איך נתווך את יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ולנפגעי פעולות האיבה בחינוך לגיל הרך?

ביום ד' בשבוע הבא, ג' באייר  תשע"ט, 8.5.2019,  מציינת מדינת ישראל את יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ולנפגעי פעולות האיבה(להלן יום הזיכרון).  56 חללים מכוחות הביטחון ותשעה אזרחים נוספו  ללרשימת הנופלים מאז יום הזיכרון 2018. ילדים בכל מערכת החינוך שותפים לציון יום הזיכרון. שתי צפירות זיכרון משולבות ביום זה: בערב(ביום ג')  ובבוקר של יום הזיכרון. (יום ד'). פוסט זה הוא ברובו שחזור של פוסט ראשוני שכתבתי בשנת 2016 ואותו אני מעדכנת מידי שנה.

ע

 

הפוסט כולל התייחסות לנושאים הבאים:

  • בניית קשר של אמון ובסיס של מוגנות רגשית
  • על משמעות יום הזיכרון
  • על מיעוט ההתייחסות לדרכי התמודדות עם יום הזיכרון במערכת החינוך לגיל הרך
  • על קשיים בהתמודדות עם המוות
  • מה חשוב שנעשה במסגרות חינוך לגיל הרך ?
  • ספרי ילדים רלוונטיים
  • חשיבות האפשור והעידוד של הבעה יצירתית חופשית לפני, במהלך ואחרי ימי הזיכרון

 

בניית קשר של אמון ובסיס של מוגנות רגשית

ציון יום הזיכרון מאפשר להתייחד עם קרבנות המלחמות ופעולות האיבה שהיו חלק מההיסטוריה של מדינת ישראל. זהו יום חשוב ומרכזי לציבוריות הישראלית והזדמנות לתת משמעות לאובדן שכל כך הרבה משפחות חוות במדינת ישראל.  71 משפחות נוספו למשפחת השכול בשנת תשע"ח. יש לזכור שבגנים ובבתי ספר נמצאים ילדים וילדות שהרקע המשפחתי האישי שלהם עשוי להפוך אותם לפגיעים במפגש עם תכנים וטקסים הנהוגים ביום זה.  הנחיות משרד החינוך מעודדות את צוותי הגנים ובתי הספר לתת את הדעת לרגישויות אלו. נשאלת השאלה מה באמת נעשה בכל גן וכיתה, כל שנה, על מנת שכל ילד וילדה ירגישו שרואים אותם, מבינים אותם, ושבית הספר והגן הם מקומות שמספקים תחושה של מוגנות?

החלטתי להתייחס לסוגיית ההתאמה של העשייה החינוכית בימי הזיכרון  לרגישויות של ילדים, בעקבות תגובה נוגעת ללב של אם לילד בן עשר, אשת חינוך בעצמה, לפוסט שכתבתי לפני שלוש שנים לקראת יום הזיכרון. אם זו החליטה להשאיר את בנה בן העשר  בבית  ביום הזיכרון בשל חשש שבנה ייפגע מהנעשה בבית הספר בנוגע לטקסי יום הזיכרון. ככל שבדקתי גיליתי שבכל שנה ישנם הורים שמחליטים לא לשלוח את ילדיהם לגן או לבית הספר בימי הזיכרון לשואה ולחללי מערכות ישראל. משמעות הדבר שמערכת החינוך לא הצליחה במקרים אלו לאפשר לילדים הרגשת מוגנות -ילדים שלכאורה במידה רבה למענם נעשה המאמץ הלאומי של טקסי הזיכרון.

אני חושבת שתפקידנו ליצור תנאים בגנים ובבתי ספר שהילדים ירגישו מוגנים בהם ושההורים ירגישו שניתן לסמוך עלינו.  חשוב מאוד לבנות בסיס של אמון עם הורי הילדים כך שיסמכו על שיקול דעתנו בכלל, ובקבלת החלטות שנוגעות לניהול טקסי זיכרון כמו גם בהתנהלות בעת חירום. דהיינו, אני חושבת שמדובר בסוגיה של אמון בשיקול הדעת של המסגרת החנוכית ובקיום תקשורת פתוחה בין הורים לצוותי בתי הספר, יותר מאשר בסדרי טקסי הזיכרון עצמם.

כדי לבנות בסיס של אמון מסוג זה, וכדי לאפשר לילדים להרגיש מוגנים, הכרחי שכבר מתחילת שנת הלימודים יעשו המחנכות והמחנכים כל מאמץ להכיר את הרקע המשפחתי והאישי של הילדים. יתרה מזו, חשוב שהורי הילדים ידעו זמן רב מראש איך מתנהלים חיי הגן ובית הספר סביב ימי הזיכרון. שיתוף ההורים במידע עשוי להביא להכנה מיטבית של ילדים עם רגישויות לקראת ימי הזיכרון בבית ובמסגרת החינוכית. חשוב גם להכניס שינויים בתוכנן של פעילויות על מנת להתאים אותן לרקע של הילדים. מחנכות צריכות לקבל הרשאה והנחיות מההורים לגבי מידע שניתן לשתף בו את יתר ילדי הגן והכיתה. ניתן גם (והדבר אכן נעשה לעתים) להזמין הורה   לכיתה לשתף בפרטי המקרה של משפחת הילד. בנוסף, חשוב ביותר  לבנות מערכת יחסים עם הילדים במסגרתה כל אחת ואחד מהם ירגיש חופשי להביע את רגשותיו ומחשבותיו ומנגד ירגיש שזכותו  להגדיר את היקף החשיפה. באוירה כזו לא יקשה על הילד להגיע לגן או לבית הספר בשעה שהוא יודע שהמחנכים והמחנכות קשובים לו ושיש מקום לסיפור ולרגשות שלו. הנאמר כאן מכוון בעצם לבניית בסיס רגשי חיובי בגן ובכיתה בכל ימות השנה. בניית תשתית רגשית תומכת בכל ימות השנה מאפשרת לרוב לצלוח בשלום גם את ימי הזיכרון למרות רגישויות משפחתיות.

על משמעות יום הזיכרון

פוסט זה בא להציף את משמעות ההתמודדות עם יום הזיכרון במסגרות חינוך לגיל הרך ולעורר למחשבה על צעדים שרצוי שיינקטו על ידי הצוות החינוכי כדי להביא להתמודדות "בריאה" עד כמה שאפשר עם יום זה וכדי לחסן מפני התמודדויות עתידיות אפשריות עבור האנשים הרבים המצויים במסגרות החינוך.

אזכיר שוב, שליום הזיכרון עשויה להיות משמעות אישית עבור מקצת הילדים המבקרים במסגרות החינוך,עבור משפחותיהם ולא פחות מכך עבור נשות הצוות החינוכי. בהתייחסויותיי להתמודדויות חינוכיות עם יום זה אני מביאה בחשבון: 

1. המציאות במדינת ישראל שבה מלחמות, מבצעים ומעשי איבה הם חלק מהקיום של אזרחי המדינה, בכלל זה של הילדים החיים בה והיות רשימת הנפגעים רשימה פתוחה;

2. הצרכים הרגשיים של הילדים הצעירים;

3. העובדה שבין האנשים ששכלו בני משפחה כחלק מפעולות מלחמתיות או מעשי איבה עשויים להיכלל בני משפחה של הילדים או של הצוות החינוכי;

4. חוסן נפשי שעשוי לצמוח לאנשים המעורבים מבניית הרגשה של קהילתיות שציון יום הזיכרון קשור בה.

על מיעוט ההתייחסות לדרכי התמודדות עם יום הזיכרון במערכת החינוך לגיל הרך

האמת היא שהרבה פחות נידון ונכתב על  המיוחד בציון יום הזיכרון בחינוך לגיל הרך ועל דרכי ההתמודדות של מחנכות וילדים צעירים עם יום זה, מאשר על ציון יום השואה. לראשונה התייחסתי בכתב בעצמי ליום זה בפוסט שכתבתי בבלוג זה ערב יום הזיכרון תשע"ו. ואכן לפני שנים אחדות ניגשה אליי סטודנטית להוראת הגיל הרך ושאלה מדוע במסגרת הכשרת הגננות והמורות לכיתות א-ב איננו מתייחסים מספיק להתמודדות עם יום הזיכרון במסגרות החינוך. לא היו לי תשובות טובות עבורה ואמרתי לה שנחשוב מה לעשות בנושא. לכאורה ההתייחסות ליום זה הרבה פחות שנויה במחלוקת בהשוואה להתייחסות מערכת החינוך לגיל הרך עם יום הזיכרון לשואה; ושוב לכאורה הכל אמור להיות ברור למחנכות בכל הקשור לציון יום זה במסגרות החינוך לגיל הרך. עם זאת, אני חושבת שיש מקום לתת את הדעת להתמודדויות של מחנכות, הורים וילדים בגיל הרך עם המשמעות והציון של יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל.

