על שמירת זכויות שעניינן זהות מגדרית במסגרות חינוך לגיל הרך

בפוסט זה שנכתב בסמוך ליום עיון בנושא זכויות הילד במסגרות חינוך שייערך במכללת לוינסקי לחינוך ביום ג', 2.4.2019, התייחסות ספציפית לדרכי שמירתן של זכויות הילדים הנמצאים  על הקשת הטראנסג'נדרית כחלק מספקטרום של זהות מינית.

משכבר גברה המודעות לכך שהזהות המגדרית של בני האדם איננה בינארית ומחולקת "בנוחות" לזכרים ונקבות. עם השנים גברה המודעות שרובנו נמצאים אי שם על רצף של זהויות מגדריות. אף שיש רוב באוכלוסיה שמספיק נוח לו עם החלוקה הבינארית המסורתית של זהויות מיניות, יש לתת את הדעת למיעוט של ילדים שמגיל מאוד צעיר מרגישים לא נוח בתוך הגוף שבו נולדו. לילדים אלו מגיעות בדיוק אותן זכויות כמו לילדים שהם הרוב. לשם כך נדרשת מודעות לקיומה של השונות בזהות המגדרית באוכלוסיה. בנוסף, נדרשת אמונה בזכותם של כל ילד, ילדה ומי שביניהם להגדרה עצמית. נדרשת אמונה שהם יודעים טוב מכל אדם אחר מי הם באמת.

הפוסט מתבסס רובו ככולו על פוסט קודם שכתבתי בנושא בחודש יולי 2018. מבקשת לציין שעמותת מעברים היא זו שמייצגת בארץ את הקהילה הטראנסג'נדרית וניתן לפנות אליה כדי להתייעץ.

על זכויות הילדים והילדות בהקשר של שונות בזהותם המגדרית

טראנסג'נדרים (אשתמש בהמשך במונח טראנסים) הם אנשים שמרגישים אי הלימה בין זהותם המגדרית( איך הם תופסים את עצמם ביחס למגדר כנשים או גברים; בנים או בנות) לבין  המין הביולוגי שהם נולדו איתו. מידת העוצמה של תחושת אי ההלימה הזו בין זהותם המגדרית לבין המין הביולוגי שלהם, שונה אצל אנשים שונים. קבוצת הטראנסג'נדרים כוללת קשת רחבה של זהויות מגדריות. יש טראנסים שמבצעים ניתוחים כדי להתאים את גופם לזהותם המגדרית ויש אחרים שמסיבות שונות אינם מבצעים ניתוחים כאלו. הסיבות לביצוע או אי ביצוע הניתוחים קשורות לקשיי מימון או ברצון של האדם לעבור ניתוח ולמידת החשיבות שהוא מייחס לשינוי האנטומי, הגופני. קודמים  לניתוחים טיפולים הורמונליים. לעתים קרובות  טראנסים בוחרים לבחור שם חדש שהולם את  זהותם המגדרית במקום השם שהוענק על ידי ההורים-שם שמן הסתם הולם את המין הביולוגי המולד.

אנשים מביאים את זהותם המגדרית לדי ביטוי באמצעות ביגוד, התנהגויות, קול, טיפוח הגוף. אנשים שפוגשים אנשים אחרים בכלל וטראנסים בפרט, אינם יכולים תמיד לדעת מהי הזהות המגדרית של בני שיחם. המראה החיצוני עלול להטעות. הוא איננו מלמד על איך האדם מרגיש לגבי מיניותו. לכן, קיימת החשיבות לפנות לכל בן שיח לפי מה שהוא מציג כזהות מגדרית שלו.וגם אם מכירים אותו זמן רב, חשוב לפנות אליו בשם הוא מציג את עצמו באמצעותו ולא בשם ה"ישן".  אם אדם משתמש לגבי עצמו במילים של "זכר" כך יש לפנות אליו. כנ"ל אם אנשים מזהים עצמם כ"נקבות". כל זאת כיוון שהזהות המגדרית, קרי איך אדם[מבוגר, נער, ילד או פעוט] רואה את עצמו מבחינת המגדר הוא ממד פנימי ואין איש מבחוץ יכול לדעת מה הזולת מרגיש יותר מהאדם עצמו. זאת בכל גיל. הורים יכולים להיות קרובים לילדיהם ולספק להם בסיס של ביטחון פיזי ורגשי-אבל הורים לא יודעים טוב מהילדים מה הילדים מרגישים לגבי עצמם או גופם. איך הילדים תופסים את עצמם.

