היערכות לשינה במסגרות חינוך לידה עד שלוש

פוסט זה מתמקד בהיערכות לשינה  במסגרות חינוך לתינוקות ופעוטות (מגיל לידה- בעצם כמה חודשים- עד שלוש שנים). הפוסט נכתב על ידי Giovanna Diniz (ג'ובאנה דיניז)  באוגוסט 2019 ותורגם לעברית על ידי עידית צולמן ששלחה לי את התרגום והלינק  למאמר.

תוך כדי הכנה של פוסטים שמתמקדים בכישורים ופרקטיקות ליבה  במסגרות חינוך לילדים בני 3 ופחות, שלחה לי עידית צולמן את התרגום של הפוסט שמתמקד בהיערכות לשינה. על כן אני פותחת את ההתייחסות לפרקטיקות ליבה בעבודה עם תינוקות ופעוטת, בפוסט שמתמקד בהיערכות לשינה  עבור ילדים בני לידה עד שלוש.

התבוננות בצילום שנכלל בפוסט ומופיע למעלה מגלה כמה דברים. קודם כל נראה שמדובר בילדים הבוגרים ביותר במסגרות החינוך ללידה עד שלוש. שנית, בולט מאוד שלצד זה שכל הילדים שוכבים על מעין מזרונים עם רגליות נמוכות  מאוד,  ישנה שונות רבה מאוד באופן שבו הילדים חווים את סיטואציית השינה ברגע הצילום. מבין שבעת הילדים המצולמים שלושה נראים ישנים : שניים על  הצד ואחת על הגב. עוד ילד נראה מרוכז בזהתכסות בשמיכה. אחד הבנים היושב על ברכיו מצביע על משהו, ילד נוסף(זה עם הבגד בפסים אדומים כחולים) נראה מהורהר ועוד ילדה נראית רגועה ומחויכת תוך שהיא מתבוננת הצידה(איננו יודעים מהו מושא ההתבוננות שלה). זאת ועוד, המצעים שונים ממיטה למיטה, בצבעים שלהם ובציורים ונראה שגם במרקם. ההרגשה שעולה מן הההתבוננות בצילום היא של רגיעה , של פסק זמן מפעילות קדחתנית. זאת ועוד, מן ההתבוננות בצילום עולה התאמה בין העקרונות והמסרים הכלולים בפוסט לבין מה שמשדר הצילום. עיון בפוסט מציג את השינה כפעילות נחוצה להתפתחות הפיזית, הרגשית והקוגניטיבית של הפעוטות. מודגש במאמר הצורך ביצירת סביבה נעימה, רגועה ושקטה לצד הצורך לערוך התאמות למאפיינים של הילדים-מתוך הההתייחסות שמאפיינת את השונות ביניהם.

שינה הכרחית להתפתחות ולרווחה רגשית של תינוקות, פעוטות(וגם של ילדים ומתבגרים וומבוגרים). על פי מחקרים של קרן השינה הלאומית, תינוקות מתחת לגיל שנה זקוקים ל-12 עד 15 שעות שינה ביממה, ואילו פעוטות בני שנה עד שלוש זקוקים ל-11 עד 14 שעות שינה ביממה.

דיניז מציעה בפוסט שלה להבחין בין התייחסות לשנתם של תינוקות(עד גיל שנה, שנה ורבע) לבין שנתם של פעוטות. ככלל אציין שטיפול וחינוך של תינוקות צעירים(עד גיל שנה-15 חודש) הם בין ההיבטים המורכבים ביותר ב"הפעלת" מסגרות חינוך לגיל הרך. מקומם ה"טבעי" של תינוקות צערים איננו במסגרות קבוצתיות. הם זקוקים להרבה מאוד אינטראקציות אחד על אחד. בגילים הצעירים נדרשת התאמה מאוד גדולה של הטיפול למאפייני הטמפרמנט שלהם בכלל ולצרכים המתגלים בכל רגע ורגע. ואכן נכתב בפוסט של דיניזי שלא ניתן לצפות מתינוקות צעירים להתאים את עצמם למסגרת. בהקשר השינה לא ניתן לצפות מהם "להתיישר" לפי סדר היום המוכתב על ידי מסגרת החינוך. לכן בכיתת תינוקות אנחנו עשויים לראות באותה שעה תינוקות ישנים לצד תינוקות אחרים שחוקרים את הסביבה בהיותם על הרצפה, זוחלים או ישובים.

