המבשלת בגן מתה באופן פתאומי- מה אומרים לילדים בני שלוש?

מוות של איש צוות במסגרת חינוך הוא אירוע מערער-את הצוות, את הילדים ואת ההורים. מוות פתאומי הוא אירוע מערער עוד יותר כי חסרה בסוג כזה של אירוע הכנה נפשית של הצוות ושל הילדים למצב שנוצר. מוות של איש צוות במסגרת חינוך לילדים צעירים מעלה התלבטויות לגבי אופן השיתוף שלהם במידע. ברור לגמרי שאין להתעלם מההיעלמות של איש הצוות ושיש לשוחח עם הילדים בכל גיל על סיבת ההיעדרות.

אני כותבת את הפוסט בעקבות המוות הפתאומי של המבשלת בגן הפרטי שבו לומדת נכדתי בת השלוש. הכיתה שלה היא הכיתה של הילדים המבוגרים ביותר במסגרת החינוכית הפרטית שבה היא לומדת. המבשלת הייתה אשת צוות מרכזית והילדים הכירו אותה ואהבו את התבשילים שהיא הכינה. המפגש איתה היה יומיומי. במקרה, הנכדה שלי הייתה חולה ונשארה בבית ביום שנודע על מותה של המבשלת ועדכונים לגבי המצב התקבלו באמצעות קבוצת ואטסאפ הורים ושיחות בין הגננת להוריה של נכדתי בעיקר כאשר התקשרו מהגן להתעניין בשלומה עקב היעדרותה.

הקושי של הצוות והנהלת הגן טמון בהתמודדות עם ההלם, עם האובדן,  במקביל  לצורך לחשוב על אופן השיתוף של הילדים וההורים במידע הטעון. מה שמקשה עוד יותר הוא הצורך להתארגן  ולדאוג ששהמסגרת החינוכית תפעל באופן רציף. אין במצב כזה אפשרות של פסק זמן להתארגנות. במקרה של הגן של נכדתי היה צורך להתארגן מהיום למחר לספק ארוחות לילדים.

מה נאמר לילדים בני שלוש במקרה של מוות פתאומי של איש צוות ?

למרות הקושי שבדבר חשוב לומר לילדים את האמת. זאת אומרת לומר להם שאשת הצוות מתה. שהיא לא תחזור, ושנזכור אותה. חשוב גם להסביר מהי סיבת המוות.

בגן של נכדתי, ההורים עודכנו שנאמר לילדים שהמבשלת נפרדה מהם, שכולם עצובים ושכולם יזכרו אותה. אחד הילדים שאל אם היא תחזור והגננת השיבה שלא. ילד אחר שאל מי יבשל להם והשיבו לו שבינתיים הגננות מבשלות עד שמבשלת חדשה תתחיל לעבוד בגן.

למרות שאני מבינה את הקושי לומר לילדים שאשת הצוות מתה, אני מאמינה שחשוב שנתגבר על הקושי ונשתמש במילה "מוות". הקושי להשתמש במילה מוות על הטיותיה  הוא קושי שלנו יותר מאשר הקושי של הילדים. הניסיון להציג את המוות כפרידה היא מעט מטעה. חשוב שילדים יבינו את ההבדל בין פרידה שגרתית ורגילה לבין המוות. לכן אני לא חושבת שיש לתאר בשיחות עם הילדים את המוות כפרידה.  וודאי שאין לומר לילדים שאשת הצוות שמתה, עלתה לשמיים.

עדכון ההורים הוא הכרחי. אני חושבת שעדיף לעדכן את הורי הילדים לגבי האופן שבו מסבירים לילדים לפני ולא אחרי שמדברים איתם. וזאת כיוון שהורים אחרי קבלת הדרכה יכולים לשוחח עם הילדים ביחידות ולשמוע מהם את שאלותיהם ודאגותיהם. חשוב שהצוות יעדכן את ההורים לגבי שאלות והתייחסיות של הילדים וגם חשוב לעודד את ההורים לשתף את הצוות לגבי שאלות או התייחסיות של הילדים ביחס למוות של אשת הצוות בבית.

נזכור שילדים בני 3-4 עדיין אינם תופסים את המוות כסופי. תפיסה זו נוטה להגן עליהם ולמתן את הצער.

בחלק הבא אתייחס לאופן שבו ילדים מבינים את מושג המוות. חלק זה לקוח מפוסט שכתבתי לפני כשנתיים.

על הבנת המוות בכלל ואצל ילדים בפרט

דיבור ואפילו חשיבה על המוות גורמים לכולנו סוג של אי נוחות. וזאת כנראה בשל התובנה שמדובר בתהליך הכרחי-בכך שכל אחת ואחד מאיתנו יגיע לתחנה הסופית הזו. חלק מהקושי עבור חלק מאיתנו הוא לקבל את  העובדה שמוות הוא חלק מהחיים עצמם. עבור  המבוגרים יותר מבינינו ,יש במפתיע השלמה עם הכרחיות המוות אבל יש לעתים אי השלמה עם החיים עצמם שחיינו, ושאותם אי אפשר בדיעבד לתקן. חלק אחר מאיתנו חושש ממחלות שמתלוות לסוף החיים וחושש לא ליפול לנטל. אבל חשוב שכשאנחנו מנסים להבין את המוות ננסה להבין אותו גם מהפרספקטיבה של הזולת. במקרה הילדים הכרחי שננסה  להבין איך הם מבינים את המוות.

מושג המוות מורכב למעשה מכמה מושגי-משנה שבלעדיהם הבנת המוות של הילדים איננה "בוגרת". מושגים אלו קשורים להבנה המוות כתופעה ביולוגית מדעית. מחקרים מראים שרוב הילדים בני השבע מבינים את ארבעת הרכיבים של מושג המוות בדומה למבוגרים(דהיינו שהמוות הוא אוניברסאלי ומאפיין כל גוף חי; שהמוות הוא בלתי הפיך ונגרם על ידי תהליכי הזדקנות, מחלות וכו' שפירוש המוות כרוך בהפסקה מוחלטת של כל הפונקציות הביולוגיות(האדם המת איננו נושם, הולך, אוכל וכו).

על כן ארבעת מושגי המשנה הבאים נכללים בהבנת מושג המוות:

  • אוניברסאליות
  • חוסר הפיכות-סופיות
  • חוסר פונקציונאליות
  • סיבתיות

מציעה מאמר מצוין מתורגם מאנגלית על האופן שבו תופסים ילדים צעירים את המוות "תפיסת המוות אצל ילדים צעירים רכיבים והתפתחות"; אותו מאמר מתורגם חלקית וממסוכם בעברית באתר "גיל רך", במדור  מאמרים תפיסת המוות אתר גיל רך

מהמאמר הזה אנחנו מבינים שילדים צעירים(בגיל הגן) אינם בהכרח תופסים את המוות כ"דבר" אוניברסאלי שיחול על כל גוף חי והם אינם מקבלים את העובדה שהמוות יחול במוקדם או במאוחר על כל אחד ואחת מאיתנו. יתרה מזו, הם אינם מבינים שהעתוי של המוות איננו בשליטתנו ויש בו מן האי וודאות. הם נוטים להבין קודם שהמוות יחול על אנשים אחרים ורק לבסוף שהמוות יחול גם עליהם עצמם. חשוב שנבין אפוא ששאלות המוות שלילדים בגיל הגן הן מצד אחד חקרניות(איך נראה ומרגיש אדם מת?-כמו שהם שואלים מה קרה ללימון הרקוב?), ומצד שני דאגתם נתונה לשאלה מי יטפל בהם. ולכן חשוב שבהתייחסותנו לשאלותיהם ניתן מענה לשאלה הלא נשאלת באופן ישיר :"מי מטפל בילדים הקטנים של אדם שמת?"

ילדים בגיל הגן נוטים לעתים לראות את המוות כתהליך הפיך. באחת השיחות בגן ילדים שמעתי ילדה שהציעה אחרי שהגננת הסבירה בעצב לכל ילדי הגן  על מותו של אבא של אחד הילדים  ממחלת הסרטן , שהאבא(המת) ישתה מיץ תפוזים כדי שיבירא ויחיה. אי הבנה זו מהווה עבור הילדים סוג של גורם חוסן בהתמודדות עם מות קרובים כי יש להם את האמונה הפנימית שלהם שהמת יחזור. ובכל אופן חשוב שהמבוגרים בסביבתם של הילדים יציינו שמדובר בתהליך בלתי הפיך שהמת לא יחזור ותמיד יצרף את המשפט שהילדים הקטנים יטופלו על ידי בני משפחה קרובים אחרים.

