חמלה כביטוי לאחריות מקצועית של אנשי חינוך

הטריגר לכתיבת פוסט זה הוא השתתפות בסימפוזיון שנושאו  מקצוענות חומלת בחינוך לגיל הרך ובכלל( "compassionate professionalism"),   בכנס השנתי של EECERA (European Early Childhood Research Association ) שהתקיים בסוף אוגוסט בבולוניה-איטליה. המרצים בסימפוזיון היו  חוקרות וחוקרים בריטים מאוניברסיטת Manchester Metropolitan .

החמלה  מתמקדת בהתייחסות העמוקה והמשמעותית הזו כלפי הזולת וכלפי עצמנו שכוללת רגש, מחשבה והתנהגות שבאים ממקום של קבלת הזולת וקבלה עצמית כבני אדם לא מושלמים, כהשתתפות אמיתית בסבל של הזולת ושל עצמנו, כרצון עז לשדר לזולת שאנחנו איתו בתחושות הקשות ומבקשים לעשות כל  מה שאנחנו יכולים כדי להקל על סבלו.  כשאנחנו חווים חמלה, לבנו יוצא אל מישהו אחר באופן עמוק וכן. לעתים די קרובות  עצם החוויה של אדם שסובל שיש שלידו מישהו ששותף לכאבו ברגעי הסבל, שהוא לא עומד לבד בעולם מול המצוקה-יש בה מן ההקלה. דלאי למה טען שחמלה היא צורך קיומי ולא מותרות, ושהיא ממש שאלה של הישרדות אנושית.

חמלה איננה מוגבלת כמובן ל"ימים הנוראיים" -אבל למרות שטיוטת הפוסט נמצאת בהכנה אצלי בשבועות האחרונים-החלטתי לחתום ולשחרר אותה ממש לפני יום כיפור תשע"ח.

בואו נתבונן יחד במצבים שעשויים לעורר חמלה

ברמה האנושית הכללית

  • מה מרגישים, חשים פיזית, חושבים ועושים כשנתקלים באדם חסר בית המכין את עצמו לשינה בפתחה של חנות שכבר נסגרה-מחפש מעט הגנה מקרירות הלילה מתחת לגגון החנות?
  • מה מרגישים, חשובים ועושים כששומעים שוב ושוב על פועלי בניין נופלים מהפיגומים ונפצעים קשה או מתים?
  • מה מרגישים, חשים, עושים כשרואים קופאית מותשת בסופר גדול, בסוף יום עבודה ארוך ומפרך של לפני החגים? כשהקופאית נראית מותשת ותנועותיה איטיות ואנחנו ממהרים לעניינו.?

איך לרפא כנף שבורה  - בוב גרהם

  • מה מרגישים, חשים בגוף חושבים ועושים כשנתקלים בציפור פצועה-שאחת מכנפיה נשברה והיא מתקשה לעוף?

הספר "איך לרפא כנף שבורה" נכתב ואויר על ידי בוב גרהם. הספר נכלל בתכנית ספרית פיג'מה בשנת תשע"ד. כך שהוא עשוי להיות מוכר בגנים ובבתים רבים מאוד(כ-110.000 עותקים הופצו לגני טרום-חובה ברחבי הארץ).

בעיר גדולה עם מגדלים גבוהים שמגמדים כל כך את האנשים המתהלכים ברחוב, עם חלונות נוצצים, יונה התנגשה בחלון ונפלה פצועה ארצה. המוני אנשים עברו על ידה ונראה שאיש לא הבחין בה. כולם המשיכו לעבור הלאה. כולם חוץ מבוב הקטן(הלובש מעיל אדום ומכנסיים כחולים-הדמות הצבעונית היחדיה בספר)  שמבחין בה, מתקרב אליה ומרים אותה בידיו הקטנות. אימו עוטפת את הציפור בצעיף שלה ושניהם ממהרים הביתה. אבא של בוב עוזר אף הוא במאמצי הריפוי והשיקום של הציפור שנרפאית וחוזרת "לטבע".