מפעוטות מעל גיל שנה ורבע וודאי מפעוטות בני שנתיים שלוש ניתן לצפות שעם תמיכה וסיוע מצוות המסגרת החינוכית ומצד ההורים, הם יתאימו את עצמם לסדר היום של המסגרת החינוכית, לשעת השינה שנקבעת באותה מסגרת. עם זאת, וודאי שקביעת שעת השינה איננה שרירותית אלא מותאמת לצרכים של הפעוטות שמבקרים באותה מסגרת חינוכית. חשוב עם זאת לזכור, שהתכנסות למצב של שינה באותה שעה בכל יום איננה צריכה להתפרש כהשלטת משטר כבד של שינה על כל הפעוטות. לכן חשוב כל כך להתבונן בצילום שמופיע בפוסט של דיניז ולהבין שיש מרחב רב לביטוי הצרכים וההעדפות האישיים של כל פעוט וילד צעיר גם כשכולם שוכבים לישון באותה שעה.

דיניז מדגישה את החשיבות של ניהול סדר יום פחות או יותר קבוע בקרב הפעוטות-סדר יום שיאפשר להם אחרי זמן מה לזהות את פעולות צפויות לקרות על בסיס זיהוי של סימנים. לדוגמה, צפוי שהנחת המזרונים והכניסה לרחצת ידיים אחרי האוכל, מבשרות את שעת השינה במסגרת כזו או אחרת.

היבט נוסף שמודגש בפוסט הוא הצורך שהצוות החינוכי יבין את המאפיינים ההתפתחותיים של כל גיל. לדוגמה, על הצוות החינוכי להבין שפעוטות בני שנתיים -שלוש המצויים בשלב של גיבוש העצמי שלהם כישויות נפרדות מזו של מטפלים, יפגינו ההתנגדויות בכלל והתנגדות לשינה בפרט. בהקשר זה חשוב לגבש תפיסה שמשכנעת את הפעוטות בנחיצות של המנוחה תוך אפשור מתן ביטוי אישי לצרכים ולהעדפות שלהם(למשל אפשר לשכב בשקט על המזרן; אפשר להביא בובות, מוצצים או פריטים אחרים שמששים "חפצי מעבר", רצוי מאוד להביא מציעים מהבית והמצעים יהיו שונים מילד לילד בהתאם להעדפותיו. נזכיר שחפץ המעבר הוא חפץ שמזכיר באופן סימבולי לפעוט את הבית, את ההורים ובכך מעניק להם תחושה של ביטחון ושייכות.

בנוסף, דיניז מציינת שחשוב למצוא חלל מתאים לשינה-חלל שמאפשר הירגעות ושקט בד בבד עם היותו סביבה נעימה : בצבעים שהוא צבוע בהם, בכך שמדובר בסביבה שאיננה עמוסה בגירויים. חשוב מאוד שהחלל הנבחר יהיה מקום שקט ומאוורר . העור מעומם: לא מואר מאוד ולא חשוך לגמרי וזאת כדי להבחין בכל זאת בין שנת אחה"צ לשנת הלילה. זאת ועוד, דיניז מציעה שבמידת האפשר מקום השינה יהיה מקום פינתי אשר יאפשר לפעוטות שבכל זאת אינם "מצליחים" לישון לפעול בשקט בסביבה הקרובה מבלי להפריע לילדים האחרים. היא מוסיפה שהמקום חשוב שיהיה מרופד בכריות בשמיכות גם כדי להנעים את השהייה במקום וגם כדי לנטרל רעשים.

