איך לתמוך בגיבוש הזהות המינית של ילדים[טראנסג'נדרים] מהגיל הרך-הסיפור המעודד של ריילנד ומשפחתו

תוך כדי כתיבת פוסט נוסף על מאפייני סביבת הלמידה ברג'יו אמיליה(פוסט המיועד לפרסום בשבוע הבא) נתקלתי ב-1.3.2018 בכתבה מעניינת וחשובה במוסף גלריה של עיתון הארץ "סיפור על טראנסג'נדר מגיל חמש" מאת צח יוקד. הכתבה מתבססת על ראיון עם אימו של ריילנד  ילד שנולד כילדה(באותו שם) שהחל מהרגע הראשון שהתחיל להביע את עצמו במילים(בערך בגיל שנתיים וחצי, שלוש-באיחור מה כיוון שנולד חירש), לומר משפטים כגון :"אני לא בת, אני בן". אחרי שנתיים ומשהו שבהן ההורים התעלמו למעשה מכמיהתו של ריילנד שיכירו בו כבן-הם קיבלו החלטה גורלית : לקבל את דבריו ולאפשר לו להיראות ולהתלבש כבן-על פי הצהרותיו שזה מה שהוא וזה מה שהוא רוצה להיות. המפנה בהתייחסות הוריו של ריילנד(הילרי וג'יף ויטינגטון)כלפי הצהרותיו בדבר הזהות המינית המאפיינת אותו,  התרחש אחרי שבגיל חמש ריילנד שחרר אמירות מדאיגות. הוא איחל למות משפחתו כדי שיהיה סוף סוף לבד בעולם. ותהה מדוע אלוהים ברא את גופו כפי שהוא נראה. אמירות אלו הדאיגו את ההורים שהחליטו שהם מעדיפים בן מאושר וחי על פני בת מתה. אמירותיו של ריילנד(כשעוד נראה כבת) הובילו את ההורים להתעניין בטראנסג'נדרים צעירים. הם גילו שאחוז ההתאבדויות בקרב נערים ונערות שעוברים משברים  של זהות מינית המצויים בקונפליקט עם הסביבה אשר  לא מקבלת ולועגת לרצונם להביא לידי ביטוי חיצוני את זהותם המינית, הוא גבוה ביותר. הם הבינו שהילד שלהם הוא זה שיכול להגדיר את זהותו המינית ושעל ההורים לאפשר את הביטוי של הזהות המינית מצד אחד ולבנות חומת ורשת הגנה עבור הילד המתבגר מפני העוינות של החברה המתנכלת לרוב לאנשים "שונים" בכלל ובהיבט של הזהות המינית בפרט, מצד שני. הילרי ויטינגטון פרסמה ספר בשם לגדל את ריילנד(Raising Ryland) בשנת 2015-ספר שזכה בארה"ב לפופלריות רבה. בראיון מציגה הילרי תמונה מרשימה של מאמצים ליצור עבור ריילנד תנאיי חיים והתפתחות אופטימאלית. החל מסינון בני משפחה וחברים שמגיעים הביתה-דריסת רגל ניתנת רק למי שמוכן לקבל את ריילנד כבן לכל דבר, בלב שלם. וכלה במאבק ציבורי שמכוון לכך שילדים יוכלו לבחור בשירותים המתאימים להם בבתי ספר, לפי הגדרת הזהות המינית שלהם. השתתפות בקבוצת תמיכה להורים לילדים טראנסג'נדרים, מפגש מזדמן עם מטפל במקרה הצורך(נאמר שלא היה צורך במפגשים רבים איתו מאחר והמשפחה והסביבה מקבלת אותו), השתתפות במחנה קיץ לילדים במצב דומה, עידוד של חברות אישית עם ילד טראנסג'נדר אחר. לא בטוח שיש בארץ מסגרות תמיכה מהסוג שמתוארות בספר. 

Coverart for item

מהסיפור המעניין שנכתב על ידי הילרי ויטינגטון ניתן ללמוד שלושה דברים מרכזיים:

  1. זהות מינית היא רכיב מרכזי בתוך הזהות ה"כללית" של האדם ורק הילד עצמו יכול להגדיר מי הוא באמת בכלל, ומבחינת זהותו המינית בפרט. יתרה מזו, הסיפור של ריילנד מספק אישוש לממצא שמדבר על התחלה מאוד מוקדמת של מודעות לזהות מינית של הילד, ועל כך שפעוטות וילדים בגיל הגן ערים לפער בין איך הם מרגישים לבין איך הם מצוידים מינית מלידה.
  2. לקבלת ההורים את הזהות המינית המתגבשת של הילד-גם כאשר הדבר כרוך באי נעימות שקשורה לשינוי המראה החיצוני של הילד או הילדה, תפקיד מכריע ליצירת תנאים לרווחה הנפשית שלו. יכולת הקבלה של ילד או ילדה "שונים" לרבות הנכונות לאפשר שינוי של מראה חיצוני ולבוש היא לרוב תהליך הדרגתי של התלבטות וחקר של ההורים עצמם.
  3. ילדים טראנסג'נדרים והוריהם זקוקים למערכות חברתיות וקהילתיות תומכות.

זהות מינית

זהות מתייחסת  לאופן שבו רואים ומאפיינים אנשים את עצמם. מדובר בתהליך שנמשך כל החיים אבל מצוי על פי אריק אריקסון(1960) במרכז העיסוק התודעתי  של האדם בעיקר בגיל ההתבגרות.  אריקסון מדגיש  שמדובר בתהליך פעיל שכולל חקר והתלבטות בטרם מגבש כל פרט תפיסה לגבי מי הוא בעיני עצמו. גיבוש הזהות העצמית כוללת בתוכה התייחסויות של אנשים קרובים שעברו תהליך של עיבוד והפנמה. אחד המאפיינים הכלולים בזהות העצמית הוא הזהות המינית. בהקשר של גיבוש הזהות המינית  מדובר על האופן שבו רואה כל אחד את עצמו כבן, בת, גבר או אישה או אף אחד מהם או שילוב כלשהו של שניהם.  וכן מהם התפקידים שנתפסים על ידי הפרט שאופייניים לגבר ולאישה. אף שאצל רוב האנשים הזהות המגדרית(תפיסת תרבותית של תפקידים שיאים למין) עולה בקנה אחד עם הסיווג הביולוגי המולד(התפיסה המינית), ישנם אנשים שמגבשים לעצמם זהות מגדרית שונה מהסיווג הביולוגי המולד. מה שחשוב לזכור כשעובדים עם ילדים צעירים הוא שהאדם עצמו בכל גיל וגיל הוא זה שמארגן בתוך תודעתו את התפיסה העצמית שלו ושגיבוש הזהות המגדרית הוא תהליך הדרגתי. מרצ'יה(Marcia,1973 ) מדגיש, בהתבסס על התיאוריה של אריקסון, שכשם שרצוי לאדם בסופו של דבר(בתום גיל ההתבגרות)  אחרי תהליך חקר שיגבש תמונה ברורה שמאפיינת את דמותו בעיני עצמו, כך חשוב לאפשר תהליך של חקר והתלבטות ולא "לדחוף" ילדים ונערים להתחייב לזהות עצמית  "שקרית", לא אמיתית, בטרם עת (מה שקרוי אצל מרצייה  identity foreclosure) לפני שחקרו את האפשרויות הקיימות ואת אשר מתאים לאישיותם.

