האם הנוף זז? ו-איפה האימא?- בעקבות שאלות ושיח של ילדי גן

בפוסט זה אני מבקשת להציג עדויות ללמידה משמעותית אצל ילדים בעקבות השתתפותם בפעילויות שבהן ניתן מקום נרחב לשאלותיהם ולהתייחסיותיהם. אזכיר שכדי להביא ללמידה משמעותית לא די במתן מענה לשאלות החקר של הילדים. עלינו להירתם ללמידה אינטנסיבית וממושכת שמתמקדת בשאלות הילדים.

אציג דוגמאות משני סוגים של מתווי למידה עם ילדים בגיל הגן: 1. פרויקט מתמשך שהתמקד בנוף כפי שזה יוצג בעבודות אמנות ובסביבת הגן.פרויקט שכונה על ידי טלי וינטראוב הגננת שניהלה את הלמידה :"האם הנוף זז?"; 2. קטע מתוך קריאה חוזרת של הספר גורילה מאת אנתוני בראון -קריאה שנוהלה על ידי נועה,סטודנטית שנה ב' בשנת תשע"ב, במכללת לוינסקי לחינוך בהנחייתה של המדריכה הפדגוגית ד"ר אורה סגל-דרורי.

האם הנוף זז ?

פרויקט זה נוהל כאמור על ידי טלי וינטראוב ותואר ונותח במאמר בהד הגן בשם האם הנוף זז? משנת 2001 על ידי טלי וינטראוב וקלודי טל.

נושא הנוף כפרויקט חקר נבחר בעקבות ביקור שערכו הילדים בהחייתה של טלי בסטודיו לאמנות בתערוכה של איצ'יו רימר. התערוכה עסקה בנוף ארץ-ישראלי. בעקבות התערוכה הילדים(בני ארבע עד חמש) גילו התעניינות בנוף. התחילו להתלבט בשאלה מה זה בעצם נוף? טלי הגננת חשבה שלשאלה מופשטת וחשובה  :מה זה נוף? יש להשיב בפרויקט של חקר שבמרכזו השאלות מה זה נוף? איך אפשר ללמוד מה זה נוף? במהלך פרויקט שהתמקד בשאלות אלו ,התבוננו הילדים, במשך תקופה ארוכה במסלעה בחצר הגן, על בסיס יומיומי. הם ציירו אותה ודנו בציוריהם. להלן שיחה לקראת סוף הפרויקט שהתקיימה ליד המסלעה כשהילדים מתבוננים בציוריהם. התיווך של טלי הסתכם במקרה זה בהצעת הפעילות ובהקשבה לדברי הילדים.

  1.  אביב: הפרחים הוורודים קטנים בתמונה וגדולים במציאות.
  2.  עדי: הפרחים הצהובים היו פתוחים ועכשיו הם סגורים.
  3.  אביב: הדברים בתמונה יותר קטנים ובמסלעה גדולים
  4.  עדי: כאן הצמחים זזים ובתמונה הם לא זזים כי כאן במסלעה יש רוח ובתמונה אין. הנוף בתמונה לא זז כי אין בו רוח, כי זו תמונה. הצמחים לא אמיתיים בתמונה.
  5.  אביב: במציאות הנוף זז, ובמזויף , הוא לא זז.
  6. עדי: בתמונה כלום לא זז, ובמציאות לפעמים הדברים זזים.
  7.  עדי: לדעתי יש דבר כזה נוף שלא זז
  8.  אביב: לא. איזה ?
  9.  עדי: הבתים, למשל.
  10. אביב: הבתים אפשר לצבוע אותם.
  11. עדי: אם בתמונה יצבעו את הבתים התמונה תתקלקל. אני חושבת שזה לא נכון מה שחשבתי. הגן שלנו בבוקר פתוח ובלילה סגור, ובתמונה הוא אותו הדבר.

עיון בשיח  המענין בין הילדים מגלה שהילדים חוקרים באופן אקטיבי הבדלים בין דבר מה במציאות(פרחים) לבין הייצוגים שלהם בתמונות ובעקבות זאת מסיקים מסקנות על הבדלים בין המציאות לייצוג של המציאות|(במזויף לדברי (אביב, שורה 5). הם עושים זאת באמצעות זיהוי קשרים בין דברים(בין הפרחים בצילום לעומת במציאות),עריכת אבחנות (כאן במסלעה יש רוח ובתמונה אין רוח-שורה 4), הסקת מסקנות(הנוף בתמונה לא זז כי אין בה רוח, כי זו תמונה); הפרחים לא אמיתיים בתמונה שורה 4).  ולבסוף, גולת הכותרת של הקטע הזה כולו מתבטא ביכולתה של עדי להציג חשיבה ביקורתית שיש בה ערעור על מה שהיא עצמה חשבה קודם(בשורות 6-7 יש דבר כזה נוף שלא זז):"אני חושבת שזה לא נכון מה שחשבתי. הגן שלנו בבוקר פתוח ובלילה סגור, ובתמונה הוא אותו הדבר."  כל ההתלבטויות האלו תרמו תרומה של ממש להגדרת מושג הנוף(לדעתי יש דבר כזה נוף שלא זז). יתרה מזו הילדים דנו כל הזמן במידה כזו או אחרת של מודעות להבדלים בין שינוי לבין תנועה. לעתים תהליך השינוי נראה לפי פרשנותם זהה לתנועה(הנוף בתמונה לא זז כי אין בה רוח) ולעתים  מתקרבים הילדים להבנה ששינוי איננו מחייב תנועה(אפשר לראות בבתים נוף שלא זז-עדיין נוף גם אם הוא משתנה בעקבות זאת שאנחנו צובעים את הבתים). כישורי חשיבה אלו(אבחנה, זיהוי קשרים בין דברים, הסקת מסקנות, הגדרת מושגים,  ערעור על דברים וחשיבה ביקורתית) שהוצגו על ידי ליפמן(מתיו ליפמן, 1988) מתפתחים על רקע דיון רציני ומתמשך בשאלות הילדים על תופעות-דוגמת הנוף-שמענינות אותם בעולם.

