אחריות משותפת של המדינה, של מסגרות החינוך ושל ההורים על שלומם, רווחתם וחינוכם של ילדים צעירים ובוגרים

פוסט זה בא לעודד את הורי הילדים ואת מפעילי ומנהלי מסגרות החינוך לילדים לידה עד שלוש לחשוב על דרכים לשתף פעולה ביניהם לטובת הטיפול והחינוך בתינוקות ופעוטות בטווח הקצר, ובכלל, עד אשר המדינה תחליט למלא את תפקידה בבניית התשתית הנאותה לחינוכם . בשלב זה נראה שהמדינה דילגה על שלב בניית התשתית ואימצה בחוק רק אמצעי פיקוח על מסגרות החינוך. אמצעי פיקוח, כגון התקנת מצלמות וביקורי פתע במסגרות החינוך(רעיונות של הורים) – אינם מצליחים למנוע מקרים של התעללות, אלא רק להביא להענשת המחנכות שנתפסו בשעה שמתעמרות או אף מתעללות בילדים.

חסר מאפיין alt לתמונה הזו; שם הקובץ הוא 426073_264841516931580_100002172018426_591245_237486459_n.jpg
מקור האיור

דעתי שעשויה להתגלות כלא פופולארית , היא שהורים ומנהלי ומפעילי מסגרות החינוך יחפשו במקביל לפיקוח וניסיון לבחור באנשים סבירים למילוי תפקידי הטיפול בתינוקות ופעוטות, דרכים לתמוך במטפלות ובמחנכות האחרות שנמצאות יום יום ושעה שעה במגע ישיר עם הילדים הצעירים.כל זאת על בסיס בניית אמון עם האנשים שמטפלים בילדיהם(בפוסט קודם התייחסתי לצעדים בוני אמון מצד ההורים והמחנכים כאחד).

חשוב שהורים ישכילו להודות למחנכות על הטיפול בילדים. שימצאו דרך לומר מילה טובה בעקבות התרשמות מקשר קרוב וטוב בין המחנכת לילדים שלהם. שיגלו הבנה לקשיים שהמחנכות מביעות. במקביל, על מנהלות המסגרות ומפעיליהן למצוא דרכים לתמוך במחנכות. לאפשר להן להביע תסכול ולספק תמיכה ואפשרות של יציאה להפסקות והחלפה לזמן מה כדי לאפשר "מילוי מצברים". בקיצור נדרש שיתוף פעולה בין הורים להמהלת מסגרות החינוך כדי לתמוך, להדריך ולסייע למחנכות המצויות בקשר ישיר אינטנסיבי עם הילדים הצעירים.

המצב מורכב כשמדובר במשפחתונים שבהם מחנכת אחת עובדת עם חמישה פעוטות לבד. בעיניי ראוי לחפש תמיכה קהילתית מבוססת התנדבות. לאתר בכל קהילה פנסיונרים או אנשים אחרים שהפרופיל שלם מתאים לעבודה חינוכית שיוכלו להירתם לעזור למסגרות חינוך לילדים לידה עד שלוש בשעת הצורך. ניתן לשקול כשלב בעיניים להכניס בנות שירות לאומי שעברו סינון והכשרה למסגרות חינוך לגיל הרך כסוג של מקום שירות. הצעה זו בעיתית כי היא עלולה לפגוע באפשרות שיפור תנאיי ההעסקה וההכשרה של המחנכות. אבל ניתן לגייס אמצעי זה שאמצעי חירום.

הצעותיי אלו אינן נובעות מתמימות, אלא מתוך התפיסה שברוב המקרים יחס בלתי נאות לפעוטות שגובל לעתים בהתעללות, נובע ממצוקה של המחנכות. אילו חשבתי שהמחנכות הן נשים סדיסטיות היה הגיוני להפעיל כנגדן אמצעי פיקוח חמורים. חשוב גם שנזכור ששיפור המצב בסמגרות החינוך יהיה הדרגתי. באחד בספטמבר 2019, פרופיל המחנכות יהיה זהה לפרופיל המנכות באמצע אוגוסט 2019. ולמצב זה יש להיערך.

המפתח לטיפול וחינוך טובים בגיל הרך ובכלל הוא קשרים בין אישיים טובים, מגנים, מעשירם ואוכפים גבולות סבירים. קשרים מסוג זה לא יכולים לצמוח ולפרוח באוירה של פחד. לא הייתי רוצה שהמחנכות של נכדיי יפחדו ממני וינסו להסוות את היחס לנכדים כשאני מתקרבת. השאיפה שלי היא שהמחנכות והמחנכים יהיו אנשים סבירים ופתוחים שאוכל לסמוך על תיאוריהם לגבי התנהגות הנכדים ושיתנהגו איתם בנוכחותי בטבעיות ולא בצורה מרצה.מה שנכון בנוגע לציפיותיי ממחנכות נכדיי, נכון לדעתי לציפיות מכלל המטפלות.

באשר להיבטים ארוכי טווח שקשורים לפתרונות אמיתיים למצב הלא תקין בחינוך לגיל הרך בישראל, חשוב שהורים יתבעו מהממשלה פתרונות. במקביל חשוב שהורים יבינו שטיפול וחינוך טובים מחייבים השקעת משאבים שהמקור הסביר שלהם הוא העלאת מיסים. זה אומר שכולנו נצטרך להשתתף במאמץ הלאומי לבנות תשתית חינוך לגיל הרך: המדינה תתכנן ותפקח ותנצל את המשאבים בצורה ממלכתית ושיוויונית. בנוסף, מפעילי המסגרות יצטרכו לעשות את המיטב כדי לנצל את השמאבים לטובת החינוך לגיל הרך.

ברור שקשה לצפות מהורים , ממחנכות וממפעילי מסגרות לגלות גישה ממלכתית, אחראית והוגנת בשעה שההתנהלות של הנהגת המדינה בנושא זה איננה משמשת דוגמה ומופת לאחריות וממלכתיות. אבל התנהגות אחראית וממלכתית מצד ההורים ומפעילי המסגרות היא לטובת הילדים שלנו והחברה שבה אנו חיים.

בנוסף, הן המשפחות והן המדינה חייבות לתת את הדעת לסוגיית תכנון המשפחות בישראל. זאת סוגיה שמדינת ישראל מעדיפה לטאטא מתחת לשטיח מה גם שהיא איננה זוכה לפופולאריות בציבוריות הישראלית. חשוב שכל משפחה תתכנן את גודלה גם בהתאם למשאבים הכלכליים והרגשיים שעומדים לרשותה. גידול ילדים הוא "עסק" תובעני גם מבחינה רגשית וגם מבחינה כלכלית ו"מגיע" לכל ילד שנולד לקבל סיכוי להתפתח לאדם שמגשים את הפוטנציאל שלו ותורם לחברה שבה הוא חי. חשוב לתת את הדעת לתכנון משפחות באופן שיאפשר למשפחות לגדל את הילדים תוך שהן מספקות את כל צרכיהם; על המדינה לכלול בהדרכת ההורים תכנים של תכנון משפחה. אנחנו מרבים להשוות את עצמנו למדינות ה-OECD. ואכן ההשקעה בחינוך לגיל הרך בישראל נמוכה באופן ניכר מממוצע ההשקעה בחינוך לגיל הרך במדינות ה-OECD . מעל ומעבר למדיניות עקבית של השקעה בחינוך לגיל הרך בעשורים האחרונים במדינות ה-OECD, יש לזכור שכמות הילדים למשפחה במדינות אלה הוא כמחצית מכמות הילדים הממוצע למשפחה בישראל. מצב זה מקשה על הארכה משמעותית של חופשות הלידה ועל בנייה של מסגרות חינוך לגיל הרך מספיקות ומרווחות דיין עבור הילדים הצעירים.

לסיכום, שיפור החינוך והטיפול בתינוקות ופעוטות מצוי באחריות משותפת של המדינה, מסגרות החינוך והורי הילדים. כל אחד מהשותפים האלו צריך למלא את תפקידו. המצב הלא תקין של החינוך לילדים בגיל לידה עד שלוש בישראל, מחייב תכניות לאומיות ארוכות טווח. בניית תשתית איתנה לחינוך הילדים מלידה עד שלוש הכוללת העברת האחריות לחינוכים של התינוקות והפעוטות למשרד החינוך, מחייבת תקציבים אדירים שמקורם היחיד האו עליית בגביית מיסים.יש רק לדאוג שהתקציבים שיתקבלו יופנו לבניית שירותים אוניברסאלים לילדים לידה עד שלוש; הכוונה לכל הילדים מכל המגזרים ולא רק לילדים הנמצאים במעונות היום הציבוריים. גיבוש ויישום הדרגתיים של תכניות אלה יתפרסו על פני שנים רבות. בינתיים תינוקות ופעוטות והורים זקוקים לפתרונות מיידיים. לכן יש לחשוב על דרכים לשפר במשהו את התנאים במסגרות החינוך לגיל הרך בטווח הקצר במקביל לשינויים מרחיקי לכת בתפיסות ובהשקעה בחינוך לגיל הרך בטווח הארוך. אמצעי פיקוח על מסגרות החינוך ועל המחנכות לא יפתרו את הבעיה ולא יביאו לשיפור תנאיי החיים של הפעוטות והמחנכות במסגרות החינוך. טוב יעשו ההורים אם יבנו שיתופי פעולה הדוקים שכוללים דרישות מהמסגרות ומהצוות לצד תמיכה במחנכות שעובדות עם הילדים. תמיכה והבנה לקושי לתפקד בתנאיי העבודה הנוכחיים הכרחיות. בנוסף אין מנוס במדינה צפופה כמדינת ישראל מלחשוב על אימוץ צעדים של תכנון משפחה.