ילדים בגיל הגן לא יבינו קרוב לוודאי שהמוות כרוך בהפסקת פעולות ביולוגיות: כגון הפסקת נשימה, הפסקת הפעולה של הלב, אי היכולת לאכול, לזוז, לישון. נמצא גם שילדים יבינו הפסקה של פעולות חיצוניות(כגון לאכול וללכת) לפני שיבינו הפסקה של פעולות פנימיות(לנשום, פעולות הלב וכו').

ילדים בגיל הגן אינם מבינים לרוב את סיבת המוות ככשל של תהליכים ביולוגיים . הם נוטים לספק סיבות לא  "מדויקות" כגון התנהגות לא טובה של מישהו, כעס. חשוב מאוד להקשיב לפרשנויות אלו של הילדים לגבי הסיבות של המוות כי לעתים ילדים מאשימים את עצמם במוות של קרוב משפחה ואת העיוות הזה הכרחי לתקן.

על התמודדות עם אבל ואובדן אצל ילדים ומתבגרים אפשר למצוא התייחסות במאמרה המצוין של רונית שלו באתרפסיכולוגיה עברית.

ילדים כמו המבוגרים מתאבלים על אובדן. הדבר העיקרי שכנראה מבדיל בין אבל של מבוגרים לבין אבל של ילדים הוא תלותם של הילדים במשענת שמספקים המבוגרים בחייהם כדי להתמודד עם האבל. על כן בצדק רב מצוין במאמר שילדים לעתים קרובות אינם מקבלים מספיק הכרה באבל שהם חווים ותמיכה בהתמודדותם איתו. ציטוט מתוך מאמרה של שלו.

ספר ילדים שמציג מוות כחלק מהחיים

אני מציעה בחום שבכל גן ובית יימצא הספר "סיפור מהחיים" שנכתב ואויר על ידי אלונה פרנקל(הוצאת מסדה). זהו סיפור רגיש על מוות של ציפור, עצב ותקווה. ועל אימא שהיא יודעת להתמודד ברגישות עם צורך לשוחח על מותה של הציפור. אימא שלוקחת אחריות והיא זו שעוטפת את הציפור המתה בעלים וקוברת אותה. אימא שהיא מורה טובה לחיים. במקום שבו נקברה הציפור מוצאים נפתלי ואימו כעבור כמה זמן קן של גוזלים.

sipur mehahaim

איך נסביר לילדים על יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ולנפגעי פעולות האיבה?

ביום ד' השבוע, ד' באייר מציינת מדינת ישראל את יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל  ולנפגעי פעולות האיבה(להלן יום הזיכרון). ילדים בכל מערכת החינוך שותפים לציון יום הזיכרון. שתי צפירות זיכרון משולבות ביום הזיכרון: בערב יום הזיכרון(ביום ג' השבוע) וביום ד בבוקר.

פוסט זה בא להציף את משמעות ההתמודדות עם יום הזיכרון במסגרות חינוך לגיל הרך ולעורר למחשבה על צעדים שרצוי שיינקטו על ידי הצוות החינוכי כדי להביא להתמודדות "בריאה" עד כמה שאפשר עם יום זה וכדי לחסן מפני התמודדויות עתידיות אפשריות עבור האנשים הרבים המצויים במסגרות החינוך.

אציין גם לפני שאמשיך, שליום הזיכרון עשויה להיות משמעות אישית עבור מקצת הילדים המבקרים במסגרות החינוך, עבור משפחותיהם ולא פחות מכך עבור נשות הצוות החינוכי. בהתייחסיותיי להתמודדויות חינוכיות עם יום זה אני מביאה בחשבון: 1. המציאות במדינת ישראל שבה מלחמות, מבצעים ומעשי איבה הם חלק הקיום של אזרחי המדינה, בכלל זה של הילדים החיים בה והיות רשימת הנפגעים רשימה פתוחה; 2. הצרכים הרגשיים של הילדים הצעירים(מתייחסת פחות או יותר עד גיל 8); 3. העובדה שבין האנשים ששכלו בני משפחה כחלק מפעולות מלחמתיות או מעשי איבה עשויים להיכלל בני משפחה של הילדים או של הצוות החינוכי; 4. חוסן נפשי שעשוי לצמוח לאנשים המעורבים מבניית הרגשה של קהילתיות שציון יום הזיכרון קשור בה.

על מיעוט ההתייחסות לדרכי התמודדות עם יום הזיכרון במערכת החינוך לגיל הרך

האמת היא שהרבה פחות נידון ונכתב על  המיוחד בציון יום הזיכרון בחינוך לגיל הרך ועל דרכי ההתמודדות של מחנכות וילדים צעירים עם יום זה, מאשר על ציון יום השואה. בעניין זה אני באה בטענות  גם לעצמי על כך שלא כתבתי על הנושא. ואכן לפני שנים אחדות ניגשה אליי סטודנטית להוראת הגיל הרך ושאלה מדוע במסגרת הכשרת הגננות והמורות לכיתות א-ב איננו מתייחסים מספיק להתמודדות עם יום הזיכרון במסגרות החינוך. לא היו לי תשובות טובות עבורה ואמרתי לה שנחשוב מה לעשות בנושא. לכאורה ההתייחסות ליום זה הרבה פחות שנויה במחלוקת בהשוואה להתייחסות מערכת החינוך לגיל הרך עם יום הזיכרון לשואה; ושוב לכאורה הכל אמור להיות ברור למחנכות בכל הקשור לציון יום זה במסגרות החינוך לגיל הרך. עם זאת, אני חושבת שיש מקום לתת את הדעת להתמודדויות של מחנכות, הורים וילדים בגיל הרך עם המשמעות והציון של יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל.

להבדיל מיום השואה שאני חושבת שאין להוביל את הילדים הצעירים להבנה מעמיקה לגבי משמעותה בשל הרוע האנושי  החריג  והקשה להבנה שקשור בה, לגבי יום הזיכרון , אני חושבת שחשוב שילדים יבינו שאנחנו זוכרים את אלו שנהרגו בפעולות מלחמתיות למען כולנו, במיוחד במצבים שבהם לחלק מהילדים הלומדים באותה מסגרת חינוך נגיעה אישית לנושא. עצוב להכיר בכך שכחלק מהקיום האנושי, אחת הדרכים הלא נדירות להתמודד עם קונפליקטים היא באמצעות מלחמות. חשוב לדעתי לחנך לכך שיש מחיר כבד למלחמות, שיש דרכים חלופיות להתמודד עם סכסוכים ושקהילות זוכרות את אלו שנפגעו כחלק מ, בשם ולמען קהילותיהם. חיילים וחיילות שנהרגו בקרבות כחלק ממלחמות, או כחלק ממבצעים או כחלק מתאונות מבצעיות עשו זאת כחלק משירותם הצבאי או המשטרתי. אני כוללת ברשימה גם חיילים שמותם אינו עטור תהילה במיוחד אבל שילמו בחייהם על הקושי הנפשי להתמודד עם השירות הצבאי המתחייב מהמיקום הגיאופוליטי ומהמצב הביטחוני של מדינת ישראל.

קל יותר  לילדים להבין מהי משמעותה של מלחמה, על מחיריה הקשים מנשוא, מאשר להבין ניסיון שיטתי להכחיד עם שלם מעל פני האדמה ממניעים גזעניים.  מנגד, הקושי של כולנו עם ציון יום הזיכרון , מתמקד בעובדה הכואבת שרשימת החללים בה היא רשימה פתוחה אליה מוסיפים ומצטרפים מידי שנה שמות חדשים . כיוון שהחל  מסוף שנות ה-90 של המאה הקודמת, יום הזיכרון כולל גם התייחסות לקרבנות פעולות האיבה(הטרור), משמעות יום הזיכרון והרשימה הפתוחה שאותה ציינתי היא שכל אחת ואחד מאיתנו  והאנשים הקרובים והיקרים לנו עשוי להיות חלק מהרשימה הזו.  ואכן,  במעונות היום, בגני הילדים ובבתי הספר מצויים ילדים שאיבדו אדם קרוב; באותן מסגרות מצויות מטפלות, גננות, מורות, מנהלות שאחד מקרוביהם נפגע. עבור אותם אנשים יום הזיכרון הוא יום זיכרון אישי שבו מתמודדים בנוסף עם ההתמודדות היומיומיומית שהם חווים, עם שכול ואובדן קולקטיבי. תלמידים בבתי ספר עשויים לככב ברשימת הקרבנות. עם מעט הכתבות בנושא יום הזיכרון מצאתי כתבה במאקו מלפני כמה שנים , כתבה בשם אמא מה זה יום הזיכרון?, ובה המלצות של פסיכולוגיות איך להשיב לילדים בנושא. ראו גם את הנחיות האגף הקדם-יסודי לגבי ציון יום הזיכרון בגני הילדים(מאת אורה גולדהירש).