כדי להבין את האימפקט של פרויקט מתמשך שבמקרה המוצג התמקד במשמעות והגדרות הנוף,  אני מזמינה את הקוראים להתבונן בצילום שכולל ארבעה ציורים של שני ילדים שהשתתפו בפרויקט עדי ואור, בתחילת תקופת ההתבוננות במסלעה ולקראת סוף הפרויקט(כשלושה חודשים חלפו בין הציור הראשון לציור השני). הציור הוצג בכתב העת הד הגן שבו התפרסם המאמר במלואו.

P61212-094101.jpg

מהתבוננות באיור ניתן ללמוד שאצל שני הילדים חלו שינויים ב: א. האופן שבו ציירו את השמיים; ב. האופן שבו ייצגו את המסלעה. הציורים השבים ונשנים והשיח סביב הנוף הביא אותם לתובנה, או יותר נכון להארה שהשמיים עוטפים אותנו והם לא נמצאים שם למעלה כפי שאפשר היה להבין מהאופן שבו ילדים מצירים לרוב שמיים באמצעות קו כחול אופקי בחלקו העליון של הדף. ביטוי לכך ניתן למצוא בכך שבשני הציורים המאוחרים הילדים ציירו את השמיים כמשהו שעוטף את הכל ולא כקו אופקי בחלקו העליון של הדף. זאת ועוד, הייצוג המרחבי של הצמחים בתוך המסלעה מדויק יותר בציור השני אצל שני הילדים: הצמחים מאורגנים ביחד במרחב נתון ולא מפוזרים. תובנות אלו ותרגום מושגים לשפת ציור הושגו בעקבות התבוננויות מרובות מלוות בשיח בנופים.

איפה האימא ? 

בחלק זה אציג שיח מענין בין ילדים בני ארבע עד שש סביב השאלה המסקרנת:"איפה האימא" בעקבות קריאה חזורת בספר גורילה מאת אנתוני בראון.

"ספרו [הגורילה]של בראון עוסק בילדה בודדה למדי בשם חנה, שמתעניינת מאוד בגורילות. ליום הולדתה היא מבקשת מאביה – העסוק תמיד – גורילה אמיתית אך האב מסתפק, כצפוי, בבובה. בראון משתמש במרחב הזמן הלילי כדי לייצר את הדרמה בסיפורו. בלילה קורה "דבר מדהים", כשהבובה נהפכת לגורילה אמיתית. מול מיטתה של חנה מופיע לפתע קוף אדיר ממדים, שמתגלה כפרא מתורבת ואבהי. השניים יוצאים מהבית, לא לפני שהגורילה עוטה על עצמו את מעילו של האב וחובש את כובעו. הם יוצאים למסע פלאי, הכולל ביקור עצוב-שמח אצל קרובי משפחתם בגן החיות, צפייה בסרט וארוחה לילית ואף ריקוד לאור ירח."(דויד רפ, 2011-מומלץ מאוד לקרוא את הביקורת של דויד רפ לספר). ראוי לציין שבספר זה לא מוזכרת האמא ואין לדעת מהי  הסיבה לכך.

להלן השיח בין הילדים בעקבות שאלתה של הילדה אלה:"איפה האימא?" נועה היא הסטודנטית שמנחה את השיח בין הילדים ושיזמה את הקריאה החזורת של ספר זה.

ממשיכים לקרוא

  1. אלה: איפה האמא?
  2. נועה: באמת איפה האימא? שמעתם חברים, אלה העלתה נושא חשוב מאוד.. איפה לדעתכם האימא?
  3. אלה: אולי האימא מתה? נראה לי שזה מספר על ילדה שאין לה אימא
  4. נועה: מה אתם חושבים על מה שאלה אמרה?
  5. יונתן: זה לא נכון. היא הלכה לעבודה ליום ארוך
  6. אלה: כן אולי יש לה עבודה מאוד ארוכה
  7. נועה: אתם יודעים שאלה העלתה נקודה מאוד חשובה, הסיפור לא מספר לנו על האימא.. למה זה?
  8. אלה: הם גם לא ציירו אותה
  9. נועה: למה את חושבת שלא ציירו אותה גם?
  10. אלה: כי בסיפור הזה אין אימא
  11. נועה: נכון, גם במילים וגם באיורים האימא לא מוזכרת לנו
  12. נועה: אנחנו יכולים לנחש איפה האימא נמצאת, אבל אנחנו לא נדע בטוח כי לא מסופר לנו בספר…