חינוך במסגרות חינוך לידה עד שלוש בידי גננות מוסמכות ולא בידי פרא פרופסיונאלים

אני כותבת פוסט זה כתגובה לעמדתה של חגית פאר, יו"ר נעמת המוצגת בכתבה שפרסמה בעיתון גלובס, בתאריך 14.7.2019 (חדשות, עמ' 15). במאמר בגלובס, תומכת חגית פאר במעבר של הפיקוח  על מסגרות חינוך לידה עד שלוש, למשרד החינוך. כמו כן,  היא מבליטה, בצדק, את הבעייה של תנאיי העבודה של המטפלות(מחנכות לפי המלצתה) העובדות במעונות היום המפוקחים. היא מציעה גם, בצדק, תוספת תקינה, על מנת שכל מטפלת-מחנכת תהיה אחראית על פחות פעוטות.  פאר מלינה על כך שמכנים את העובדות במעונות מטפלות ומציעה שנקרא להן מחנכות. באותה נשימה היא מציעה שתנאיי שכרן של המטפלות-מחנכות יושוו לאלו של הסייעות במשרד החינוך.  בהצעה זו טמונה סתירה לוגית לטענותיה האחרות של פאר. שהרי  תביעתה הקודמת של פאר הייתה שיש להתייחס אל המטפלות כאל "מחנכות".

הפיילוט החל ביישובים "חלשים"

מתוך כתבה של עמרי זרחוביץ בעיתון גלובס מתאריך 23.10.2018

ראו גם פוסט בבלוג זה חוק הפיקוח על מעונות היום חשוב אבל לא מספיק

דעתי היא שלא די בשינוי השם של העובדות במעונות היום ובמסגרות האחרות בחינוך לגיל הרך. דעתי היא שיש לדרוש שכל מי שעובד עם ילדים, קל וחומר עם תינוקות ופעוטות, יהיו פרופסיונאליים. דהיינו יהיו אנשים שישתייכו למקצוע ההוראה, ירכשו ידע ויטפחו כישורים אשר יהפכו אותם לאוטונומיים ובעלי שיקול דעת בכל הקשור להתמודדות עם תינוקות ופעוטות. במצבים יומיומיים ובמצבים מתסכלים. חינוכם של הפעוטות כולל חינוך וטיפול, הטיפול למעשה הוא רכיב של חינוך "טוב". וזאת כמובן במסגרת העברת האחריות על כלל המסגרות לגיל הרך(לא רק של המעונות) לאחריותו של משרד החינוך.

אני סבורה שגם הסייעות בגנים הציבוריים לילדם  שלוש עד שש שנים, צריכות להיות גננות מוסמכות ולא פרה פרופסיונאליים. הגדרת התפקיד שלהן שונתה אבל לא שונו תנאי העסקתן והכשרתן לתפקיד. ישנה הכשרה  אבל שונה מהמקובל במשרד החינוך.

הצעתי משכבר ואני מציעה כאן שוב "להחיות" את דרגת הביניים שהייתה מקובלת במערכת החינוך, "גננת מוסמכת". בעבר דרגת הגננת או המורה המוסמכת הייתה המדרגה הראשונה להפיכתן של מועמדות לתפקידי הוראה לגננות ומורות. אחרי הרפורמה של שנת 1985, נדרשה   הכשרה אקדמאית מכל הגננות והמורות.

במשך עשור או יותר המשכנו במכללות להוראה להכשיר סייעות ומטפלות בגנים פרטיים ולעתים במעונות יום לתפקיד הגננת המוסמכת. בוגרות אלו קיבלו את ההכרה של משרד החינוך. התכנית שלהן הייתה תכנית דומה (חלקית כמובן) לזו של הגננות האקדמאיות. התכנית כללה קורסים ועבודה מעשית מונחית-חלקה במסגרות שבהן הן עבדו וחלקה בגנים ציבוריים. חלק לא מבוטל מהגננות שהוסמכו להוראה  המשיכו בלימודיהן והשלימו אחר כך תואר אקדמי ראשון. חלקן הקטן השלים גם תואר אקדמי שני.

קבלה ללימודי הסמכה להוראה בגיל הרך(גננת מוסמכת) מותנית בתנאי סף שהוגדרו על ידי משרד החינוך, ובוועדות קבלה(גם למועמדות שעבדו בפועל). משך הלימודים ומספר ימי הלימודים הותאמו לנשים עובדות. המעקב אחרי העבודה המעשית של הסטודנטיות המשתלבות בתכניות אלו מאפשר לזהות את המעטות שאינן מתאימות לתפקיד.

אני סבורה אפוא שיש לחזור לפרקטיקה הזו. יש לעמוד על כך שבגני ילדים יעבדו גננות מקצועיות. בגנים ציבוריים גננת אקדמית וגננת מוסמכת(יש להסב את הסייעות לגננות מוסמכות) ובחינוך לידה עד שלוש יש להעסיק רק גננות מוסמכות ולהגדיל את שכרן בהתאם.

ברור שמדובר בתכנית יקרה אבל אין מנוס מלהפוך את החינוך לגיל הרך לנושא בעל עדיפות לאומית.

 

לדרוש מהמפלגות המתמודדות בבחירות תכנית חירום לאומית אמיתית לחינוך ילדים מלידה עד שלוש

פוסט זה נכתב אחרי חשיפת עדויות קשות על חשדות להתעללות בילדים במסגרות חינוך לידה עד שלוש במדינת ישראל. בימים אלו עצורה גננת שנצפתה  כשהיא מגלה אלימות קשה כלפי פעוטות. תוך כדי שהותה במעצר, הוצת ביתה של ה"גננת" וכנראה נתפס הנער שאחראי על ההצתה.

חשיפת המקרים האלו הביאה לגל מחאות של הורים שאני מקווה שלא ירפו עד אשר תיבנה תכנית חירום לאומית לטיפול בחינוך התינוקות והפעוטות עד גיל שלוש. במקביל, לתכנית טיפול וחינוך והכשרת כוח אדם, חייבת להתלוות גם תכנית אפקטבית שמתמקדת בפיקוח על מסגרות החינוך.

תוצאת תמונה עבור תכנית חירום

במהלך שנת 2018 חוקק חוק הפיקוח על מעונות היום. חוק זה חוקק במידה רבה כמענה  למחאה נרחבת של הציבור בעקבות מותה של יסמין וינטה כתוצאה של התעללות  שעברה בפעוטון פרטי. פעוטון שאמנם נסגר מייד אחרי המקרה, אבל נפתח שוב  חודשים אחדים אחרי המקרה באותו מקום עם אותה הנהלה וזאת בשל לגונה בחוק. החוק מדבר על רישוי ופיקוח ועל פריסת מצלמות. עם זאת, החוק איננו נותן מענה אמיתי למצב החירום של מסגרות החינוך לילדים מגיל לידה עד שלוש.

בנוסף, הוקמה בנובמבר 2018 המועצה לגיל הרך ברשות סגנית השר סימה חדד(על בסיס חוק המועצה לגיל הרך שנחקק בשנת 2017). ואכן המועצה יצאה לדרך ומנסה לבנות תכנית לאומית לטיפול בחינוך בגיל הרך. מטרותיה של המועצה הן:

  • לקדם את הטיפול בילדים בגיל הרך  ואת התפתחותם הגופנית והשכלית
  • להבטיח את בריאותם הפיזית והנפשית ואת מילוי צורכיהם החינוכיים ,החברתיים , הפיזיים והרגשיים
  • לתת להם תנאים נאותים  וסביבה טיפולית-חינוכית הולמת ומותאמת , שיאפשרו להם שוויון הזדמנויות בחייהם הבוגרים.

המועצה מקיימת ישיבות ומפגשי חשיבה ועבודתה תארך זמן רב. בינתיים תנאיי החיים של התינוקות והפעוטות אינם משתנים ורבים הילדים בני הלידה עד שלוש שנמצאים במסגרות חינוך שאינן מספקות את מינימום הצרכים שלהם.

