ממצאי דו"ח ה-OECD על החינוך לגיל הרך-ידוע, ומתסכל מאוד!

פוסט זה מפורסם בעקבות עיון בכתבה  של ליאור דיטל, במוסף דה מרקר של עיתון הארץ :"הכישלון בבית הספר מתחיל בגן: כך מזניחה ישראל את ילדיה": ממצאי דו"ח החינוך השנתי של ארגון ה-OECD שפורסם אתמול, 11.9.2018. הכתבה של דיטל פורסמה הבוקר, 12.9.2018 .

מעיון בממצאי הדו"ח עולה שישראל משקיעה בתינוקות ופעוטות(מגיל לידה עד שלוש)  רק כ-20% מהתקציב המקובל  במדינות המפותחות. חשוב שנזכור שבארץ רק כרבע עד שליש מהילדים נמצאים במסגרות חינוך מפוקחות.  יתרה מזו, בשל היעדר פיקוח על מסגרות חינוך לילדים לידה עד שלוש, אין איש יודע באלו מסגרות נמצאים כל התינוקות והפעוטות במדינה.  מצוטט בכתבה של דיטל שכותבי הדו"ח מעריכים שנדרשת השקעה עצומה של כ-20 מיליארד שקל "כדי להשוות את תנאי הלימוד של ילדי הגיל הרך במעונות היום המפקוחים בישראל לאלה המקובלים בעולם המפותח". ואכן ד"ר קרנית פלוג, נגידת בנק ישראל הפורשת, וחוקרים נוספים מבנק ישראל , מציעים שוב ושוב להעלות מסים כדי לממן [גם] את החינוך לגיל הרך שגורם לנזקים לילדים עצמם, למשפחותיהם וגם לכלכלת המדינה בהווה ובעתיד.

יתרה מזו, בדו"ח ה-OECD  שמתמקד בביצועי החינוך של ישראל בכל דרגות הגיל(לא אתייחס לכל המידע הזה בפוסט זה), מצוין שאחת הבעיות המרכזיות של החינוך בישראל  היא הפערים הענקיים בין חלקי האוכלוסיה השונים שנוטה שלא להצטמצם כלל, בהשוואה לדו"חות של שנים קודמות.

המתסכל מאוד-קשה לי לתאר במילים עד כמה-הוא שמדובר בנתונים שידועים לכל. גם מרכיבי הבעיה ידועים[אציין אותם שוב ושוב ושוב גם בהמשך הפוסט]. גם הקווים הכלליים לפתרונות המערכתיים הדרושים ידועים לכל. מה שחסר הוא החלטה אמיצה שהשקעה בחינוך בכלל ובחינוך לגיל הרך בפרט חשובה לא פחות מהשקעה בביטחון; שהעלאת מיסים שמנוצלים למטרות ראויות איננה מילה גסה; ושנדרשת תכנית מערכתית ארוכת שנים שמתוכננת ומיושמת באופן שיטתי,  בהדרגה לאורך שנים-שזה אומר שמי שמקבל את ההחלטות עלול "לחטוף" ביקורת ומי שיהנה מהפירות(חוץ מאזרחי המדינה-אבל זו תוצאה זניחה כנראה) הם פוליטיקאים אחרים שלא יצא במשמרת שלהם לקבל את ההחלטה הגורלית.

ג'ימי ניוטרון מביע תסכול

המתסכל הוא שקובעי המדיניות מציעים פתרונות נקודתיים כדי לכבות שריפות. הנושא עולה לכותרות בדרך כלל כשמתגלה מקרה של התעללות קיצונית בתינוקות או פעוטות. בהזדמנות זו עושים תכניות ברדיו ובטלויזיה, כותבים כתבות בעיתון,  "זורקים עצם" לאנשים שמוחים בצורת חוק המצלמות הלא יעיל, תוספת מזערית לשכר המטפלות כדי להחזיר אותן מהר מהר לעבודה אחרי שביתה של 24 שעות.

מתסכל אותי גם שהורי הילדים-שזה בעצם כולנו, לא מתגייסים כדי להביא לשינוי מהותי של מצב החינוך לגיל הרך. למחאה של חוק האימוץ שהפלה הורים הומוסקסואלים הגיעו [בצדק רב] 80.000 איש כדי להזדהות עם ההורים ההומוסקסואלים המופלים לרעה; למחאה כנגד המצב הנוראי במסגרות החינוך לתינוקות ופעוטות, לא מגיעים אנשים כלל. כולם מגלים חרדה כשמתגלים מקרי התעללות וחושבים שהענשת המטפלות תפתור את הבעיה.

הסכנה השקטה היא בכך שהרבה מאוד ילדים צעירים נחשפים במסגרות החינוך לגיל הרך-המפוקחות והלא מפוקחות- לתנאיי חיים מלחיצים שפוגעים בהמשך התפתחותם. אבל מדובר בבעיות "שקטות" שלא מגיעות לכותרות העיתונים ותכניות הרדיו והטלויזיה.

המחאות האחרונות לגבי איכות החינוך לגיל הרך התעוררו בחודש יוני 2018(רק לפני שלושה חודשים)  אחרי חשיפת עדויות קשות על חשדות להתעללות בילדים במסגרות חינוך לידה עד שלוש במדינת ישראל. במקרה אחד מזעזע דובר על התעללות שהביאה למותה של תינוקת.

חשיפת המקרים האלו הביאה לגל מחאות של הורים שדעכו בינתיים לפני שהצליחו לדרבן פוליטיקאים לבנות תכנית חירום לאומית לטיפול בחינוך התינוקות והפעוטות עד גיל שלוש. במקביל, לתכנית טיפול וחינוך והכשרת כוח אדם, חייבת להתלוות גם תכנית שמתמקדת בפיקוח על מסגרות החינוך.

לנוכח העדויות הקשות, אושרה הצעת החוק שתחייב התקנת מצלמות במסגרות החינוך לגיל הרך. בפוסט זה אני מסבירה שוב מדוע הצעה זו איננה מספקת. החשש שלי הוא שרבים יראו באישור החוק סוג של פתרון שיניח את דעתם של קובעי המדיניות ואלו לא יטפלו באמת בבעיות היסוד שגורמות להזנחה פושעת של חינוכם של הילדים לידה עד שלוש במדינת ישראל. ואכן נזכיר שהקמת המועצה לגיל הרך שאמורה הייתה להתחיל לפעול בפברואר 2018 תקועה וביום א, 17.6 דחתה הממשלה בשלושה שבועות את הדיון בחוק הפיקוח על מעונות היום.

מכאן ואילך שחזור של פוסט שפרסמתי בחודש יוני 2018.

חשוב להבין מדוע אנו עדים לריבוי של מקרי התעללות רגשית ופיזית בתינוקות ופעוטות

בעיניי חשוב שקובעי המדיניות והאזרחים(שהם הורים ובני משפחה אחרים) יבינו את מקורות הקשיים שמובילים ליחס מתנכל שגובל לעתים באלימות כנגד תינוקות ופעוטות. על אף המקרים המזעזעים שמתפרסמים בתקשורת לאחרונה, איני חושבת שהמחנכות והמטפלות שעובדות במסגרות החינוך לגיל הרך  הן חבורת סדיסטים שבחרו לעבוד במסגרות אלו כדי לפגוע בילדים. מדובר באנשים(נשים לרוב) שמחוסר ברירה פנו לעבודה שאינה דורשת מהם הסמכה כלשהי מבלי לדעת למה באמת הם נכנסים עבודה טיפולית-חינוכית בתינוקות ופעוטות היא עבודה תובענית למדי מבחינה רגשית ופיזית. מטפלת נדרשת במהלך יום עבודה ארוך, שישה ימים בשבוע , קרוב לחמישים שבועות בשנה להתמודד עם תביעות לגיטימיות ובכי של תינוקות ופעוטות שעדיין אינם יודעים לבטא את צרכיהם במילים. לתינוקות אכן זכות מלאה לקבל טיפול הולם בצרכיהם. אבל נוצר פער בין מה שהתינוקות צריכים לבין מה שהמטפלות יכולות לתת. לצד הטיפול האישי בתינוקות ופעוטות, נדרשות המטפלות לטפל בסביבה ולהנחות פעילויות חינוכיות מבלי שיהיו להן מספיק ידע וכלים לעשות זאת.  מציאות זו שוחקת למדי ומביאה אנשים שלא מספיק מודעים ככל הנראה לחשיבות תפקידם לבטא את התסכול שלהם  בחוסר סבלנות ואף בפגיעה אקטיבית בילדים. תופעות של אובדן אנושיות מתלוות לשחיקה מקצועית.

