זיהוי והתמודדות עם קשיים חברתיים שכיחים בגיל הגן

בפוסט זה שמהווה המשך לפוסט שפורסם בשבוע שעבר, אתמקד בזיהוי קשיים חברתיים אופייניים לילדים בגיל הגן ובדרכי התמודדות איתם. הנחת היסוד שמונחת  בבסיס פוסט זה ובבסיס כל הפוסטים שמתמקדים בכשירות חברתית בבלוג, היא שבשל שונות טמפרמנטאלית ושונות בסביבה החברתית של הילדים ניתן לצפות בכל גן לקיומם של קשיים חברתיים כאלו ואחרים בקרב חלק מהילדים. לכן על ההורים והצוות החינוכי "לפקוח עיניים", לעשות כל מאמץ לגלות את הקשיים מוקדם ככל האפשר על מנת להחזיר את הילדים למסלול התפקוד החברתי התקין. הנחה נוספת שמנחה את הכתוב בהמשך היא אפוא שניתן לסייע לילדים לטפח כישורים חברתיים ולנכס לעצמם דרכי התמודדות עם קונפליקטים ומצבים מורכבים. יתרה מזו, אני גורסת שזהו אחד התפקידים המרכזיים של הורים וגננות. סיוע משמעותי לילדים שמפגינים קשיים חברתיים מחייב עם זאת מעקב שיטתי אחר האינטרקציות החברתיות של הילדים והתערבות ממושכת ועקבית. בנוסף, אני מאמינה שההתערבות שנוגעת לטיפוח הכישורים החברתיים של הילדים בכלל והילדים בגיל הגן בפרט, יכולה [ולדעתי צריכה] להתקיים בהקשר הפעילויות החופשיות והמונחות הרגילות המתקיימות בגן הילדים . דהיינו אני גורסת שאין הכרח ליזום פעילויות שהנושא שלהן חברות, רגשות וכו', אלא שהורים וגננות רגישים וממוקדים ינחו את הילדים איך לנהוג במצבים חברתיים תוך כדי הפעילויות הקיימות בגן הילדים או בבית.

social-difficulties

https://clipartfest.com/download/2d865b7548e5b08c9cd444923f91b2024f748066.html

גם פוסט זה מתבסס על ספרי כשירות חברתית: התפתחות ,הערכה, טיפוח והתמודדות עם קשיים. הרחבה על התפתחות חברתית ודרכי טיפוחה בגיל הגן ניתן למצוא גם בספרים לא נולדים אלימים מאת רוזנטל, גת וצור ועם מי שיחקת היום בגן? מאת בקר.

ניתן לתאר את גישת ההתערבות  שנוגעת לטיפוח כישורים חברתיים כמה ש-Dunlap & Fox מכנים גישת הפירדמידה.  גישה זו מורכבת משלושה מעגלי התערבות מרכזיים שמשלבים בין פעולות שנועדו למנוע קשיים חברתיים(פעולות אוניברסאליות שמכוונות לכל ילדי הגן-מה שתואר בפוסט מהשבוע שעבר) לבין פעולות חניכה והתערבות שמטרתן לסייע לילדים במקרים של קשיים ראשוניים להשתלב חברתית (מה שיתואר בפוסט זה) לבין פעולות התערבות אינטנסיביות יותר שכוללות תכניות התערבות אינדיווידואליות עבור ילדים שמפגינים קשיים חברתיים והתנהגותיים שלא באו על פתרונם באמצעות ההתערבות בשני המעגלים הקודמים(להתמודדות עם בעיות התנהגות אקדיש פוסט נפרד).

קשיים חברתיים נפוצים בגיל הגן ודרכי התמודדות איתם

בגיל הגן לשים לב במיוחד לילדים שמפגינים את הקשיים הבאים:

  • ילדים שמפגינים תלות אינסטרומנטלית(פניה תכופה לעזרה במילוי משימות ללא ניסיון להתמודד לבד) ורגשית(דרישה תכופה למגע פיזי או לחיזוק ממבוגר) מוגזמת בצוות החינוכי
  • ילדים שנראה שאינם יודעים כיצד להשתלב בפעילות קבוצתית של חבריהם
  • ילדים בודדים לאורך חודשים
  • ילדים שמפגינים תוקפנות באופן שכיח
  • ילדים שמתחילים להיות דחויים על ידי חבריהם לגן

נזכור ששני קריטריונים מרכזיים מסייעים לזיהוי ראשוני של קשיים חברתיים: 1. הציפייה שילדים בגיל הגן יימצאו באינטראקציות חברתיות רציפות;2. מידת השוויוניות בקשר בין הילדים-נצפה שהקשרים בין ילדים בני אותו גיל יהיו שיוויוניים.

ילדים המפגינים תלות אינסטרומנטלית במבוגרים בגן

תלותם של הילדים מתבטאת בכך שהם נוטים לבקש עזרה תדיר בשעת התמודדות עם משימות גם כאשר משימות אלו נמצאות בגבולות היכולת שלהם. חשוב שנבחין בין פניה ראויה ורצויה לעזרה של ילדים לבין תלות מוגזמת במסוגרים.

במקרים אלו ננקוט בפעולות הבאות:

  • נבחין בילדים אלה מוקדם ככל האפשר.
  • בתחילה נבנה קשר אישי אתם –קשר שמקנה לילדים תחושה של אמון בנו וביטחון.
  • נלמד על יכולותיהם והעדפותיהם של הילדים.
  • נצטרף אליהם בפעילויות שמהן הם נמנעים מלהתמודד באופן עצמאי
  • נעודד אותם להתמודד לבד עם משימות שהן בגבולות היכולת שלהם בשעה שאנחנו מלווים אותם ותומכים בהם רגשית.
  • נתעקש לא לעזור במציאת פתרון שהם יכולים להשיג אותו לבד, אך נישאר נוכחים בשעת ההתמודדות עם המשימה.
  • במידת הצורך, נשנה את המשימה, נפשט אותה, אך בשום פנים ואופן לא נפתור בעיות עבור הילדים.
  • ננחה את אנשי הצוות האחרים לנהוג כמונו.
  • נציע באופן עקבי שבחים על התמודדות עצמאית עם משימות.
  • נעודד את הילדים להתמיד במשימותיהם ונדגיש כי איננו מגישים עזרה משום שאנו מאמינים ביכולותיהם של הילדים.
  • לא נאפשר לילדים אלה לקבל עזרה מיותרת  מחבריהם לגן ונדגיש שוב ושוב שהדבר נעשה משום האמונה שלנו ביכולת שלהם.
  • נשתף את הורי הילדים בהתרשמויותינו ובדרכי הפעולה שלנו וננמק אותן.

 

ילדים המפגינים תלות רגשית במבוגרים בגן

תלותם של ילדים אלו מתבטאת בכך שהם ן חשים ביטחון רק כאשר הם נמצאים בסמיכות פיזית קרובה למבוגר (הגננת או הסייעת); לעתים הילדים האלו מהווים מעין "צל" של המבוגר. כל אימת שהמבוגר מתרחק פיזית או יוצא משדה הראייה של הילדים, הם מפגינים סימנים של מצוקה. הילדים האלו מעדיפים באופן בולט את חברת המבוגרים על פני חברת הילדים.

  • נבחין בילדים אלה ונבחן את ההרגשות שהם מעוררים בנו.
  • ננסה ללמוד על מקורות אפשריים להתנהגות זו. שני מקורות אפשריים עשויים להיות חוסר ביטחון מצד אחד או דחייה על ידי החברים ובחירה במבוגר כתחליף לבדידות. קיימת אפשרות נדירה ביותר נוספת של כובד ראייה לא מאובחן המערער את הביטחון .
  • דרכי הפעולה שלנו יהיו פועל יוצא של למידת הגורמים של התופעה.
  • בכל מקרה, המטרות של ההתערבות הן לבנות תחושה של ביטחון, לחזק את אמון של הילדים ביכולותיהם, לחזק את האמון בסביבתם, לחזק את הקשר  שלהם עם חבריהם לכיתה מתוך תחושה שיש להם רשת ביטחון שעליה הם יכולים לסמוך.
  • חשוב שנהיה סובלניים עם הילדים ונשרה להם תחושה של ביטחון בנוכחותנו.
  • ננסה לחפש יחד עם הילדים פעילויות שמעניינות אותם. נשחק אתם קודם לבד . ואחר כך נזמין עוד ילד שהילד מרגיש מקורב אליו וננסה לשחק יחד עם שניהם.
  • נתרחק בהדרגה מהילד ונודיע לו תמיד שאנו מתרחקים ומייד נשוב. נעודד אותם לא לעקוב אחרינו.
  • נגדיל בהדרגה את מספר הילדים שהילד משתף אותם כמו גם את פרק הזמן של הפרדה הפיזית מאתנו.
  • נמשיך להיות נגישים כשהילד פונה תוך מתן מינימום העזרה האפשרית. בהתחלה נתקרב פיזית ונשאף לכך שקשר עין או שמיעת הקול יספיקו.
  • נחזק את תחושת היכולת של הילד שהוא יכול להסתדר גם בהיעדרנו על ידי עידוד של התמודדויות עצמאיות עם מצבים יומיומיים.
  • ניזום שיחה עם ההורים ונשאל על פרדות מההורים בבית. נמנע מאבחנות מקצועיות ונתאר את אופן ההתנהגות ואת דרכי הפעולה שלנו בגן.