בכל מקרה תחילת ההתייחסות של הילדים והילדות למגדר שלהם עוד בהיותם פעוטות.  בין גיל 18 חודש לגיל 3 שנים ילדים מזהים עצמם כבנים או בנות אבל התייחסות ראשונית זו איננה כמובן עדות לאימוץ זהות מינית מגובשת מודעת האופיינית לתום גיל ההתבגרות. בגיל 4-5 ילדים מזהים עצמם לרוב באופן עקבי כבנים או בנות מאמינים שמדובר במאפיין קבוע שלא הולך להשתנות.

תפקידי ההורים, המחנכים והחברה

הורים צריכים להיות קשובים לקולות הילדים. חשוב גם להבין-למרות הקושי שהוצג בפוסט שהתמקד בספר של אנדרו סולומון על  הקושי לקבל זהות אופקית של ילדים בכלל, ובמקרה של זהות מינית שונה בפרט-שהילד הוא אדון לזהותו  ולגופו ועל ההורים להרכין ראש ולקבל את הזהות של הילד. הורים יכולים וצריכים לחנך ילדים איך להתנהג בחברה, איך ומתי ללמוד, איך לשים לב לאופן שבו הילד נתפס על ידי החברה. הורים לא יכולים גם אם הם רוצים להכתיב  את הזהות המינית של ילדיהם. זה פשוט בלתי אפשרי. ניסיונות להשפיע באופן ישיר על הקבלה הזהות נמינית של הילדים-גם כאשר הכוונות טובות-גורמים למצוקה לילדים ולהורים.

מעבר לקבלה, הורים צריכים להיות מודעים לדעות קדומות ולסטריאוטיפים בסביבה. אחד התפקידים החשובים ביותר כפי שהדבר בא לידי ביטוי בספרה של הילרי ויטינגטון-הוא ליצור תנאים של התפתחות בטוחה לילד-להגן עליו מפני עוינות, דעות קדומות וסטאיאוטיפים של החברה. מאמצים אלו נכללים בתפקיד הבסיסי של הורים בכלל: בניית עבור ילדיהם תנאיים של ביטחון פיזי, רגשי וחברתי. מילוי תפקיד זה תלוי במידה רבה מאוד בהיענות החברה והקהילה לצרכים של ילדים והורים טראנסג'נדרים. הורים לבד אינם יכולים להצליח במילוי תפקידם.

חשוב שגננות ומורות תעשנה כל אשר הן יכולות כדי לקבל את הילד על זהותו המוצהרת על ידו, וכדי ליצור תנאים של קבלה חברתית בתוך הגנים והכיתות. גננות ומורות יכולות ליצור תנאים טובים להתפתחותם של ילדים טראנסג'נדרים רק אם הן התגברנה על הנטייה האנושית  לדחות שונות מינית. לפני שבועות אחדים הייתה לי שיחה מעניינת עם סטדונטית מהתואר השני , שהיא גננת ומעונינת לקדם שינוי של ממש בהגדרת תפקידי  המגדר הנשיים בגנים ממלכתיים -דתיים. סטדונטית זו חדורת מוטיבציה להביא לשויוניות בין בנות לבנים כבר מגיל הגן. בשיחה איתה דיברתי על דעתי שאחת המטרות של גננות היא לאפשר לילדים  תנאים להגדיר את זהותם המינית כפי שהם מרגישים ורואים אותה. בתגובה לדבריי אמרה לי הסטדונטית שעם אמירה זו שלי היא לחלוטין לא מסכימה. הערכתי את הפתיחות שלה, והבנתי שיש לנו דרך ארוכה ביותר לעשות כדי לשכנע מחנכים ומחנכות שאיש איננו יכול להכתיב לילדים זהות מינית שונה מזו שהם מגדירים לעצמם. אנחנו עוד לא "שם". ללא הבנה זו מצד המחנכים , ילדים טראנסג'נדרים לא יוכלו לקבל בגנים ובכיתות את התנאים שהם זקוקים להם כדי  להתפתח כאנשים שלמים , מאושרים וגאים במי שהם כבני אדם.

בנוסף, נדרשים עמדות ותפיסות מכילות מצד אנשי החינוך וחקיקה. למשל חקיקה כזו שמאפשרת שאנשים יבחרו בשירותים הציבוריים  לפי זהותם המינית ולא לפי מאפיינים ביולוגיים . בנוסף, נדרשת חקיקה שמקנה זוכויות לילדים להגדיר את המגדר בתעודת הזהות לפי העדפותיהם. נדמה לי שבלגיה היא חלוצה בשינוי תקנות הרישום של  המין בתעודות הזהות. מוקנית לילדים מגיל 12  הזכות לרשום את עצמם באופן שהם רואים את עצמם.

בתחום המדיניות הכללית ותפיסות המחנכים וההורים הדרך עוד ארוכה מאוד בארץ.

העשרה נוספת בנושא טראנסג'נדרים בילדות המוקדמת

אציג בהמשך כסוג של העשרה מספר מקורות שמצאתי באינטרנט בעזרתה של אלודי הוטייה-שותפתי לבלוג.

סיפור נוסף שהתפרסם בשנים האחרונות הוא סיפורה של ג'ז שנולדה בן הפכה לבת אקטיביסטית רהוטה של זכויות הטראנסג'נדרים. לשאלת כתבת בראיון המוסרט האם היא בטוחה שלא תרצה להפוך שוב לבן היא ענתה בשאלה לכתבת:"מה את היית אומרת אם הייתי שואלת אותך אם את בטוחה שאת לא רוצה לשנות את המין שלך?, שאלה שהותירה את המראינת ללא מילים.

.

ג'ז, נערה מרשימה, הוציאה בעצמה(באנגלית) ספר ילדים וספר נוער על סיפורה.

בנוסף, לפני כשנתיים יצא לאור בארץ ספר ילדים "אני רק רוצה להיות אני" מאת גלית צוק שמימשה את הטראנסג'נדריות שלה במהלך קשר זוגי עם בת זוגתה וכתבה ספר ילדים בנושא.

רק רוצה להיות אני טראנסגנדר.jpg

http://gogay.co.il/item.php?id=19459

לסיכום, בעקבות כתבה בעיתון הארץ ראיתי לנכון להציג את סיפורם של ילדים טראנסג'נדרים ש"מגלים" את זהותם המינית בגיל צעיר. ה"מסר" המרכזי בפוסט הוא שלרווחתם הנפשית ולעתים לעצם קיומם של ילדים ונערות ונערים טראנסג'נדרים, נדרשות קבלה ותמיכה מצד הורים ומחנכים. בנוסף, נדרשת חקיקה בנושא. אחד השלבים הראשונים כדי שנתקדם לכיוון של אפשור חיים טובים ומלאים לילדים אלו, הוא לשנות את תפיסותינו ואמונתינו לגבי תהליך הגיבוש של הזהות המינית בכלל, ולגבי טראנסג'נדריות מהגיל הרך, בפרט.

להסתובב בעולם כ"קשקוש מקושקש" -קשה אבל מאתגר ומעניין

בפוסט זה אציג את הספר "קשקוש מקושקש" שנכתב על ידי נוגה אלגום ואויר על ידי אביאל בסיל. ענת שליו, סטודנטית שלי שלומדת בתכנית לתואר שני בחינוך מיוחד, הכירה לי את הספר בקורס שמתמקד בתיווך איכותי בכלל ותיווך של ספרי ילדים באמצעות קריאה חוזרת בחינוך המיוחד ובגיל הרך,  בפרט.

