גיל שנתיים המדהים והנורא!

מטרת פוסט זה לסקור מגמות מרכזיות שמאפיינות את התפתחותם של פעוטות בני שנה וחצי עד שלוש בערך. תקופה זו נקראת לא אחת באנגלית :"The terrible twos" (בתרגום חופשי גיל שנתיים הנורא). אבל הסתכלות על הגיל הזה רק ממבט של הנורא שבו, היא הסתכלות אגוצנטרית, רגעית של מבוגרים. מתחייבת לדעתי  פרספקטיבה יותר רחבה להבנת הגיל שמתייחסת למכלול ההתפתחות בגיל זה והיופי שבו מבלי להכחיש כמובן את הצורך להתמודד עם ביטויי המרדנות האופייניים לפעוטות. אני סבורה, מתוך ניסיון אישי ומקצועי שראוי לכנות את הגיל הזה "הגיל  ההמדהים והנורא". המדהים בעיניי עוצמתי מהנורא. ההתרגשות הראשונה קורית עם לידת ילדה או ילד "חדשים"-התרגשות מעצם זה שנוספו לעולם חיים חדשים. שירה של חוה אלברשטיין :"ברוך הבא" מתוך האלבום "עץ כוכבים" מיטיב לייצג את ההתרגשות סביב הולדת תינוק חדש. גילאי שנה וחצי עד שלוש (גיל ה"פעוטות")  מדהים בשל כך שבתקופה זו מתחילה להתעצב אישיות  מודעת חדשה. במובן זה, זהו גיל של לידת העצמי הנפרד מהסביבה. אינטראקציות עם פעוטות בגיל הזה, אף שעשויות להיות מתישות לפרקים, עשויות לתמוך או להפריע לפיתוח העצמי הייחודי של כל פעוט ופעוטה. אציג בקצרה קווים לדמותם של בני השנתיים ואחר כך אתייחס לתפקיד המבוגרים (הורים ומחנכים).

מאפייני גיל ה"פעוטות"-שלב האוטונומיה לעומת בושה וספק בתיאוריה של אריק אריקסון

הצגת הקוים לדמותם של בני השנה וחצי עד שלוש תתבסס במידה רבה על התיאוריה הפסיכו-חברתית של אריק אריקסון.

התיאוריה של אריקסון מציגה את ההתפתחות הרגשית של האדם כנטועה בתוך הקשר חברתי. הוא מדגיש שההתפתחות הרגשית האישית ואישיות האדם צומחות על רקע אינטראקציות מרכזיות שמקיים האדם המשתנה עם אנשים קרובים לו ביותר. אריקסון מעריך שקשרים חברתיים וצורך בקשר מניעים את ההתפתחות הרגשית לא פחות מאשר סיפוק הדחפים הבסיסיים. בתיאוריה נטען שההתפתחות מושפעת על ידי שילוב בין גורמים ביולוגיים לבין גורמים סביבתיים; הילד נתפס בתחילת דרכו יותר פסיבי ובהמשך הופך לאקטיבי. ההתפתחות מורכבת משלבים לאורך כל החיים כולל זקנה. התיאוריה של אריקסון מדגישה גם גורמי החוסן(לדוגמה קשרים טובים עם הורים, בני משפחה, עמיתים, מחנכים) וגם את גורמי הסיכון(קשרים משובשים עם אנשים קרובים) בהתפתחות. בהיותה תיאוריה דינאמית, התיאוריה של אריקסון מניחה שחוויות מוקדמות משפיעות על חוויות מאוחרות יותר. על כן ההתפתחות של הפעוט מושפעת מאיכות ההתפתחות בינקות בשנת החיים הראשונה. בשנת החיים הראשונה לפי אריקסון הולך ונבנה בסיס האמון של הילד בהורים ובעולם בתנאי שהקשרים עם הדמויות המשמעותיות המטפלות (הורים, מטפלים) היו כאלו שנתנו מענה לצרכי הביטחון וההגנה של התינוק. בנוסף, אריקסון סבור שההתפתחות הנפשית היא פרי של קונפליקט מתמיד בין צרכים ביולוגיים ודחפים פנימיים לבין כוחות חברתיים.בכל שלב משבר טיפוסי שהאדם בעזרת האני מוצא דרכים להתמודד אתו. משבר זה מעסיק את האדם המתפתח. האדם יכול להגיע ל"קו הסיום" של כל שלב בשתי דרכים: פתרון אופטימלי ופתרון בלתי אופטימלי של המשבר המצוי בלב השלב. הפתרון האופטימלי מבטא את הצלחת האדם למצוא את “שביל הזהב” בין דחפיו לבין המחויבות החברתית ובעקבות זאת יוצא מן המשבר מחוסן, מחוזק; האפשרות השניה היא כניעה לדחפים או ויתור מוחלט עליהם וכניעה ללחץ סביבתי; הפתרון הבלתי אופטימלי של המשבר מהווה סיכון לפתח חוסר הסתגלות ויחסים בין-אישיים בלתי תקינים.

