תבונת ההתבוננות

מטרת פוסט זה להציג את חשיבות ההתבוננות הישירה בעולם-של ילדים ומבוגרים, כאחד- כ"כלי" מרכזי להבנת תופעות בו ; כבסיס ללמידה בכלל, ולטיפוח יצירתיות בפרט. יתרה מזו, בפוסט זה אני מבקשת לעודד מחנכים להתבונן בהתנהגות הילדים ובעולם כבסיס לעידוד הילדים עצמם  להתבונן בתופעות. אם אנחנו לא נעריך התבוננות- מתוך הבנה שהתבוננות כרוכה לעתים במה שמצטייר מהצד כבהייה, לא נאפשר לילדים לחוות באופן עמוק את העולם ולהתרגש מתופעות מסוימות, וללמוד למידה משמעותית.

איך נגדיר התבוננות?  ההתבוננות היא הסתכלות מעמיקה בתופעות, ב"דברים", מתוך רצון, אפילו מתוך צורך עמוק, להבין את העולם הבנה מעמיקה. ברמה של כמעט הזדהות עם התופעה שבה מתבוננים. על התבוננות כחלק מתהליך היצירה ניתן לקרוא אצל ציפי באב ורעיה אגם(תשנ"ה)-הוצאת משרד החינוך.

  • באמצעות ההתבוננות, אנשים  בכלל, וילדים בפרט,“שואבים” את העולם החיצוני פנימה;
  • וזאת כיוון שילדים נולדים עם הצורך לחפש באופן אקטיבי מידע על העולם ולהבין אותו;
  • הם שואבים מראות, ריחות, צלילים, תחושות מישוש, טעמים;
  • ההתבוננות בעולם מעוררת רגשות, מחשבות, דמיונות;
  • ההתבוננות בעולם מעוררת את הצורך להביע את עצמך, ולהחצין את עוצמת ההתרגשות מן העולם הסובב אותנו.

אימוץ של עמדת התבוננות מחייבת :

  • שנעצור,
  • נתמקד במשהו,
  • נאפשר לזרם של מחשבה ורגשות "לשטוף" אותנו תוך כדי הסתכלות,
  • נערוך רפלקסיה, נחשוב על מה שאנחנו מסתכלים בו,
  • ננסה לתאר ולתעד בדרכים אחרות את מושא ההתבוננות,
  • ננסה להבין את התופעה מהפרספקטיבה של מושא ההתבוננות.

לתופעות בעולם עשויים להיות ביטויים איכותניים אותם נתאר במילים, או באמצעות  ציור, תנועה או מנגינה. לתופעות בעולם עשויים להיות גם ביטויים כמותיים. למשל, התבוננות על דררות צייצניות בסביבה הקרובה, כרוכה  בהתבוננות ותיעוד התנהגותן, אבל גם בהיבטים כמותיים כגון כמה דררות עפות יחד כסוג של להקה, באלו שעות הן מופיעות באותה סביבה וכו'.

Deep Observation

הציור מתוך:  @greg_ashman

להלן דוגמה של ציורי ילדים שמשקפים למידה ויצירתיות בעקבות השתתפות בפרויקט שכלל התבוננות יומיומית במסלעה המצויה בכניסה לגן הילדים. את הפרויקט ביצעה טלי וינטראוב, גננת מנתניה, והוא הוצג בהד הגן, תשס"א-2001, גיליון ג , 78-90).  בגן זה, קבוצה קטנה של ילדים  בני 4-5 שנים התבוננו מידי בוקר בהנחיית הגננת במסלעה ונתבקשו לצייר את רשמיהם. פרויקט זה נעשה  אחרי שבגן הייתה למידה שהתמקדה ביצירות אמנות-יצירות נוף שגם בהן התבוננו  הילדים. באיור המופיע בהמשך מוצגים שני זוגות ציורים של שני ילדים עדי ואור. שני הציורים הראשונים(עדי 1א' ואור 2א') צוירו כשלושה חודשים לפני הציורים עדי 1ב' ואור 1 ב'.  בין לבין,  במהלך אחד הטיולים עם קבוצת הפרויקט, אור  התבונן בשמיים ואמר שבעצם השמיים עוטפים אותנו והם לא שם למעלה כמו שאנחנו מציירים אותם.  אמירתו זו עוררה דיון בקרב הילדים ואט אט במהלך השבועות שחלפו, כל ילדי הקבוצה החלו  ביזמתם לצייר את השמיים כעוטפים אותנו וכממלאים את הדף בניגוד לנוהג לציירם כקו אופקי בחלק העליון של הדף. יתרה מזו, ציורים 1 ו-2 ב' של שני הילדים מציגים את הצמחיה של המסלעה בצורה שתואמת יותר את המערך הטופוגראפי בהשוואה לשני הציורים הראשונים של שני הילדים. ואף ששני הילדים התבוננו  באותה מסלעה, באותם זמנים, ציוריהם את המסלעה שונים האחד מהאחר ונותנים ביטוי לפרשנות האישית של כל אחד משני הילדים האלו.