קשה לאמוד במדויק את שכיחות הטראנסים באוכלוסיה הכללית. וזאת כיוון שלא כולם טראנסים מוצהרים. לא כולם יוצאים מהארון. ההערכות הן שמדובר בכ0.60-0.70% אחוז מהאוכלוסיה. זה אומר שכל גננת עשויה להיתקל בילד הנמצא בתהליך של פיתוח זהות טראנסית, כל כמה שנים. בבתי הספר זה אומר שיש ככל הנראה בכל  מסגרת חינוכית כזו מספר ילדים בתהליך של התפתחות זהות טראנסית בדרגות הגיל השונות.

רלוונטיות ההיכרות של הקהילה הטראנסית בתחום החינוך בכלל ובתחום החינוך לגיל הרך בפרט

היכרות טובה עם הקהילה הטראנסית, מאפייניה, וזכויות הפרטים המשתייכים אליה, הכרחית למי שעוסק בחינוך מכיוון שמה שלא יהיה, מחנכים ייתקלו בטראנסים במהלך שנות עבודתם: בין אם הם ילדים שמפתחים זהות טראנסית ובין שמדובר בהורים טראנסים.

תפקיד המחנכים, מטפלות, גננות ומורים הוא לבנות תנאיים לרווחה רגשית וללמידה משמעותית לכל ילד וילדה במסגרות החינוך שלהם. יתרה מזו, "חינוך טוב" מתבסס על קשרים בין אישיים טובים עם ובין הילדים. בשל השונות הרבה שמאפיינת את הילדים, הדבר מחייב היכרות טובה עם כל ילד וילדה. הרקע של הגננות ושל הילדים עשוי להיות שונה  ולהקשות תחילה על יצירת הקשרים בין מבוגרים לילדים. קשרים טובים מחייבים היכרות מעמיקה בין האנשים הנמצאים בקשר אחד עם השני. אחד ממקורות השונות בין אנשים הוא הזהות המינית שלהם.   על כן חשוב שמטפלות, גננות ומורים תכרנה בכך שישנה אפשרות שאחדים מהילדים שאיתם הן עובדות הם  בתהליך של פיתוח זהות טראנסגנדרית. על כן, אין מנוס מלהכיר את מאפייני האוכלוסיה ולבחון באופן כן ומעמיק את העמדות האישיות כלפי גיוון בביטוי הזהות המינית של בני האדם. עבודה חינוכית טובה עם ילדים מחייבת סוג כזה של בחינה עצמית וניסיון כן לשנות דעות קדומות וסטריאוטיפים.

במקרים שבהם מחנכים ומחנכות נתקלים בילדים בתהליך של פיתוח זהות                  טראנסית ,תפקידם לסייע לילדים ולהוריהם לבנות תשתית של קבלה בקרב הילדים האחרים והורי הילדים. בכל מקרה חשוב לקבל את הילד כמושהו ולהבין שזו זכותו המלאה להרגיש לגבי עצמו כפי  שהוא מרגיש.

