האומץ לא להדחיק את השפעת המדיה על אינטראקציות הורים -ילדים

פוסט זה נועד לשמש  כ"צלצול השכמה"-כדבריה של  Emma Robertson מוועידת המנהלים והמנהלות[של בתי ספר  פרטיים בבריטניה) -להורי הילדים במאה ה-21 בכל הקשור לאיכות וערוצי האינטראקציות ביניהם לבין ילדיהם.

המדיה הדיגיטאלית קיימת והיא "כאן להישאר". השאלה איננה כלל אם היא "טובה" או רעה". אלא השאלה שיש לשאול היא: איך נחנך את ילדינו בעידן הדיגיטאלי? הכוונה לחנך במעשים ולא רק במילים! איך נמזער את הנזקים הנגרמים מההיגררות שלנו לשימוש לא אחראי במדיה שמסב נזקים לקשר עם הילדים, ולהרגלי צריכת המדיה של הילדים עצמם? שימו לב שתחילה כתבתי התמכרות למדיה ואחר כך שיניתי את המונח להיגררות שלנו לשימוש לא אחראי במדיה.  השינוי בניסוח בא להצביע על מרחב הרבה יותר  נרחב של אפשרויות שינוי בהרגלים שלנו, אם רק נחליט להשקיע את האנרגיות הנדרשות בשינויים אלו. השימוש במונח התמכרות שהוא די שגור בפינו בהקשר להישאבות לשימוש במדיה על חשבון אינטראקציות                 פנים-אל-פנים ,עלול לשמש כתירוץ לחוסר[היכולת?] ההשתנות שלנו.

לפני התעמקות בנתוני סקר שנערך בבריטניה על עמדות ילדים כלפי השימוש של הוריהם במדיה, אני מבקשת לשם בדיקה עצמית שתשיבו על השאלות הבאות:

1. מה אתם חושבים שחושבים ילדיכם על השימוש שלכם בניידים ומכשירים אחרים בזמן השיחות איתם?

2. האם אתם משתמשים במכשירים דיגיטאליים בזמן שיחות עם ילדיכם?

3. מהי התדירות שבה אתם משתמשים במדיה דיגיטאלית תוך כדי שיחה עם ילדיכם? ועם אנשים אחרים בנוכחות ושלא בנוכחות ילדיכם?

4. האם אתם בודקים קבלת הודעות בניידים במהלך ארוחות משפחתיות?

5. איך אתם מרגישים כשאדם מבוגר אחר בוחן את הטלפון הנייד שלו במהלך שיחה איתכם?

6. איך אתם מרגישים כשילדכן מתעסק בניידים בזמן אינטראקציות איתכם?

לקראת הקיץ שעבר(קיץ 2016) כתבתי על החשיבות של תקשורת פנים-אל-פנים של ההורים עם ילדיהם   עקב צפייה מזדמנת באינרטאקציות בין הורים לילדי גן ברחוב בדרכם אל ומגני הילדים שבהן ההורים  היו מרוכזים בנייד או בטבלט בשעה שהילדים הצעירים סיפרו חוויות מהגן. בפוסט אחר כתבתי בעקבות כתבה של ליאון תמיר על ירידה באמפתיה של בני נוער בהשוואה להוריהם  ועל חשיבות הטיפוח של אמפתיה וחמלה בעידן של שימוש מוגבר בטכנולוגיה דיגיטאלית כתחליף לאינטראקציות רציפות פנים-אל-פנים בין אנשים. בינתיים נחשפתי לנתונים מחקריים שקשורים לשימוש ההורים במדיה דיגיטאלית במהלך אינטראקציות עם ילדיהם.

את הפוסט הנוכחי אני כותבת אפוא בעקבות חשיפה לסקר עדכני שנערך בבריטניה ופורסם בסוף אפריל 2017 שנגע לאופן בו רואים ילדים  בני 11 עד 18 את השפעת השימוש במדיה דיגיטאלית על ידי הוריהם. אציג בהמשך מעט נתונים, אבל הדבר במטטריד בנתוני הסקר מעל ומבר לדיווחים על כך שהשימוש של ההורים במדינ ה מפריע לילדים הוא אי ההתאמות שנמצאות בין דיווחי ההורים לבין דיווחי הילדים.

בעיני הילדים-יש בעיה ! השימוש של הוריהם במדיה דיגיטאלית  מפריעה לקשר איתם

Image

https://bizgovsociii.wordpress.com/2012/04/30/love-the-ones-youre-with/

מספר נתונים מהסקר של ה-BBC NEWS שממצאיו פורסמו בסוף אפריל בכתבה שנכתבה על ידי Judith Burns. בסקר השתתפו 2000 ילדים בריטיים בני 11-18 שנים.