התייחסות שונה ליום הזיכרון לחללי מערכות ישראל וקורבנות פעולות האיבה בהשוואה ליום הזיכרון לשואה

אני סבורה שיש הבדלים מהותיים בין ההתייחסות החינוכית ליום הזיכרון לשואה לבין ההתייחסות החינוכית ליום הזיכרון לחללי מערכות ישראל וקורבנות פעולות האיבה, בחינוך לגיל הרך.

יום הזיכרון לשואה מיייצג אירוע היסטורי טראומטי השייך לעבר. אני חושבת שמדובר באירוע כל כך  חריג וקשה  שצובע את האנושות בצבעים קודרים,  שבאופן חריג יש לעשות הכל שהילדים בצעירים לא יצטרכו  לנסות להבין אותו, ולהתמודד עם השלכותיו. אנחנו יכולים להרשות לעצמנו להמתין עם תיווך השואה לילדים לגילים בוגרים, משום שמדובר באירוע שהסתיים זה מכבר ואין דחיפות שילדים צעירים יתעמקו בו.

לגבי יום הזיכרון, אני חושבת שחשוב שילדים יבינו שאנחנו זוכרים את אלו שנהרגו בפעולות מלחמתיות למען כולנו, במיוחד במצבים שבהם לחלק מהילדים הלומדים באותה מסגרת חינוך נגיעה אישית לנושא. עצוב להכיר בכך שכחלק מהקיום האנושי, אחת הדרכים הלא נדירות להתמודד עם קונפליקטים היא באמצעות מלחמות. מלחמות זה משהו שילדים יכולים להבין ביתר קלות בהשוואה לשואה. חשוב לדעתי לחנך לכך שיש מחיר כבד למלחמות, שיש דרכים חלופיות להתמודד עם סכסוכים ושקהילות זוכרות את אלו שנפגעו כחלק מקהילותיהם ולמענן. חיילים וחיילות שנהרגו בקרבות כחלק ממלחמות, או כחלק ממבצעים או כחלק מתאונות מבצעיות עשו זאת כחלק משירותם הצבאי או המשטרתי. אני כוללת ברשימה זו גם חיילים שמותם אינו עטור תהילה במיוחד אבל שילמו בחייהם על הקושי הנפשי להתמודד עם השירות הצבאי המתחייב מהמיקום הגיאו-פוליטי ומהמצב הביטחוני של מדינת ישראל. יש לזכור שבמערכת החינוך לומדות ולומדים ילדות וילדים שעשוי להיות קשר לחיילים ולחיילות שנהרגו בקרבות לצד חיילים, חיילות ואזרחים שנברגו בנסיבות אחרות שאינן מזכות את הקורבנות בתהילה כלשהי. אלו וגם אלו זקוקים לחיבוק והגנה מצד מערכת החינוך.

קל יותר  לילדים להבין מהי משמעותה של מלחמה, על מחיריה הקשים מנשוא, מאשר להבין ניסיון שיטתי להכחיד עם שלם מעל פני האדמה ממניעים גזעניים.  מנגד, הקושי של כולנו עם ציון יום הזיכרון, מתמקד בעובדה הכואבת שרשימת החללים בה היא רשימה פתוחה אליה מוסיפים ומצטרפים מידי שנה שמות חדשים . כיוון שהחל  משנת 1998, יום הזיכרון כולל גם התייחסות לקרבנות פעולות האיבה(הטרור), משמעות יום הזיכרון, והרשימה הפתוחה שאותה ציינתי, היא שכל אחת ואחד מאיתנו  והאנשים הקרובים והיקרים לנו עשויים להיות חלק מהרשימה הזו.  ואכן,  במעונות היום, בגני הילדים ובבתי הספר מצויים ילדים שאיבדו אדם קרוב; באותן מסגרות מצויות מטפלות, גננות, מורות, מנהלות שאחד מקרוביהם נפגע. עבור אותם אנשים יום הזיכרון הוא יום זיכרון אישי שבו מתמודדים בנוסף עם ההתמודדות היומיומיומית שהם חווים, עם שכול ואובדן קולקטיבי. תלמידים בבתי ספר עשויים לככב ברשימת הקרבנות. נזכור גם שעם נפגעי המלחמות ופעולות האיבה נמנים יהודים ולא יהודים כאחד. חלק מהלא יהודים נמנים עם חיילים או שוטרים שנהרגו וחלק אחר הוא קרבנות של פעולות איבה. עם מעט הכתבות בנושא יום הזיכרון מצאתי כתבה במאקו מלפני כמה שנים , כתבה בשם אמא, מה זה יום הזיכרון?, ובה המלצות של פסיכולוגיות איך להשיב לילדים בנושא. ראו גם את הנחיות האגף הקדם-יסודי לגבי ציון יום הזיכרון בגני הילדים(מאת אורה גולדהירש).

אחד הקשיים נוגע לקושי בהתמודדות אנשים בכלל וילדים בגיל הרך בפרט עם המוות

הקושי בהתמודדות עם יום הזיכרון קשור במקרה זה במפגש המאיים עם דיבורים על המוות. נדרשתי לסוגיה זו בפוסט אחר בחודש מרץ 2016 עקב ציון יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל שמקום קבורתם לא נודע. אתייחס בהמשך בקצרה להיבטים שקשורים להבנת המוות על ידי ילדים בגילים שונים.

על הבנת המוות בכלל ואצל ילדים בפרט

דיבור ואפילו חשיבה על המוות גורמים לכולנו סוג של אי נוחות. וזאת כנראה בשל התובנה שמדובר בתהליך הכרחי-בכך שכל אחת ואחד מאיתנו יגיע לתחנה הסופית הזו. חלק מהקושי עבור חלק מאיתנו הוא לקבל את  העובדה שמוות הוא חלק מהחיים עצמם. עבור  המבוגרים יותר מבינינו ,יש במפתיע השלמה עם הכרחיות המוות אבל יש לעתים אי השלמה עם החיים עצמם שחיינו, ושאותם אי אפשר בדיעבד לתקן. חלק אחר מאיתנו חושש ממחלות שמתלוות לסוף החיים וחושש לא ליפול לנטל. אבל חשוב שכשאנחנו מנסים להבין את המוות ננסה להבין אותו גם מהפרספקטיבה של הזולת. במקרה הילדים הכרחי שננסה  להבין איך הם מבינים את המוות.

מושג המוות מורכב למעשה מכמה מושגי-משנה שבלעדיהם הבנת המוות של הילדים איננה "בוגרת". מושגים אלו קשורים להבנה המוות כתופעה ביולוגית מדעית. מחקרים מראים שרוב הילדים בני השבע מבינים את ארבעת הרכיבים של מושג המוות בדומה למבוגרים(דהיינו שהמוות הוא אוניברסאלי ומאפיין כל גוף חי; שהמוות הוא בלתי הפיך ונגרם על ידי תהליכי הזדקנות, מחלות וכו' שפירוש המוות כרוך בהפסקה מוחלטת של כל הפונקציות הביולוגיות(האדם המת איננו נושם, הולך, אוכל וכו).