קשקוש מקוקש / נוגה אלגום

בספר מסופר על קשקוש מקושקש-בן שנולד במזל טוב לאמא אליפסה ולאבא משולש.

בן יוצא מן הכלל

מן קו שכזה…מסולסל, מפותל,

מגולגל,מעורבל, מקורזל, מתולתל,

בלי התחלה ובלי סוף בכלל.

בקיצור מעין צורה לא מוגדרת. הדבר יצר תהיות בעולם הצורות. בספר מסופר שאימא ואבא הבטיחו לקשקוש מקושקש לאהוב אותו תמיד למרות היותו "קצת מסובך". עם זאת בגן הילדים הצורות לעגו לו. קשקוש הבודד נעלב נורא. כדי לעזור לבנם הזמינו ההורים מומחים מכל העולם כדי לעזור לתקן אותו. אבל מומחים אלו קבעו שה"ניתוחים" שלהם יגרמו לקשקוש להפוך למקושקש עוד יותר ועזבו. בצער לו, יצא קשקוש מקושש למסע כדי לחפש את מזלו במקום חדש. בדרך נתקל בצורות מוגדרות לרוב שהפכו לשימושיות ויאושו  גאה.

הוא נכנס לבסוף עייף מאוד לבית מרובע, נשכב על שטיח עגול, עצם את עיניו ונרדם.

הסתבר שנחת על שטיח בבית שבו ילד קטן התלהב מהקשקוש  שגילה על השטיח בחדרו, שהתבוננות בו אפשרה לו להפליג לעולם מלא דימיון. הקשקוש נראה לו רגע "כספינה בין גלים סוערים שיצאה לגלות מקומות מוזרים". בהמשך נראה לו כ"עץ משוגע ומלא פרפרים", כ"קרנף שדוגר על ביצים". אמו של הילד התלבהבה וסיכמה:"זה[הקשקוש המקושקש]יכול להיות כל מה שרוצים!"

הקבלה המפתיעה והנלהבת של הילד ושל אימו נסכה בקשקוש מקושקש ביטחון רב וגרמה לו לחזור הביתה. בבית חיכו לו אימא ואבא הנרגשים ששמחו לשמוע מפי בנם שיש לו מזל כי:

"אני קשקוש

אין לי סוף,

אין לי גבול או קצה,

אני יכול להיות הכל.

כל מה שרק ארצה!"

בלינק המופיע למטה ניתן לצפות  בסרטון יו טיוב ובו נוגה אלגום  מציגה את עצמה ומספרת את סיפורו של היצור המופלא"קשקוש מקושקש".

סיפור זה מאפשר לדעתי להתמודד עם שתי סוגיות:

  1. האחת התמודדות עם שונות. התמודדות היחיד והחברה עם השונות. וכפי שכתוב בגב הספר:" כל אחד לפעמים מרגיש מקושקש, מרגיש לא מתאים וטיפה משובש, זה סיפור על קשקוש שיצא למסע ומצא את האושר…מחוץ לקופסה".
  2. סוגיה נוספת שקשורה  לסוגיה הראשונה, אבל לא זהה לה היא סוגית היצירתיות. העידוד להתבטא בדרכים שונות מהמקובל. להעז לצאת מהקוים ולצאת מהקופסה.

אף שהסיפור של נוגה אלגום מציג הורים מקבלים וסוף טוב, חשוב שנזכור שבשביל הסוף טוב הזה עלינו לעבוד כפרטים שמרגישים "מקושקשים" ועל כך חריגים, ולא פחות מכך כחברה שצריכה לעבוד על עצמה כדי לאמץ את עיניו של הילד הקטן שראה מלוא הזדמנויות ביצור המקושקש שנחת על השטיח בחדרו. וגם פרספקטיבה רעננה, יצירתית ונטולת שיפוטיות כמו זו של הילד, מחייבת טיפוח-לראייה אמו עודדה את ילדה בניסיונותיו לתת משמעויות מגוונות לקו המקושקש.

בקיצור ספר מומלץ. מעניין לשמוע את קולם של הילדים שמשתתפים בקריאת הספר הזה ואשמח לקבל התייחסויות מענינות מעין אלו מקוראי הפוסט.

אזכיר שבעבר  כתבתי פוסט בשם שזכותו של הצבע השחור להתקיים ושל הילדים לצייר בשחור, בעקבות הצגת הספר "העיפרון השחור" של ינאי פרי.

שני הספרים ("העיפרון השחור" ו"קשקוש מקושקש") שנכתבו על ידי סופרים ישראלים מציגים בצורה שמיטיבה לשלב בין טקסט חזותי לטקסט מילולי אפשרויות של "יציאה מהקופסה" וגיבוש זהות עצמית איתנה שמכילה את השונות המובנת הנמצאת בתוכנו.

משפחות שונות בספרות הילדים-ספר חדש והצגה חוזרת של פוסט בנושא מהשנה שעברה

כחלק מתפיסה פלורליסטית,  רב תרבותית , אני מבקשת בפוסט זה להתייחס לריבוי של סוגי המשפחות שאליהן משתייכים הילדים בחברה שלנו ולספרות הילדים שמצד אחד משקפת את התייחסות החברה לסוגים שונים של משפחות ולמורכבות הקשרים בתוך המשפחהה ומצד שני, עשויה לתרום ליתר קבלה של מחנכות, ילדים והורים של השונות הקיימת בין המשפחות. וזאת בהנחה שבמסגרות החינוך ייימצאו ויוקראו יצירות ספרות שמייצגות את מגוון המשפחות הרחב ולא רק את המשפחה הגרעינית(אימא ואבא הטרוסקסואליים וילדיהם- רצוי משני המינים) שבתודעת רבים מאיתנו היא ההאידיאל הנורמטיבי של כולנו.

אתחיל בהצגה ראשונית של  ספר שייצא לאור כחלק מפרויקט הדסטארט "ביקור בבית של הדרי" של דנה רייך. הדרי כמו ילדים רבים בימינו, גדלה  בטבעיות ובכיף בבית עם שתי אמהות. ספר נוסף מצטרף לספריית הילדים הלא גדולה שמתמקדת ב"משפחות חדשות".

https://www.headstart.co.il/project.aspx?id=22051

המשך הפוסט הוא העתק של פוסט בנושא שהתפרסם באפריל 2016- וזאת לרגל יום המשפחה.