לכן אני חושבת שהציבור חייב להמשיך ללחוץ על הממשלה ועל כל המפלגות המתמודדות לקראת הבחירות שיתקיימו ב-17.9.2019 ולתבוע תכנית חירום לאומית לטיפול בחינוך הילדים בני לידה עד שלוש. תכנית זו אמורה לבדוק דרכים להכשיר את כוח האדם העובד עם תינוקות ופעוטות ולהפחית את העומס עליהן. הקטנת קבוצות הילדים והגדלת היחס מבוגר ילד הכרחית. הכרחי לבנות תכנית לאומית להכשרת העובדות עם התינוקות והפעוטות וכשלב ביניים הכרחי למצוא מקורות להגדלת כוח אדם עם כישורים הולמים (בנות שירות לאומי, מורות חיילות שעברו סינון לבדיקת התאמתן לתפקיד). הכרחי ליצור תנאים הולמים יותר לילדים ולנשים שמטפלות בהם. נדרשים גם סינון של כוח האדם וגם יצירת תנאי עבודה סבירים עבור אותן עובדות. חשוב שכולנו  נזכור שהתינוקות והפעוטות שלנו לא יקבלו חינוך וטיפול סבירים אם האנשים שמטפלים בהם לא ייבחרו בקפידה ויקבלו תנאי עבודה סבירים!

בעית הבור התקציבי של מדינת ישראל ב2019-20120 ידועה לכולנו ולכן אני חוששת שהחינוך לילדים לידה עד שלוש יפול בין הכיסאות גם בבחירות הקרובות. לכן בעיתוי זה חשוב מאוד לתבוע תכנית חירום לאומית לטיפול בחינוך הילדים בני הלידה עד שלוש.

קל לראות במטפלות וגננות שסרחו ונתפסו מתעללות בפעוטות סוג של אויב שנגדו יש לפעול בכל הכוח.  עם זאת,  חשוב שנכיר את הבעיה היסודית שמולידה ריבוי של מקרי התעללות בתינוקות ובפעוטות ולטפל בה. ברור שאנשים שנתפסו מתעללים בילדים חייבים לבוא על עונשם. אלא שהענשתם של אלו לא תביא לפתרון לבעיה היסודית של החינוך לתינוקות ופעוטות במדינת ישראל. לצד בניית תכנית רב שנתית באחריות המועצה לגיל הרך הכרחי לבנות תכנית חירום קצרת לטווח שתביא לשיפור בתנאיי העבודה והחיים במסגרות החינוך לגיל הרך.

חשוב להבין מדוע אנו עדים לריבוי של מקרי התעללות רגשית ופיזית בתינוקות ופעוטות[חלק זה נלקח מפוסט קודם שכתבתי לפני כשנה]

בעיניי חשוב שקובעי המדיניות והאזרחים(שהם הורים ובני משפחה אחרים) יבינו את מקורות הקשיים שמובילים ליחס מתנכל שגובל לעתים באלימות כנגד תינוקות ופעוטות. על אף המקרים המזעזעים שמתפרסמים בתקשורת לאחרונה, איני חושבת שהמחנכות והמטפלות שעובדות במסגרות החינוך לגיל הרך  הן חבורת סדיסטיות שבחרו לעבוד במסגרות אלו כדי לפגוע בילדים. מדובר באנשים(נשים לרוב) שמחוסר ברירה פנו לעבודה שאינה דורשת מהם הסמכה כלשהי מבלי לדעת למה באמת הם נכנסים עבודה טיפולית-חינוכית בתינוקות ופעוטות היא עבודה תובענית למדי מבחינה רגשית ופיזית. מטפלת נדרשת במהלך יום עבודה ארוך, שישה ימים בשבוע , קרוב לחמישים שבועות בשנה להתמודד עם תביעות לגיטימיות ובכי של תינוקות ופעוטות שעדיין אינם יודעים לבטא את צרכיהם במילים. לתינוקות אכן זכות מלאה לקבל טיפול הולם בצרכיהם. אבל נוצר פער בין מה שהתינוקות צריכים לבין מה שהמטפלות יכולות לתת. לצד הטיפול האישי בתינוקות ופעוטות, נדרשות המטפלות לטפל בסביבה ולהנחות פעילויות חינוכיות מבלי שיהיו להן מספיק ידע וכלים לעשות זאת.  מציאות זו שוחקת למדי ומביאה אנשים שלא מספיק מודעים ככל הנראה לחשיבות תפקידם לבטא את התסכול שלהם  בחוסר סבלנות ואף בפגיעה אקטיבית בילדים. תופעות של אובדן אנושיות מתלוות לשחיקה מקצועית.

מבקשת להזכיר שתופעת או אפילו "תסמונת השחיקה נחקרה רבות. תופעה זו מוגדרת על ידי פוידנגר(אצל פינצקר וחן, 2010) כ:"… מצב של עייפות ושל התרוקנות הכוחות הפיזיים והנפשיים של העובד. מקורות השחיקה נובעים, ככול הנראה, משאיפה מוגזמת להגשים ציפיות בלתי ריאליות שמוצבות על ידי האדם עצמו בהתאם לערכיו או בהתאם לערכי החברה". במחקר שלהן מצאו פינצקר וחן שלושה מקורות מרכזיים לשחיקת מורים בתחילת דרכם המקצועית: 1. עומס ואינטנסיביות;2. יחס נעדר אמפתיה מצד הנהלה ועמיתים;3. הלם מציאות שמתמקד בעיקר בפער בין המצוי לרצוי.

מקור האיור

אם מורים סובלים משחיקה, מטפלות מועמדות לסבול משחיקה שבעתיים כיוון שתנאיי העבודה שלהן מפרכים: שמונה תשע שעות ביום,  מעט חופשות, שכר מינימום. עד כמה שידוע לי לא נערכו מחקרים שהתמקדו בשחיקת מטפלות במסגרות חינוך לידה עד שלוש.

מה יש לעשות?

חשוב קודם כל שקובעי המדיניות והציבור-בין היתר ציבור ההורים שמפקיד את ילדיהם בידי מסגרות החינוך השונות, יבינו את מציאות העבודה השוחקת במסגרות אלו. חשוב שאנשים יפנימו שאיכות הקשר בין מבוגרים לתינוקות ופעוטות הוא הרכיב המרכזי ביותר בעבודה זו. קשר שיש בו מתן תחושת ביטחון לצד גבולות לילדים.

התקנת מצלמות לא תפתור את בעית השחיקה ולא תתרום ליצירת קשרים טובים בין המטפלות לתינוקות והפעוטות. אנחנו עדים לכך שהתנכלות לתינוקות קורית גם  במסגרות שמותקנות בהן מצלמות. לא זו בלבד שהמצלמות לא תמנענה התנכלויות של מטפלות שחוקות  שאיבדו את הסבלנות, אלא שוודאי שהן לא תקדמנה  יצירת קשרים של אמון בין המטפלות לבין הילדים והוריהם.

מה שנדרש הוא אפוא גם בחירה מוקפדת של אנשים, גם הכשרה מקצועית אמיתית ולא קורסים מזדמנים ולא פחות מכך יצירת תנאי עבודה סבירים דומים לאלו של הגננות במסגרות החינוך שתחת הפיקוח של משרד החינוך. הדבר מחייב הקטנת כמות הילדים שבאחריותה הישירה של כל מטפלת, חופשות ארוכות יותר(כמקובל במערכת החינוך הציבורית), יום חופשי בשבוע, תמיכה רגשית מצד ממונים והורים. שינויים מרחיקי לכת אלו מחייבים תקציבי עתק(מעל ומעבר לתקציבים שמוקדשים כעת לחינוך לגיל הרך).

 כל תכנית שתיבנה מחייבת מיפוי ראשוני של הילדים ושל מסגרות החינוך.

עוד משהו על השימוש במונח גננת בהקשר  העובדת בחינוך לגיל הרך. חשוב שהציבור ואנשי תקשורת יהיו ערים לכך שהשימוש במונח "גננת" מתאים רק למי שהשלים תואר אקדמי  ותעודת הוראה בחינוך לגיל הרך. העובדות במסגרות החינוך הפרטיות ובמעונות היום אינן לרוב גננות וחשוב להקפיד על שימוש מותאם בכינויי עובדים כדי לא להטעות את הציבור.

הצעת קווים מנחים לתכניות ארוכות וקצרות טווח

מדינת ישראל תעשה היסטוריה באמת, אם תבנה תכנית רב שנתית שהיא מערכתית וכוללת, ושתעוגן בחקיקה ותוכל לצאת לפועל ללא קשר להתחלפות הצפויה של ממשלות. זה מה שהמועצה לגיל הרך אמורה לעשות.

יש צורך להעביר את האחריות  על חינוך התינוקות והפעוטות למשרד החינוך ולהגדיר את תכולת האחריות של משרד החינוך ושל המועצה המוצעת לחינוך בגיל הרך.

  • הכרחי להגדיר מהן מסגרות החינוך הכפופות למשרד החינוך?(מעונות יום, משפחתונים, גנים פרטיים?)
  • חשוב לתת את הדעת למי ולאיך מטפלים בילדים בני לידה עד 3 המצויים בבתים.