מספר הנחיות פרקטיות  של ניהול גן או כיתה כדי לאפשר רווחה רגשית לכל הילדים-כולל ילדים המצויים בתהליך של פיתוח זהות טראנסית

אני חושבת שהבסיס  ההכרחי לגבי טיפול וחינוך נאות במערכות החינוך ביחס לטראנסים-ילדים או הורים-נעוץ באמונות ובתפיסות של המחנכות והמחנכים.  לכן הצעד הראשון כאמור, הוא למידה על ה"תופעה", וגיבוש עמדה פתוחה לגבי המגדר.  נדרשת הכרה בקיומה של טראנסיות כחלק מהספקטרום של הזהות המינית המאפיינית בני אדם, ומתן לגיטמציה לביטוי מגדרי מגוון. ההבנה שהמטרה היא לאפשר לכל ילד וילדה מרחב פתוח של ביטוי אישי בכלל ובנוגע לזהות המגדרית שלו בפרט. להבין שאין זה מתפקיד המחנכים לחזק זהות מגדרית קונוונציונלית של ילדים, או להבדיל, לדחוף ילדים לגיבוש זהות מגדרית שהם אינם חפצים בה.

את התפיסות האלו יש לתרגם לפרקטיקות חינוכיות שאנסה לפרט כאן את מקצתן.

  1. לפנות בעל פה לילדים והורים באופן שהם מציגים את עצמם. דהיינו להקשיב מקרוב לאופן שבו ילדים והורים מאפיינים את עצמם(בזכר או בנקבה) ולפנות אליהם בדרך זו.
  2. לא לשאול ילדים והורים שאלות חודרניות לגבי אורחות חייהם בבית. לקבל את אופן הצגתם העצמית ולכבד אותה.
  3. להנחות את הצוות לגבי צורת פניה לילדים והורים ולא לאפשר שאלות חודרניות שנובעות מסקרנות אישית ונטיה למציצנות של אנשי צוות.
  4. בפניות בכתב להורים חשוב לחשוב על הפניה הפתוחה ביותר: למשל הורים יקרים ולא אימהות ואבות.
  5. בפעילויות שונות בגנים הכרחי להימנע מלבקש תמונות של חתונות, לא לציין ספציפית שמבקשים צילומים של אימא ושל אבא וכו'. אם מבקשים צילומי משפחה, דבר מבורך כשלעצמו, חשוב לבקש באופן פתוח צילומי משפחה ושהילד וההורים יבחרו להביא לגן לפי הגדרות המשפחה שמתאימות להם.
  6. חשוב בכלל לאפשר  ציור חופשי והבעה חופשית בחומרים. הכרחי לא לכוון את הילדים איך לצייר את עצמם[כבים או כבנות] ואת בני משפחותיהם. לא להעיר להם שציירו את עצמם או את בני משפחתם לא נכון. לא לבקש שינויים ותוספות לציורים עצמיים ולציורי המשפחה שלהם.
  7. לא לחלק חדרי שירותים בגן לחדרי בנים ובנות, ולאפשר פרטיות בשירותים לכל הילדים ואנשי הצוות ולשמור עליה בקפדנות.
  8. לכלול בספריית הילדים של הגן ספרי ילדים שמייצגים מגוון של משפחות ומגוון של זהויות מגדריות. לקרוא ספרי ילדים אלו בקבוצות קטנות ולהקשיב לשיח בין הילדים.
  9. לא לבנות קבוצות למידה על בסיס מגדר: בנים לפה ובנות לשם. לאפשר פעילות בגנים לפי בחירת הילדים.
  10. להפוך את טקסי קבלת השבת לטקסים של מקבלי שבת שבהם נמנעים מהטלת תפקידים של אימא ואבא שבת שמייצגים תפיסה אחידה של משפחתיות שאיננה בהכרח תואמת את זו של הילדים ואת משפחותיהם.
  11. לערקוב אחרי האינטראקציות החופשיות  בין הילדים דרך קבע בכל מרחב הגן, החיצוני, הפנימי, השירותים. להשגיח על כל הפינות ה"נסתרות" במרחב הגן. לזהות מוקדם ככל האפשר  הצקות בכלל ועל רקע מגדרי בפרט ולהתערב מייד. ללא עונשים דרקונים. אבל באמצעות דרישות תקיפות ועקביות לכבד כל ילד באשר הוא ולא לפגוע בו מילולית או פיזית.
  12. להיות ערים לפעילויות שלהם חשופים הילדים במדיה ובציבוריות הקרובה לגן ולגלות פתיחות לשוחח על אירועים אלו. הכוונה לדוגמה לאפשר שיח על פגיעה באישה טראנסית במרחב הציבורי ולדבר על זה אם הילדים מעלים את הנושא.
  13. לכלול במידת הצורך באסיפות ההורים, בתיאום מלא עם הורי ילדים טראנסים,  הנחיות התייחסות לילדים טראנסים בגן. להנחות  הורים לילדים איך לפנות ולנהוג בילד טראנסי.
  14. להיות פתוחים תמיד לשאלות הילדים ולהשתדל לנהל שיח רגיש ביחידות או בקבוצות קטנות ולא במליאת הגן על השאלות שהילדים מעלים.