חוסר מיומנויות חברתיות

אם התצפיות בגן(שכמו שנכתב בפוסט הקודם חייבות לעקוב בתחילת השנה אחרי כל הילדים) חושפות חוסר מיומנות חברתית של אחדים מילדי הגן (דוגמות של קשיים אפשריים: אינטראקציה לא רציפה עם ילדים אחרים; קושי לגלות אמפתיה עם ילד אחר במצוקה; נטיה להשתלט על ילד אחר; נטיה להיכנע לילד אחר; קושי להיכנס לפעילות של קבוצה; קושי להתמודד עם קונפלקט) , ניערך לאמן ילדים אלו בניכוס או שיפור המיומנויות המצוינות. אף שמוקד הקושי מזוהה עם ילד זה או אחר, רוב ההתערבויות תיעשנה בהקשר של פעילות חופשית או מונחית קבוצתית עם ילדים אחרים.

  • נציין לפנינו אלו מיומנויות דורשות שיפור.
  • נחשוב על מצבים יומיומיים בגן שבהם הילד נדרש להפגין מיומנויות אלה.
  • נעודד את הילד להעריך את מיומנויותיו: להיות מודע למה עוזר לו להתשלב חברתית ומה מפריע לו להתשלב חברתית[אפשר להיעזר בצילומים של הילד עצמו באינטראקציות חברתיות כבסיס לשיחה איתו].
  • נצפה במשחק החופשי של הילד בחצר ובתוך הגן ונתכונן לאפשרות של הצטרפות למשחק זה כדי לחנוך את מפגשיו החברתיים עם ילדים אחרים;
  • נסייע בהזדמנויות ההולמות על ידי הנחייה ישירה, על ידי השתתפות שלנו בפעילות הילדים על מנת לאפשר את השתלבות הילד .
  • במידת הצורך ניזום שיחות ומשחקי תפקידים עם הילד, עם וללא בובות ; במשחקי תפקידים אלה הילד ימלא פעם את התפקיד של עצמו ופעם את תפקידיהם של הילדים השונים שעמם עליו להתמודד ואנו מצדנו נחליף תפקידים בהתאם. נשחק פעם את התנהגות העכשווית של הילד ונשחק גם אלטרנטיבות פעולה אחרות תוך הדגשת הקושי , אך גם התקווה שתמיד קיים פתרון נוסף.
  • ניזום בהמשך משחקי תפקידים עם ילדים אחרים שבהם כל אחד ישחק התנהגות חברתית ההולמת אותו והתנהגות חברתית ההולמת את החברים. במסגרת משחקי התפקיד ישוחקו אלטרנטיבות של התנהגות במצבים שבהם מתעוררות בעיות חברתיות, ותעמיק תחושת האמפטיה עם ילדים אחרים.
  • נעודד את הילדים להשתתף במפגשים עם חבריהם לגן ונתרחק בהדרגה מהמקום כשניווכח שהילד משתלב.
  • נמשיך להתבונן באינטראקציות החברתיות של הילד עם עמיתיו לגן. חשוב שנימנע  מהתרחקות מוקדמת מידי מהילד ונזכור ששכלול של מיומנויות חברתיות אורך זמן.

ילדים בודדים

חשוב שנבין שלאורך זמן בדידות מעיקה מאוד על אנשים בכלל וילדים בפרט. אף שהילדים עשויים להסוות את המצוקה חשוב שנניח שבדידות לאורך זמן היא ביטוי לקושי שמחייב את תשומת הלב שלנו.  הכוונה למצבים שהילד נמצא לבד בפעילות או בחוסר פעילות לאורך שבועות רצופים. התבוננות בפעילות של הילד תגלה קרוב לוודאי שמדובר בפעילות שטחית שמבטאה את המצוקה שהילד חש ושאותה הוא איננו מבחין.

  • חשוב לזהות את ילדים שנראים בודדים.
  • נעקוב מקרוב אחרי התנהגויותיהם, איכות המשחק שלהם וטיב האינטראקציות שלהם עם ילדים אחרים.
  • נתענין באופן שהם מרגישים ובמה הם חושבים על האינטראקציות החברתיות שלהם.
  • נלמד מקרוב על העדפותיהם וכישוריהם המיוחדים.
  • ננסה ללמוד על גורמים שבגללם הילדים האלו בודדים: חוסר מיומנויות חברתיות, בישנות, משבר שפוקד את המשפחה, ניסיון חברתי בלתי מוצלח מן העבר, או כל סיבה אחרת.
  • אם נבחין בחוסר מיומנויות חברתיות , נאמן את הילדים לפי הקווים המנחים הרשומים בסעיף הקודם.
  • אם מדובר בילדים בישנים במיוחד, נקרב  אותם קודם כל אלינו, כך שירגישו ביטחון בסביבתנו.
  • נשחק עם הילדים משחק שהם אוהבים במיוחד והם טובים בו (משחק מהגן או כזה שהם מביאים מהבית). להתמודדות עם בישנות אקדיש בעתיד פוסט נפרד שמתבסס על מאמרה של ענת כורם שמתמקד בתפיסות מחנכים של ילדים ביישנים.
  • נבקש את רשותם של הילדים הבודדים ונזמין ילד נוסף למשחק (או נאפשר לילד שמתקרב אלינו ביוזמתו  לשחק אתנו). אחרי שהילד מרגיש ביטחון בסיטואציה זו, נזמין עוד ילד וכך הלאה.
  • נרכיב קבוצת פעילות המורכבת מהילד הבודד וילדים צעירים ממנו. בסביבה זו סביר שיקל  על הילד הבישן להתבטא.
  • נעודד השתתפות של הילד הבודד בהמחזות ושיחות באמצעות בובות. הבובה עשויה לאפשר לו להיפתח.
  • לא נלחץ על הילד הבודד להתבטא בסיטואציות קבוצתיות. ניתן לו תחושה של ביטחון, חופש  ונוחות. דהיינו נבנה תנאים שיקלו את השתתפותו.
  • נעשה מאמץ להבחין באיתותיו המצביעים על רצון להשתתף, נתייחס אליהם ונקשיב לשפת הגוף שלו. נימנע מחקירה ולחץ  שיתבטא בפומבי יותר ממה שהתכוון.
  • לא נרחם עליו בכלל ובנוכחות אנשים אחרים בפרט.
  • לא נדבר על הילד בגוף שלישי בנוכחות ילדים אחרים, הצוות או הוריו.
  • נשתף את הצוות בהתרשמויות שלנו ונגבש דרכי עבודה משותפות.
  • נשתף את ההורים בהתרשמויות שלנו ובדרכי הפעולה שבהן אנו נוקטים עם הילד בגן. נבקש את התייחסויותיהם של ההורים.
  • נעדכן את ההורים מפעם בפעם בשינויים שחלו בהתנהגות בנם או בתם.

ילדים שמפגינים תוקפנות

נזכיר שתוקפנות מתייחסת לפגיעה מכוונת בעצמו, בזולת או ברכוש. התוקפנות עשויה להתבטא באופן פיזי או במילים. בגיל הגן מופיעה גם תוקפנות חברתית שמכוונת לפגוע פיזית בילדים אחרים ומתנהלת בצורה מניפולטיבית שנעלמת לעתים קרובות מעיני המבוגרים בגן.

התוקפנות היא במובנים רבים ההיפוך של ההתנגות הפרו-חברתית. לכן במקרים של תוקפנות חשוב ביותר מצד אחד להדביר את התוקפנות ובמקביל ללמד התנהגות פרו חברתית.

בעיקרון ככל שאנו  מתחילים ב"הדברת" התוקפנות בגיל מבוגר יותר, כך ההתערבות תארך זמן ממושך יותר ותהיה פחות אפקטיבית כיוון שדפוסי התמודדות עם תסכולים שכוללים פגיעה בזולת מספיקים להתבסס. כעיקרון חשוב להתמקד הן בפן ההתנהגותי והן בפן הקוגניטיבי המשמש תפאורה להתנהגות התוקפנית. בנוסף, יש לתת את הדעת לפן הרגשי: מה הילד מרגיש, אלו רגשות הוא מעורר בסביבתו, איך מבטא ומבין רגשות. איך הוא מווסת את תחושות הכעס והתסכול.