הגדרת ההתבוננות מתוך ויקיפדיה באנגלית

p61212-094101

צילום טלי וינטראוב מתוך המאמר:האם הנוף זז? שפורסם בבתשס"א, בהד הגן, גיליון ג'.

אני מזמינה להשוות את הפעילות המתוארת מעלה, שהיא תוצאה של התבוננות מעמיקה בסביבה, התבוננות שהביאה הן לשינוי של ממש באופן שבו רואים הילדים את השמיים ומייצגים אותם והן בתוצרי הילדים, לפעילות שמוצעת לעתים קרובות לילדים במעונות ובגנים: צביעה של אוביקטים למשל בתקופה זו של השנה מוצעים לרוב "דפי חלזונות".

חילזון לפוסט התבוננות

בפעילות זו מתבקשים הילדים לצבוע את החילזון, לרוב בסתיו, ללא כל קשר להתבוננות בסביבה, לחוויות שהילדים חוו. ילדים צובעים דפים אלו ללא התעמקות ולא ברור מה סוג כזה של פעילויות "נותן להם". מאחר וכל הילדים מתבקשים לצבוע בדיוק את אותו הדף, אין הרבה מקום להבעה יצירתית. נראה לי שאנחנו נוטים ל"העסיק" ילדים באמצעות פעילויות אלו מבלי לעצור ולחשוב מה הערך המוסף שלהן.

פעילות יצירה בעקבות התבוננות מעמיקה בסביבה היא פעילות שנעשית בקצב איטי. מתוך כוונה. לא בחיפזון. זהו סוג הפעילויות שיש לעודד ילדים לעשות.

ילדים צעירים הם מטבעם סקרנים ונוטים להתבוננות אם אנחנו לא נפריע להם להתבונן ולייצג את החוויות שלהם בקצב שלהם, ובדרך שבה הם בוחרים.

כדי להדגיש את ערך ההתבוננות ושל יצירה שמתבססת על התבוננות ביקשתי פעם מקבוצה של  גננות באמצע השתלמות, לצאת החוצה להתבונן בשמיים במשך מספר דקות ולצייר עננים. כשחזרו לכיתה  ציירו עננים מגוונים ובצורות שונות. עננים אלו היו שונים מאוד מהעננים העשויים צמר גפן שהיו מוצגים על לוחות התוכן של מספר גנים באותה תקופה. בעקבות פעילות זו, אותה קבוצה הייתה מוכנה לשקול מחדש את בניית לוחות התוכן של הגן ואת אופי פעילויות היצירה עם הילדים.

מחשבות על יום הזיכרון במסגרות חינוך לגיל הרך-לרבות יצירה סביב יום זה

פוסט זה הוא ברובו שחזור של פוסט ראשוני שכתבתי אשתקד לקראת יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ולנפגעי פעולות האיבה(להלן יום הזיכרון). הוספתי לקראת סוף הפוסט התייחסות לגבי עבודה יצירתית לפני, במהלך ואחרי יום הזיכרון מתוך רצון להאיר על הצורך להבחין בין היכרות עם סמלי המדינה(ביניהם הדגל), יצירה חופשית של הילדים וקישוט.

ביום ב' בשבוע הבא, ה' באייר מציינת מדינת ישראל את יום הזיכרון . ילדים בכל מערכת החינוך שותפים לציון יום הזיכרון. שתי צפירות זיכרון משולבות ביום זה: בערב יום הזיכרון ובבוקר של יום הזיכרון.

פוסט זה בא להציף את משמעות ההתמודדות עם יום הזיכרון במסגרות חינוך לגיל הרך ולעורר למחשבה על צעדים שרצוי שיינקטו על ידי הצוות החינוכי כדי להביא להתמודדות "בריאה" עד כמה שאפשר עם יום זה וכדי לחסן מפני התמודדויות עתידיות אפשריות עבור האנשים הרבים המצויים במסגרות החינוך.