על משפחות ועל התייחסות החברה למשפחות שונות

המשפחה כמוסד חברתי היא תופעה אוניברסאלית שקיימת מאז ומעולם. מנגד, כפי שרוס פארק מציין(Parke, 2013) על בסיס Abbie Goldberg, 2010: "המשפחה איננה מוסד סטטי אלא מוסד שנמצא בתהליך מתמיד של שינוי ברמה של תהליכים בתוכה, ברמת צורתה, וברמת האופן שבו חושבים עליה [אנשים בחברה]בצורה מורכבת ודינאמית." דהיינו , מה שמשתנה איננו רק צורתן ויחסי הכוחות בתוך המשפחות, אלא גם האופן שבו מדמיינים ותופסים אותן בחברה. ההתייחסות לשונות בין המשפחות קשורה גם להתייחסות לשונות הנוגעת לזהות המינית ולתפקידי המגדר בחברה. מחשבה שעלתה לי כשהכנתי את הפוסט קשורה לזיכרון רחוק מתוך שיעורי הסטטיסטיקה בתואר הראשון(באמצע שנות ה-70 של המאה הקודמת). כשלמדנו סטטיסטיקה, מין(אז לא דיברו כל כך על מגדר) ניתן כדוגמה בלתי מעורערת של משתנה נומינאלי, דיכוטומי(להבדיל ממשתנים אורדינאליים  כהשכלה או רציפים כגובה או גיל).  דהיינו כשמדובר על מין יש רק שתי אפשרויות: זכר ונקבה(כך בנויים גם היום רוב הטפסים). אני מודה ומתוודה שהעניין נראה לי אז מובן מאליו ולא עלה על דעתי (וכנראה גם על דעת רבים מאוד מעמיתיי לספסל הלימודים) לערער על קביעה בסיסית זו. היום אנחנו(רבים מאיתנו) מודעים לכך שגם  "משתנה" המין משקף טווח של אפשרויות עם נקודת ציון בולטות בטווח הזה! כך גם המשפחות עשויות להיות הטרוסקסואליות, חד-מיניות עם שתי ראשות או שני ראשים, א-סקסואליות, שותפויות  כאלו ואחרות לצורך גידול ילדים. המשפחות עשויות להיות חד או דו הוריות-גרעיניות או מורחבות. השפעתן של המשפחות על איכות  התפתחותם וגידולם של הילדים נראית לא כל כך מושפעת מצורתן של המשפחות(קביעה שמתבססת על מחקרי אורך-ראו סקירה בספר של רוס פארק: Future Families), אלא על איכות ההורות והזוגיות בתוך המשפחות(כשהללו תלויות במידה לא מועטה ברמת התמיכה שלה זוכים ההורים מהמשפחה המורחבת ומהחברה).

ילדים שמגיעים לגנים ולבתי הספר משתייכים אפוא לסוגים שונים של משפחות. זאת עובדה ! זה לא משנה אם אנחנו אוהבים את השונות הזו. זה לא משנה מה אנחנו חושבים על החלטותיהם של הורי הילדים בגנים לבנות לעצמם ולילדיהם משפחה מסוג אחד ולא משפחה מסוג אחר. זה לא משנה כי אין זה מתפקידנו לקבל החלטות עבור ההורים. זה לא משנה כי הדבר איננו תלוי בנו כלל !(ראו גם מאמר שלי שנכתב עבור "הד הגן" -טל , "שונים אבל דומים – על משפחות בנות זמננו ודרכי העבודה של גננות שנגזרות מהן" , הד הגן, ע"ז(ג), 2013, 8-155.).

כך מציג אסף, בן ה-12,  הגיבור הראשי בספר הנוער החיים שלי, דוט. קום., מאת עפרה גילברט-אבני, את עובדת ריבוי הסוגים של המשפחות הקיימות. אסף הוא ילד שכמו ילדים רבים אחרים בעולמנו היום, נולד בעקבות החלטת אמו להיעזר בתרומת זרע כדי ללדת אותו. אף שאמו נישאה עם אביו מאמצו עוד במהלך ההריון עם אסף, היא סיפרה לו כבר בגיל 4 שנים שהוא נולד מתרומת זרע.

"משפחה, אתם יודעים, זה לא בהכרח אבא, אמא וילדים. זה לא סוד שיש היום סוגים שונים של משפחות. יש משפחות שיש בהן רק אמא וילדים, יש משפחות עם שתי אימהות, יש משפחות עם שני אבות, מספיק שגרים בבית ילד והורה או שניים שמשגיחים עליו, זו כבר משפחה. לולא פגשה אמא את חזי כשהייתה בהריון, היינו היא ואני משפחה חד-הורית."(החיים שלי, דוט.קום, עמ' 15).

מתפקידנו כמחנכים, לדעתי, לעשות כל אשר ביכולתנו כדי לאפשר לכל אחת ואחד מילדי הגן  והבית ספר להרגיש שהוא רצוי, שהוא בעל ערך באשר הוא בן אדם, שהוא שייך למרקם החברתי של המסגרת החינוכית, שהוא יכול להרגיש טוב עם עצמו. הדבר נכון  במסגרות חינוך ממלכתיות, ממלכתיות דתיות, ערביות וחרדיות. הקושי לקבל שונות בחברות מסורתיות(יהודיות וערביות כאחד) גובה מחיר קשה מפרטים שאינם מתיישרים עם האידיאל הנורמאטיבי של החברה.

האופן שבו אנחנו תופסים את עצמנו בהקשר השתייכותנו למשפחות שונות, תלוי בין היתר ב: א. אופי ההתנסות שלנו בתוך המשפחה-האם אנחנו מקבלים בה הרגשה של ביטחון, הערכה, אפשרות לביטוי עצמי ?; ב.  המשובים וההתייחסויות שאנו מקבלים מהסביבה למשל מגננות ומורות, ילדים אחרים והוריהם, שכנים להיותנו בני למשפחה כזו או אחרת; ג. השוואות שאנו עושים בינינו לבין האחרים שמשתייכים למשפחות שונות משלנו ולהתייחסות השונה שעשויים אחרים לקבל בהשוואה אלינו; ד. מהאופן שבו מצטיירות משפחות שונות בספרי ילדים, בתכניות טלוויזיה, ביצירות אמנות ומוזיקה, בעיתונות. לגננות ולצוותיהן יש יכולת השפעה בעיקר על גורם ב'  שהוזכר למעלה(התייחסויותיהן שלהן לילדים שמקורם בסוגים שונים של משפחות בממשות של הגן ולסוגים שונים של משפחות שמיוצגות באמנות, בספרות ובקולנוע. זאת ועוד, גננות ומורות אחראיות על החומרים הספרותיים ואמנותיים שהן מציגות במסגרת החינוכית דרך קבע, במהלך כל השנה ולא רק ביום המשפחה או ביום האם.

האמור נכון לגבי אנשים בכל גיל. בשעה שאנו עובדים עם ילדים צעירים, עלינו לקחת בחשבון גם שילדים בגיל הגן נמצאים בתהליך חשוב של גיבוש הזהות העצמית שלהם. הם פחות מודעים מהמבוגרים מלכתחילה לקיומם של סוגים שונים של משפחות. הם וודאי לא מודעים "מעצמם" , ללא תיווך החברה ,למה נחשב בעיני החברה שבה הם חיים כנחשב ומה נחשב כפסול. הם חיים אתת היומיום שלהם בתוך משפחותיהם ומשפחה עבורם מלכתחילה זה מה שהם חווים. אלא שהמפגש עםם חברת הילדים והמבוגרים במסגרות החינוך, חושף אותם גם לכך שייתכן שיש יותר סוגי משפחות ממה שהם מכירים, וגם עם התייחסות ביקורתית ולעתים עוינות של החברה כלפי סוגים כאלו או אחרים של משפחות.  ההתייחסויות הביקורתיות עשויות להיות ישירות ובוטות. לדוגמה: אמירות שמתייחסות אל הילדים שגדלים במשפחה חד הורית או עם הורים בני אותו מין כמסכנים ואל הוריהם כאנשים בלתי מוסריים. אמירות ביקורתיות עשויות  להיות סמויות ופוגעות לא פחות. דוגמאות להתייחסויות ביקורתיות סמויות שראיתי במהלך השנים עשויות להיות: הנחיות מפי הסייעת או הגננת להוסיף אב לציור משפחה שהילד בן ה 4 צייר באופן חופשי-ציור שממנו נעדר האב; או בקשה שההורים ישלחו תמונה מהחתונה שלהם ביום המשפחה; או טופס שעל הילד למלא עם הוריו לקראת היותו "כוכב הגן" שבו עליו לספר על אמא שלו, על אבא שלו וכו(בעוד שהאב של אחת הילדות נפטר מסרטן כשנה לפני האירוע המדובר); או אף בקשה שאבא עם "ידיים טובות "יבוא לעזור בגן, בשעה שיש ילדים שאולי אין להם אבא ורבים אחרים שאבותיהם הם "עם ידיים לא טובות".