על כן ארבעת מושגי המשנה הבאים נכללים בהבנת מושג המוות:

  • אוניברסאליות
  • חוסר הפיכות-סופיות
  • חוסר פונקציונאליות
  • סיבתיות

מציעה מאמר מצוין מתורגם מאנגלית על האופן שבו תופסים ילדים צעירים את המוות "תפיסת המוות אצל ילדים צעירים רכיבים והתפתחות"; אותו מאמר מתורגם חלקית וממסוכם בעברית באתר "גיל רך", במדור  מאמרים תפיסת המוות אתר גיל רך

מהמאמר הזה אנחנו מבינים שילדים צעירים(בגיל הגן) אינם בהכרח תופסים את המוות כ"דבר" אוניברסאלי שיחול על כל גוף חי והם אינם מקבלים את העובדה שהמוות יחול במוקדם או במאוחר על כל אחד ואחת מאיתנו. יתרה מזו, הם אינם מבינים שהעתוי של המוות איננו בשליטתנו ויש בו מן האי וודאות. הם נוטים להבין קודם שהמוות יחול על אנשים אחרים ורק לבסוף שהמוות יחול גם עליהם עצמם. חשוב שנבין אפוא ששאלות המוות שלילדים בגיל הגן הן מצד אחד חקרניות(איך נראה ומרגיש אדם מת?-כמו שהם שואלים מה קרה ללימון הרקוב?), ומצד שני דאגתם נתונה לשאלה מי יטפל בהם. ולכן חשוב שבהתייחסותנו לשאלותיהם ניתן מענה לשאלה הלא נשאלת באופן ישיר :"מי מטפל בילדים הקטנים של אדם שמת?"

ילדים בגיל הגן נוטים לעתים לראות את המוות כתהליך הפיך. באחת השיחות בגן ילדים שמעתי ילדה שהציעה אחרי שהגננת הסבירה בעצב לכל ילדי הגן  על מותו של אבא של אחד הילדים  ממחלת הסרטן , שהאבא(המת) ישתה מיץ תפוזים כדי שיבירא ויחיה. אי הבנה זו מהווה עבור הילדים סוג של גורם חוסן בהתמודדות עם מות קרובים כי יש להם את האמונה הפנימית שלהם שהמת יחזור. ובכל אופן חשוב שהמבוגרים בסביבתם של הילדים יציינו שמדובר בתהליך בלתי הפיך שהמת לא יחזור ותמיד יצרף את המשפט שהילדים הקטנים יטופלו על ידי בני משפחה קרובים אחרים.

ילדים בגיל הגן לא יבינו קרוב לוודאי שהמוות כרוך בהפסקת פעולות ביולוגיות: כגון הפסקת נשימה, הפסקת הפעולה של הלב, אי היכולת לאכול, לזוז, לישון. נמצא גם שילדים יבינו הפסקה של פעולות חיצוניות(כגון לאכול וללכת) לפני שיבינו הפסקה של פעולות פנימיות(לנשום, פעולות הלב וכו').

ילדים בגיל הגן אינם מבינים לרוב את סיבת המוות ככשל של תהליכים ביולוגיים . הם נוטים לספק סיבות לא  "מדויקות" כגון התנהגות לא טובה של מישהו, כעס. חשוב מאוד להקשיב לפרשנויות אלו של הילדים לגבי הסיבות של המוות כי לעתים ילדים מאשימים את עצמם במוות של קרוב משפחה ואת העיוות הזה הכרחי לתקן.

על התמודדות עם אבל ואובדן אצל ילדים ומתבגרים אפשר למצוא התייחסות במאמרה המצוין של רונית שלו באתרפסיכולוגיה עברית.

ילדים כמו המבוגרים מתאבלים על אובדן. הדבר העיקרי שכנראה מבדיל בין אבל של מבוגרים לבין אבל של ילדים הוא תלותם של הילדים במשענת שמספקים המבוגרים בחייהם כדי להתמודד עם האבל. על כן בצדק רב מצוין במאמר שילדים לעתים קרובות אינם מקבלים מספיק הכרה באבל שהם חווים ותמיכה בהתמודדותם איתו. ציטוט מתוך מאמרה של שלו.

איך נתמוך בהתמודדות הילדים עם נושא המוות ?

 אני חושבת שהדרך לתווך לילדים מצבים רגישים כגון המוות, היא דרך הקשבה לשאלותיהם והתייחסות אליהן ולא דרך הרצאות ו"מסירת אינפורמציה" טכנית וחד סטרית(חד סטרית מהכיוון שלנו לכיוונם של הילדים). האופן שבו  משיבים לשאלותיהם של הילדים תלוי  בהבנת מאפיינים מרכזיים של התפתחותם לרבות הבנת מושג המוות, בעמדות של המבוגרים(הורים וצוותי גנים) לגבי נושא המוות והאובדן ובתפיסותיהם כיצד מחנכים ילדים בנושא, כמו גם בעומס הרגשי של הילדים והמשפחות.

על כן חשוב שנהיה ערניים מאוד בכלל וסביב ימי הזיכרון בפרט לאמירות, שאלות, סימני מצוקה של הילדים. שאלות שנוגעות למוות ולזיכרון עשויות להופיע לפני ואחרי יום הזיכרון עצמו. נתבונן במשחק החופשי, בציורים של הילדים; נתעניין במיוחד במשחק הסוציו דרמטי של הילדים.

בתשובות שניתן לילדים בנושא המוות נשיב באופן ענייני, נגיד את האמת אבל לא את כל האמת. לא נדבר על המוות ולא נפתח דיון עם הילדים בשיעורים פרונטאליים או במליאת הגן. שיחות במליאה או במסגרת שיעורים פרונטאליים עלולות להותיר חלק מהילדים עם מצוקות, אי הבנות שכגננות ומורות לא נדע עליהן ולא נספק את התמיכה הנדרשת לילדים שזקוקים לתמיכה זו.

אציין גם שחשוב  בעיניי שנבחין בהתייחסות לילדים הנמצאים במעגל הקרוב של אדם שמת ובמקרה של יום הזיכרון ובכלל,  לבין ילדים בגיל הגן וכיתות א-ב שהנושא של המוות  מעסיק אותם אבל לא נגע בהם אישית בשנות חייהם הקצרות.

מה בעיניי חשוב שנעשה במסגרות החינוך לגיל הרך?

באופן כללי אני רואה פעולות של מחנכות של והורים שתורמים להגברת המודעות לקיומו של יום הזיכרון, סוג של פעולה מחסנת עבור ילדים, ילדות ומבוגרים להתמודדות עתידית אפשרית עם השלכות של מלחמות, פיגועים או תאונות מבצעיות.

היערכות טובה בעיניי כוללת היכרות מעמיקה עם הילדים בגן וניסיון לדעת מי הילדים בכל גן או כיתה שבמשפחתם קרובים שנפלו במערכות ישראל או נפגעו בפעולות איבה. חשוב לבדוק עם  הורי הילדים את הרקע למותם של קרובי המשפחה ומה  לפי הבנתם של ההורים ידוע לילדים על אותם מקרים(קורה לעתים קרובות שילדים יודעים יותר ושונה על אירועים משפחתיים טראגיים משההורים משערים).

זאת ועוד, מנהלת גן או מחנכת כיתה צריכות לדעתי לדעת מהו הרקע של אנשי הצוות והרגישויות שלהם בנושא.

מקרים שבהם ישנם ילדים ו/או אנשי צוות שלהם נגיעה אישית לנושא הזיכרון מצריכים לדעתי טיפול  רגיש וממושך יותר מאשר טיפול ביום זה במקרים שבהם אין לאנשים הנמצאים במסגרת החינוך  נגיעה אישית לנושא.

אם מדובר בילדים שנושא יום הזיכרון נוגע להם אישית, חשוב לשבת איתם ביחידות עם וללא ההורים ולהבין מה הם יודעים על הנושא ולהכין אותם לקראת ההתרחשויות המתוכננות בגן ביום הזיכרון. ילדים אלו עשויים אולי להיות שותפים להכנות כאלו ואחרות של הגננת או המורה(כגון תליית שלטים; צילומים וכו'). הכרחי לא להפתיע ילדים שנושא הזיכרון לבני משפחה רלוונטי למשפחותיהם בפעולות חינוכיות שאליהן הן לא הוכנו מראש. יש בעיניי חשיבות עליונה לסוג כזה של הכנה אישית מותאמת.

אם מדובר  בחברות וחברי צוות שלהם נגיעה ליום הזיכרון חשוב לשוחח איתם ולבדוק את האופן שבו ניתן להקל עליהם באותו יום ולתאם תגובות רגשיות מתונות ביום זה מול הילדים.

מסתבר שלילדים עם הפרעות קשב וריכוז קשה במיוחד "לאסוף את עצמם" כדי להשתתף בצורה "נאותה" בטקסים. המתח שבו הם מצויים עקב מאמציהם לשלוט בעצמם עשוי להוביל כפי שאפשר לראות בעדויות של הוריהם לתגובה שנחשבת לבלתי הולמת(צחוק) או לקשיים רבים אחרי הטקס. הצחוק של אחדים מהילדים מתפרש על ידי הסביבה כזלזול, ובנוסף לקשיים שהם חווים בזמן הטקס עצמו, הם "זוכים" להתייחסות משפילה ומענישה שמקשה עליהם עוד יותר.