אציין גם לפני שאמשיך, שליום הזיכרון עשויה להיות משמעות אישית עבור מקצת הילדים המבקרים במסגרות החינוך, עבור משפחותיהם ולא פחות מכך עבור נשות הצוות החינוכי. בהתייחסויותיי להתמודדויות חינוכיות עם יום זה אני מביאה בחשבון: 1. המציאות במדינת ישראל שבה מלחמות, מבצעים ומעשי איבה הם חלק מהקיום של אזרחי המדינה, בכלל זה של הילדים החיים בה והיות רשימת הנפגעים רשימה פתוחה; 2. הצרכים הרגשיים של הילדים הצעירים(מתייחסת פחות או יותר עד גיל 8); 3. העובדה שבין האנשים ששכלו בני משפחה כחלק מפעולות מלחמתיות או מעשי איבה עשויים להיכלל בני משפחה של הילדים או של הצוות החינוכי; 4. חוסן נפשי שעשוי לצמוח לאנשים המעורבים מבניית הרגשה של קהילתיות שציון יום הזיכרון קשור בה.

על מיעוט ההתייחסות לדרכי התמודדות עם יום הזיכרון במערכת החינוך לגיל הרך

האמת היא שהרבה פחות נידון ונכתב על  המיוחד בציון יום הזיכרון בחינוך לגיל הרך ועל דרכי ההתמודדות של מחנכות וילדים צעירים עם יום זה, מאשר על ציון יום השואה. לראשונה התייחסתי בכתב בעצמי ליום זה בפוסט שכתבתי בבלוג זה ערב יום הזירון תשע"ו. ואכן לפני שנים אחדות ניגשה אליי סטודנטית להוראת הגיל הרך ושאלה מדוע במסגרת הכשרת הגננות והמורות לכיתות א-ב איננו מתייחסים מספיק להתמודדות עם יום הזיכרון במסגרות החינוך. לא היו לי תשובות טובות עבורה ואמרתי לה שנחשוב מה לעשות בנושא. לכאורה ההתייחסות ליום זה הרבה פחות שנויה במחלוקת בהשוואה להתייחסות מערכת החינוך לגיל הרך עם יום הזיכרון לשואה; ושוב לכאורה הכל אמור להיות ברור למחנכות בכל הקשור לציון יום זה במסגרות החינוך לגיל הרך. עם זאת, אני חושבת שיש מקום לתת את הדעת להתמודדויות של מחנכות, הורים וילדים בגיל הרך עם המשמעות והציון של יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל.

להבדיל מיום הזיכרון לשואה, שאני חושבת שאין להוביל את הילדים הצעירים להבנה מעמיקה לגבי משמעותיה של השואה, בשל הרוע האנושי  החריג  והקשה להבנה שקשור בה, לגבי יום הזיכרון , אני חושבת שחשוב שילדים יבינו שאנחנו זוכרים את אלו שנהרגו בפעולות מלחמתיות למען כולנו, במיוחד במצבים שבהם לחלק מהילדים הלומדים באותה מסגרת חינוך נגיעה אישית לנושא. עצוב להכיר בכך שכחלק מהקיום האנושי, אחת הדרכים הלא נדירות להתמודד עם קונפליקטים היא באמצעות מלחמות. חשוב לדעתי לחנך לכך שיש מחיר כבד למלחמות, שיש דרכים חלופיות להתמודד עם סכסוכים ושקהילות זוכרות את אלו שנפגעו כחלק מקהילותיהם ולמענן. חיילים וחיילות שנהרגו בקרבות כחלק ממלחמות, או כחלק ממבצעים או כחלק מתאונות מבצעיות עשו זאת כחלק משירותם הצבאי או המשטרתי. אני כוללת ברשימה זו גם חיילים שמותם אינו עטור תהילה במיוחד אבל שילמו בחייהם על הקושי הנפשי להתמודד עם השירות הצבאי המתחייב מהמיקום הגיאופוליטי ומהמצב הביטחוני של מדינת ישראל.