מבקשת להזכיר שתופעת או אפילו "תסמונת השחיקה נחקרה רבות. תופעה זו מוגדרת על ידי פוידנגר(אצל פינצקר וחן, 2010) כ:"… מצב של עייפות ושל התרוקנות הכוחות הפיזיים והנפשיים של העובד. מקורות השחיקה נובעים, ככול הנראה, משאיפה מוגזמת להגשים ציפיות בלתי ריאליות שמוצבות על ידי האדם עצמו בהתאם לערכיו או בהתאם לערכי החברה". במחקר שלהן מצאו פינצקר וחן שלושה מקורות מרכזיים לשחיקת מורים בתחילת דרכם המקצועית: 1. עומס ואינטנסיביות;2. יחס נעדר אמפתיה מצד הנהלה ועמיתים;3. הלם מציאות שמתמקד בעיקר בפער בין המצוי לרצוי.

אם מורים סובלים משחיקה, מטפלות מועמדות לסבול משחיקה שבעתיים כיוון שתנאיי העבודה שלהן מפרכים: שמונה תשע שעות ביום,  מעט חופשות, שכר מינימום. עד כמה שידוע לי לא נערכו מחקרים שהתמקדו בשחיקת מטפלות במסגרות חינוך לידה עד שלוש.

מה יש לעשות?

חשוב קודם כל שקובעי המדיניות והציבור-בין היתר ציבור ההורים שמפקיד את ילדיהם בידי מסגרות החינוך השונות, יבינו את מציאות העבודה השוחקת במסגרות אלו. חשוב שאנשים יפנימו שאיכות הקשר בין מבוגרים לתינוקות ופעוטות הוא הרכיב המרכזי ביותר בעבודה זו. קשר שיש בו מתן תחושת ביטחון לצד גבולות לילדים.

התקנת מצלמות לא תפתור את בעית השחיקה ולא תתרום ליצירת קשרים טובים בין המטפלות לתינוקות והפעוטות. אנחנו עדים לכך שהתנכלות לתינוקות קורית גם  במסגרות שמותקנות בהן מצלמות. לא זו בלבד שהמצלמות לא תמנענה התנכלויות של מטפלות שחוקות  שאיבדו את הסבלנות, אלא שוודאי שהן לא תקדמנה  יצירת קשרים של אמון בין המטפלות לבין הילדים והוריהם.

מה שנדרש הוא אפוא גם בחירה מוקפדת של אנשים, גם הכשרה מקצועית אמיתית ולא קורסים מזדמנים ולא פחות מכך יצירת תנאי עבודה סבירים דומים לאלו של הגננות במסגרות החינוך שתחת הפיקוח של משרד החינוך. הדבר מחייב הקטנת כמות הילדים שבאחריותה הישירה של כל מטפלת, חופשות ארוכות יותר(כמקובל במערכת החינוך הציבורית), יום חופשי בשבוע, תמיכה רגשית מצד ממונים והורים. שינויים מרחיקי לכת אלו מחייבים תקציבי עתק(מעל ומעבר לתקציבים שמוקדשים כעת לחינוך לגיל הרך).

יתרה מזו, חשוב להבין שכ77% מהילדים(ליאור דטל,דה מרקר, 13.6.2018) נמצאים במסגרות חינוך בלתי מפקוחות. בשל היעדר הפיקוח והפקרת הילדים והתינוקות לידה עד שלוש, אין לאיש במדינת ישראל נתונים לגבי שיבוצם של התינוקות והפעוטות ולגבי  מסגרות החינוך הפרטיות עצמן. לכן כל תכנית שתיבנה מחייבת מיפוי ראשוני של הילדים ושל מסגרות החינוך.

עוד משהו על השימוש במונח גננת בהקשר  העובדת בחינוך לגיל הרך. חשוב שהציבור ואנשי תקשורת יהיו ערים לכך שהשימוש במונח "גננת" מתאים רק למי שהשלים תואר אקדמי  ותעודת הוראה בחינוך לגיל הרך. העובדות במסגרות החינוך הפרטיות ובמעונות היום אינן לרוב גננות וחשוב להקפיד על שימוש מותאם בכינויי עובדים כדי לא להטעות את הציבור.

הצעת קווים מנחים לתכניות ארוכות וקצרות טווח

מדינת ישראל תעשה היסטוריה באמת, אם תבנה תכנית רב שנתית שהיא מערכתית וכוללת, ושתעוגן בחקיקה ותוכל לצאת לפועל ללא קשר להתחלפות הצפויה של ממשלות. זה מה שהמועצה לגיל הרך אמורה לעשות.

יש צורך להעביר את האחריות  על חינוך התינוקות והפעוטות למשרד החינוך ולהגדיר את תכולת האחריות של משרד החינוך ושל המועצה המוצעת לחינוך בגיל הרך.

  • הכרחי להגדיר מהן מסגרות החינוך הכפופות למשרד החינוך?(מעונות יום, משפחתונים, גנים פרטיים?)
  • חשוב לתת את הדעת למי ולאיך מטפלים בילדים בני לידה עד 3 המצויים בבתים.

צורך בהגדרת תכנית כוללת לטווח ארוך

להלן מספר נקודות התייחסות שאותן יש לדעתי  לקחת בחשבון:

  • הגדרת מסגרות להכשרת מחנכות שעובדות בגיל הרך
  • הגדרת תכנון לאומי שמתמקד במגוון של מסגרות חינוך תוך התאמתם למאפיינים תרבותיים שונים
  • הגדרת ואכיפת תנאי עבודה לצוותים במסגרות החינוך: כמות שעות העבודה, חופשות, כמות ילדים באחריותן
  • הגדרת תנאיי קבלה לעבודה כמחנכות לגיל הרך
  • הגדרת מדיניות של קשר בין הממסד החינוכי למשפחות הילדים
  • הגדרת מקצוע המטפלת לגיל הרך כמקצוע שמחייב רישיון על מנת לעסוק בו

צורך בהגדרת פעולות לטווח קצר

  • מיפוי מסגרות חינוך, השכלת מחנכות, צרכים של הילדים, המשפחות, המחנכות;
  • מחקר שמתחקה אחרי סוגי מסגרות מגוונים שעשויים לתת מענה  לילדים  בני לידה עד שלוש עם צרכים שונים ולמשפחות עם העדפות מגוונות; מעונות יום גדולים אינם מתאימים לכל הילדים; הורים שונים עשויים להעדיף  סידורי טיפול וחינוך מגוונים(בין היתר תשלום לאחד ההורים שנשאר תקופה ממושכת בבית כנגד סבסוד של חינוך תינוק אחר שמקבל טיפול במעון);
  • הגדרות אוכלוסיות ילדים, מחנכות, הורים בסיכון והפניית משאבים לטיפול במצבי סיכון;
  • דרישה של רישיון לעסוק במקצוע מטפלת/מחנכת לגיל הרך אוניברסאלי(בדומה לרשיון הנהיגה);
  • הכנסת כל המסגרות לחינוך לגיל הרך לפיקוח;
  • שיפור הדרגתי של תנאיי ההעסקה של המחנכות במסגרות החינוך השונות;
  • הגדרת רישיון למסגרות חינוך לגיל הרך קבוצתיות ;
  • אכיפת פיקוח על כל מסגרות החינוך לגיל הרך;
  • בניית תשתיות קהילתיות לתמיכה במסגרות חינוך לגיל הרך בשיתוף עם הרשויות המקומיות.

חשוב ביותר לזכור שבניית מעונות יום בלבד לא תפתור את הבעיה. מדובר במראית עין של פתרון ולא בפתרון אמיתי!