כדאי שנקשיב לדניאל, ילד בן 12 , גיבור  ספר הנוער המכוערים של דניאל מאת עפרה גילברט- אבני מתמודד עם בקשתה התמימה של המורה תחיה שאבא "עם ידיים טובות" יבוא לעזור בכיתה. אסףף מספר שאי הידיעה איך נראה האב שנטש אותו ואת אמו בהיות האם בהריון "מרתיח" אותו :

כמו באותו יום שהמורה תחיה ביקשה שמי שיש לו אבא "עם ידיים טובות" יתנדב לתקן כמה דברים בבית הספר. כעסתי מאוד: לא רק שאני לא יכול לנדב את אבא שלי למשימה, מה שאולי היה משפר קצת את מעמדי בכיתה, אפילו אין לי מושג אם יש לו מה שתחיה קראה "ידיים טובות". אולי הוא מין חנון עדין כזה שלא יודע לעשות כלום?

ספרות ילדים שנותנת ביטוי למשפחות שונות

בחלק הקודם הוצגו קטעים מתוך ספרי הנוער החשובים של עפרה גילברט-אבני שמייצגים את האופן שבו ילדים תופסים את המשפחות ואת ההתייחסיות הלא כל כך רגישות לשונות בין המשפחות מצד המורים. מבלי להתיימר להיות מומחית בנושא ספרות ילדים, אומר שספרי ילדים טובים בנושא המשפחות הם קודם כל ספרות טובה-ספרות שבה הקורא מאותגר ונתבע לחשוב ולפרש ואינו מקבל מסרים מעובדים. בהקשר נושא המשפחה חשוב כמו שתהילה גולברג, המחברת של ספר הילדים "הסיפור על תכלת הצב ועל ילד מחמד" אומרת בראיון עמה, שהמשפחה האלטרנטיבית תופיע כרקע טבעי לסיפור ולא כנושא ישיר לדיון. חשוב שההתייחסות לשונות זו תהיה טבעית ,ללא הטפות. בספרות שמיועדת לילדים צעירים חשוב לא פחות לתת את הדעת לאיכות האיורים ולאפשר דיון של הילדים באיורים עצמם כמו ביחסי הגומלין בין האיורים לטקסט המילולי.

כיוון שהתייחסתי בחלק שמתמקד במשפחות הן לתהליכים בתוך המשפחה והן לדגמים של משפחות בחרתי בחלק זה להציג מקצת יצירות ספרות שמתמקדות בתהליכים אוניברסאליים כגון קשר ההתקשרות בין הורים לילדים וקושי להתמודד עם פרידה מהם(ינושופונים מאת מרטין ודל ) כמו גם מתחים טבעיים בתוך המשפחה(משגעת פילים מאת אורי אורלב). בהמשך אני מציגה מבחר של יצירות ישראליות ומתורגמות שמייצגות  משפחות שונות. הוספתי ל"רשימה" גם את הספר הנפלא "זוזי שמש" של דפנה בן צבי אף שאין בו ילדים, כי היא משמשת דגם של "משק בית" שבו דרות יחד שתי ידידות מסורות וטובות וגם זה בעיניי סוג של משפחה. בחברה הישראלית שלנו שהיא סוג של מיזוג בין גישות מסורתיות ומערביות, הימצאות משפחות ללא ילדים היא דבר שאין מתייחסים עליו , וחלק מהפתיחות חשוב שתתמקד גם בקבלת אפשרות קיומן של משפחות ללא ילדים.

אודה גם שבנושאים יותר כלליים על תהליכים בתוך המשפחה "הרשימה המומלצת" כוללת את  טעמי האישי בלבד. באשר למשפחות "אלטרנטיביות" הרשימה של הספרים בעברית די קצרה ונעזרתי בהמלצות ובכתבות בעיתוננות.

להלן הצגת מקצת  יצירות בנושא המשפחה.

ינשופונים 

הספר "ינשופונים" של מרטין ודל ופטריק בנסון(מאיר) מציג באמצעות מלל תמציתי ומדויק ואיורים מכשפים את ההתמודדות של שלשות האחים(שרה, פרסי וביל) עם היעדרה של אמא ינשופה כשזו האחרונה יצאה לציד כדי להביא לשלושת ילדיה הינשופונים מזון. ספר זה מפנה את הזרקור כלפי חשיבות קשר ההתקשרות בין הורה לילד שמקבל משמעות מיוחדת ברגעי הפרידה והמפגש שלאחר הפרידה עם ההורה, כמו גם ביחסי הגומלין בין האחים שבדרכם תומכים זה ובזה עד לשובה המיוחל של האם.  קראתי ספר זה עם ילדים בגיל הגן בטרם  יצא התרגום שלו לעברית ומעניין לשמוע את סיפוריהם של הילדים בעקבות התבוננות מעמיקה באיוריו של הספר(במקרה זה קיים יחס של תאום מלא בין תוכן הטקסט לבין האיורים ). מעניין לשתף שעבור חלק מהילדים הדמות שיצאה לציד ושלשובה ייחלו הגוזלים היה האב ולא האם ככתוב בטקסט.ינשופונים

משגעת פילים

"משגעת פילים" מאת אורי אורלב ואורה איתן (מאיירת) מציג את חוסנם של הקשרים בין הורים לילדה שמיטיבה "להוציא את הוריה מהכלים" -בקיצור ילדה משגעת פילים. רחלה מחליטה לעתים "לבלוע את לשונה" ולעתים לצרוח "לא רוצה" באינטונציה שעלולה להתפרש על ידי השכנים כקריאה :"שריפה!".  ספר זה נפלא  גם בשל החריזה וההומור והאיורים ולא פחות מכך בשל הצגת האפשרות שמשפחה יכולה בלי בעיות להכיל את המרדנות של הילדה מבלי לערער את הרגשתה שהיא בת אהובה:

אבא ואימא, ההורים שלי,יוצאים מן הכלים, אך לא יוצאים משום כלי,

ואפילו אם אני רעה ואבא אומר:

"רחלה, ניתן אותך למישהו אחר,"

זה לא נורא וזה בכלל לא מפחיד. אני יודעת שהם אוהבים אותי תמיד. ואני יכולה לגלות לכם בסוד:

כשסוף סוף זה עובר-נעים לי מאוד,

ואני רעה פחות

                      ופחות

                                 פחות

                                            ופחות,

עונה כששואלים, בלי לעשות טובות…

שלושה לטנגו

"שלושה לטנגו" מאת ג'סטין ריצירדסון ופיטר פרנל מיועד לילדי גן ומספר את הסיפור המופלא של שני פינגוינים זכרים שכמיהתם לצאצא מביא אותם לדגור קודם על אבן ובהמשך בסיועו של מטפל בפינת החי בסנטראל פארק על ביצת פינגוימנים נטושה. בסוף התהליך נולדת טנגו הפינגוינית הקטנה והאהובה כל כך על ידי הוריה.