בגיל שנה עד שלוש, הקרוי אצל אריקסון שלב של אוטונומיה לעומת בושה או ספק, מתפתחת היכולת של הילד לשלוט בהתנהגותו, הוא מבטא כוח רצון, הוא נייד יותר ושואף לעשות דברים לבד. בגיל זה, מתפתח קונפליקט בינו לבין סביבתו (ההורים בעיקר וכן מטפלים) סביב הרצונות של הילד לבטא את יכולותיו החדשות. המשבר המרכזי בשלב זה מתנהל בין הרצון לעשות הכל לבד והתחושה שהילד הוא כל יכול(אוטונומיה) לבין הוכחות מזדמנות של חוסר יכולת (בושה) וספק ביכולותיו. התוצר הרצוי של השלב הוא כוח רצון ואוטונומיה והפתרונות הבלתי אופטימליים הן : או פסיביות או חוסר גבולות. נזכור שהחינוך לניקיון(מה שקרוי בטעות לדעתי במקומותינו גמילה מחיתולים) הוא רק ביטוי אחד וודאי לא היחיד של האוטונומיה המתפתחת של הפעוט. התוצר הרצוי של כלל ההתנהגויות בגיל זה  הוא טיפוח עצמי מודע של הילד: הילד יוכל לאפיין את עצמו כבן ובת  עם העדפות ברורות שמאפיינות אותו כישות נפרדת שחיה בחברה. הגדרות עצמיות כאלו עשויות להיות: אוהב צבע כזה וכזה, משחק כזה וכזה, חבר כזה וכזה למשחק, אוכל כזה א וכזה; ספר ילדים כזה וכזה. ילד מתאפיין גם בדרכי התמודדות אופייניות עם קשיים ותסכולים, שכן חלק מהעצמי כולל דרכי התמודדות עם קשיים.

בתרשים המוצג למטה ניתן לראות את מקומות של העצמי בין יתר המרכיבים של האדם כישות מתפתחת.

התפתחות היחיד כישות נפרדת

בתרשים ניתן לראות שהילד נולד עם מאפיינים טמפרמנטאליים מולדים ועם בסיס  שמאפשר יצירת קשרים בין אישיים והבעת והבנת רגשות. העצמי מתפתח על בסיס זה בהמשך וכמובן מתפתחות היכולות ליצור קשר בין אישי ולהבין, להביע ולווסת רגשות. כל אלו מהווים בסיס לכלל האישיות המתפתחת של האדם(אישיות היא מושג שגור בפינו שהנסיונות להגדיר אותו הם די חמקמקים). עוד ניתן לראות בתרשים שההתפתחות הרגשית -חברתית מתבססת מתחילת החיים על יכולות וכישורים קוגניטיביים.