אם מבקשים לדעת מה יודעים הילדים על יום הזיכרון ולהשיב על שאלותיהם כדאי להציע שילדים במהלך הימים שקודמים ליום הזיכרון ישאלו שאלות שעליהן הם מבקשים תשובות-שאלות שיתועדו באמצעות ציור ורישומים של הילדים עצמם או הכתבות להורים או לאנשי צוות. ניתן לאגור שאלות אלו בתיבה שתיבדק על ידי הגננת או המורה ותאפשר לה להתכונן למתן תשובות לילדים ולהחלטה על המסגרת ההולמת למתן התשובות לילדים. נציע לילדים לחשוב על שאלות שהם מבקשים לשאול על יום הזיכרון, לצייר, לרשום  או להכתיב את שאלותיהם ולהניח אותם בתיבה שתונח לשם כך במקום מוסכם בגן או בכיתה.

תוצאת תמונה עבור תיבת מכתבים

באשר לטקסים, דעתי היא שילדים צעירים אינם מבינים במיוחד את משמעותם. התפרצות הרגשות בטקסים בית ספריים בשל  עדויות , קטעי ספרות שמתחברים לזכרונות אישיים של מארגנים ושמתתפים עלולה לגרום לילדים צעירים לחששות. עבור מבוגרים טקסים עשויים לתרום להרגשת ה"ביחד" הקהילתית אבל עבור ילדים הטקסים עלולים להישאר כאמור חסרי פשר.

בכל מקרה יש להכין את הילדים לקראת הצפירה ולציין שמדובר בדרך לזכור אנשים שמתו במלחמות למען המדינה. נקפיד גם להזכיר לילדים את ההבדל בין צפירה ולאזעקה. נתמוך במיוחד בילדים שהיכרותנו המוקדמת איתם מביאה אותנו לידי הערכה שמסיבה כזו או אחרת הם זקוקים לקרבתנו ולתמיכתנו יותר מאשר ילדים אחרים.

אם אנחנו מבקשים למנף את נושא הזיכרון, ולחברו לעצמאות המדינה ולהרגשה של שייכות וקהילתיות-יש לתת לכך את הדעת זמן רב לפני יום הזיכרון. אז הילדים עשויים ללמוד במסגרת פרויקטים על דרך ההתפתחות של מקום מגוריהם. על ההיסטוריה שלו. על האנשים שתרמו ואולי נלחמו ונפלו כחלק מבניית העיר, הקיבוץ או הכפר שבהם הם חיים. פרויקטים מעניינים כאלו עשויים להימשך מספר שבועות. ניתן גם ללמוד לפני ומייד אחרי יום הזיכרון על מדליקי המשואות באותה שנה ו/או על פעילותם של חתני וכלות פרס ישראל-כל זאת על מנת להדגיש את העשייה המשמעותית הנעשית במדינה ולספק השראה לילדים לסוג כזו של פעילות מדעית וציבורית.

ספרי ילדים רלוונטיים

לילדים החל מכיתה ב', ג' אני ממליצה על הספר המופלא חיית החושך מאת אורי אורלב. זוכרת שקראתי את הספר במשך כמה ימים עם בתי הבכורה כשהייתה בכיתה ב' או ג'. ספר קלאסי זה שהוא ספר הילדים הראשון של אורי אורלב, שיצא לאור בשנת 1976, מספר ברגישות, מתוך הפרספקטיבה של הילד אסף על הפחד שלו מחושך . עוד מסופר בספר על כך שאביו שנהרג במלחמת יום כיפור, הספיק ללמד אותו לפני מותו איך להתמודד עם חיית החושך: הוא לימד אותו לסנוור את חיית החושך, להאיר אותה.  אסף הצליח להתמודד עם חיית החושך ויתרה מזו להתיידד איתה ולהיעזר בה בהתמודדות  עם אובדן אביו במלחמה, עם השכול ועם לידתה של אחות חדשה שהצטרפה למשפחה.

ספר נוסף, שמתמקד באופן כללי בערכים אנטי מלחמתיים, שמציג אפשרות שנראית אוטופית לחלק מאיתנו, של ויתור עקרוני על אימוץ מלחמות כפתרון לסכסוכים, ושאני ממליצה עליו בחום(מתאים לקריאה בכל ימות השנה) הוא הספר המנצחים מאת דיויד מקי(כתב ואייר את הספר)  ובו משל חכם ומלא הומור על גנרל כל יכול שרצה לכבוש את העולם. הוא כבש בכוח הזרוע ארצות רבות עד שהגיע עם חייליו לארץ קטנה ורחוקה, נטולת צבא שתושביה התעקשו לא להילחם. הגנרל נאלץ להבין שהכובשים אינם תמיד החזקים. שמו של הספר באנגלית הוא:" -The Conquerors- הכובשים).

הוסף לסל את המנצחים / דיויד מקיו

על סמלי מדינה(סמלים בכלל), קישוט ויצירה ועל ההבדלים ביניהם

אחד העיסוקים המרכזיים בגן הילדים כל ימות השנה וגם סביב החגים הוא עיסוק ביצירה חזותית באמצעות ציור, פיסול וכו'. בשל הסמיכות של יום הזיכרון ליום העצמאות עיקר העיסוק ה"יצירתי" בימים שקודמים לימים אלו עוסק ביום העצמאות. חלק מהלמידה שקשורה ביום העצמאות קשורה להכרת סמלי המדינה:

עם סמלי המדינה נמנים מנורה וענפי זית ודגל מדינת ישראל.

ילדים בבתי ספר ובגנים  חשופים לסמלי המדינה כל ימות השנה באמצעות פינות הלאום המצויות במסגרות החינוך. לקראת יום העצמאות עוסקים במסגרות אלו בקישוט הגן ובית הספר בדגלי המדינה וכידוע צבעי הדגל הם כחול ולבן. פעולות אלו הן חלק מהסוציאליזציה הלאומית של ילדי הגן ובית הספר והיכרות ותליית הדגלים משלבות בפעולות האלו במדינה ויש לומר ילדים עוסקים בכך לרוב בשמחה רבה.

אלא שחשוב ביותר שמחנכות תבנה שצביעת דפי עבודה ושבלונות של דגלים איננה כלל עבודת יצירה. פעולה זו עשויה אולי להעמיק את היכרות הילדים עם הסמלי המדינה, אבל אין בה כלל ביטוי להבעה עצמית.

כדי לעודד את הילדים לעסוק בהכנת דגלים וגם לדעתי כסוג של הרגל שלא רבים נותנים את הדעת למשמעותו, נהוג להציע לילדי הגן (וכיתות א' ב') רק שני צבעים לעבודות "יצירה" בתקופה זו: כחול ולבן. נוהג זה מגביל לדעתי את האפשרות שילדים יביעו את רעיונותיהם ורגשותיהם סביב יום הזיכרון, יום העצמאות ובכלל.

אם אכן רוצים לעסוק ביצירה-דבר שבעיניי חשוב מאוד, חשוב להציע לילדים את כל החומרים ואת כל הצבעים העומדים לרשות הגן. יתרה מזו ככל שננחה את הילדים פחות מה לצייר כך  גם תינתן לילדים אפשרות להביע את עצמם, ולנו תהיה הזדמנות להבין מה מבינים ומרגישים הילדים בנוגע לאירועים שמעסיקים אותם.

לשם כך חשוב שנזכור ששאנחנו כמחנכים מציגים תכנים לפי סדר כרונולוגי נתון-לפי תאריכי ציון האירועים בעולם ה"ממשי". התודעה של הילדים עם זאת, איננה מחויבת לסדר הגשת הדברים שאנחנו בחרנו להציג. יתרה מזו ארגון הידע שלהם איננו בהכרח תואם את ארגון הידע בתודעה של המחנכים בספר לימוד או אתר רשמי כלשהו. חשוב שמחנכים שנדע מה הרשמים שהותירו אירועים משמעותיים לרוב קשים על תודעת הילדים. לכן חשוב כל כך לא להגביל  או לנסות להנחות את היצירה שלהם.

