על התחשבות בזולת,סולידריות חברתית ושמירה על כללים והנחיות בעידן הקורונה

התחלתי לכתוב השבוע פוסט על החינוך הדני בעקבות כתבה שפורסמה במוסף עיתון הארץ ביום שישי שעבר, 6.3.2020. הכתבה נכתבה על ידי נועה לימונה והתבססה על הפרשנות לחינוך הדני שניתנת על ידי שני שביט שאף מרצה בנושא בישראל. באותה כתבה הועלו על נס עקרונות מרכזיים וחשובים שהם חלק מהחינוך לגיל הרך ,מההתנהלות במערכות החינוך והההתנהלות בחברה הדנית.

הרעיון המרכזי בפוסט שהתכוונתי לכתוב היה שמדובר בעקרונות ראויים ביותר במה שקשור לחינוך ילדים בכלל ובחינוך ילדים בגיל הרך בפרט, אבל מימושם בקנה מידה גדול כמו שזה קורה בדנמרק מותנה בכך הורים מורים, גננות ומטפלות יזכו בעצמם בתמיכה וביחס דומה לזה שמוענק לילדים על ידי החברה והממסד. ככל שאני מבינה ממה שקראתי על דנמרק ועל מערכת החינוך במדינה זו ניתן לומר שהעקרונות שחינוך הילדים מבוסס עליהם, הם העקרונות מנחים את היחס בין הממשל לאזרחים ובין האנשים לבין עצמם במדינה זו.

על כן בפוסט זה אציג קודם את עקרונות הליבה בחברה ובחינוך הדני ואחר כך אתייחס להתאמות שנדמה לי שאנו זקוקים להם בישראל בעיקר בעתות חירום כמו משבר הקורונה.

עקרונות יסוד בחברה ובחינוך הדני

אציין אחדים מהעקרונות שהוזכרו בכתבה ובחומר רקע נוסף זו כיוון שלדעתי התנהלות אזרחית, חינוכית ובין אישית עומדים בבסיס התפקוד שלנו כחברה בכלל ובעתות חירום מהסוג שאנו חווים עתה בעידן התפשטות וירוס הקורונה.

החל ההשגת עצמאותה של דנמרק בשנת 1849, נבנתה בה מסורת של הדגשת הלמידה והחינוך, הדגשה של למידה מהחיים עצמם להבדיל מטקסטים דתיים מחייבים שאינם רלונטים לילדים, שימת דגש על הבנה ועל ערכים חברתיים להבדיל מפיתוח מיומנויות ספציפיות, ראיית הקשר הורה או מורה-תלמיד כקשר בין אנשים שהפרספקטיבה של כל אחד מהם חשובה באותה מידה. מה שמענין שמההתחלה ממשלת דנמרק בנתה מערכת חינוך ציבורית ומערכת חינוך פרטית שמשלימות זו את זו ולא ככאלו שמתחרות זו בזו. הממשלה מסבסבדת את חינוך הילדים במסגרות פרטיות אם זו הבחירה של ההורים. הלמידה נתפסת כלמידה לכל אורך החיים ולא כתהליך שחל על ילדים ונערים בלבד. לבסוף, כחלק מההתפתחות של האומה הדנית העצמאית התפתחה מסורת של הגנה על מיעוטים על מאפייני התרבות שלהם. אף שהחינוך הוא חובה מגיל 6 עד גיל 16, הוא חינם מהלידה(ליתר דיוק כחודש אחרי הלידה). הדנים ידעו במהלך שנות קיומה של מדינתם להימנע מסוציאליזם מנוון מצד אחד ומקפיטליזם חזירי מצד שני.

ציין עקרונות רלונטים לחינוך:

  1. מושם דגש על קשרים בין בישיים בין מבוגרים, בין מבוגרים לילדים שמתבססים על אמון, הדגשת קיום פרספקטיבות שונות, טיפוח אמפתיה. הדבר נכון במיוחד בסיטואציות שבהם ילד או נער מגלה תוקפנות או התנהגות פוגענית אחרת. במצב זה הורים ומחנכים מונחים לראות את ההתנהגות הפוגענית כביטוי למצוקה ולנסות להבין את מקרו הקושי הזה.
  2. החינוך הדני מתבסס על הההדגשה של חשיבות הקהילה והתחשבות בה. התחשבות בזולת היא ערך חשוב. וזאת בהקשר של חברה.
  3. לצד בניית בסיס איתן של ביטחון שמבוסס על קשר טוב עם מבוגרים מתחילת החיים, מדגישים הדניים חינוך לאוטונומיה ועצמאות. מגיל צעיר מעודדים את הילדים לקחת אחריות על התפקוד שלהם, להיות עצמאיים. לא כל כך "מפנקים" ומ"משרתים" את הילדים בדנמרק. הילדים שותפים לתהליך קבלת ההחלטות שנוגעות להם, לחיים שלהם , וללמידה שלהם.
  4. המענין בחינוך הדני הוא מה שמצטייר בעיניי כסוג של איזון בין ערכים אינדיבידואליסטים שמתבססים על בחירה(לראייה קיימת נטיה לכבד בחירה של תוכן נלמד על ידי ילדים, מורים, הורים לבין הדגשה של ערכים קולקטיביסטים שמתבטאים בשמירה ומחויבות לקהילה. ערכים אלו נוטים להיות מוטמעים בילדים החל מגיל צעיר ולכן לא נדרשת כנראה בחינוך ובחברה הדנית כפייה של כללים שתכליתם להגן על הקהילה.
  5. קיימת חשיבות רבה ביותר מאז שנוסד החינוך הדני -בדנמרק כמדינה עצמאית, של למידה מהחיים עצמם, של הבנת הסביבה הפיזית והחברתית שבה אנשים חיים.
  6. משולבים בלמידה הדנית מגוון אמצעים מהחל מהרצאות פרונטליות, וכלה בפרויקטים של חקר שמבוצעים על ידי התלמידים. הלמידה נשענת במידה רבה על טכנולוגיה מתקדמת אבל הטכנולוגיה נתפסת כאמצעי ולא כמטרה.
  7. החינוך הדני בכלל ובגיל הרך בפרט מתבסס על חשיבות הנראטיב, הלמידה מסיפורים ונראטיבים.
  8. הלמידה איננה נעשית בישיבה אלא בתנועה: מרחבי הלמידה פתוחים ומאפשרים ומעודדים תנועה והלמידה נעשית על בסיס סיורים.
  9. מודגש שילוב בין תהליכים של הוראה, הנחיה ומנטורינג לבין למידה עצמית. לדוגמה, בהשכלה הגבוהה מצופה מסטודנט להקדיש 30 שעות של למידה עצמית על בסיס כעשר שעות של מנטורינג אישי או קבוצתי.
  10. בחינוך הדני ישנה מסגרת ברורה וקבועה של תכנון זמן ומקום שבתוכה מתאפשרת למידה תוססת וגמישה, שמיושם בהקפדה. לא מנסים לזרום ולאלתר.
  11. בשל תהליכי חינוך עמוקים, אינטנסיבים מבוססי ערכים אין צורך ולא נעשה שימוש בחיזוקים ועונשים.
    לסיכום הדנים הצליחו כנראה באמצעות תהליכי חינוך והבניית האומה הדנית במהלך כ-170 שנה, להגיע למצב של הפנמה של כללי התנהגות ולשלב בין אינדיבידואליזם לקולקטיזם בצורה די טובה. דנמרק, היא אחת המדינות שבה פערי השכר הנמוכים ביותר בין בעלי ההכנסה הגבוהה לבעלי ההכנסה הנמוכה.לראייה, דנמרק מדורגת במקום השני(אחרי פינלנד) מתוך 156 מדינות בדרוג האושר של האזרחים(הדו"ח האחרון של ארגון האומות המאוחדות פורסם בשנת 2019).

במה אנחנו, הישראלים, שונים לתפיסתי מהדנים?