קל יותר  לילדים להבין מהי משמעותה של מלחמה, על מחיריה הקשים מנשוא, מאשר להבין ניסיון שיטתי להכחיד עם שלם מעל פני האדמה ממניעים גזעניים.  מנגד, הקושי של כולנו עם ציון יום הזיכרון , מתמקד בעובדה הכואבת שרשימת החללים בה היא רשימה פתוחה אליה מוסיפים ומצטרפים מידי שנה שמות חדשים . כיוון שהחל  מסוף שנות ה-90 של המאה הקודמת, יום הזיכרון כולל גם התייחסות לקרבנות פעולות האיבה(הטרור), משמעות יום הזיכרון, והרשימה הפתוחה שאותה ציינתי היא שכל אחת ואחד מאיתנו  והאנשים הקרובים והיקרים לנו עשוי להיות חלק מהרשימה הזו.  ואכן,  במעונות היום, בגני הילדים ובבתי הספר מצויים ילדים שאיבדו אדם קרוב; באותן מסגרות מצויות מטפלות, גננות, מורות, מנהלות שאחד מקרוביהם נפגע. עבור אותם אנשים יום הזיכרון הוא יום זיכרון אישי שבו מתמודדים בנוסף עם ההתמודדות היומיומיומית שהם חווים, עם שכול ואובדן קולקטיבי. תלמידים בבתי ספר עשויים לככב ברשימת הקרבנות. נזכור גם שעם נפגעי המלחמות ופעולות האיבה נמנים יהודים ולא יהודים כאחד. חלק מהלא יהודים נמנים עם חיילים או שוטרים שנהרגו וחלק אחר הוא קרבנות של פעולות איבה. עם מעט הכתבות בנושא יום הזיכרון מצאתי כתבה במאקו מלפני כמה שנים , כתבה בשם אמא, מה זה יום הזיכרון?, ובה המלצות של פסיכולוגיות איך להשיב לילדים בנושא. ראו גם את הנחיות האגף הקדם-יסודי לגבי ציון יום הזיכרון בגני הילדים(מאת אורה גולדהירש).

אחד הקשיים נוגע לקושי בהתמודדות אנשים בכלל וילדים בגיל הרך בפרט עם המוות

הקושי בהתמודדות עם יום הזיכרון קשור במקרה זה במפגש המאיים עם דיבורים על המוות. נדרשתי לסוגיה זו בפוסט אחר בחודש מרץ 2016 עקב ציון יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל שמקום קבורתם לא נודע.

 אני חושבת שהדרך לתווך לילדים מצבים רגישים כגון המוות, היא דרך הקשבה לשאלותיהם והתייחסות אליהן ולא דרך הרצאות ו"מסירת אינפורמציה" טכנית וחד סטרית(חד סטרית מהכיוון שלנו לכיוונם של הילדים). האופן שבו  משיבים לשאלותיהם של הילדים תלוי  בהבנת מאפיינים מרכזיים של התפתחותם לרבות הבנת מושג המוות, בעמדות של המבוגרים(הורים וצוותי גנים) לגבי נושא המוות והאובדן ובתפיסותיהם כיצד מחנכים ילדים בנושא, כמו גם בעומס הרגשי של הילדים והמשפחות.

על כן חשוב שנהיה ערניים מאוד בכלל וסביב ימי הזיכרון בפרט לאמירות, שאלות, סימני מצוקה של הילדים. שאלות שנוגעות למוות ולזיכרון עשויות להופיע לפני ואחרי יום הזיכרון עצמו. נתבונן במשחק החופשי , בציורים של הילדים; נתעניין במיוחד במשחק הסוציו דרמטי של הילדים.

בתשובות שניתן לילדים בנושא המוות נשיב באופן ענייני, נגיד את האמת אבל לא את כל האמת. לא נדבר על המוות ולא נפתח דיון עם הילדים בשיעורים פרונטאליים או במליאת הגן. שיחות במליאה או במסגרת שיעורים פרונטאליים עלולות להותיר חלק מהילדים עם מצוקות, אי הבנות שכגננות ומורות לא נדע עליהן ולא נספק את התמיכה הנדרשת לילדים שזקוקים לתמיכה זו.

אציין גם שחשוב  בעיניי שנבחין בהתייחסות לילדים הנמצאים במעגל הקרוב של אדם שמת ובמקרה של יום הזיכרון ובכלל,  לבין ילדים בגיל הגן וכיתות א-ב שהנושא של המוות  מעסיק אותם אבל לא נגע בהם אישית בשנות חייהם הקצרות.

מה בעיניי חשוב שנעשה במסגרות החינוך לגיל הרך?

היערכות טובה בעיניי כוללת היכרות מעמיקה עם הילדים בגן וניסיון לדעת מי הילדים בכל גן או כיתה שבמשפחתם קרובים שנפלו במערכות ישראל או נפגעו בפעולות איבה. חשוב לבדוק עם  הורי הילדים את הרקע למותם של קרובי המשפחה ומה ידוע לילדים לדעת ההורים על אותם מקרים(קורה לעתים קרובות שילדים יודעים יותר ושונה על אירועים משפחתיים טראגיים משההורים משערים).

