זכותו של הצבע השחור שנכיר בו, וזכותם של הילדים לצייר בשחור!

עם יד על הלב, האם אתם כהורים, גננות וסייעות מאפשרים לילדים לצייר בצבע שחור כאוות נפשם ? פוסט זה נכתב בתגובה לנוהג שכיח מידי לטעמי להגביל את דרכי ההבעה של הילדים גם באמצעות הרחקת הצבע השחור מקופסת הצבעים כדרך שגרה.

ציור זברה באמצעות פחם

אף שלחלק מאיתנו נראה מובן מאליו שאין למנוע מהילדים את השימוש בצבע השחור-אני מרגישה מחויבת לנמק מדוע חשוב לאפשר לילדים לצייר בכלל מה שעולה על רוחם ובכלל זה לבחור צבעים. אני עושה זאת כי אני מתרשמת שיש אנשים שאפשור הצביעה והציור על ידי ילדים בכל צבע, שחור בכלל זה, איננו מובן מאליו.

העולם הפיזי ועולם הדימיון מכילים את הצבע השחור. הציור הוא אמצעי הבעה(אם לא מפריעים לילדים להביע את עצמם באמצעותו על ידי הגבלות כגון צנזורה של צבעים) עבור כולם-ילדים בכלל זה. הרחקת הצבע השחור מהווה הגבלה מיותרת של חופש ההבעה והדימיון של הילדים.

הצבע השחור עצמו איננו מדכא. לעתים הוא נחשב לצבע אלגנטי דווקא. יש הסוברים שריבוי של צבע שחור בציורים חופשיים מבטא דיכאון, מצוקה. זה יכול להיות וגם יכול להיות שלא. תרבויות ופרטים עשויים לייחס משמעויות שונות לצבע השחור. לכן הפרשנות לגבי השימוש בצבע  היא של האדם המצייר. יתרה מזו. אם אכן ילד מרגיש מצוקה, ומבטא אותה באמצעות ציוריו בכלל, ושימוש מרובה בצבע שחור בפרט-איזה היגיון יש לזה שנמנע ממנו לבטא את מצוקותיו ומאיתנו כמחנכים והורים לחסום את היכולת להבין מה עובר על הילד?

הציורים החופשיים של הילדים הם סוג של חלון לתודעה ולנפש שלהם. הכוונות והגבלות מיותרות סוגרות בפניהם את הדלת לעולם ופנינו את החלון לתודעתם.

שמעתי גם מסייעות שהרחקתם של צבעי הפנדה השחורים מקופסת הצבעים קורית לא רק כדי להימנע מביטויים דכאוניים אלא כיוון שהשימוש בפנדה שחור מלכלך. לכלוך בהקשר של עבודות יצירה הוא חלק מההתנסות החינוכית החשובה של כל ילד וילדה. חשוב  "לפרגן" להם שימוש ודרכי ביטוי באמצעות חומרים "מלכלכים" ובמקביל לחנך אותם לנקות את הסביבה עם סיום עבודת היצירה.

על הספר העיפרון השחור מאת ינאי פרי

ספר ילדים מעניין ויפה שתומך בזכות קיומו של הצבע השחור הוא הספר העיפרון השחור של ינאי פרי בהוצאת עם עובד.

העיפרון השחור / ינאי פרי

שֶׁהָעִפָּרוֹן הַשָּׁחֹר הִגִּיעַ לֹא הָיָה דָּבָר.
אָז הוּא צִיֵּר אֲדָמָה וּבַיִת קָטָן,
הוּא צִיֵּר לְעַצְמוֹ עוֹלָם שָׁלֵם בְּצֶבַע שָׁחֹר.

זֶה עָצוּב !


אָמְרוּ הָעֶפְרוֹנוֹת הַצִּבְעוֹנִיִּים שֶׁהִגִּיעוּ לְפֶתַע פִּתְאֹם, אַךְ הָעִפָּרוֹן הַשָּׁחֹר חָשַׁב בְּדִיּוּק הַהֵפֶךְ. שָׁחֹר הָיָה הַצֶּבַע הָאָהוּב עָלָיו. כְּשֶׁהָעֶפְרוֹנוֹת הַצִּבְעוֹנִיִּים הִתְחִילוּ לִצְבֹּעַ וּלְקַשְׁקֵשׁ בַּצְּבָעִים הָעַלִּיזִים שֶׁלָּהֶם לֹא הָיְתָה לוֹ בְּרֵרָה. הוּא הָיָה חַיָּב לָצֵאת לְמַאֲבָק.

מעניין שגם הצבע האפור-קרוב משפחתו של הצבע השחור השתתף במלאכת הדיכוי של הצבע השחור. אחרי שהצבעים השתלטו לצבע השחור על הבית וכפו את עצמם עליו ועל תכולתו מצא הצבע השחור פתרון אוליטמטיבי שחלק מהמבקרים של הספר(עדנה כצנלסון) מפרשים כאלימות. כיוון שאנו מצויים במרחב המופלא של הדימיון , אני סבורה שהאמצעי שהצבע השחור מצא לגיטימי מאוד. לא אגלה לכם מהו אותו האמצעי כי גילוי מעין זה כמוהו כספוילר.

בקיצור:

אני אוהב שחור!

בעיני שחור הוא הצבע הכי נהדר בעולם,

ולא איכפת לי בכלל מה אתם חשובים!

תרצו אולי מעבר לקריאת הספר לקרוא גם  ביקורת מתוך הפנקס של טלי כוכבי הזכות  לבחור בעולם נטול צבע רק ששחור הוא צבע לכל דבר ועניין.

לסיכום,

השיחה בין ילדה בת 4 לבין הבייביסיטר שלה מיטיבה להבליט את חשיבות אי ההתערבות של המבוגרים בבחירות הילדים על צבעי ואמצעי הבעה.

לפני שבועות אחדים שלחה לי אלודי, שותפתי לבלוג, פוסט רלוונטי מתוך הבלוג ילדים הם התסריטאים הטובים בעולם.

מוצגת שם שיחה שהתנהלה בסוכות בין נוגה ילדה בת 4 לבין טל הבייביסיטר שלה. נוגה צבעה את הרצועות לקישוט הסוכה בצבעים כהים.

בייביסיטר: נוגה, תצבעי בצבעים יותר שמחים.

נוגה: טל, היית רוצה שאני אבוא אלייך הביתה ואגיד לך מה לעשות?

בשני המקרים שתוארו למעלה, העיפרון השחור והשיחה של נוגה עם הבייביסיטר שלה-ה"נפגעים"(העיפרון השחור עצמו ומי שהעז להשתמש בו) יצאו למאבק על זכות הקיום של הצבע השחור. וזה נהדר בעיניי. הבעיה עם ההתערבויות המיותרות שתיארתי מתעוררת כשילדים נשמעים להגבלות חיצוניות  ומגבילים או חוסמים את ההבעה החופשית שלהם. לילדים הלא מרדנים האלו אני דואגת.