ספרו שם גרהם ש"מדבר הרבה" באמצעות איוריו המרגשים, מעורר למחשבה הן על הניכור בעיר הגדולה, והן האפשרות של גילוי חמלה מצד הילד והוריו -הורים שבאופן התנהגותם ברור שמחנכים אותו לגלות חמלה כלפי הסובבים אותו.

אינני רוצה להישמע צדקנית. אני כמו רבים אחרים סביר מאוד שהייתי עוברת הלאה ברבים מהמצבים המתוארים מעלה, עוברת הלאה אחרי שליבי נחמץ; עוברת הלאה ולא בהכרח עושה משהו מיוחד.  במצבים מסוימים המועקה שאני חשה כלפי הזולת עשויה להביא אותי לידי פעולה-מעל ומעבר להשתתפות אמיתית בצער ומחשבות חוזרות ונשנות על מי שסובל. אבל המצבים שבהם אני מתערבת נדירים מן הסתם. ישנם אנשים שמרבים להיחלץ לנוכח כל סבל והופכים את סבל הזולת לסבלם שלהם. חיים לא קלים אך מלאים מאפיינים אותם.

מטרת הפוסט היא לעורר לחשיבה מעמיקה על משמעותה של חמלה בכלל, ובהקשר פעולותינו המצקועיות בפרט ,ובעיקר על תנאים שיסייעו לנו לחוש חמלה ולהיחלץ לעזרה.

יתרה מזו, אני מבקשת להבחין בין חמלה, אמפתיה, רחמים וניכור.

חמלה בחינוך-

בפתיח כתבתי שבטריגר לכתיבה היה השתתפותי בסימפוזיון שהתמקד בפיתוח היכולת לחוות חמלה כאנשי חינוך.

כדי להבין יותר לעומק על מה אנחנו מדברים גם כאן אציג מספר סיטואציות מאתגרות שהרגשת חמלה בהן עשויה לסייע; אבל מדובר במצבים שרגשות אחרים-מתחרים עלולים לצוץ במקביל.