ארץ מובטחת

ספר הילדים שעומד להתפרסם באוקטובר 2016 בשם "ארץ מובטחת"(Promised Land) מאת Adam Raynolds & Chaz Harris מספר על נסיך צעיר ואיכר שנפגשים במקרה ביער, על הידידות האמיצה שנרקמת ביניהם-ידידות שהופכת בהמשך לאהבה. ספר זה מיועד לילדים  בני שבע שמונה.

זוזי שמש

"זוזי שמש" מאת דפנה בן צבי ועפרה עמית(מאירת) מספר את סיפור הידידות המופלא של חתולה עצלה(זוזי) וכלבה חרוצה(שמש) שגרות יחד ולמרות השונות הגדולה ביניהן מסתדרות נהדר ודואגות אחת לשניה. תחילה אנחנו מתוודעים לדאגתה ולטיפולה המסור של שמש בחברתה הכל כך אוהבת לישון זוזי. אלא שבהמשך התפקידים מתחלפים. שמש "נתקעת" ביער אחרי שיצאה לטייל ולקטוף פיטריות בשל סערה (שמש פחדה מאוד מגשם ומסערות) וזוזי יוצאת מגדרה למצוא את שמש(בעזרתו האדיבה של הכלב הידיד בוץ).

עטיפת הספר זוזי שמש

הסיפור על תכלת הצב ועל ילד מחמד

בספר "הסיפור על תכלת הצב ועל ילד מחמד" מאת תהילה גולדברג  מסופר בטבעיות דרך אגבית על תכלת הצב שגדל עם משפחתו בגן מאיר ועל הילד גיא שמגיע לגן עם שתי אימהותיו לקנות שוקו. תכלת  מוקסם מגיא ומציע שגיא ישאר איתו ועם משפחתו כילד המחמד שלו. אימהותיו של גיא מסרבות באדיבות ומסבירות לתכלת שמקומו של גיא עם משפחתו אבל מציעות שגיא ותכלת יוכלו להמשיך להיות חברים.

אמא בטן אמא לב מאת לי ראובני עומד להתפרסם בחודש ספטמבר ועוסק בשאלה איך באים ילדים לעולם במשפחה שבראשה עומדות שתי אימהות ומנפצת את המיתוס שגם בסוג זה של משפחות אחת האמהות "משחקת את תפקיד האב והאחרת את תפקיד האם. שתי אימהות זה שתי אימהות.

קמפיין השבוע:

 ראו כתבה על ספרות ילדים למשפחות חד מיניות.

דוגמה של שיח  מכיל שמאפשר לילדים להביע דעות שונות

מעבר להימצאותם של ספרי ילדים שמיצגים משפחות שונות חשוב לתת את הדעת לאיכות התיווך והשיח בעת הקריאה. קריאה "טובה" עם הילדים היא קריאה דיאלוגית שמאפשרת לכל אחת ואחד מהם להציע את פרשנויותיהם, להקשיב לפשנויות האחרות ולבנות תשתית של התייחסות אישית על בסיס דיון זה לגבי שונות בין בני אדם ובין משפחות.

מבקשת בהמשך להדגים כיצד רינה(שם בדוי) , סטודנטית להוראה משנה ב' במכללת לוינסקי לחינוך, מנהלת שיח פתוח מצד אחד ומארגן מצד שני, עם קבוצה קטנה  של ילדים כחלק מקריאת הספר  הילדים גורילה מאת  אנתוני בראון.[גם קטע זה לקוח מתוך המאמר שנושא משפחות שונות שפורסםם בהד הגן בשנת 20133).

"ספרו של בראון עוסק בילדה בודדה למדי בשם חנה, שמתעניינת מאוד בגורילות. ליום הולדתה היא מבקשת מאביה – העסוק תמיד – גורילה אמיתית אך האב מסתפק, כצפוי, בבובה. בראון משתמש במרחב הזמן הלילי כדי לייצר את הדרמה בסיפורו. בלילה קורה "דבר מדהים", כשהבובה נהפכת לגורילה אמיתית…"(דוד רפ, הארץ, 13.11. 2011). ואכן בספר זה ,  אמה של חנה איננה מוזכרת כלל. בקטע שלפנינו , נקשיב לשיח בין הילדים בני 4 עד 6 שנים, בהנחייתה של רינה. מדובר בקריאה רביעית של הספר, קריאה שהתקיימה ב-12.12.2011.

בקטע שבו אני מציעה שנתמקד, הילדה אלה שמה לב שהאם איננה מופיעה בספר(שורה 20 למטה).  רינה, מופתעת משאלתה של אלה ומזמינה דיון כן ופתוח בין הילדים שמתמקד בשאלה מדוע האם איננה מופיעה בספר (שורה 21, שורה 26).

  1. אלה: איפה האמא?
  2. רינה: באמת איפה האימא? שמעתם חברים, אלה העלתה נושא חשוב מאוד.. איפה לדעתכם האימא?
  3. אלה: אולי האימא מתה? נראה לי שזה מספר על ילדה שאין לה אימא.
  4. רינה: מה אתם חושבים על מה שאלה אמרה?
  5. יונתן: זה לא נכון. היא הלכה לעבודה ליום ארוך.
  6. אלה: כן אולי יש לה עבודה מאוד ארוכה.
  7. רינה: אתם יודעים שאלה העלתה נקודה מאוד חשובה, הסיפור לא מספר לנו על האימא.. למה זה?

מעבר לפתיחות שמגלה רינה ומנכונותה לקבל השערות שונות של הילדים, לרבות ההשערה שעשויה להתפרש כמפחידה שהילדה יתומה, אלה מזכירה לילדים, בשורה 26 , שמדובר בסיפור שמופיע בספר ומחזירה אותם לטקסט. ואכן בשורות הבאות הילדים חוזרים לספר וחוקרים את איוריו הנפלאים.

  1. אלה: הם גם לא ציירו אותה
  2. רינה: למה את חושבת שלא ציירו אותה גם?
  3. אלה: כי בסיפור הזה אין אימא
  4. רינה: נכון, גם במילים וגם באיורים האימא לא מוזכרת לנו
  5. רינה: אנחנו יכולים לנחש איפה האימא נמצאת, אבל אנחנו לא נדע בטוח כי לא מסופר לנו בספר…

ואכן בשורות 27-30  הילדים בהנחייתה של רינה חוקרים את הספר ומגיעים למסקנה שגם בטקסט וגם באיורים האם נעדרת, ומה שנותר לנו הוא רק לנחש כי הספר לא מספר לנו דבר אודות אמא.

בהמשך הילדים מעצמם  נוגעים בחייהם האישיים ובחוויות שלהם בתוך המשפחות שלהם. שעות עבודה הארוכות של הוריהם, העדפת פעילויות עם הורה זה או אחר. הדיון מתנהל בפתיחות ורינה מאפשרת לילדים להביע את עצמם אבל ראוי לציין שלא היא זו אשר הזמינה את ההתחברות של הילדים לחייהם האישיים.