כשני שליש מהם אמרו שביקשו מהוריהם להפסיק לבדוק את הנייד או מכשירים דיגיטליים אחרים במהלך אינטראקציות איתם. 14% דיווחו שהוריהם גלשו במהלך ארוחות משפחתיות ומנגד 95% מההורים אמרו שאינם משתמשים במדיה במהלך ארוחות!

82% מהילדים הביעו רצון שהארוחות המשפחתיות יתנהלו ללא ניידים ומכשירים דיגיטאליים אחרים. 22% אמרו שבני המשפחה נהנים פחות מאינטראקציות שמפחתיות בעקבות שימוש ב מוגבר באמצעים דיגיטאליים.

36% מהילדים דרשו מהוריהם להפסיק להשתמש בניידים . 46% מהאלו שביקשו אמרו שהוריהם סרבו להיענות לבקשותיהם.

מנגד רק 10% מההורים חשבו שתדירות השימוש שלהם במכשירים דיגיטאליים מטריד את ידליהם אף ש-46% ממהורים חשבו שהם משתמשים יותר מידי במכשירים דיגיטאליים.

ממצאים דומים על השימוש המופרז של הורים בניידים בזמן ארוחות משפחתיות במסעדות דווחו במחקר שנערך על ידי ה-Official Journal of the American Academy of Pediatrics. במחקר זה צפו החוקרים בכחמישים משפחות  מבוסטון ארה,ב במהלך ארוחות שמפחתיות. על ממצאי המחקר דווח במדור הבריאות של וואלה.

לאור נתונים אלו על דרך השימוש של ההורים אין זה מפתיע שכ50% מהילדים בודקים את הניידים אחרי שהולכים לישון על אף שהם מודעים לכך ששימוש זה גורם להם להגיע עייפים ולא מרוכזים לבית הספר.

מגמות מדאיגות על השימוש של הילדים במדיה

במקביל לנתונים על השימוש של ההורים במדיה דיגיטאלית נמצא שהילדים עצמם מפריזים בשימוש במדיה-שימוש שפוגע בתחושת הרווחה הרגשית שלהם.

למשל(בסקר שדווח במאמר של BBC NEWS שנכתב על ידי Judith Burns והוזכר למעלה, נמצא שכ-50% מהילדים בגיל יסודי בודקים את הנייד אחרי שהם הולכים לישון אף שהם מודעים לכך ששימוש זה גורם להם להגיע לבית הספר עייפים ולא מורכזים. 72% מהילדים אמרו שנמצאים באינטנט בין שלוש לעשר שעות ביממה. 11% מהילדים אמרו שנמצאים באינטרנט 15 שעות ביממה במהלך סופי השבוע.

מחקר שנערך באוניברסיטת סטאנפורד בארה"ב על ידי Pea et al)2012) מצא  קשר שלילי בין שכיחות השימוש במדיה דיגיטאלית על סוגיה השונים(ניידים, וידאו, טלויזיה, רשתות חברתיות) לבין תחושת הרווחה הרגשית חברתית של ילדות בנות 8-12. דהיינו ככלש השתמשו יותר במדיה דיגיטאלית כך תחשות ברווחה הרגשית חברתית ירדה ולהיפך. במקביל נמצא קשר חיובי בתקשורת פנים-אל-פנים של הילדות עם אנשים אחרים0ילדים ומבוגרים כאחד) לבין תחושת הרווחה הרגשית חברתית.

מסקנות מדאיגות שעולות מהנתונים ודרכי פעולה לטיפול בהן

מכל הנתונים האלו ניתן ללמוד על כמה מגמות מדאיגות:

  • גם ההורים וגם הילדים נראים מודעים לנזקים לאינטראקציות הבין- אישיות שהשימוש של ההזולת במכשירים הדיגיטאליים.
  • עם זאת, הורים מוכנים הרבה פחות להודות בהפרעה שהשימוש שלהם עצמם במדיה גורמת לאינטראקציות עם ילדיהם.
  • נראה שנכנס לתמונה אלמנט של קושי בשליטה עצמית של סוג של היגררות בלתי אחראית לשימוש במדיה.
  • מעניינים הפערים בין דיווחי הילדים לבין דיווחי ההורים בשימוש במדיה על ידי ההורים:
  • עצוב לגלות עד כמה ללא מחשבה יתרה וניסיון לשלוט באינסטינקטים שלנו אנחנו עושים בעליל דברים שאנחנו יודעים שפוגעים בקשר שלנו עם הילדים.