קטע זה מלמד על יכולתם של ילדים בגיל הגן להעמיד שאלות חשובות עקב חקר מעמיק של הטקסט. אכן בספר זה של בראון שמציג את הקשר בין האב לילדה חנה אין כל התייחסות לאם. לרוב בקריאת הספר הזה ילדים ומחנכות מתייחסים למה שכן מוצג ולא מה שנעדר מהטקסט: לאיכות הקשר בין חנה לבין האב, לגורילה שבא לחלץ את חנה מבדידותה. עצם העלאת השאלה מלמדת על הסקת מסקנות. יתרה מזו  אלה מבססת את מסקנתה על נתונים(שורה 29, כי בסיפור הזה אין אימא). ואכן נועה הסטודנטית מיטיבה לתת מקום למסקנה חשובה ומבוססת זו של נועה: בבאמירה שמופיעה בשורה 30:"נכון , גם במילים וגם באיורים, האימא לא מוזכרת..). נועה מעלה אף השערה בדבר סיבת נפקדותה של האם מהטקסט:"אולי האימא מתה? אולי מדובר בילדה שאין לה אימא?(שורה 22). נועה לא נבהלה מההשערה של אלה והזמינה את הילדים לדון בשאלה החשובה למה לדעתם האם נעדרת מהסיפור? הילדים העלו השערות שונות(אולי  היא עובדת בעבודה תובענית). נועה מוסיפה מסקנה שיש בה הצעה של כלים להעריך את ההשערות: " אנחנו יכולים לנחש איפה האימא נמצאת, אבל אנחנו לא נדע בטוח כי לא מסופר לנו בספר…"(שורה 31). דיון זה בשאלתה של אלה מחזק אצל הילדים הן את היכולת להעריך את תהליכי החשיבה של עצמם והן את היכולת לבסס את מסקנותיהם על עדויות-שני כישורים חשובים שמוצגים על ידי קיזל על בסיס ליפמן במאמרו משנת 2016(Arie Kizel, 2016).

גננות ומורות יכולות לטפח חשיבה ולמידה משמעותית אצל הילדים. אציג למטה את תפקידיהן ואת התנאים הארגוניים -חברתיים שיתמכו פיתוח סוג זה של ישבה.

תפקידי הגננת והמורה באיפטח השחיבה באמצעות התייחסות לשאלות הילדים

  • להרגיש מחויבות כלפי הילדים, אמפתיה איתם וליצור קשר טוב איתם(חום והכלה, גבולות על ההתנהגות והיעדר גבולות על חשיבה וביטוי רגש)
  • לצפות מהילדים לחשיבה עצמאית, ולהשתתפות פעילה, לשאילת שאלות
  • לצפות בפעילות החופשית של הילדים באינטראקציות ביניהם
  • לתווך, להנחות שיח בצורה שתורמת לארגון הידע באמצעות שיח ערני בין הילדים, השתתפות כל הילדים בשיח תוך התמקדות בשאלות בזיקה לתוכן הנלמד לדעת להתמודד עם הפרעות, קשיים חברתיים ובעיות התנהגות.

התנאים הארגוניים הנדרשים לטיפוח חשיבה באמצעות התייחסות לשאלות הילדים

  • עבודה שיטתית בקבוצות קטנות לאורך זמן
  • ניהול פרויקטים של חקר
  • תכנון וארגון סביבת למידה
  • עבודת צוות
  • תכנון שנתי שמאפשר את החלוקה לקבוצות תוך יצירת זיקה בין העבודה במליאה לעבודה בקבוצה

זכותו של הצבע השחור שנכיר בו, וזכותם של הילדים לצייר בשחור!

עם יד על הלב, האם אתם כהורים, גננות וסייעות מאפשרים לילדים לצייר בצבע שחור כאוות נפשם ? פוסט זה נכתב בתגובה לנוהג שכיח מידי לטעמי להגביל את דרכי ההבעה של הילדים גם באמצעות הרחקת הצבע השחור מקופסת הצבעים כדרך שגרה.

ציור זברה באמצעות פחם

אף שלחלק מאיתנו נראה מובן מאליו שאין למנוע מהילדים את השימוש בצבע השחור-אני מרגישה מחויבת לנמק מדוע חשוב לאפשר לילדים לצייר בכלל מה שעולה על רוחם ובכלל זה לבחור צבעים. אני עושה זאת כי אני מתרשמת שיש אנשים שאפשור הצביעה והציור על ידי ילדים בכל צבע, שחור בכלל זה, איננו מובן מאליו.

העולם הפיזי ועולם הדימיון מכילים את הצבע השחור. הציור הוא אמצעי הבעה(אם לא מפריעים לילדים להביע את עצמם באמצעותו על ידי הגבלות כגון צנזורה של צבעים) עבור כולם-ילדים בכלל זה. הרחקת הצבע השחור מהווה הגבלה מיותרת של חופש ההבעה והדימיון של הילדים.

הצבע השחור עצמו איננו מדכא. לעתים הוא נחשב לצבע אלגנטי דווקא. יש הסוברים שריבוי של צבע שחור בציורים חופשיים מבטא דיכאון, מצוקה. זה יכול להיות וגם יכול להיות שלא. תרבויות ופרטים עשויים לייחס משמעויות שונות לצבע השחור. לכן הפרשנות לגבי השימוש בצבע  היא של האדם המצייר. יתרה מזו. אם אכן ילד מרגיש מצוקה, ומבטא אותה באמצעות ציוריו בכלל, ושימוש מרובה בצבע שחור בפרט-איזה היגיון יש לזה שנמנע ממנו לבטא את מצוקותיו ומאיתנו כמחנכים והורים לחסום את היכולת להבין מה עובר על הילד?

