על בעיית הנשיכות אצל פעוטות

לבעית הנשיכות על השפעתה הדרמטית על הסביבה (השפעה שמתורגמת ל"פנסים" אצל הילד שנושך ו"היסטריה" אצל המבוגרים בסביבה), התוודעתי לפני יותר משלושים שנים בשעה שהייתי מעורבת באופן אינטנסיבי בהכשרת מטפלות ומנהלות למעונות יום. ריבוי השאלות וההתייחסויות של צוותי מעונות היום והמשפחתונים, הביאו את דן קורין-פסיכולוג התפתחותי שממנו למדתי רבות באותה תקופה-ואותי לכתוב כבר בשנת 1986 חוברת בשם "על בעית הנשיכות"  שיצאה לאור בהוצאת שרה בץ.

עקב שאלות של הורים וצוותי חינוך שעובדים עם פעוטות, אני מקדישה פוסט זה להתייחסות לתופעת הנשיכות-להבנת משמעותה ולדרכי טיפול בה. כרגיל, כחלק מהגישה שאני דבקה בה באשר להתפתחות וחינוך,  אתייחס להתמודדות עם נשיכות מפרספקטיבה מערכתית שמביאה בחשבון מלבד את הפעוט או הפעוטה הנושכים, גם את הורי הילדים במסגרת החינוכית(אלו שילדיהם נושכו ואלו שילדיהם נשכו), ואת צוותי החינוך.

Toddlers can bite for many reasons, but it's actually a common behaviour.

http://www.essentialbaby.com.au/toddler/development/little-nippers-stopping-your-toddler-from-biting-20120606-1zw7h

איך נגדיר נשיכות?

יש המתייחסים לתופעת הנשיכות כסוג של חריגות שמחייבת טיפול פסיכולוגי ומנגד, יש הטוענים שמדובר בתופעה נורמטיבית ואין צורך להתרגש ממנה. נורמטיבית במובן שהיא פוקדת את רוב בני אותו הגיל ואפשר להבין אותה על בסיס מאפייני ההתפתחות באותה תקופה. עמדתי בהתבסס על ניסיון ומקורות אשר יוצגו בהמשך, היא שנשיכות הן תופעה התפתחותית שמבטאת תוקפנות "טבעית" למין האנושי שהיא שכיחה למדי בקרב פעוטות בני שנה- שנה וחצי עד שלוש. אין לפרש את היותן של הנשיכות ייצוג של תקופנות "טבעית" ותואמת התפתחות כהמלצה להתעלם מהן או לעודד אותן. ילדים בגיל שנה עד שלוש נמצאים בתהליך סוציאליזציה מואץ,  במהלכו לומדים בין היתר, מה מותר ומה אסור ואיך ניתן להביע כעס ותסכול בדרכים יותר מעודנות. תפקיד ההורים והמחנכים במסגרות החינוך לגיל הרך, הוא להיות סוכני סוציאליזציה מבינים ומכוונים את ההתנהגות הרצויה של הילדים.

נשיכה היא אפוא סוג של תוקפנות פיזית.  תוקפנות פיזית כוללת שימוש בכוח פיזי על מנת להביע כעס או תסכול או על מנת להשיג מטרה (צעצוע, קדימות לתור במתקן בחצר, תשומת לב) (Tremblay 2012; Kaiser & Rasminsky, 2017). רוב הפעוטות בני השנה עד שלוש מפגינים תוקפנות פיזית ישירה שמהווה בתחילת דרכה סוג של תקשורת בין אישית מבלי שהפעוט יתכוון לפגוע. התנהגות זו הולכת ופוחתת לקראת גיל שלוש בשעה שהילדים לומדים  לתקשר באופן יעיל באמצעות מילים ולומדים לווסת את הביטוי של הרגשות וההתנהגות שלהם. יתרה מזו הם לומדים לדחות סיפוקים מעט יותר (Tremblay 2012).

מה מביא פעוטות לנשוך? 

בבסיס ,יש לזכור שהתוקפנות טבועה במין האנושי וכאמור  במהלך שנות החיים הראשונות, לומדים רוב הילדים לתקשר, להביע כעס ולנהל מריבות וקונפליקטים בדרכים שאינן כוללות תוקפנות. עם זאת, יש כמובן הבדלים בין אישיים נרחבים בין ילדים בשכיחות, עוצמת ודרך הביטוי של התוקפנות הפיזית .