מודעות פרסומת

איך לתמוך בגיבוש הזהות המינית של ילדים[טראנסג'נדרים] מהגיל הרך-הסיפור המעודד של ריילנד ומשפחתו

תוך כדי כתיבת פוסט נוסף על מאפייני סביבת הלמידה ברג'יו אמיליה(פוסט המיועד לפרסום בשבוע הבא) נתקלתי ב-1.3.2018 בכתבה מעניינת וחשובה במוסף גלריה של עיתון הארץ "סיפור על טראנסג'נדר מגיל חמש" מאת צח יוקד. הכתבה מתבססת על ראיון עם אימו של ריילנד  ילד שנולד כילדה(באותו שם) שהחל מהרגע הראשון שהתחיל להביע את עצמו במילים(בערך בגיל שנתיים וחצי, שלוש-באיחור מה כיוון שנולד חירש), לומר משפטים כגון :"אני לא בת, אני בן". אחרי שנתיים ומשהו שבהן ההורים התעלמו למעשה מכמיהתו של ריילנד שיכירו בו כבן-הם קיבלו החלטה גורלית : לקבל את דבריו ולאפשר לו להיראות ולהתלבש כבן-על פי הצהרותיו שזה מה שהוא וזה מה שהוא רוצה להיות. המפנה בהתייחסות הוריו של ריילנד(הילרי וג'יף ויטינגטון)כלפי הצהרותיו בדבר הזהות המינית המאפיינת אותו,  התרחש אחרי שבגיל חמש ריילנד שחרר אמירות מדאיגות. הוא איחל למות משפחתו כדי שיהיה סוף סוף לבד בעולם. ותהה מדוע אלוהים ברא את גופו כפי שהוא נראה. אמירות אלו הדאיגו את ההורים שהחליטו שהם מעדיפים בן מאושר וחי על פני בת מתה. אמירותיו של ריילנד(כשעוד נראה כבת) הובילו את ההורים להתעניין בטראנסג'נדרים צעירים. הם גילו שאחוז ההתאבדויות בקרב נערים ונערות שעוברים משברים  של זהות מינית המצויים בקונפליקט עם הסביבה אשר  לא מקבלת ולועגת לרצונם להביא לידי ביטוי חיצוני את זהותם המינית, הוא גבוה ביותר. הם הבינו שהילד שלהם הוא זה שיכול להגדיר את זהותו המינית ושעל ההורים לאפשר את הביטוי של הזהות המינית מצד אחד ולבנות חומת ורשת הגנה עבור הילד המתבגר מפני העוינות של החברה המתנכלת לרוב לאנשים "שונים" בכלל ובהיבט של הזהות המינית בפרט, מצד שני. הילרי ויטינגטון פרסמה ספר בשם לגדל את ריילנד(Raising Ryland) בשנת 2015-ספר שזכה בארה"ב לפופלריות רבה. בראיון מציגה הילרי תמונה מרשימה של מאמצים ליצור עבור ריילנד תנאיי חיים והתפתחות אופטימאלית. החל מסינון בני משפחה וחברים שמגיעים הביתה-דריסת רגל ניתנת רק למי שמוכן לקבל את ריילנד כבן לכל דבר, בלב שלם. וכלה במאבק ציבורי שמכוון לכך שילדים יוכלו לבחור בשירותים המתאימים להם בבתי ספר, לפי הגדרת הזהות המינית שלהם. השתתפות בקבוצת תמיכה להורים לילדים טראנסג'נדרים, מפגש מזדמן עם מטפל במקרה הצורך(נאמר שלא היה צורך במפגשים רבים איתו מאחר והמשפחה והסביבה מקבלת אותו), השתתפות במחנה קיץ לילדים במצב דומה, עידוד של חברות אישית עם ילד טראנסג'נדר אחר. לא בטוח שיש בארץ מסגרות תמיכה מהסוג שמתוארות בספר. 