הציורים החופשיים של הילדים הם סוג של חלון לתודעה ולנפש שלהם. הכוונות והגבלות מיותרות סוגרות בפניהם את הדלת לעולם ופנינו את החלון לתודעתם.

שמעתי גם מסייעות שהרחקתם של צבעי הפנדה השחורים מקופסת הצבעים קורית לא רק כדי להימנע מביטויים דכאוניים אלא כיוון שהשימוש בפנדה שחור מלכלך. לכלוך בהקשר של עבודות יצירה הוא חלק מההתנסות החינוכית החשובה של כל ילד וילדה. חשוב  "לפרגן" להם שימוש ודרכי ביטוי באמצעות חומרים "מלכלכים" ובמקביל לחנך אותם לנקות את הסביבה עם סיום עבודת היצירה.

על הספר העיפרון השחור מאת ינאי פרי

ספר ילדים מעניין ויפה שתומך בזכות קיומו של הצבע השחור הוא הספר העיפרון השחור של ינאי פרי בהוצאת עם עובד.

העיפרון השחור / ינאי פרי

שֶׁהָעִפָּרוֹן הַשָּׁחֹר הִגִּיעַ לֹא הָיָה דָּבָר.
אָז הוּא צִיֵּר אֲדָמָה וּבַיִת קָטָן,
הוּא צִיֵּר לְעַצְמוֹ עוֹלָם שָׁלֵם בְּצֶבַע שָׁחֹר.

זֶה עָצוּב !


אָמְרוּ הָעֶפְרוֹנוֹת הַצִּבְעוֹנִיִּים שֶׁהִגִּיעוּ לְפֶתַע פִּתְאֹם, אַךְ הָעִפָּרוֹן הַשָּׁחֹר חָשַׁב בְּדִיּוּק הַהֵפֶךְ. שָׁחֹר הָיָה הַצֶּבַע הָאָהוּב עָלָיו. כְּשֶׁהָעֶפְרוֹנוֹת הַצִּבְעוֹנִיִּים הִתְחִילוּ לִצְבֹּעַ וּלְקַשְׁקֵשׁ בַּצְּבָעִים הָעַלִּיזִים שֶׁלָּהֶם לֹא הָיְתָה לוֹ בְּרֵרָה. הוּא הָיָה חַיָּב לָצֵאת לְמַאֲבָק.

מעניין שגם הצבע האפור-קרוב משפחתו של הצבע השחור השתתף במלאכת הדיכוי של הצבע השחור. אחרי שהצבעים השתלטו לצבע השחור על הבית וכפו את עצמם עליו ועל תכולתו מצא הצבע השחור פתרון אוליטמטיבי שחלק מהמבקרים של הספר(עדנה כצנלסון) מפרשים כאלימות. כיוון שאנו מצויים במרחב המופלא של הדימיון , אני סבורה שהאמצעי שהצבע השחור מצא לגיטימי מאוד. לא אגלה לכם מהו אותו האמצעי כי גילוי מעין זה כמוהו כספוילר.

בקיצור:

אני אוהב שחור!

בעיני שחור הוא הצבע הכי נהדר בעולם,

ולא איכפת לי בכלל מה אתם חשובים!

תרצו אולי מעבר לקריאת הספר לקרוא גם  ביקורת מתוך הפנקס של טלי כוכבי הזכות  לבחור בעולם נטול צבע רק ששחור הוא צבע לכל דבר ועניין.

לסיכום,

השיחה בין ילדה בת 4 לבין הבייביסיטר שלה מיטיבה להבליט את חשיבות אי ההתערבות של המבוגרים בבחירות הילדים על צבעי ואמצעי הבעה.

לפני שבועות אחדים שלחה לי אלודי, שותפתי לבלוג, פוסט רלוונטי מתוך הבלוג ילדים הם התסריטאים הטובים בעולם.

מוצגת שם שיחה שהתנהלה בסוכות בין נוגה ילדה בת 4 לבין טל הבייביסיטר שלה. נוגה צבעה את הרצועות לקישוט הסוכה בצבעים כהים.

בייביסיטר: נוגה, תצבעי בצבעים יותר שמחים.

נוגה: טל, היית רוצה שאני אבוא אלייך הביתה ואגיד לך מה לעשות?

בשני המקרים שתוארו למעלה, העיפרון השחור והשיחה של נוגה עם הבייביסיטר שלה-ה"נפגעים"(העיפרון השחור עצמו ומי שהעז להשתמש בו) יצאו למאבק על זכות הקיום של הצבע השחור. וזה נהדר בעיניי. הבעיה עם ההתערבויות המיותרות שתיארתי מתעוררת כשילדים נשמעים להגבלות חיצוניות  ומגבילים או חוסמים את ההבעה החופשית שלהם. לילדים הלא מרדנים האלו אני דואגת.

ילדים בגיל הגן מדמיינים ומדברים על אלוהים

בפוסט זה אתייחס לאופן שבו ילדים בגיל הגן מדמיינים ומדברים על אלוהים. ההשראה לכתיבת הפוסט כפולה. הספר של אמונה אלון -איורים, נועה קלנר "רק בעיניים עצומות רואים אותו" ודו שיח בין דורי בן הכמעט 6 לבין איה בת הכמעט 3 על אלוהים.