להבדיל מקישוט שאיננו לוקח זמן רב והוא חיצוני לתודעה, העיסוק ביצירה מפתח את הילדים ומעשיר את הגן. התבוננות מתעניינת ביצירות הילדים תעשיר אותנו כמחנכים ותעמיק את היכרותנו עם הילדים עצמם. לכן חשוב כל כך להבחין בין קישוט ליצירה.

אביא כדוגמה את התייחסותו של הילד נחום(שם בדוי) לציור שצייר ספונטאנית ביום השואה בשתי נקודות זמן. ביום השואה עצמו(של שנת 2015) ופרשנותו לאותו ציור ממש ארבעה חודשים מאוחר יותר ביולי 2015. הציורים לקוחים מעבודה של הגננת של נחום, חגית בן ליש שכתבה פרויקט חשוב על האופן שבו תופסים ילדי גן חובה את נושא הזיכרון.

ציור נחום יום השואה.pngביום השואה נחום אמר ש"ציירתי על המלחמותהסמל של הרעים זה מגן ועוד אות בכתב יד או באו דוהסמל של הטוביםמגן דויד".

על אותו ציור עצמו הוא אמר ביולי 2015 שצייר "את מלחמת השחרור.שהם עצובים במלחמה והיהודים נצחו ושהרבה מתו". הציור קיבל את הכותרת ":"מלחמת השחרור של ישראל".

מדוגמאות אלו ניתן ללמוד שאפשור של בחירה של צבעים, וגן שמעודד ציור חופשי, מאפשרים הבעה של הילד ומזמנים למבוגרים הצצה לתודעתם של הילדים. ניתן גם לראות שפרשנות אותו ציור עצמו משתנה במהלך החודשים שחלפו מיום השואה עד הקיץ. אף שהציור צויר ביום השואה, ציור זה קיבל ביולי את הכותרת "מלחמת העצמאות של ישראל". ניתן לנחש שהאירועים הקשים מופנמים בתודעת הילדים לאו דווקא לפי הסדר ההיסטורי הכרונולוגי. ועל מנת לא לחשוב שנחום שקוע בהכרח בעצב  כל הזמן הזה, ניתן לראות ציור  שצייר ביולי בזיקה לקריאת הספר "למה לנפתלי קוראים נפתלי" מאת אלונה פרנקל.

נחום כדור הארץ שלום

בהזדמנות זו נחום צייר את כדור הארץ שמסביבו אנשים נותנים ידיים וקרא לציור שלו "שלום" .

נסו להשוות יצירות חופשיות אלו לשבלונה צבועה בכחול לבן ולחשוב מהו הערך החינוכי של הציור החופשי לעומת הצביעה הטכנת בצבעי כחול לבן.

לסיכום

בפוסט זה התייחסתי למספר סוגיות שקשורות לציון יום הזיכרון לחללי הצבא ולנפגעי פעולות האיבה במסגרות חינוך לגיל הרך. הדגשתי את הצורך בבניית בסיס של אמון עם הורי הילדים והיכרות עם הרקע והתגובות של הילדים על מנת לאפשר לכל הילדים, גם לאלו עם מעורבות אישית בנושא, להשתתף בנעשה ביום הזיכרון במסגרות החינוך מתוך תחושה של ביטחון ושייכות. ציינתי בפוסט זה, שעלינו לקחת בחשבון גם מעורבות אישית של אנשי צוות ודרכי תגובה שלהם בשעה שמתכננים את העשייה החינוכית לקראת ובימי הזיכרון. הדגשתי את החשיבות של הקשבה לילדים והתייחסות לשאלותיהם. כל זאת לצד אפשור ועידוד של הבעה יצירתית חופשית. יצירותיהם של הילדים עשויות לספק אשנב לנפש שלהם. לצד כל אלו התייחסתי לכך שחשוב להימנע  משיעורים פרונטאליים שמתמקדים בנושאים טעונים רגשית. נושאים כאלו חייבים להיות נידונים בקבוצות קטנות ומונחות אשר תאפשרנה השמעת קולותיהם של כל הילדים ובמקביל תאפשרנה לגננות או למורות לזהות קשיים של ילדים ולטפל בהם. כמו כן, התייחסתי לכך שלטעמי השתתפות בטקסים איננה מומלצת לילדי גן ולילדים שלומדים בכיתות א' וב'.

להכיר רגישויות של ילדים לקראת יום הזיכרון-לבנות בסיס בטוח לכל ילדי הגן והכיתה ביום זה ובכלל

ביום ה' בשבוע הבא, ג' באייר (בשנת תשע"ח הוקדם הציון של ימי הזיכרון והעצמאות כדי שיום העצמאות לא יחול ביום ו') מציינת מדינת ישראל את יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ולנפגעי פעולות האיבה(להלן יום הזיכרון). ילדים בכל מערכת החינוך שותפים לציון יום הזיכרון. שתי צפירות זיכרון משולבות ביום זה: בערב יום הזיכרון ובבוקר של יום הזיכרון.פוסט זה הוא ברובו שחזור של פוסט ראשוני שכתבתי בשנת 2016 ועודכן בשנת 2017 לקראת יום  הזיכרון .

תוצאת תמונה עבור יום הזיכרון תשע"ח

הפוסט כולל התייחסות לנושאים הבאים:

  • בניית קשר של אמון ובסיס של מוגנות רגשית
  • על משמעות יום הזיכרון
  • על מיעוט ההתייחסות לדרכי התמודדות עם יום הזיכרון במערכת החינוך לגיל הרך
  • על קשיים בהתמודדות עם המוות
  • מה חשוב שנעשה במסגרות חינוך לגיל הרך ?
  • ספרי ילדים רלוונטיים
  • חשיבות האפשור והעידוד של הבעה יצירתית חופשית לפני, במהלך ואחרי ימי הזיכרון

 

בניית קשר של אמון ובסיס של מוגנות רגשית

ציון יום הזיכרון מאפשר להתייחד עם קרבנות המלחמות ופעולות האיבה שהיו חלק מההיסטוריה של מדינת ישראל. זהו יום חשוב ומרכזי לציבוריות הישראלית והזדמנות לתת משמעות לאובדן שכל כך הרבה משפחות חוות במדינת ישראל.  71 משפחות נוספו למשפחת השכול בשנה האחרונה. יש לזכור שבגנים ובבתי ספר נמצאים ילדים וילדות שהרקע המשפחתי האישי שלהם עשוי להפוך אותם לפגיעים במפגש עם תכנים וטקסים הנהוגים ביום זה.  הנחיות משרד החינוך מעודדות את צוותי הגנים ובתי הספר לתת את הדעת לרגישויות אלו. נשאלת השאלה מה באמת נעשה בכל גן וכיתה, כל שנה, על מנת שכל ילד וילדה ירגישו שרואים אותם, מבינים אותם, ושבית הספר והגן הם מקומות שמספקים תחושה של מוגנות?

החלטתי להתייחס לסוגיית ההתאמה של העשייה החינוכית בימי הזיכרון  לרגישויות של ילדים, בעקבות תגובה נוגעת ללב של אם לילד בן עשר, אשת חינוך בעצמה, לפוסט שכתבתי אשתקד לקראת יום הזיכרון. אם זו החליטה להשאיר את בנה בן העשר  בבית  ביום הזיכרון בשל חשש שבנה ייפגע מהנעשה בבית הספר. ככל שבדקתי גיליתי שבכל שנה ישנם הורים שמחליטים לא לשלוח את ילדיהם לגן או לבית הספר בימי הזיכרון לשואה ולחללי מערכות ישראל. משמעות הדבר שמערכת החינוך לא הצליחה במקרים אלו לאפשר לילדים הרגשת מוגנות -ילדים שלכאורה במידה רבה למענם נעשה המאמץ הלאומי של טקסי הזיכרון.

אני חושבת שתפקידנו ליצור תנאים בגנים ובבתי ספר שהילדים ירגישו מוגנים בהם ושההורים ירגישו שניתן לסמוך עלינו.  חשוב מאוד לבנות בסיס של אמון עם הורי הילדים כך שיסמכו על שיקול דעתנו בכלל, ובקבלת החלטות שנוגעות לניהול טקסי זיכרון כמו גם בהתנהלות בעת חירום. דהיינו, אני חושבת שמדובר בסוגיה של אמון בשיקול הדעת של המסגרת החנוכית ובקיום תקשורת פתוחה בין הורים לצוותי בתי הספר, יותר מאשר בסדרי טקסי הזיכרון עצמם.