צורך בהגדרת תכנית כוללת לטווח ארוך

להלן מספר נקודות התייחסות שאותן יש לדעתי  לקחת בחשבון:

  • הגדרת מסגרות להכשרת מחנכות שעובדות בגיל הרך
  • הגדרת תכנון לאומי שמתמקד במגוון של מסגרות חינוך תוך התאמתם למאפיינים תרבותיים שונים
  • הגדרת ואכיפת תנאי עבודה לצוותים במסגרות החינוך: כמות שעות העבודה, חופשות, כמות ילדים באחריותן
  • הגדרת תנאיי קבלה לעבודה כמחנכות לגיל הרך
  • הגדרת מדיניות של קשר בין הממסד החינוכי למשפחות הילדים
  • הגדרת מקצוע המטפלת לגיל הרך כמקצוע שמחייב רישיון על מנת לעסוק בו

צורך בהגדרת פעולות לטווח קצר

  • מיפוי מסגרות חינוך, השכלת מחנכות, צרכים של הילדים, המשפחות, המחנכות;
  • מחקר שמתחקה אחרי סוגי מסגרות מגוונים שעשויים לתת מענה  לילדים  בני לידה עד שלוש עם צרכים שונים ולמשפחות עם העדפות מגוונות; מעונות יום גדולים אינם מתאימים לכל הילדים; הורים שונים עשויים להעדיף  סידורי טיפול וחינוך מגוונים(בין היתר תשלום לאחד ההורים שנשאר תקופה ממושכת בבית כנגד סבסוד של חינוך תינוק אחר שמקבל טיפול במעון);
  • הגדרות אוכלוסיות ילדים, מחנכות, הורים בסיכון והפניית משאבים לטיפול במצבי סיכון;
  • דרישה של רישיון לעסוק במקצוע מטפלת/מחנכת לגיל הרך אוניברסאלי(בדומה לרשיון הנהיגה);
  • הכנסת כל המסגרות לחינוך לגיל הרך לפיקוח;
  • שיפור הדרגתי של תנאיי ההעסקה של המחנכות במסגרות החינוך השונות;
  • הגדרת רישיון למסגרות חינוך לגיל הרך קבוצתיות ;
  • אכיפת פיקוח על כל מסגרות החינוך לגיל הרך;
  • בניית תשתיות קהילתיות לתמיכה במסגרות חינוך לגיל הרך בשיתוף עם הרשויות המקומיות.

חשוב ביותר לזכור שבניית מעונות יום בלבד לא תפתור את הבעיה. מדובר במראית עין של פתרון ולא בפתרון אמיתי!

תכנית חירום לאומית לחינוך לידה עד שלוש תהיה תכנית יקרה. אני לא כלכלית ולא יכולה להציע מקורות מימון. ד"ר איל ארגוב, ראש תחום מקרו בחטיבת המחקר בבנק ישראל בשני מאמרים שכתב בעיתון גלובס,  בגליון של ימים א'-ב', 7-8 באוגוסט 2016, הציע להגדיל מסים  שיוקצו בין היתר לחינוך לילדים בני לידה עד שלוש.  הוא ממליץ "לחזק את הרכיב החינוכי במעונות היום, בהתאם לוועדת טרכטנברג,שגם לגיבושה תרמו נציגי הבנק, זאת על רקע הממצאים כי איכות החינוך בישראל ומיומנויות היסוד של אזרחי ישראל נמוכות יחסית בהשוואה ל-OECD." 

מצב הגרעון התקציבי שעמו תצטרך להתמודד הממשלה שתקום אחרי בחירות ספטמבר 2019 עלול לדחוק הצדה את החינוך לידה עד שלוש. הכרחי שכאזרחים וכאנשי מקצוע נתבע טיפול בבעיות היסוד של החינוך לידה עד שלוש בישראל,.

לסיכום, הקורבנות של מצב החינוך לידה עד שלוש בארץ הם התינוקות ופעוטות וגם המטפלות במסגרות החינוך שעובדות בתנאיים בלתי אפשריים. אמנם הן בחרו לעבוד בעבודה הזו, ושום דבר לא מצדיק התעללות, אבל הורים חייבים להבין שבני אנוש סבירים אינם יכולים לעמוד לאורך זמן בתנאי העבודה הקשים המתקיימים במסגרות החינוך לגיל רך. לאור כל אלו נדרשת תכנית מקיפה שכוללת הכשרה הולמת דומה לזו של הגננות, מציאת מנגנוני איתור עובדות מתאימות, שיפור תנאי החיים והעבודה במעונות ובמסגרות חינוך אחרות לגיל הרך ופיקוח הולם, והעברת האחריות על החינוך לידה עד שלוש למשרד החינוך. חשוב שנבין שהסדרה של מצב המעונות איננה פותרת את הבעיה כיוון שרוב התינוקות והפעוטות אינם נמצאים במעונות היום המפוקחים על ידי משרד העבודה והרווחה.  חשוב גם שהציבור ידע שהמטפלות העובדות במסגרות חינוך לגיל לידה עד שלוש, אינן לרוב גננות. הורים רשאים לשאול מהי ההשכלה של העובדות. אם לעובדות אין תואר אקדמי ראשון ותעודת הוראה בחינוך לגיל הרך-אזי עובדות אלו אינן גננות. לאור כל אלו נראה לי די מובן מדוע חיוב של התקנת מצלמות במסגרות חינוך לגיל הרך לא יפתור את הבעיה.

אף שבמהלך שנת 2018 נעשו צעדים להתמודדות עם בעיות היסוד של החינוך לידה עד שלוש-חוק המעונות והקמת המועצה לגיל הרך-צעדים אלו לא יפתרו את המצוקה של התינוקות והפעוטות במסגרות החינוך לידה עד שלוש בטווח הקצר. חשוב שנבין שמקרי ההתעללות המתגלים בתקשורת הם קצה הקרחון. רבים מאוד מהתינוקות והפעוטות המצויים במסגרות החינוך לגיל הרך אינם מקבלים מענה לצרכיהם אף שהם לא חשופים להתעללות קיצונית ישירה. על הממשלה שתקום לבנות תכנית חירום לאומית להתמודדות עם בעיות היסוד של החינוך לידה עד שלוש תכנית שתבטיח הקטנת היחס מבוגר ילד במסגרות החינוך לגיל הרך, לצד סינון, הכשרה ופיקוח משופרים.  בהיעדר תקציב העתק הנדרש לשיפור  מצב החינוך לגיל הרך, שימוש ביניים בבנות שירות לאומי ומורות חיילות עשוי להיות חלק מתכנית חירום לאומית מעין זו.

חוק הפיקוח על מעונות היום-צעד חשוב אבל לא מספיק-לדרוש מהמחנכות הכשרה של גננת מוסמכת בכירה

לפני ימים אחדים התבשרנו על  האישור בקריאה שניה ושלישית של חוק הפיקוח על מעונות היום. החוק עבר בסופו של דבר כחוק ממשלתי אליו הצטרפו מגישי חוקים פרטיים בנושא (בהובלת ח"כ שאשא ביטון). חוק זה מתמקד בתנאים לפתיחת מסגרות חינוך לגיל הרך שבהם נמצאים 7 פעוטות או יותר. הרגולציה מתמקדת בבדיקת הרקע של המטפלות(ללא עבר פלילי ורקע נפשי) ולטיב ומיקום המבנה שבו תשוכן המסגרת החינוכית. רוב הכסף (280 מיליון שקלים) יוקדש לפיקוח וחלקו להקמת מעונות יום. נזכיר גם שהמוטיבציה להעביר את החוק מהר ככל האפשר נבעה מהשלכות המקרה המזעזע של גרימת המוות של הפעוטה יסמין וינטה על ידי מטפלת במסגרת פרטית(שבה במקרה הייתה מותקנת מצלמה).

הידיעה על קבלת החוק הייתה מלווה בהצהרות דרמטיות[ "עשינו היסטוריה"] מצד האנשים שהביאו לחקיקתו.  הציבור הגיב בצורה די מאופקת כהרגלו לחדשות אלו. כרגיל יש משהו לא מובן לי בניגוד בין חשיבות ודחיפות  הטיפול בחינוך לידה עד שלוש במדינת ישראל, ובין העובדה שאיכות החינוך בגילאים אלו נוגעת  לכולנו, לבין  היעדר המעורבות המאסיבית של הציבור בקידום חינוןך איכותי של ממש לתינוקות ולפעוטות.

במקביל להעברת החוק התבשרנו באמצעות כתבה בעיתון גלובס על הפעלת פיילוט שמתמקד בחינוך לגיל הרך במספר ישובים-פיילוט שמסתמנת אפשרות של בדיקת יעילותו על ידי האוניברסיטאות. נראה שלצורך הפיילוט נבחרו מעונות היום שתנאיי העבודה בהם הכי קרובים למה שהמליצה וועדת הסטנדרטים שפרופ' מיקי רוזנטל עמדה בראשה. הפייילוט ילווה ככל הנראה במחקר אורך. להלן טבלה שהופיעה בכתבתו של עמרי זרחוביץ בתאריך 23.10.2018 וכוללת פרטים מרכזיים על התכנית: כגון משכה של התכנית, עלותה, הישובים שבהם היא תפעל ומקורות מימון של התכנית. עד כמה שידוע לי תכנית הפיילוט יצאה לדרך לפני מאמצי החקחקה של החוק לפיקוח מעונות היום.

