מה יכולות הגננות ללמוד מיחסי הכוח בין  ההורים לבית הספר?

בפוסט זה אני מפרסמת  את תקציר הרצאתה של פרופסור אודרי אדי-רקח, מבית הספר לחינוך באוניברסיטת תל-אביב ביום עיון  "להגדיר מחדש את הקשר הורים-גננות ומורים במאה ה -21 תקשורת עם הורים ככישור ליבה בהוראה ובהכשרת מורים", אשר התקיים במכללת לוינסקי לחינוך בתאריך 9.7.2018. התקציר נכתב על ידי פרופסור אדי-רקח בעקבות יום העיון ומצאתי לנכון לשתף  את ציבור הגננות, המורות והורי הילדים בממצאי המחקר שמוצג על ידי פרופ' אדי רקח שנערך עם הורים ומורים ולו השלכות ברורות לתקשורת המתקיימת בין גננות להורי הילדים המבקרים בגנים שלהם.

חשוב מאוד להתעמק בקריאת התקציר כמו גם במחקריה של פרופסור אודרי אדי-רקח כדי להתגבר על הנטיה של  חלק גדול מאינו לדבר על תקשורת עם הורים בהקשר הצר של האבחנה מעורבות לעומת התערבות כאילו הבחנה פשטנית זו תעזור לנו להבין את המציאות ולפתור את כל הבעיות.

מה יכולות הגננות ללמוד מיחסי הכוח בין  ההורים לבית הספר?

אודרי אדי-רקח

בית ספר לחינוך, אוניברסיטת תל-אביב

9 ליולי 2018

הרצאה במגרת יוo העיון: להגדיר מחדש את הקשר הורים-גננות ומורים במאה ה 21- תקשורת עם הורים ככישור ליבה בהוראה ובהכשרת מורים

המטרה של ההרצאה שניתנה ביום העיון :"להגדיר מחדש את הקשר הורים-גננות ומורים במאה ה 21- תקשורת עם הורים ככישור ליבה בהוראה ובהכשרת מורים", אשר התקיים במכללת לוינסקי ב9.7.2018, הייתה להתייחס לפער  בין  הורים למורים, ביחס למעורבות הורים. תחילה, הוצגה התייחסות להקשר החברתי ביחסי הורים ובית הספר. לאחר מכן, לתפיסות של מורים, לאלה של ההורים ולפער בין הצדדים. ולבסוף,  הוצע דיון בהשלכות של פער זה לעבודתן של גננות ודיון במספר דרכים אפשריות להתייחסות לפער בין ההורים ואנשי חינוך.

היחסים בין צוותי חינוך וההורים הם חלק אינטגרלי  משגרת העבודה של בית הספר.  הדבר בולט ומועצם  במיוחד בתקופה הנוכחית, בעקבות מדיניות ניאו-ליבראלית, המובילה לתהליכי ביזור ואינדיבידואליזציה. בתהליכים אלה, הורים נדרשים לקחת חלק פעיל ואקטיבי בחינוך של ילדיהם.  אנו עדים לכך שכיום יותר מאשר בעבר, האחריות על ההשכלה  "נופלת" על המשפחה.  כך שאם לפני מספר שנים יכולנו להתייחס להבחנה הברורה בין המורים כפרופסיונאליים לבין ההורים, כיום יש חוקרים הרואים בהורים  שותפים לתהליך החינוכי. תהליך זה נתפס כלגיטימי לנוכח ההכרה בכוחה של המשפחות לקדם את ילדיהן ולנוכח העדויות המצטברות ששיתוף ההורים בבית הספר יש לו השפעה חיובית על התלמידים ועל כל בית הספר. 

אולם, תהליך זה מעורר חוסר נחת בקרב כוחות ההוראה.  ביטוי לכך, זוהי ההבחנה השכיחה בין מעורבות להתערבות . בעוד המושג מעורבות הורים,  נתפס באופן חיובי, ומשקף את העניין וההירתמות של ההורים, לסייע בבית הספר באותם תחומים שההנהלה והמורים מבקשים;  התערבות נתפסת באופן שלילי ומשקפת את החדירה של הורים לתחומים שמורים אינם מעוניינים שההורים יהיו מעורבים בהם.  כלומר, במידה לא מבוטלת צוותי החינוך, בהגדירם את ההורים כמתערבים (או לחילופין כמעורבים)  קובעים את הגבולות  בין ההורים למוסד החינוכי ובמידה רבה מגבילים אותה. לפיכך,  היחסים בין בית הספר להורים, טומנים  בחובם פוטנציאל לעימותים ומאבקי כוח  על הגדרת הגבולות בין הצדדים.

שאלת הגבולות היא מעניינת שכן, סוגיה זו  יכולה להיות פרי של משא ומתן ומאבק בין הפרטים. תהליך זה הוא תהליך מתמשך ודינמי  המעיד על כך שהגבולות כתהליך חברתי, הם ניתנים לשינוי מתמיד.