אני מבקשת גם להבליט את ההבדל בין אוטונומיה לבין עצמאות-וזאת כיוון שמדובר באבחנה חשובה. המשמעות של עצמאות היא שהילד/האדם עושה דברים בעצמו, לבד. מתלבש לבד, אוכל ללא עזרה.  יש להכיר בכך, שהוא עשוי לעשות דברים לבד  עקב כורח מציאות או דרבון של הסביבה, ולאו דווקא בגלל שזה רצונו. אוטונומיה משמעה שהילד/האדם  מבצע פעולות כשהוא מונע על ידי הרצון שלו לעשות את הדברים לבד. ה"מנוע" של ההתפתחות בתקופה זו הוא הרצון של הילד להוכיח לעצמו תחושת יכולת. על כן השאיפה של מבוגרים שמטפלים בפעוטות אמורה להיות לאפשר את "תרגול" האוטונומיה של הילד. להכיר ברצונו של הילד כדבר ממשי שאותו יש לכבד. ובמקביל ללמד אותו שהוא לא חי לבד ושעליו להציב גבולות להתנהגויותיו.

התנהגויות טיפוסיות של ילדים בטווח גילים זה:

  • רצון להתלבש לבד, לנעול נעליים לבד-למרות קושי ראשוני והבעת תסכול מול קשיים.
  • עמידה על הרצון לבחור מאכלים, בגדים, צעצועים, פעילויות.
  • סקרנות לגבי תופעות בעולם(אנשים, בעלי חיים, תופעות). הילד עשוי להתבונן נפעם בתופעות, להתעניין בהן ולחשוש מהן בשעה שאיננו מבין את התופעות עצמן ומופתע מביטוייהם.
  • רצון להתנסות בחומרי הבעה(צבעים, דבק, מספריים).
  • התנגדות, לעתים נחרצת, לשתף פעולה עם בקשות: כגון הבקשה לאסוף חלקי משחק שזה עתה הפסיק לשחק איתו.
  • בחירות לעומתיות, של "דווקא": אם מציעים לילד/ילדה חולצה א' או חולצה ב', הוא או היא יצהירו שמבקשים "חולצה אחרת". סירוב של פעוטות לשבת על סיר כשמפצירים בהם לעשות כן לצד נכונות לעשות זאת בקצב שלהם.
  • מצד אחד רצון להתנסות במקומות חדשים ומצד שני חשש לעושת כן. מצב נפוץ בגיל זה הוא שהילד מצהיר על רצונו לבקר חבר אבל ברגע האחרון עומד על כך שההורה ישאר איתו אצל החבר. הפעוט עשוי להיצמד לרגשלו של ההורה כצורך פיזי לקבל תמיכה.
  • ילדים בגיל שנתיים שלוש מצהירים די בביטחון על היותם בנים/בנות ועל כך שכשיהיו גדולים יהיו אימהות/אבות.
  • ילדים בגיל זה יוצרים אינטראקציות רציפות ומשמעותיות עם ילדים אחרים בני גילם ומפגינים העדפה בולטת לילד או ילדה זה או אחר.

חשוב שנזכור שלפעוטות בגיל זה יכולות חשיבה די מרשימות שמתבטאות ביכולת להסיק מסקנות. הללו על רקע התפתחות שפתית ומוטורית מרשימה.

על כן חשוב להבין ולזכור כמה דברים חשובים שמאפיינים את הגיל:

א. ילדים עושים דברים לבד ובעצמם בשל התעוררות של רצון לבחון את יכולותיהם,

ב. לעתים קרובות ה"הוכחה" שהם יכולים לפעול על פי רצונם היא הבעת העדפה ופעולה שמנוגדות לאלו של ההורים או המטפלים. שהרי אם כל הבחירות וההעדפות היו זהות לאלו של המבוגרים-נשאלת השאלה במה אתה ישות נפרדת?

ג. מאחורי הפגנת היכולת והחזות שהם "יכולים" או אפילו "כל יכולים" מצוי קונפליקט פנימי: מסתתר הספק שמא לא יוכלו להסתדר לבד? כל מי שמתבונן בפעוט במצב של התלבטות עשוי להבחין ב"מלחמה הפנימית" שמתחוללת בתוכו. ההחלטות להסכים לשתף פעולה עם בקשות או להישאר לבד הן פרי של מאבק פנימי בגיל זה ולא "שליפה מהמותן".