אחד הקשיים נוגע לקושי בהתמודדות אנשים בכלל וילדים בגיל הרך בפרט עם המוות

הקושי בהתמודדות עם יום הזיכרון קשור במקרה זה במפגש המאיים עם דיבורים על המוות. נדרשתי לסוגיה זו בפוסט אחר בחודש מרץ עקב ציון יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל שמקום קבורתם לא נודע.

 אני חושבת שהדרך לתווך לילדים מצבים רגישים כגון המוות, היא דרך הקשבה לשאלותיהם והתייחסות אליהן ולא דרך הרצאות ו"מסירת אינפורמציה" טכנית וחד סטרית(חד סטרית מהכיוון שלנו לכיוונם של הילדים). האופן שבו  משיבים לשאלותיהם של הילדים תלוי  בהבנת מאפיינים מרכזיים של התפתחותם לרבות הבנת מושג המוות, בעמדות של המבוגרים(הורים וצוותי גנים) לגבי נושא המוות והאובדן ובתפיסותיהם כיצד מחנכים ילדים בנושא, כמו גם בעומס הרגשי של הילדים והמשפחות.

על כן חשוב שנהיה ערניים מאוד בכלל וסביב ימי הזיכרון בפרט לאמירות, שאלות, סימני מצוקה של הילדים. שאלות שנוגעות למוות ולזיכרון עשויות להופיע לפני ואחרי יום הזיכרון עצמו. נתבונן במשחק החופשי , בציורים של הילדים; נתעניין במיוחד במשחק הסוציו דרמטי של הילדים.

בתשובות שניתן לילדים בנושא המוות נשיב באופן ענייני, נגיד את האמת אבל לא את כל האמת. לא נדבר על המוות ולא נפתח דיון עם הילדים בשיעורים פרונטאליים או במליאת הגן. שיחות במליאה או במסגרת שיעורים פרונטאליים עלולות להותיר חלק מהילדים עם מצוקות, אי הבנות שכגננות ומורות לא נדע עליהן ולא נספק את התמיכה הנדרשת.

אציין גם שחשוב  בעיניי שנבחין בהתייחסות לילדים הנמצאים במעגל הקרוב של אדם שמת ובמקרה של יום הזיכרון ובכלל,  לבין ילדים בגיל הגן וכיתות א-ב שהנושא של המוות  מעסיק אותם אבל לא נגע בהם אישית בשנות חייהם הקצרות.

 

מה בעיניי חשוב שנעשה במסגרות החינוך לגיל הרך?

היערכות טובה בעיניי כוללת היכרות מעמיקה עם הילדים בגן וניסיון לדעת מי הילדים בכל גן או כיתה שבמשפחתם קרובים שנפלו במערכות ישראל או נפגעו בפעולות איבה. חשוב לבדוק עם  הורי הילדים את הרקע למותם של קרובי המשפחה ומה ידוע לילדים לדעת ההורים על אותם מקרים(קורה לעתים קרובות שילדים יודעים יותר ושונה על אירועים משפחתיים טראגיים משההורים משערים).

זאת ועוד, מנהלת גן או מחנכת כיתה צריכות לדעתי לדעת מהו הרקע של אנשי הצוות והרגישויות שלהם בנושא.

מקרים שבהם ישנם ילדים ו/או אנשי צוות שלהם נגיעה אישית לנושא הזיכרון מצריכים לדעתי טיפול  רגיש וממושך יותר מאשר טיפול ביום זה במקרים שבהם אין לאנשים הנמצאים במסגרת החינוך  נגיעה אישית לנושא.

אם מדובר בילדים שנושא יום הזיכרון נוגע להם אישית, חשוב לשבת איתם ביחידות עם וללא ההורים ולהבין מה הם יודעים על הנושא ולהכין אותם לקראת ההתרחשיות המתוכננות בגן ביום הזיכרון. ילדים אלו עשויים אולי להיות שותפים להכנות כאלו ואחרות של הגננת או המורה(כגון תליית שלטים; צילומים וכו').

אם מדובר  בחברות וחברי צוות שלהם נגיעה ליום הזיכרון חשוב לשוחח איתם ולבדוק את האופן שבו ניתן להקל עליהם באותו יום ולתאם תגובות רגשיות מתונות ביום זה מול הילדים.

מסתבר שלילדים עם הפרעות קשב וריכוז קשה במיוחד "לאסוף את עצמם" כדי להשתתף בצורה "נאותה" בטקסים. המתח שבו הם מצויים עקב מאמציהם לשלוט בעצמם עשוי להוביל כפי שאפשר לראות בעדויות של הוריהם לתגובה שנחשבת לבלתי הולמת(צחוק) או לקשיים רבים אחרי הטקס. הצחוק של אחדים מהילדים מתפרשים על ידי הסביבה כזלזול ובנוסף לקשיים שהם חווים בזמן הטקס עצמו, הם "זוכים" להתייחסות משפילה ומענישה שמקשה עליהם עוד יותר.

אם מבקשים לדעת מה יודעים הילדים על יום הזיכרון ולהשיב על שאלותיהם כדאי אולי להציע שילדים במהלך הימים שקודמים ליום הזיכרון ישאלו שאלות שעליהן הם מבקשים תשובות-שאלות שיתועדו באמצעות ציור ורישומים של הילדים עצמם או הכתבות להורים או לאשני צוות. ניתן לאגור שאלות אלו בתיבה שתיבדק על ידי הגננת או המורה ותאפשר לה להתכונן למתן תשובות לילדים ולהחלטה על המסגרת ההולמת למתן התשובות לילדים. נציע לילדים לחשוב על שאלות שהם מבקשים לשאול על יום הזיכרון, לצייר, לרשום  או להכתיב את שאלותיהם והניח אותם בתיבה שתונח לשם כך במקום מוסכם בגן או בכיתה.

 

 

תוצאת תמונה עבור תיבת מכתבים

 

באשר לטקסים, דעתי היא שילדים צעירים אינם מבינים במיוחד את משמעותם. התפרצות הרגשות בטקסים בית ספריים בשל  עדויות , קטעי ספרות שמתחברים לזכרונות אישיים של מארגנים ושמתתפים עלולה לגרום לילדים צעירים לחששות. עבור מבוגרים טקסים עשויים לתרום להרגשת ה"ביחד" הקהילתיות אבל עבור ילדים הטקסים עלולים להישאר כאמור חסרי פשר.

בכל מקרה יש להכין את הילדים לקראת הצפירה ולציין שמדובר בדרך לזכור אנשים שמתו במלחמות למען המדינה. נקפיד גם להזכיר לילדים את ההבדל בין צפירה ולאזעקה. נתמוך במיוחד בילדים שהיכרותנו המוקדמת איתם מביאה אותנו לידי הערכה שמסיבה כזו או אחרת הם זקוקים לקרבתנו ולתמיכתנו יותר מאשר ילדים אחרים.

אם אנחנו מבקשים למנף את נושא הזיכרון, ולחברו לעצמאות המדינה ולהרגשה של שייכות וקהילתיות-יש לתת לכך את הדעת זמן רב לפני יום הזיכרון . אז הילדים עשויים ללמוד במסגרת פרויקטים על דרך ההתפתחות של מקום מגוריהם. על ההיסטוריה שלו. על האנשים שתרמו ואולי נלחמו ונפלו כחלק מבניית העיר, הקיבוץ או הכפר שבהם הם חיים. פרויקטים מעניינים כאלו עשויים להימשך מספר שבועות .