Coverart for item

מהסיפור המעניין שנכתב על ידי הילרי ויטינגטון ניתן ללמוד שלושה דברים מרכזיים:

  1. זהות מינית היא רכיב מרכזי בתוך הזהות ה"כללית" של האדם ורק הילד עצמו יכול להגדיר מי הוא באמת בכלל, ומבחינת זהותו המינית בפרט. יתרה מזו, הסיפור של ריילנד מספק אישוש לממצא שמדבר על התחלה מאוד מוקדמת של מודעות לזהות מינית של הילד, ועל כך שפעוטות וילדים בגיל הגן ערים לפער בין איך הם מרגישים לבין איך הם מצוידים מינית מלידה.
  2. לקבלת ההורים את הזהות המינית המתגבשת של הילד-גם כאשר הדבר כרוך באי נעימות שקשורה לשינוי המראה החיצוני של הילד או הילדה, תפקיד מכריע ליצירת תנאים לרווחה הנפשית שלו. יכולת הקבלה של ילד או ילדה "שונים" לרבות הנכונות לאפשר שינוי של מראה חיצוני ולבוש היא לרוב תהליך הדרגתי של התלבטות וחקר של ההורים עצמם.
  3. ילדים טראנסג'נדרים והוריהם זקוקים למערכות חברתיות וקהילתיות תומכות.

זהות מינית

זהות מתייחסת  לאופן שבו רואים ומאפיינים אנשים את עצמם. מדובר בתהליך שנמשך כל החיים אבל מצוי על פי אריק אריקסון(1960) במרכז העיסוק התודעתי  של האדם בעיקר בגיל ההתבגרות.  אריקסון מדגיש  שמדובר בתהליך פעיל שכולל חקר והתלבטות בטרם מגבש כל פרט תפיסה לגבי מי הוא בעיני עצמו. גיבוש הזהות העצמית כוללת בתוכה התייחסויות של אנשים קרובים שעברו תהליך של עיבוד והפנמה. אחד המאפיינים הכלולים בזהות העצמית הוא הזהות המינית. בהקשר של גיבוש הזהות המינית  מדובר על האופן שבו רואה כל אחד את עצמו כבן, בת, גבר או אישה או אף אחד מהם או שילוב כלשהו של שניהם.  וכן מהם התפקידים שנתפסים על ידי הפרט שאופייניים לגבר ולאישה. אף שאצל רוב האנשים הזהות המגדרית(תפיסת תרבותית של תפקידים שיאים למין) עולה בקנה אחד עם הסיווג הביולוגי המולד(התפיסה המינית), ישנם אנשים שמגבשים לעצמם זהות מגדרית שונה מהסיווג הביולוגי המולד. מה שחשוב לזכור כשעובדים עם ילדים צעירים הוא שהאדם עצמו בכל גיל וגיל הוא זה שמארגן בתוך תודעתו את התפיסה העצמית שלו ושגיבוש הזהות המגדרית הוא תהליך הדרגתי. מרצ'יה(Marcia,1973 ) מדגיש, בהתבסס על התיאוריה של אריקסון, שכשם שרצוי לאדם בסופו של דבר(בתום גיל ההתבגרות)  אחרי תהליך חקר שיגבש תמונה ברורה שמאפיינת את דמותו בעיני עצמו, כך חשוב לאפשר תהליך של חקר והתלבטות ולא "לדחוף" ילדים ונערים להתחייב לזהות עצמית  "שקרית", לא אמיתית, בטרם עת (מה שקרוי אצל מרצייה  identity foreclosure) לפני שחקרו את האפשרויות הקיימות ואת אשר מתאים לאישיותם.