תכנית חירום לאומית לחינוך לידה עד שלוש תהיה תכנית יקרה. אני לא כלכלית ולא יכולה להציע מקורות מימון. ד"ר קרנית פלוג נגידת בנק ישראל הפורשת וד"ר איל ארגוב, ראש תחום מקרו בחטיבת המחקר בבנק ישראל  הציעו להגדיל מסים  שיוקצו בין היתר לחינוך לילדים בני לידה עד שלוש.  ארגוב ממליץ "לחזק את הרכיב החינוכי במעונות היום, בהתאם לוועדת טרכטנברג,שגם לגיבושה תרמו נציגי הבנק, זאת על רקע הממצאים כי איכות החינוך בישראל ומיומנויות היסוד של אזרחי ישראל נמוכות יחסית בהשוואה ל-OECD." 

לסיכום, פרסום הנתונים של דו"ח החינוך השנתי  של ארגון ה-OECD על מצב החינוך בישראל בכלל ועל מצב החינוך לילדים מלידה עד שלוש בפרט, מפחיד בנתוניו הקשים, אבל איננו מפתיע איש, ולכן מעורר תסכול. תסכול על כך שעל אף שמצב החינוך לידה עד שלוש בארץ ידוע לכל, לא מושקע מאמץ מערכתי לשינוי יסודי של המצב. זה לא שלא נעשה כלום. אבל הנעשה הוא מעט מידי, לא ממוקד מידי, לא מערכתי ובעיקר לא מתקבלת ההחלטה להשקיע את סכומי הכסף האדירים הנדרשים לשינוי של ממש בחינוך לידה עד שלוש. הקורבנות של מצב החינוך לידה עד שלוש בארץ הם התינוקות ופעוטות וגם המטפלות במסגרות החינוך שעובדות בתנאיים בלתי אפשריים. אמנם הן בחרו לעבוד בעבודה הזו, ושום דבר לא מצדיק התעללות, אבל הורים חייבים להבין שבני אנוש סבירים אינם יכולים לעמוד לאורך זמן בתנאי העבודה הקשים המתקיימים במסגרות החינוך לגיל רך. לאור כל אלו נדרשת תכנית מקיפה שכוללת הכשרה הולמת דומה לזו של הגננות, מציאת מנגנוני איתור עובדות מתאימות, שיפור תנאי החיים והעבודה במעונות ובמסגרות חינוך אחרות לגיל הרך ופיקוח הולם, והעברת האחריות על החינוך לידה עד שלוש למשרד החינוך. חשוב שנבין שהסדרה של מצב המעונות איננה פותרת את הבעיה כיוון שרוב התינוקות והפעוטות אינם נמצאים במעונות היום המפוקחים על ידי משרד העבודה והרווחה.  חשוב גם שהציבור ידע שהמטפלות העובדות במסגרות חינוך לגיל לידה עד שלוש, אינן לרוב גננות.

מודעות פרסומת

מצב החינוך לגיל הרך בישראל רע-נדרשת תמיכה בחוק המועצה לגיל הרך!

 היום,22.6.20117, פורסמה בעיתון- The Marker על ידי ליאור דטל, כתבה גדולה שכותרתה הלא מחמיאה למערכת החינוך בישראל היא: "הילודה בישראל גבוהה מבסעודיה-אבל ההשקעה בגיל הרך היא מהנמוכות במערב".

 

תוצאת תמונה עבור עצומה

הכתבה מציגה בעיות אקוטיות במערכת החינוך לגיל הרך בארץ-בעיות שדו"ח מומחי ה-OECD מצביעות עליהן:

  • חלוקת האחריות על החינוך לגיל הרך בין כמה משרדי ממשלה, בניגוד להמלצות מקצועיות;
  • השקעה ממשלתית נמוכה ביותר בחינוכם של ילדי הגיל הרך -במיוחד בדרגת הגיל לידה עד שלוש-למשל מדינות הOECD משקיעות בחינוכם של בני לידה עד שלוש "רק" 200% יותר מאשר בישראל!!!
  • שכר נמוך של גננות בעיקר גננות "טירוניות"-שלא לדבר על תנאיי העבודה המכפירים של המחנכות במסגרות החינוך לידה עד 3!
  • צפיפות בגני הילדים הגבוהה במערב(לא סתם נקראה המחאה של ההורים מחאת ה"סרדינים").

…וכל זאת למרות ממצאי מחקר ששבים ומראים שחינוך איכותי החל מהגיל הרך עשוי לשפר את הישגי הלמידה של הילדים. מודגש שוב ושוב שבמיוחד חשוב להנגיש מסגרות חינוך איכותיות לילדים צעירים, לתינוקות ולפעוטות שבאים מסביבות חברתיות מוחלשות. אלו בדיוק הילדים שלמרבה הצער נופלים שוב ושוב בין הכסאות.

לכן חשוב לתמוך בעצומה שתובעת  מהממשלה לחוקק את חוק המועצה לגיל הרך. אני פונה גם מהבלוג הזה להורים, מחנכים, לציבור הרחב לחתום על העצומה ולא להרפות כלל, עד אשר יוקם גוף שיהיה אחראי על חינוכם של הילדים מהלידה ויפעל במלוא העוצמה לשיפור מסגרות החינוך לגיל הרך בארץ ולשיפור תנאיי החיים של הפעוטות ולא פחות מכך לשיפור תנאיי העבודה של העוסקות במלאכה חשובה זו!

חתימה על העצומה!

מצב חירום לאומי[כרוני] בחינוך לידה עד שלוש בישראל! המצב מחייב תכנית חירום !

פוסט זה מציע לראות את מצב החינוך לגילאי לידה עד שלוש במדינת ישראל כמצב חירום לאומי. מצב חירום מחייב מטבעו תכנית חירום!

תמונה קשורה

בשבועיים הארחונים שוב עלו כתבות ותחקירים(בוואי נט ובערוץ 10 ובערוץ 2) שחושפים אלימות והתנהגות  לא נאותה במסגרות חינוך לגיל הרך. מהתחקירים עלו מקרים של תוקפנות כנגד פעוטות לצד עדויות שנוגעות לקלות הבלתי נסבלת לפתוח מסגרות חינוך לגיל הרך.  מספר המקומות במעונות יום מפקוחים מצומצם ואינו מספיק לכל המתענינים. המדינה מסבסדת רק  את השהות של התינוקות והפעוטות במעונות היום המפוקחים. כתבה של אריאלה שטרנבך, שרי ערמון ויהודה שוחט התפרסמה בתחילת השבוע בynet ובמוסף  לשבת ב10.3.2017 . תחקיר בנושא מצב מסגרות החינוך לגיל הרך שודר ב-7.3.2017. תחקיר של יעל אודם ויעל  אוסטרייכר שמתייחס לקלות הבלתי נסבלת לפתוח גן לילדים לידה עד שלוש שודר בחדשות ערוץ 2 ב-14.3.2017.

למרות חומרתם של המקרים שנחשפו לא הופתעתי! מעצבנת המקריות של החשיפות הללו. הכל תלוי בזמינות מצלמה במקום מקרי כזה או אחר. היעדר ההסדרה והפיקוח בכל הקשור למסגרות החינוך לגיל הרך ותנאיי העבודה הבלתי נסבלים ברבות מהן "מבטיחים" את התרחשותם של המקרים המזעזעים שנחשפים מדי פעם בתקשורת. מדובר במצב חירום מתמשך.

המדינה ערוכה  להכרזה של מצב חירום ביטחוני. יש תרחישים להתמודדות עם מצבים כאלו. אף שתכניות אלו אינן מושלמות ומתלוות ליישמון תקלות מדובר בתרחשים  מוכרים וידועים. בשנים שבהן תקציב המדינה לא אפשר הצטיידות במצב חירום ביטחוני הוטלו  מלווי ביטחון. אבל היה מובן מאליו שהמדינה חייבת להצטייד ולהיערך לתרחשים ביטחוניים מאיימים.