  1. ארי: אבא שלי גם עובד הרבה
  2. יונתן: ואבא שלי חוזר מאוחר בלילה

לקראת סוף המפגש אחרי שכל הילדים חלקו זה עם זה ועם רינה חוויות מחיי המשפחה שלהם חוזר הילד ארי לשאלה המקורית של אלה: איפה אמא?(שורה 138, למטה). בעקבות שאלתו של ארי, רינת מסכמת את הדיון ונותנת ביטוי לכל ההשערות שהילדים העלו. ניתן לסכם שהאם איננה מופיעה בספר. סיבת היעדרותה איננה ידועה לנו בוודאות ומה שנותר לנו הוא לשער. רינה מקבלת את כל ההשערות של הילדים , זוכרת ומזכירה לילדים שמדובר בדיון בספר ולא נבהלת מהאפשרות ההיפותטית שאמא מתה.

ארי: רגע אבל שכחת את השאלה של אלה

  1. רינה: איזו שאלה, ארי? אלה?
  2. ארי: על האימא!
  3. רינה: העלינו השערות , ארי, בנוגע לאימא, אתם זוכרים? אלה אמרה שהיא אולי מתה, עידו אמר שהיא עובדת, יונתן אמר שהיא עובדת, שחר אמרה שהיא עובדת, אתה אמרת שהיא עובדת… זוכרים?
  4. הילדים מהנהנים
  5. רינה: ואתה זוכר מה עוד אמרנו? שאנחנו לא יכולים לדעת בוודאות מה קרה ולמה אין אימא כי זה לא מסופר לנו בסיפור ולא מצוייר לנו! אז אנחנו יכולים רק לנחש… אם אנתוני בראון היה בארץ אז אולי היינו שואלים אותו למה אין אימא ואיפה היא…
  6. אלה: אבל את לא ניחשת!

רינה: נכון, כי אני חושבת בדיוק כמוכם.. אולי היא הייתה בעבודה ארוכה, אולי היא מתה, אני לא יודעת.. הניחושים שלכם מעולים!

מה שהופך את השיח של רינה עם הילדים לשיח איכותי מתמקד בכך שהיא מאפשרת הרחקה על ידי זה שמזכירה לאורך כל הדרך לילדים שמדובר בספר ולא בחיים האמיתיים. זאת ועוד, היא מעודדת חקר מעמיק של הטקסט והאיורים, מעודדת את הילדים לשער השערות, מקשיבה לכל ההשערות ובסיכום שמתבקש על ידי הילדים נותנת ביטוי לכל ההשערות ומזכירה לילדים את תנאיי האי וודאות שמלווים את פרשנות הספר. ניתן לשער שדיון מעין זה עם הילדים מניח תשתית של תקשורת פתוחה עם הגננת לצד חשיפה למשפחות שונות ולחוויות רגשיות שמחות ועצובות שקשורות לחיי המשפחה.

לסיכום, בפוסט זה הדגשתי את החשיבות של  תפיסה מבינה ומקבלת שונות ביחס לסוגי משפחות, ספרי ילדים איכותיים שמתמקדים בדינאמיקות ושונות במבנה המשפחות וקטע של שיח איכותי ופתוח שמאפשר לילדים להביע את פרשנויותיהם על המשפחות בצורה פתוחה שאינה מעוררת חשש מביקורת.

מקורות:

גילברט-אבני, ע' (2005). המכוערים של דניאל, הוצאת הקיבוץ המאוחד.

גילברט-אבני, ע' (2012). החיים שלי, דוט. קום. הוצאת הקיבוץ המאוחד.

טל, ק' (2013). "שונים אבל דומים – על משפחות בנות זמננו ודרכי העבודה של גננות שנגזרות מהן" , הד הגן, ע"ז(ג), , 8-155.

    Future Families-Diverse forms, rich possibilities. Wiley Blackell.(Parke, R. (20

התפוח נופל לפעמים די רחוק מהעץ: על אתגרי הקבלה של הזהות האופקית

בשיח החינוכי בכלל וגם  בבלוג שלי ישנה התמקדות לעתים קרובות בסוגית קבלת השונות במערכת החינוך ובחברה. איך מתייחסים  גננות ומורים לשונות של הילדים שאותם הם מחנכים? איך מקבלים הורי הילדים את השונות שמאפיינת את הגננת או המורה של ילדיהם ?למשל הקושי לקבל גננת יוצאת אתיופיה.

בפוסט זה אתייחס לאופן שבו מקבלים הורים את השונות של ילדיהם. ילדים שנולדו או גיבשו במהלך חייהם מאפיינים וזהות שונים מאוד מאלו של הוריהם. לדוגמה: איך מקבלים הורים את ילדיהם החרשים או הגמדים? איך הם מקבלים את ילדיהם ההומוסקואלים?

פוסט זה,  אני מבקשת לשתף לגבי תובנות שעולות מקריאת ספרו של אנדרו סולומון(Andrew Solomon), "התפוח נופל רחוק מהעץ: הורים, ילדים והחיפוש אחר זהות" (Far from the tree: Parents, children and the search for identity). הספר עב הכרס הזה (704 עמודים ללא הערות שוליים ורשימה ביבליוגראפית מרשימה) מתבסס על מחקר שכולל ראיונות עם כשלוש מאות משפחות שלהן ילדים "שונים"(עם חרשות, גמדות, הומוסקסואליות, אוטיזם …) ולא פחות מכך על חוויותיו האישיות כילד עם דיסלקסיה וכהומוסקואל להורים "סטרייטים".

Far from the Tree

 

פוסט על הספר פורסם לראשונה בבלוג באוקטובר 2016, אחרי שנחשפתי לספרו המרשים של אנדרו סולומון באנגלית. אני מפרסמת שוב את הפוסט בשל יציאתו לאור של התרגום העברי   של הספר "רחוק מהעץ: הורים, ילדים והחיפוש אחר זהות. תורגם מאנגלית על ידי עפר קובר ויצא לאור בהוצאת מטר.

תמונה מוגדלת ופרטים נוספים

על כן הספר מתמקד  באופן שבו  נאבקים הורים בעצמם ובנורמות תרבותיות שהפנימו במהלך חייהם כדי לקבל את ילדיהם השונים מהם.  הספר מתמקד בקשיים וגם בניצחון על  דעות קדומות וסטריאוטיפים. עולה מהספר נימה חזקה של הבנה וקבלה של חולשות המין האנושי(ביניהן הקושי לקבל את ילדיך השונים ממך) לצד העלאה ברורה של תפיסה חלופית: ראיית השונות הזו כדבר לגיטימי ולא כמשהו שיש לתקן. הספר מציע אפוא את מודל קבלת הזהות האחרת  כתחליף למודל החולי שמציע לתקן את השונות.