בכל מקרה תחילת ההתייחסות של הילדים והילדות למגדר שלהם עוד בהיותם פעוטות.  בין גיל 18 חודש לגיל 3 שנים ילדים מזהים עצמם כבנים או בנות אבל התייחסות ראשונית זו איננה כמובן עדות לאימוץ זהות מינית מגובשת מודעת האופיינית לתום גיל ההתבגרות. בגיל 4-5 ילדים מזהים עצמם לרוב באופן עקבי כבנים או בנות מאמינים שמדובר במאפיין קבוע שלא הולך להשתנות.

תפקידי ההורים, המחנכים והחברה

הורים צריכים להיות קשובים לקולות הילדים. חשוב גם להבין-למרות הקושי שהוצג בפוסט שהתמקד בספר של אנדרו סולומון על  הקושי לקבל זהות אופקית של ילדים בכלל, ובמקרה של זהות מינית שונה בפרט-שהילד הוא אדון לזהותו  ולגופו ועל ההורים להרכין ראש ולקבל את הזהות של הילד. הורים יכולים וצריכים לחנך ילדים איך להתנהג בחברה, איך ומתי ללמוד, איך לשים לב לאופן שבו הילד נתפס על ידי החברה. הורים לא יכולים גם אם הם רוצים להכתיב  את הזהות המינית של ילדיהם. זה פשוט בלתי אפשרי. ניסיונות להשפיע באופן ישיר על הקבלה הזהות נמינית של הילדים-גם כאשר הכוונות טובות-גורמים למצוקה לילדים ולהורים.

מעבר לקבלה, הורים צריכים להיות מודעים לדעות קדומות ולסטריאוטיפים בסביבה. אחד התפקידים החשובים ביותר כפי שהדבר בא לידי ביטוי בספרה של הילרי ויטינגטון-הוא ליצור תנאים של התפתחות בטוחה לילד-להגן עליו מפני עוינות, דעות קדומות וסטאיאוטיפים של החברה. מאמצים אלו נכללים בתפקיד הבסיסי של הורים בכלל: בניית עבור ילדיהם תנאיים של ביטחון פיזי, רגשי וחברתי. מילוי תפקיד זה תלוי במידה רבה מאוד בהיענות החברה והקהילה לצרכים של ילדים והורים טראנסג'נדרים. הורים לבד אינם יכולים להצליח במילוי תפקידם.