  • פעוט בן שנתיים נראה מעוצבן בוכה, צורח כנראה מרוב עייפות ונראה שבאותם רגעים קשה מאוד "להגיע אליו"-בגן או כהורים. מצב זה מאתגר כי מצד אחד כמבוגרים אנחנו רוצים "להתקדם" , להמשיך במה שרצינו לעשות יחד עם הפעוט(לשחק, לאכול, ללכת הביתה מהגינה, ללכת לישון…). עם זאת ההתנהגות הנסערת והלא מווסתת של הפעוט עשויה להביא לחוסר סבלנות וכעס מצדנו. תגובה אנושית מובנת אשר לרוב רק תסלים את הסערה הרגשית שלה פעוט ואת הצער של שני הצדדים המשתתפים במערכה. במקרה זה הניסיון לגייס חמלה, שליבנו יצא את הפעוט, שנבין את הסיטואציה מהעיניים שלו, שנבין שגם לנו קורה שאתנו מתעצבנים והופכים לבלתי נסבלים, כשאנחנו עייפים ונסערים. סוג כזה של גישה עשוי להביא את הפעוט "לרדת לאט-לאט מהעץ" ולהירגע. האם אנחנו מסוגלים לחוש חמלה ברגע זה?
  • ילד בן ארבע וחצי מתעצבן שלא משתפים אותו במשחק בחצר ופותח במנוסה תוך שזורק חול על כל מי שנקרה בדרכו. ילדים וצוות הגנים כאחד. גם כאן אך טבעי הוא לכעוס מאוד על הילד ולהרגיש בתוכנו ריחוק ממנו. חשוב להבין שמה שמשפיע בסופו של דבר על ההתנהגות היא "חבילה" שלמה של פעולות שעומדות מאחוריהן תפיסות של מצב ורגשות כלפי הילד וכלפי עצמנו. הרגשת חוסר אונים מול ילד כזה עלולה להביא לכעס ותגובת נגד ענישתית מחמירה שיש בה מן הנקמנות. לעומת זאת, הרגשת חמלה כלפי הילד והמחשבה שקשה לו ושרוצים לעזור לו להירגע, לעזור  לילד להבין שמי שעומד מולו הוא "לטובתו"  [דרך אגב תוך כדי כתיבת דברים אלו אני נזכרת שבמצבים מאתגרים כשאני מציבה גבולות ברורים לילדים או לסטודנטים-אני מוצאת עצמי "מסננת" אני לטובתך-את היודע? את יודעת?]. פעולה שבאה מתוך חמלה איננה בהכרח פעולה רופסת , מוותרת או רכה. לעתים ילד במצב של "התפרקות" זקוק ליד מכוונת שאומרת לו בתקיפות ובהחלטיות מה לעשות. אבל יש הבדל בין  הכוונה תקיפה ככל שתהיה שבאה מתוך חמלה, לעומת הכוונה שבא ה מתוך חוסר אונים טבול בכעס.
  • אחת המרצות בסימפוזיון בבולוניה התייחסה לחמלה שהיא כמרצה לסבית מוצהרת, חשה כלפי סטודנטים בכיתות שלה באוניברסיטה שמתקשים לקבל הומוסקסואליות. היא תיארה מצב של חמלה לא רק כלפי מי שמזדהה עם עמדתה[דבר לא קשה ומאתגר במיוחד] אלא עם אותם סטודנטים נבוכים ומחפשים את דרכם בכל הקשור לגיבוש עמדתם כלפי הומוסקסואלים בכלל והומוסקסואלים בשטח החינוך בפרט. חשבתי שאופן הצגת הדברים על ידה היה מעורר השראה בניסיון להפחית סטיגמות ודעות קדומות בדרך שמגלה הבנה למצוקת האדם המפלה עצמו. לא רבים מאיתנו היו מצליחים לדעתי להרגיש חמלה במצבים אלו.
  • הורים מתלהמים כנגד מוריםם מעוררים באופן די טבעי כעס, אפילו סלידה לפעמים. נשאלת השאלה אם בחלק מהמקרים אנחנו יכולים אחרי שנרגעים כמובן לנסות להבין מהי המצוקה של ההורים האלו שעומדת מאחורי ההתנהגות המתלהמת והקשה.

אם נסתכל על המצבים המתוארים מעלה המשותף ביניהם הוא האתגר להרגיש חמלה, חמלה כלפי עצמנו כסוג של תנאי לגלות חמלה כלפי הזולת, כמו גם הביטויים הרגשיים, החברתיים וההתנהוגותיים שלה. סיוזן גרישהאבר(Susan Grieshaber-מאוניברסיטת מונש במלבורן) טענה בסיום הכנס שחמלה במערכות החינוך באה יחד עם קשרים בין אישיים טובים שצומחים מתוך תחושת האחריות של אנשי המקצוע שעוסקים בתחום. אני מסכימה עם טענה זו ומזדהה איתה הזדהות מלאה. תחושת האחריות לרווחה הרגשית של הילדים עשויה לסייע לנו להצמיח רגשות חמלה שמובילים להעמקת הקשרים הבין-אישיים אף במאתגרים שבמצבים.

אני עצמי כתבתי מאמר שניתח אירועים של סטודנטיות להוראה וגננות עם ילדים במצבים מאתגרים במיוחד שבהם יש סכנה של תגובה רגשית שלילית, מאמר שבו ניסיתי להצביע על קשרים בין ערכים  של  התעלות מעל העצמי ו"טוב לב" לפי המודל של שלום שוורץ לבין קשרים בין אישיים ועידוד השתתפותם של הילדים בפעילויות הגן. השתתפות כמצב שמונע ניכור. 

אחת השאלות שעולות מן ההתייחסות לדגומאות שהועלו מעלה הוא מהו ההבדל בין חמלה, אמפתיה ורחמים. כשכל שלושת התהליכים הללו נמצאים מעברו השני של תהליך הניכור החברתי. לאבחנות אלו אני פונה בהמשך.

מה בין חמלה, אמפתיה, רחמים וניכור?