בחול המועד פסח לקחתי את נכדיי ל"בית הבאר" מוזיאון קטנצ'יק שנפתח לפני שנים אחדות בנתניה(עיר מגוריי). במוזיאון זה שחזור של באר ששימשה החל משנת 1927  בטרם קמה העיר(בשנת 1929)  להשקיית הפרדסים בסביבה(עד היום קיימת בסביבה שכונה בשם "פרדס הגדוד"). בנוסף להדגמת דרכי הפעולה של הבאר, יש במקום הסבר לאופן שבו חיו האנשים בחווה באותם ימים, כמו גם לאופן שבו נקנו הקרקעות הראשונות ששימשו בסיס להקמת העיר. אני מודה שכנראה שאני מצאתי יותר עניין מנכדיי(בני השש ושלוש ושליש) במוזיאון זה. טוב! נכדיי אינם תושבי קבע בנתניה והביוקר במוזיאון היה משהו חד פעמי ולא חלק מפרויקט ממושך.

ספרי ילדים רלוונטיים

לילדים החל מכיתה ב, ג אני ממליצה על הספר המופלא חיית החושך מאת אורי אורלב. זוכרת שקראתי את הספר במשך כמה ימים לבתי הבכורה כשהייתה בכיתה ב' או ג'. ספר קלאסי זה שהוא ספר הילדים הראשון של אורי אורלב, שיצא לאור בשנת 1976, מספר ברגישות, מתוך הפרספקטיבה של הילד אסף על הפחד שלו מחושך . עוד מסופר בספר על כך שאביו שנהרג במלחמת יום כיפור, הספיק ללמד אותו לפני מותו איך להתמודד עם חיית החושך: הוא לימד אותו לסנוור את חיית החושך, להאיר אותה.  אסף הצליח להתמודד עם חיית החושך ויתרה מזו להתיידד איתה ולהיעזר בה בהתמודדות  עם אובדן אביו במלחמה, עם השכול ועם לידתה של אחות חדשה שהצטרפה למשפחה.

 

 

ספר נוסף, שמתמקד באופן כללי בערכים אנטי מלחמתיים, שמציב אפשרות שנראית אוטופית לחלק מאיתנו, של ויתור עקרוני על אימוץ מלחמות כפתרון לסכסוכים, ושאני ממליצה עליו(מתאים לקריאה בכל ימות השנה) הוא הספר המנצחים מאת דיויד מקי(כתב ואייר את הספר)  ובו משל חכם ומלא הומור על גנרל כל יכול שרצה לכבוש את העולם. הוא כבש בכוח הזרוע ארצות רבות עד שהגיע עם חייליו לארץ קטנה ורחוקה, נטולת צבא שתושביה התעקשו לא להילחם. הגנרל נאלץ להבין שהכובשים אינם תמיד החזקים. שמו של הספר באנגלית הוא:" -The Conquerors- הכובשים).

 

הוסף לסל את המנצחים / דיויד מקיו

מחשבות על עשייה רצויה ועל עשייה פחות רצויה בחינוך לגיל הרך לקראת יום השואה הקרב והבא!

יום הזיכרון לשואה ולגבורה יצוין בשבוע הבא-ימים אחדים אחרי שובם של הילדים, הגננות והמורות למסגרות החינוך אחרי חופשת הפסח. בכוונתי בפוסט זה להתייחס למה כדאי לדעתי לעשות ומה כדאי לדעתי לא לעשות לקראת ציון יום זה במדינה ובמערכת החינוך לגיל הרך(הכוונה לגני הילדים ולכיתות א' וב').

עם שובם אחרי  חופשת הפסח, מה שעומד לרשותם של גננות, גננים, מורות ומורים הוא ארבעה ימים לשמוע רשמים על חופשת הפסח הארוכה, להיזכר ביציאת מצרים (הנכדה שלי בת השלוש ושליש לא מפסיקה לבקש שיקריאו לה את סיפור יציאת מצרים, ושיראו לה בטלויזיה סרט הנפשה על יציאת מצרים תוך שהיא מקפידה לשמוע על פרעה הרשע ולשמור בקפדנות על משה התינוק המונח בסלסלה- תיבה), לסייע להסתגלות מחדש למסגרת החינוכית של הילדים ושל המבוגרים כאחד(גם על אנשי הצוות להסתגל לשגרת הוראה מחודשת) ולהכין את הילדים ליום הזיכרון לשואה ולגבורה. בהמלצותיי בנושא העשייה החינוכית שקשורה ליום הזיכרון לשואה ולגבורה, אני מביאה בחשבון :1. את מהמשמעות הטראומטית ויוצאת הדופן מנקודת מבט היסטורית של שואת היהודים; 2. את הצרכים הרגשיים של ילדים צעיריים; 3. חשיבה על אופן שבו אנשים בכלל וילדים בפרט לומדים; 4. את ממד הזמן הקצר שבמהלכו לומדים הילדים על המן , פרעה והיטלר הרשעים בזה אחר זה; 5. את השפעת הדחיסה בזמן קצר  בתודעה של  הילדים תכנים שיש בהם רדיפת היהודים מבלי שהילדים יוכלו לעכל או להבין אותם.

 

האיש שידע לאהוב ילדים

עטיפות ספריו של  הצייר והסופר יצחק בלפר בית לבן בעיר אפורה, והאיש שידע לאהוב ילדים מוצגות כאן כמקור להשראה לחינוך איכותי גם בזמנים היסטוריים קשים. יצחק בלפר הוא צייר וסופר שהיה אחד מילדי קורצ'אק בבית היתומים בורשה. אחרי סיום לימודיו בבית היתומים בהיותו נער בן 17 ברח לברית המועצות לאחר פרוץ מלחמת העולם השניה אחרי שבכאב לב נפרד מקורצ'אק, סטפה והילדים.

אציין גם שאיני מחזיקה כמובן בעמדה רשמית מחייבת כלשהי ומה שאני כותבת הוא ביטוי למחשבותיי ולדעותיי מבלי שהללו יחייבו איש. עם זאת אשמח מאוד לעורר לחשיבה בנושא ואולי לדיון ולויכוח על מנת שנושאים רגישים וטעונים כל כך כמו השואה לא יילמדו כחלק משגרה חינוכית שאינה מתבססת על חשיבה מעמיקה.

עמדותיכם

אני מבקשת גם לעודד את קוראי/גולשי הפוסט להשוות בין  עמדותיהם באשר להוראת השואה לבין עמדות גננות  שהשתתפו בסקר שערכנו במכללת לוינסקי בנושא, ופורסם בכתב העת  חוקרים@הגיל הרך, ולהמלצותיי שתופענה במשך הפוסט.

לפני שתמשיכו לקרוא אנא השיבו לעצמכם על השאלות הבאות:

  1. האם אתם בעד או נגד הוראה יזומה על ידי מבוגרים של נושא השואה לילדים בגיל הגן ובכיתות א'-ב'?
  2. מהן הנמקותיכן לגבי העמדות בנושא הוראת השואה?
  3. כהורים-האם אתם בעד או נגד זה שבגנים ובכיתות א' וב' ילמדו את ילדיכם תכנים שקשורים לשואה?
  4. מהם ספרי הילדים  המוקראים במסגרות החינוך שלכם, של ילדיכן לגבי השואה?

עמדות הגננות

במחקר שהתמקד בעמדותיהן של גננות להוראת השואה בגיל הגן נמצא שהנושא שנוי במחלוקת. כשליש מהגננות מתנגדות נחרצות להוראת הנושא, כ-47% מהגננות תומכות באופן חד משמעי בהוראת הנושא בגן והיתר מתלבטות. הנמקותיהן של הגננות לכאן ולכאן הן בחלקן עקרוניות(לדוגמה יש ללמד על השואה בשל התמיכה בחוסן הלאומי, ובחלקן פרקטיות(יש ללמד את נושא השואה כיוון שבין כך וכך הילדים חשופים לנושא באמצעות כלי התקשורת ). גם המתנגדות להוראת הנושא העלו נימוקים עקרוניים(כגון הקושי האינהרנטי בהבנת השואה על ידי מבוגרים קל וחומר אין להטיל על ילדים מעמסה רגשית כבדה כל כך) ונימוקים פרקטיים(הורי הילדים מתנגדים להוראת הנושא). במאמר בכתב העת  חוקרים@הגיל הרך ניתן לקרוא בהרחבה על ממצאי המחקר שנוגעים לעמדות הגננות ולהנמקותיהן.

