונות היום.

מכאן ואילך שחזור של פוסט שפרסמתי בחודש יוני 2018.

חשוב להבין מדוע אנו עדים לריבוי של מקרי התעללות רגשית ופיזית בתינוקות ופעוטות

בעיניי חשוב שקובעי המדיניות והאזרחים(שהם הורים ובני משפחה אחרים) יבינו את מקורות הקשיים שמובילים ליחס מתנכל שגובל לעתים באלימות כנגד תינוקות ופעוטות. על אף המקרים המזעזעים שמתפרסמים בתקשורת לאחרונה, איני חושבת שהמחנכות והמטפלות שעובדות במסגרות החינוך לגיל הרך  הן חבורת סדיסטים שבחרו לעבוד במסגרות אלו כדי לפגוע בילדים. מדובר באנשים(נשים לרוב) שמחוסר ברירה פנו לעבודה שאינה דורשת מהם הסמכה כלשהי מבלי לדעת למה באמת הם נכנסים עבודה טיפולית-חינוכית בתינוקות ופעוטות היא עבודה תובענית למדי מבחינה רגשית ופיזית. מטפלת נדרשת במהלך יום עבודה ארוך, שישה ימים בשבוע , קרוב לחמישים שבועות בשנה להתמודד עם תביעות לגיטימיות ובכי של תינוקות ופעוטות שעדיין אינם יודעים לבטא את צרכיהם במילים. לתינוקות אכן זכות מלאה לקבל טיפול הולם בצרכיהם. אבל נוצר פער בין מה שהתינוקות צריכים לבין מה שהמטפלות יכולות לתת. לצד הטיפול האישי בתינוקות ופעוטות, נדרשות המטפלות לטפל בסביבה ולהנחות פעילויות חינוכיות מבלי שיהיו להן מספיק ידע וכלים לעשות זאת.  מציאות זו שוחקת למדי ומביאה אנשים שלא מספיק מודעים ככל הנראה לחשיבות תפקידם לבטא את התסכול שלהם  בחוסר סבלנות ואף בפגיעה אקטיבית בילדים. תופעות של אובדן אנושיות מתלוות לשחיקה מקצועית.

מבקשת להזכיר שתופעת או אפילו "תסמונת השחיקה נחקרה רבות. תופעה זו מוגדרת על ידי פוידנגר(אצל פינצקר וחן, 2010) כ:"… מצב של עייפות ושל התרוקנות הכוחות הפיזיים והנפשיים של העובד. מקורות השחיקה נובעים, ככול הנראה, משאיפה מוגזמת להגשים ציפיות בלתי ריאליות שמוצבות על ידי האדם עצמו בהתאם לערכיו או בהתאם לערכי החברה". במחקר שלהן מצאו פינצקר וחן שלושה מקורות מרכזיים לשחיקת מורים בתחילת דרכם המקצועית: 1. עומס ואינטנסיביות;2. יחס נעדר אמפתיה מצד הנהלה ועמיתים;3. הלם מציאות שמתמקד בעיקר בפער בין המצוי לרצוי.

אם מורים סובלים משחיקה, מטפלות מועמדות לסבול משחיקה שבעתיים כיוון שתנאיי העבודה שלהן מפרכים: שמונה תשע שעות ביום,  מעט חופשות, שכר מינימום. עד כמה שידוע לי לא נערכו מחקרים שהתמקדו בשחיקת מטפלות במסגרות חינוך לידה עד שלוש.

מה יש לעשות?

חשוב קודם כל שקובעי המדיניות והציבור-בין היתר ציבור ההורים שמפקיד את ילדיהם בידי מסגרות החינוך השונות, יבינו את מציאות העבודה השוחקת במסגרות אלו. חשוב שאנשים יפנימו שאיכות הקשר בין מבוגרים לתינוקות ופעוטות הוא הרכיב המרכזי ביותר בעבודה זו. קשר שיש בו מתן תחושת ביטחון לצד גבולות לילדים.

התקנת מצלמות לא תפתור את בעית השחיקה ולא תתרום ליצירת קשרים טובים בין המטפלות לתינוקות והפעוטות. אנחנו עדים לכך שהתנכלות לתינוקות קורית גם  במסגרות שמותקנות בהן מצלמות. לא זו בלבד שהמצלמות לא תמנענה התנכלויות של מטפלות שחוקות  שאיבדו את הסבלנות, אלא שוודאי שהן לא תקדמנה  יצירת קשרים של אמון בין המטפלות לבין הילדים והוריהם.