ניכור הוא מצב חברתי שבו אדם או קבוצה מרגישים עצמם לא שייכים, אדישים, לא מחוברים-מנותקים. הרגשה של ניכור מביאה מצד אחד לתחושת מצוקה אצל מי שחווה אותו ומצד שני היא פתח של התנערות מכל מחויבות ואחריות חברתית כלפי הזולת. אנשים שמרגשים ניכור עלולים לבטא את מצוקתם באמצעות התנהגות אלימה שגוררת אחריה תגובות קשות שרק מעמיקות את הניכור וחוזר חלילה. חשוב לכן, בכלל בחברה, ובוודאי במסגרות החינוך להבין שמאחריותנו כגננות ומורים, מחנכות  לזהות ילדים, הורים, אנשי צוות שמרגישים ניכור[עדיף לפני שהם מבטאים את מצוקותיהם בדרך אלימה] כדי לחשוב על דרכים מועילו לחברםת לחברם לכיתה, לקהילה. פעולות כאלו אפשריות בהחלט.

אבל כדי שנעשה  מעשה כלפי מי שחש ניכור או מצוקה אחרת, אנחנו חייבים להרגיש אמפתיה, חמלה כלפי האנשים. מה ההבדל בין אמפתיה לחמלה? במובנים רבים מדובר בתהליכים דומים . אבל יש הטוענים שהללו הם תהליכים מובחנים. אמפתיה נתפסת כדלת הכניסה, כנקודת המוצא לחמלה. הרגשת האמפתיה מאפשרת לנו להבין סיטואציות מהפרספקטיבה של הזולת, לנסות להבין מה ואיך הזולת מרגיש. החמלה לעומת זאת, היא תופעה הרבה יותר טוטאלית, שאוחזת בכל כולינו ומצליחה להביא אותנו לפעולה משמעותית, של "חיבוק" נשוא החמלה. יש בחמלה עוצמות וטוטליות שמתעלה מעל ומעבר לאמפתיה. אבל ללא אמפתיה ראשונית לא נגיע להתנסות בחמלה.

רחמים כוללים במקביל לחמלה, סוג של הזדהות  עם אדם אחר שמרגיש מצוקה. אבל לדעתי יש בהרגשת הרחמים "תפיסה מעמדית" שנעדרת מתחושת החמלה. בעוד שבחמלה אתה מרגיש "אח, שותף  לצרה", אתה מאמין שאתה יכול להיות בנסיבות מסוימות בדיוק במצב של נשוא החמלה, הרחמים מעמידים את מרגיש החמלה במעמד גבוה משל האדם שחש מצוקה. גבוה ומחוץ למצב. האדם שהמרחם עשוי להגיש עזרה, עזרה מועילה אבל עזרה שמותירה את מקבלה חייב ומתבונן אל מי שמעניק את הרחמים "מלמטה למעלה" ,כך גם ברחמים העצמיים אדם "מחליש את עצמו"-רואה עצמו כקורבן ולא כאדם מועצם שמתמודד עם מצוקות חיים אנושיות שפוקדות את כולנו. דהיינו החמלה מעצימה בסופו של דבר את נותן ומקבל החמלה בעוד שרחמים עלולים להחליש את מקבל הרחמים.

לסיכום, השתתפותי בכנס בבולוניה הוביל אותי להתעמקות בסוגיית החמלה בכלל, ובחינוך בפרט, ובאבחנות בינה לבין אמפתיה ורחמים. חמלה עשויה להזין ולחזק קשרים בין אישיים בין אנשים בכלל ובתוך מסגרות החינוך בפרט וכדברי סוזן  גרישהאבר, אני מאמינה שהיכולת להרגיש חמלה כלפי ילדים, הורים, צוות, בעלי חיים בסביבה, צומחת מתוך תחושה עמוקה של אחריות לאנשים בסביבותינו. נזכיר גם שחמלה כלפי הזולת קשורה קשר הדוק עם היכולת שלנו לחוש חמלה כלפי עצמנו. הספר "איך לרפא כנף שבורה" מהווה בעיניי משל מצוין לחמלה ולאפשרות טיפוחה בקרב ילדים ומבוגרים כאחד.

