מי יכול להשאיר פעוט באוטו לוהט??? כל אחד מאיתנו יכול!!!!

פוסט זה נכתב בעקבות עיון במאמרה של דפנה לוצקי "למה אנחנו שוכחים ילדים במכונית?" שהתפרסם במוסף המחקרי השנתי של עיתון דה מרקר הארץ שפורסם בערב יום כיפור(11.10.2016). המוסף מדווח על מחקרים מעוררי השראה שנערכו בארץ ובחו"ל ואני מודה שמצאתיו מעניין ביותר.

אחד המחקרים שעליהם דווח במוסף הארץ הוא זה של  פרופסור דויד דיאמונד נוירו-פסיכולוג מאוניברסיטת דרום פלורידה שמתמקד ב"סינדרום השארת פעוטות ברכב".זה לא מצחיק, זו שכנת חיים של ילדכם (צילומסך מתוך 10GAG)

http://mame.kikar.co.il/%D7%97%D7%A9%D7%95%D7%91-%D7%90%D7%99%D7%9A-%D7%99%D7%9B%D7%95%D7%9C-%D7%9C%D7%94%D7%99%D7%95%D7%AA-%D7%A9%D7%A9%D7%95%D7%9B%D7%97%D7%99%D7%9D-%D7%99%D7%9C.html

דיאמונד חקר מספר רב של מקרים שבהם הושארו תינוקות ופעוטות ברכבים. ראיין בעצמו את ההורים, ניתח ראיונות קורעי לב של ההורים עם אמצעי התקשורת וקרא דו"חות משטרתיים של האירועים שבהם הושארו תינוקות במכוניות; יתרה מזו הוא אף שימוש עד מומחה בכמה משפטים שנוהלו בארה"ב נגד הורים ששכחו את תינוקותיהם באוטו. במשפטים אלו, הוא שימש עד מומחה לטובת ההורים והפריך את הטענה שהשארת תינוקות ברכב היא ביטוי הכרחי של הזנחה הורית.

לפני  שאציג את ממצאי מחקריו של דיאמונד על ההסברים הנוירו=פסיכולוגיים שלו שקשורים לזיכרון ועל המלצותיו מבקשת מכל גולש וגולשת להשיב בכנות על השאלה(המעוררת חרדה!!!):

האם יכול לקרות שאני(אימא/אבא/מטפלת/נהג הסעות) אשכח פעוט באוטו ואמשיך לדרכי(לעבודה/הביתה)?

כן או לא

עצם השאלה  מעלה בכל מי שומע או קורא אותה חרדה. קל וחומר התשובה הדי מובנת מאליה מעוררת חלחלה: כן, זה יכול לקרות לכל אחת ואחד מאיתנו.  המחשבה המנחמת יכלה להיות: מה פתאום? זה קורה רק אצל הורים וורקוהולים/אצל חרדים/ אצל ערבים/אצל לא יהודים

האמת המרה ושחשוב שנפנים אותה היא שהדבר עלול לקרות לכל אחת ואחד מאיתנו. קשה לקבל ברמה הרגשית את  ממצא המחקרי הזה. אבל ללא קבלה של הכשל המובנה הזה באופן שבו פועל הזיכרון שלנו(הסבר בהמשך) לא נקטין את הסיכויים שאירוע טראומטי מעין זה יקרה לנו ולאחרים. אישית מודה. כל פעם שאני שומעת ברדיו על מקרה חדש של פגיעה בםעוט אגב שכחה באוטו, אני נוטה(שלא בחוכמה) להשתיק את הרדיו כי קשה לי מאוד לשמוע את פרטי המקרה. אבל בשיחות עם בנותיי-אימהות נכדיי אנחנו תמיד בינינו לבין עצמנו מגיעות למסקנה המצערת שזה יכול לקרות לכל אחת ואחד מאיתנו. ולכן עולה אחר כך המחשבה מה אנחנו יכולות לעשות על מנת להפחית את הסיכויים שזה יקרה לנו. מוות או פגיעה מוחית קשה בפעוט שנשאר באוטו מהווים מכה אנושה לפעוט עצמו גם להוריו. על כן לא מדובר בסינדרום(שלו קונוטציה לסוג של הפרעה), אלא בתופעה מצערת שמאפיינת את דרכי הפעולה של הזיכרון האנושי.