זאת ועוד, מנהלת גן או מחנכת כיתה צריכות לדעתי לדעת מהו הרקע של אנשי הצוות והרגישויות שלהם בנושא.

מקרים שבהם ישנם ילדים ו/או אנשי צוות שלהם נגיעה אישית לנושא הזיכרון מצריכים לדעתי טיפול  רגיש וממושך יותר מאשר טיפול ביום זה במקרים שבהם אין לאנשים הנמצאים במסגרת החינוך  נגיעה אישית לנושא.

אם מדובר בילדים שנושא יום הזיכרון נוגע להם אישית, חשוב לשבת איתם ביחידות עם וללא ההורים ולהבין מה הם יודעים על הנושא ולהכין אותם לקראת ההתרחשיות המתוכננות בגן ביום הזיכרון. ילדים אלו עשויים אולי להיות שותפים להכנות כאלו ואחרות של הגננת או המורה(כגון תליית שלטים; צילומים וכו').

אם מדובר  בחברות וחברי צוות שלהם נגיעה ליום הזיכרון חשוב לשוחח איתם ולבדוק את האופן שבו ניתן להקל עליהם באותו יום ולתאם תגובות רגשיות מתונות ביום זה מול הילדים.

מסתבר שלילדים עם הפרעות קשב וריכוז קשה במיוחד "לאסוף את עצמם" כדי להשתתף בצורה "נאותה" בטקסים. המתח שבו הם מצויים עקב מאמציהם לשלוט בעצמם עשוי להוביל כפי שאפשר לראות בעדויות של הוריהם לתגובה שנחשבת לבלתי הולמת(צחוק) או לקשיים רבים אחרי הטקס. הצחוק של אחדים מהילדים מתפרש על ידי הסביבה כזלזול ובנוסף לקשיים שהם חווים בזמן הטקס עצמו, הם "זוכים" להתייחסות משפילה ומענישה שמקשה עליהם עוד יותר.

אם מבקשים לדעת מה יודעים הילדים על יום הזיכרון ולהשיב על שאלותיהם כדאי אולי להציע שילדים במהלך הימים שקודמים ליום הזיכרון ישאלו שאלות שעליהן הם מבקשים תשובות-שאלות שיתועדו באמצעות ציור ורישומים של הילדים עצמם או הכתבות להורים או לאשני צוות. ניתן לאגור שאלות אלו בתיבה שתיבדק על ידי הגננת או המורה ותאפשר לה להתכונן למתן תשובות לילדים ולהחלטה על המסגרת ההולמת למתן התשובות לילדים. נציע לילדים לחשוב על שאלות שהם מבקשים לשאול על יום הזיכרון, לצייר, לרשום  או להכתיב את שאלותיהם והניח אותם בתיבה שתונח לשם כך במקום מוסכם בגן או בכיתה.

תוצאת תמונה עבור תיבת מכתבים

באשר לטקסים, דעתי היא שילדים צעירים אינם מבינים במיוחד את משמעותם. התפרצות הרגשות בטקסים בית ספריים בשל  עדויות , קטעי ספרות שמתחברים לזכרונות אישיים של מארגנים ושמתתפים עלולה לגרום לילדים צעירים לחששות. עבור מבוגרים טקסים עשויים לתרום להרגשת ה"ביחד" הקהילתיות אבל עבור ילדים הטקסים עלולים להישאר כאמור חסרי פשר.

בכל מקרה יש להכין את הילדים לקראת הצפירה ולציין שמדובר בדרך לזכור אנשים שמתו במלחמות למען המדינה. נקפיד גם להזכיר לילדים את ההבדל בין צפירה ולאזעקה. נתמוך במיוחד בילדים שהיכרותנו המוקדמת איתם מביאה אותנו לידי הערכה שמסיבה כזו או אחרת הם זקוקים לקרבתנו ולתמיכתנו יותר מאשר ילדים אחרים.

אם אנחנו מבקשים למנף את נושא הזיכרון, ולחברו לעצמאות המדינה ולהרגשה של שייכות וקהילתיות-יש לתת לכך את הדעת זמן רב לפני יום הזיכרון . אז הילדים עשויים ללמוד במסגרת פרויקטים על דרך ההתפתחות של מקום מגוריהם. על ההיסטוריה שלו. על האנשים שתרמו ואולי נלחמו ונפלו כחלק מבניית העיר, הקיבוץ או הכפר שבהם הם חיים. פרויקטים מעניינים כאלו עשויים להימשך מספר שבועות .