שנה טבוה וגמר חתימה טובה!

 

 

מודעות פרסומת

על אמפתיה וחמלה ודרכי טיפוחן במפגשים פנים-אל-פנים בגיל הרך ובכלל!

פוסט זה מתמקד באמפתיה, הגדרתה, וחשיבותה ליצירת תקשורת בין אישית טובה; בהשתנות רמת האמפתיה במהלך השנים בישראל ובמקומות נוספים בעולם; ובהשלכות של השתנות "היבטורית"  זו לעשייה רצויה של הורים, גננות ומורים ומוסדות להכשרת מורים.

פוסט זה נכתב במקור בשנת 2016 עקב  חשיפה לנתונים מדאיגים שהציגו ירידה ברמת האמפתיה בעשורים האחרונים. אני מפרסמת אותו כאן שוב  בשל חשיפה לאירועים מטרידים שמצביעים על התנהלות חברתית פוגענית ובלתי מתחשבת בלשון המעטה של נערים כלפי נערות. האירועים באיה נאפה וכרתים שפורסמו(לצד אירועים רבים דומים מן הסתם שלא הגיעו לתקשורת) מלמדים על חוסר אמפתיה, על חפצון בקשרים הבין אישיים . אלו הן תוופעות חברתיות מדאיגות. לצד אלו, אני נתקלת ביומיום וחווה בעצמי כמו כולם קושי לגלות אמפתיה כלפי הזולת, במיוחד במקרים של ילדים או מבוגרים מאתגרים מבחינת ההתנהגותם. קשה לנו לאמץ דפוס של גילוי אמפתיה עם הקורבן ועם התוקפן בו זמנית. על אף הקושי, הדרך לפתרון עוברת דרך  טיפוח היכולת להבין את המציאות מפרספקטיבות שונות ולגלות אמפתיה עם כל השותפים לקשר.

האמפתיה היא אחד הכיושרים החשובים, שאנחנו  נולדים  איתם ועם היכולת לפתח אותם, שמהווים תשתית לבניית קשרים בין אישים טובים ולבניית חברה בריאה.  לאור כל אלו מצאתי לנכון לפרסם שוב את הפוסט שמתמקד באמפתיה, חמלה ודרכי טיפוחן בגילים שונים.  התמקדות באמפתיה חשובה בכל הגילים וניסונות לשקמה רלוונטיים בכל גיל.

ירידה ברמת האמפתיה של הנוער בארץ ובעולם בעשורים האחרונים

הטריגר לכתיבת פוסט זה היה כתבה במוסף סוף שבוע של עיתון "הארץ" מ-1.1.2016 ובה ריאיון די מטלטל של איילת שני עם האנתרופולוג היישומי תמיר ליאון. הטענה המרכזית של ליאון על בסיס מה שהוא טוען כעבודה ומחקר של 20 שנים שכללו מפגשים וראיונות עם נוער, חיילים, מחנכים והורים היא שהנוער הגדל היום  מגלה פחות אמפתיה וחמלה בהשוואה לדור  הוריהם. כותרת הכתבה הזו היא :"הילדים שלנו הרבה פחות אנושיים מאיתנו". ליאון טוען שהורים מכל השבכבות הסוציו-אקונומיות ממעטים להיפגש פנים אל פנים עם ילדיהם ומנהלים את הקשרים עמם במידה רבה באמצעות סמארטפונים ועזרים טכנולוגיים אחרים. זאת ועוד, טענתו היא שזמינותם של הסמארפונים מגיל צעיר מאוד, גורמת לכך שילדים יקיימו את מירב מפגשיהם החברתיים בתיווכם של מכישרים אלקטרוניים תוך הימנעות ממפגשים פנים-אל-פנים עם חבריהם. סטודנטית שלי סיפרה לי היום במהלך השיעור שלעתים קרובות היא מתכתבת עם אחותה ועם אמה בבית  באמצעות הסמארטפון כתחליף לשיחה פנים אל פנים. מיעוט המפגשים החברתיים פנים אל פנים פוגם בפיתוח האמפתיה.