עם הקמת מדינת ישראל היא התבססה במידה רבה על ערכים קולקטיבסטים. הושם ערך רב על הקולקטיב מתוך מחיקה מסוימת של הזהות האישית של קבוצות שונות. דהיינו, במקביל לעידוד של ערכים קולקטיביסטים-לא נעשו צעדים להגנה על תרבות המוצא של קבוצות שונות וודאי מתוך התעלמות מקבוצות המיעוט דתית בתוכה. כל זאת, כשהתקיים קונפלקט רב שנים בין ישראל למדינות ערב שהמיעוט הערבי בתוך המדינה חולק את הדת שלהן. קונפליקט שבמהלכו ישראל ראתה עצמה כקורבן ופעם בתוכה פחד אמיתי ששתיכחד על ידי אויביה. כל זאת על רקע השואה במהלך מלחמת העולם השניה. בהמשך, בשנות השמונים והתשעים של המאה ה-20, בכסות משבר כלכלי מאיים, ישראל עברה תפנית חדה לאימוץ ערכים ניו-ליברליים ושל העדפה של תחרות וערכים אינידביסואליסטים על פני ערכים קולקטיביסטים. על רקע זה, מדינת ישראל הפכה למדינת סטארט אפ עם פערים ענקיים בין בעלי ההכנסה הגבוהה לבעלי ההכנסה הנמוכה. עם פערים ענקיים בין איכות החינוך של הילדים בשכבות סוציואקונומיות שונות. ילדים בחינוך הערבי והחרדי הם הילדים בעלי ההישגים הנמוכים ביותר. במגזר החרדי, פוליטיקאים מונעים מילדי המגזר לימודי ליבה וגוזרים עליהם חיי עוני. הממששלה שזקוקה לפוליטיקאים חרדים בקואליציה מזניחה את חובתה להבטחת תנאי חינוך איכותי לילדים במגזר החרדי. במקביל, על רקע קידום ערכים אינדיביסואליסטים, קמו לתחיה שנאות כלפי האחראים להדרה העדתית מטעם מפאי ההיסטורית עם קום המדינה. עוינות מוצדקת זאת כלפי הממסד המדיר תרבותית נוצלה ומנוצלת עד היום לצרכים פוליטיים ולא נעשה כל נסיון כן ואמיתי לאחות קרעים, לרפא פצעים. שימור העוינות בין קבוצות עדתויה משרת בזמן זה או אחר פוליטיקאים.

בשנות ה-60 של המאה הקודמת שיראל נמנתה עם החברות השוויוניות ביותר במערב ומערכת החינוך שלה נחשבה לטובה. ברור שנדרשה ההתקדמות וחשיבה להתאמה לשינויים המהירים בעולם. אלא שהערכים הניו ליברליים והניסיון לדבוק בערכים של החינוך האנגלו סקסי, בעיקר הצפון אמריקאי, הביאו להתפתחות של מערכת חינוך מבוססת מדידה והערכה חיצוניות. במדינת ישראל, מכתיבים למורים ולתלמידים תוכניות לימוד ומחייבים הערכה ודיווח שמגדילים את העומס על מורים ומשאירים מעט מידי מקום לבניית תשתית של קשרים טובים בחדרי המורים ועם התלמדים והוריהם. כל זאת, גם על רקע התחזקות של קבוצות הורים דומיננטיות שמפעילות לחץ על בתי ספר ועל מורים. בבמקביל הורי הילדים עובדים שעות רבות, מבלים הרבה בפקקים ומרגישים מותשים ועמוסים בעצמם. הנהלות בית ספר ומורים מפחדים מהורים ומנסים לרצות אותם במקום לבנות שיתוף שמביא ללמידה משמעותית.

על כן מה שאני אומרת הוא שקשה ליישם את החינוך הדני במציאות של מדינת ישראל כמקשה אחת. אחד הדברים ההכרחיים הוא להבין שנדרש טיפול אחר באזרחים בכלל ובמורים ובהורים על מנת לבנות חברה אזרחית איתנה שעל בסיסה יכולה להיבנות מערכת חינוך טובה. זאת ועוד, נראה כי מדינת ישראל חייבת למצוא את האיזון בין ערכים אינידובידואליסטים לערכים קולדטיביסטים כדי לממש את המחויבות לילדים ולדור העתיד.

יהיה זה רק הוגן לכתוב שמדינת ישראל דורגה במקום ה-13 במדרג האושר העולמי-המקום ה-13 מבין 156 מדינות כמה מקומות לפני ארה"ב ושני מקומות לפני בריטניה. וזאת אחרי ששנתיים לפניכן ישראל דורגמה במקום ה-11 באותו מדרג אושר. אז ייתכן שבחברה הישראלית המורכבת שלנו אנחנו מצליחים לבנות לעצמנו תשתית חברתית שגורמת לנו להרגיש "מאושרים" במידה לא מועטה.