המצב של החינוך לגילאי לידה עד שלוש בארץ הוא מצב חירום מתמשך. יש כל הזמן טפטופים של אזעקות אמת(חשיפת מקרים של תקלות בלתי נסבלות במסגרות החינוך). בעקבותיהן מתפרסמים תחקירים וכתבות ואז…שום דבר לא קורה

 המחשבה שהמדינה מפקירה את  צעירי אזרחיה קשה מנשוא!

נשאלת השאלה מה צריך לקרות על מנת שהמדינה תתגייס לבנות תכנית לאומית שנותנת מענה למשפחות שלהן תינוקות ופעוטות שיהיו אזרחי העתיד במדינה? מי יילחם  כדי להביא לכך שהמדינה תיקח אחריות על התינוקות והפעוטות הנולדים בה?

נזכיר את בעיות היסוד

בנוסף להיעדר מקומות זמינים במסגרות חינוך מפוקחות, עולה שתנאיי החיים והעבודה במסגרות החינוך המפקוחות הם בלתי מספיקים ובלתי נסבלים. מספר התינוקות והפעוטות באחריותה של כל מטפלת בלתי נסבל. עליית שכר המטפלות  שהושגה אחרי השבתת מעונות היום אשתקד הייתה מזערית(עומדת היום על כ5400 ש"ח) על 9 שעות עבודה ביום ואחד עשר וחצי חודשים בשנה. התקינה במעונות לא השתפרה. תנאיי עבודה קשים אלו מביאים לכך שקשה עד בלתי אפשרי למשוך לעיסוק במקצוע אנשים עם הכשרה מינימאלית. פחות או יותר כל מי שמעונינת לעבוד במעונות יום מתקבלת והתאמתה לעבודה  נבדקת תוך כדי עבודה(נתונים אלו עלו בתחקיר בערוץ 10).

מדינת ישראל היא מדינה שמעודדת ילודה ומייד אחרי הלידה מפקירה את הילדים ואת משפחותיהם !

אין בארץ כל חשיבה ותכנון של יצירת תנאיים לטיפול וחינוך מינימאליים לתינוקות ופעוטות. מה שמוסיף למצוקה הוא חוסר ההתאמה המתמשך והמובנה בין שעות העבודה  של הורי הילדים לבין שעות הפעולה של מסגרות החינוך. זאת ועוד, כמו בתחומים נוספים של מה שקרוי "יוקר המחיה"  בישראל, גם כאן יש חוסר התאמה בין משכורות ממוצעות של עובדים לבין עלות של טיפול וחינוך נאותים בתינוקות ובפעוטות.

כל הורה וכל משפחה חייבים למצוא לעצמם פתרונות לטיפול ולחינוך בילדים. משפחות מבוססות מוצאות פתרונות שעלותם בלתי משגת לרוב  המשפחות הצעירות. כך גם  נבנית כבר מההתחלה התשתית לאי השוויון בין אנשים הקיים במדינה.

מה נדרש לעשות?

נדרשת תכנית מקיפה  וארוכת טווח. יש לזכור שהחינוך והטיפול בבני לידה עד שלוש כולל ילדים המצויים במעונות יום מפקוחים; ילדים שנמצאים בבתים בטיפול ההורים, בני משפחה או מטפלות פרטיות; ילדים שנמצאים במשפחתונים מפוקחים;וילדים הנמצאים במסגרות חינוך פרטיות שהבדלים גדולים פעורים ביניהן ביחס לאיכות הטיפול בהן. חלק מהילדים המצויים בסיכון הרב ביותר בשל טיפול בלתי הולם אינם נמצאים בהכרח במעונות היום. לכן חשוב בכל החלטה להחיל את האחריות  על כלל הילדים בני לידה עד שלוש ולא רק על הילדים שמבקרים במעונות היום של ארגוני הנשים.

החינוך לגיל הרך צריך להיות נושא בעדיפות לאומית ולא פרויקט חד פעמי . לא נושא לרפורמה כזאת או אחרת.

לכן, מדינת ישראל תעשה היסטוריה באמת, אם תבנה תכנית רב שנתית שהיא מערכתית וכוללת, ושתעוגן בחקיקה ותוכל לצאת לפועל ללא קשר להתחלפות הצפויה של ממשלות.

יש צורך להעביר את האחריות  על חינוך התינוקות והפעוטות למשרד החינוך ולהגדיר את תכולת האחריות של משרד החינוך ושל המועצה המוצעת לחינוך בגיל הרך.

  • הכרחי להגדיר מהן מסגרות החינוך הכפופות למשרד החינוך?(מעונות יום, משפחתונים, גנים פרטיים?)
  • חשוב לתת את הדעת למי ולאיך מטפלים בילדים בני לידה עד 3 המצויים בבתים.

צורך בהגדרת תכנית כוללת לטווח ארוך

להלן מספר נקודות התייחסות שאותן יש לדעתי  לקחת בחשבון:

  • הגדרת מסגרות להכשרת מחנכות שעובדות בגיל הרך
  • הגדרת תכנון לאומי שמתמקד במגוון של מסגרות חינוך תוך התאמתם למאפיינים תרבותיים שונים
  • הגדרת ואכיפת תנאי עבודה לצוותים במסגרות החינוך: כמות שעות העבודה, חופשות, כמות ילדים באחריותן
  • הגדרת תנאיי קבלה לעבודה כמחנכות לגיל הרך
  • הגדרת מדיניות של קשר בין הממסד החינוכי למשפחות הילדים
  • הגדרת מקצוע המטפלת לגיל הרך כמקצוע שמחייב רישיון על מנת לעסוק בו

צורך בהגדרת פעולות לטווח קצר

  • השלמת חקיקה ששקשורה להקמת מועצה לגיל הרך; הבטחת ייצוג לכל חלקי האוכלוסיה במועצה זו ולכל בעלי התפקידים תוך קיצוב אורך כהונתם של בעלי התפקידים במועצה; הגדרה ברורה של  תנאיים להכללתם של נציגים במועצה זו; הבטחת שקיפות מלאה של דיונים והחלטות של המועצה;
  • מיפוי מסגרות חינוך, השכלת מחנכות, צרכים של הילדים, המשפחות, המחנכות;
  • מחקר שמתחקה אחרי סוגי מסגרות מגוונים שעשויים לתת מענה  לילדים  בני לידה עד שלוש עם צרכים שונים ולמשפחות עם העדפות מגוונות; מעונות יום גדולים אינם מתאימים לכל הילדים; הורים שונים עשויים להעדיף  סידורי טיפול וחינוך מגוונים(בין היתר תשלום לאחד ההורים שנשאר תקופה ממושכת בבית כנגד סבסוד של חינוך תינוק אחר שמקבל טיפול במעון);
  • הגדרות אוכלוסיות ילדים, מחנכות, הורים בסיכון והפניית משאבים לטיפול במצבי סיכון;
  • דרישה של רישיון לעסוק במקצוע מטפלת/מחנכת לגיל הרך אוניברסאלי(בדומה לרשיון הנהיגה);
  • הכנסת כל המסגרות לחינוך לגיל הרך לפיקוח;
  • שיפור הדרגתי של תנאיי ההעסקה של המחנכות במסגרות החינוך השונות;
  • הגדרת רישיון למסגרות חינוך לגיל הרך קבוצתיות ;
  • אכיפת פיקוח על כל מסגרות החינוך לגיל הרך;
  • בניית תשתיות קהילתיות לתמיכה במסגרות חינוך לגיל הרך בשיתוף עם הרשויות המקומיות.

חשוב ביותר לזכור שבניית מעונות יום בלבד לא תפתור את הבעיה. מדובר במראית עין של פתרון ולא בפתרון אמיתי!