התרשמויותיו וממצאיו של ליאון מגובים על ידי מחקרים בעולם שמצביעים על כך שאנשים צעירים הופכים לנרקיסיטים יותר ולפחות אמפתים מאנשים בדורות קודמים וזאת בתרבויות רבות(Twenge, 2006). אלא שיש גם חוקרים שמצאו שגם נרקיסיטים יכולים להרגיש לעתים אמפתיה עם זולתם. זאת אומרת שאם נשקיע יש תקווה!

empathy

http://uncapitalized.com/2014/09/24/designers-engineers-empathy-greatness/

Sara Konrath ושותפיה (2011) מאוניברסיטת מישיגאן  מצאו במחקר ענק שחקר השתנות בדיווח עצמי על אמפתיה של סטדונטים אמריקאים משנת 1979 עד שנת 2009 , שרמת האמפתיה המדווחת על ידי המשיבים  ירדה באופן מובהק בשלושים השנים האחרונות ובמיוחד בעשור האחרון.

הגדרת האמפתיה ומקורותיה

אמפתיה מתייחסת ליכולת של האדם להבין מצבים מזוית ההסתכלות של הזולת ולהרגיש חמלה כלפיו; להיכנס באופן מטאפורי לנעליו של הזולת. אמפתיה מובילה לשיתוף פעולה וללכידות חברתית ועשויה להפחית מעורבות בקונפליקטים או התבודדות( et al Konrath,2006). ילדים ואנשים שמגלים יכולת אמפתית עם רגשות הזולת מפתחים בהמשך התנהגות פרו-חברתית התנהגות שעוזרת לזולת.  "תרגום" האמפתיה להתנהגות פרו-חברתית מתאפשרת על ידי התערבות הסביבה (Knafo et al, 2008).

זאת ועוד, נראה שאנשים נולדו עם היכולת להרגיש אמפתיה. מחקרים אלו מראים שלמרות שורשיה המולדים של האמפתיה הסביבה עשויה להשפיע על עוצמתה ועל שכיחותה.

זה אומר שחינוך עשוי להביא להעלאת השכיחות של הרגשות האמפתיים של ההתנהגות הפרו חברתית.

סימן שאלה לגבי מסלול התפתחותה של האמפתיה במהלך חיי הנערים מינקותם

בחיפושיי אחרי מחקרים שמתקדים באמפתיה ושינויים ברמתה במהלך השנים לא מצאתי מחקרי אורך שנעשו בדור הנוער היום ובדואר הקודם שמתחקים אחרי השתנות "רמת" האמפתיה במהלך השנים בקרב אותם נבדקים. דהיינו לגבי הנוער שחוקרים בארה"ב ותמיר ליאון מצאו שרמת האמפתיה שלהם נמוכה מזו של דור הוריהם לא ברור אם נערים אלו עצמם גילו בילודם המוקדמת יותר אמפתיה או שמא מכתחילה צמחו כאנשים פחות אמפאתיים.

גם בהיעדר מחקר נוסף בשלב זה, אני חושבת שיש מספר עקרונות פעולה שהורים ומחנכים יכולים לאמץ כדי לבלום את מגמת הירידה באמפתיה, וכדי לגדל ילדים ונוער  רגישים לזולת.

מה יכולים הורים לעשות כדי לטפח אמפתיה בקרב ילדיהם?

בגיל הרך  (תינוקות, פעוטות, ילדי גן)