מה שנדרש הוא לדברי Mike Buchanan לכתוב מחדש את ספר החוקים של המשפחה וללמוד לדבוק בהם. ספר חוקים שמסכימים על ריסון עצמי בשימוש במדיה דיגיטאלית  במהלך אינטראקציות עם אנשים אחרים. ספר חוקים שבו מפגשים משפחתיים מסוימים(כגון ארוחות) יהיו חופשיים לחלוטין מהיצאות מדיה בסביבתם("media free social encounters").

הדוגמה האישית של ההורים לגבי דרכי שימוש במדיה קריטית. אי אפשר לאסור על הילדים דרכי פעולה שבהן אנו עצמנו נוקטים. לכן השינוי לדעתי מתחיל מהביקורת העצמית שלנו את עצמנו. אנחנו כהורים חייבים להיות מודעים לקיומה של בעיית השימוש הלא אחראי במדיה ולא להדחיק אותה. אחזור על משהו שכתבתי  הרבה פעמים בפוסטים שונים על בסיס ממצאי מחקר ותפיסה מקצועית ואנושית. אין דבר חשוב יותר מאיכות הקשר שלנו עם ילדינו. אין דבר חשוב יותר לרווחה הרגשית של כולנו מאיכות הקשרים הבין אישיים עם בני אדם אחרים. לשם כך נדרש לגבש הרגלי צריכה במדיה שאינם פוגעים ברקמת הקשרים הבין אישיים שלנו עם הסובבים אותנו.  המדיה שואבת אותנו לתוכה. אנחנו נגררים לשימוש בלתי אחראי במדיה על חשבון המפגשים פנים-אל-פנים עם אנשים אחרים. על כן הכרחי להשקיע את המאמץ הנדרש  לגבש הרגלים של צריכה במדיה שאינם פוגעים בקשרים הבין אישיים עם הזולת. לשם כך חשוב שנסתכל על עצמנו מבחוץ ולבדוק איזה מודל של קשר בין אישי אנחנו מציבים לילדינו. עלינו לשנות את הרגלי הצריכה שלנו במדיה במקביל לחינוך ילידנו לא לאפשר למדיה לפגוע בקשריהם הבין אישיים וברווחה הרגשית שלהם. 

שהדרישה לחדשנות בחינוך לא תבלבל אותנו: אין תחליף לקשר האישי שלנו עם הילדים הצעירים!

חפוסט זה נכתב בעקבות  מאמר של דפנה ארד "האפליקציה שמנענעת את העריסה" שהתפרסם במגזין גלריה של עיתון "הארץ" ביום ראשון, 14.8.2016.  במאמרה  של דפנה ארד סקירה מקיפה וביקורתית על היקף עזרי ההורות המשווקים להורי תינוקות ופעוטות, בנוסף כמובן לריבוי הצעצועים והאביזרים הלא ממש הכרחיים לתינוקות עצמם.  המאמר שאליו אתייחס מעט בהמשך התחבר עם ספקות שעולים לי לעתים קרובות בשנים האחרונות כל אימת שמדברים על "חדשנות בחינוך". חדשנות בחינוך-גם בגיל הרך-מתחברת לעתים עם שימוש בטכנולוגיה דיגיטאלית. גם מבול "עזרי ההורות" הדיגיטאליים(כגון אינטרקומוים, מכשירים שמנענעים את התינוקות, רצועות ריח של ההורים, מכשיר שעושה "ששש" לתינוק עד שנרדם(babyshusher), טיימר שמונה את הדקות שחלפו מהחלפת החיתול האחרונה , מפענחי בכי(שקריים לרוב) ) לא יכולים להחליף קשר עם בני אדם עקביים וקרובים שהם ההורים לרוב.  מסכימה עם הטענה שמושמעת הן על ידי כותבת הכתבה "האפלקציה שמנענעת את העריסה" והן  של המומחים שהתראינו לכתבה זו, שהחברות המסחריות מוכרות סוג של אשליות להורים שנמצאים בתקופה לא קלה ופגיעה בחייהם. מסכימה גם שלשם האפשרות שההורים יצרו קשר טוב עם תינוקות ופעוטות- חשוב שיקבלו תמיכה(בשר ודם) מקרובי משפחה וידידים. עזרים טכנולוגיים אינם תחליף לתמיכה מסוג זה. במאמר של ארד גם אנקדוטה קצת הזויה ומפחידה על האפשרות שהאקרים ישתלטו על אינטרקומים שמשמים הורים למעקב ותיקשורת מחדר אחר בבית עם הפעוטות תוך שהם מנסים להפחיד אותם. היא סיפרה על מקרה של ילד בן שלוש שסיפר להוריו שהוא שומע קולות. ההורים ביטלו בהתחלה את טענותיו עד שגילו שאכן האקרים השמיעו דברים מפחידים לילדים. מקרה זה רק מלמד על  כך שלא רק שמכשירים אלקטרוניים אינם יכולים להחליף אותנו אלא שיש בצד השימוש בהם גם סכנות שלא היו ידועות בעבר.  למשל במאמר שהתפרסם בניו יורק טיימס כבר בשנת 2010, בשם אייפון שמנענע את העריסה  סקר גאג'טים מגוונים למעקב והרגעה של תינוקות. סקירה ביקורתית אבל אז לא היה ידוע על נסיונות של האקרים להשתלט על האינטרקומים הביתיים התמימים לכאורה.