תכנית חירום לאומית לחינוך לידה עד שלוש תהיה תכנית יקרה. אני לא כלכלית ולא יכולה להציע מקורות מימון. ד"ר איל ארגוב, ראש תחום מקרו בחטיבת המחקר בבנק ישראל בשני מאמרים שכתב בעיתון גלובס,  בגליון של ימים א'-ב', 7-8 באוגוסט 2016, הציע להגדיל מסים  שיוקצו בין היתר לחינוך לילדים בני לידה עד שלוש.  הוא ממליץ "לחזק את הרכיב החינוכי במעונות היום, בהתאם לוועדת טרכטנברג,שגם לגיבושה תרמו נציגי הבנק, זאת על רקע הממצאים כי איכות החינוך בישראל ומיומנויות היסוד של אזרחי ישראל נמוכות יחסית בהשוואה ל-OECD." בהקשר זה מבקשת להזכיר שלממשלה יש בעיה "קשה" מה לעשות בעודף המסים שנגבו בחודשים האחרונים. אני מציעה שכספים אלו יישמרו לטיפול  במצב החינוך לגיל הרך (לידה עד 3) כחלופה להפחתת מסים שתיטיב עם האוכלוסיות המבוססות במדינה.

העברת הפיקוח על מעונות היום למשרד הרווחה-צעד אחורה במצב החינוך של הילדים בגיל הרך

בניגוד לכותרות גדולות שבישרו על מעבר היסטורי(כמעט מעבר…) של האחריות על חינוכם של בני הלידה עד שלוש שנים למשרד החינוך בעבר-צעד שלא מומש בסופו של דבר, ההחלטה להעביר את האחריות על חינוכם של הצעירים בילדים למשרד הרווחה התקבלה בשקט -בשקט. 

 

Beth's Home Childcare-Preschool

כתבה בעמודים הפנימיים של דה מרקר בישרה על העברת האחריות על חינוכם של בני הלידה  עד שלוש למשרד הרווחה. מדובר לדעתי (לא רק לדעתי כמובן) בצעד אחורה. האחריות על המעונות הייתה שייכת בעבר למשרד הסעד ואחר כך למשרד העבודה והרווחה. לפני שהאחריות עברה למשרד התמ"ת  ולמשרד הכלכלה. והחינוך לבני לידה עד שלוש נראה בהתאם! להלן תגובתו המתנגדת למעבר של פרופסור טרכטנברג שעמד בראש  הוועדה שהוקמה בעקבות המחאה החברתית-וועדה ששמה בראש מעייניה את החינוך לגיל הרך.

מדוע צעד אחורה? כיוון שהבעיה הגדולה של החינוך לגיל הרך  בארץ-מעל ומעבר למחסור במעונות המפקוחים-היא איכות החינוך והטיפול והכמות הגדולה של ילדים פר מבוגר. מאפיינים אלו של החינוך לגיל הרך בארץ כרוכים בתנאיי עבודה קשים למטפלות. אין סיכוי שבתנאים אלו הילדים יקבלו יחס מותאם לצרכיהם: יחס אינדוידואלי, תשומת לב לאיתותיהם הרגשיים והמילוליים וטיפוח שפתי וקוגניטיבי(על האחרונים אין כמעט על מה לדבר!!).

הבעיה עם המעבר למשרד הרווחה היא שבמקום שבעיית המעונות תישאר על השולחן עד שיימצא לה פתרון סביר, נמצא לה פתרון לכאורה ולכן נמוכים הסיכויים שתזכה לטיפול מעמיק בעתיד הנראה לעין.

ממה שקראתי ב"דה מרקר" ייתכן שהשר כץ שידוע כמי שיודע לבצע דברים, ידאג לבינוי המעונות(אכן היה מפתיע לגלות שמשרד הכלכלה לא ניצל את התקציבים שעמדו לרשותו לבינוי מעונות יום חדשים). בכך ניתנת עדיפות כמו תמיד במקומותינו לדחוף והחשוב נדחק הצדה.

חשוב שהורים, אזרחים שאכפת להם ואנשי חינוך לגיל הרך ימשיכו במאמציהם לשכנע את הממשלה להעביר את האחריות על המעונות למשרד החינוך. חשוב שלא נרפה עד שמעבר זה מלווה בתקציבים האדירים הנדרשים לכך יתבצע. מעניינת בעניין זה הצהרתו של בנק ישראל שממליץ על העלאת מסים לטובת שיפור החינוך בארץ. זהו מקור מימון אפשרי למי שבאמת משוכנע שחינוכם של הילדים בני לידה עד שלוש ייטיב גם עם הילדים ועם משפחותיהם, וגם עם כלכלת המדינה.

 

למה לא קמה מהומה בנושא המצוקה במסגרות חינוך לגיל לידה-שלוש?

אנא חתמו על העצומה למען הינוך לגיל הרך כאן: לחתימה על העצומה

אני כותבת פוסט זה מתוך דאגה ומתוך הפתעה מסוימת על כך שלא קמה במדינת ישראל  מהומה בנושא החינוך לילדים בני לידה עד שלוש. לפני כחודש  ארגוני הנשים והעמותות שמפעילים את מסגרות החינוך החליטו לא לחדש את ההרשמה לשנת תשע"ז בשל מצוקת תקציבית בכלל ושקשורה למיעוט מבני מעונות בפרט. בראשית חודש מאי 2016, התקיימו משמרות מחאה של צוותי המעונות ושל הורי הילים. ההדים בתקשורת היו לדעתי מינוריים ביחס לחומרת מצב החינוך לגיל הרך מאוד(לידה עד שלוש) במדינת ישראל.

כתבה ב"דה מרקר" על  תנאיי עבודתן המחפירים של המטפלות במעונות היום נשארה אף היא ללא תגובות וללא הדים משמעותיים.

אני שבה ושואלת את עצמי מדוע מחירי הקוטג' והעגבניות מצליחים להביא לדיון ציבורי סוער הרבה יותר ומאשר מחאת מעונות היום, ולרתום משרדי ממשלה לפעולה? זכורה מחאתו הקולנית של שר האוצר משה כחלון כנגד התבטאות רעיה שטראוס בדבר העלאת האפשרות שאנשים לא יאכלו עגנביות במהלך 12 חודשים בשנה, אם מחירם מאמיר. עם זאת, ויתור עצמי על עגבניות בחלק משבועות השנה הוא בהחלט אפשרי וההקרבה הקשורה בכך איננה ענקית. לעומת זאת, התנזרות ממעונות יום או מסגרות אחרות לילדים צעירים היא בלתי אפשרית. ולמרות זאת, לא שמענו שר שמרים קולו כנגד המצב הקשה של המעונות ובעד הסדרה משמעותית של החינוך לגילאי לידה עד שלוש בישראל. 

בפוסט זה אני מנסה לשתף במחשבותיי על גורמים אפשריים מאחורי השקט ששורר בארץ בעניין מה שקרוי "משבר המעונות", אף שעניין החינוך לילדים בני לידה עד שלוש לא רק שלא הוסדר-הוא אפילו לא נמצא במסלול של טיפול. הצהרות נשמעו בחודש ינואר על מעבר קרוב של החינוך לגיל הרך למשרד החינוך. אלא שהמעבר בפועל לא התבצע.

שלוש מטרות הפוסט הן: 1. לשתף במחשבות שנוגעות למיעוט ההדים שמשבר מעונות היום מעורר; 2. להבליט שוב ושוב את המצב העגום של החינוך לילדים בני לידה עד שלוש בישראל;3. לדרבן הורים ואזרחים שאכפת להם לפעול ללא לאות למען החינוך לגילאי לידה עד שלוש-עד אשר ייעשה ניסיון רציני לבנות תכנית ארוכת טווח לפתרון שורש של בעיית החינוך בשלוש שנות נחיים הראשונות של הילדיםבמדינת ישראל.

אין ספק שמשבר המעונות יחייב נקיטת צעדים גם לטווח קצר , אבל היסטוריה במדינת ישראל תיעשה באמת, אם הממשלה תירתם גם באמצעות המועצה לחינוך לגיל הרך לתכנון מושכל ולתקצוב הולם של החינוך לגיל הרך בישראל. כחלק מהרקע על הנאמר, מתוך אחריות אישית , אבהיר שוב, כפי שעשיתי בפוסטים בעבר, שלדעתי פתרון מושלם קצר טווח, מיידי לכל משפחות התינוקות והפעוטות לא נמצא מעבר לפינה. אבל אם מדינת ישראל לא תתחיל באופן מיידי לבנות תכנית מקיפה, ארוכת טווח מערכת החינוך לגיל הרך(לילדים בני לידה עד שלוש) תקרוס.