מה שנדרש הוא אפוא גם בחירה מוקפדת של אנשים, גם הכשרה מקצועית אמיתית ולא קורסים מזדמנים ולא פחות מכך יצירת תנאי עבודה סבירים דומים לאלו של הגננות במסגרות החינוך שתחת הפיקוח של משרד החינוך. הדבר מחייב הקטנת כמות הילדים שבאחריותה הישירה של כל מטפלת, חופשות ארוכות יותר(כמקובל במערכת החינוך הציבורית), יום חופשי בשבוע, תמיכה רגשית מצד ממונים והורים. שינויים מרחיקי לכת אלו מחייבים תקציבי עתק(מעל ומעבר לתקציבים שמוקדשים כעת לחינוך לגיל הרך).

יתרה מזו, חשוב להבין שכ77% מהילדים(ליאור דטל,דה מרקר, 13.6.2018) נמצאים במסגרות חינוך בלתי מפקוחות. בשל היעדר הפיקוח והפקרת הילדים והתינוקות לידה עד שלוש, אין לאיש במדינת ישראל נתונים לגבי שיבוצם של התינוקות והפעוטות ולגבי  מסגרות החינוך הפרטיות עצמן. לכן כל תכנית שתיבנה מחייבת מיפוי ראשוני של הילדים ושל מסגרות החינוך.

עוד משהו על השימוש במונח גננת בהקשר  העובדת בחינוך לגיל הרך. חשוב שהציבור ואנשי תקשורת יהיו ערים לכך שהשימוש במונח "גננת" מתאים רק למי שהשלים תואר אקדמי  ותעודת הוראה בחינוך לגיל הרך. העובדות במסגרות החינוך הפרטיות ובמעונות היום אינן לרוב גננות וחשוב להקפיד על שימוש מותאם בכינויי עובדים כדי לא להטעות את הציבור.

הצעת קווים מנחים לתכניות ארוכות וקצרות טווח

מדינת ישראל תעשה היסטוריה באמת, אם תבנה תכנית רב שנתית שהיא מערכתית וכוללת, ושתעוגן בחקיקה ותוכל לצאת לפועל ללא קשר להתחלפות הצפויה של ממשלות. זה מה שהמועצה לגיל הרך אמורה לעשות.

יש צורך להעביר את האחריות  על חינוך התינוקות והפעוטות למשרד החינוך ולהגדיר את תכולת האחריות של משרד החינוך ושל המועצה המוצעת לחינוך בגיל הרך.

  • הכרחי להגדיר מהן מסגרות החינוך הכפופות למשרד החינוך?(מעונות יום, משפחתונים, גנים פרטיים?)
  • חשוב לתת את הדעת למי ולאיך מטפלים בילדים בני לידה עד 3 המצויים בבתים.

צורך בהגדרת תכנית כוללת לטווח ארוך

להלן מספר נקודות התייחסות שאותן יש לדעתי  לקחת בחשבון:

  • הגדרת מסגרות להכשרת מחנכות שעובדות בגיל הרך
  • הגדרת תכנון לאומי שמתמקד במגוון של מסגרות חינוך תוך התאמתם למאפיינים תרבותיים שונים
  • הגדרת ואכיפת תנאי עבודה לצוותים במסגרות החינוך: כמות שעות העבודה, חופשות, כמות ילדים באחריותן
  • הגדרת תנאיי קבלה לעבודה כמחנכות לגיל הרך
  • הגדרת מדיניות של קשר בין הממסד החינוכי למשפחות הילדים
  • הגדרת מקצוע המטפלת לגיל הרך כמקצוע שמחייב רישיון על מנת לעסוק בו