  • נצפה מקרוב על התנהגות הילד במצבים שונים וננסה ללמוד על שכיחות התוקפנות, ההתנהגויות הספציפיות שהתוקפנות מתבטאת באמצעותן, המצבים שבהם התוקפנות יוצאת אל הפועל, מה הגורמים המיידיים האפשריים לפרץ התוקפנות ומה תגובתם הטבעית של הילדים והמבוגרים המשתתפים או הצופים באירועי התוקפנות.
  • נלמד על הגורמים המדרבנים את הילד לנהוג בתוקפנות ועל תגובות המחזקות את התוקפנות בסביבה הטבעית (כמו לדגומה שימוש באין מפריע ב"שלל" שהילד חטף מילד אחר).
  • נלמד על גורמים שקשורים בסביבה או בהתנהגות המבוגרים או הילדים הממתנים את התוקפנות.
  • נשתף את ההורים בהתרשמויותינו ונחליף עמם מידע. במקרים נדירים, שבהם קיים חשש שההורים יענישו את הילד עונש פיזי על התנהגותו התוקפנית בגן, נתייעץ עם אנשי מקצוע לפני שנשתף את ההורים.
  • נבנה תוכנית התערבות מתואמת עם כל אנשי הצוות. לנושא זה אקדיש פוסט  נוסף.
  • התוכנית צריכה לכלול בקווים כלליים: השגחה מתמדת על התנהגות הילד(במשך תקופה של שבועיים עד חודש), בלימה תָקיפה חד-משמעית של כל ניסיון תוקפני מצדו; במקביל יש ללמד אותו אלטרנטיבות  בלתי אלימות המספקות את הצורך שלו, חיזוק של כל ניסיון להתאפק מהתנהגות תוקפנית.
  • נקרב את הילד אלינו ונשפיע עליו תשומת לב והתייחסות בשעה שהתנהגותו  איננה תוקפנית.
  • ננחם בקצרה את הקורבנות ונעודד את הילד לנחמם גם כן.
  • לא נדרוש מהילד להיות חבר עם הקורבן.
  • לא נעודד את הקורבן "להחזיר" לתוקפן.
  • לא נרחיק ,לא נעניש את הילד התוקפן ולא נוקיע אותו לפני כל ילדי הגן.
  • נזהה מצבים של קונפליקט ונתערב לפני שהם מסתיימים בתוקפנות. נשוחח עם הילדים על אלטרנטיבות לתוקפנות וננחה אותם לזהות פתרונות בלתי תוקפניים.
  • אם התנהגות הילד גרמה לנזק סביבתי (לדוגמה אם השליך חפצים על הרצפה), נדרוש אחרי שהילד נרגע שיחזיר את הסדר על כנו. נשגיח שהוא יעמוד בכך ונעשה זאת ללא נוכחות של ילדים אחרים.
  • אם התנהגות הילד גרמה לנזק לרכוש של ילד אחר, נדון אתו (ואם יש צורך בכך נשתף את ההורים) בדרכים לפצות את הילד האחר על אובדן הרכוש.
  • נציע לילד ולקבוצה נוספת סיפורים המספרים את סיפוריהם של ילדים שנהגו בתוקפנות ובסופו של דבר למדו דרך אחרת.
  • נקפיד על פעילויות  הממחישות התנהגויות פרו-חברתיות העומדות בסתירה עם תוקפנות (ראה רעיונות בסעיף מה עושים ?"

ילדים שמתחילים להיות דחויים על ידי עמיתיהם

לדחייה חברתית הקדשתי פוסט שלם ומציעה לעיין בו. אתמקד פה רק בזיהוי המוקדם של סימני דחיה על ידי ילדים אחרים. סימני הדחיה באים לידי ביטוי בכך שילדים מסרבים בתוקף להצטרף לקבוצה שבה נמצא הילד, או מסרבים לשתפו למשחק. ילדים עלולים לסרב לשבת ליד הילד בשולחן האוכל. ישנם מקרים שילדים מבקשים לא לשבת ליד ילד או ילדה במפגש. הכרחי בעיניי לזהות מוקדם ככל האפשר  את המצבים האלו ולעשות הכל על מנת לעזור לילד לשפר את התנהגותו כך שיתקבל חזרה לתוך קבוצת הילדים.

הדחיה החברתית, בין אם היא מלווה בתוקפנות ובין אם לאו, מתגבשת כפועל יוצא של שילוב בין התנהגות הילד עצמו, יחס המבוגרים אליו ולהתנהגותו והדימוי שנוצר לילד בעיני חבריו לגן או לכיתה.

חשוב על כן להיות ערים לסימנים הראשוניים ביותר של הדחיה ולפעול  מייד בכמה מישורים: הן על ידי התבוננות באינטראקציות של הילד על מנת להבין מה בהתנהגותו גורם לדחיה, ולא פחות מכך בבחינה אמיצה של התייחסויות המבוגרים להתנהגות הילד. לא אחת נזיפות פומביות וכעס כלפי הילד בנוכחות ילדים אחרים,  מגבירים את הדחיה. היענות לבקשות הילדים האחרים לא לשבת ליד הילד מגבירה עוד יותר את הפגיעה שאותה חש הילד. כתוצאה מכך הדחיה עלולה להסלים את התנהגות הילד. כך נוצרים מעגלים שליליים שמחמירים את התופעה. תפקיד המבוגר לזהות מוקדם ככל האפשר את סימני הדחיה ולנסות לשבור את  הישנות  ההתנהלות של הילד ושל הסביבה שמחמירה את המצב. מאמצים אלו צריכים להיות מתואמים עם כל צוות הגן ועם הורי הילדים.  ראו את הפוסט בנושא הדחיה החברתית להעמקה בדרכי התמודדות עם התופעה.

לסיום, בפוסט זה הצגתי מספר קשיים חברתיים נפוצים בגיל הגן והצעתי דרכי התערבות שיטתיות להתמודדות איתם. ההתערבות כוללת התבוננות ותצפיות על האינטראקציות של הילדים במצבים טבעיים, חניכה של קשרים חברתיים תוך כדי משחק או פעילות מונחית, הדגמה של התנהגות נאותה, שיחה עם הילדים עצמם, שיחה עם הילדים על בסיס התבוננות בצילומים של הילד במצב חברתי שמחייב שיפור, הכללת הילד בקבוצות למידה מונחות, תיאום ההתערבות עם צוות הגן והורי הילדים. ניסיוני מלמד אותי, מעל ומעבר לממצאי מחקר בנושא, שהתערבויות מעין אלו שמיושמות באופן עקבי ושיטתי , על בסיס קשר טוב עם הילדים, מוכיחות את עצמן במיוחד כשהן משיושמות כבר בגיל הגן.

תוקפנות חברתית-התוקפנות שעוברת מתחת לרדאר המבוגרים

בפוסט זה אציג את תופעת ה"תוקפנות החברתית"  בכלל ובגיל הגן בפרט, את מחולליה המשוערים כמו גם את השלכותיה על תפקוד הילדים. אחתום בהמלצות להורים ולגננות. בעוד שבפוסט זה אתמקד בעיקר בתוקפנות חברתית שביטוייה במפגשים פנים-אל-פנים בין ילדים, בפוסט הבא אתייחס לתוקפנות חברתית קיברנטית  ובהשלכותיה ההרסניות.

התחלתי להתעניין בתופעה כשהבחנתי בה כפסיכולוגית בקרב ילדים בגיל  הגן ובית ספר יסודי ובתכניות התערבות של סטדונטיות בחינוך לגיל הרך שאותן הנחיתי. העניין שלי בתופעה גבר עוד יותר כשהבחנתי שהורים וגננות אינם מתייחסים לתופעה זו באותה חומרה שבה  הם מתייחסים לתוקפנות הפיזית.

Bullying_Social_Aggression_Book_Cover.225x225-75

https://www.merlot.org/merlot/viewMaterial.htm?id=824182

הגדרת התוקפנות החברתית

למה הכוונה תוקפנות חברתית? הכוונה לפגיעה מכוונת בקשרים החברתיים של הזולת(של ילד אחר), ברגשותיו או במעמד החברתי של אותו ילד או ילדה.  הפצת שמועות על ילד אחר, ניסיון לסכסך בינו לבין חבריו, הדרה מאירועים חברתיים- הלשנות הם מביטוייה של תוקפנות זו. שיימינג ברשת החברתית, פרסום צילומים מביכים של ילד או ילדה אחרת, הזמנה שילדים אחרים יתרקחו מילד מסוים הן דוגמאות של תוקפנות חברתית אינטרנטית(cyber bullying). כיוון שמדובר בתוקפנות בלתי ישירה, עקיפה שביטוייה אינם בולטים ורעשניים-סוג זה של תוקפנות אף שהשלכותיה הרסניות, עלול לעבור מתחת לרדאר של המחנכים וההורים. הכוונה לכך שמחנכים והורים אינם מרבים לטפל בתוצאה בלתי רצויה כזו או אחרת ולא בתופעה עצמה.

התוקפנות החברתית נכללת בתופעת הבריונות(bullying) על סוגיה השונים ועל כן אחד מרכיבי ההגדרה, מעבר לפגיעה מכוונת באחר הוא חוסר איזון בחלוקת הכוח וההשפעה בין התוקפן לקורבן. דהיינו הקורבן הנבחר כמושא לפגיעה נחשב על ידי התוקפן כחלש ממנו וכלא מסוגל לסכן אותו ואת מעמדו החברתי.

לכן מעבר לאפיון הילד שמפגין תוקפנות חברתית, יש לתת את הדעת למאפייני הקרבנות. הילדים שלעתים קרובות הופכים לקרבנות  הם ילדים ביישנים, חרדים במצבים חברתיים, לעתים קרובות ילדים שנמצאים בשולי החברה וכאלו שחסרות להם מיומנויות חברתיות. על כן חשוב שנבין שעל המערכת (מחנכים במסגרות חיוך והורים) לטפל הן בקרבן והן בתוקפן.

האם מדובר בתופעה שמאפיינת בעיקר בנות?

ממצאי מחקר מלמדים על כך שבנים ובנות כאחד מפגינים תוקפנות מסוג זה אף שהמיתוס אומר שהבנות מרושעות יותר  ומדובר בתוקפנות שמאפיינת אותן במיוחד.  מה שכנראה מסתבר הוא שבמקרים שבהם בנות מפגינות תוקפנות -הן נוטות להשתמש בתוקפנות חברתית יותר מאשר בתוקפנות פיזית. בנים ובנות מפגינים תוקפנות מילולית במידה שווה.

על מסלול ההתפתחות של תוקפנות חברתית בגיל הרך

תופעת התוקפנות החברתית נחקרה בעיקר בקרב מתבגרים ומתבגרות. מעט מחקר התמקד בילדים צעירים בגיל הגן. אנחנו יודעים שתוקפנות פיזית היא הראשונה להופיע ואחריה  מופיעה התוקפנות מילולית. ביטוייה הראשונים של התוקפנות החברתית מופיעים בערך בגיל 4 במקביל להתפתחות כישורים קוגניטיביים ולשיפור היכולת להבין את נקודת המבט של האחר.