מן ההיבט של תכנון סדר היום מציעה דינז לתכנן בזמן של לפני השינה פעילויות שקטות יחסית ולא מעוררות. דהיינו תכנון סדר היום חייב לקחת בחשבון את תכנון הזמן של לפני השינה , את זמן השינה ואת תכנון הזמן שלאחר השינה. לפני ואחרי השינה זקוקים רבים מהפעוטות ליד מלטפת, לחיבוק, להבטחת תנאים של מעבר הדרגתי ממצב של ערות למצב של שינה וממצב של שינה למצב של ערות.

לבסוף מציעה דיניז לראות בהורים ובבני המשפחה שותפים לדיאלוג ולהחלפת אינפורמציה על ההעדפות של התינוקות והפעוטות, על הרגלי השינה בבית, על טקסים נהוגים בבית. חשוב כמובן שההורים יאפשרו את הימצאות חפצי המעבר במסגרות החינוך ויבינו את טיבם ואת ההתנהלות איתם. במקומות רבים גם בארץ מקובל שההורים מביאים את המצעים ומכבסים אותם. מצעים שאינם אחידים שמותאמים לכל ילד וילדה עשויים לתת להם הרגשה של בית.

לסיכום ההיערכות לשינה במסגרות חינוך לגיל הרך מחייבת אבחנה בין תינוקות לפעוטות. יש לראות בהורי הילדים שותפים פעילים שהמידע והחפצים שהם מספקים עשויים לתרום להסתגלות טובה וחלקה יותר של הילדים להרגלי השינה בגן. יש לראות בהקניית הרגלי שינה תהליך הדרגתי שבמהלכו צוות המסגרת מכיר את הילדים והילדים מכירים את ההרגלים החדשים . לכל גיל אתגרים משלו: בעוד שכשמדובר בתינוקות נדרש מאמץ רב יותר כדי להתאים את המסגרת לילדים יש להיערך להתמודד עם התנגדות של פעוטות לשינה. ההיערכות של המסגרת החינוכית צריכה להיות מונחית מצד אחד על ידי ההבנה ששינה חשובה ביותר להתפתחות הילדים ומצד שני מההבנה שישנם הבדלים בין אישיים בין הילדים במשך זמן השינה ובדרכים שנחוצות להם כדי להיכנס למצב של שינה. בכל מקרה בקרב פעוטות(מעל גיל שנה, שנה ורבע) יש לגבש סדר יום קבוע. יש למצוא מקום שקט מאורר ומתאים שלוקח בחשבון את האפשרות שיהיו ילדים אחדים שיהיו ערים במהלך שעת השינה. זאת ועוד, יש לתת את הדעת לפעילויות שקודמות לשינה ולפעילויות שבאות אחריה כדי לאפשר מעבר חלק ממצב למצב. הימצאות של חפצי מעבר גם אצל תינוקות וגם אצל פעוטות עשויה לסייע לתהליך.

בובות כחפצי מעבר חשובים בתקופת מלחמת העולם השניה בצל השואה

בפוסט זה אציג שני ספרי ילדים אשר במרכזם קשר הדוק בין ילדים במלחמת העולם השניה בצל השואה, לבין בובות(דובי ובובה). שני הספרים הוצעו על ידי גולשות ערניות שעיינו בפוסטים האחרונים שפרסמתי והתמקדו בהסברים שנוגעים לימי זיכרון לילדים צעירים. מודה לשתי הגולשות(חגית וארילה מרים זית בוארון) על הצעותיהן.  הגולשת חגית הציעה כחלק של תגובה לפוסט את הספר  המעניין הדובי של פרד מאת איריס ארגמן(אויר על ידי אבי עופר). מיהרתי לרכוש לעצמי את הספר וחיפוש באינטרנט גילה סיפור מופלא שקשור בדובי, בפרד(פרד לסינג) הילד שבגר שקשר את נפשו לדובי, שלמרות שמעולם לא זכה לשם משלו, זכה לאהבה רבה ולתהילת עולם. בפוסט זה אספר מעט על הסיפור של פרד לסינג ועל האופן שבו סיפורו התגלגל. הדובי שלו הפך למוצג בתערוכה "אין משחקים ילדותיים" ביד ושם (יהודית ענבר  היא אוצרת התערוכה). אריאלה מרים זית בוארון הציעה ספר אלקטרוני, בובתי אלה ממלחמת העולם השניה ועד קום המדינה שהיא כתבה ואציג אותו וקישור בהמשך. ספרי ילדים מהווים כלים תרבותיים שמייצגים אספקטים של חיים מצד אחד ומחנכים דורות צעירים של ילדים מצד אחר; חינוך שכולל התמודדויות עם חוויות אנושיות שונות מגוונות שלעתים נשענות על סיפורי חיים אמיתיים. הילדים הקוראים עצמם , הוריהם והמחנכות שלהם קוראים  ומציעים מן הסתם את פרשנויותיהם על יצירות אלו.