המסקנה מן העיון בשני "מקורות" אלו היא שכדאי להקשיב לילדים ולעודד אותם לדבר על מה שמעניין אותם, בכלל זה אלוהים ו/או כוחות על- טבעיים אחרים, ולייצג זאת בציור ללא "צנזורה" מיותרת. שיח  עם ילדים צעירים על מחשבותיהם ויצירותיהם על אלוהים מחכים את כולם ואודה גם מהנה.

ילדים צעירים חיים בעולם  שבו הם חשים לעתים קרובות שאין להם שליטה על תופעות. בעולם שבו הם תלויים באחרים לתפקודם היומיומי. בעולם שבו קורות תופעות שהם לא מיטיבים להבין. חשיבה על כוחות-על  עשויה לשמש כתמיכה ולהעניק להם הרגשה רגעית של ביטחון.

ילדים מציירים את אלוהים

ציור של ילד/ילדה בת 11 מהונג קונג מהתחרות:"ילדי העולם מציירים את התנ"ך" mikranet.ac.il

ספר הילדים שנכתב-יש לומר באומץ-על ידי אמונה אלון  מספק פרשנויות אפשריות ואמינות לאופן שבו ילדים צעירים תופסים, מדמיינים, מציירים את אלוהים. התרשמותי היא שספר זה נכתב עם הרבה  אהבה לילדים צעירים ועם הרבה כבוד לפרספקטיבות המגוונות שלהם. נראה כי הסופרת והמאיירת התעניינו מאוד בשאלה: "מהו אלוהים בשביל הילדים הצעירים?"

איני מתייחמרת לכתוב כאן ביקורת ספרותית על הספר "רק בעיניים עצומות רואים אותו" של אלון וקלנר, אלא להציע התבוננות ממבט פדגוגי-פסיכולוגי. המתעניינים בביקורת ספרותית על האיורים בספר מוזמנים לעיין ברשימתו של יניב תורם ב"פנקס" על "רק בעיניים עצומות רואים אותו". הנכונות להקשיב לילדים ולאפשר לכל אחד לייצג את אלוהים בעיני רוחו נהדר ולכן הספר פונה לדעתי להורים ולילדים ולגננות  דתיים וחילוניים כאחד. המשותף לכולם צריכה להיות הפתיחות  להקשיב לילדים ולקבל את פרשנותם על אלוהים ללא ביקורת והגבלות. הורים ומחנכים חילוניים עלולים לבטל את האמירות של הילדים באמירות מן הסוג"אלוהים- אין דבר כזה", בעוד שהורים ומחנכים דתיים עלולים לטעון שאין מציירים את אלוהים. אני מציעה לאלה וגם לאלה להתגבר על רתיעתם מדיבורים על אלוהים ולהקשיב לילדים הקשבה מלאה.

אני מתרשמת שהספר מיטיב "להיכנס לראש הילדים" ולייצג שאלות שעולות להם תדיר. וגם הסברים והשערות שרק מוח יצירתי של ילדים יכול לייצר  :

אם אלוהים היה כמונו

והיו לו גוף כמו שלנו ומחשבות כמו שלנו,

היינו יכולים לפגוש אותו ברחוב,

להגיד לו :"שלום" או "ערב טוב"

ולבקש שיסביר לנו באופן קבוע

מה הוא עושה, ואיך ומדוע.

אבל אם אלוהים היה כמונו,

הוא לא היה אלוהים.

הספר מעז לתת קול לילדים בבקשות הכל כך אמיתיות שכלולות בתפילותיהם היומיומיות:

ואולי זה לא נעים

וקצת לא מתאים,

אבל אני מבקש

בסוף תפילתי

שהוא יעשה שירשו לי כלב

אמיתי…

המעניין בספר זה הוא שהוא מתבונן על הילדים בעניין, באהבה ובקבלה. אף שאלוהים מצטייר כיודע הכל, ומשגיח על הכל ושום דבר לא נסתר מעיניו , הילדים מצטיירים כחשובים ממנו:

אני זוכרת: כל גוף מוכרח בסוף למות,

ורק אלוהים,

שאינו גוף, ואין לו דמות,

חי לעולמים.

ואני יודעת: כשנפטרים

ונקברים באדמה, הנשמה לא נקברת. הנשמה נשארת.

השורות האלו מיטיבות לדעתי בו זמנית גם להכיר בעובדות החיים וגם להציע נחמה לילדים הצעירים. יתרה מזו יש בהן גם את אהבת הילד וגם את אהבת האדם:

כשפרצה מלחמה

רציתי לטוס עד לשם

כדח לצנוח באמצע

ולצעוק: בני אדם!

אל תילחמו. זה כואב.

את כולכם אלוהים אוהב.

ויש לו

בעולם

מקום לכל עם.

ההומור איננו נעדר מהספר. הילד הדובר מתעניין בתכלית בריאת הכינים בעולם(כסבתא ואמא מנוסה בעניין טיפול בכינים-אני מצטרפת לשאלתו של הילד!!!!).אלוהים מצטייר בעיני הילדים כגמד,כציפור, כאישה, יפה שבעיני רוחם של הילדים אלונים מצטייר לעתים כגבר ולעתים כאישה.