עמדותיי לגבי הוראת השואה

עמדותיי בנושא התגבשו במהלך מספר שנים.  במשך שנים רבות מאוד הנושא לא העסיק אותי ולא ידעתי איך הוא מטופל בגני הילדים ובבתי ספר יסודיים. גם כשעבדתי עם גננות ומטפלות במעון יום הרצאותיי וההדרכה במסגרות חינוך התמקדו בנושאים אחרים ודרכי ההוראה של יום הזיכרון לשואה ולגבורה לא העסיקו אותי. הייתה לי ההרגשה כאם שאני יודעת איך לטפל בשאלותיהן של בנותיי בנושא כשהיו צעירות. במהלך ההדרכה  האינטנסיבית בגני ילדים בארץ ובמיוחד כראש תכנית וחוג החינוך לגיל הרך התחלתי להתעמק בנושא ולשאול את עצמי שאלות.

הבנתי שהגננות נמצאות במבוכה ושמדיניות משרד החינוך במהלך שנים רבות הייתה די עמומה ביחס להוראת נושא השואה בגן הילדים. את הואקום מילאו יזמות ותכניות כגון אלו של בת שבע דגן(שוב ראו מאמר לדיון ביקורתי בנושא) שחייבו את הוראת הנושא מגיל הרך. במהלך שנות ה-90 של המאה הקודמת בגנים רבים ספריה של בת שבע דגן:מה קרה בשואה?(ספר בחרוזים) וצ'יקה הכלבה מהגטו היו הספרים המוקראים והדומיננטיים ביותר בנושא. החל משנת תשע"ה אימץ משרד החינוך את התכנית בשבילי הזיכרון שנבנתה ב יד ושם והביא ליישומה הדי מזורז במסגרות החינוך.

בסקר שערכנו מצאנו ששני ספרי הילדים המוקראים ביותר בגני הילדים הם שני ספרים של בת שבע דגן. שני ספרים אלו מטפלים בשואה באופן ישיר. הספר צ'יקה הכלבה מהגטו מספר סיפור לכאורה אופטימי על ילד שנאלץ בזמן המלחמה להיפרד מכלבה, חיית המחמד החביבה על המשפחה, ולמסרה לשכנה פולנייה על מנת שהכלבה לא תחשוף בנביחותיה את המשפחה שהסתתרה בגטו. הסוף הטוב מגיע: בסוף המלחמה שבה הכלבה למשפחה. בעיניים של מבוגר הסיפור נראה אופטימי: המשפחה נשארת יחד, הכלבה שבה לחיק המשפחה האוהבת, ומופיעה בסיפור זה גם גיבורה: השכנה הפולנייה שמסכימה לארח את צ'יקה בזמן המלחמה ולהשיבה לבעליה מיד אחריה. אבל לא כן הדבר כשמסתכלים בסיפור הזה בעיני ילד בגן חובה בראשית המאה ה-21: עליו לנסות להבין את הכורח להיפרד מחיית המחמד האהובה ולהבין את הסיטואציה של חיים בגטו . הכיצד יבין ילד בגיל הגן בארץ את הסיטואציה של כורח לחיות בגטו בהגבלות התנועה ובסכנת החיים הכרוכים בכך?!. סיפור זה כסיפורים אחרים מסופר פעם אחת או במקרה הטוב פעמים ספורות, לרוב במליאת הגן, בלי שהגננות בודקות מה קלטו, זכרו והבינו ממנו הילדים. קריאה בודדת של ספר מעין זה עלולה להשאיר את הילדים בשאלות, בתהיות ובחרדות גדולים, שלא יוכלו להתמודד עמם בגילם הצעיר. אין זה משום חוסר יכולתם להבין את השואה, שכן ודאי שאינם יכולים להבינה. גם אנשים מבוגרים מתקשים להבין את הטירוף ואת הרשעות שבהחלטה להשמיד עם. אולם לילדים יש קושי מיוחד לעכל את המידע שבסיפור זה מבחינה רגשית.

אני חושבת שנושא השואה כל כך חריג בחומרתו-הניסיון השיטתי מגובה באידיאולוגיה להכחיד עם -שאין כל אפשרות שילדים בגיל הגן או בראשית בית הספר היסודי יתחילו להבין את הרקע להתרחשותו. זאת ועוד, כפי שהיסטוריונים בולטים בנושא טוענים-נושא השואה מטופל גם בבית הספר כאירוע מבודד ומנותק מהבנת הרצף ההיסטורי ששימש רקע להתרחשותו. יהודה באור, חנה יבלונקה,נילי קרן מתנגדים נחרצות ללמידת השואה כאירוע מנותק מן ההקשר ההסיטורי; ללמידתו באמצעים "חוויתיים". טקסים ועדויות בלבד- עלולים לעורר חרדות, פחד ושנאה כלפי זרים. בגיל הרך-עקב שרשרת החגים שבמרכזם נסיונות לאיים על העם היהודי-הסיפורים ההיסטוריים והתוקפים של העם היהודי מתערבבים ביניהם עד כדי כך שלעתים קרובות הילדים אינם מבחינים בין המן, פרעה והיטלר. מה שנשאר לעתים קרובות הוא המחשבה וההרגשה ש"כולם שונאים אותנו". מחשבה והרגשה קשות מנשוא לילדים צעירים. זאת ועוד, ההנחיה שיטפלו בנושא במהלך יום אחד  תוך מתן הסברים מלומדים על משמעות היום, הצפירה ויתר הסמלים -במהלך טקס מאולתר בגן הילדים או טקס בית ספרי- אינם תורמים דבר וחצי דבר לכך שהילדים יבינו במה מדובר.

אני  חושבת שמתפקידנו להגן על הילדים ולספק להם סביבה עד כמה שאפשר בטוחה פיזית ורגשית. כשהילדים יגדלו -בגיל תיכון-יוכלו ללמוד באופן שכלתני ומעמיק על נושאים חשובים כמו היסטוריית העם היהודי בגולה ועל השואה. כשיגדלו ויהיו להם כלים רגשיים וקוגניטיביים להעמיד את אירוע השואה בפרספקטיבה של זמן היסטורי ושל מקום באופן שלא יאיים עליהם רגשית.

לכן אני באופן יותר ויותר נחרץ ככל שעוברות השנים חושבת שאין ללמד את השואה כנושא לימודי בגן הילדים ובראשית בית ספר יסודי. שאין לשתף את הילדים הצעירים בטקסים שאת משמעותם אין הם מבינים. שהעמדת שולחן זיכרון היא חסרת משמעות עבור הילדים הצעירים-היא עשויה להיות חשובה למבוגרים ואני לא חושבת שהיא מזיקה. אני תמהה על ההמלצות  שמופיעות לעתים בפרסומים של משרד החינוך שאת הנושא יש להתאים התאמה התפתחותית לילדים. אני תמהה גם מהאמירה שנושא השואה מתאים להילמד בגן חובה ולא בגן טרום -טרום חובה. אני תוהה מי מאיתנו אנשי המקצוע יודע באמת איך לערוך התאמות כאלו? ומה מכשיר בעיני הממליצים ילדים בני חמש-שש להבין לעומק את נושא השואה שלא מכשיר את הילדים בני ארבע ללמוד אותו? מדוע חושבים הממליצים שילדים בני חמש, שש או שבע מצוידים להבין את משמעות השואה?

אני חושבת שלעתים ההמלצות האלו נובעות מסוג של התעלמות מכך שחינוך וחיים אמיתיים חייבים להיפגש. ובחיים האמיתיים אי אפשר באמת לשלוט על התודעה של הילדים ולהכתיב להם מה ללמוד ואיך להבין דברים לפי המלצות שכתובות המערכים שלנו. עצם הביטוי "ערכת שואה" שכוללת מן הסתם מארג של פעילויות וחומרים דידקטיים מעביר בי צמרמורת. איך אפשר באמת לדחוס אירועים היסטוריים טראומטיים בערכות נוחות לשימוש ?