 

http://www.clalit.co.il/he/your_health/kids/baby/Pages/baby_cry.aspx

מבלי להתעלם לרגע מהמורכבות של החיים בעידן הדיגיטאלי , עם קצב השינויים המטורף המתלווה אליהם, ועם אורח החיים התובעני של הורים ומחנכים, אני מאלו שחושבים ומאמינים בכך שהיום לא פחות מאי פעם קשר טוב עם מחנכים הוא הבסיס לחינוך טוב בכלל ועד אחד כמה וכמה כשמדובר בילדים בגיל הרך. הכרה בהנחה בסיסית זו שקשר טוב עם הורים ומחנכים-קשר אישי ופנים אל פנים הוא בסיס לחינוך טוב, איננה מתחרה עם הצורך להגדיר מהן ההתאמות ההכרחיות שיש להכניס  למערכת החינוך הפורמאלית על מנת להפוך אותה רלוונטית ומשמעותית לילדים שגדלים היום בעולם. אבל גם כאשר מדברים על חדשנות- בחינוך -אף שחלק ניכר מהחדשנות נשענת על אמצעים טכמולוגיים-אתגרי החינוך אינם מתמצים באימוץ של טכנולגויה אלא מחייבים  חשיבה על תהליכי הוראה מותאמי לומדים  והקשר. למשל חוקרים מונים כישורים כגון עבודת צוות, פתרון בעיות, אחריות אישית וחברתית לצד שימוש מושכל במידע ככישורים חשובים שנחוצים במאה ה-21( Griffin &Care, 2015). עבדות צוות מתבססת רובה ככולה על קשרים עם אנשים וכך גם מתפתחת אחריות חברתית.

כדי להיות מסוגלים להסתדר בעולם גם היום, בעידן הדיגיטאלי, יש הכרח לדעת להסתדר עם אנשים. בבסיסם של הקשרים עם אנשים כישורים חברתיים שהפונציאל לפתחם נטוע בנו גנטית(בכפוף להבדלים נרחבים בינינו בחברותיות וביכולת להבין סיטואציות חברתיות) , בשילוב הקשרים שיצרנו מינקותנו עם הורינו, אחינו ואחיותינו, ילדים אחרים(the peer group), המטפלות שלנו, הגננות והמורות שלנו וכך הלאה. הנסיון ליצור אינטראקציות חברתיות ואיכותן ישפיעו על היכולת שלנו להסתדר בעולם. יש בינינו כאלו(מהגיל הצעיר ביותר) שזקוקים לחניכה והכוונה כדי להיטיב להסתדר עם אנשים.

ההתחלה כאמור היא הקשרים עם ההורים. מטבעם קשרים בין אנשים הם הדדיים. קשה ככל שתהיה ההתמודדות עם בכים של התינוקות בתחילת חייהם, החזקתם בידיים, הנסיונות המרובים להבין מה מציק להם, המגע הקרוב(והלח לעתים קרובות), המשוב שהם נותנים לנו הם הם הבסיס ליצירת הקשר איתם. בכיים של התינוקות איננו רק משהו שצריך להפסיק. הוא איתות לנו שמשהו כנראה מציק לתינוקות. הנסיונות להיענות לאיתותיהם של התינוקות ותגובותיהם לנסיונותנו הם התשתית לבניית הקשר איתם. שום מכשיר לא יכול לעשות את זה במקומנו. אנחנו לא מגדלים רובוטריקים אלא בני אדם ובני אדם זקוקים לחניכה של בני אדם כדי לגדול ושלגשג. אנחנו לומדים להכיר את הילדים שלנו           באמצעות הקשר הקרוב איתם והמשוב כל רגע ורגע שאנו מקלים מהם. לחום, קבלה, מגע והכלה שהם רוב האינרטאקציות הראשוניות מצטרפים בהדרגה(מהרגע שהתינוקות ניידי לרוב) גם איסורים וגבולות על ההתנהגות לצד צורך באפשור ועידוד של הבעת רגשות ורעיונות. השילוב הזה בין חום, הכלה וקבלה לבין גבולות על ההתנהגות והימנעות מגבולות ופיקוח על הבעת רגש ומחשבה הם המאפיינים החשובים של קשר טוב עם תינוקות ונמצאו קשורים עם שגשוג , ביטחון עצמי ויכולת לפתור בעיות גם בגיל ההתבגרות, , 2005, Barber, Stolz & Olsen; Hamre et al, 2013).