  • להתייחס ולגלות אמפתיה לסימני המצוקה של הילד עצמו; ילד צעיר חייב  התייחסות של מבוגר כשהוא מרגיש מצוקה. אמפתיה והתייחסות לצרכיו הכרחיים להרגשת הביטחון הבסיסית שלו; מעבר למילוי "מצבר" הביטחון, התייחסות אמפתית מצד ההורים מלמדת את הילד איך לנהוג באנשים כשהם מרגישים מצוקה;
  • להתייחס לאחים בוגרים יותר ולילדים אחרים בצורה אמפתית כשהללו מרגישם מצוקה; צפייה בהורים ומבוגרים אחרים שמגלים אמפתיה עשויה לסמן לילדים שזו דרך ההתנהגות הרצויה וגם לשמש להם מודל לסוג כזה של התייחסות;
  • להתייחס למבוגרים אחרים בצורה אמפתית מאותן הסיבות;
  • להביע רגשות ולבקש עזרה; בדרך זו לומדים הילדים איך לסמן להורים שהם זקוקים לעזרה ולאפשר להם להתייחס אליהם;
  • לשבח את הילד ואת אחיו על גילויי אמפתיה וחמלה;
  • להימנע מלהציע לילדים "להחזיר" מכות למי שפוגע בהם ולהציע חלופות;
  • להתאמץ לגלות אמפתיה כלפי הילד גם כאשר הוא פועל בצורה מתריסה לצד הגבלה של התנהגותו הפוגענית; לעתים קרובות ילדים שמתקשים לווסת את התנהגותם-שמבטאים באמצעות התפרצויותיהם מצוקה של ממש-מתקשים לקבל יחס אמפתי מצד הורים ומחנכים; כעס מוגבר עליהם ירחיק אותם מאתפתיה הרבה יותר מגילויי הבנה למצוקתם הרגשית לצד הכוונה וחניכה של התנהגויותיהם;
  • לעודד מפגשים בין הילד לילדים אחרים בשעות אחה"צ בבתים או בגינה הציבורית על בסיס קבוע;
  • לגלות אמפתיה גם כלפי ילד שפגע בילדם לצד דרישה חד משמעית מצוות המסגרת החינוכית להבטיח את שלומו הרגשי והפיזי של ילדם;
  • לחנוך מפגשים חברתיים של הילד עם ילדים אחרים ולהדגים התנהגות פרו חברתית-כזו שיש בה עזרה לזולת בעת הצורך;
  • להדגים שיחות בין אישיות ישירות והימנעות מהיצמדות מתמדת לסמארטפונים וטאבלטים.

בגיל בית ספר יסודי

  • מעבר לנאמר קודם  חשוב גם אחרי שילדים נשארים לבד בבית לקיים אינטראקציות רציפות יומיומיומיות איתם;
  • להתעניין במה שמעניין אותם ובמה שמפריע להם;
  • לעשות כל מאמץ להשאיר דלת פתוחה והזמנה קבועה שהילדים ישתפו אותם בדאגותיהם ובמצוקותיהם;
  • לעודד מפגשים פנים אל פנים בין הילד לחבריו תוך מעקב אחרי התנהלות האינטראקציות והפעלת בקרה עליהן;
  • לטפל בצורה אמפתית בקונפליקטים שמתעוררים בבית הספר עם כל הנוגעים בדבר;
  • להתרגל לשמוע את כל הצדדים לפני שלוקחים צד בקונפליקט;
  • הורדת המחירים של הטלפונים הסלולאריים נראה שגרמו להורים להקפיד הרבה פחות על משך זמן השימוש של הילדים במכשירים אלו; למרות המחירים המוזלים להגביל שימוש במכשירים דיגיטאליים תוך מתן הסבר לידלים לסיבת ההגבלה;
  • לפקח על התכנים שהילדים חשופים להם באינטרנט ולחנך לאי פגיעה בחברים באינטרנט;
  • להבחין בשינויים במצבי הרוח וובהרגלי ההתנהגות של הילדים כביטוי אפשרי למצוקה.