אני מבקשת להדגיש גם שהימנעות מללמד על השואה כנושא לימודי שכולל מערכים סדורים שצומחים מתוך הבנה של אנשים מבוגרים ולא מתוך הבנת הפרספקטיבה של הילדים-איננה שקולה כנגד התעלמות משאלות הילדים בנושא.

אני חושבת שיש להקשיב  לילדים; שיש להשיב על כל שאלה שהם שואלים באופן ענייני. שיש להקשיב לשיחות בין הילדים על מנת להבין את האופן שהם מבינים את המתרחש סביבם. שכדאי מאוד, תמיד, ובמיוחד בימים טעונים אלו לעודד ציור חופשי(תוך שימוש בכל הצבעים האפשריים) ומשחק חופשי ולעקוב אחרי הילדים. התבוננות במשחק ושיח סביב הציורים שהילדים מציירים בימים אלו עשויים לשפוך אור על מה מעסיק אותם.

יש בהחלט להכין את הילדים לקראת הצפירה ולחזור ולהסביר שהצפירה באה כדי לכבד אנשים שמתו במלחמה רחוקה ושהמבוגרים יעמדו דום אבל שהילדים לא חייבים לעמוד דום. חשוב גם שכל גננת תכיר את הילדים בגן שלה ותדע לאלו ילדים יש להציע עזרה מיוחדת בעת הצפירה כדי  למתן חששות. חשוב גם אחרי הצפירה להקשיב לדברי הילדים כדי ללמוד על השפעותיה עליהם.

יימצאו אולי גננות או מורות שתרצנה לתת ביטוי לקהילות בחוץ לארץ שמהן עלו משפחות הילדים לישראל. הדבר עשוי לשמש לפרויקט מענין של חקר ולהרחבת הידע של הילדים לגבי  מדינות וקהילות יהודיות שחיובתוך המדינות. לשם כך יש להקדיש לנושא זמן ומחשבה רבים ובשיתוף ההורים ללמוד במשך שבועות וחודשים על מוקרות המשפחות באמצעות צילומים, חפצים, סיפורים שמסופקים על ידי ההורים. הצגתם של הפריטים ודיון בהם תוך מיקום אפשרי על מפת העולם, תוך הכרת שירים, סיפורים, מנהגים שמקובלים למקומות שונים עשויים לתרום לבניית ידע ראשוני על עמים ידע שילך ויתגבש כשהילדים יגדלו. אבל לשם כך יש להיערך מבעוד מועד, להקדיש לכך זמן ומחשבה ולוותר על נושאים אחרים. אי אפשר באמת ללמוד את הכל לעומק ולכן יש לבחור נושאים מעטים ולהתעמק בהם.

ספרי ילדים

 

ספרי ילדים בוטים וישירים כגון מה קרה בשואה ?(בחרוזים) או ספרי הנצחה כגון "כוכב מאיר" מאת אסנת ונעמה אדם קשים ל"עיכול" רגשי ולא ממש מלמדים את הילדים ערכים. בדומה לסימה גולן (גולן, 1993), אני מציעה לבחור ביצירות ספרות מעודנות יותר, המטפלות בסוגיות מוסר כגון פגיעה באחר וגזענות, בדרך אמנותית, סימבולית, מרוחקת ומעודנת. דוגמאות לספרי ילדים שמטפלים בסוגיות מוסר רלוונטיות הן אלה: "דירה להשכיר" מאת לאה גולדברג; "שלושת הפרפרים" מאת לוין קיפניס; "אוזו ומוזו מכפר קקרוזו" מאת אפרים סידון ועוד. ספרים אלו

נתקלתי גם בספרים איכותיים מבחינה ספרותים בנושאים שנוגעים לשואה שנועדו לילדים בגיל הגן. אציין למטה שניים: למה לנפתלי קוראים נפתלי? מאת אלונה פרנקל;

למה לנפתלי קוראים נפתלי | אלונה פרנקל

והמגרה השלישית של סבא מאת ג'יודי טל-קופלמן.

ספרים אלו רגישים ועשויים לעורר את התעניינותם של הילדים בעבר המשפחה. שני ספרים אלו למרות הטיפול העדין בסוגית העבר הטעון הם גם עצובים. אני חושבת שמי שמתאים שיקראו אותם לילדים הם הורים וסבים וסבתות באינטימיות של הבית בהיכרות הקרובה והמעמיקה עם הילד.לא סתם כותרת המשנה של המגרה השלישית של סבא היא סיפור להורים, לילדים, לסבים ולסבתות. אני חושבת שבני משפחה קרובים הם אלו שראוי שישתפו את הילדים בפרטים הנמצאים בתוך מגירות פיזיות ומטפוריות נעולות בבתיהם. העתוי של הקריאה חשוב ביותר. ולבני משפחה קרובים עשויה להיות הבנה לגבי זמן שמתאים לספר סיפורים כאלו לילדים שלהם.  קריאת ספרים מעין אלו במליאת הגן פעם אחת בלבד עלולה לבלבל את הילדים ולהשאיר מיעוט מתוכם נסערים יותר משהמבוגרים משערים. על מנת להימנע ממועקה וצער מיותרים לילדים אני מציעה שספרים מעין אלו-איכותיים ככל שיהיו-אינם מתאימים לקריאה המונית בגן או בכיתה. אם יש לגננת או למורה סיבה טובה לקרוא לחלק מהילדים ספרים כאלו, המסגרת המתאימה לקריאה היא הקבוצה הקטנה והקבועה שמאפשרת לכל אחד מהילדים להתבטא ולבטא מחשבות ורגשות. גם במקרים כאלו נדרשת קריאה חוזרת ונשנית כדי להביא להבנה טובה של הטקסט מצד הילדים ולהבנה טובה ומעמיקה של המחנכת לגבי מטענים שעמם יצאו הילדים מהסיפור.

לסיכום, בפוסט זה הזמנתי את הקוראים/הגולשים להתעמק בעמדותיהם לגבי הוראת נושא השואה לילדים צעירים ולעמת את עמתדותיהם עם עמדותיהם של אנשים אחרים. הצגתי בפוסט גם את עמדתי שאין ללמד באופן יזום את נושא השואה בגן ובכיתות א' וב'. לא ביקשתי בהבעת עמדותיי "למחוק" דעות אחרות. אשמח מאוד אם הפוסט יעורר למחשבה ולויכוח. הדבר הגרוע ביותר בעיניי שיכול לקרות בנושא הוא שגננות ומורות  תנסינה "להעביר" תכנים שקשורים בשואה מבלי לעצור ולחשוב על המשמעות של מה שהן עושות. כל החלטה שתתקבל אחרי התלבטות ,  דיון וויכוח תוביל לעשייה חינוכית איכותית יותר מאשר הוראה טכנית וסתמית של תכנים כל כך טעונים וקשים.

אשמח מאוד לקבל תגובות על פוסט זה.

קלודי טל

 

 

 

איך נוגעים בנושא המוות והאובדן עם ילדים צעירים?

הטריגר לכתיבת פוסט זה הוא יום הזיכרון  לחללים שמקום קבורתם לא נודע. ימי הזיכרון השונים מעלים בהקשר החינוך לגיל הרך את השאלה איך משיבים לילדים בגיל הגן על שאלות שקשורות למוות ואובדן ? אני מבקשת שתשימו לב לכך שאני חושבת שהדרך לתווך לילדים מצבים רגישים כגון המוות, היא דרך הקשבה לשאלותיהם והתייחסות אליהן ולא דרך הרצאות ו"מסירת אינפורמציה" טכנית וחד סטרית(חד סטרית מהכיוון שלנו לכיוונם של הילדים). האופן שבו  משיבים לשאלותיהם של הילדים תלוי  בהבנת מאפיינים מרכזיים של התפתחותם לרבות הבנת מושג המוות, בעמדות של המובגרים(הורים וצוותי גנים) לגבי נושא המוות והאובדן ובתפיסותיהם כיצד מחנכים ילדים בנושא, כמו גם בעומס הרגשי של הילדים והמשפחות. אוסיף לבסוף המלצות על ספרי ילדים שעשויים לסייע בשיחה עם הילדים על נושא המוות וההתמודדות עם האובדן.