הדובי של פרד מאת איריס ארגמן, אבי עופר -מאייר

המניע לכתיבת פוסט זה היה הרגשה של אופטימיות ותקווה שחשתי כשהתחקיתי בעקבות המלצתה של חגית אחרי סיפורו של פרד לסינג שעל סיפור חייו מבוסס ספר הילדים הדובי של פרד מאת איריס ארגמן. האופטימיות והתקווה נבעו מהאנושיות, החום, תשומת הלב, המהולות בהומור שבהן הבחנתי באופן שפרד עצמו מספר את סיפור הקשר שלו עם הדובי שלו…(ראו תמונה למטה מתוך אתר יד ושם), סיפור הישרדותו של פרד לסינג בשואה, ביחסו של פרד לדובי שלו כאדם בוגר ולא פחות מכך מהנימה הרגישה, המעמיקה הרצינית של יהודית ענבר אוצרת התערוכה אין משחקים ילדותיים במוזיאון  יד ושם בשעה שהיא מתארת את סיפורו של הדובי. יש ביחסה של ענבר לדובי ולפרד לסינג ולחשיבות שהיא מייחסת לפריט חשוב זה בתערוכה ביד ושם("היא קוראת לדובי המונה ליזה של יד ושם) הרבה אהבת האדם, התייחסות רצינית לילדות  ולתפקיד שהיא ממלאת. יחסה המיוחד של ענבר לדובי משכה את תשומת ליבה של איריס ארגמן שבעקבות תחקיר מעמיק כתבה את ספר הילדים המופלא הדובי של פרד שאויר בכישרון רב על ידי אבי עופר.

סיפור חייו של פרד לסינג והקשר המיוחד שלו לדובי נטול השם שלו מסופר בספרה של ארגמן והמפרספקטיבה של הדובי שמספר את קורותיו כבן לוויה קרוב של פרד לפני, במהלך מלחמת העולם השניה וההסתתרות מהנאצים בהולנד ועד הגעתו של פרד ובני משפחתו בתום מלחמת העולם השניה לחוף מבטחים בארה"ב. לכאורה מסופר על קשר הדוק של פרד עם הדובי שהפרידה ממנו כאיש מבוגר לטובת התצוגה במוזיאון יד ושם הייתה קשה לו ועל תפקידו החשוב של הדובי למתן תחשוה של שיכות וביטחון לפרד הקטן בשעות קשות שבהן נאלץ להסתתר מהנאצים כשהוא מנותק ממשפחתו. אלא בבסיפור של ארגמן מורגשת נוכחותה החזקה והמגוננת של האם שלא נכנעת לשיקולים של נוחות ושל שמירה על כללים(כגון הסכמה שיתפרו טלאי צהוב על בגדי פרד) ונלחמת בשום שכל ובגבורה על מציאת מקומות מסתור טובים ככל האפשר לפרד וכנראה גם לאחיו. הדובי הוא אכן סוג של אוביקט מעבר שמסמל עבור פרד את אימו. פרד עצמו מצטייר עבור הדובי כמעין אוביקט מעבר . אנקדוטה מעניינת שנוגעת להבנתה של האם  לליבו של פרד הצעיר מתמקדת בהסכמה לתפור על פי בקשתו את ראשו של הדובי אחרי שזה הותקף על ידי כלב שגרם לניתוק חלקי של הראש מגוף הדובי. בשעה שהאם נאלצה להיפרד מפרד אחרי הפקדתו במקום מסתור, פרד ביקש מהאם לתקן את הדובי .האם תיקנה בחיפזון באמצעות טלאים מתוך בגדו של פרד-דבר אשר מסביר את מראהו המוזר של הדובי(ראו צילום למעלה; צילום הדובי מופיע בעמ' 40 בספרה של ארגמן וכמובן באתר יד ושם). הנכונות של האם להתשהות כדי לתפור את הדובי בשעה שהייתה צריכה  להמשיך ולמצוא מקום מסתור לעצמה וליתר בני משפחתה מראה עד כמה היא מבינה לנפשו של הילד פרד.