פאראן(Farran, 2013) סיפק תמיכה מחקרית למשהו שכהורים ומחנכים אנחנו יודעים: קשר טוב ומקבל מצד גננות בגיל 4 (שנמצא קשור גם לניהול טוב של כיתה מצד המורות בכך שמנעו קשיים והתפרצויות רגשיות) הביאו הן לשיפור הויסות העצמי של הילדים והן לשיפור ההישגים הלימודיים שלהם. קשרים טובים עם מורות מלוות בביטויי הסכמה(בניגוד לריבוי של ביטוייה שלילה ואי הסכמה). אין זה אומר שצריך להסכים לכל מה שהילדים אומרים ועושים. זה רק אומר שעם תכנון נכון אנחנו יכולים להביא את עצמנו לנווט את ההתנהגות של הילדים לערוצים שלא יצריכו להוציא מאיתנו ביטויי שלילה ואי הסכמה מרובים כל כך. יתרה מזו, תשומת לב שלילית על התנהגויות שליליות(ריבוי של ביטויים רגשיים שליליים ונזיפות) הביאו להחמרה של בעיות התנהגות של ילדים בגיל הגן.

לסיכום: קשר טוב עם ילדים אף שהוא תובעני לעתים הוא הבסיס החשוב ביותר להתפתחות רגשית, חברתית , שפתית וקוגניטיבית תקינה שלהם. חודשי החיים הראשונים-תקופה שבה נוצר הקשר הזה מלווים לעתים קרובות בבכי(גם של התינוק ולעתים גם של הוריו) הם התקופה שבה לומדים התינוק והוריו להכיר זה את זה-היכרות שבמידה רבה מתבססת על היכולת לנשום עמוק ולהיות שם בשביל התינוק פיזית ועד כמה שאפשר נפשית. העזרים שההורים זקוקים להם הם תמיכה רגשית ולעתים התחלקות בנטל עם אנשים אחרים,ולא עזרים טכנולוגיים. גם במעון, בגן ובבית הספר קשר עם מטפלות, גננות ומורות ומורים ממשיך להיות סוג של תשתית של חינוך טוב.  ילדים מגיעים למסגרות החינוך עם מגוון של התנסויות ולעתים הם מאתגרים את המחנכים. יכולתם של המחנכים  לגייס כוחות נפש ולתכנן את הפעילות החינוכית כך שיוכלו להימנע מהישענות כבדה על נזיפות וכעסים חשובה. לשם כך המחנכים עצמם זקוקים לתמיכה רגשית ואמפתיה מצד המערכת וההורים. לא מכירה אביזרים דיגיטאליים שיכולים לעשות את העבודה הקשה הזו. לא בשלב האבולוציוני שבו נמצאת האנושת היום. ייתכן שהישענות כבדה מידי על אביזרים דיגיטאליים תביא לשינויים אבולוציוניים באופן שבו בנויים בני האדם, אבל זה לא יקרה בשנים הקרובות. לכן בינתיים אנחנו צריכים לעבוד על הקשרים הבין אישיים שלנו וללמד את הילדים ליצור קשרים טובים עם בני אדם אחרים.

טכנולוגיה דיגיטלית כחלק מהחיים…אבל לא ככל החיים בגיל הרך ובכלל

שלום רב,

שבתי מכנס שמתמקד בחינוך בגיל הרך שהתקיים בברצלונה(EECERA 2015 ). השתתפתי הפעם בהרצאות רבות שהתמקדו בתפיסות ושימושים בטכנולוגיה דיגיטאלית עם ילדים בגיל הרך.אחד ההיבטים המעודדים בכנס הזה היה הגישה המורכבת והפתוחה ולא הטכנית לשימוש בטכנולוגיה והשיח בכנס תרם לגיבוש מספר תובנות אצלי-תובנות שאותן אני מבקשת להציג כאן.