בגיל ההתבגרות

  • מתבגרים זקוקים לקשר קרוב עם הוריהם לא פחות ולעתים יותר משנדמה לנו; על כן חשוב שהורים יבינו שילדיהם המתבגרים זקוקים  לנוכחותם;
  • להבין שגיל ההתבגרות הוא אחת התקופות הקשות בחיי האדם; נחוץ להבין זאת בעיקר כשהמתבגרים מפגינים התנהגות לא נחמדה; בגילוי הבנה זו יש אמפתיה!
  • להקפיד על אינטראציות פנים אל פנים יומיומיות עם המתבגרים;
  • להיות ערים לשינויים במצבי הרוח ולסימני מצוקה אחרים ולהתייחס אליהם;
  • לבנות הסכמים עם המתבגרים שכוללים בקרה על תכנים באינטרנט, שימוש באלכוהול, שימוש במכונית המשפחה אחרי קבלת הרישיון;
  • לנהל עם הילדים משאים ומתנים הוגנים על תנאיי זכויות וחובות בבית;
  • לשבח התנהגות אמפתית עם בנים ובנות אחרים ולא להתעלם מפגיעה של המתבגר בזולת או מפיגעה של נערים אחרים במתבגר(פגיעה ישירה או באמצעות הרשתות החברתיות);
  • לשים לב לילדים ולאנשים אחרים שהמתבגר מתחבר איתם במפגשיו פנים אל פנים ובמפגשיו הוירטואליים;
  • החשוב ביותר להשאיר דלת פתוחה לשיחות כנות עם המתבגר על דברים שמטרידים אותו וגם להתמודד עם ביקורת מוקצנת לעתים שהמתבגרים עשויים להטיח בהוריהם.

מה יכולים מחנכים לעשות כדי לטפח אמפתיה ?

  • רוב הצעדים שמומלצים להורים תקפים בכל הגילים גם למחנכים עצמם.
  • תפקידם  מורכב כיוון שעליהם לשים לב, להיות קשובים ולהתייחס למספר רב יותר של ילדים בו זמנית;
  • לשם כך על המחנכים להבין שתפקידם הוא לתת את הדעת לרווחתם הרגשית והחברתית של הילדים והנוער לא פחות מאשר לטיפוח הצד הקוגניטיבי של הילדים ושל המתבגרים;
  • חשוב שמטפלות, גננות ומורים יתעניינו במה  הילדים מרגישים ובשכיחות ואיכות האינטראקציות החברתיות הנרקמות בין ילדים בכיתותיהם;
  • ניתן לשלב בעבודה תכניות דוגמת "ללמוד לחיות ביחד"  שפותחה על ידי גת, רוזנטל וצור בתכנית שוורץ באוניברסיטה העברית ויושמה במקומות שונים בארץ. מטרת תכנית זו  פיתוח כישורים חברתיים, כולל אמפתיה  בגיל הרך
  • חשוב שמחנכים יבנו קשרים עם ילדים שיאשפרו לילדים לפנות אליהם בעת צרה;
  • חשוב מאוד לזהות סימני מצוקה אצל הילדים(אצל כל הילדים גם ואולי במיוחד אלו שנמצאים בשולי חברת הילדים);
  • חשוב לבנות ברית עם הורים שתאפשר לשתף אותם בהתרשמויות המחנכים על הילדים;
  • חשוב לא להיכנע להורים כשהללו מבקשים להרחיק מהכיתה ילד אחר שמפריע כי ילדים במצוקה גם כשהם סוררים זקוקים לאמפתיה.

מה ראוי לעשות בהכשרת גננות ומורים בקשר לממצאים?

לאור האמור לעיל הכרחי שהכשרת המורים תציע קורסי חובה שמתמקדים בפיתוח כישורים חברתיים בכל רמות הגיל: מהגיל הרך עד החטיבה העליונה בבית הספר התיכון.

הכוונה לקורסים שמניחים לא רק את התשתית התיאורטית והמחקרית אלא כאלו שתורמים לבנייה של מיומנויות להתמודד עם מגוון של התנהגויות ולנהל כיתה תוך גילוי אמפתיה הכלה והצבת גבולות. בגילאים הבוגרים נראה הכרחי להציע קורס שמתמקד גם באמפתיה ובביריונות ברשת ובדרכי התמודדות עם מצבי דחק ברשת כמו גם עם אפשרויות של יצירת קשרים באמצעותה.

חשוב לעשות כל מאמץ לשתף בממצאים שמתמקדים בשינויים מרחיקי לכת בירידת האמפתיה הורים, מחנכים, מעצבי מדיניות חינוכית. חשוב לא פחות לשלב ידיים ולחשוב ביחד כיצד הורים ומחנכים תורמים לבלימה בירידת האמפתיה!