תוקפנות חברתית מקושרת ליכולות מילוליות גבוהות, ליכולת טובה להבין איך אחרים חושבים(תיאוריית המיינד) לצד  נטייה לגלות מעט אמפתיה עם הזולת. יש בהפעלה של התוקפנות החברתית לעתים קרובות ביטוי למניפולטיביות חברתית שעשויה להרחיק את האשמה מהילד הפוגע ולהשאיר את הקורבן חשוף לפגיעה מבלי שהתוקפן יסכן את מעמדו בעיני מבוגרים וילדים אחרים כאחד.

השכיחות של התוקפנות החברתית עולה עם הגיל בעוד השכיחות של התוקפנות הפיזית יורדת עם הגיל. קורה שילדים שהפגינו בעבר תוקפנות פיזית מאמצים לעצמם דפוסי התנהגות של תוקפנות חברתית.

מחוללים  משוערים של התוקפנות החברתית

כמו בתופעות חברתיות מורכבות אחרות מדובר לרוב בשילוב של גורמים תורשתיים וסביבתיים. נראה כי לתוקפנות החברתית גורמים גנטיים(טמפרמנטים קשים שמאופיינים בקושי בשליטה עצמית, מצבי רוח שליליים וכו) דומים לתוקפנות הפיזית. ביחס להתנהגות הורית נמצא שבדומה למקרה של תוקפנות פיזית הורות שמתאפיינת בנוקשות, ריבוי של ענישה וחוסר הכלה עלולים להגביר שכיחותה של התוקפנות הזו. כמובן שגורמים תורשתיים נמצאים באינטראקציה עם גורמים סביבתיים:  דהיינו ילדים עם טמפרמנט קשה גוררים את ההוריהם להתנהגות נוקשה ולהפעלת עונשים הרבה יותר מאשר ילדים שנולדו עם טמפרמנטים נוחים.

מניסוני אני מבקשת לציין גורמים נוספים שעלולים להביא להגברת השכיחות של התוקפנות החברתית:  התעלמות של הורים ומחנכות מהתופעה -התעלמות שמאפשרת לילד התוקפן חברתית להינות מפרי תוקפנותו ולהותיר את הקורבן חסר אונים מול ילד ש"מפעיל" אותו ואת חבריו לקבוצה. דהיינו, יש כאן מצב של חיזוקים חברתיים חיוביים טבעיים לתוקפן על התנהגותו דבר שרק מגביר את ההתנהגות התוקפנית. זאת ועוד, חשיפה לדפוסי התנהגות  שבהם אחד ההורים או האחים הבוגרים כופים את רצונותיהם על הילד עצמו או על בני משפחה אחרים עשויים להילמד על ידי הילד. זכורה לי ילדה בגן חובה שבבית הייתה נתונה להשפעתה הבלתי מתחשבת של אחותה הבוגרת ובקשר זה מילאה את התפקיד ה"כנועה" ואילו בגן היא זו שהפגינה תוקפנות חברתית כנגד חברותיה-דפוס התנהגות שהפך אותה לילדה דחויה בגנה. ילדים חשופים למודלים של תוקפנות חברתית בסביבה גם דרך המדיה. לצערי ניתן לאפיין התנהגויות של פוליטיקאים ופוליטיקאיות רבים במהלך הקמפיינים לקראת הבחירות לכנסת ה-21 וה-22 כדוגמאות בולטות של תוקפנות חברתית. אם מנהיגים מרשים לעצמם להפגין תוקפנות חברתית כדרך לגיטימית לשכנע אזרחים לבחור בהם ולהימנע  מלבחור ביריביהם-למה  שלפחות חלק מהילדים לא ירשו לעצמם להפגין תקפנות חברתית בעצמם? התופעה הפוליטית- חברתית הרסנית עוד יותר לנוכח העובדה שפוליטיקאים שמפגינים תוקפנות חברתית אינם נענשים על התנהגותם.

כיוון שמדובר במצב שבו יש קשר לא שוויוני בין התוקפן לקורבן וכל אחד מהשניים מביא את ה"חבילה" שלו לקשר: התוקפן את רצונו להשתלט ולהשפיע על חשבון הילד האחר, והקורבן את נטייתו לכניעה ואת חוסר המיומנויות החברתיות להתמודד עם קשיים חברתיים באופן אסרטיבי ושוויוני-הכרחי להבין את הדינאמיקה החברתית של התוקפן וושל הקורבן כאחד.

כשנדבר על דרכי התמודדות וטיפול נדבר אפוא הן על פעולות למען הקרבן והן בפעולות חינוכיות למען התוקפן.  נתייחס גם לילדים הצופים(the audience)' שיודעים ומכירים מקרוב את ההתנהלות הלא שוויונית בקרב בני קבוצת השווים שלהם, ולומדים  דרך ההתבוננות בקשר בין התוקפן לקורבן שתוקפנות משתלמת לעתים קרובות מידי.

ההשלכות ארוכות הטווח של תופעת התוקפנות החברתית

גם בניסיון להציג את השלכות ארוכות הטווח של תופעת התוקפנות החברתית חשוב שנדבר על התוקפן ועל הקורבן. בנוסף יש לדבר על הצופים-הילדים האחרים שאינם מעורבים ישירות בתוקפנות אבל אינם מתערבים- ועל מה שהם לומדים מהסיטואציה.

באשר לילדים שמפגינים תוקפנות חברתית, הממצאים אינם חד משמעיים לגבי השפעות ארוכות הטווח של התופעה על תפקודם. לחלקם יש חברים ובשונה מהילדים שמפגינים תוקפנות פיזית, לא ברור עד כמה תפקודם הרגשי או האקדמי נפגע לטווח ארוך. הימצאות של חברים אישיים קרובים ושל תמיכה של בני משפחה ומורים משמשת גורם  שמגן מפני השפעות שליליות של התוקפנות החברתית. עם זאת, ישנם גם מצבים שבהם התוקפן עצמו נפגע והוא עצמו הופך לדחוי והוא זועק לעזרה. כמו המקרה שבו טיפלה סטדונטית שלי לפני מספר שנים.  

בגן ההתנסות שלה הייתה ילדה-שמה הבדוי נועה ילדה בת 4 וחצי. ביום שישי מסוים נערכו צוות הגן והילדים ליום הולדת לאחת מילדות הגן. כשכלת יום ההולדת נכנסה לגן, נועה אמרה לה שהשמלה שלה מכוערת ושעוגת יום ההולדת שלה מגעילה. כלת היום הולדת פרצה בבכי. הסטודנטית ניגשה אל נועה וניסתה לדבר איתה. הסייעת אמרה לה:     " למה את מדברת איתה? היא ילדה רעה." הגננת והסייעת החליטו לא לאפשר לנועה להשתתף ביום ההולדת. הסטודנטית  נשארה איתה ושוחחה איתה כשהיא נקרעת בין רצונה העז לעזור לנועה לבין ההבנה שנועה פגעה בחברתה.

במקרה של נועה ברור מאוד שהילדה הייתה זקוקה לעזרה. התנהגותה התוקפנית נבעה ממצוקה כלשהי שהיא הייתה מצויה בה. אמנם נכון שהיא היטיבה "להחריב" ימי הולדת ושמחות אחרות לילדים בגן-אבל ברור גם שחשוב להבין מה עמד מאחורי התנהגותה וללמד אותה לבטא את מצוקתה באופן ישיר, במילים ולהימנע מפגיעה בילדים אחרים. חשוב שנפנים שאין מצב  שילדה בת ארבע וחצי שתקבל תמיכה והכוונה אינטנסיביות לא תשפר את דרכיה. לוותר על הניסיון לעזור לה באמצעות הפעלת תכנית התערבות אינודיוידואלית שיטתית לא בא בחשבון. במקרה המתואר הסטדונטית בנתה עבור נועה תכנית התערבות שאותה היא יישמה במהלך  כחצי שנה.

ידוע  שהילדים שהם קורבנות לתוקפנות החברתית עלולים להיפגע מאוד בטווח הקצר ובטווח הארוך אם הוריהם ומוריהם אינם מתגייסים באופן פעיל לטובתם. בטווח הקצר ילדים אלו מרגישים בודדים ומבודדים ועל כן הם לא פנויים ללמוד. כך שגם הישגיהם הלימודיים נפגעים. הימצאות במצב של כניעה מתמשכת לתוקפנות חברתית קשורה לדימוי עצמי נמוך, חוסר מסוגלות עצמית ולעתים בגיל ההתבגרות למחשבות אובדניות. ילדים אלו זקוקים לתמיכה , הכוונה ועזרה!

הכרחי להתייחס גם לצופים-לילדים אחרים בגן ובכיתה שמודעים לפגיעה רגשית בילד אחר מבלי שהם יהיו בעצמם קורבן לתוקפנות החברתית. ילדים אלו לומדים שמצבים שבהם ילד אחד פוגע בילד אחר(או ילדה פוגעת בילד או בילדה אחרת) עוברים ללא כל התערבות מצד המבוגרים. באופן זה מתקבעת נורמה של קשרים לא שוויוניים ודורסנים בין הילדים. הצופים לומדים להשלים עם מצב של פגיעה רגשית בילד אחר. זו תופעה הרסנית לילד הנפגע ולחברת הילדים כולה שמקבלת נורמות של דורסנות חברתית . הולכת ומתגבשת חברה שאינה מלמדת את הילדים לשאוף לקשרים הוגנים בתוך קבוצת השווים.

דרכי התערבות-איך מתמודדים עם התופעה?