בעוד שברמה הלאומית ישנה חשיבות רבה ביותר לציין את יום הזיכרון של החללים שמקום קבורתם  לא נודע, כביטוי לצורך להנציח אותם ולבטא תודה והוקרה לאלו ששילמו במחיר חייהם למען כולנו-ברמה של התייחסות לנושא במסגרות חינוך לגיל הרך, אנחנו חייבים  לדעתי להגן על הילדים ולא לציין את כל ימי הזיכרון במסגרות החינוך. ריבוי ימי הזיכרון עלול ליצור עומס רגשי  מיותר על חלק מהילדים.

אפתח ואציין שחשוב  בעיניי שנבחין בהתייחסות לילדים הנמצאים במעגל הקרוב של אדם שמת ובמקרה של יום הזיכרון לחללים שמקום קבורתם לא נודע,  לבין ילדים בגיל הגן שהנושא של המוות  מעסיק אותם אבל לא נגע בהם אישית בשנות חייהם הקצרות. 

הקושי שבמצב העמימות

ישנה מורכבות גדולה יותר למשפחות של חללים שמקום קבורתם לא נודע בשל חוסר הוודאות שכרוכה במצב הקשה הזה. בעוד שמוות הוא תמיד מצב קשה למשפחות-הימצאות קבר מסייעת בסופו של דבר להשלים עם האובדן, עם הסופיות של המוות. רונית שלו וסמדר בן אשר(2012) מדברות במאמרן על הקושי עבור ילדים ומשפחות  להתמודד עם מצבים שבהם יש הורה שהוא "נוכח-נפקד"-מצב שבו האדם עשוי להיות נוכח פיזית אבל נעדר פסיכולוגית (כמו במחלת האלצהיימר או דיכאון) או נעדר פיזית ונוכח פסיכולוגית(כמו הורה שעובד בחו"ל ומרבה להיעדר מהבית). אני מבקשת להוסיף כאן גם שלפעמים המוות עצמו(כמו במקרים של חללים שמקום קבורתם לא נודע) הוא מעין"נוכח נפקד" ומקשה מאוד על המשפחות.

לפני שאתייחס לשאלה מה כדאי לעשות וממה כדאי להימנע במצבים של מוות ואובדן בכלל ו"מוות עמום" בפרט, אתייחס בקצרה מאוד לאופן שבו ילדים צעירים מבינים את המוות ומתמודדים עם האובדן.לסוגיות אלו אתייחס בקצרה כי מצאתי ברשת ריבוי מקורות טובים ואינפורמאטיביים בשאלות אלו  וכללתי במאמר לינקים למקצתם.

על הבנת המוות בכלל ואצל ילדים בפרט

דיבור ואפילו חשיבה על המוות גורמים לכולנו סוג של אי נוחות. וזאת כנראה בשל התובנה שמדובר בתהליך הכרחי-בכך שכל אחת ואחד מאיתנו יגיע לתחנה הסופית הזו. חלק מהקושי עבור חלק מאיתנו הוא לקבל את  העובדה שמוות הוא חלק מהחיים עצמם. עבור  המבוגרים יותר מבינינו ,יש במפתיע השלמה עם הכרחיות המוות אבל יש לעתים אי השלמה עם החיים עצמם שחיינו, ושאותם אי אפשר בדיעבד לתקן. חלק אחר מאיתנו חושש ממחלות שמתלוות לסוף החיים וחושש לא ליפול לנטל. אבל חשוב שכשאנחנו מנסים להבין את המוות ננסה להבין אותו גם מהפרספקטיבה של הזולת. במקרה הילדים הכרחי שננסה  להבין איך הם מבינים את המוות.

מושג המוות מורכב למעשה מכמה מושגי-משנה שבלעדיהם הבנת המוות של הילדים איננה "בוגרת". מושגים אלו קשורים להבנה המוות כתופעה ביולוגית מדעית. מחקרים מראים שרוב הילדים בני השבע מבינים את ארבעת הרכיבים של מושג המוות בדומה למבוגרים(דהיינו שהמוות הוא אוניברסאלי ומאפיין כל גוף חי; שהמוות הוא בלתי הפיך ונגרם על ידי תהליכי הזדקנות, מחלות וכו' שפירוש המוות כרוך בהפסקה מוחלטת של כל הפונקציות הביולוגיות(האדם המת איננו נושם, הולך, אוכל וכו).

על כן ארבעת מושגי המשנה הבאים נכללים בהבנת מושג המוות:

  • אוניברסאליות
  • חוסר הפיכות-סופיות
  • חוסר פונקציונאליות
  • סיבתיות

מציעה מאמר מצוין מתורגם מאנגלית על האופן שבו תופסים ילדים צעירים את המוות "תפיסת המוות אצל ילדים צעירים רכיבים והתפתחות"; אותו מאמר מתורגם חלקית וממסוכם בעברית באתר "גיל רך", במדור  מאמרים תפיסת המוות אתר גיל רך

מהמאמר הזה אנחנו מבינים שילדים צעירים(בגיל הגן) אינם בהכרח תופסים את המוות כ"דבר" אוניברסאלי שיחול על כל גוף חי והם אינם מקבלים את העובדה שהמוות יחול במוקדם או במאוחר על כל אחד ואחת מאיתנו. יתרה מזו, הם אינם מבינים שהעתוי של המוות איננו בשליטתנו ויש בו מן האי וודאות. הם נוטים להבין קודם שהמוות יחול על אנשים אחרים ורק לבסוף שהמוות יחול גם עליהם עצמם. חשוב שנבין אפוא ששאלות המוות שלילדים בגיל הגן הן מצד אחד חקרניות(איך נראה ומרגיש אדם מת?-כמו שהם שואלים מה קרה ללימון הרקוב?), ומצד שני דאגתם נתונה לשאלה מי יטפל בהם. ולכן חשוב שבהתייחסותנו לשאלותיהם ניתן מענה לשאלה הלא נשאלת באופן ישיר :"מי מטפל בילדים הקטנים של אדם שמת?"

ילדים בגיל הגן נוטים לעתים לראות את המוות כתהליך הפיך. באחת השיחות בגן ילדים שמעתי ילדה שהציעה אחרי שהגננת הסבירה בעצב לכל ילדי הגן  על מותו של אבא של אחד הילדים  ממחלת הסרטן , שהאבא(המת) ישתה מיץ תפוזים כדי שיבירא ויחיה. אי הבנה זו מהווה עבור הילדים סוג של גורם חוסן בהתמודדות עם מות קרובים כי יש להם את האמונה הפנימית שלהם שהמת יחזור. ובכל אופן חשוב שהמבוגרים בסביבתם של הילדים יציינו שמדובר בתהליך בלתי הפיך שהמת לא יחזור ותמיד יצרף את המשפט שהילדים הקטנים יטופלו על ידי בני משפחה קרובים אחרים.

ילדים בגיל הגן לא יבינו קרוב לוודאי שהמוות כרוך בהפסקת פעולות ביולוגיות: כגון הפסקת נשימה, הפסקת הפעולה של הלב, אי היכולת לאכול, לזוז, לישון. נמצא גם שילדים יבינו הפסקה של פעולות חיצוניות(כגון לאכול וללכת) לפני שיבינו הפסקה של פעולות פנימיות(לנשום, פעולות הלב וכו').

ילדים בגיל הגן אינם מבינים לרוב את סיבת המוות ככשל של תהליכים ביולוגיים . הם נוטים לספק סיבות לא  "מדויקות" כגון התנהגות לא טובה של מישהו, כעס. חשוב מאוד להקשיב לפרשנויות אלו של הילדים לגבי הסיבות של המוות כי לעתים ילדים מאשימים את עצמם במוות של קרוב משפחה ואת העיוות הזה הכרחי לתקן.

על התמודדות עם אבל ואובדן אצל ילדים ומתבגרים אפשר למצוא התייחסות במאמרה המצוין של רונית שלו באתר פסיכולוגיה עברית.

ילדים כמו המבוגרים מתאבלים על אובדן. הדבר העיקרי שכנראה מבדיל בין אבל של מבוגרים לבין אבל של ילדים הוא תלותם של הילדים במשענת שמספקים המבוגרים בחייהם כדי להתמודד עם האבל. על כן בצדק רב מצוין במאמר שילדים לעתים קרובות אינם מקבלים מספיק הכרה באבל שהם חווים ותמיכה בהתמודדותם איתו. ציטוט מתוך מאמרה של שלו.