הפיילוט החל ביישובים "חלשים"

הפיילוט לפי רותם עזר-אליהו, מנהלת מיזם הינקות בשותפות קרן רש"י, אשלים והאגף למעונות יום ומשפחתונים, אשר התראינה לכתבה  "מבוסס על תפישה לפיה לרשות המקומית יש תפקיד משמעותי, יחד עם הממשלה, באספקת שירותים מקיפים"… "כיום ברוב הרשויות, הרשות מכירה את הילדים לראשונה בגיל שלוש, כשהם נרשמים לגן, ולא ביום שהם נולדים. אין חובה לרשויות להכיר את המשפחות ולעקוב אחר התפתחות הפעוטות". בפיילוט יש כוונה לשתף את הורי הילדים.

שני מיזמים אלו-חוק הפיקוח על המעונות ופיילוט הישובים-יתרמו כתוצאת לוואי שלהם, למיפוי מסגרות החינוך לגיל הרך-דבר חשוב כשלעצמו כיוון שהיום אין איש יודע היכן מתחנכים תינוקות ופעוטות במדינה. חשוב גם לחשוב על האפשרות  שהחוק יביא לסגירה של גנים פרטיים, בשל עלות תהליכי הרישוי. מה שישאר הוא מצד אחד מעונות גדולים ומצד שני ריבוי של מסגרות פרטיות של עד שישה ילדים שיפעלו מתחת לרדאר הפיקוח. לא ברור אם התפתחות זאת תיטיב עם הילדים.

ברקע מצוי גם חוק המצלמות שטרם הועבר בקריאה שניה ושלישית אבל סביר שגם הוא יעלה לדיון ויאושר בכנסת.

תוצאת תמונה עבור ‪incomplete puzzle‬‏

לכאורה הכל נהדר. אנחנו בכיוון הנכון. ובאמת אני חושבת שטוב שהממשלה מתחילה לטפל בבעיות היסוד של חינוך ילדים לידה עד שלוש.  מבקשת, עם זאת, להזכיר את בעיות היסוד, את המחלות הכרוניות של החינוך לילדים בגיל לידה עד שלוש במדינת ישראל. נזכיר את ממצאי דו"ח ה-OECD שמוזכר הן בכתבה בגלובס ועליו  כתבתי גם בבלוג זה: חוסר השקעה בתשתיות, איכות ירודה של החינוך שלו זוכים ילדים בני לידה עד שלוש. החוק שנחקק וגם המצלמות לא יעשו דבר לשיפור איכות החינוך במסגרות החינוך לגיל הרך.  לא יתרמו כלל לצמצום הפערים בין אוכלוסיות שונות במדינת ישראל-אחת מבעיות היסוד שמוזכרת פעם אחר פעם בדוחות ה-OECD. פינלנד מובילה עולמית בחינוך בזכות איכות הגננות והמורים שלומדים בה.  יש לזכור שהזרמת כספים למפקחים ומצלמות לא הביאו  בשום מקום בעולם לחינוך איכותי ולהישגים טובים. 

עמיתתי עידית צולמן היטיבה לתאר בכתבתה לכלכליסט את היתרונות ואת החסרונות של חוק הפיקוח על המעונות כפי שהוא חוקק. החשש הוא שהחוק מרבה בפיקוח וזונח את המהות: מה שנזנח לדבריה של צולמן הוא  ההון האנושי. חוק המעונות לא יביאו לשיפור איכות החינוך שהטיפול הוא חלק ממנו . חשוב מאוד שלא נסתפק עבור התינוקות והפעוטות במינימום ההכרחי. חשוב לבנות תנאים אשר יביאו לחינוך איכותי. כדי שזה יקרה הכרחי שהמחנכות שעובדות עם תינוקות ופעוטות יהיו בעלות רקע והכשרה לבנות אינטראקציות  מטפחות למידה וחשיבה על רקע הבטחת הביטחון הרגשי והפיזי של הילדים. החוק אמור לספק רק את הביטחון הפיזי של הילדים ולא לתרום דבר לביטחון הרגשי וללמידה שלהם. לא מספיק לצפות כתנאי סף לכניסה למקצוע היעדר רקע פלילי ונפשי! מזכירה שברוב המקרי ההתעללות שעלו לדיון בתקשורת לא היו מעורבות מחנכות עם רקע פלילי או נפשי מוכר. כפי שכתבתי שוב ושוב, ברוב המקרים היעדר הכשרה ותנאי עבודה קשים בהובילו להתעללות. כדי שמחנכות ומחנכים במסגרות החינוך יעשו את עבודתם נאמנה נחוצים הכשרה הולמת וגם תנאיי עבודה סבירים(הקטנת הקבוצות והתאמת המשרות לאלו של עובדי הוראה). גודל המשרות של המטפלות במעונות היום הוא כשל פקידים ולא כשל אנשים שעובדים בחינוך ובטיפול. 

הפיילוט בישובים מבורך בעיקר בשל הפניית הזרקור לרשויות המקומיות כמי שאמורות ליטול אחריות על חינוכם של הילדים בתמיכת תקציבים שמתקבלים מהמדינה. חשוב באמת לעקוב אחרי התפתחותם של הילדים שמשתתפים בפיילוט לאורך שנים. אין היגיון רב להמתין לתוצאות הפיילוט על מנת לשאוף בהדרגה ליישום מסקנות וועדת הסטנדרטים במסגרות השונות. שהרי אם בפילוט יבחרו מראש במסגרות שתנאי התקינה שלהם משופרים, תוצאותיו לא יקרינו על כלל מסגרות החינוך לגיל הרך.

את הנעשה אין להשיב. לכן אני מציעה במקביל להחלת החוק ולניהול הפיילוט, יש להפנות את המחנכות שעובדות עם ילדים לידה עד שלוש ללימודים מסודרים של "גננת מוסמכת בכירה". מדובר בתעודה שעברה מהעולם עם הפיכת פרופסיית ההוראה לפרופסיה אקדמית ועם החלת רפורמת אופק חדש. היו מצבים בעבר שבהם צוותים של מעונות וסייעות הופנו להכשרה של גננות מוסמכות בכירות ששמורה זכותם  להמשיך לתואר ראשון בחינוך. אני מציעה שבמקום השתלמויות שונות ומשונות יידרש מהמחנכות -גם כאלו שעובדות-להשלים מסלול של הכשרת גננות מסומכות בכירות שמשלבת בין היבטים תיאורטיים לפרקטיים. הכשרה מסודרת שנמשכת שנתיים, שלוש תלוי באינטנסיביות שלה, על פי תכניות שמצויות בידי מכללות להוראה מן העבר הלא רחוק. כשם שגננות ומורים נדרשים להשלים הכשרה מסודרת, כך גם מחנכות שעובדות עם תינוקות ופעוטות זקוקים לסוג זה של הכשרה. מדוע לא מסתפקים בכמה עשרות של שעות השתלמות כשמדובר בגננות ומורים?  תפקיד המחנכות של התינוקות והפעוטות איננו פחות חשוב או תובעני. עבודה עם תינוקות ופעוטות מחייבת משאבי נפש ושיקול דעת. באמת אין סיבה לדרוש פחות הכשרה מהם. הצעתי היא להתחיל מהכשרה של גננות מסומכות בכירות עם דגש על חינוך לילדים בני לידה עד שלוש היא סוג של שלב ראשון בדרך לדרוש, בהמשך, תואר ראשון בחינוך לגיל הרך, בדומה לנדרש מגננות ומורים. 

לסיכום, חוק הפיקוח על מעונות היום הוא צעד רגולטורי חשוב להכרה בחשיבות חייהם של תינוקות ופעוטות בני לידה עד שלוש. החוק, הפילוט והתקנת המצלמות (מהלך שיושלם וודאי בקרוב) אינם פותרים את בעיית האיכות הירודה של  החינוך לגיל הרך במדינת ישראל-איכות ירודה שזוכה לאזכורים בלתי מחמיאים בדו"חות ה-OECD. שיפור האיכות של החינוך לילדים בני לידה עד שלוש מחייב הכשרה מסודרת של המחנכות ומחנכים שעובדים עם תינוקות ופעוטות ושינוי דרסטי של תנאי העבודה שלהם. בפוסט זה הצעתי לחייב מחנכים ומחנכות בהכשרה של גננת מוסמכת בכירה. הדבר אפשרי כיוון שבמכללות להוראה ישנה תשתית של ידע וארגון לקיום הכשרות אלו. מסלול זה של הכשרה עדיף על קיום השתלמויות על ידי גופים שונים בהיקפים קטנים ולא מחייבים. באשר להסתכלות מאקרו על המערכת שווה שקובעי המדיניות יחשבו על יצירת תיעדוף והשקעת משאבים גדולים של המדינה באיכות החינוך. נדרשת הבנה שפיקוח ומעקב אינם פותרים את בעיית איכות החינוך!