מן העיון במה שנכתב עד כה עולים עקרונות התערבות אחדים:

  • הכרחי לטפל בתוקפן, בקרבן ובצופים (עקרון שנקבע כבר על ידי אולבאוס(Olweus) מהחוקרים הראשונים  שהגדירו בריונות בסוף שנות ה-70 של המאה הקודמת;
  • חשוב מאוד  שהטיפול יכלול את המורים בבית הספר (גם המחנכים וגם המורים המקצועיים) וכל צוות הגן במקרה הגן, את הורי הילד התוקפן, את הורי הקורבן ואת כל יתר ההורים;
  • הטיפול חייב להתמקד בחצר ובזמן המשחק החופשי לא פחות מאשר בבתוך הכיתה או הגן.
  • חשוב מאוד שמה שיעמוד מול עיני המחנכים וההורים הוא הניסיון ללמד את הילדים כישורים חברתיים(כגון אמפתיה; התמודדות עם קונפליקטים ובעיות חברתיות)  לצד מחויבות של כולם לתרום לבנייתם של קשרים שוויוניים והוגנים בין הילדים.
  • חשוב ללמד את כולם(גם את התוקפן וגם את הכנוע כמו גם את הצופים) שתוקפנות לא משתלמת: לדוגמה, בשיתוף ההורים לא לאפשר הדרה מאירועים ומסיבות; להזים שמועות וכו'.
  • חשוב ביותר לנקוט בעמדה מניעתית, פרו אקטיבית: לצפות שתופעה מעין זו תתרחש בגן או בכיתה וללמוד באמצעות תצפיות ושיחות עם ילדים על ניצניה לפני שהיא תפגע עמוק מידי בילדים.

דרכי פעולה-מה לעשות?

  • קודם כל לצפות באינטראקציות חברתיות חופשיות בין הילדים ולהתרשם ממידת השוויוניות בקשרים הנרקמים בין הילדים; הצפייה הכרחית כצעד פרואקטיבי כי כאמור מצבים רבים מאוד של תוקפנות חברתית יעברו מתחת לרדאר שלנו אם לא נצפה דרך קבע באינטראקציות בין הילדים ואם לא נקשיב לשיחות שמתקיימות ביניהם;
  • הכרחי לאתר מצבים של קשרים לא שוויוניים בין ילדים, כאלו שבהם ילד דומיננטי כופה את רצונותיו דרך איומים על ילד אחר, ולזהות אותם כתוקפנות חברתית; חשוב לבדוק אם מדובר במצב חד פעמי של פגיעה בילד אחר או במצב חוזר ונשנה כזה;
  • חשוב לא להתעלם מלחץ חברתי ומדורסנות; הכרחי לטפל גם בקרבן וגם בתוקפן.
  • את הילד שהוא קורבן נלמד לעמוד על זכויותיו, לדרוש את שלו ונעמוד מאוחרויו כדי לוודא שהדבר יקרה;  חשוב לתאם דרכי פעולה ברוח זו עם כל הצוות; נעזור לו לבנות קשרים שוויוניים עם ילדים אחרים ונעודד אותו לא לוותר; כמו כן נשתף את הוריו ונגבש יחד איתם התנהגות מתואמת ברוח הדברים שציינתי;
  • עם הילד התוקפן נעבוד על כך שישיג את מטרותיו בצורה שאינה כוללת פגיעה בילד אחר; לא נבייש אותו לפני חבריו לכיתה או לגן. נמע עד כמה שאנחנו יכולים מצבים שבהם הילד התוקפן יקבל חיזוקים חיוביים על התנהגותו: יצליח לתמרן את הקורבן ואת הצופים למימוש מזימותיו. חשוב לעקוב מקרוב אחרי מגעיו החברתיים ולהתערב בכל מקרה של לחץ בלתי סביר על ילד אחר; נשוחח עם הורי הילד ונתאם איתם דרכי פעולה כמו גם עם  צוות המורים;
  • ננהיג בגן או בבית הספר תכנית שמלמדת את כולם תקשורת הוגנת עם ילדים אחרים; טיפוח אמפתיה והתמודדות עם קונפליקטים חברתיים בצורה שמביאה בחשבון את הצרכים של כל המעורבים;
  • כהורים לילד שמצטייר כמפגין שתלטנות ופגיעה מכוונת בילדים אחרים-ננסה לזהות את התופעה גם בקשריו עם ילדים בתוך המשפחה, בחוגים ובבית הספר; נעמוד על כך שישיג את שלו בצורה שאינה פוגעת בזולת; נפגין בעצמנו התנהגות שחותרת להשגת מטרותינו מבלי לפגוע בזולת; נשתף פעולה עם תכניות התערבות בבית הספר או בגן גם במחיר מחאה של הילד;
  • כהורים לקרבן: הכרחי וחשוב לזהות סימני מצוקה אצל הילד; לגלות אמפתיה למצוקה שלו; חשוב שהילד ידע שיש מאחוריו תמיכה; נתבע מהגננות או מהמורים שיתערבו בגן או בבית הספר כדי להבטיח את זכויותיו של הילד; כדי שיחסמו אפשרויות של  אפשור שתלטנות עליו; נעשה כל מאמץ לתרום לבניית חברויות קרובות עם ילדים אחרים על בסיס קשר שוויוני.  נלמד אותם לפתור קונפליקטים באופן שבו אין הכרח שייכנעו אלא שימצאו פתרונות שטובים לכל הצדדים המעורבים בקונפליקט.

לסיכום

בפוסט זה הגדרתי תוקפנות חברתית כפגיעה מכוונת ברגשות או בקשרים חברתיים של הזולת(ילדים ומבוגרים כאחד)-במצב של חוסר איזון במעמד החברתי של שני הצדדים. התייחסתי גם לזה שבנות ובנים כאחד מפגינים תוקפנות חברתית. עם זאת, בנות עשויות להפגין תוקפנות חברתית יותר מאשר תוקפנות פיזית, בהשוואה לבנים. התוקפנות החברתית עשויה לבוא לידי ביטוי באינטראקציות פנים- אל- פנים או באמצעות המדיה החברתית. ניצניה של התופעה  עשויים להופיע בגיל 4, אבל היא מגיעה למלוא עוצמתה בגיל בית ספר יסודי. שורשיה של התוקפנות החברתית בשילוב של נטיות טמפרמנטליות, התנסויות באינטראקציות לא שוויוניות וצפיה במודלים של תוקפנות חברתית בקרב בני המשפחה, קבוצת השווים או באמצעי התקשורת. המושפעים מהתוקפנות החברתית הם התוקפן, הקורבן והקהל. נאמר גם שביטויי התקופנות החברתית עלולים לעבור מתחת לרדאר של המבוגרים. העמדה שהובעה בפוסט שיש להילחם בתופעה על ידי הכוונה ההתערבות לטובת התוקפן, הקורבן והקהל. הכרחי שהורים וגננות ומורים ישתפו פעולה בתהליך ההתערבות. חשוב לא להתייחס לקורבן או לתוקפן כ"ילדים רעים", אלא כבני אם שזקוקים להכוונה ועזרה. הכרחי להתבונן באינטראקציות ולנסות להתערב בצורה דיסקרטית בשעת המעשה הפוגע. חשוב מאוד לעשות הכל שהתוקפן לא יצליח לקבל את מבוקשו באמצעות התוקפנות(יש להזים שמועות ולא לשתף איתן פעולה; הורים יכולים לא לשתף פעולה עם חרם שמוטל על חלק מילדי הכיתה; במסגרות החינוך חשוב לעבוד בקבוצות הטרוגניות ולהבליט את סגולותיו של הילד הכנוע . יש להתייחס בחיוב לפניות ישירות של התוקפן ויש לסרב לשתף פעולה עם מניפולציות שלו. יש לעודד ילדים לא מעורבים(הקהל) לפעול להפסקת התקפנות החברתית בשעת אמת. יש לתת להם גיבוי על פעולותיהם.

איך מאפשרים לילדים ביישנים להרגיש בנוח ולהיות חלק מגן הילדים ?

בפוסט שהתמקד בדרכי התמודדות עם  ילדים דחויים , הבטחתי להקדיש פוסט מיוחד לילדים ביישנים ודרכי התמודדות איתם, לטובתם,  בגן הילדים ובבית הספר.

ילדים נולדים שונים אלה מאלה בהרבה מובנים. שונות זו בין הילדים שמתמקדת בין היתר בהבדלים במזג או בטמפרמנט שלהם. אחד ההיבטים שבהם ניכרת שונות בין הילדים נוגעת לנטייה מולדת להגיב לגירויים חדשים בכלל ולאנשים לא מוכרים בפרט. מסתמן שכ-15% מהתינוקות נולדים עם נטייה ראשונית להסתייג מדברים חדשים, במיוחד מאנשים חדשים. ביישנות מתייחסת לנטיה הזו להסתייג ממפגשים עם אנשים חדשים,  עם ילדים תוך הרגשה של חשש, חרדה, דאגנות לקראת מיפגשים אלו. עם זאת, נראה כי לעתים קרובות מדובר בקונפליקט שהילד חווה בין הרצון להתקרב, להשתייך לבין החשש מהמפגש שמביא בסופו של דבר לנסיגה חברתית. התוצאה היא לפעמים שילדים אלו נשארים בעמדה של התבוננות בילדים אחרים ולא נכנסים לתוך הקבוצה.

דובי מתבייש

אף שמדובר בתופעה אוניברסאלית השפעותיה על הסתגלות הילדים נוגעת לנורמות תרבותיות שקשורה לאיך יאה להתנהל במפגשים חברתיים.

חשוב להבין גם שלהתנהגות ביישנית יתרונות וחסרונות כאחד. מצד אחד ילד ביישן הוא זהיר ומחושב מטבעו ועלול פחות להסתכן וזקוק להרבה פחות השגחה לעומת ילד שלא "מפחד" ונזהר מדברים ואנשים חדשים שזקוק לעין בוחנת כל הזמן.