ד. להיות פעוט/אדם אוטונומי שפועל במודע על פי רצונותיו, איננו אומר שהפעוט/הילד איננו זקוק לקשרים טובים עם אנשים אחרים ולתמיכה של מבוגרים. תמיכה רגשית נחוצה לא רק לפעוט אלא לאדם בכל מהלך חייו. הצורך בקשר קרוב שהתבסס בינקות, שריר וקיים כל החיים. אזכיר שבתיאוריית ההכוונה העצמית של ריאן ודיסי(Ryan & Deci, 2017) מצוין במפורש שהיכולת לפעול בצורה אוטונומית ומודעת מתרחשת בהקשר של קשר טוב עם אחרים והרגשת שייכות לחברה. תיאוריית ההכוונה העצמית מדגישה את חשיבות הפעולה האוטונומית מתוך הכרה בהשפעת הסביבה החברתית על האדם הפועל. אלא שהשפעה סביבתית עשויה לאפשר ולעודד אוטונומיה, או להביא  להתנהגות נשלטת על ידי הסביבה או לעתים אף להקפאה מלווה בהיעדר מוטיבציה.

תפקידי המבוגר בגיל זה

ההתנהלות של ההורים ווהמטפלים/מחנכים אחרים בגיל זה עשויה מצד אחד לתרום תרומה של ממש לגיבוש  האוטונומיה של הפעוט או לחסום אפשרות רצויה זו. לשם כך, נדרשת ההבנה שפעולות שננקטות כחלק מתהליך חינוכי צריכות לשרת קודם כל את התפתחות הילד ולא את הנוחות של המבוגר או את צורכי החברה לטווח קצר.

על כן, כדי לאפשר התפתחות טובה בגיל שנתיים0שנה וחצי עד שלוש) חשוב מאוד:

  • לאפשר התנסות בכל דבר שאיננו כרוך בסיכון לילד או לסביבה. לדוגמה לאפשר התנסות בחומרים, ריצה בפארק, טיפוס על מתקנים בטיחותיים.
  • לעודד התנהגות עצמאית אוטונומית של הילד: לאפשר ולעודד את הילד להתלבש לבד, לאכול לבד.
  • להכיר בקיומן הבלתי נמנע של טעויות ולכלוך ובלגן בסביבה כחלק מתהליך הלמידה. ילד לא ילמד לרוב לאכול לבד מבלי להתלכלך וללכלך את הסביבה. השימוש בחול או בחומרים מלכלכים חשוב ואף הכרחי על אף אי הנוחות.
  • לקבל ביטויים מילוליים של רגשות שליליים(בכל הטווח שבין אני לא אוהב אותך/אתה לא חבר שלי/אתה רע/אתה קקי).
  • לעודד הבעת רגשות והעדפות מילוליות.
  • לעודד ילדים להתמיד בהתמודדויותיהם למרות קשיים וכשלונות.
  • לא להימנע מלסייע לילד כשהוא מבקש עזרה: נפוץ מאוד הוא שפעוט עצמאי מבקש מידי פעם ש"יאכילו אותו". שיקחו אותו בידיים.
  • להדגיש אמירות ופעולות יצירתיות של הילד גם כשהללו מנוגדות למחשבה הראשונית של המבוגר.
  • לאפשר בחירות מושכלות מתאימות לגיל.
  • ללמד את הילדים הרגלים חשובים: של  עזרה עצמית, של למידה. חשוב שנזכור שמעבר לרצון ואוטונומיה על הילדים ללמוד תוך כדי התנסות תרחישים של פעולות עצמאיות: תרחיש של לבוש, תרחיש של עשיית צרכים, תרחיש של פעילות משחק בחומרים, תרחיש של הרכבת פאזל וכו'. התרחיש כולל את השלבים של הפעולה המורכבת על פי סדר הופעתם.
  • להגדיר כללי התנהגות הגיוניים ולאכוף אותם בצורה עקבית. למשל לעמוד על כך שילדים יאספו צעצועים; למנוע פגיעה באחרים ובעצמם.
  • להציב גבולות ברורים וחד משמעיים על התנהגות חוצת גבולות.  לא לאפשר כל פגיעה של הילד בעצמו או בילדים אחרים. לא לאפשר חטיפת צעצועים. לא לאפשר מכה(גם אם היא באה כדי לבדוק גבולות).

 

 

 

 

מודעות פרסומת