מה הופך את העבודה במסגרות החינוך לגיל הרך בארץ לקשה כל כך ולמה מצלמות[לבד] לא יפתרו את הבעיה ?

פוסט זה נכתב אחרי חשיפת עדויות קשות על חשדות להתעללות בילדים במסגרות חינוך לידה עד שלוש במדינת ישראל. במקרה אחד מזעזע דובר על התעללות שהביאה למותה של תינוקת.

חשיפת המקרים האלו הביאה לגל מחאות של הורים שאני מקווה שלא ירפו עד אשר תיבנה תכנית חירום לאומית לטיפול בחינוך התינוקות והפעוטות עד גיל שלוש. במקביל, לתכנית טיפול וחינוך והכשרת כוח אדם, חייבת להתלוות גם תכנית שמתמקדת בפיקוח על מסגרות החינוך.

לנוכח העדויות הקשות, צפה שוב ועולה הצעת החוק שתחייב התקנת מצלמות במסגרות החינוך לגיל הרך. בפוסט זה אנסה להסביר(שוב) מדוע הצעה זו איננה מספקת. החשש שלי הוא שרבים יראו באישור החוק סוג של פתרון שיניח את דעתם של קובעי המדיניות ואלו לא יטפלו באמת בבעיות היסוד שגורמות להזנחה פושעת של חינוכם של הילדים לידה עד שלוש במדינת ישראל. ואכן נזכיר שהקמת המועצה לגיל הרך שאמורה הייתה להתחיל לפעול בפברואר 2018 תקועה וביום א, 17.6 דחתה הממשלה בשלושה שבועות את הדיון בחוק הפיקוח על מעונות היום.

חשוב להבין מדוע אנו עדים לריבוי של מקרי התעללות רגשית ופיזית בתינוקות ופעוטות

בעיניי חשוב שקובעי המדיניות והאזרחים(שהם הורים ובני משפחה אחרים) יבינו את מקורות הקשיים שמובילים ליחס מתנכל שגובל לעתים באלימות כנגד תינוקות ופעוטות. על אף המקרים המזעזעים שמתפרסמים בתקשורת לאחרונה, איני חושבת שהמחנכות והמטפלות שעובדות במסגרות החינוך לגיל הרך  הן חבורת סדיסטים שבחרו לעבוד במסגרות אלו כדי לפגוע בילדים. מדובר באנשים(נשים לרוב) שמחוסר ברירה פנו לעבודה שאינה דורשת מהם הסמכה כלשהי מבלי לדעת למה באמת הם נכנסים עבודה טיפולית-חינוכית בתינוקות ופעוטות היא עבודה תובענית למדי מבחינה רגשית ופיזית. מטפלת נדרשת במהלך יום עבודה ארוך, שישה ימים בשבוע , קרוב לחמישים שבועות בשנה להתמודד עם תביעות לגיטימיות ובכי של תינוקות ופעוטות שעדיין אינם יודעים לבטא את צרכיהם במילים. לתינוקות אכן זכות מלאה לקבל טיפול הולם בצרכיהם. אבל נוצר פער בין מה שהתינוקות צריכים לבין מה שהמטפלות יכולות לתת. לצד הטיפול האישי בתינוקות ופעוטות, נדרשות המטפלות לטפל בסביבה ולהנחות פעילויות חינוכיות מבלי שיהיו להן מספיק ידע וכלים לעשות זאת.  מציאות זו שוחקת למדי ומביאה אנשים שלא מספיק מודעים ככל הנראה לחשיבות תפקידם לבטא את התסכול שלהם  בחוסר סבלנות ואף בפגיעה אקטיבית בילדים. תופעות של אובדן אנושיות מתלוות לשחיקה מקצועית.

מבקשת להזכיר שתופעת או אפילו "תסמונת השחיקה נחקרה רבות. תופעה זו מוגדרת על ידי פוידנגר(אצל פינצקר וחן, 2010) כ:"… מצב של עייפות ושל התרוקנות הכוחות הפיזיים והנפשיים של העובד. מקורות השחיקה נובעים, ככול הנראה, משאיפה מוגזמת להגשים ציפיות בלתי ריאליות שמוצבות על ידי האדם עצמו בהתאם לערכיו או בהתאם לערכי החברה". במחקר שלהן מצאו פינצקר וחן שלושה מקורות מרכזיים לשחיקת מורים בתחילת דרכם המקצועית: 1. עומס ואינטנסיביות;2. יחס נעדר אמפתיה מצד הנהלה ועמיתים;3. הלם מציאות שמתמקד בעיקר בפער בין המצוי לרצוי.

מקור האיור

אם מורים סובלים משחיקה, מטפלות מועמדות לסבול משחיקה שבעתיים כיוון שתנאיי העבודה שלהן מפרכים: שמונה תשע שעות ביום,  מעט חופשות, שכר מינימום. עד כמה שידוע לי לא נערכו מחקרים שהתמקדו בשחיקת מטפלות במסגרות חינוך לידה עד שלוש.

מה יש לעשות?

חשוב קודם כל שקובעי המדיניות והציבור-בין היתר ציבור ההורים שמפקיד את ילדיהם בידי מסגרות החינוך השונות, יבינו את מציאות העבודה השוחקת במסגרות אלו. חשוב שאנשים יפנימו שאיכות הקשר בין מבוגרים לתינוקות ופעוטות הוא הרכיב המרכזי ביותר בעבודה זו. קשר שיש בו מתן תחושת ביטחון לצד גבולות לילדים.

התקנת מצלמות לא תפתור את בעית השחיקה ולא תתרום ליצירת קשרים טובים בין המטפלות לתינוקות והפעוטות. אנחנו עדים לכך שהתנכלות לתינוקות קורית גם  במסגרות שמותקנות בהן מצלמות. לא זו בלבד שהמצלמות לא תמנענה התנכלויות של מטפלות שחוקות  שאיבדו את הסבלנות, אלא שוודאי שהן לא תקדמנה  יצירת קשרים של אמון בין המטפלות לבין הילדים והוריהם. 

מה שנדרש הוא אפוא גם בחירה מוקפדת של אנשים, גם הכשרה מקצועית אמיתית ולא קורסים מזדמנים ולא פחות מכך יצירת תנאי עבודה סבירים דומים לאלו של הגננות במסגרות החינוך שתחת הפיקוח של משרד החינוך. הדבר מחייב הקטנת כמות הילדים שבאחריותה הישירה של כל מטפלת, חופשות ארוכות יותר(כמקובל במערכת החינוך הציבורית), יום חופשי בשבוע, תמיכה רגשית מצד ממונים והורים. שינויים מרחיקי לכת אלו מחייבים תקציבי עתק(מעל ומעבר לתקציבים שמוקדשים כעת לחינוך לגיל הרך).

יתרה מזו, חשוב להבין שכ77% מהילדים(ליאור דטל,דה מרקר, 13.6.2018) נמצאים במסגרות חינוך בלתי מפקוחות. בשל היעדר הפיקוח והפקרת הילדים והתינוקות לידה עד שלוש, אין לאיש במדינת ישראל נתונים לגבי שיבוצם של התינוקות והפעוטות ולגבי  מסגרות החינוך הפרטיות עצמן. לכן כל תכנית שתיבנה מחייבת מיפוי ראשוני של הילדים ושל מסגרות החינוך.

עוד משהו על השימוש במונח גננת בהקשר  העובדת בחינוך לגיל הרך. חשוב שהציבור ואנשי תקשורת יהיו ערים לכך שהשימוש במונח "גננת" מתאים רק למי שהשלים תואר אקדמי  ותעודת הוראה בחינוך לגיל הרך. העובדות במסגרות החינוך הפרטיות ובמעונות היום אינן לרוב גננות וחשוב להקפיד על שימוש מותאם בכינויי עובדים כדי לא להטעות את הציבור.

הצעת קווים מנחים לתכניות ארוכות וקצרות טווח

מדינת ישראל תעשה היסטוריה באמת, אם תבנה תכנית רב שנתית שהיא מערכתית וכוללת, ושתעוגן בחקיקה ותוכל לצאת לפועל ללא קשר להתחלפות הצפויה של ממשלות. זה מה שהמועצה לגיל הרך אמורה לעשות.

יש צורך להעביר את האחריות  על חינוך התינוקות והפעוטות למשרד החינוך ולהגדיר את תכולת האחריות של משרד החינוך ושל המועצה המוצעת לחינוך בגיל הרך.

  • הכרחי להגדיר מהן מסגרות החינוך הכפופות למשרד החינוך?(מעונות יום, משפחתונים, גנים פרטיים?)
  • חשוב לתת את הדעת למי ולאיך מטפלים בילדים בני לידה עד 3 המצויים בבתים.