ההשלכות של הנטייה לבישנות המולדת של הילד תלויות ביחס שהוא זוכה לה מההורים, מהגננות ומהילדים האחרים.   התגובות הספונטאניות של הורים ומחנכות להתנהגות ביישנית של ילדים(הססנות במפגש עם אנשים אחרים לרבות ילדים, הימנעות מפעילות חברתית, נקיטת עמדה של מתבונן ולא של משתתף בפעילות) מושפעות מהערכים הנורמות התרבותיים.

אף שהביישנות עשויה להביא להערכה עצמית נמוכה ולדחיה חברתית, בנסיבות מסוימות השלכות לא רצויות אלו תלויות בתרבות. בתרבות המערבית בארה"ב ונככל הנראה גם בארץ נטייה זו להירתע ממפגשים חברתיים חדשם מקבלת תגובות חברתיות שליליות מהורים, מורים וילדים אחרים.

לא כך הם פני הדברים בתרבויות אחרות  אף שמדובר בתופעה אוניברסאלית,  הערכים והנורמות הנהוגות בהן עשויים לאפשר ולעודד או לדכא את ביטויי הבישנות. ביישנות עשויה על כך ללבוש בבגרות צורות שונות כפועל יוצא של התרבות(Chen, 2010). בחברות אידיוידואליסטיות היעדר עניין בסביבה ורצון לעשות דברים לבד נדחים; בסין לעומת זאת, ילדים ביישנים מתקבלים באופן חיובי לעומת דחייה של ילדים שמעונינים לעסוק בדברים לבד. העצמאיים מידי בתרבויות אלו נתפסים כאנטי קולקטיביסטים. פעוטות קוריאנים וסינים נראו יותר מסויגים חברתית בהשוואה לפעוטות אוסטראלים וקנדיים. תינוקות סיניים נמצאו כפחות נוטים לחקור וכיותר נצמדים לאמהותיהם. נמצא גם שהורים בתרבויות שונות מגיבים באופן שונה כלפי ההתנהגות של ילדיהם. הורים אמריקאים נוטים להגיב על ביישנות עם דאגה, אכזבה, דחייה והענשה (Rubin & Burgess, 2002 ).  לעומת הורים סיניים  מקבלים ומעודדים סוג זה של התנהגות. גם ילדים עשויים להגיב על התנהגות ביישנית של ילדים באופן שונה בתרבויות שונות.  לדוגמה נמצא שילדי גן קנדיים קיבלו תגובות פחות חיוביות וכאלו ששיקפו דחייה מעמיתיהם לעומת ילדים סיניים שהפגינו אותו סוג של התנהגויות נתקלו בתגובות חיוביות ובקבלה מצד ילדים אחרים.

אלא שהחברה בישראל היא רב תרבותית ותרבות הרוב בארץ-הורים, גננות וילדים  נוטה לראות בבהתנהגות מסויגת חברתית סימן של חולשה וילדים לעתים קרובות מקבלים תגובות שליליות על נטיותיהן הביישניות. המחקרים שהוזכרו קודם מתמקדים בתגובות "ספונטניות" של ילדים ומבוגרים. בפוסט זה אני מנסה להציג דרכי התערבות מכוונות שמטרתם בסופו של דבר להביא לכך שכל ילד וילדה ירגישו בנוח עם עצמם ועם סביבתם. שהם יקבלו את עצמם כמו שהם. לשם כך נדרשת  תייחסות "מקצועית",מכוונת שלא מאפשרת לתגובות תרבותיות ספונטניות לפגוע בסיכוייהם של ילד זה או אחר להשתלב חברתית. מטרות האינטראקציה עם ילדים ביישנים הן להביא להערכה עצמית גבוהה של הילדים את עצמם ולאפשרות שישתתפו במפגשים חברתיים מרצונם כשהם  חשים נינוחים בסיטואציות אלו.

להלן מספר דרכי התערבות מומלצות למימוש המטרות. הגולשים מוזמנים לתרום משלהם.

  1. חשוב להכיר לעומק כל ילד וילד על מאפייני הטמפרמנט שלו בכלל ואת תגובותיו לדברים חדשים ולאנשים לא מוכרים בפרט;
  2. חשוב מאוד לשאול את עצמנו מה "עושות" לנו רגשית התגובות הטמפרמנטאליות של הילד הביישן המסויג חברתית-לנו כהורים וכמחנכים. איך "מסתדר" הטמפרמנט שלנו עם הטמפרמנט של הילד;
  3. נמצא אצל כל ילד ואצל הילד הביישן נקודות עניין וחוזק ייחדויות(אלו משחקים, פעילויות, ספרים הם אוהבים במיוחד; אלו ,כישרונות" טבעיים יש להם: בספורט, מוזיקה, קריאה, ציור, חשבון.
  4. נלמד מה מפחיד ומה מרגיע כל ילד כזה;
  5. נבנה להשתתפות בקבוצה תנאיים שיתנו לילד הרגשה נוחה: למשל נרכיב בגן קבוצה עם ילדים מוכרים ולא שתלטנים; לא נלחץ אותם להשתתף בדיון כשלא נוח להם; נחשוב על מקום ישיבה שבו ירגישו בטוחים; נזמן פעילות בנושא מוכר וחביב עליהם;
  6. ננסה להכין את הילדים לקראת מפגש עם אנשים לא מוכרים; למקומות חדשים; תוך הצגת צילומים של המקומות והאנשים ולעתים משחקי סימולציה עם בובות או בלעדיהן;
  7. לא נלחץ את הילדים להשתתף; אבל נפלס דרך להשתתפות בקבוצה או במליאה על ידי "פינוי הבמה" לילדים אלו;
  8. נזמן משחק(בבית ובגן הילדים) בהתחלה עם עוד ילד אחד ונחנוך את את הילד הביישן תוך הבטחת השתתפותו במשחק ובדיון; נגדיל את הקבוצה בהדרגה
  9. אחרי שהילד יוזם השתתפות נכיר בה ונשבח אותה ללא התנפלות מיוחדת;
  10. ניתן בעקביות חיזוקים חיוביים על העזה להתמודד ולהשתתף.
  11. לסיכום: לא נתעלם מאי השתתפות; נתבונן במפגשים חברתיים ונאתר מקרים של השתתפות שוויונית כמו גם מקרים של הימענות מהשתתפות; נחנוך מפגשים חברתיים להבטחת השתתפות שוויונית; נעודד העזקה להתמודד; נימנע מלחץ; נימנע משיפוטיות.

ילדים דחויים בגיל הרך-איך אפשר להבין ולהתמודד עם התופעה?

בפוסט זה אתייחס לתופעת הדחייה החברתית בגיל הרך-בקרב ילדות וילדים כאחד- תוך שאני משחזרת חלקים ממאמר שכתבתי כבר בשנת תש"ס ב"הד הגן" ("ילדים דחויים: מהם מאפייניהם וכיצד ניתן לעזור להם?ילדים דחויים בגיל הרך)", מאמר שהתבסס על הספר שכתבתי ופורסם בשנת 2002: " כשירות חברתית: התפתחות, הערכה וטיפוח"-מדריך למחנכים שאכפת להם." העניין בתופעת הדחייה החברתית שהניע אותי לכתוב עליה ולהציע למכללת לוינסקי קורס חובה בנושא טיפוח כישורים חברתיים בתכנית לגיל הרך, נבע מהתרשמות מהמצוקה הקשה של הילדים הדחויים ומחוסר הבנה מסוימת שמדובר בתופעה מערכתית אקולוגית חברתית שמתעלה מעל ומעבר להיעדר כישורים חברתיים שאכן מאפיינים את מרבית הילדים הדחויים. על כן  פוסט זה מופנה למחנכות ולהורים כאחד ששיתוף הפעולה בינהם הכרחית לטיפול הולם בבעיה.

הנקודה המרכזית שאותה אני במקשת להבליט כאן מעל ומעבר למה שכתבתי בעבר היא שתופעת הדחייה החברתית היא תופעה מערכתית-אקולוגית-חברתית ולא בעיקר מאפיין של הילד והילדה הדחויים. הכוונה במילים פשוטות-היא שאף שילד או ילדה כזו או אחרת חסרים כישורים חברתיים או מתנהגים בצורה  "מציקנית" ומרגיזה-הם הופכים לדחויים רק בסיוע הלא מודע והלא מכוון של המבוגרים סביבם.  לראייה, ישנם גני ילדים שגם בהם ילדים חסרים כישורים חברתיים ושבהם אין ילדים דחויים כי הגננות אינן מאפשרות לדחייה להתבסס.

מעט על חשיבות הקשרים עם ילדים  בגיל הגן

לקשרים עם ילדים אחרים(peer group) בגיל הגן ומעבר לכך כמובן-תדירותם ואיכותם-חשיבות רבה ביותר לרווחה הרגשית של הילדים. קשרים טובים בין ילדים הם קשרים שוויוניים. שני היבטים שקשורים לאיכות הקשרים עם ילדים אחרים נמצאו כבעלי חשיבות מיוחדת: מידת האהדה שלה זוכה הילד מילדים אחרים (מידת הפופולריות שלו) והאם יש לו חבר אישי וקרוב, שמהווה שותף עקבי למשחק, לפעילות ולהתייעצות. אנו עדים לכך שילדים מתקשרים לילדים אחרים והופכים לחבריהם האישיים(מדובר בבחירות הדדיות של שני השותפים לקשר מגיל צעיר ביותר). מגיל שנתיים וחצי-שלוש. וזאת כנראה גם כיוון שילדות וילדים היום מצויים במסגרות טיפול-חינוך קבוצתיות מגיל הצעיר ביותר בעשורים האחרונים בעולם המערבי.