האמת היא שהמחקר בנושארים אלו הוא בחיתוליו ולכן חשוב ביותר שכשלב ראשון כל משפחה וכל מסגרת חינוכית תבחן עם עיניים פקוחות את המתרחש בתחום השימוש בטכנולוגיה בביתה ובכל מסגרת חינוכית. מן הסתם חלק מהשימושים מעצימים ומועילים וחלק אחר עשוי להתגלות כבזבוז זמן או כמזיק.

מהכנס

בסימפוזיון חשוב שבו השתתפתי(בהנחייתה של LORNA ARNOTT מבריטניה) נעשה ניסיון להבין כיצד משתמשים הילדים בעזרים טכנולוגיים אמיתיים ומדומיינים(טבלטים, מצלמות דיגיטליות אמיתיים וחפצים כאלו ואחרים שמייצגים אותם)  ובצעצועים "מסרתיים"(קוביות, בובות וכו) כחלק מהמשחק החופשי שלהם במסגרות חינוך לגיל הרך. באחד המחקרים שנערך בסקוטלנד הנמצא שאפשור של משחק חופשי בין הילדים ללא הנחיות של מבוגר הביא לשימוש יותר יצירתי בעזרים מאשר שימוש מונחה(וזאת בהקשר של משחק חופשי!). ילדים התגלו כמתווכים וכעמיתי משחק מצוינים לחבריהם הצעירים. במחקר אחר שנערך בבריטניה MONA SAKR הראתה כיצד שימוש בטבלט בבתים כחלק מהאינטראקציה בין הורים לילדיהם הצעירים עשוי להביא לקרבה רגשית ביניהם כמו גם להתרחקות יזומה על ידי ההורה או הילד. השימוש בטבלטים נמצא כמעורר תגובות רגשיות ערות בקרב ילדים וזאת במחקר שהתבסס על מעקב צמוד אחר השימוש בטבלטים על ידי הורי הילדים(JAN PETTERSEN מאירלנד). השתתפתי גם בהרצאה שהציגה שימוש בטבלטים כאמצעי ללימוד שפה נוספת בגני ילדים ובכיתות אב בלוקסנבורג באמצעות הקלטה והשמעה חוזרת של סיפורים מחייהם של הילדים שהם עצמם הקליטו יחד עם חבריהם לכיתה( GERARD GRETSCHׂ). בכינוס הוצגו גם שימושים פחות טובים ומועילים בטבלטים כגון ניסיון של גננות להביא ילדים בני ארבע לצייר חרקים שהם בוחרים מבלי שהילדים יבינו את בסיס האפליקציה (הממינת את בעלי החיים לפי מספר הרגליים שלהם) ששימש למיון בעלי החיים (MALIN NILSEN משוודיה).

מחשבות ושאלות על שימוש בטכנולוגיה דיגיטלית בגיל הרך

קודם כל חשוב מאוד שנבין שהטכלוגיה הפכה חלק מהחיים של כולנו והילדים גדלים איתה וצומחים בתוכה ולכן אי אפשר להתעלם ממנה.ולכן השאלות הרלוונטיות הן   כיצד ועד כמה לאפשר מפגש עם טכנולוגיה זו ולא האם המפגש עמה רצוי. זאת ועוד נשאלות שאלות  שמתמקדות בתרבות צריכת הטכלוגיה בבתים ובאופן היישום שלה במסגרות החינוך לגיל הרך. שאלות נוספות נוגעות להשפעת הטכלוגיה על הרווחה הרגשית, ההתפתחות הקוגניטיבית, התפתחות השפה וההתפתחות החברתית של הילדים.

אחת המסקנות החשובות שעלתה שוב ושוב בכנס שחשוב שנבין שהטכנולוגיה לא באה להחליף ספרי ילדים וצעצועים ומשחקים "מסורתיים" אלא מתווספת אליהם. וודאי וודאי הטכנולוגיה איננה מהווה תחליף לקשר טוב עם הורים ומחנכים. העזרים הטכנולוגיים מהווים אפוא אחד הערוצים (שהוא עצמו  רב -ערוצי) של תקשורת עם ובין הילדים הצעירים. על כן הטכנולגיה על אף היותה חלק אינטגראלי מחיי הילדים-אם נרצה או לא נרצה-איינה יכולה ואיננה צריכה להיות כל חייהם.