%d7%94%d7%91%d7%a8%d7%95%d7%96%d7%95%d7%9f-%d7%94%d7%9e%d7%9b%d7%95%d7%a2%d7%a8

"הברווזון המכוער" אבי פרידמן הפקות

בפוסט זה אני מבקשת להתמקד בתובנות שקשורות לשתי אבחנות מושגיות מרכזיות שמצויות בלב הספר:

  • זהות אופקית לעומת זהות אנכית

  • קבלה לעומת אהבה הורית

זהות אופקית לעומת זהות אנכית

סולומון מבחין בין זהות אנכית שעוברת באמצעות גנים ולא פחות מכך הפנמה של ערכים ונורמות תרבותיים מההורים לילדיהם לבין זהות אופקית שהיא מטבעה שונה מזו של ההורים ומתגבשת על בסיס אינטראקציות עם קבוצות שווים שונות. דוגמאות של זהויות אנכיות ואופקיות תעזורנה להבין את האבחנה שמוצעת על ידי סולומון. צבע העור עובר בדרך כלל מהורים לילדיהם ומהווה בסיס לגיבוש זהות בתחום זה. כנ"ל רקע אתני לרוב מוגדרת על ידי סולומון כזהות אנכית. לעומת דתיות שנמצאת  אי שם באמצע בין זהות אנכית לזהות אופקית שהרי ילדים אינם תמיד מאמצים בסופו של דבר את דתם של הוריהם כחלק מהזהות שלהם. נטייה מינית היא דוגמה בולטת של זהות אופקית: לראייה רוב ההומוסקסואלים נולדים להורים סטרייטים . כנ"ל גמדות: רוב הגמדים נולדים להורים עם גובה "תקין". השונות של הילד לעומת זו של ההורים עשויה לאתגר את ההורים ונוגעת ישירות לסוגיית הקבלה: באיזו מידה מוכנים ההורים לקבל את הזהות השונה של ילדם קבלה אותנטית.

הזהות האופקית מבליטה את מגבלות יכולת ההשפעה של ההורים על זהותם של ילדיהם. אנקדוטה מאירת עיניים. נזכיר שאנדרו סולומון עצמו "אתגר" את הוריו בשני סוגים של שונות: בהיותו דיסלקט ובהיותו הומוסקסואל. בעוד הוריו קיבלו את הדיסלקסיה, ועשו מעל מעבר לתרום לטיפוחו הקוגניטיבי ולמיזעור השפעת הדיסלקסיה על חייו בהצלחה די מרשימה, הם התקשו לקבל את זהותו המינית השונה. אנדרו סולומון מספר כיצד אימו לקחה אותו ואת אחיו לחנות כלשהי ובתום הקניה  והוצע לשני הבנים לבחור את צבעם של הבלונים שעמדו לקבל כמתנה. אחיו בחר בבלון אדום ואנדרו ביקש לעצמו בלון ורוד. האם התערבה בבחירה ואמרה שבנה התבלבל ובעצם הזכירה לו  שהוא בעצם אוהב צבע כחול. ואכן אנדרו הצעיר יצא מהחנות עם בלון כחול. עם זאת,  מסיים את הסיפור  סולומון בהומור: יצא שכאדם בוגר הוא אמנם אוהב את הצבע הכחול ובמקביל הוא הומוסקסואל מוצהר.

קבלה לעומת אהבה הורית

אגב ההתייחסות לקבלת השונות של הצאצא מתמקד סולומון  במספר תהליכים פסיכולוגיים.  הנכונות לקבל את היות ילדך ישות שונה ממך עם זכות מלאה להגדרה עצמית. ילדך איננו רכושך. יש לו חיות וזכות לגבש זהות משלו עם מרכיבים דומים ושונים מהזהות ההורית. אבחנה חשובה ומרכזית נוספת קשורה לאבחנה בין קבלה לבין אהבה הורית. סולומון מציג את האפשרות שהורים לא יקבלו את השונות של הילד שלהם ועדיין יאהבו אותו. במקביל תיתכן אפשרות של קבלת השונות מבלי לאהוב את הילד. שילוב של קבלה ואהבת הילד על השונות שבו, נחוץ כמובן להתפתחות טובה שיש בה קבלה עצמית ומיצוי של הפוטנציאל המולד.

סולומון מצביע על התהליכים הנפשיים המורכבים שהם תנאי לפיתוח קבלה של שונות הילד. הוא מצביע על עצמו כמי שלמד באמצעות מחקריו להבין שקבלה עצמית כהומוסקסואל והבנה של צורך בקבלת השונות הזו על ידי הוריו , לא הכשירה אותו לקבל אוטומטית את החרשות או הגמדות כשונות ולא כביטוי של מגבלה או חולי. נדרש ממנו לחקור אנשים שמייצגים את  התרבויות החלופיות האלו כדי להבין שמדובר בקהילה שונה של אנשים שחולקים ערכים, נורמות והווי משותפים. קבלה של השונות מסתבר היא עניין של ידע ועבודה קשה. קבלת כל קבוצה נוספת מחייבת "מחקר" נוסף. כשמדובר בהורים האתגר גדול יותר. קבלה  כמו גם דחיה של הילד ה"שונה" כרוכים בחווויתרגשי אשמה,  בערעור הזהות העצמית. כמו לא מעט בהשלמה עם אי השלמות של עצמך ושל ילדיך.

מבנה הספר משלב בין תהליכי זהות אנכיים ואופקיים

בממד האנכי יצוין שהספר מתחיל בפרק בן , תיאור חוויותיו של הבן(או הבת) כמגבש זהות שונה מזו של הוריו. פרק זה מתבסס במידה רבה על חוויותיו האישיות של סלומון כילד וכנער . הוא  מצביע על היכולת של הוריו לקבל את  הדיסלקסיה שלו ולהילחם בממסד החינוכי כדי לאפשר לו חינוך ראוי. מנגד הוא מתאר את האמביוולנטיות ואת הקושי של אותם ההורים לקבל את נטיותיות ההומוסקסואליות. יכולת ההשלמה שלו עם קשיי הוריו פינו דרך לקבלת החלטתו להפוך בעצמו הורה. ועל כן  הפרק האחרון בספר אב מתמקד בהתלבטויותיו  כאדם שחווה גיבוש זהות אנכית שמתמקדת בנטיה המינית לגבי קבלת ההחלטה להפוך עצמו להורה. חלק מהתלבטויותיו של סולומוןמתמקדות בחשיבה על המידה שבה הוא יכול להציע לצאציו תנאיי גידול והתפתחות ראויים.

שאלות פתוחות

סלומון עצמו מותיר במודע שאלות פתוחות. "אלו הורים ראויים להיות הורים ואלו ילדים ראויים להיוולד הן סוגיות שנמצאות במחלוקת"(עמ' 682).  האפשרויות הטכנולוגיות החדשות מאפשרות היום בחירה בצאצאים מסוגים שונים-בחירה שהופכת את עניין הקבלה של השונות לממשית ומשפיעה. במקביל בחברה של היום על כל מגבלותיה יש בתחומים מסוימים יותר קבלה של "שונויות" מסוימות ממה שהייתה בעבר. יש לכל הפחות יותר דיונים פתוחים. סוגיות אלו מציפות את הצורך להתלבט ולדון בהיבטים האתיים שמתלווים לקבלת תפקיד ההורות.

 ספרו של סולומון מעניין וכתוב היטב. הוא מעלה סוגיות שכהורים וכאנשי חינוך חשוב שניתן עליהן את הדעת. ובכל זאת עיון בספר מותיר מספר שאלות פתוחות. ברמת הקבלה של השונות: האם ניתן להתייחס לשונות שקשורה לנטיה הומוסקסואלית ולגמדות כמו לאוטיזם וסקיזופרניה? האם עברינות כמוקד לשונות זה לא משהו שכחברה צריך לשנות. האם תרבות החירשות היא אותו דבר כמו תרבות  הסקיזופרניה-לא ברור אם ישנה תרבות מודעת שכזו. .