מציעה להורים ולגננות לבחור בעתוי מתאים לקריאת הספר. חשוב לעודד שיח קבוצתי ולאפשר לילדים שמשתתפים בקריאתו להציג את תפיסותיהם הייחודיות על אלוהים בין אם הללו עולות בקנה אחד עם הכתוב בספר, ובין אם הללו עומדות בסתירה לדימיונות המוצגים בספר.

שיח אחים על אלוהים

בחלק זה אציג  אמירות של שני ילדים על אלוהים. דורי הכמעט בן 6 ואיה הכמעט בת שלוש. דורי ואיה אחים הגדלים במשפחה "מעורבת": אמם חילונית ואביהם דתי. דורי לומד השנה בכיתה א' בבית ספר ממלכתי-דתי ואיה לומדת בגן ילדים פרטי שאיננו מוגדר כדתי . מנהלות הגן חילוניות ובעלות רקע של חינוך לגיל הרך קיבוצי. רבות מהסייעות דתיות או חרדיות. הילדים שלומדים בגן באים ממשפחות דתיות וחילוניות.

דורי בן השש מפגין אמונות מונותאיסטיות חזקות!

לפני כשלושה שבועות, נפלה לדורי שן שניה בערב. בדומה לטקס שנערך אחרי נפילת השן הראשונה, הוא הכניס אותה למעטפה,  ואמא שלו כתבה על גבי המעטפה "לכבוד פיית השיניים". את המעטפה התכוונו להחביא מתחת לכרית ולצפות להפתעות בבוקר.  דורי, שהוא ילד בוגר למדי בחשיבתו אמר לאמו:"אמא אין דבר כזה פיית שיניים". [באמת לא ברור איך אמו יכלה לחשוב שיש דבר כזה!? "את הכל מקבלים מאלוהים. " אמא של דורי לא התווכחה וכיתבה גם אותו-את אלוהים על גבי המעטפה. בבוקר גילה דורי שקיבל מדבקות אבני חן מיוחדות והיה מרוצה למדי. לא שאל אגב מי השולח.

דורי ואיה משוחחים על דמותו של אלוהים

דורי שואל בשיא הרצינות את איה: את מי את אוהבת יותר: את אלוהים או את במבינו?[איה ידועה כמעריצה גדולה של במבינו הקוסם].

איה: מה זה? לא יודעת מה זה[אלוהים?]

דורי: מה זאת אומרת: אלוהים הוא זה שבגללו את נולדת. הוא ברא את כל העולם.

איה: לא ראיתי אותו אף פעם![ ובזה חתמה את השיחה התמוהה על משהו שלא נראה ביומיום במקומותינו-כמו במבינו הקוסם לדוגמה!).

שיחה חביבה זו בין דורי לאיה חושפת הבדלי תפיסה כפונקציה של גיל וטעם אישי של הילדים. הדבר החשוב ביותר בכל העניין הוא עצם השיחה על ישות כה חשובה. עצם העימות בין תפיסות שונות בעל חשיבות. חשוב בעיניי לעודד ילדים להשמיע את דעותיהם ולשוחח אחד עם השני וביניהם על רעיונות ולא רק על דברים גשמיים.

לסיכום: חשוב מאוד להקשיב לדבריהם, הסבריהם, תהיותיהם של הילדים על אלוהים על  מנת להיטיב להבין אותם ואת תפיסותיהם. הקשבה מעין זו איננה מחייבת כמו בדוגמאות המוצגות למעלה תגובה מיידית של הורים ומחנכים. אפשר ורצוי להקשיב בעניין ולהינות! כוחם של דברי הילדים בכך שהם ימשיכו להדהד בתודעתנו המבוגרים זמן רב אחרי שהם נאמרו. כוחם של דברי הילדים בכך שהם עשויים לעורר אצלנו חיבה רבה כלפיהם  והתפעלות מחוכמתם ולא פחות מכך דברי הילדים עשויים לעורר אותנו המבוגרים למחשבה על אלוהים, העולם ועל דרכי החשיבה של הילדים עצמם.

אני  מזמינה  ציורים ותיעודים של אמירות של ילדים על אלוהים כדי להחכים את כולנו.

קלודי טל

 

חשיבה יצירתית ביומיום של הילדים הצעירים

פוסט זה כולל הגדרות אחדות של יצירתיות, דוגמאות מגוונות של ביטוי יצירתי בקרב ילדים צעירים וסיכום שמתמקד בתפקיד ההורים והמחנכות באפשור הביטוי של החשיבה היצירתית ובעידוד ביטוייה.וזאת בשל חשיבות החשיבה היצירתית ודרכי טיפוחה כבר מהגיל הצעיר ביותר. עם הכישורים הנחוצים להתמודדות עם אתגרי המאה ה-21 נמנית גם החשיבה היצירתית.

מהי יצירתיות?היצירתיות מתייחסת לתהליך בנייתם של רעיונות מקוריים באמצעות חקר וגילוי. היצירתיות עשויה להתבטא בערוצי ייצוג שונים: שפה(ילדים צעירים נחשבים למחדשי שפה), ציור, משחק סוציו דראמטי, תנועה וריקוד. החשיבה היצירתית מתפתחת מתוך התנסויותיהם היומיומיומיות של הילדים הצעירים ומתוך העניין של הילדים בתופעות, בתהליך , בחוויה ולאו דווקא בתוצר. מה שחשוב ביצירתיות הוא שתוצרי הילד אינם משווים לסטנדרטים חיצוניים לו. עשייה יצירתית משוחחרת אפוא משיפוט חיצוני של "נכון" ו"לא נכון". עיסוק ביצירתיות מעניק לילד הרגשה של מסוגלות עצמית.  היצירתיות הולכת יד ביד עם דימיון ומשחק.