כדי לבנות בסיס של אמון מסוג זה, וכדי לאפשר לילדים להרגיש מוגנים, הכרחי שכבר מתחילת שנת הלימודים תעשינה המחנכות כל מאמץ להכיר את הרקע המשפחתי והאישי של הילדים. יתרה מזו, חשוב שהורי הילדים ידעו זמן רב מראש איך מתנהלים חיי הגן ובית הספר סביב ימי הזיכרון. שיתוף ההורים במידע עשוי להביא להכנה מיטבית של ילדים עם רגישויות לקראת ימי הזיכרון בבית ובמסגרת החינוכית. חשוב גם להכניס שינויים בתוכנן של פעילויות על מנת להתאים אותן לרקע של הילדים. מחנכות צריכות לקבל הרשאה והנחיות מההורים לגבי מידע שניתן לשתף בו את יתר ילדי הגן והכיתה. ניתן גם (והדבר אכן נעשה לעתים) להזמין הורה   לכיתה לשתף בפרטי המקרה של משפחת הילד. בנוסף, חשוב ביותר  לבנות מערכת יחסים עם הילדים במסגרתה כל אחת ואחד מהם ירגיש חופשי להביע את רגשותיו ומחשבותיו ומנגד ירגיש שזכותו  להגדיר את היקף החשיפה. באוירה כזו לא יקשה על הילד להגיע לגן או לבית הספר בשעה שהוא יודע שהמחנכות קשובות לו ושיש מקום לסיפור ולרגשות שלו. הנאמר כאן מכוון בעצם לבניית בסיס רגשי חיובי בגן ובכיתה בכל ימות השנה. בניית תשתית רגשית תומכת בכל ימות השנה מאפשרת לרוב לצלוח בשלום גם את ימי הזיכרון למרות רגישויות משפחתיות.

על משמעות יום הזיכרון

פוסט זה בא להציף את משמעות ההתמודדות עם יום הזיכרון במסגרות חינוך לגיל הרך ולעורר למחשבה על צעדים שרצוי שיינקטו על ידי הצוות החינוכי כדי להביא להתמודדות "בריאה" עד כמה שאפשר עם יום זה וכדי לחסן מפני התמודדויות עתידיות אפשריות עבור האנשים הרבים המצויים במסגרות החינוך.

אזכיר שוב, שליום הזיכרון עשויה להיות משמעות אישית עבור מקצת הילדים המבקרים במסגרות החינוך,עבור משפחותיהם ולא פחות מכך עבור נשות הצוות החינוכי. בהתייחסויותיי להתמודדויות חינוכיות עם יום זה אני מביאה בחשבון: 

1. המציאות במדינת ישראל שבה מלחמות, מבצעים ומעשי איבה הם חלק מהקיום של אזרחי המדינה, בכלל זה של הילדים החיים בה והיות רשימת הנפגעים רשימה פתוחה;

2. הצרכים הרגשיים של הילדים הצעירים;

3. העובדה שבין האנשים ששכלו בני משפחה כחלק מפעולות מלחמתיות או מעשי איבה עשויים להיכלל בני משפחה של הילדים או של הצוות החינוכי;

4. חוסן נפשי שעשוי לצמוח לאנשים המעורבים מבניית הרגשה של קהילתיות שציון יום הזיכרון קשור בה.

על מיעוט ההתייחסות לדרכי התמודדות עם יום הזיכרון במערכת החינוך לגיל הרך

האמת היא שהרבה פחות נידון ונכתב על  המיוחד בציון יום הזיכרון בחינוך לגיל הרך ועל דרכי ההתמודדות של מחנכות וילדים צעירים עם יום זה, מאשר על ציון יום השואה. לראשונה התייחסתי בכתב בעצמי ליום זה בפוסט שכתבתי בבלוג זה ערב יום הזיכרון תשע"ו. ואכן לפני שנים אחדות ניגשה אליי סטודנטית להוראת הגיל הרך ושאלה מדוע במסגרת הכשרת הגננות והמורות לכיתות א-ב איננו מתייחסים מספיק להתמודדות עם יום הזיכרון במסגרות החינוך. לא היו לי תשובות טובות עבורה ואמרתי לה שנחשוב מה לעשות בנושא. לכאורה ההתייחסות ליום זה הרבה פחות שנויה במחלוקת בהשוואה להתייחסות מערכת החינוך לגיל הרך עם יום הזיכרון לשואה; ושוב לכאורה הכל אמור להיות ברור למחנכות בכל הקשור לציון יום זה במסגרות החינוך לגיל הרך. עם זאת, אני חושבת שיש מקום לתת את הדעת להתמודדויות של מחנכות, הורים וילדים בגיל הרך עם המשמעות והציון של יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל.

להבדיל מיום הזיכרון לשואה, שאני חושבת שאין להוביל את הילדים הצעירים להבנה מעמיקה לגבי משמעותה של השואה, בשל הרוע האנושי  החריג  והקשה להבנה שקשור בה, לגבי יום הזיכרון, אני חושבת שחשוב שילדים יבינו שאנחנו זוכרים את אלו שנהרגו בפעולות מלחמתיות למען כולנו, במיוחד במצבים שבהם לחלק מהילדים הלומדים באותה מסגרת חינוך נגיעה אישית לנושא. עצוב להכיר בכך שכחלק מהקיום האנושי, אחת הדרכים הלא נדירות להתמודד עם קונפליקטים היא באמצעות מלחמות. חשוב לדעתי לחנך לכך שיש מחיר כבד למלחמות, שיש דרכים חלופיות להתמודד עם סכסוכים ושקהילות זוכרות את אלו שנפגעו כחלק מקהילותיהם ולמענן. חיילים וחיילות שנהרגו בקרבות כחלק ממלחמות, או כחלק ממבצעים או כחלק מתאונות מבצעיות עשו זאת כחלק משירותם הצבאי או המשטרתי. אני כוללת ברשימה זו גם חיילים שמותם אינו עטור תהילה במיוחד אבל שילמו בחייהם על הקושי הנפשי להתמודד עם השירות הצבאי המתחייב מהמיקום הגיאו-פוליטי ומהמצב הביטחוני של מדינת ישראל.

קל יותר  לילדים להבין מהי משמעותה של מלחמה, על מחיריה הקשים מנשוא, מאשר להבין ניסיון שיטתי להכחיד עם שלם מעל פני האדמה ממניעים גזעניים.  מנגד, הקושי של כולנו עם ציון יום הזיכרון, מתמקד בעובדה הכואבת שרשימת החללים בה היא רשימה פתוחה אליה מוסיפים ומצטרפים מידי שנה שמות חדשים . כיוון שהחל  מסוף שנות ה-90 של המאה הקודמת, יום הזיכרון כולל גם התייחסות לקרבנות פעולות האיבה(הטרור), משמעות יום הזיכרון, והרשימה הפתוחה שאותה ציינתי היא שכל אחת ואחד מאיתנו  והאנשים הקרובים והיקרים לנו עשויים להיות חלק מהרשימה הזו.  ואכן,  במעונות היום, בגני הילדים ובבתי הספר מצויים ילדים שאיבדו אדם קרוב; באותן מסגרות מצויות מטפלות, גננות, מורות, מנהלות שאחד מקרוביהם נפגע. עבור אותם אנשים יום הזיכרון הוא יום זיכרון אישי שבו מתמודדים בנוסף עם ההתמודדות היומיומיומית שהם חווים, עם שכול ואובדן קולקטיבי. תלמידים בבתי ספר עשויים לככב ברשימת הקרבנות. נזכור גם שעם נפגעי המלחמות ופעולות האיבה נמנים יהודים ולא יהודים כאחד. חלק מהלא יהודים נמנים עם חיילים או שוטרים שנהרגו וחלק אחר הוא קרבנות של פעולות איבה. עם מעט הכתבות בנושא יום הזיכרון מצאתי כתבה במאקו מלפני כמה שנים , כתבה בשם אמא, מה זה יום הזיכרון?, ובה המלצות של פסיכולוגיות איך להשיב לילדים בנושא. ראו גם את הנחיות האגף הקדם-יסודי לגבי ציון יום הזיכרון בגני הילדים(מאת אורה גולדהירש).

אחד הקשיים נוגע לקושי בהתמודדות אנשים בכלל וילדים בגיל הרך בפרט עם המוות

הקושי בהתמודדות עם יום הזיכרון קשור במקרה זה במפגש המאיים עם דיבורים על המוות. נדרשתי לסוגיה זו בפוסט אחר בחודש מרץ 2016 עקב ציון יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל שמקום קבורתם לא נודע.