נמצאו מספר גורמים שעשויים להביא את "פוטנציאל" הנשיכות מהכוח אל הפועל. חשוב ביותר להיות ערים לקיומם של גורמים אלו, ולזהות בכל מקרה של ילד נושך את ה"טריגרים" של הנשיכות. דרכי הפעולה נגזרות מזיהוי מקור הנשיכות. עם הגורמים שמדרבנים פעוטות לנשוך נמנים(ראו ZERO TO THREE, 2016):

  • קושי או היעדר יכולת לבטא צרכים, רגשות, תסכול במילים.
  • חשיפה או חוויה של גירויים בסביבה כעוצמתיים מידי עבור הילד; הדבר תלוי כמובן בסף הרגישות האישי של כל פעוט. לדוגמה, סביבה שנחווית על ידי הפעוט כרועשת, צפופה, מסנוורת מידי עלולה להביא לנשיכות.
  • ניסיון להתנסות ולהכיר את הסביבה…דרך הפה.
  • היעדר מוחלט של גרייה-ואקום שנחווה על ידי הפעוט ומוביל אותו לייצר גרייה באמצעות נשיכה.
  • עייפות יתר
  • צמיחת שיניים /או צורך של גרייה בפה
  • חיזוקים שלא מדעת שמקבל הילד מהסביבה הקרובה בעקבות נשיכותיו(לדוגמה מבוגרים צוחקים בעקבות התנסויותיו הראשוניות של הפעוט לנשוך ואף שימוש בנשיכות על ידי בני משפחה כדרך להביע חיבה כלפי התינוק.

מה עושים כהורים ומחנכים פורמאליים נוכח הנשיכות?

חשוב מאוד להדגיש שהנאמר נכון כשמדובר בנשיכות אצל פעוטות. כשילדים בני 3 ומעלה נושכים הטיפול הוא אחר כיוון שבגילים בוגרים יותר אין מדובר יותר בתופעה התפתחותית.

חשוב לציין שכל מקרה של נשיכות יטופל באופן פרטני, בעקבות גילוי הנסיבות או הגורמים המשוערים אשר תרמו לריבוי הנשיכות. אין טיפול נכון  באופן אוניברסלי, לכל מקרי הנשיכות.

כמו כן חשוב להבחין בין נשיכות חד-פעמיות של פעוטות לבין מקרים חוזרים ונשנים של נשיכות. על מנת להיטיב להכיר את נסיבות הנשיכות בכל מקרה ומקרה ( ZERO TO THREE, 2016) יש לצפות מקרוב על התנהגות הפעוט כשהוא מצוי באינטראקציה עם פעוטות אחרים-בעיקר במשחק חופשי.

באופן כללי תצפיות אלו נערכות לפי ה"מבנה הקלאסי" של תכניות התנהגותיות: מה קורה לפני הנשיכהA-Antecedents)-הההתנהגות עצמה (B-Behavior), השלכותיה של הנשיכות לרבות תגובות הילדים הננשכים והמבוגרים בסביבה(C-Consequences ).

עם מוקדי התצפית המומלצים נמנים(רוב הנקודות מתוך zero to three):

  • מה קרה לפני הנשיכה ?
  • עם מי ובמה שיחק הילד?
  • מי הילד שנושך? האם מדובר בקורבן "קבוע" או בקרובן מתחלף??
  • מה עשה הילד שנשך?
  • באיזה מקום ובאיזה עתוי קרתה הנשיכה?
  • איך הגיב הילד שנושך?
  • איך הגיבו המבוגרים בסביבה לנשיכות של הילד?

ממצאי התצפיות האלו יובילו לבניית תכניות התערבות: א. למניעת הנשיכות עד כמה שניתן; ב. לגיבוש דרכי פעולה מייד אחרי הנשיכה-אם היא בכל זאת יוצאת לפועל;

בנוסף, כל התערבות "טובה" במקרה של נשיכות שקורות במסגרת חינוכית(משפחתון, פעוטון, מעון, גן פרטי) חייבות להתייחס גם לתיאום המאמצים בתוך הצוות והן להתייחסות פרו-אקטיבית להורי הילדים-להורים של הילד שנושך והורים של הילד שנשך.

איך מונעים נשיכות?

נמנעים מלצחוק כשילד נושך אותנו המבוגרים באופן חד פעמי.

מנסים לתפוס את הילד רגע לפני הנשיכה. אם הוא נראה "בדרך לנשוך"   כדאי לנסות להסיט אותו  מהמצב, להציע לו לעסוק במשהו אחר;

מנסים להתאים התייחסות לגורמים המשוערים שזיהינו:

  • אם מתרשמים שהילד מתקשה לבטא במילים את רצונותיו, יש לצאת מגדרנו לנסות להבין את רצונותיו ולספק אותם לפני הנשיכה; חשוב לסכם איתו על דרך להביע מצוקות מילולית או לא מילולית-הן לתת לו הרגשה שמבינים אותו והן כלים חלופיים להבעה עצמית.
  • אם אנו מתרשמים שהוא סובל מעודף או מחוסר גרייה יש להתאים את רמת הגרייה לסף הרגישות המתאים של הילד;
  • במקרים של צורך בגרייה והתנסות דרך הפה או צמיחת שיניים רצוי להציע לילד נשכן או כדור גומי או חפץ אחר שמתאים לנשוך;
  • נלמד את הילד לבקש דברים מילד אחר או לפנות למבוגר כדי להשיג את מבוקשו כתחליף לנשיכה;
  • במקרים של נשיכות תכופות: יש לבנות תכנית התערבות שתיושם בעקביות ובשיטתיות במסגרתה מקבל הילד חיזוקים חיוביים על כך שמתאפק מלנשוך כל פרק זמן שהוא מעט קצר יותר מתדירות הנשיכות; אם לדוגמה הוא נושך אחת לחצי שע,ה ניתן לו באופן שיטתי חיזוק חיובי כל עשרים דקות; כל עשרים דקות נומר לו יופי-נהדר שאתה מתאפק.