זאת ועוד,  שימוש מושכל בטכנולוגיה דיגיטאלית מחייב תיווך של הורים ומחנכות. בדיוק כמו שקריאת ספר ילדים מחייב סוג כזה של תיווך. אלא שבשונה מספר הילדים שמחייב את ההורה לקרוא לילד צעיר את הספר(כיוון שילדי גן אינם יודעים לקרוא ספרים בעצמם) השימוש בטבלטים ובסמארפונים אפשרי גם ללא הנחיית ההורים ולכן אפשרי להפוך אותם לבייבי סיטרים. בכוחם של עזרים אלו לשאוב את הילדים בתוכם הרבה יותר מספרים וצעצועים "מסורתיים". הפיתוי לאפשר לילדים להישאב לתוך שימוש בטכנולוגיה ועל ידי כך לפנות זמן חופשי להורים עסוקים הוא גדול מאוד ובעיניי, מכך חשוב שנימנע.  מן ההיבט הזה ראוי שנבדוק את עצמנו. לכן, כל הורה שקורא את הבלוג מוזמן לבדוק את האופן שבו ילדיו הצעירים משתמשים בטבלטים, מצלמות וסארטפונים ולבדוק את המטיבציות שלהם לאפשור השימוש במכישרים אלו על ידי ילדיהם. כמו כן אני מזמינה לחשיבה על האופנים שבהם משתתפים ההורים עצמם בעיסוקים הדיגיטליים של ילדיהם. מהו אופי החוויה משותפת ו/או ההדרכה שהם נותנים לילדים בעיסוקיהם הדיגיטאליים. אשמח מאוד מאוד לקבל התייחסיות של הורים, דוגמאות ושיתופים ולעורר שיח ערני בין קוראי הבלוג.

באשר לכמות הזמן של אפשור חשיפה לאמצעים דיגיטלית נדרש פיקוח מצד הורי הילדים ודאגה לגיוון פעילויויות. הדבר תלוי באופן שבו אנחנו כהורים מציבים גבולות בדרך כלל לילדים. אם נהיה עקביים  באכיפת הגבולות שלנו(חצי שעה או שעה או ביום בשימוש  בעזרים הדיגיטליים) הילדים יפנימו זאת. כמו תמיד, כשמדובר בילדים צעירים, מידת ההיענות לגבולות שלנו תלויה במידת העקביות והסמכותיות שאנו מבטאים בהתנהגות שלנו. חריגות מן ההסכמים בגיל הרך לרוב קשורות לכך שנוח לנו כהורים שהילדים יתעסקו עם העזרים הדיגיטליים ויאפשרו לנו לעסוק בדברים שאנו מעונינים לעסוק בהם !

באשר לגני הילדים , השימוש בטכנולוגיה דיגיטלית מורכב. מצד אחד השימוש בטכנולוגיה זו בגני הילדים תלוי במידה רבה במידת השימוש בעזרים אלו בבתים של הילדים. הילדים באים לגן טעונים בידע, כישורים ועמדות כלפי הטכנולוגיה. ישנה כמובן גם שונות רבה בין הילדים שמגיעים לאותו הגן ברמת העניין ההכישורים שלהם לגבי השימוש בטכנולוגיה. לא ידוע לנו בארץ  מספיק על האופן, התדירות והתפיסות של הגננות לגבי שימוש בטכנולוגיה דיגיטאלית בגני הילדים. לכן כשלב ראשון לפני שיוצאים בהמלצות גורפות על שימוש בטכנולוגיה בגנים, נדרש להבין מה קורה היום בגנים שלנו. חשוב שנתחיל בבדיקת העמדות של הגננות כלפי השימוש בטכנולוגיה זו כמו גם בהבנת דרכי השימוש בה. גם כאן  אשמח לקבל תגובות ושיתוף של קוראים לגבי שימוש בטכנולוגיה דיגיטלית בגני הילדים, כמו גם לגבי תפיסות הגננות לגבי שימוש בה.  השאלה המרכזית בגני הילדים היא כיצד עשויה להשתלב הטכנולוגיה הדיגיטלית בסך הכל העשייה המורכבת בגן. שימוש מושכל מחייב הבנה של השימוש בכלים אלו, עבודת צוות שבמסגרתה יתגבשו דרכי העבודה וחלוקת האחריות בין אנשי הצוות, הבנה של המרחב שבתוכו פועלת הטכנולוגיה וחשיבה על האופן שבו עשוי השימוש בטכנולוגיה דיגיטלית להשתלב ביתר הפעילויות בגן הילדים.

שילוב טכנולגיה דיגיטאלית בחקר הסביבה הקרובה

למידה משמעותית מחייבת השתתפות אישית פעילה בלמידה ומוטיבציה אישית ללמוד ולחקור. אפשר להציע לילדים לצלם בסביבת הגן משהו שמעניין אותם במיוחד(חרקים, צמחים, עננים … מה שמושך את תשומת הלב שלהם) ואחר כך ניתן להביא את כל הצילומים והלחליט של שאלות חקר וחלוקה לקבוצות חקר על בסיס העניין של הילדים)קבוצת חרקים, קבוצת עננים וכו). הטבלטים עשויים לשמש את הקבוצות המונחות על ידנו בתיעוד החקר כמו גם כמקור מידע על התופעות הנחקרות ולתקשורת בשעות אחה"צ בין  הילדים בתיווך הורים או אחים בוגרים.