תפיסות של מורים לגבי מעורבות ההורים

בעיני המורים, ההורים הם גורם חשוב בתהליך החינוכי. אולם, למרות שהם מכירים  בחשיבות מעורבות ההורים ואף עושים מאמצים  להגדיל את מעורבותם, דה-פקטו, הם נוטים לשמור ולהחזיק בתפיסה המסורתית של מעורבות הורים, שעיקרה בזירה הביתית. לעומת זאת, מעורבות הורים בתחומים אחרים, נתפסת  לעיתים קרובות  כמערערת  ואף מאיימת על יכולתם ושיקולם המקצועי ומורים נוקטים במבחר פרקטיות אשר נועדו לשמור על הגבולות הפרופסיונאליים של ההוראה. פרקטיקות אלה, מבוססות בחלקן על קיומו של מבנה ארגוני היררכי, המעניק תמיכה וגיבוי למורים בהתנהלותם מול ההורים ועל רשתות חברתיות אופקיות של עמיתים לעבודה, התומכים ברמה אישית ומקצועית במורים מול ההורים.

תפיסות של הורים את מעורבותם

בניגוד לתפיסה שהורים מעורבים במידה רבה בבית הספר, המחקר מצביע על כך,  שהורים  אינם בהכרח רואים את עצמם ככאלה.  יתר על כן, כאשר הם כבר מעורבים, הרי שהורים מדווחים שהם עושים זאת בתחומים המסורתיים.  כלומר,  בניגוד לשיח הציבורי ואף זה שקיים בקרב כוחות הוראה,   הורים מכירים בגבולות של בית הספר  ובמקצועיות של המורה. אולם, בו בעת,  הורים דורשים  שבתי הספר יעשו את תפקידם באופן מקצועי.

הורים מתערבים כאשר הם סבורים שהרווחה האישית או תנאי הלמיה של ילדיהם נפגעים

סביב נקודה זו, ישנו תהליך של ערעור על גבולות בית הספר. הורים מתערבים כאשר הם סבורים שישנה פגיעה ברווחה האישית של הילדים או בלימודיהם. במקרה זה, ההתערבות  בבית הספר למען ילדיהם,  נעשית ללא היסוס וללא פשרות.  מכאן, למרות שישנה הכרה בגבולות בין בית הספר להורים,  הגבולות האלה שברירים וניתנים לערעור מתמיד בהתאם לתפיסת ההורים את תיפקדו של בית הספר. אכן, הורים משגיחים ועוקבים  אחר  הנעשה בית הספר.

הורים משגיחים ועוקבים אחרי הנעשה בבית הספר: לעתים קרובות דרך המדיה החברתית

ההשגחה של ההורים על בית הספר,  מתאפשרת כיום  באופן מידי דרך המדיה החברתית,  באמצעות דואר  אלקטרוני,  WhatsApp  או   פייסבוק וללא צורך לבוא לבית הספר. נראה כי השימוש במדיה החברתית  מובילה לדפוסים חדשים של מעורבות של הורים, שעדיין דורשים בירור. אולם, אין ספק שהיא הופכת להיות דומיננטית ביחסים בין הורים ומורים. דרך המדיה החברתית  ההורים מחזיקים בתפקיד של "צופה פעיל" והתערבותם במערכת החינוך, מבחינתם, מהווה   דגל אדום לתיפקוד הלקוי של הצוות החינוכי. אין ספק, כי יחסים המבוססים על השגחה, דאגה, שליטה ופיקוח, מעוררים דאגה מצד המורים, שכן  הזירה הבית ספרית הפכה לשקופה יותר מתמיד,  ומכאן גם הגבולות של בית הספר בעיני ההורים, הרבה יותר פתוחים, גמישים וחדירים.

לסיכום

על בסיס הנ"ל ניתן לסכם שלש טענות מרכזיות:

  1. כוחות ההוראה מתקשים להתנהל מול הורים וחשים איום על הפרופסיה, בין השאר כוון שמורים מחזיקים בגבולות המסורתיים של בית הספר.
  2. הורים משגיחים על עבודתם של המורים מתוך דאגה לרווחתם של ילדיהם. ומתערבים, כאשר מקצועיות המורים מוטלת בעיניהם בספק. מכאן שהגבולות של בית הספר בעיני ההורים הם שברירים ויכולים  כל הזמן להשתנות ולהתעצב מחדש.
  3. הפער בין תפיסות ההורים למורים משקף שינויים חברתיים (בתפקיד ההורים) וטכנולוגים (מדיה חברתית), שחלו בחברה  אך עדיין לא הוחלו במידה מספיקה במערכת החינוכית.

מה גננות יכולות ללמוד מיחסי הכוח בין הורים למורים?