מלאגוצי(Malaguzzi), האב הרוחני של גני רג'יו אמיליה מציע שנעריך ונתפעל מהילדים.  תפקידנו כמבוגרים בטיפוח היצירתיות של הילדים הוא: "לעזור לילדים לטפס על ההרים שלהם, כשהם[הילדים]בוחרים לטפס הכי גבוה שאפשר" (מתוך הספר מאה השפות של הילד–THE HUNDRED LANGUAGES OF CHILDREN, מהדורה שלישית משנת 2012, עמ' 51-52).מתוך דבריו של מלאגוצ'י משתמע שאין לכפות את הרעיונות שלנו על הילדים במיוחד לא במסווה שהם הרעיונות של הילדים עצמם.עלינו להתאמץ לנסות להבין את העולם מהעיניים היצירתיות של הילדים.    עוד מוסיף מלאגוצי שעלינו לעודד הבעה חופשית של הילדים ולפתוח עבורם דלת גדולה ש"ידברו" באמצעות "מאה השפות של הילדים". בכך מתכוון שלילדים שונים העדפה להביע עצמם בערוץ(שפתי, תנועתי, מוזיקאלי) זה או אחר. ואת הדלת הזו יש להשאיר פתוחה.

חשוב שנזכור שקשיים מולידים פתרונות יצירתיים.בתחום השפה הדבורה אנו מכירים את חידושי השפה(הנקראים בעברית תקינה "תחדישים"-ראו אצל מיכל סגל :"בספר "המגדל נפרק" והספר של בתיה צור, מיכל סגל ואניטה רום "יוהילד אומר)" .  במקרה זה, כשילדים מבקשים להביע רעיון כלשהו וחסרה להם ברפרטואר הקיים מילה , "ממציאים" מילה ועל רשימת חידושי השפה היא אין סופית. כמו "לשרוול שרוולים", או "אני מסדנדלת סנדלים" וכו'. לעתים ילדים משתמשים בביטויים שלמדו בהקשר שונה מהמוסכם והמקובל. איה נכדתי בהיותה כבת שנתיים ושמונה חודשים אמרה בשיחה עם אמה: אגב כך שאמה השמיעה לה שיר סוכות בטלפון שנתקע: אבל חני[נחמיאס] לא נתקעת." כמו כן, בהיותה מצוננת מזה, ואוהבת מאוד שירי חגים מזה, אמרה תוך שהיא מרבה לבקש שיקנחו לה את האף:"מה זה? חג הטישויים?".  דוגמאות מענינות ושובות לב אפשר למצוא גם בספרן של מרים רות ומיריק שניר :"לשונות קטנים". דוגמאות עם ניתוח בספר של מיכל סגל,"המגדל נפרק", והכי מומלץ שבטווח הגילאיים שנה וחצי ארבע וחצי תקפידו לרשם את חידושי השפה של ילדיכם. חידושים אלו שובי לב ככל שיהיו נשכחים עם הזמן, אם לא רושמים אותם.

בתחום השפה הכתובה, ילדים שמעודדים אותם לרשום מגיל צעיר ביותר,שמחים להמציא פתרונות יצירתיים כשנתקלים במצבים של קושי לכתוב בשפה מוסכמת.

אביא שני סוגים של דוגמאות: א. דוגמה של מרשמים (מרשם תרופות ומרשם תזונה בריאה) של ילדות מגנים בדליית אל כרמל עוספיה , בגנים של אשתיאק, וואפה ורים(דוגמאות מלפני קצת יותר מעשור). שלוש גננות אלו עודדו את הילדים בגנים שלהן להיות שותפים בבניית מוקדי המרפאה בגנים והתוצרים המוצגים הם פירות של פעילות המשחק היצירתית של הילדים במוקדים אלו.ב. דוגמאות של ברכות של ילדים לעמיתיהם או לבני משפחותיהם הקרובים.

מרשמים בגן הילדים

במרשם הרפואי הבא  ילדה בת ארבע כתבה :"כואבת הבטן" יש לתת שתי כפיות תרופה(ראו 2 וציור של שתי כפיות ) בשעה 1 (ראו את השעה בשעון).

Screenshot 2015-11-02 23.01.39

במרשם של ילדה אחרת  מגן טרום חובה, ניתן לראות שהיא השתמשה בייצוגים של צבע וסימונים מסוכמים(כגון X לשלילה) כדי להמליץ על איסור אכילת גלידה(מצויר במקור בשחור לבן ומחוק באמצעות X)  ועל ריבוי אכילת פירות וירקות (המצוירים בצבע).

Screenshot 2015-11-02 23.01.48(2)

כדי לעודד יצירתיות מסוג זה, אפשר ורצוי לעודד ילדים בגן ובבית לכתוב מרשמים, רשימות קניות, תפריטים, מתכונים למאכלים אהובים על הילדים ועוד. תוך ביצוע משימה משמעותית, ילדים ישמחו למצוא דרך יצירתית להביע את רעיונותיהם(כמו שראינו בדוגמאות המוצגות למעלה). עיסוק זה יעודד חשיבה יצירתית, הבעה ותחושה של מסוגלות עצמית.