צורך בהגדרת פעולות לטווח קצר

  • מיפוי מסגרות חינוך, השכלת מחנכות, צרכים של הילדים, המשפחות, המחנכות;
  • מחקר שמתחקה אחרי סוגי מסגרות מגוונים שעשויים לתת מענה  לילדים  בני לידה עד שלוש עם צרכים שונים ולמשפחות עם העדפות מגוונות; מעונות יום גדולים אינם מתאימים לכל הילדים; הורים שונים עשויים להעדיף  סידורי טיפול וחינוך מגוונים(בין היתר תשלום לאחד ההורים שנשאר תקופה ממושכת בבית כנגד סבסוד של חינוך תינוק אחר שמקבל טיפול במעון);
  • הגדרות אוכלוסיות ילדים, מחנכות, הורים בסיכון והפניית משאבים לטיפול במצבי סיכון;
  • דרישה של רישיון לעסוק במקצוע מטפלת/מחנכת לגיל הרך אוניברסאלי(בדומה לרשיון הנהיגה);
  • הכנסת כל המסגרות לחינוך לגיל הרך לפיקוח;
  • שיפור הדרגתי של תנאיי ההעסקה של המחנכות במסגרות החינוך השונות;
  • הגדרת רישיון למסגרות חינוך לגיל הרך קבוצתיות ;
  • אכיפת פיקוח על כל מסגרות החינוך לגיל הרך;
  • בניית תשתיות קהילתיות לתמיכה במסגרות חינוך לגיל הרך בשיתוף עם הרשויות המקומיות.

חשוב ביותר לזכור שבניית מעונות יום בלבד לא תפתור את הבעיה. מדובר במראית עין של פתרון ולא בפתרון אמיתי!

תכנית חירום לאומית לחינוך לידה עד שלוש תהיה תכנית יקרה. אני לא כלכלית ולא יכולה להציע מקורות מימון. ד"ר קרנית פלוג נגידת בנק ישראל הפורשת וד"ר איל ארגוב, ראש תחום מקרו בחטיבת המחקר בבנק ישראל  הציעו להגדיל מסים  שיוקצו בין היתר לחינוך לילדים בני לידה עד שלוש.  ארגוב ממליץ "לחזק את הרכיב החינוכי במעונות היום, בהתאם לוועדת טרכטנברג,שגם לגיבושה תרמו נציגי הבנק, זאת על רקע הממצאים כי איכות החינוך בישראל ומיומנויות היסוד של אזרחי ישראל נמוכות יחסית בהשוואה ל-OECD." 

לסיכום, פרסום הנתונים של דו"ח החינוך השנתי  של ארגון ה-OECD על מצב החינוך בישראל בכלל ועל מצב החינוך לילדים מלידה עד שלוש בפרט, מפחיד בנתוניו הקשים, אבל איננו מפתיע איש, ולכן מעורר תסכול. תסכול על כך שעל אף שמצב החינוך לידה עד שלוש בארץ ידוע לכל, לא מושקע מאמץ מערכתי לשינוי יסודי של המצב. זה לא שלא נעשה כלום. אבל הנעשה הוא מעט מידי, לא ממוקד מידי, לא מערכתי ובעיקר לא מתקבלת ההחלטה להשקיע את סכומי הכסף האדירים הנדרשים לשינוי של ממש בחינוך לידה עד שלוש. הקורבנות של מצב החינוך לידה עד שלוש בארץ הם התינוקות ופעוטות וגם המטפלות במסגרות החינוך שעובדות בתנאיים בלתי אפשריים. אמנם הן בחרו לעבוד בעבודה הזו, ושום דבר לא מצדיק התעללות, אבל הורים חייבים להבין שבני אנוש סבירים אינם יכולים לעמוד לאורך זמן בתנאי העבודה הקשים המתקיימים במסגרות החינוך לגיל רך. לאור כל אלו נדרשת תכנית מקיפה שכוללת הכשרה הולמת דומה לזו של הגננות, מציאת מנגנוני איתור עובדות מתאימות, שיפור תנאי החיים והעבודה במעונות ובמסגרות חינוך אחרות לגיל הרך ופיקוח הולם, והעברת האחריות על החינוך לידה עד שלוש למשרד החינוך. חשוב שנבין שהסדרה של מצב המעונות איננה פותרת את הבעיה כיוון שרוב התינוקות והפעוטות אינם נמצאים במעונות היום המפוקחים על ידי משרד העבודה והרווחה.  חשוב גם שהציבור ידע שהמטפלות העובדות במסגרות חינוך לגיל לידה עד שלוש, אינן לרוב גננות.