מחאת ההורים ומחאת צוותי המעונות עברה בשקט מדאיג

בתחילת חודש מאי התקיימו משמרות מחאה של צוותי המעונות והורי הילדים בחלקים שונים בארץ.

להלן צילומים ממחאת המעונות באדיבות אוסי קרן, מנהלת במעונות יום ויצ"ו רעננה וסטודנטית לתואר שני בחינוך לגיל הרך במכללת לוינסקי לחינוך.

מחאת המעונות 2מחאה חברתית מעונות מאי 2016 1

 

וגם ממה צריך להזיהר בתהליך קבלת החלטות. יש לנו היסטוריה של החלטות שמתקבלות מהיום למחר והיישום מנציח בעיות מבניות שמאפיינות את  מערכת החינוך בישראל.

בעקבות מחאה זו פורסמה כתבה במאקו על משמרות המחאה אתמול.  מחאות אלו הוזכרו לדעתי פעם או פעמיים במהדורות החדשות וזהו פחות או יותר.

גורמים אפשריים לשקט המטריד באשר למחאת המעונות

השקט המטריד בנוגע למחאת המעונות נובע לדעתי משתי סיבות עיקריות. מצד אחד -גם בעקבות וועדת פראוור שרים שמצויים בפרטים ומבינים שמדובר בתכנית מורכבת שעלותה עצומה. העלות הגבוהה נוגעת מהצורך להשקיע בהמרת משרות המטפלות במעונות למשרות הוראה עם כל המשתמע מכך; והקטנה מתחייבת של שעות עבודתן של המחנכות במקביל להעלאה משמעותית של שכרן והארכת חופשותיהן; מהגדלת מספר המבוגרים ביחס למספר התינוקות והפעוטות; מהגדלת מספר המעונות או המסגרות האחרות ללילדים בני לידה עד שלוש; מהשקעה בהכשרת כוח האדם: הן לאלפי המטפלות המצויות עתה בתוך המערכות והן בהכשרתן של גננות מומחיות לגיל לידה עד שלוש. מצד אחר-בהיעדר פתרונות חלופיים לחינוך ילדיהם הצעירים-ציבור ההורים והציבור הרחב נוטה לדעתי להדחיק את חומרת הבעיה של החינוך לילדים לידה עד שלוש בישראל. נראה כי עבור המוני בני אדם פתרון חלקי וגרוע טוב יותר מהיעדר פתרון.

האמת היא שאני מבינה לליבם של ההורים. מה יעשו? הם הרי חייבים לעבוד ולפרנס את ילדיהם. התעמקות בבעיית החינוך לגיל הרך והבנת בעיות היסוד שלו יגרמו לחרדה מיותרת. אלא ש"מאזן האימה" הזה בין רשויות השלטון לבין הציבור הרחב דוחה את הטיפול הנדרש בחינוך לידה עד שלוש.

מהם הבעיות המרכזיות בחינוך לידה עד שלוש?

אני חושבת שהבעיות העיקריות נוגעות לכך שהיסטורית, מייד אחרי קום המדינה, לא הייתה מודעות מספקת לחשיבות העצומה של איכות הטיפול והחינוך בילדים הצעירים. הפתרונות הראשוניים הומצאו בעיקר כדי לאפשר לנשים לעבוד. כיום כולם מבינים את חשיבות החינוך לגיל הרך-מבינים אבל כנראה לא מספיק מפנימים שהמצב הקיים חושף את הילדים הצעירים לסביבה שאיננה הולמת את צריכהם. חוקית, החינוך לילדים בני לידה עד שלוש איננו מוסדר. מעונות היום של ארגוני הנשים- שנמצאים בעין הסערה-הם ה"הילטון" של מסגרות החינוך לגיל הרך כיוון שיש בהם פיקוח הדוק על היבטים מסוימים של פעולתם(בריאות, תזונה, הגיינה). לצדם פועלות מסגרות לא מפוקחות שמסכנות את הילדים. אבל גם במעונות היום : המטפלות לא קיבלו הכשרה מעמיקה, יש תחלופה של מטפלות בשל תנאי עבודה  ירודים; היחס מבוגר: ילד איננו עונה על כל סטנדרט תקין המקובל במערב. ויש מחסור חמור במבנים. אני מבינה גם שהקש האחרון ששבר את הנהלת המעונות הוא אי הזרמה של כספים ממשרד הכלכלה. על המצב העגום של החינוך לילדים בני לידה עד שלוש בארץ פורסמה כתבה בעיתון הארץ כבר בחודש נובמבר 2015. מצוין בכתבה זו שהצפיפות במעונות כפולה מאשר במדינות OECD ואילו העלות להורים כפולה מאשר במדינות אלו. מצוין בכתבה גם שדו"ח של שיפורים נדרשים וסטנדרטים שחובר על ידי ועדה שבראשה עמדה פרופסור מיקי רוזנטל  מעולם לא יושם.

מה נדרש לעשות ?

נדרשת תכנית מקיפה  וארוכת טווח. יש לזכור שהחינוך והטיפול בבני לידה עד שלוש כולל ילדים המצויים במעונות יום מפקוחים; ילדים שנמצאים בבתים בטיפול ההורים, בני משפחה או מטפלות פרטיות; ילדים שנמצאים במשפחתונים מפוקחים;וילדים הנמצאים במסגרות חינוך פרטיות שהבדלים גדולים פעורים ביניהן ביחס לאיכות הטיפול בהן. חלק מהילדים המצויים בסיכון הרב ביותר בשל טיפול בלתי הולם אינם נמצאים בהכרח במעונות היום. לכן חשוב בכל החלטה להחיל את האחריות  על כלל הילדים בני לידה עד שלוש ולא רק על הילדים שמבקרים במעונות היום של ארגוני הנשים.

 

 

אכן החינוך לגיל הרך צריך לדעתי להיות נושא בעדיפות לאומית ולא פרויקט חד פעמי .

לכן, מדינת ישראל תעשה היסטוריה באמת, אם תבנה תכנית רב שנתית שהיא מערכתית וכוללת, ושתעוגן בחקיקה ותוכל לצאת לפועל ללא קשר להתחלפות הצפויה של ממשלות.

יש צורך בהגדרת תכולת האחריות של משרד החינוך ושל המועצה המוצעת לחינוך בגיל הרך

  • הכרחי בעיניי שייקבע מה טווח הגילאים הנכנסים תחת ההגדרה "גיל רך": לידה עד 6? לידה עד 8?
  • הכרחי להגדיר מהן מסגרות החינוך הכפופות למשרד החינוך?(מעונות יום, משפחתונים, גנים פרטיים?)
  • חשוב לתת את הדעת למי ולאיך מטפלים בילדים בני לידה עד 3 המצויים בבתים.

צורך בהגדרת תכנית כוללת לטווח ארוך

להלן מספר נקודות התייחסות שאותן יש לדעתי  לקחת בחשבון:

  • הגדרת מסגרות להכשרת מחנכות שעובדות בגיל הרך
  • הגדרת תכנון לאומי שמתמקד במגוון של מסגרות חינוך תוך התאמתם למאפיינים תרבותיים שונים
  • הגדרת ואכיפת תנאי עבודה לצוותים במסגרות החינוך: כמות שעות העבודה, חופשות, כמות ילדים באחריותן
  • הגדרת תנאיי קבלה לעבודה כמחנכות לגיל הרך
  • הגדרת מדיניות של קשר בין הממסד החינוכי למשפחות הילדים