ספרי ילדים רלוונטיים

לילדים החל מכיתה ב, ג אני ממליצה על הספר המופלא חיית החושך מאת אורי אורלב. זוכרת שקראתי את הספר במשך כמה ימים לבתי הבכורה כשהייתה בכיתה ב' או ג'. ספר קלאסי זה שהוא ספר הילדים הראשון של אורי אורלב, שיצא לאור בשנת 1976, מספר ברגישות, מתוך הפרספקטיבה של הילד אסף על הפחד שלו מחושך . עוד מסופר בספר על כך שאביו שנהרג במלחמת יום כיפור, הספיק ללמד אותו לפני מותו איך להתמודד עם חיית החושך: הוא לימד אותו לסנוור את חיית החושך, להאיר אותה.  אסף הצליח להתמודד עם חיית החושך ויתרה מזו להתיידד איתה ולהיעזר בה בהתמודדות  עם אובדן אביו במלחמה, עם השכול ועם לידתה של אחות חדשה שהצטרפה למשפחה.

ספר נוסף, שמתמקד באופן כללי בערכים אנטי מלחמתיים, שמציב אפשרות שנראית אוטופית לחלק מאיתנו, של ויתור עקרוני על אימוץ מלחמות כפתרון לסכסוכים, ושאני ממליצה עליו בחום(מתאים לקריאה בכל ימות השנה) הוא הספר המנצחים מאת דיויד מקי(כתב ואייר את הספר)  ובו משל חכם ומלא הומור על גנרל כל יכול שרצה לכבוש את העולם. הוא כבש בכוח הזרוע ארצות רבות עד שהגיע עם חייליו לארץ קטנה ורחוקה, נטולת צבא שתושביה התעקשו לא להילחם. הגנרל נאלץ להבין שהכובשים אינם תמיד החזקים. שמו של הספר באנגלית הוא:" -The Conquerors- הכובשים).

הוסף לסל את המנצחים / דיויד מקיו

על סמלי מדינה(סמלים בכלל), קישוט ויצירה ועל ההבדלים ביניהם

אחד העיסוקים המרכזיים בגן הילדים כל ימות השנה וגם סביב החגים הוא עיסוק ביצירה חזותית באמצעות ציור, פיסול וכו'. בשל הסמיכות של יום הזיכרון ליום העצמאות עיקר העיסוק ה"יצירתי" בימים שקודמים לימים אלו עוסק ביום העצמאות. חלק מהלמידה שקשורה ביום העצמאות קשורה להכרת סמלי המדינה:

עם סמלי המדינה נמנים מנורה וענפי זית ודגל מדינת ישראל.

ילדים בבתי ספר ובגנים  חשופים לסמלי המדינה כל ימות השנה באמצעות פינות הלאום המצויות במסגרות החינוך. לקראת יום העצמאות עוסקים במסגרות אלו בקישוט הגן ובית הספר בדגלי המדינה וכידוע צבעי הדגל הם כחול ולבן. פעולות אלו הן חלק מהסוציאליזציה הלאומית של ילדי הגן ובית הספר והיכרות ותליית הדגלים משלבות בפעולות האלו במדינה ויש לומר ילדים עוסקים בכך לרוב בשמחה רבה.

אלא שחשוב ביותר שמחנכות תבנה שצביעת דפי עבודה ושבלונות של דגלים איננה כלל עבודת יצירה. פעולה זו עשויה אולי להעמיק את היכרות הילדים עם הסמלי המדינה, אבל אין בה כלל ביטוי להבעה עצמית.

כדי לעודד את הילדים לעסוק בהכנת דגלים וגם לדעתי כסוג של הרגל שלא רבים נותנים את הדעת למשמעותו, נהוג להציע לילדי הגן (וכיתות א' ב') רק שני צבעים לעבודות "יצירה" בתקופה זו: כחול ולבן. נוהג זה מגביל לדעתי את האפשרות שילדים יביעו את רעיונותיהם ורגשותיהם סביב יום הזיכרון, יום העצמאות ובכלל.

אם אכן רוצים לעסוק ביצירה-דבר שבעיניי חשוב מאוד, חשוב להציע לילדים את כל החומרים ואת כל הצבעים העומדים לרשות הגן. יתרה מזו ככל שננחה את הילדים פחות מה לצייר כך  גם תינתן לילדים אפשרות להביע את עצמם, ולנו תהיה הזדמנות להבין מה מבינים ומרגישים הילדים בנוגע לאירועים שמעסיקים אותם.