בצילום קבוצה של נמלים מהסוג "הנמלה המשוגעת" . קבוצת חוקרים ממכון ויצמן  ובהם עפר פיינרמן ואהוד פונטו מצאו שילוב מעורר קנאה אצל נמלים אלו בין אינדיוידואליזם לבין  מה שהם מכנים "קונפורמיזם". בכל מקרה הם מצאו בעקבות תצפיות שיטתיות וממוקדות באחד מבתיהם והמשך מחקר "רציני" ומעמיק, שנמלים אלו "מקריבות" ב"רצון" ובקלות את תפקיד המנהיגות שלהן כשהן מגלות שנמלה עמיתה מיטיבה להוביל את הקבוצה כולה לקן שלהן. בקיצור אפשר ללמוד מהנמלים על מנהיגות מפוזרת ושיתופית וכדאי לעודד ילדים לצפות ולתעד באמצעות טכנולוגיה תופעות בסביבתם ולהתעמק בחקר שלהן !

לפני מספר שנים הצעתי לעודד אוריינות לשונית באמצעות פרויקטים שמתחקים אחרי ייצוגים של כתב בסביבת הבית וגן הילדים. לצורך כך צילמתי בעצמי את כל הסימנים הגראפיים שהבחנתי בהם ב"שכונה" שלי: נעזרתי בבתי הצעירה. יצאנו מחצר ביתנו וצילמנו את כל הסימנים הגראפיים בחצר, אח"כ ברחוב, ברחובות הסמוכים במרכז המסחרי. להלן מצגת ובה  הצגה ממוינת של סימנים גראפיים בסביבת ביתי. סימון סימנים גראפיים בסביבה הקרובה.

כך גיליתי את "פחי הזבל האורייניים"(ובהם מידע על ימי הפינוי). ניתן לחקור באופן שיטתי עם ילדי הגן בקבוצות היבטים אורייניים בסביבה הקרובה(יהיו שיתעניינו בשלטים של חנויות, אחרים בתמרורים או ברחובות או אחרים כמוני באוריינות שקשורה לפחי זבל). חשוב שכל קבוצה תאמץ פרויקט של חקר שכל ילדי הקבוצה מתעניינים בו.

למידה משמעותית,  אותנטית, מחייבת תיווך איכותי של הגננת וגישה של חקר. חשוב להתמיד בחקר מעמיק בנושא כלשהו שמעניין ומסקרן את הילדים(לא כל כך חשוב מהו הנושא)וכאן הטכנולוגיה איננה מספיקה. היא כלי מסייע בלמידה . בבלוג אחר אתייחס ללמידה משמעותית ולתפקיד ההורים והגננות בתיווך.

לסיכום, טכנולוגיה דיגיטלית היא חלק מחיי הילדים ולכן אי אפשר להתעלם ממנה. הדבר הטוב שקשור בה הוא שיש לה פוטנציאל רב להביא את הילדים להשתתפות פעילה בתפעולה ולחקר באמצעותה. הדבר הפחות טוב שקשור לטכנולוגיה, הצד השני של אותו מטבע,הוא שהטכנולוגיה עלולה לשאוב את הילדים בתוכה וללא תיווך היא תהפוך לחלק גדול מידי מחייהם ותמנע מהם התנסויות מגוונות אחרות. הטכנולוגיה לא יכולה ולא צריכה להפוך לתחליף לקשרים בין-אישיים עם מבוגרים וילדים אחרים, לספרים או לצעצועים "מסורתיים". לתיווך ההורים והגננות תפקיד מכריע בשימוש בטכנולוגיה שיש ביכולתה להציע הזדמנויות למידה רב ערוציות ענפות ביותר. הסיכון טמון בכך שהיא עלולה להצטייר כבייבי סיטר טוב עבור הילדים הצעירים. המחקר בנושא שימוש הטכנולוגיה הדיגיטלית והשפעתה על הילדים בגיל הרךבחיתוליו. זה אומר שעלינו להיות זהירים ולבדוק היטב מה אנחנו כמחנכים עושים. מנגד, מדובר בתחום "רעב" למחקר, יצירתיות ופיתוח שכולנו , וילדינו הצעירים בראש ובראשונה, יכולים להיות שותפים בו. שיח בינינו על הנושא הוא סוג של צעד ראשוני שכזה.

קלודי טל