צורך בהגדרת תכנית כוללת לטווח ארוך

להלן מספר נקודות התייחסות שאותן יש לדעתי  לקחת בחשבון:

  • הגדרת מסגרות להכשרת מחנכות שעובדות בגיל הרך
  • הגדרת תכנון לאומי שמתמקד במגוון של מסגרות חינוך תוך התאמתם למאפיינים תרבותיים שונים
  • הגדרת ואכיפת תנאי עבודה לצוותים במסגרות החינוך: כמות שעות העבודה, חופשות, כמות ילדים באחריותן
  • הגדרת תנאיי קבלה לעבודה כמחנכות לגיל הרך
  • הגדרת מדיניות של קשר בין הממסד החינוכי למשפחות הילדים
  • הגדרת מקצוע המטפלת לגיל הרך כמקצוע שמחייב רישיון על מנת לעסוק בו

צורך בהגדרת פעולות לטווח קצר

  • מיפוי מסגרות חינוך, השכלת מחנכות, צרכים של הילדים, המשפחות, המחנכות;
  • מחקר שמתחקה אחרי סוגי מסגרות מגוונים שעשויים לתת מענה  לילדים  בני לידה עד שלוש עם צרכים שונים ולמשפחות עם העדפות מגוונות; מעונות יום גדולים אינם מתאימים לכל הילדים; הורים שונים עשויים להעדיף  סידורי טיפול וחינוך מגוונים(בין היתר תשלום לאחד ההורים שנשאר תקופה ממושכת בבית כנגד סבסוד של חינוך תינוק אחר שמקבל טיפול במעון);
  • הגדרות אוכלוסיות ילדים, מחנכות, הורים בסיכון והפניית משאבים לטיפול במצבי סיכון;
  • דרישה של רישיון לעסוק במקצוע מטפלת/מחנכת לגיל הרך אוניברסאלי(בדומה לרשיון הנהיגה);
  • הכנסת כל המסגרות לחינוך לגיל הרך לפיקוח;
  • שיפור הדרגתי של תנאיי ההעסקה של המחנכות במסגרות החינוך השונות;
  • הגדרת רישיון למסגרות חינוך לגיל הרך קבוצתיות ;
  • אכיפת פיקוח על כל מסגרות החינוך לגיל הרך;
  • בניית תשתיות קהילתיות לתמיכה במסגרות חינוך לגיל הרך בשיתוף עם הרשויות המקומיות.

חשוב ביותר לזכור שבניית מעונות יום בלבד לא תפתור את הבעיה. מדובר במראית עין של פתרון ולא בפתרון אמיתי!

תכנית חירום לאומית לחינוך לידה עד שלוש תהיה תכנית יקרה. אני לא כלכלית ולא יכולה להציע מקורות מימון. ד"ר איל ארגוב, ראש תחום מקרו בחטיבת המחקר בבנק ישראל בשני מאמרים שכתב בעיתון גלובס,  בגליון של ימים א'-ב', 7-8 באוגוסט 2016, הציע להגדיל מסים  שיוקצו בין היתר לחינוך לילדים בני לידה עד שלוש.  הוא ממליץ "לחזק את הרכיב החינוכי במעונות היום, בהתאם לוועדת טרכטנברג,שגם לגיבושה תרמו נציגי הבנק, זאת על רקע הממצאים כי איכות החינוך בישראל ומיומנויות היסוד של אזרחי ישראל נמוכות יחסית בהשוואה ל-OECD." בהקשר זה מבקשת להזכיר שלממשלה יש בעיה "קשה" להחליט מה לעשות בעודף המסים שנגבו בחודשים האחרונים. אני מציעה שכספים אלו יישמרו לטיפול  במצב החינוך לגיל הרך (לידה עד 3) כחלופה להפחתת מסים שתיטיב עם האוכלוסיות המבוססות במדינה.

לסיכום, הקורבנות של מצב החינוך לידה עד שלוש בארץ הם התינוקות ופעוטות וגם המטפלות במסגרות החינוך שעובדות בתנאיים בלתי אפשריים. אמנם הן בחרו לעבוד בעבודה הזו, ושום דבר לא מצדיק התעללות, אבל הורים חייבים להבין שבני אנוש סבירים אינם יכולים לעמוד לאורך זמן בתנאי העבודה הקשים המתקיימים במסגרות החינוך לגיל רך. לאור כל אלו נדרשת תכנית מקיפה שכוללת הכשרה הולמת דומה לזו של הגננות, מציאת מנגנוני איתור עובדות מתאימות, שיפור תנאי החיים והעבודה במעונות ובמסגרות חינוך אחרות לגיל הרך ופיקוח הולם, והעברת האחריות על החינוך לידה עד שלוש למשרד החינוך. חשוב שנבין שהסדרה של מצב המעונות איננה פותרת את הבעיה כיוון שרוב התינוקות והפעוטות אינם נמצאים במעונות היום המפוקחים על ידי משרד העבודה והרווחה.  חשוב גם שהציבור ידע שהמטפלות העובדות במסגרות חינוך לגיל לידה עד שלוש, אינן לרוב גננות. הורים רשאים לשאול מהי ההשכלה של העובדות. אם לעובדות אין תואר אקדמי ראשון ותעודת הוראה בחינוך לגיל הרך-אזי עובדות אלו אינן גננות. לאור כל אלו נראה לי די מובן מדוע חיוב של התקנת מצלמות במסגרות חינוך לגיל הרך לא יפתור את הבעיה.

 

נדרש שילוב של תכנית חירום לאומית להסדרת החינוך לידה עד שלוש ותכנית ארוכת טווח לשיפור איכות החינוך

מקרה ההתעללות שסופה מות הפעוטה יסמין וינטה שהתפרסם לפני יומיים מהווה תזכורת כואבת, בלתי נסבלת ממש, להזנחה הפושעת שמאפיינת את הפיקוח של מסגרות החינוך לבני לידה עד שלוש. לפני כשנה ושלושה חודשים, פרסמתי פוסט שהציע לראות במצב החינוך לגיל הרך(לידה עד שלוש)  מצב חירום לאומי. מצב חירום מחייב מטבעו תכנית חירום!

תוצאת תמונה עבור ‪emergency‬‏

 

מקור האיור

ידוע לי שמושקעים סכומי כנס לא מבוטלים בבניית תכניות חינוכיות למסגרות החינוך לגיל הרך אשר הולכות ונבנות בכמה מוסדות להשכלה גבוהה בארץ. אלא שתכניות אלו אינן תחליף לתכנית חירום שיש להפעיל לאלתר להכנסת פיקוח על מסגרות החינוך לידה עד שלוש. העובדה שמסגרת החינוך שבה קרה המקרה המזעזע בפתח תקווה לפני כשבועיים(והתפרסם לפני יומיים)  ממשיכה לפעול תחת שם חלופי(מיקי מאוס במקום מאשה והדוב) ללא מפריע רק מלמד על ההזנחה הבלתי נסבלת הקיימת במדינת ישראל בנוגע למסגרות חינוך לידה עד שלוש.

הכואב מכל הוא שהאמת ידועה לכולם ואיש לא חושב שיש לכנס צוות חירום לטיפול מיידי  בסוגיית הפיקוח על מסגרות החינוך לתינוקות ולפעוטות על צוותיהן. העובדה שכל אדם יכול להתקבל לעבודה הבלתי משתלמת הזו וכל אדם יכול לפתוח מסגרת חינוך לילדים בני לידה עד שלוש היא בלתי נתפסת ממש.

אני מאוד מקווה שההורים יתגייסו במקרה זה ולא ירפו עד שתגובש תכנית חירום לאומית לאיתור כל המסגרות לגיל הרך בארץ ולבניית מודל של סינון ופיקוח מיידיים. ברור שהדבר איננו קל, כי הורים וילדים זקוקים לפתרונות. אבל הכרחי  להתחיל בבניית תכנית שכזו.

למרות חומרתו של המקרה האחרון, לא הופתעתי! היעדר ההסדרה והפיקוח בכל הקשור למסגרות החינוך לגיל הרך ותנאיי העבודה הבלתי נסבלים ברבות מהן "מבטיחים" את התרחשותם של המקרים המזעזעים שנחשפים מדי פעם בתקשורת. מדובר במצב חירום מתמשך.

המדינה ערוכה  להכרזה של מצב חירום ביטחוני. יש תרחישים להתמודדות עם מצבים כאלו. אף שתכניות אלו אינן מושלמות ומתלוות ליישמון תקלות מדובר בתרחשים  מוכרים וידועים. בשנים שבהן תקציב המדינה לא אפשר הצטיידות במצב חירום ביטחוני הוטלו  מלווי ביטחון. אבל היה מובן מאליו שהמדינה חייבת להצטייד ולהיערך לתרחשים ביטחוניים מאיימים.