מעבר להמלצה החמה לקרוא את הספר לילדים בכיתות א'-ג' (קריאה חוזרת שיש בה הקשבה לאופן שבו תופסים הילדים את הסיפור) מציעה עיון בעדות מרגשת של פרד לסינג וראיון עמו בכתב העת הפנקס. ניתן לראות את ניתוח הספר גם בבלוג של שי רודין .

 

בובתי אלה ממלחמת העולם השניה ועד קום המדינה

מזכירה גם את הספר האלקטרוני שכתבה הגולשת  אריאלה מרים זית בוארון בובתי אלה ממלחמת העולם השניה ועד קום המדינה בתגובה לפוסט . סיפור ממלחמת העולם השניה, ברמן, גרמניה. בחנוכה בהיותה בת ארבע קיבלה הילדה בובה במתנה שהתלוותה אליה במהלך המלחמה עד הגיעה ארצה. גם בסיפור זה מצטיירת האם כדמות תומכת, מעודדת ומבינה לליבה של בתה.

בובות כאוביקטים-חפצי מעבר

שני ספרי הילדים המוצגים בפוסט מבליטים את כוחם של הדובי והבובה להפוך לחפצי מעבר              (על אוביקט מעבר לפי התיאוריה של ויניקוט) עבור הילדים. חפצי מעבר מוגדרים על ידי הפסיכואניליקאי ויניקוט כחפצים ממשיים  שמסמלים עבור תינוקות ופעוטות את האם ומאפשרים להם לשמור על קשר עם האם, לקבל ממנה נחמה גם  בהיעדרה הפיזי. "אובייקט המעבר מופיע בשלב שבו התינוק מתחיל להפריד בינו לבין האם. מהיותו ממשי אך בו בזמן סמל לאם הנעדרת, אובייקט המעבר נמצא באזור הדימדומים שבין הממשי למדומיין. אזור זה נקרא על ידי ויניקוט 'מרחב פוטנציאלי' או 'תופעות מעבר', ויש לו קיום חיצוני ופנימי בו זמנית."על פי ויניקוט, מרחב פוטנציאלי ימשיך להתקיים בנפשו של המבוגר, ובו הוא יוכל לשחק, לפנטז וליצור ולהנות מחווית יצירה. בכך מבטא ויניקוט את החשיבות של מרחב פוטנציאלי לביטויו של העצמי האמיתי ומכאן ליצירתיות ולבריאות הנפשית. "(ויקיפדיה).

אמנם אנו מורגלים להשתשמש במונח חפץ מעבר בהקשר של הקלה על הסתגלות של תינוקות ופעוטות במעונות ופעוטונים כדי להקל על הפרידה הקשה מדמויות ההתקשרות שלהם(אימהות, אבות), בשני הסיפורים שהוצגו בפוסט זה, ראינו עדויות של כוחם של חפצי מעבר  לנחם ילדים בתקופות קשות כגון מלחמת העולם השניה בצל השואה. חפצי המעבר לא יכולים ולא יכלו גם בסיפורים המוצגים בפוסט למלא את ייעודם(לנחם, לספק ביטחון ושייכות בעולם מאיים ומנוכר) לולא הקשר הטוב של האם עם הילדים בתקופה שקדמה לפרידה הכפויה. חפצי המעבר שואבים את כוחם מהקשר הטוב והמנחם של הילדים עם הורים ומטפלים בשר ודם!