מספר נתונים(מצוטטים מעיתון הארץ-נתונים של ארגון בטרם)

בין שנת 2008 לשנת 2016  דווח של כך שנשכחו באוטו 274 ילדים(כנראה מספרם ה"אמיתי" גבוה הרבה יותר!!) מתוכם 18 מקרים הסתיימו במוות. 86% אירעו ברכב פרטי; 77% מהנפגעים היו תינוקות ופעוטות מתחת לגיל 3 שנים; 93% מהנפגעים היו יהודים ו58% מהמקרים אירעו בין מאי לספטמבר. מהנתונים אפשר ללמוד אפוא שתינוקות ופעוטות  נמצאים בסיכון הגבוה ביותר לפגיעה ושרובם של המקרים הם באחריות ההורים(ברכב פרטי). מעניין לציין ששוכחים תינוקות באוטו בכל חודשי השנה אבל מקרי המוות קורים כנראה בחודשי הקיץ ולכן שומעים בתקשורת על המקרים האלו במהלך חודשי הקיץ.

פרופסור דיאמונד שעוסק כשתים עשרה שנה במחקר בנושא אכן קובע  שכל אחד יכול להשאיר את התינוק והפעוט באוטו והדבר איננו מאפיין פלג אוכלוסיה זה או אחר. במחקרו הוא מצוטט כמדווח ש-25% מההורים לילדים מלידה עד שלוש דיווחו  ששכחו לפחות  פעם אחת תינוק או פעוט באוטו.

פרופסור דיאמונד מסביר שהתוצאה האומללה של השארת פעוט ברכב היא תוצאה של תחרות מתמדת בין הזכרון של הרגלים לבין הזיכרון הפרוספקטיבי. זיכרון של הרגלים מאחסן בתוכו תרחישים שעברו אוטומטיזציה כמו צחצוח שיניים, מסלול הנסיעה  מהבית לעבודה, הפעולות שכרוכות שהדלקת המכונית או בריסון התינוק בכיסא הבטיחות או בבוסטר(אצל מתקשים בלמידה של רצפים תנועתיים כמוני ריסון פעוטות בכיסא בטיחות מתקשה לעבור תהליך של אוטומטיזציה). דהיינו בעת ביצוען של הפעולות היומיומיות הלא מורכבות האלו אנחנו לא נדרשים להשקעה פעילה של מחשבה. אנחנו עושים אותם מבלי בהכרח לזכור במודע שעשינו אותם כיוון שהן הופעלו באופן אוטומטי בעזרת זיכרון ההרגלים שלנו. לראייה מיד פעם אנו עוצרים ומנסים להיזכר(בבהלה) האם נעלנו את הבית,  כיבינו את התנור  וכו. הבאה יומיומית של התינוק למעון או לגן, ריסונו בכיסא הבטיחות, שחרורו נכללים ביכרון ההרגלים. הזיכרון הפרוספקטיבי הוא זיכרון שאנו עסוקים בו כדי לחשוב ולתכנן פעולות עתידיות: מה יהיה הלו"ז שלנו באותו בוקר, איך נערכים לשיחה מתוחה עם הבוס, מחשבה על טלפונים דחופים שעלינו לנהל בהמשך היום וכו. דיאמונד טוען שבמהלך הנסיעה ההרגלים מנצחים את החשיבה הפרוספקטיבית. לראייה, הוא מונה בין הגורמים  המגדילים את הסיכוי שנשכח את הילד באוטו שינויים בשגרת היום. למשל ההורים התחלפו בתפקידי ההסעה ברגע האחרון. הסיכוי שהורה שאינו רגיל בקונסטלציה נתונה לקחת את הילד למעון או לגן לשכוח את הילד גבוה יותר מאשר אם הדבר נמצא בסדר יומו הרגיל. בנוסף, דיאמונד מצא שאצל רבים מההורים ששכחו תינוקות באוטו עלה "זיכרון שווא" כאילו השאירו את הילד במעון או בגן כחלק ממסלול הנסיעה שלהם.