ברכות יום הולדת בגן ובבית

בהמשך אביא דוגמאות של ברכות יום הולדת מפי ילדים בגיל הגן. בשונה מהנהוג בגני ילדים רבים להזמין ילדים לצבוע שבלונות שצוות הגן מכין מראש, שכוללות לרוב את  האיחול "מזל טוב" ,רצוי כפי שעשתה הגננת של אלון(חתני) לפני כעשרים וחמש שנה להזמין את הילדים לחשוב על ברכה משלהם ואף לצייר אותה. על מנת לאפשר עושר הבעה אפשר ורצוי לכתוב את הברכה מפיהם של הילדים. בדרך זו מעודדים לא רק חשיבה יצירתית אלא גם אמפתיה בכך שהילד צריך לחשוב על הנמען של כרטיס הברכה. אראה כאן את ברכתה של אלינור חברתו לגן של אלון.

"לאלון, שתראה הרבה עננים, שתראה תמיד שמש, שתאכל הרבה גשם. מאלינור." וגם צרפה ציור שמופיע למטה

Screenshot 2015-11-02 10.54.46

דורי בן ה-5 וחצי הכתיב  לי, סבתא שלו, את הברכה הבאה ליום הולדתה של אימו, בקיץ האחרון :"שלא תמותי אף פעם. שתצליחי באניברסיטה . אם תהיה מלחמה שלא יהיה כל נשק שיפגע בך. שאני ואיה לא נעיר אותך ואת אבא בלילה."

לא חושבת שמבוגר כלשהו יכול היה להמציא איחולים מקוריים יותר ומותאמים יותר לצמדי האנשים: כותב ומקבל הברכה מאשר הילדים האלו. באשר לכתיבת ברכות נסו לחשוב על הפוטנציאל האדיר שיש בגני הילדים לזמן לכל ילד הזדמנות 35 פעמים בשנה לחשוב על ילד אחר ולנסות לכוון את הברכה לנמען. נסו לחשוב עד כמה רב פוטנציאל טיפוח זה של הבעה חופשית של ילדים בהשוואה לצביעה של שבלונות בימי הולדת ובהזדמנויות נוספות. יתרה מזו, עידוד של הבעה יצריתית של הילדים מאפשרת לנו להבין את האופן שבו הם מבינים את העולם בכלל ואותנו בפרט !

בפוסטים נוספים אציג אפשרויות ודוגמאות נוספות של עידוד חשיבה יצירתית בקרב ילדים צעירים בבית ובגן.אסכם את הפוסט הזה בהתייחסות לתפקיד שלנו כמחנכים(הורים, מטפלות, גננות ומורות) בכל הקשור לעידוד החשיבה היצירתית של הילדים.

  1. 1. חשוב קודם כל שנאמין ביכולתם של הילדים לחשוב וליצור בדרך ייחודית משלהם; חשוב שנבין שלעולם לא נדע טוב מהילד מה הוא חושב.
  2. 2. חשוב גם שנבין שילדים שונים זה מזה, ומאיתנו בהעדפה של ערוץ ההבעה המועדף עליהם: יש ילדים שמיטיבים להביע עצמם בציור, אחרים בדיבור, אחרים בתנועה ואחרים במוזיקה.
  3. 3.  כדאי שנעקוב בעניין ובהתפעלות אחר הפעילות החופשית של הילדים כשהם משחקים לבד או עם ילדים אחרים ונבין מה מעניין אותם וכיצד הם מיטיבים להתבטא.
  4. 4. חשוב לא לצפות שהילדים ייצגו דברים בסביבתם בדרך שבה אנחנו מייצגים את הדברים בסביבה. הייצוגים של תופעות חפצים בסביבה(למשל של עננים או של  עורב) הם בעיני המתבונן.
  5. 5. נציע חומרים ואפשרויות הבעה מגוונות כשהחומרים המוצעים לילדים הם "חומרי גלם": דפים, קרטונים, גרוטאות, צבעים, דבק, מספריים , זרדים, אבנים, עלים, חול וכו. חשוב שנימנע מהצעה שיעתיקו שבלונות גם כשמדובר בציור מדעי (ציור של נמלה או של חילזון). נבין שהשבלונה שאנחנו מציעים הוא ייצוג של המציאות ואף אחד לא אומר שייצוג זה טוב מזה של הילד. אם כבר עדיף להציע לילדים צילומים או חפצים(חנוכיות) והילדים יציירו אם כך בוחרים את החפצים בדרך שהם בוחרים ולא יצבעו שבלונות.
  6. 6. חשוב לא להשוות את התוצרים לסטנדרטים חיצוניים: לתוצרים של ילדים אחרים או לכאלו המצויים בספרים.
  7. 7. אם נבחין בעקביות בגן בילד או בילדה ש"מעתיקים" מחבריהם או חברותיהם נעודד יצירה חופשית בלתי תלויה בזו של החבר או החברה. לא אחת ראיתי ילדים שנוטים להעתיק  מחבריהם כשמרגישים שהם עצמם אינם מסוגלים ליצור. במקרה זה נדרש תיווך שמעודד את הילד לחשוב על דרך להביע את עצמו בדרך שנראית לו.

לינק לאתר של Mary Ann Kohkl בנושא עידוד היצירתיות.

http://www.earlychildhoodnews.com/earlychildhood/article_view.aspx?ArticleID=349