" התוצאות הראו כי רוב הילדים הפגינו עצב והלם בעת ההודעה, רובם בכו מאד בתקופה הראשונה לאחר המוות אך, ארבעה חודשים לאחר האבדן רק 8% בכו מידי יום ובעיקר הילדים הצעירים. באופן כללי מצא המחקר כי רוב הילדים הצליחו לחזור לתפקוד רגיל בבית הספר. ממצא מעניין במחקר היה כי כ- 80% מהילדים חשבו ונזכרו בהורה מספר פעמים בשבוע, חלמו על ההורה המת, דיברו עמו בליבם וביקרו בבית הקברות. הקשר הפנימי של הילד עם ההורה הווה תגובה רווחת בקרב הילדים ונראה כי הוא עזר לילדים לחזור לתפקוד בחיי היום יום (אביעד, 2001)."(הדגשות שלי כדי להבליט את הרעיונות המרכזיים בקטע)

קטע זה מראה תהליך של קושי והלם ראשוני לקבל את עובדת המוות, עיבוד האבל, נוכחות פסיכולוגית של ההורה המת בתודעת הילד, וסוג של השלמה כשהקשר עם ההורה המת מופנם בתוך האישיות של הילד ובתודעתו.

מה נעשה כדי לעזור לילדים להתמודד עם האובדן וממה נימנע ?

הדברים שלדעתי כדאי שנימנע מלעשותם

  1. הכרחי שלא נתעלם מהצער של הילדים, מהרצון שלהם לשאול אותנו שאלות על המוות בכלל ועל מוות של קרובי משפחה בפרט.
  2. לא ניתן לילדים להתמודד לבד עם הצער!
  3. חשוב שלא נתעלם ממות בטבע בסביבה הקרובה של הילדים: לא נתעלם מציפור מתה בסביבה או מחתול שמת. ההכירות עם מוות של בעלי חיים היא סוג של חיסון שמסייע להתמודדות עם מוות של בני אדם.
  4. לא "נתפרק" רגשית מול הילדים נוכח מוות של קרוב משפחה.
  5. לא נציף את הילדים בפרטים מפחידים ובתיאורים של נסיבות המוות.
  6. לא נחשוף את הילדים לשיחות שלנו עם מבוגרים אחרים על נסיבות המוות.
  7. בגן הילדים לא נקיים שיחות מליאה בנושא המוות כי אין לנו מושג מה ילדים שונים יבינו משיחות אלו. המוות הוא לא "נושא לימודי" רגיל הוא חלק מהחיים ואותו יש לתווך ברגישות לילדים תוך התאמה אופטימאלית למצבם הרגשי ולשאלותיהם.
  8. נהיה אמפאתיים עם הילדים אבל לא נרחם עליהם ולא נפורר את מסגרת החוקים וההרגלים  שלהם הוא רגיל.
  9. במקרה של "מוות עמום", כמו מצב של חשד להתאבדות או חלל שמקום קבורתו לא נודע, אחרי התלבטויות רבות, אני ממליצה שכדאי מאוד שנימנע מלחשוף את העמימות לילדים. שנקבע נחרצות שהאיש מת ולא ניתן לילד להתמודד עם אי הוודאות שהיא לדעתי בלתי נסבלת מזוית הראייה של ילד צעיר.

מה נעשה?

  1. נתבונן מקרוב בהתנהגות הילד שחווה אובדן; נעקוב אחרי התנהגותו בכלל ואחרי האינטראקציות שלו עם ילדים אחרים; נעקוב אחרי תפקודי האכילה והשינה שלו. אחרי תפקודו במעון ובגן.
  2. נציע פעילויות שמאפשרות הבעה חופשית: בציור, במשחק סוציודראמטי. ונתבונן במשחק וננסה להבין גם באמצעותו מה עובר על הילד.
  3. נשיב על כל שאלה שהילד שואל ! נגיד תמיד את האמת ונסביר את המוות במושגים ביולוגיים ולא מיסטיים. נשתמש במילים מדויקות: האדם מת (ולא ישן, או עלה לשמיים). שימוש במילים לא מדויקות מטעה ומפחיד. כי הילד יצטרך בסופו של דבר לישון ואנשים בסביבתו יטוסו . אז מה נעשה?
  4. נהיה שם בשביל הילד ביומיום. הילד הצעיר צריך לדעת קודם כל שיש על מי לסמוך. שיש מי שיטפל בו.
  5. קשר טוב עם ילדים מתחילת חייהם שכולל מתן הבנה וביטחון, פיקוח על התנהגות ואפשור הבעת רגשות ומחשבות-בונה את השתשית ההכרחית להתמודדות עם מצבי משבר בלתי צפויים בהמשך חייו.
  6. במקרה של מוות במשפחה, נהיה רגישים וגמישים, אבל נקפיד עד כמה שאפשר על שמירת הרגלים וכללים. לא נרשה לילד לעשות כל אשר עולה על דעתו!
  7. אנשים קרובים לילד ישוחחו איתו על המוות ולא פסיכולוגים ויועצים. הם זקוקים שאנשים קרובים ישוחחו איתם.
  8. נדבר עם הילדים על מוות של בעלי חיים בסביבה הקרובה כשמזדמנים מצבים כאלו.
  9. נשים לב למה מספרים ילדים שחוו מוות לחבריהם לגן ונתערב בפעולות תיווך אם נשמע בנסיבות אלה  עיוותים.
  10. אם שי צורך בשיחות עם כל ילדי הגן(במקרה של פטירה של אדם קרוב  מבין ההורים או אנשי הצוות)-לא נסתפק אף פעם בשיחות במליאת הגן. נתייחס לאירועים. נסביר בקצרה לכולם ואח"כ נתייחס לנושא בקבוצות בלתי פורמאליות. נשוחח עם קבוצות קטנות כדי שנבין מה חושבים הילדים על המוות שהתרחש בסביבתם.
  11. נקרא לקבוצות ספרי ילדים טובים שנוגעים במוות ונשתמש בספרים כאמצעי לשיח עם הילדים. נקשיב לדבריהם במהלך קריאת הספר.
  12. חשוב בעיניי שספרים מהסוג שאני מציעה יהיו בכל גן אבל שלא נחליט סתם ככה בלי קשר לאירועים  לספר אותם לילדים. מוות של בעל חיים או של אדם בסביבה הם טריגר טוב לקרוא אותם.

ספרי ילדים מומלצים לילדי גן וילדי בית ספר יסודי

  • ספר ילדים נפלא ורגיש של אלונה פרנקל:"סיפור מהחיים" מומלץ בהחלט

sipur mehahaim

ספר יפיפה על מוות של ציפור, עצב ותקווה. ועל אימא שהיא יודעת להתמודד ברגישות עם המוות. אימא שלוקחת אחריות והיא זו שעוטפת את הציפור המתה בעלים וקוברת אותה. אימא שהיא מורה טובה לחיים.

  • הספר הנפלא "סוד הגן הנעלם" של פרנסס הודג'סון ברנט המספר על יתמות ועל ידידות מופלאה בין שלושה ילדים(בת ושני בנים) שעוזרת  לכולם להתמודד עם האובדן ולבנות חיים שמחים סביב הפרחת הגן הנעלם.

 

סוד_הגן_הנעלם

 

מדובר בספר שיצא לאור בתחילת המאה ה-20 והפך לקלאסיקה. הוא תורגם בשנת 2014 שוב לעברית על ידי הגר ינאי. ספר זה מיועד בגרסתו המלאה לילדים בני 9-10 ומעלה.

נתקלתי לאחרונה בגרסה מקוצרת שלו בתוך אוסף סיפורים קלאסיים לילדי גן. נכדתי בת השלוש וקצת ביקשה שאקרא לה אותו ולהפתעתי היא עקבה בעניין אחרי הסיפור.

 

 

רשימת מקורות על אובדן עמום

שלו, ר' ובן אשר, ס'(2012). התמודדותץ משפחות וילדים עם אובדן עמום של אחדג ההורים. היועץ החינוכי. 

Boss, P. (1977). A clarification of the concept of psychological father presence in families experiencing ambiguity of boundary. Journal of Marriage and the Family, 39, 141-151.

Boss, P. (1999). Ambiguous loss: Learning to live with unresolved grief. Cambridge, MA: Harvard University Press.

Boss, P. (2002). Ambiguous loss in families of the missing. The Lancet Supplement, 360, s39-s40.