טענות אלה הן אקוטיות  עבור גננות, וזאת  ממספר סיבות: הראשונה, הגיל הצעיר של הילדים–   שדורש יותר תשומת לב ודאגה ומכאן גם  מידת ההשגחה של ההורים צפויה להיות רבה. הסיבה השנייה,  בניגוד למורים, המגע בין הגננות להורים מתקיים בכל יום ובאופן בלתי אמצעי. הסיבה השלישית,  קשורה באופי עבודתה של הגננת- מרבית הגננות עובדות במסגרת ארגונית פחות היררכית, ויותר שטוחה מזו המתקיימת בבית הספר.

מכאן, האתגר של  גננות גדול יותר מזה של המורים, כי הן הרבה יותר חשופות להורים, אך חסרות את המערך הארגוני המקיף והתומך, כפי שקיים בבית הספר.

אז מה ניתן לעשות?  ישנו צורך בהכרה בכך שההורים הם חלק אינטגראלי משגרת העבודה של הצוות החינוכי, חלק מהפרופסיה שלו.  יש לגבש מחדש את הגבולות החברתיים של בית הספר/ גן הילדים  למול סביבתו  ולהכיר בדינמיות שלהם.  יש לפתח רגישות חברתית כלפי ההורים ולהבין את המקורות לביקורת ולהתערבות שלהם במוסד החינוכי;  זאת בניגוד לגישות של הסתגרות והרחקה.  ישנה חשיבות רבה שההכשרה להוראה תמשיך ותתייחס  ביתר שאת, לשינויים החברתיים והטכנולוגים שאנו עדים להם ובין השאר לשינויים בתפיסת ההורות והמשפחה.

I have a problem by Jennifer Miller

למקור הציור

בעקבות הרצאתה החדה ופוקחת העיניים של ה פרופסור אודרי אדי-אקח מבקשת לכתוב מספר התייחסויות.

התרשמתי מאוד מהטיעונים שמדברים על הגדרת גבולות בקשר בין הורים לבין גננות או מורים כתהליך דינאמי וחברתי שנקבע על ידי משא ומתן בין הצדדים. בשעה שתנאיי החיים והתפיסות של מי מהצדדים משתנים נדרש משא ומתן מחודש שיוביל להגדרה שונה של גבולות ממה היה בעבר. זו נקודה עקרונית שנכונה למערכת החינוך כולה, אבל נכונה גם לתפקוד השותפות בין הורים וגננות באופן מקומי. בכל גן וגן נדרש משא ומתן גלוי להגדרה מוסכמת של גבולות בין ההורים לבין המוסד החינוכי. נדרש אפוא שכל מסגרת חינוכית תיזום שיח(הקרוי לעתים קרובות בפרקטיקה החינוכית תיאום ציפיות) עם הורי הילדים הלגדרה מוסכמת של הגבולות העוברים ביניהם.תיאום ציפיות או משא ומתן להגדרת גבולות חייב להיות הדדדי. הבעיה השכיחה בפרקטיקה החינוכית היא שתהליך תיאום הציפיות נתפס כתפאורה לזה שגננות ומורות שוטחות את התנאים שלהן-תנאים שעל ההורים לכבד. הבעיה היא שגבולות לא נקבעים באופן מוסכם  תמיד במשא ומתן אמיתי בין הצדדים.

נקודת התייחסות נוספת נוגעת לכך שכולנו-הורים וגננות ומורים צריכים ללמוד לתפקד בסביבה של רשתות חברתיות. אמצעי תקשורת דיגיטאליים תורמים אומנם לקלות ומיידיות בתקשורת בין הורים למחנכים ויש להם פוטנציאל מסוים של אפשור של שקיפות. מנגד ניתן להשתמש בהם כפי שפרופסור אדי-רקח טענה לצורך פיקוח. יתרה מזו, הורים, גננות ומורים חייבים להיות ערים לאפשרויות של פגיעה בזכויות אדם כפועל יוצא של שימוש לא אחראי בתקשורת באמצעות המדיה החברתית. הן באמצעות פגיעה בפרטיות(של ילדים, הורים או גננות ומורים) והן באמצעות פגיעה בשמו הטוב של הורה, מחנך או ילד. כיוון שהמדיה החברתית היא כאן כדי להישאר-חשוב להתלבט על הכללים של השימוש בה ולנהל משא ומתן גם לגבי קביעה מוסכמת של גבולות בכל הקשור לשימוש בה.המפגשים היומיומיים בין הורים לגננות בשל גילם הצעיר של הילדים מאפשרים לדעתי ליצור קשרים בין אישיים קרובים מבוססים על אמון שהתקשורת הדיגיטאלית יכולה להסתמך עליהן.

למאמר של פרופסור אודרי אדי-רקח ואתי אופיר:"מידת האמון של מורים בשותפיהם לתפקיד
וזיקתה להכנסת חידושים בבתי–ספר".

מודעות פרסומת