מה עושים כש"תופסים" את הילד מייד אחרי הנשיכה?

  • אומרים לו בקול תקיף וחד-משמעי(אבל מבלי שנתפרץ עליו ונאבד שליטה בעצמנו): "אסור, לא נושכים. זה כואב", תוך הסתכלות בעיני הילד.
  • מתפנים גם לקורבן ומנחמים אותו.
  • מאפשרים לילד להמשיך בפעילות וממשיכים לעקוב אחרי התנהגותו.
  • מזכירים לו שאם הוא רוצה משהו הוא יכול לפנות אלינו.

מה לא עושים?

  • לא מתעלמים
  • לא מאבדים שליטה ומושכים לו ביד
  • לא מציעים לילד שנושך לנשוך אותו בחזרה!!
  • לא מכנים את הילד בשמות מעליבים: "אתה כלב-רק כלבים נושכים", "אתה ילד רע"," אין לי כוח אליך" וכאלו מין דברים
  • לא משיטים על הילד עונש
  • לא אומרים לפעוטות אחרים להתרחק מהילד הנושך

תיאום עם הצוות

  • הכרחי תיאום עם כל צוות המסגרת החינוכית כך שכולם ינהגו בילד באותה דרך
  • בודקים את עמדות הצוות ומוודאים שאף איש צוות לא יאבד את העשתונות כשיטפל בפעוט

עבודה עם הורי הילדים

  • מסבירים להורי הילדים באסיפת ההורים הראשונה שפעוטות עשויים לנשוך, ושהצוות לוקח אחריות על הילדים, על התהליך, ושאין להתייחס לתופעה כאל ביטוי לחריגות.
  • במקרה של ההורים של הילד שנושך: מעדכנים אותם באופן רגוע, מסבירים איך הצוות עובד במסגרת החינוכית ומציעים שינהגו באותה דרך גם בבבית.
  • במקרה של ההורים שילדם נושך, יש לעדכן את ההורים שילדם נושך(חשוב ביותר שההורים לא יגלו בעצמם את הנשיכה בזמן האמבטיה בבית); חשוב להדגיש שמדובר בתופעה התפתחותית ושצוות המסגרת החינוכית עוקב ומטפל בבעיה; אין למסור את שם הילד הנושך וחשוב להנחות את ההורים לא להתקשר להורי הילד הנושך; וכן אין לאפשר להורים של הילד שנושך "לחנך" את הילד שנשך אם במקרה זהותו ידועה להם.
  • כל זאת נכון במידה ובאמת אנחנו נהוגים לפי ההנחיות הרשומות מעלה.

לסיכום: הגדרנו את הנשיכות אצל פעוטות(מגיל שנה עד שלוש שנים) כתופעה התפתחותית שמשקפת תוקפנות פיזית שהיא דרך ביטוי של המין האנושי. עמדנו על כך שבעקבות התפתחות וחינוך רוב הפעוטות לומדים לא לנשוך ובכלל ממעטים בתוקפנות פיזית עד גיל שלוש לערך. חשוב להתרגל לצפות בילדים בכלל, ומקרוב בילדים שנושכים כדי לגלות מה קורה לפני            הנשיכה, מתי ואיפה נושך הילד, איך מגיבה ההסביבה לנשיכות. בעקבות זיהוי דפוסי ההתנהגות וגורמי הנשיכות(למשל חוסר מיומנויות מילוליות, סף רגישות גבוה או נמוך במיוחד וכו') יש להתאים התייחסות לילד. ניתן לתת לילד חיזוקים כל פרק זמן שהוא לא נושך, להסיט את תשומת הלב שלו מהגורם המתסכל, להציע תחליף לסיפוק הצורך שהנשיכה מספקת.  יש  לדבר בתקיפות עם הילד מייד אחרי הנשיכה, אבל אין להעניש אותו והכרחי להימנע מלכנות אותו בשמות גנאי ולהשפיל אותו . חשוב ליידע את ההורים ולנסוך בהם הרגשת אמון בצוות החינוכי ובכך שהצוות החינוכי מכיר מהן דרכי הפעולה שבהן הוא פועל.

 

 

 

מודעות פרסומת