 אני חושבת שהדרך לתווך לילדים מצבים רגישים כגון המוות, היא דרך הקשבה לשאלותיהם והתייחסות אליהן ולא דרך הרצאות ו"מסירת אינפורמציה" טכנית וחד סטרית(חד סטרית מהכיוון שלנו לכיוונם של הילדים). האופן שבו  משיבים לשאלותיהם של הילדים תלוי  בהבנת מאפיינים מרכזיים של התפתחותם לרבות הבנת מושג המוות, בעמדות של המבוגרים(הורים וצוותי גנים) לגבי נושא המוות והאובדן ובתפיסותיהם כיצד מחנכים ילדים בנושא, כמו גם בעומס הרגשי של הילדים והמשפחות.

על כן חשוב שנהיה ערניים מאוד בכלל וסביב ימי הזיכרון בפרט לאמירות, שאלות, סימני מצוקה של הילדים. שאלות שנוגעות למוות ולזיכרון עשויות להופיע לפני ואחרי יום הזיכרון עצמו. נתבונן במשחק החופשי, בציורים של הילדים; נתעניין במיוחד במשחק הסוציו דרמטי של הילדים.

בתשובות שניתן לילדים בנושא המוות נשיב באופן ענייני, נגיד את האמת אבל לא את כל האמת. לא נדבר על המוות ולא נפתח דיון עם הילדים בשיעורים פרונטאליים או במליאת הגן. שיחות במליאה או במסגרת שיעורים פרונטאליים עלולות להותיר חלק מהילדים עם מצוקות, אי הבנות שכגננות ומורות לא נדע עליהן ולא נספק את התמיכה הנדרשת לילדים שזקוקים לתמיכה זו.

אציין גם שחשוב  בעיניי שנבחין בהתייחסות לילדים הנמצאים במעגל הקרוב של אדם שמת ובמקרה של יום הזיכרון ובכלל,  לבין ילדים בגיל הגן וכיתות א-ב שהנושא של המוות  מעסיק אותם אבל לא נגע בהם אישית בשנות חייהם הקצרות.

מה בעיניי חשוב שנעשה במסגרות החינוך לגיל הרך?

היערכות טובה בעיניי כוללת היכרות מעמיקה עם הילדים בגן וניסיון לדעת מי הילדים בכל גן או כיתה שבמשפחתם קרובים שנפלו במערכות ישראל או נפגעו בפעולות איבה. חשוב לבדוק עם  הורי הילדים את הרקע למותם של קרובי המשפחה ומה  לפי הבנתם של ההורים ידוע לילדים על אותם מקרים(קורה לעתים קרובות שילדים יודעים יותר ושונה על אירועים משפחתיים טראגיים משההורים משערים).

זאת ועוד, מנהלת גן או מחנכת כיתה צריכות לדעתי לדעת מהו הרקע של אנשי הצוות והרגישויות שלהם בנושא.

מקרים שבהם ישנם ילדים ו/או אנשי צוות שלהם נגיעה אישית לנושא הזיכרון מצריכים לדעתי טיפול  רגיש וממושך יותר מאשר טיפול ביום זה במקרים שבהם אין לאנשים הנמצאים במסגרת החינוך  נגיעה אישית לנושא.

אם מדובר בילדים שנושא יום הזיכרון נוגע להם אישית, חשוב לשבת איתם ביחידות עם וללא ההורים ולהבין מה הם יודעים על הנושא ולהכין אותם לקראת ההתרחשויות המתוכננות בגן ביום הזיכרון. ילדים אלו עשויים אולי להיות שותפים להכנות כאלו ואחרות של הגננת או המורה(כגון תליית שלטים; צילומים וכו').

אם מדובר  בחברות וחברי צוות שלהם נגיעה ליום הזיכרון חשוב לשוחח איתם ולבדוק את האופן שבו ניתן להקל עליהם באותו יום ולתאם תגובות רגשיות מתונות ביום זה מול הילדים.

מסתבר שלילדים עם הפרעות קשב וריכוז קשה במיוחד "לאסוף את עצמם" כדי להשתתף בצורה "נאותה" בטקסים. המתח שבו הם מצויים עקב מאמציהם לשלוט בעצמם עשוי להוביל כפי שאפשר לראות בעדויות של הוריהם לתגובה שנחשבת לבלתי הולמת(צחוק) או לקשיים רבים אחרי הטקס. הצחוק של אחדים מהילדים מתפרש על ידי הסביבה כזלזול, ובנוסף לקשיים שהם חווים בזמן הטקס עצמו, הם "זוכים" להתייחסות משפילה ומענישה שמקשה עליהם עוד יותר.

אם מבקשים לדעת מה יודעים הילדים על יום הזיכרון ולהשיב על שאלותיהם כדאי אולי להציע שילדים במהלך הימים שקודמים ליום הזיכרון ישאלו שאלות שעליהן הם מבקשים תשובות-שאלות שיתועדו באמצעות ציור ורישומים של הילדים עצמם או הכתבות להורים או לאנשי צוות. ניתן לאגור שאלות אלו בתיבה שתיבדק על ידי הגננת או המורה ותאפשר לה להתכונן למתן תשובות לילדים ולהחלטה על המסגרת ההולמת למתן התשובות לילדים. נציע לילדים לחשוב על שאלות שהם מבקשים לשאול על יום הזיכרון, לצייר, לרשום  או להכתיב את שאלותיהם ולהניח אותם בתיבה שתונח לשם כך במקום מוסכם בגן או בכיתה.

תוצאת תמונה עבור תיבת מכתבים

באשר לטקסים, דעתי היא שילדים צעירים אינם מבינים במיוחד את משמעותם. התפרצות הרגשות בטקסים בית ספריים בשל  עדויות , קטעי ספרות שמתחברים לזכרונות אישיים של מארגנים ושמתתפים עלולה לגרום לילדים צעירים לחששות. עבור מבוגרים טקסים עשויים לתרום להרגשת ה"ביחד" הקהילתית אבל עבור ילדים הטקסים עלולים להישאר כאמור חסרי פשר.

בכל מקרה יש להכין את הילדים לקראת הצפירה ולציין שמדובר בדרך לזכור אנשים שמתו במלחמות למען המדינה. נקפיד גם להזכיר לילדים את ההבדל בין צפירה ולאזעקה. נתמוך במיוחד בילדים שהיכרותנו המוקדמת איתם מביאה אותנו לידי הערכה שמסיבה כזו או אחרת הם זקוקים לקרבתנו ולתמיכתנו יותר מאשר ילדים אחרים.

אם אנחנו מבקשים למנף את נושא הזיכרון, ולחברו לעצמאות המדינה ולהרגשה של שייכות וקהילתיות-יש לתת לכך את הדעת זמן רב לפני יום הזיכרון. אז הילדים עשויים ללמוד במסגרת פרויקטים על דרך ההתפתחות של מקום מגוריהם. על ההיסטוריה שלו. על האנשים שתרמו ואולי נלחמו ונפלו כחלק מבניית העיר, הקיבוץ או הכפר שבהם הם חיים. פרויקטים מעניינים כאלו עשויים להימשך מספר שבועות.

ספרי ילדים רלוונטיים

לילדים החל מכיתה ב', ג' אני ממליצה על הספר המופלא חיית החושך מאת אורי אורלב. זוכרת שקראתי את הספר במשך כמה ימים לבתי הבכורה כשהייתה בכיתה ב' או ג'. ספר קלאסי זה שהוא ספר הילדים הראשון של אורי אורלב, שיצא לאור בשנת 1976, מספר ברגישות, מתוך הפרספקטיבה של הילד אסף על הפחד שלו מחושך . עוד מסופר בספר על כך שאביו שנהרג במלחמת יום כיפור, הספיק ללמד אותו לפני מותו איך להתמודד עם חיית החושך: הוא לימד אותו לסנוור את חיית החושך, להאיר אותה.  אסף הצליח להתמודד עם חיית החושך ויתרה מזו להתיידד איתה ולהיעזר בה בהתמודדות  עם אובדן אביו במלחמה, עם השכול ועם לידתה של אחות חדשה שהצטרפה למשפחה.