צורך בהגדרת פעולות לטווח קצר

  • השלמת חקיקה ששקשורה להקמת מועצה לגיל הרך; הבטחת ייצוג לכל חלקי האוכלוסיה במועצה זו ולכל בעלי התפקידים תוך קיצוב אורך כהונתם של בעלי התפקידים במועצה; הגדרה ברורה של  תנאיים להכללתם של נציגים במועצה זו; הבטחת שקיפות מלאה של דיונים והחלטות של המועצה;
  • מיפוי מסגרות חינוך, השכלת מחנכות, צרכים של הילדים, המשפחות, המחנכות;
  • מחקר שמתחקה אחרי סוגי מסגרות מגוונים שעשויים לתת מענה  לילדים  בני לדידה עד שלוש עם צרכים שונים ולמשפחות עם העדפות מגוונות; מעונות יום גדולים אינם מתאימים לכל הילדים; הורים שונים עשויים להעדיף  סידורי טיפול וחינך מגוונים(בין היתר תשלום לאחד ההורים שנשאר תקופה ממושכת בבית כנגד סבסוד של חינוך תינוק אחר שמקבל טיפול במעון;
  • הגדרות אוכלוסיות ילדים, מחנכות, הורים בסיכון והפניית משאבים לטיפול במצבי סיכון;
  • דרישה של רישיון לעסוק במקצוע מטפלת/מחנכת לגיל הרך אוניברסאלי(בדומה לרשיון הנהיגה);
  • הכנסת כל המסגרות לחינוך לגיל הרך לפיקוח;
  • שיפור הדרגתי של תנאיי ההעסקה של המחנכות במסגרות החינוך השונות;
  • הגדרת רישיון למסגרות חינוך לגיל הרך קבוצתיות ;
  • אכיפת פיקוח על כל מסגרות החינוך לגיל הרך;
  • בניית תשתיות קהילתיות לתמיכה במסגרות חינוך לגיל הרךבשיתוף עם הרשויות המקומיות.

 

אנא חתמו על העצומה למען הינוך לגיל הרך כאן: לחתימה על העצומה

אני בעד לשלב כוחות בין כל הגופים והאנשים שהחינוך לגיל הרך קרוב לליבם. ולכן חתמתי בעצמי גם על העצומה של קואליציית אנו; כל דבר ובלבד שנדרבן את הרשויות לקבל החלטות אמיצות למען החינוך לגיל הרך.

 

היסטוריה בחינוך לגיל הרך !!? רצוי בגישה שונה משהורגלנו בעבר !!

משמח לגלות שהחינוך לגיל הרך מאוד-חינוך וטיפול לגילאי לידה עד שלוש נמצא בכותרות. שלשום, ב-18.1.2016, הופיעה כתבה גדולה  ב"ידיעות אחרונות" שבישרה על החלטה היסטורית: להעביר את האחריות על החינוך לגיל הרך לאחריות משרד החינוך. היום, 20.1.2016, התפרסמה במוסף "דה מרקר" של עיתון "הארץ" כתבה שמדברת על העברת  הפיקוח על מעונות היום למשרד החינוך.

חשוב לדעת אם רק האחריות על מעונות היום או אחריות יותר כוללת לחינוך מלידה עד שלוש עוברת ממשרד הכלכלה למשרד החינוך? העברה חלקית של סמכויות עלולה להעמיק את הפערים בין סוגים שונים של מסגרות חינוך, ולהעמיק את הפרגמנטאציה במערכת החינוך לילדים בני לידה עד שלוש שנים.

החינוך והטיפול בבני לידה עד שלוש כולל ילדים המצויים במעונות יום מפקוחים; ילדים שנמצאים בבתים בטיפול ההורים, בני משפחה או מטפלות פרטיות; ילדים שנמצאים במשפחתונים מפוקחים;וילדים הנמצאים במסגרות חינוך פרטיות שהבדלים גדולים פעורים ביניהן ביחס לאיכות הטיפול בהן. חלק מהילדים המצויים בסיכון הרב ביותר בשל טיפול בלתי הולם אינם נמצאים בהכרח במעונות היום. לכן חשוב להבין מהי תכולת האחריות של משרד החינוך במסגרת ההחלטה המסתמנת של הוועדה שמתמקדת בחינוך לגיל הרך במשרד ראש הממשלה.

נזכור שבכל מקרה החלטה רשמית ברוח זו טרם פורסמה.

מעיון בכתבות שהתייחסתי אליהן למעלה, עולים כמה היבטים מעודדים  כמו גם כמה נקודות למחשבה .

מה מעודד בשיח על חינוך לגיל הרך? השיח על חינוך לילדים מלידה עד גיל 3 שנים?

הדבר המעודד הוא שכנראה שיותר ויותר אנשים מבינים שהחינוך בנוסף לטיפול מהגיל הרך ביותר, הוא עניין רציני ולא רק נועד לספק פתרונות לתעסוקה  עבור הורי הילדים. העברה של האחריות לחינוך ולטיפול בילדים בני לידה עד שלוש לאחריות משרד החינוך היא ביטוי למודעות זו.

זאת ועוד, מעודדת יזמתם של ח"כ פרופ' מנואל טרכטנברג וח"כ אלי אלאלוף  להקים מועצה לגיל הרך. עוד ביטוי לחשיבה מערכתית לראיית החינוך והטיפול(שני היבטים שאין להפריד ביניהם) של ילדים בגיל הרך  נושא חשוב תוך התייחסות לרציפות שמאפיינת את ההתפתחות ולהכרח לבנות גוף א פוליטי שיראה את עניינם של הילדים הצעירים ושל משפחותיהם כאינטרס לאומי.  מצוין בכתבה ב"דה מרקר" שפרופ' טרכטנברג מציע לראות בחינוך לגיל הרך פרויקט בעדיפות לאומית.

אכן החינוך לגיל הרך צריך לדעתי להיות נושא בעדיפות לאומית ולא פרויקט חד פעמי .  אף שבפוסט זה אתייחס בעיקר לחינוך וטיפול לגילאי לידה עד שלוש שנים, חשוב שבדיוני הוועדה יתנו את הדעת להגדרות של הגיל הרך שהוועדות השונות  תתבססנה עליהן. האם מדובר בלידה עד 6 שנים או על לידה עד 8 שנים כמקובל במקומות רבים בעולם ?

ניזכר במה שהיה

למי שמצהיר על החלטה היסטורית מבקשת להזכיר שבשנות ה-90 החל מהלך של העברת אחריות החינוך לגיל הרך למשרד החינוך. היה זה בתקופה שבה רינה מיכאילוביץ הייתה מנהלת האגף הקדם יסודי(שלא הוגרר אז כאגף-אם אני זוכרת נכון)  ורות צור הופקדה ישירות על הנושא. יזמה מבורכת זו שבה הושקעו מחשבה ועשייה חינוכיות רבות התמסמסה.

לכן, מדינת ישראל תעשה היסטוריה באמת, אם תבנה תכנית רב שנתית שהיא מערכתית וכוללת, ושתעוגן בחקיקה ותוכל לצאת לפועל ללא קשר להתחלפות הצפויה של ממשלות.

צורך בהגדרת תכולת האחריות של משרד החינוך ושל המועצה המוצעת לחינוך בגיל הרך

  • הכרחי בעיניי שייקבע מה טווח הגילאים הנכנסים תחת ההגדרה "גיל רך": לידה עד 6? לידה עד 8?
  • הכרחי להגדיר מהן מסגרות החינוך הכפופות למשרד החינוך?(מעונות יום, משפחתונים, גנים פרטיים?)
  • חשוב לתת את הדעת למי ולאיך מטפלים בילדים בני לידה עד 3 המצויים בבתים.