תוצאת תמונה עבור למידה מרחוק בעידן הקורונה
מקור האיור

על הכרח של בהתחשבות בזולת, סולידריות חברתית ושמירה קפדנית על כללים בכלל ובעידן הקורונה בפרט

על רקע זה פוגש את החברה בישראל כחלק מהעולם הגלובלי משבר הקורונה. הנגיף החדש הזה הצליח לזרוע פחד ולהכתיב שינויים מרחיקי לכת באורח החיים בכל העולם. בישראל מדובר במשבר בקנה מידה שלא ידענו כמותו אבל בשל אופיו ה"רפואי" הגלובלי הוא משבר מיוחד במינו בישראל. משבר נגיף הקורונה מאפשר להסתכל על החברה בישראל, בחתכים של גיל(מבוגרים מעל גיל 60 הם בסיכון גבוה להיפגע יותר מהנגיף) ולא בחתך של יהודים לעומת ערבים, דתיים לעומת חילוניים, אזכנזים לעומת מרחיים. וכידוע בני 60+ יש בכל הקבוצות האלו. לצד האיום של הנגיף נראה שהטיפול בו מחייב ברמה של המדינה התייחסות שוויונית לתושבים לא משנה מה הרקע הדתי, העדתי שלהם. נוצר כאן לראשונה אינטרס משותף לכולם: חשוב לנו שלא יידבקו ערבים במדינת ישראל, ערבים ברשות הפלסטינים וערבים בעזה כי הנגיף לא מכיר בעדות ובדתות ובגבולות. לא משנה אם השכנים שלו מזרחים או אשכנזים, דתיים או חילוניים, נולדו או לא נולדו בישראל-חשוב לנו שהם לא יחלו ושאנחנו לא נחלה. האינטרס האישי שלנו היא ששכננו לא יחלו.

הטיפול בקורונה מחייב חוסן חברתי. ככלות הכל לא נוח להיות בבידוד. הוא מחייב שמירה קפדנית על כללי התנהגות – אנחנו חייבים לתת אמון בהנחיות הממסד בעיקר ההודעות של משרד הבריאות. חשוב שלא נסכן את עצמנו ובאותה מידה אם אנחנו חולים או חשודים כחולים לא לסכן את הזולת. הנוחות שלנו לנוע היכן ומתי שרוצים חשובה בעת הזו פחות מכיבוד הכללים ובריאות הציבור. כיוון שמדינות ופרטים פועלים במידה גדולה של אי וודאות נוכח הנגיף החדש שהתנהגותו לא ידועה, נדרשת זהירות רבה. גם אם בדיעבד יסתבר שהיו טעויות בשיקול הדעת, בהווה קיימת חשיבות עליונה של הישמעות לכללים. לדוגמה, הניסיון להגן על זקנים בבתי אבות ובדיור מוגן מהנגיף גורם לבידוד שלהם ולהגברת תחושת הבדידות שממנה הם סובלים ממילא!

אנחנו מדינה שבה כללים אינם מופנמים בקרב כל האוכלוסיות בתהליכי חינוך דוגמת החברה הדנית על בסיס בסיס ערכי מוגדר וברור של שילוב בין התחשבות בזולת ומימוש עצמי . אנחנו לא כל כך אוהבים להיות "פראירים", לכן בעת הזו במדינת ישראל נדרשים מנגוני אכיפה של כללים[שאין מה לעשות הם כוחניים], בנוסף לפניה לרצון הטוב וההבנה של כל אזרח ואזרח לשמור על כללי בידוד והתנהלות במקומות ציבוריים.

עם זאת, המדינה חייבת להבטיח לפרטים ולקבוצות תנאי קיום מינימאליים במצב של איום על פרסנסתם. המדינה חייבת להזרים כספים שיבטיחו את קיומן הפיזי של המשפחות. אנשים צריכים להרגיש ביטחון שיהיה להם ולילדיהם מה לאכול לאורך זמן ולא מהיד לפה. כל זאת, לצד יוזמות חברתיות של המגזר השלישי לתמוך באנשים שנמצאים בבידוד. אין להפקיר את האזרחים לרצון הטוב של פילנתרופיה מזדמנת וולונטרית.

אני אישית חושבת שאם אין מנוס ניתן לגבות מס או מלווה קורונה פרוגרסיבי שבאמצעותו נבטיח קיום מכובד וסביר בתנאים הבעיתיים של המשק לכל אדם ולכל משפחה שחיים בתוכנו.