נזכיר גם שילדים נולדים מצד אחד עם יכולת בסיסית להתחבר עם אנשים וילדים אחרים בהיותנו "חיות חברתיות". מנגד חשוב מאוד שנהיה ערים להבדלים בין אישיים גדולים בין ילדים בטמפרמנטים ובחברותיות. יש ילדים שמיטיבים "לקרוא" רגשות ולפרש התנהגויות חברתיות ומיטיבים להתשלב חברתית  ללא עזרה מיוחדת מצד הוריהם או הגננות שלהם. וזאת כמובן גם על בסיס התנסות מרובה בקשרים בין אישיים , חיקוי וכמובן נטיות אישיות. ילדים אחרים לעומת זאת, אינם יודעים כיצד ליצור קשרים חברתיים ולעתים על מנת להרגיש שייכים, על מנת להצטרף לקבוצה נוקטים בהתנהגות מציקה או תוקפנית. ומצד שלישי יש את הילדים הביישנים שאף שרוצים גם את הקשר עם ילדים אחרים, מרגישים חרדה במצבים חברתיים ונמנעים ממגע חברתי. ואותם נוטים לצערי די לשכוח. הם לא דחויים לרוב, אלא הופכים לזנוחים. ייתכן שאקדיש פוסט נפרד בעתיד לילדים הביישנים ולדרכי ההתמודדות איתם.

על תהליך הבנייה של הדחיה החברתית

תמונה די מייצגת בקרב בני 3 ואף פחות מזה היא שהם מתבוננים בפעילות משחק של ילדים אחרים והדרך שלהם להתקבל  מתבטאת בהריסת המשחק(לדוגמה הריסת מגדל הקוביות או עוגת החול שילדים אחרים בנו). פרשנות המבוגרים את ההתנהגות הזו עשויה להיות גורלית, בקביעה האם הילד מסומן כבעייתי ונענש(מורחק מהמשחק ומוקע בפני ילדים אחרים) או מזוהה כילד שרוצה לשחק עם ילדים אחרים-כילד שמבקש וצריך עזרה. אם מחנכות נוהגות בדרך הראשונה שציינתי שוב ושוב הן תורמות להפיכתו של הילד ללא מקובל חברתית ואף דחוי ואף לא נותנות לילד עצמו מוטיבציה וכיוון לשפר את התנהגותו. אם ,לעומת זאת , גננות ומחנכות אחרות מזהות את ההתנהגות של הילד כבקשת עזרה , ובעקבות זאת בונות עבורו תכנית התערבות  שמחייבת מעקב אחרי התנהגותו, חניכה של קשריו החברתיים(למשל ללוות אותו וללחוש על אוזנו מתי ואיך לבקש שישתפו אותו, המשך השתתפות איתו במשחק), הן תסלוננה את הדרך להשתלבותו החברתית. אך כמובן יש ליישם זאת שוב ושוב בשיתוף ההורים. בכל מקרה למבוגרים בגן(גננות וסייעות) תפקיד חשוב במיצוב החברתי של הילדים: התייחסיותיהן אל הילדים השונים עשויות לרמוז לילדים : או שכל הילדים "שווים" ואם לילד יש קושי עוזרים לו להתגבר עליו, או שהילד או הילדה הם"רעים" ולגיטימי לא לשתף אותם. חשוב גם  לא להתמם: לפעמים ילדים דחויים "מרוויחים ביושר" את הכעס של הסביבה על התנהגותם. הם מציקים, משתלטים על ילדים אחרים, והתנהגותם איננה נעימה. אלא שלתפיסתי תפקידנו כמבוגרים-גננות, סייעות וכמובן הורים- היא לזהות את התנהגותם כקושי שעשוי להיות חולף אם נעזור לילדים ללמוד דרכים חלופיות לתקשר עם ילדים אחרים.

נציין גם שלעתים הורים מתעלמים מהתנהגות חברתית לא מקובלת של ילדיהם. מתעלמים מהצקות ומעודדים ילדים לא להיות "פראיירים" ושיחזירו בתוקפנות על תוקפנות. או מנגד כועסים ומענישים את הילדים  על ביטויי התוקפנות שלהם אבל לא מלמדים אותם חלופות התנהגותיות. לתמונה האקולוגית מצטרפים  לעתים גם הורים של ילדים ש"נפגעים" מהילד התוקפן ותובעים מהגננת להרחיק אותו; אינם מסכימים שילדם או ילדתם יתחברו עם ילד זה ובכך שוב בלא משים תורמים להסלמה בדחייה של הילד.

מעט על  הגדרתם ומאפייניהם של ילדים דחויים

ילדים דחויים הם ילדים ששנואים או מאוד מאוד לא אהודים על ידי חבריהם לגן או לכיתה. הדבר מתבטא בהבעת אי רצון לשבת על ידם, לשחק איתם, לשתף אותם בפעילויות. קל וחומר להזמין אותם לביתם.

images

נמצאו שני סוגים של ילדים דחויים: ילדים דחויים שהם תוקפנים (הרוב המכריע של הקבוצה) וילדים דחויים שהם כנועים ונסוגים. חשוב להבחין בין שני סוגי הילדים הדחויים בגלל השוני בפרופיל שלהם, אשר יוצר אצל המבוגרים המטפלים בהם צורך לנקוט בגישות התערבות שונות ולמקד את הטיפול בכישורים חברתיים שונים.

הילדים הדחויים שהם תוקפנים מרבים להשתמש בתוקפנות על מנת להשיג דברים, הם מתוארים כילדים מציקים ומפריעים לפעילותם של חבריהם לקבוצה, הם אימפולסיביים ונוטים לפעילות יתר, אינם שומרים על כללי משחק, מושכים את תשומת הלב של החברים באופן שלילי ומתקשים להקשיב לאחרים. זאת ועוד, ילדים אלה נוטים לפרש רמזים חברתיים באופן שלילי. הם מאשימים את הילדים האחרים במעשיהם ולכן הם נוטים להיות מעורבים במעגלים של אינטראקציות חברתיות שליליות. לא אחת קורה שילד דחוי מועבר תכופות בגן או בכיתה ממקום למקום בעקבות תלונות הילדים האחרים או בעקבות בקשות של הוריהם.

מניעיהם של הילדים הדחויים באינטראקציות החברתיות שהם מנהלים עם חבריהם הם לעתים קרובות הרסניים: נקמה בילדים אחרים, פגיעה בהם, הרצון להכניע אותם. במקביל, רפרטואר האסטרטגיות לפתרון סכסוכים עם ילדים אחרים העומדים לרשותם הוא מצומצם. לדוגמה, להרביץ או לשחד ילדים אחרים במשחקים או בממתקים. הערכתם את הכישורים החברתיים של עצמם איננה מציאותית. אם נשאל אותם על מעמדם החברתי בכיתה ועל כישוריהם הם יטענו שיש להם חברים ושהתנהגותם היא טובה. רק מה – החברים מציקים להם כל הזמן ומתנכלים להם.

על אף העובדה כי התנהגות תוקפנית מהווה אחד הגורמים המרכזיים המביאים לדחייה של חברים, ראוי לציין שלא כל הילדים התוקפנים הופכים בסופו של דבר לילדים דחויים. ישנם ילדים שלצד התנהגותם התוקפנית מפתחים מיומנויות חברתיות, המאפשרות להם לבנות רשת חברתית תומכת. ילדים אלה אינם הופכים בסופו של דבר לילדים דחויים. גם במקרה זה נקפיד לטפל באופן יסודי בתוקפנות של הילדים. אין להתעלם מהתנהגות תוקפנית בשום גיל. התנהגות תוקפנית שאיננה מטופלת בגיל צעיר, ממשיכה לפגוע בהמשך הן בילד התוקפן והן בסביבתו.

ישנה גם התרשמות שהילדים הדחויים-תוקפנים אינם מבינים שההתנהגות שלהם היא זו שמובילה אותם למעמד של ילדים דחויים.

ילדים כנועים ונסוגים שנדחים על ידי חבריהם לכיתה. ילדים אלה אינם שנואים אך אינם אהודים והם מושא ללעג מצד חבריהם לכיתה. חבריהם לכיתה נמנעים מלשתפם במשחקיהם והם נכנעים לדרישות ולבקשות חבריהם. הם מוותרים על משחקים או על מקום ישיבה או על תורם למשחק נוכח הלחצים של ילדים אחרים. דילמות וקשיים חברתיים מעוררים אצלם חרדה משתקת. לעתים קרובות, הסתכלות מעמיקה על אופן התנהלותם של הילדים מגלה כי חסרות להם מיומנויות חברתיות. הם אינם מתבטאים בבהירות והם מתקשים להיכנס לתוך פעילות קבוצתית שמתנהלת. בשונה מהילדים הדחויים התוקפנים, הילדים הכנועים אינם מעוותים רמזים חברתיים. דהיינו, הם מבינים את הדחייה של חבריהם, הם גם מבינים שהם לא יודעים כיצד לנהוג במצבים חברתיים. ילדים אלה גם מכירים באופן תיאורטי אסטרטגיות התמודדות עם מצבים חברתיים (לדוגמה, אם נשאל אותם מה יש לעשות על מנת להשתלב במשחק, או מה עליהם לעשות כדי לזכות בתור המגיע להם במשחק הם יודעים מהי דרך הפעולה הרצויה וההולמת). הקושי העיקרי שלהם מתרכז בביצוע. לסיכום, הילדים הדחויים הכנועים מפגינים כניעה בהתנהגותם, הערכתם העצמית היא לרוב שלילית והם מרגישים בודדים ומבודדים.