ספר נוסף, שמתמקד באופן כללי בערכים אנטי מלחמתיים, שמציג אפשרות שנראית אוטופית לחלק מאיתנו, של ויתור עקרוני על אימוץ מלחמות כפתרון לסכסוכים, ושאני ממליצה עליו בחום(מתאים לקריאה בכל ימות השנה) הוא הספר המנצחים מאת דיויד מקי(כתב ואייר את הספר)  ובו משל חכם ומלא הומור על גנרל כל יכול שרצה לכבוש את העולם. הוא כבש בכוח הזרוע ארצות רבות עד שהגיע עם חייליו לארץ קטנה ורחוקה, נטולת צבא שתושביה התעקשו לא להילחם. הגנרל נאלץ להבין שהכובשים אינם תמיד החזקים. שמו של הספר באנגלית הוא:" -The Conquerors- הכובשים).

הוסף לסל את המנצחים / דיויד מקיו

על סמלי מדינה(סמלים בכלל), קישוט ויצירה ועל ההבדלים ביניהם

אחד העיסוקים המרכזיים בגן הילדים כל ימות השנה וגם סביב החגים הוא עיסוק ביצירה חזותית באמצעות ציור, פיסול וכו'. בשל הסמיכות של יום הזיכרון ליום העצמאות עיקר העיסוק ה"יצירתי" בימים שקודמים לימים אלו עוסק ביום העצמאות. חלק מהלמידה שקשורה ביום העצמאות קשורה להכרת סמלי המדינה:

עם סמלי המדינה נמנים מנורה וענפי זית ודגל מדינת ישראל.

ילדים בבתי ספר ובגנים  חשופים לסמלי המדינה כל ימות השנה באמצעות פינות הלאום המצויות במסגרות החינוך. לקראת יום העצמאות עוסקים במסגרות אלו בקישוט הגן ובית הספר בדגלי המדינה וכידוע צבעי הדגל הם כחול ולבן. פעולות אלו הן חלק מהסוציאליזציה הלאומית של ילדי הגן ובית הספר והיכרות ותליית הדגלים משלבות בפעולות האלו במדינה ויש לומר ילדים עוסקים בכך לרוב בשמחה רבה.

אלא שחשוב ביותר שמחנכות תבנה שצביעת דפי עבודה ושבלונות של דגלים איננה כלל עבודת יצירה. פעולה זו עשויה אולי להעמיק את היכרות הילדים עם הסמלי המדינה, אבל אין בה כלל ביטוי להבעה עצמית.

כדי לעודד את הילדים לעסוק בהכנת דגלים וגם לדעתי כסוג של הרגל שלא רבים נותנים את הדעת למשמעותו, נהוג להציע לילדי הגן (וכיתות א' ב') רק שני צבעים לעבודות "יצירה" בתקופה זו: כחול ולבן. נוהג זה מגביל לדעתי את האפשרות שילדים יביעו את רעיונותיהם ורגשותיהם סביב יום הזיכרון, יום העצמאות ובכלל.

אם אכן רוצים לעסוק ביצירה-דבר שבעיניי חשוב מאוד, חשוב להציע לילדים את כל החומרים ואת כל הצבעים העומדים לרשות הגן. יתרה מזו ככל שננחה את הילדים פחות מה לצייר כך  גם תינתן לילדים אפשרות להביע את עצמם, ולנו תהיה הזדמנות להבין מה מבינים ומרגישים הילדים בנוגע לאירועים שמעסיקים אותם.

לשם כך חשוב שנזכור ששאנחנו כמחנכים מציגים תכנים לפי סדר כרונולוגי נתון-לפי תאריכי ציון האירועים בעולם ה"ממשי". התודעה של הילדים עם זאת, איננה מחויבת לסדר הגשת הדברים שאנחנו בחרנו להציג. יתרה מזו ארגון הידע שלהם איננו בהכרח תואם את ארגון הידע בתודעה של המחנכים בספר לימוד או אתר רשמי כלשהו. חשוב שמחנכים שנדע מה הרשמים שהותירו אירועים משמעותיים לרוב קשים על תודעת הילדים. לכן חשוב כל כך לא להגביל  או לנסות להנחות את היצירה שלהם.

להבדיל מקישוט שאיננו לוקח זמן רב והוא חיצוני לתודעה, העיסוק ביצירה מפתח את הילדים ומעשיר את הגן. התבוננות מתעניינת ביצירות הילדים תעשיר אותנו כמחנכים ותעמיק את היכרותנו עם הילדים עצמם. לכן חשוב כל כך להבחין בין קישוט ליצירה.

אביא כדוגמה את התייחסותו של הילד נחום(שם בדוי) לציור שצייר ספונטאנית ביום השואה בשתי נקודות זמן. ביום השואה עצמו(של שנת 2015) ופרשנותו לאותו ציור ממש ארבעה חודשים מאוחר יותר ביולי 2015. הציורים לקוחים מעבודה של הגננת של נחום, חגית בן ליש שכתבה פרויקט חשוב על האופן שבו תופסים ילדי גן חובה את נושא הזיכרון.

ציור נחום יום השואה.pngביום השואה נחום אמר ש"ציירתי על המלחמותהסמל של הרעים זה מגן ועוד אות בכתב יד או באו דוהסמל של הטוביםמגן דויד".

על אותו ציור עצמו הוא אמר ביולי 2015 שצייר "את מלחמת השחרור.שהם עצובים במלחמה והיהודים נצחו ושהרבה מתו". הציור קיבל את הכותרת ":"מלחמת השחרור של ישראל".

מדוגמאות אלו ניתן ללמוד שאפשור של בחירה של צבעים, וגן שמעודד ציור חופשי, מאפשרים הבעה של הילד ומזמנים למבוגרים הצצה לתודעתם של הילדים. ניתן גם לראות שפרשנות אותו ציור עצמו משתנה במהלך החודשים שחלפו מיום השואה עד הקיץ. אף שהציור צויר ביום השואה, ציור זה קיבל ביולי את הכותרת "מלחמת העצמאות של ישראל". ניתן לנחש שהאירועים הקשים מופנמים בתודעת הילדים לאו דווקא לפי הסדר ההיסטורי הכרונולוגי. ועל מנת לא לחשוב שנחום שקוע בהכרח בעצב  כל הזמן הזה, ניתן לראות ציור  שצייר ביולי בזיקה לקריאת הספר "למה לנפתלי קוראים נפתלי" מאת אלונה פרנקל.

נחום כדור הארץ שלום

בהזדמנות זו נחום צייר את כדור הארץ שמסביבו אנשים נותנים ידיים וקרא לציור שלו "שלום" .

נסו להשוות יצירות חופשיות אלו לשבלונה צבועה בכחול לבן ולחשוב מהו הערך החינוכי של הציור החופשי לעומת הצביעה הטכנת בצבעי כחול לבן.

לסיכום

בפוסט זה התייחסתי למספר סוגיות שקשורות לציון יום הזיכרון לחללי הצבא ולנפגעי פעולות האיבה במסגרות חינוך לגיל הרך. החלק החדש בפוסט נוגע לצורך בבניית בסיס של אמון עם הורי הילדים והיכרות עם הרקע והתגובות של הילדים על מנת לאפשר לכל הילדים, גם לאלו עם מעורבות אישית בנושא, להשתתף בנעשה ביום הזיכרון במסגרות החינוך מתוך תחושה של ביטחון ושייכות. ציינתי בפוסט זה, שעלינו לקחת בחשבון גם מעורבות אישית של אנשי צוות ודרכי תגובה שלהם בשעה שמתכננים את העשייה החינוכית לקראת ובימי הזיכרון. הדגשתי את החשיבות של הקשבה לילדים והתייחסות לשאלותיהם. כל זאת לצד אפשור ועידוד של הבעה יצירתית חופשית. יצירותיהם של הילדים עשויות לספק אשנב לנפש שלהם. לצד כל אלו התייחסתי לכך שחשוב להימנע  משיעורים פרונטאליים שמתמקדים בנושאים טעונים רגשית. נושאים כאלו חייבים להיות נידונים בקבוצות קטנות ומונחות אשר תאפשרנה השמעת קולותיהם של כל הילדים ובמקביל תאפשרנה לגננות או למורות לזהות קשיים של ילדים ולטפל בהם. כמו כן, התייחסתי לכך שלטעמי השתתפות בטקסים איננה מומלצת לילדי גן ולילדים שלומדים בכיתות א' וב'.