מילה על הלמידה מרחוק ותנאים להיותה למידה משמעותית

ואוסיף מילה על הנסיונות של למידה מרחוק שעומדים להחליף באוניברסיטאות, בבתי הספר ובמכללות את הלמידה פנים אל פנים. למידה מרחוק היא צו השעה. חשוב להגיע למצב שבפרק זמן ארוך[בלתי מוגדר כעת], ילדי גן, תלמידים וסטודנטים ימשיכו ללמוד ולהתפתח. המשך למידה חשוב לבריאות הנפשית לא פחות מאשר למניעת "הפסד של חומר". לגבי ילדי גן, שאין לי ספק שיצטרפו במוקדם או במאוחר לילדים שנשארים בבית, נדרשות תמיכה והדרכה להורים.

במציאות הישראלית העכשוית שאיננה מקדשת מספיק למידה כערך בפני עצמו אלא כאמצעי להוכיח הישגים מדידים, במדינה שבה המורים עמוסים ומרגישים לא אחת שמזלזלים בהם,-אני מעריכה שהנסיון של למדיה מרחוק הוא נסייון למידה חשוב איך לפעול אבל יקשה להביא ללמידה משמעותית של ממש במהלך משבר הקורונה הנוכחי. וזאת כאמור כיוון שהמערכת בישראל היא היררכית מידי ומורים וגננות מרגישים שהחברה איננה מכבדת אותם מספיק. ובתנאים שסטודנטים ותלמידים אינם מספיק אוטונומיים{שוב לא כולם -יש כאמור פערים מאוד גדולים בין תלמידים] חסרה התשתית הבסיסית למימוש למידה עצמית משמעותית ולא הפגתית לאורך זמן. משבר הקורונה מעמת אותנו עם הצורך האמיתי לשנות את יחסי הגומלין בין מורים-הורים-תלמידים-ממסד בימים כתיקונים על מנת להבטיח שמשבר הקורונה הבא או משבר בקנה מידה גדול וגלובלי אחר, הלמידה מרחוק תצליח. זה לא אומר שלא צריך לנסות לעשות כמיטב יכולתנו בתנאים הנוכחיים!

אני חושבת שאנחנו זקוקים למודלים של חינוך קהילתי מהסוג שבית הספר הקהילתי שפירא[שהתייחסתי אליו בפוסט קודם] מנסה להנחיל.

תוצאת תמונה עבור ביטחון כלכלי ביטחון תזונתי
ממקור האיור

לסיכום, בפוסט זה, הצגתי את האופן שבו אני רואה את ההתמודדות שלנו עם השלכות ההתפשטות של נגיף הקורונה: הן על ההתמודדות המיידית שלנו כאזרחים וכמדינה והן על שינויים הכרחיים ב"חוזה" שהולך ונבנה כאן בין הממסד לאזרחים ובין האזרחים בינם לבין עצמם. בחברה כללית בכלל ובתוך מערכת החינוך בפרט. נדרש שינוי יסודי לא מבוסס ססמאות של מערכת החינוך. יש לבסס את העבודה החינוכית בכל דרגות הגיל, על מערכות יחסים טובות בין מורים וגננות לממסד, בין מורים לילדים, הין מורים להורים, בין הורים לילדים. נדרשת בניית חברה שמתבססת על סולדיריות חברתית שמכבדת יוזמה אישית(כמו בדנמרק), התחשבות בזולת ולמידה לכל אורך החיים. למידה שמושתתת על הבנה, תשוקה ללמידה , התחשבות בסביבה הפזיית והחברתית…וגם טכנולוגיה. שינויים יסודיים אלו יש לעשות בעתות רגועות ולא בשעת משבר. בשעת משבר נדרשות הישמעות ואכיפה של כללים מצילי חיים וגם מחויבות עמוקה של המדינה ושל האזרחים המבוססים כלכלית בה לכל האזרחים כולם. נדרשת הבטחה של ביטחון כלכלי ותזונתי לצד השמירה על בריאות הציבור. כרקע לפוסט הצגתי הרהורים על החברה הדנית לעומת החברה הישראלית בעקבות כתבה מענינת שהתפרסמה במוסף הארץ ב6.3.2020. רק שבוע חלף מאז פרסום הכתבה ההיא, שבוע במהלכו מציאות חיינו השתנתה במהירות. משבר הקורונה יחלוף. זה ברור! נשאלת השאלה אם נדע להפיק לקחים מההתמודדות איתו לשינוי יסודי בסדרי העדיפויות בחברה בכלל ובמערכת החינוך בפרט.