לשם כך חשוב שנזכור ששאנחנו כמחנכים מציגים תכנים לפי סדר כרונולוגי נתון-לפי תאריכי ציון האירועים בעולם ה"ממשי". התודעה של הילדים עם זאת, איננה מחויבת לסדר הגשת הדברים שאנחנו בחרנו להציג. יתרה מזו ארגון הידע שלהם איננו בהכרח תואם את ארגון הידע בתודעה של המחנכים בספר לימוד או אתר רשמי כלשהו. חשוב שמחנכים שנדע מה הרשמים שהותירו אירועים משמעותיים לרוב קשים על תודעת הילדים. לכן חשוב כל כך לא להגביל  או לנסות להנחות את היצירה שלהם.

להבדיל מקישוט שאיננו לוקח זמן רב והוא חיצוני, העיסוק ביצירה מפתח את הילדים ומעשיר את הגן. התבוננות מתעניינת ביצירות הילדים תעשיר אותנו כמחנכים ותעמיק את ההיכרותנו עם הילדים עצמם. לכן חשוב כל כך להבחין בין קישוט ליצירה.

אביא כדוגמה את התייחסותו של הילד נחום(שם בדוי) לציור שצייר ספונטאנית ביום השואה בשתי נקודות זמן. ביום השואה עצמו(של שנת 2015) ופרשנותו לאותו ציור ממש ארבעה חודשים מאוחר יותר ביולי 2015. הציורים לקוחים מעבודה של הגננת של נחום, חגית בן ליש שכתבה פרויקט חשוב על האופן שבו תופסים ילדי גן חובה את נושא הזיכרון.

ציור נחום יום השואה.pngביום השואה נחום אמר ש"ציירתי על המלחמות. הסמל של הרעים זה מגן ועוד אות בכתב יד או ב' או דוהסמל של הטובים מגן דויד".

על אותו ציור עצמו הוא אמר ביולי 2015 שצייר "את מלחמת השחרור.שהם עצובים במלחמה והיהודים נצחו ושהרבה מתו". הציור קיבל את הכותרת ":"מלחמת השחרור של ישראל".

מדוגמאות אלו ניתן ללמוד שאפשור של בחירה של צבעים, וגן שמעודד ציור חופשי, מאפשרים הבעה של הילד ומזמנים למבוגרים הצצה לתודעתם של הילדים. ניתן גם לראות שפרשנות אותו ציור עצמו משתנה במהלך החודשים שחלפו מיום השואה עד הקיץ. אף שהציור צויר ביום השואה , ציור זה קיבל ביולי את הכותרת "מלחמת העצמאות של ישראל". ניתן לנחש שהאירועים הקשים מופנמים בתודעת הילדים לאו דווקא לפי הסדר ההיסטורי הכרונולוגי. ועל מנת לא לחשוב שנחום שקוע בהכרח בעצב  כל הזמן הזה, ניתן לראות ציור  שצייר ביולי בזיקה לקריאת הספר "למה לנפתלי קוראים נפתלי" מאת אלונה פרנקל.

נחום כדור הארץ שלום

בהזדמנות זו נחום צייר את כדור הארץ שמסביבו אנשים נותנים ידיים וקרא לציור שלו "שלום" .

נסו להשוות יצירות חופשיות אלו לשבלונה צבועה בכחול לבן ולחשוב מהו הערך החינוכי של הציור החופשי לעומת הצביעה הטכנת בצבעי כחול לבן.

להסתובב בעולם כ"קשקוש מקושקש" -קשה אבל מאתגר ומעניין

בפוסט זה אציג את הספר "קשקוש מקושקש" שנכתב על ידי נוגה אלגום ואויר על ידי אביאל בסיל. ענת שליו, סטודנטית שלי שלומדת בתכנית לתואר שני בחינוך מיוחד, הכירה לי את הספר בקורס שמתמקד בתיווך איכותי בכלל ותיווך של ספרי ילדים באמצעות קריאה חוזרת בחינוך המיוחד ובגיל הרך,  בפרט.

קשקוש מקוקש / נוגה אלגום

בספר מסופר על קשקוש מקושקש-בן שנולד במזל טוב לאמא אליפסה ולאבא משולש.

בן יוצא מן הכלל

מן קו שכזה…מסולסל, מפותל,

מגולגל,מעורבל, מקורזל, מתולתל,

בלי התחלה ובלי סוף בכלל.