המצב של החינוך לגילאי לידה עד שלוש בארץ הוא מצב חירום מתמשך. יש כל הזמן טפטופים של אזעקות אמת(חשיפת מקרים של תקלות בלתי נסבלות במסגרות החינוך). בעקבותיהן מתפרסמים תחקירים וכתבות ואז…שום דבר לא קורה.

 המחשבה שהמדינה מפקירה את  צעירי אזרחיה קשה מנשוא!

נשאלת השאלה מה צריך לקרות על מנת שהמדינה תתגייס לבנות תכנית לאומית שנותנת מענה למשפחות שלהן תינוקות ופעוטות שיהיו אזרחי העתיד במדינה? מי יילחם  כדי להביא לכך שהמדינה תיקח אחריות על התינוקות והפעוטות הנולדים בה?

נזכיר את בעיות היסוד

בנוסף להיעדר מקומות זמינים במסגרות חינוך מפוקחות, עולה שתנאיי החיים והעבודה במסגרות החינוך המפקוחות הם בלתי מספיקים ובלתי נסבלים. מספר התינוקות והפעוטות באחריותה של כל מטפלת בלתי נסבל. עליית שכר המטפלות  שהושגה אחרי השבתת מעונות היום אשתקד הייתה מזערית(עומדת היום על כ5400 ש"ח) על 9 שעות עבודה ביום ואחד עשר וחצי חודשים בשנה. התקינה במעונות לא השתפרה. תנאיי עבודה קשים אלו מביאים לכך שקשה עד בלתי אפשרי למשוך לעיסוק במקצוע אנשים עם הכשרה מינימאלית. פחות או יותר כל מי שמעונינת לעבוד במעונות יום מתקבלת והתאמתה לעבודה  נבדקת תוך כדי עבודה(נתונים אלו עלו בתחקיר בערוץ 10 בחודש מרץ 2017).

מדינת ישראל היא מדינה שמעודדת ילודה ומייד אחרי הלידה מפקירה את הילדים ואת משפחותיהם !

אין בארץ כל חשיבה ותכנון של יצירת תנאיים לטיפול וחינוך מינימאליים לתינוקות ופעוטות. מה שמוסיף למצוקה הוא חוסר ההתאמה המתמשך והמובנה בין שעות העבודה  של הורי הילדים לבין שעות הפעולה של מסגרות החינוך. זאת ועוד, כמו בתחומים נוספים של מה שקרוי "יוקר המחיה"  בישראל, גם כאן יש חוסר התאמה בין משכורות ממוצעות של עובדים לבין עלות של טיפול וחינוך נאותים בתינוקות ובפעוטות.

כל הורה וכל משפחה חייבים למצוא לעצמם פתרונות לטיפול ולחינוך בילדים. משפחות מבוססות מוצאות פתרונות שעלותם בלתי משגת לרוב  המשפחות הצעירות. כך גם  נבנית כבר מההתחלה התשתית לאי השוויון בין אנשים הקיים במדינה.

מה נדרש לעשות?

שילוב של תכנית חירום מיידית ותכנית ארוכת טווח. 

תכנית החירום המיידית מחייבת איתור וזיהוי מסגרות החינוך לגיל הרך והטלת פיקוח עליהן וחשיבה על פתרונות חלופיים במקום מסגרות החינוך שייסגרו בשל אי התאמה.

בנוסף נדרשת תכנית מקיפה  וארוכת טווח. יש לזכור שהחינוך והטיפול בבני לידה עד שלוש כולל ילדים המצויים במעונות יום מפקוחים; ילדים שנמצאים בבתים בטיפול ההורים, בני משפחה או מטפלות פרטיות; ילדים שנמצאים במשפחתונים מפוקחים;וילדים הנמצאים במסגרות חינוך פרטיות שהבדלים גדולים פעורים ביניהן ביחס לאיכות הטיפול בהן. חלק מהילדים המצויים בסיכון הרב ביותר בשל טיפול בלתי הולם אינם נמצאים בהכרח במעונות היום המפקוחים. לכן חשוב בכל החלטה להחיל את האחריות  על כלל הילדים בני לידה עד שלוש ולא רק על הילדים שמבקרים במעונות היום של ארגוני הנשים.

החינוך לגיל הרך צריך להיות נושא בעדיפות לאומית ולא פרויקט חד פעמי . לא נושא לרפורמה כזאת או אחרת. תכנית חירום לאומית תחילה.

לכן, מדינת ישראל תעשה היסטוריה באמת, אם תבנה תכנית רב שנתית שהיא מערכתית וכוללת, ושתעוגן בחקיקה ותוכל לצאת לפועל ללא קשר להתחלפות הצפויה של ממשלות.

יש צורך להעביר את האחריות  על חינוך התינוקות והפעוטות למשרד החינוך ולהגדיר את תכולת האחריות של משרד החינוך ושל המועצה המוצעת לחינוך בגיל הרך.

  • הכרחי להגדיר מהן מסגרות החינוך הכפופות למשרד החינוך?(מעונות יום, משפחתונים, גנים פרטיים?)
  • חשוב לתת את הדעת למי ולאיך מטפלים בילדים בני לידה עד 3 המצויים בבתים.

צורך בהגדרת תכנית כוללת לטווח ארוך

להלן מספר נקודות התייחסות שאותן יש לדעתי  לקחת בחשבון:

  • הגדרת מסגרות להכשרת מחנכות שעובדות בגיל הרך
  • הגדרת תכנון לאומי שמתמקד במגוון של מסגרות חינוך תוך התאמתם למאפיינים תרבותיים שונים
  • הגדרת ואכיפת תנאי עבודה לצוותים במסגרות החינוך: כמות שעות העבודה, חופשות, כמות ילדים באחריותן
  • הגדרת תנאיי קבלה לעבודה כמחנכות לגיל הרך
  • הגדרת מדיניות של קשר בין הממסד החינוכי למשפחות הילדים
  • הגדרת מקצוע המטפלת לגיל הרך כמקצוע שמחייב רישיון על מנת לעסוק בו

צורך בהגדרת פעולות לטווח קצר

  • מיפוי מסגרות חינוך, השכלת מחנכות, צרכים של הילדים, המשפחות, המחנכות;
  • מחקר שמתחקה אחרי סוגי מסגרות מגוונים שעשויים לתת מענה  לילדים  בני לידה עד שלוש עם צרכים שונים ולמשפחות עם העדפות מגוונות; מעונות יום גדולים אינם מתאימים לכל הילדים; הורים שונים עשויים להעדיף  סידורי טיפול וחינוך מגוונים(בין היתר תשלום לאחד ההורים שנשאר תקופה ממושכת בבית כנגד סבסוד של חינוך תינוק אחר שמקבל טיפול במעון);
  • הגדרות אוכלוסיות ילדים, מחנכות, הורים בסיכון והפניית משאבים לטיפול במצבי סיכון;
  • דרישה של רישיון לעסוק במקצוע מטפלת/מחנכת לגיל הרך אוניברסאלי(בדומה לרשיון הנהיגה);
  • הכנסת כל המסגרות לחינוך לגיל הרך לפיקוח;
  • שיפור הדרגתי של תנאיי ההעסקה של המחנכות במסגרות החינוך השונות;
  • הגדרת רישיון למסגרות חינוך לגיל הרך קבוצתיות ;
  • אכיפת פיקוח על כל מסגרות החינוך לגיל הרך;
  • בניית תשתיות קהילתיות לתמיכה במסגרות חינוך לגיל הרך בשיתוף עם הרשויות המקומיות.

חשוב ביותר לזכור שבניית מעונות יום בלבד לא תפתור את הבעיה. מדובר במראית עין של פתרון ולא בפתרון אמיתי!

תכנית חירום לאומית לחינוך לידה עד שלוש תהיה תכנית יקרה. אני לא כלכלית ולא יכולה להציע מקורות מימון. ד"ר איל ארגוב, ראש תחום מקרו בחטיבת המחקר בבנק ישראל בשני מאמרים שכתב בעיתון גלובס,  בגליון של ימים א'-ב', 7-8 באוגוסט 2016, הציע להגדיל מסים  שיוקצו בין היתר לחינוך לילדים בני לידה עד שלוש.  הוא ממליץ "לחזק את הרכיב החינוכי במעונות היום, בהתאם לוועדת טרכטנברג,שגם לגיבושה תרמו נציגי הבנק, זאת על רקע הממצאים כי איכות החינוך בישראל ומיומנויות היסוד של אזרחי ישראל נמוכות יחסית בהשוואה ל-OECD." בהקשר זה מבקשת להזכיר שלממשלה יש בעיה "קשה" מה לעשות בעודף המסים שנגבו בחודשים האחרונים. אני מציעה שכספים אלו יישמרו לטיפול  במצב החינוך לגיל הרך (לידה עד 3) כחלופה להפחתת מסים שתיטיב עם האוכלוסיות המבוססות במדינה.

בפוסט זה חזרתי על חלקים  של פוסט שכתבתי במרץ 2017.