כיצד נעזור לילדים הדחויים?

מטרת ההתערבות בעבודה עם ילדים דחויים היא לסייע להם מוקדם ככל האפשר לחזור למסלול של קשרים חברתיים תקינים. נעשה זאת על-ידי שימוש במכלול של כלים המותאמים אישית לכל ילד. כאמור, העזרה שלה זקוקים הילדים הדחויים התוקפנים עשויה להיות שונה מהעזרה לה זקוקים הילדים הדחויים הכנועים.

1. קודם כל חשוב שנגיע להכרה שילד זה או אחר בגן או בכיתה נדחה על-ידי חבריו.

2. לפני שנציין מה עלינו לעשות נתייחס גם למה כדאי שנימנע מלעשות.א.  נשתדל מאוד לא לכעוס, לגעור, להשפיל ולהעניש את הילדים הדחויים בנוכחות חבריהם לכיתה . ב. במקביל לא נתעלם מילדים דחויים כנועים שאינם מפריעים לנו ולחבריהם. ג. לא נכפה מפגשים בלתי מונחים בין הילד הדחוי לבין חבריו לכיתה. מפגשים כאלו יסתיימו לרוב בדחייה נוספת, בעליית רמת הייאוש אצל הילד הדחוי ובסלידה והתנגדות נוספות מצד החברים לכיתה.

3. הכישורים החברתיים של הילד חייבים להתגבש בהקשר חברתי מונחה, דהיינו גננות  או ההורים חייבים להיות נוכחים בעת משחק משותף של הילד הדחוי עם חבריו ולהנחות או לחנוך את התנהגותו ואת זו של חבריו בשעת המפגש החברתי הממשי. הורים ומחנכות יידרשו למספר מפגשים מונחים כאלו במהלכם יפסיקו התנהגות לא נעימה, יעודדו השתתפות וכו. רצוי מאוד לעשות זאת אחרי הכנה של הילד הדחוי ותרגול של המשחק המשוחק באותה פעילות חשוב מאוד לבחור בפעילויות אטרקטיביות לילדים שבהן הילד הדחוי מפגין יכולות טובות במיוחד.בנוסף, חלק מהילדים הדחויים זקוקים לחניכה בכל מה שקשור לפרשנות של מסרים חברתיים. לעתים, ילדים דחויים תוקפנים מפרשים אפילו תמונות וצילומים שמציגים משחק תמים כהתנהגות תוקפנית. במקרים אלה, עלינו לעזור לילד להסתכל על פרטי התמונה או התצלום ולחשוב על אפשרות אחרת: אולי הילדים המצולמים משתפים פעולה? נלמד את הילד לא לפרש כל פנייה חברתית או כל התנגשות מקרית של ילד אחר כפגיעה מכוונת בו.

4. שיפור מעמדו החברתי של הילד מחייב פעולה בהקשר חברתי גם במסגרת החינוכית וגם בבית.

5. ההתערבות חייבת לכלול שני צירים מקבילים. נשתדל מאוד להבין שלמרות ההתנהגות ה"לא טובה" ואף התוקפנית התכופה, הילד הדחוי נמצא במצוקה. עלינו ללמוד להבין את הבעיה ולקבל את הילד כאדם בעל ערך. במקביל עלינו לאסור על התנהגות תוקפנית ועלינו ללמד אותו התנהגויות חלופיות לתוקפנות.

6. מכיוון שרבים מהילדים הדחויים התוקפנים אינם מכירים בתרומתם האישית לדחייה, נעודד אותם ליטול אחריות על חלקם בריבים ובסכסוכים המתגלעים עם חבריהם.

7. במקביל לכל הצעדים שהוזכרו למעלה, , נקפיד לשבח את הילדים הדחויים התוקפנים בשעה שהם משתפים פעולה עם חבריהם ובשעה שהם מתאפקים מלהציק ומלהפריע להם.

8. הילדים הדחויים הכנועים זקוקים ל"דיאטה" עשירה במיוחד בחיזוקים. עלינו להקפיד להדגיש כל דבר טוב שהם עושים. נבקש גם מחברות הצוות האחרות לנצל כל הזדמנות כדי להבליט את התנהגויותיהם החיוביות. ילדים אלה זקוקים במיוחד לחניכה אינטנסיבית שלנו בעת מפגשיהם החברתיים. ללא יוזמת המחנכות, הילדים הדחויים הכנועים עשויים להישאר שרויים בבדידותם מספר רב של שעות. לכן, חשוב שנקפיד לשים אליהם לב ולשתף אותם במספר רב של פעילויות קבוצתיות שאנו יוזמים. נציע להורים לא להכריח אותם לבקר ילדים אחרים לפני שהם מרגישים בשלים לכך. להפך, נציע להורים לעודד מפגשים בבית של הילד – מקום שבו הוא מרגיש לרוב יותר בטוח. נחנוך גם מפגשים מזדמנים של הילדים בחצר הגן או בזמן ההפסקה בבית הספר. נעזור לילד להשתלב בתוך פעילות שמתנהלת בחצר ולא נעודד את ההתבודדות שלהם. ראוי לציין שבמקרה של הילדים הכנועים עלינו לגלות רגישות יתר לסימני המצוקה שלהם, משום שאנו נוטים באופן טבעי להתעלם מהתנהגויות שאינן מפריעות להתנהלותה של הפעילות הרגילה בגן.

9. מתחייב קשר הדוק עם הורי הילדים. המקרה של הילדים הדחויים מחייב שיתוף פעולה הדוק בין ההורים לבין הצוות של הגן או בית הספר, לא חשוב מי מבין השניים יזם את המפגש המשותף. חלק גדול מהפעילות החברתית מתנהלת בתוך המסגרת החינוכית: בגן או בחטיבה הצעירה. חשוב לעשות כל מאמץ שבכיתה של הילד "נשבור" את דפוס הדחייה. במקביל חשוב שההורים ינחו את הילד בבית לנהוג בדרך דומה לזו הנקוטה במסגרת החינוכית. ההורים צריכים להיות מוכנים להקדיש זמן ומחשבה על מנת לתרום לגיבושם ולחיזוקם של הכישורים החברתיים המתפתחים של ילדם.

10. במקרה של הילדים הדחויים התוקפנים, נציע להורים שיעמתו בין גירסת הילד לבין גירסתה של המחנכת לגבי כל אירוע של התנגשות עם ילדים אחרים. נציע להורים לבקש מהילד, באווירה מקבלת וללא איומי עונשים, לספר על האירועים שקרו לו במסגרת החינוכית ולעודד אותו לקחת אחריות על התנהגותו. נתעקש לבדוק לעומק כל אירוע (עם הילד עצמו וחבריו לאירוע, עם המחנכות ועם ההורים) על מנת לא לטעות ולעודד אותו לקחת אחריות גורפת גם על דברים שלא עשה.

11. במקרה של הילדים הדחויים הכנועים נציע להורים להרעיף עליהם חיזוקים על כל התנהגות פרו-חברתית כמו גם על כל מקרה של עמידה על זכויותיהם. ננחה את ההורים לאפשר ולעודד מפגשים חברתיים בביתם – מפגשים שבהם הם מספקים לילדיהם תחושה של ביטחון. נציע להורים לתרגל על-ידי משחקי תפקידים עם הילד הדחוי הכנוע צורות פנייה בטלפון, התמודדות עם סירוב ראשוני, יוזמה של משחק ופעילות והתמודדות עם מצבים מתסכלים. נציע גם ביקורים תכופים במגרש המשחקים ועידוד של קשרים חברתיים במגרש. נציע להורים מצד אחד לתמוך בילדם ומצד שני לעודד עמידה על זכויותיו תוך השתלבות חברתית.

12.על הצוות החינוכי לגייס גם הבנה ושיתוף פעולה מצד ההורים של הילדים המקובלים וה"רגילים". נעזור להוריהם של הילדים ה"רגילים" להבין שאם הם יתנו יד להשתלבות של הילד הדחוי, ייטב לו, לקבוצתו ולכל כיתתו ועקב כך גם לילדים שלהם. אם המחנכת מבטיחה לתת הגנה לכל ילד במקרה של פגיעה אפשרית בו, אין לדרוש העברה של ילד ממקום למקום והרחקה שלו מהכיתה. בשלבים יותר מתקדמים של ההתערבות אנו עשויים לבקש מחלק מההורים לאפשר מפגשים בין ילדם לבין הילד הדחוי בשעות אחר=הצהריים בביתם.

לסיכום, השפעות הדחייה החברתית על הסתגלותם העתידית של הילדים הן חמורות דיין כדי להצדיק ואף לחייב טיפול עקבי וממושך בבעייתם. טיפול נאות בילדים דחויים מחייב התחקות אחרי מאפייני ההתנהגות הספציפיים שלהם בחברת ילדים אחרים ועזרה מצד הוריהם ומחנכיהם. שיתוף הפעולה בין ההורים לבין המחנכים הכרחי להצלחת ההתערבות.

מבקשת ומציעה שקהל ההורים והגננות הקוראים את הפוסט יתייחסו אליו.  אתם מוזמנים לכתוב מחשבות על הכתוב כמו גם לספר על התנסויות מוצלחות שלכם כהורים וגננות עם ילדים דחויים. 

תודה מקרב לב לאילנה מלחי עורכת הד הגן על שאפשרה לשזחר חלקים גדולים ממאמר זה וממאמרים נוספים  בבלוג שלי.