בקיצור מעין צורה לא מוגדרת. הדבר יצר תהיות בעולם הצורות. בספר מסופר שאימא ואבא הבטיחו לקשקוש מקושקש לאהוב אותו תמיד למרות היותו "קצת מסובך". עם זאת בגן הילדים הצורות לעגו לו. קשקוש הבודד נעלב נורא. כדי לעזור לבנם הזמינו ההורים מומחים מכל העולם כדי לעזור לתקן אותו. אבל מומחים אלו קבעו שה"ניתוחים" שלהם יגרמו לקשקוש להפוך למקושקש עוד יותר ועזבו. בצער לו, יצא קשקוש מקושש למסע כדי לחפש את מזלו במקום חדש. בדרך נתקל בצורות מוגדרות לרוב שהפכו לשימושיות ויאושו  גאה.

הוא נכנס לבסוף עייף מאוד לבית מרובע, נשכב על שטיח עגול, עצם את עיניו ונרדם.

הסתבר שנחת על שטיח בבית שבו ילד קטן התלהב מהקשקוש  שגילה על השטיח בחדרו, שהתבוננות בו אפשרה לו להפליג לעולם מלא דימיון. הקשקוש נראה לו רגע "כספינה בין גלים סוערים שיצאה לגלות מקומות מוזרים". בהמשך נראה לו כ"עץ משוגע ומלא פרפרים", כ"קרנף שדוגר על ביצים". אמו של הילד התלבהבה וסיכמה:"זה[הקשקוש המקושקש]יכול להיות כל מה שרוצים!"

הקבלה המפתיעה והנלהבת של הילד ושל אימו נסכה בקשקוש מקושקש ביטחון רב וגרמה לו לחזור הביתה. בבית חיכו לו אימא ואבא הנרגשים ששמחו לשמוע מפי בנם שיש לו מזל כי:

"אני קשקוש

אין לי סוף,

אין לי גבול או קצה,

אני יכול להיות הכל.

כל מה שרק ארצה!"

בלינק המופיע למטה ניתן לצפות  בסרטון יו טיוב ובו נוגה אלגום  מציגה את עצמה ומספרת את סיפורו של היצור המופלא"קשקוש מקושקש".

סיפור זה מאפשר לדעתי להתמודד עם שתי סוגיות:

  1. האחת התמודדות עם שונות. התמודדות היחיד והחברה עם השונות. וכפי שכתוב בגב הספר:" כל אחד לפעמים מרגיש מקושקש, מרגיש לא מתאים וטיפה משובש, זה סיפור על קשקוש שיצא למסע ומצא את האושר…מחוץ לקופסה".
  2. סוגיה נוספת שקשורה  לסוגיה הראשונה, אבל לא זהה לה היא סוגית היצירתיות. העידוד להתבטא בדרכים שונות מהמקובל. להעז לצאת מהקוים ולצאת מהקופסה.

אף שהסיפור של נוגה אלגום מציג הורים מקבלים וסוף טוב, חשוב שנזכור שבשביל הסוף טוב הזה עלינו לעבוד כפרטים שמרגישים "מקושקשים" ועל כך חריגים, ולא פחות מכך כחברה שצריכה לעבוד על עצמה כדי לאמץ את עיניו של הילד הקטן שראה מלוא הזדמנויות ביצור המקושקש שנחת על השטיח בחדרו. וגם פרספקטיבה רעננה, יצירתית ונטולת שיפוטיות כמו זו של הילד, מחייבת טיפוח-לראייה אמו עודדה את ילדה בניסיונותיו לתת משמעויות מגוונות לקו המקושקש.

בקיצור ספר מומלץ. מעניין לשמוע את קולם של הילדים שמשתתפים בקריאת הספר הזה ואשמח לקבל התייחסויות מענינות מעין אלו מקוראי הפוסט.

אזכיר שבעבר  כתבתי פוסט בשם שזכותו של הצבע השחור להתקיים ושל הילדים לצייר בשחור, בעקבות הצגת הספר "העיפרון השחור" של ינאי פרי.

שני הספרים ("העיפרון השחור" ו"קשקוש מקושקש") שנכתבו על ידי סופרים ישראלים מציגים בצורה שמיטיבה לשלב בין טקסט חזותי לטקסט מילולי אפשרויות של "יציאה מהקופסה" וגיבוש זהות עצמית איתנה שמכילה את השונות המובנת הנמצאת בתוכנו.