על כן הגורמים שננצאו  ברקע של השארת ילדים באוטו היו:

  • שינוי בשגרת ההסעה למעון או לגן;
  • מחסור בשעות שינה בקרב ההורים ;
  • מצב מתוח במיוחד שמאפיין את ההורה; תודעתו עמוסה בדבר מה דחוף או מלחיץ שאיננו קשור לילד;
  • שינוי בצורת התקשורת עם הילד(ילד פטפטן שנרדם במהלך הנסיעה שאינו מתריע על נוכחותו באוטו)

הצעותיו של דיאמונד כדי להתמודד עם התופעה

קודם כל הכרחי שנכיר בזה שזה יכול לקרות לכל אחד מאיתנו. לשם כך חשוב שנמצא דרך שתזכיר לנו את נוכחותו של הפעוט באוטו. שימוש באפליקציה-תזכורת ובדיקה אם זכרנו להוציא את התינוק מהאוטו; הנחת חפץ לתזכורת על המושב הסמוך לפעוט; הנחת התיק שלנו על המושב שליד הפעוט; מניעת נעילה של הרכב. וכו. עם עצותיו של דיאמונד הופיע גם הסכם עם הגננת להתקשר אלינו לנייד אם התינוק אינו מגיע לגן. על הצעה קונטרוורסאלית זו ארחיב מעט בהמשך. בארץ , הבחנתי לאחרונה באפליקציית וייז בתזכורת בדבר השארת התינוק באוטו בסוף הנסיעה. כמו כן ברדיו מושמעים תשדירי שרות מזדמנים שנוגעים לצורך לזכור לקחת את הפעוט איתנו.

ויכוח שהתעורר לזמן מה בארץ לגבי חלוקת האחריות ההורית עם גננות ומחנכות

לפני חודשים אחדים עלתה הצעה להטיל על המחנכות את האחריות על השארת תינוקות באוטו בכך שעליהן ןלהקפיד לזכור להתקשר להורים בכל מקרה של היעדות של ילד. קמה צעקה והתנגדות גדולה בכך שמדובר באחריות הורית ואין להטיל את האחריות על המחנכות ובסופו של דבר ההצעה לא מומשה. אני חושבת שצדקו הגננות בכך שלא הסכימו לקבל אחריות פורמאלית על הגעתם של הילדים לגן. זהו באמת מקרה מובהק של אחריות הורית.

ניתן למצוא ברשת התכתבויות זועמות של גננות ושל הורים  אלו נגד אלו סביב ההצעה שהגננות תחויבנה לבדוק נוכחות ולדווח להורי הילדים על היעדרות ילדים על בסיס יומי.

אבל ללא קשר להשארת פעוטות במכוניות לוהטות אני חושבת שהכרחי לקיים את ההנחיה של בדיקת ורישום נוכחות בתחילת כל יום .

בדיקת נוכחות שגרתית ומוקפדת=דרך להנכיח את הילדים במסגרות חינוך רבות משתתפים 

עם זאת בדיקה יומיומית שיטתית ומוקפדת של נוכחות הן בימים שמנהלת הגן נמצאת והן בימים שהגן מנוהל על ידי גננת משלימה או מחליפה נראית לי פעולה הכרחית. וזאת ללא כל קשר לאחריות ההורית על הגעתם של הילדים למסגרות החינוך. הכרחי שנדע מי הגיע לגן ומי לא. הכרחי בעיניי להנכיח את הילדים החסרים ולדבר עם הילדים האחרים עליהם. חשוב לעודד ילדים להתקשר אחה"צ לחבריהם ולדרוש בשלומם. חשוב גם להרגיל הורים שיודיעו על היעדרות הילדים ועל הסיבה לכך. סוג כזה של דפוסי התקשרות מנכיחים את הילדים כשהאחריות של ההורים נשארת אחריותם ובכפוף למגבלות היכולת האנושית.