צורך בהגדרת תכנית כוללת לטווח ארוך

להלן מספר נקודות התייחסות שאותן יש לדעתי  לקחת בחשבון:

  • הגדרת מסגרות להכשרת מחנכות שעובדות בגיל הרך
  • הגדרת תכנון לאומי שמתמקד במגוון של מסגרות חינוך תוך התאמתם למאפיינים תרבותיים שונים
  • הגדרת ואכיפת תנאי עבודה לצוותים במסגרות החינוך: כמות שעות העבודה, חופשות, כמות ילדים באחריותן
  • הגדרת תנאיי קבלה לעבודה כמחנכות לגיל הרך
  • הגדרת מדיניות של קשר בין הממסד החינוכי למשפחות הילדים

צורך בהגדרת פעולות לטווח קצר

  • השלמת חקיקה ששקשורה להקמת מועצה לגיל הרך; הבטחת ייצוג לכל חלקי האוכלוסיה במועצה זו ולכל בעלי התפקידים תוך קיצוב אורך כהונתם של בעלי התפקידים במועצה; הגדרה ברורה של  תנאיים להכללתם של נציגים במועצה זו; הבטחת שקיפות מלאה של דיונים והחלטות של המועצה;
  • מיפוי מסגרות חינוך, השכלת מחנכות, צרכים של הילדים, המשפחות, המחנכות;
  • הגדרות אוכלוסיות ילדים, מחנכות, הורים בסיכון והפניית משאבים לטיפול במצבי סיכון;
  • דרישה של רישיון לעסוק במקצוע מטפלת/מחנכת לגיל הרך אוניברסאלי(בדומה לרשיון הנהיגה);
  • הכנסת כל המסגרות לחינוך לגיל הרך לפיקוח;
  • שיפור הדרגתי של תנאיי ההעסקה של המחנכות במסגרות החינוך השונות;
  • הגדרת רישיון למסגרות חינוך לגיל הרך קבוצתיות ;
  • אכיפת פיקוח על כל מסגרות החינוך לגיל הרך;
  • בניית תשתיות קהילתיות לתמיכה במסגרות חינוך לגיל הרךבשיתוף עם הרשויות המקומיות.

אסכם בכך שכנראה שאנו מצויים בפתחה של תקופה שבה אנשים יסתכלו אחרת על החינוך לגיל הרך. עם זאת, מודעות מוגברת וכותרות לא יעשו כנראה את העבודה. העבודה שלפנינו מרובה ומה שנחוץ הוא לשנות את דרכי הפעולה מעשייה מקוטעת שמאופיינת על ידי זיגזגים  והצהרות שלא מתמשות לעשייה מושכלת, מתוכננת, אכפתית ושיטתית  לטובת הציבור כולו!

 

 

מצלמה בגן איננה תחליף לתנאיי עבודה סבירים למחנכות ולאמון בהן!

אני כותבת פוסט זה בתגובה ליוזמת החוק של ח"כ איציק שמולי להתקין מצלמות במסגרות חינוך לגיל הרך. בכתבה שהתפרסמה  במאקו ישנה התייחסות לגורמים שהביאו ליוזמת החוק. בכתבה זו ,מה עושים לגבי ריבוי החשדות בדבר התעללות בילדים, נתונים לגבי  ריבוי מקרים של התעללות לכאורה בפעוטות ולגבי אחוז התיקים הנסגרים בעניין התעללות ילדים במסגרות חינוך לגיל הרך  בגלל חוסר ראיות. הבעיה שהחוק של ח"כ שמולי בא להתמודד איתה היא אפוא  האחוז הנמוך של כתבי אישום בגין פגיעה בפעוטות.  הצלחה של התערבות מעין זו אמורה להתבטא בהגדלת מספר כתבי אישום בתיקים מעין אלו!

אני חולקת על הגדרת הבעיה וממילא על הפתרונות המוצעים !

האינטרס שלנו כחברה איננו שנצליח להעניש את האשמים אלא שניצור תנאיים במסגרות החינוך לגיל הרך שיקטינו עד מאוד או אף יעלימו אפשרויות של התעללות בילדים. יתרה מזו,  אני חושבת שכחברה וכהורים לילדים צעירים, איננו יכולים להסתפק בכך שילדים צעירים יזכו לטיפול לא מתעלל. אנחנו צריכים לצפות ליחס חם ומכיל ובגיל מסוים להצבת גבולות כלפי  הילדים תהא התנהגותם אשר תהא. אנחנו צריכים לצפות להעשרתם השפתית והקוגניטיבית של כל הילדים כולם.

אני מציעה אפוא שקובעי המדיניות ונציגי הציבור יאמצו חשיבה מניעתית, פרו אקטיבית בהתמודדות עם מצבים שמסכנים ילדים בגיל הרך. מה שאני מציעה הוא לנתח את המצב וללבדוק גורמים שמגבירים שכיחות של התעלוליות ולנסות לטפל בהם על מנת לצמצם את הסיכוי שהתעללויות תקרנה.

מצלמות אינן יכולות לקדם חינוך טוב מסוג זה!

קשרים טובים בין מחנכות לגיל הרך עם ילדים צעירים ועם הוריהם הם תנאי לחינוך איכותי. יחסי אמון בין הההורים למחנכות הכרחי. הכנסת מצלמות פוגעת לדעתי ביכולת לבנות קשרי אמון בין הורים לצוותי המעונות. מסתתרת מאחורי צעד זה ההנחה שמה שנחוץ הם שיטור ופיקוח. איך תוכלנה בתנאיים אלו המטפלות  להתעניין בילדים, ובמה הם מרגישים ובמה מעניין אותם ? איך תוכלנה לשתף הורים בקשיים ובתלבטויות שהם מנת חלקם של כל מי שמחנך ילדים צעירים? פחד מביקורת ומתביעות איננו מאפשר לשקול אפשרויות בקור רוח ולקבל החלטות לטובת הילדים.

הבעיה המרכזית  בחינוך לגיל הרך בארץ, והדבר איננו סוד , נובעת מחוסר ההסדרה של החינוך לגילאי לידה עד שלוש.  מכך שפורמאלית מסגרות אלו כפופות למשרד הכלכלה. עקב כך, במסגרות אלו עובדות מחנכות שלא קיבלו הכשרה  מספקת(מדובר בפראפרופסיונאליים שהמקסימום שמקבלות הוא קורסים בשעות אחה"צ אחרי שעות העבודה). תנאיי עבודתן  קשים. ימי העבוודה ארוכים חופשותיהם אינן חופשות של עובדי חינוך אלא דומות לחופשות של עובדי מנהל. שכרן מן הנמוכים במשק. גם במסגרות המפוקחות מספר הפעוטות באחריותה של כל מטפלת רב מאשר בכל מדינה מערבית. תנאיי עבודה קשים אינם מצדיקים כמובן התעללות. אבל המקצוע איננו בהכרח מושך את האנשים המוכשרים ביותר לעבודה זו וגם העבודה שוחקת. לכן, כדי למנוע התעללויות נדרשים לדעתי כמה צעדים מסוג שונה לגמרי מאשר התקנת מצלמות.

מה נחוץ בעיניי על מנת להבטיח את שלומם של הילדים בגיל הרך?

  1. להסדיר חוקית את תחום החינוך לגיל הרך כך שלא יתקיימו מסגרות חינוך קבוצתיות  לגיל הרך שאינן מפוקחות!
  2. לשפר את תנאיי העבודה של העוסקות בחינוך לגיל הרך: להקטין את כמות הילדים באחריותה של כל מטפלת, לצמצם את מספר שעות העבודה למשרה מלאה, להציע ימי חופשה מרובים יותר;
  3. להגדיר תנאיים לעיסוק במקצוע ואולי ליצור מצב שגם מטפלות פרטיות וגם המחנכות במסגרות החינוך יקבלו רישיון לעיסוק במקצוע;
  4. להגדיר תנאיים לפתיחת משפחתון( שקשורים לתנאיי הדירה אבל גם בהיבטים נוספים כגון מי בני המשפחה שנמצאים בבית;  בטיחות הדירה ;בכל מקרה וועדה ציבורית חייבת לתת מענה לשאלות אלו;
  5. לבנות מאגרים קהילתיים של מתנדבים לתמיכה במסגרות החינוך לגיל הרך בכל שכונה;
  6. לממש את הבטחת השר בנט ולהעביר את האחריות לחינוך לגיל הרך ממשרד החינוך לצד הצאת תקציבים מתאימים;
  7. לזכור שחינוך איכותי לגיל הרך מחייב הכשרה מקצועית  של העוסקים בו ואיננו מתבטא ביישום טכני של סטנדרטיים.  מחנך טוב לגיל הרך איננו טכנאי!
  8. להיערך ליישום שיטתי וממושך של המעבר מבלי להשלות הורים שיש בידינו פתרונות קסם;
  9. להעסיק עם הזמן גננות במעונות יום בכל קבוצות הגיל.