חשוב שגננות ומורות תעשנה כל אשר הן יכולות כדי לקבל את הילד על זהותו המוצהרת על ידו, וכדי ליצור תנאים של קבלה חברתית בתוך הגנים והכיתות. גננות ומורות יכולות ליצור תנאים טובים להתפתחותם של ילדים טראנסג'נדרים רק אם הן התגברנה על הנטייה האנושית  לדחות שונות מינית. לפני שבועות אחדים הייתה לי שיחה מעניינת עם סטדונטית מהתואר השני , שהיא גננת ומעונינת לקדם שינוי של ממש בהגדרת תפקידי  המגדר הנשיים בגנים ממלכתיים -דתיים. סטדונטית זו חדורת מוטיבציה להביא לשויוניות בין בנות לבנים כבר מגיל הגן. בשיחה איתה דיברתי על דעתי שאחת המטרות של גננות היא לאפשר לילדים  תנאים להגדיר את זהותם המינית כפי שהם מרגישים ורואים אותה. בתגובה לדבריי אמרה לי הסטדונטית שעם אמירה זו שלי היא לחלוטין לא מסכימה. הערכתי את הפתיחות שלה, והבנתי שיש לנו דרך ארוכה ביותר לעשות כדי לשכנע מחנכים ומחנכות שאיש איננו יכול להכתיב לילדים זהות מינית שונה מזו שהם מגדירים לעצמם. אנחנו עוד לא "שם". ללא הבנה זו מצד המחנכים , ילדים טראנסג'נדרים לא יוכלו לקבל בגנים ובכיתות את התנאים שהם זקוקים להם כדי  להתפתח כאנשים שלמים , מאושרים וגאים במי שהם כבני אדם.

בנוסף, נדרשים עמדות ותפיסות מכילות מצד אנשי החינוך וחקיקה. למשל חקיקה כזו שמאפשרת שאנשים יבחרו בשירותים הציבוריים  לפי זהותם המינית ולא לפי מאפיינים ביולוגיים . בנוסף, נדרשת חקיקה שמקנה זוכויות לילדים להגדיר את המגדר בתעודת הזהות לפי העדפותיהם. נדמה לי שבלגיה היא חלוצה בשינוי תקנות הרישום של  המין בתעודות הזהות. מוקנית לילדים מגיל 12  הזכות לרשום את עצמם באופן שהם רואים את עצמם.

בתחום המדיניות הכללית ותפיסות המחנכים וההורים הדרך עוד ארוכה מאוד בארץ.

העשרה נוספת בנושא טראנסג'נדרים בילדות המוקדמת

אציג בהמשך כסוג של העשרה מספר מקורות שמצאתי באינטרנט בעזרתה של אלודי הוטייה-שותפתי לבלוג.

סיפור נוסף שהתפרסם בשנים האחרונות הוא סיפורה של ג'ז שנולדה בן הפכה לבת אקטיביסטית רהוטה של זכויות הטראנסג'נדרים. לשאלת כתבת בראיון המוסרט האם היא בטוחה שלא תרצה להפוך שוב לבן היא ענתה בשאלה לכתבת:"מה את היית אומרת אם הייתי שואלת אותך אם את בטוחה שאת לא רוצה לשנות את המין שלך?, שאלה שהותירה את המראינת ללא מילים.

.

ג'ז, נערה מרשימה, הוציאה בעצמה(באנגלית) ספר ילדים וספר נוער על סיפורה.

בנוסף, לפני כשנתיים יצא לאור בארץ ספר ילדים "אני רק רוצה להיות אני" מאת גלית צוק שמימשה את הטראנסג'נדריות שלה במהלך קשר זוגי עם בת זוגתה וכתבה ספר ילדים בנושא.

רק רוצה להיות אני טראנסגנדר.jpg

http://gogay.co.il/item.php?id=19459

לסיכום, בעקבות כתבה בעיתון הארץ ראיתי לנכון להציג את סיפורם של ילדים טראנסג'נדרים ש"מגלים" את זהותם המינית בגיל צעיר. ה"מסר" המרכזי בפוסט הוא שלרווחתם הנפשית ולעתים לעצם קיומם של ילדים ונערות ונערים טראנסג'נדרים, נדרשות קבלה ותמיכה מצד הורים ומחנכים. בנוסף, נדרשת חקיקה בנושא. אחד השלבים הראשונים כדי שנתקדם לכיוון של אפשור חיים טובים ומלאים לילדים אלו, הוא לשנות את תפיסותינו ואמונתינו לגבי תהליך הגיבוש של הזהות המינית בכלל, ולגבי טראנסג'נדריות מהגיל הרך, בפרט.