היכולת להתמודד עם חשיבה ביקורתית חשובה לא פחות מהחשיבה הביקורתית עצמה

בתקופה האחרונה אני מרבה לחשוב ולכתוב על כישורים, מיומנויות ופרקטיקות ליבה בהוראה ובהכשרת מורים. תוך כדי חשיבה ועיסוק בנושא יצא לי בתקופה קצרה לשמוע שתי התייחסויות לגבי החשיבות של החשיבה הביקורתית בהוראה ועל התרשמות מהיעדרה במערכות החינוך על הדרגות השונות שלה.

שמעתי לפני כחודש הערה של פרופסור קרמניצר כחלק מרב-שיח ביום עיון בנושא פוליטיקה וחינוך שנערך במכללת לוינסקי לחינוך – הערה(הייתה זו הערה ממש בשולי יום העיון) שנשארה נטועה עמוק בתודעה שלי. פרופסור קרמניצר אמר שאילו הייתה מופעלת חשיבה ביקורתית,  האסון בנחל צפית בדרום שבו קיפחו חייהם תשע נערות ונער מהמכינה הקדם צבאית היה נמנע.

לפני כשבוע שמעתי ראיון עם פרופסור צ'יחנובר שקיבל בשנת 2004  יחד עם פרופסור הרשקוביץ פרס נובל בכימיה על גילויים שהתמקדו במערכת האוביקיטין, האחראית לפירוק חלבונים בתוך התא. הגילוי שלהם הביא לפי נימוקי וועדת פרס נובל לפריצת דרך בחקר מחלת הסרטן. מה שציחנובר אמר בראיון הוא שזכייתם של הרשקוביץ ושלו בפרס(הוא עצמו היה תלמידו של הרשקוביץ) התקימה במידה מסוימת אודות רוח החינוך ששרתה אז באוניברסיטאות-רוח שהכילה ואפשרה חשיבה ביקורתית. להערכתו גילויים מסוג זה בעתיד יהיו קשים יותר להשגה בשל רוח שאיננה מכילה חשיבה ביקורתית ברמה מספקת, גישה שמכוונת לקונצנזוס לא מעורער. לטענתו, גישתם של הרשקוביץ ושלו לחקר החלבונים ברמת התא הייתה הפוכה מהדרך המקובלת של חקר החלבונים שהייתה מקובלת באותה תקופה, אבל  והמערכת "הכילה" שונות זו. להערכתו של ציחנובר המערכות היום אינן ערוכות לזהות, לאפשר וודאי לעודד כיווני מחקר מנוגדים לרוח הזמן. בשל כך הביע צ'יחנובר דאגה של ממש לגבי עתיד המחקר המדעי בישראל.

הערותיהם של קרמניצר וצ'יחנובר אינן מרפות ממני. שהרי חשיבה ביקורתית (אף שמדובר בכישור שסוקרטס התייחס אליו לפני 2500 שנה כמרכזי וחשוב) נחשבת לכאורה לרכיב הכרחי במה שמוגדר ככישורים נחוצים לתפקוד במאה ה-21. נשאלת השאלה מה נחוץ כדי לטפח כישורים של חשיבה ביקורתית?

 חשיבה ביקורתית-הגדרות

לצד הקביעה שחשיבה הביקורתית חשובה מאוד לתפקוד במאה ה-21, ניתן למצוא הגדרות שונות ומגוונות לכישור חשוב ומרכזי זה. לפני כניסה להגדרות פורמליות אתייחס לציטוט של מרטין לותר קינג שכולל את תמצית המשמעות של חינוך שמטפח חשיבה בכלל וחשיבה ביקורתית בפרט. הציטוט נלקח מתוך הספר של  פדל ושותפיו,  Fadel et al.(2015) : Four dimensional education: The competencies learners need to succeed.

החינוך צריך לאפשר ללומד  לשקול את הראיות שעומדות לרשותו, להיות מסוגל להבחין בין אמיתי למזויף, בין נכון ללא נכון,  בין המציאותי לדימיוני, בין עובדות לפיקציה. תפקיד החינוך הינו אפוא ללמד לחשוב בצורה אינטנסיבית וביקורתית.

בבסיסה החשיבה הביקורתית כוללת ניתוח והערכה רציונליים;היא מלווה בסקפטיות, ומחייבת גישה נעדרת הטיות בתהליך בחינת הראיות. החשיבה הביקורתית מייצגת יכולת של ניהול עצמי: היא בעלת מכוונות עצמית, משמעת עצמית, מנוטרת ומתוקנת על ידי היחיד. הפעלה של חשיבה ביקורתית מחייבת כישורים תקשורתיים, כישורים של פתרון בעיות לצד הנכונות להתגבר על אגוצנטריות וסוציוצנטריות. וזאת כיוון שהאדם המפעיל כישורים של חשיבה ביקורתית אמור לגשת אל הראיות עם "ראש נקי", ושקול, מונע על ידי הרצון להבין את הסוגיה שעל הפרק ולפתור בעיות, ולא מונע על ידי הרצון להוכיח תיזות קיימות שמבליטות בצורה כזו או אחרת את החשיבות העצמית.

החשיבה הביקורתית היא אפוא חשיבה הגיונית ורפלקטיבית ובמרכזה הצורך להחליט למה להאמין ומה לעשות.  מדובר במאמץ מתמיד לבדוק כל אמונה וצורת ידע קיימות לאור ראיות שתומכות בהן או מפריכות אותן על מנת להסיק מסקנות על בסיסן(Glaser, 1941 מתוך ויקיפדיה).

אדם שפיתח את כישור החשיבה הביקורתית הוא אדם עם נטיה לחפש היגיון בכל דבר ולבסס את דבריו על ראיות תוך שהוא מאמץ גישה שיטתית לפתרון בעיות. חשוב להדגיש שאף שהחשיבה הביקורתית נשענת על מגוון רחב של כישורים קוגניטיביים ואפקטיביים,  הרכיב הקריטי של חשיבה ביקורתית  מתייחס לנכונות להתייחס בספקנות לטענות; להימנע מלקבל טענות כמובנות מאליהן מבלי לבחון אותן. 

critical-thinking-skillsפוסט על טיפוח חשיבה ביקורתית

מה נמצא כפעולות חינוכיות שתורמות לטיפוח חשיבה ביקורתית?

לאור חשיבותה של החשיבה הביקורתית, הגיוני לשאול את השאלה מהם מאפייני החינוך שתורמים לאורך זמן ובצורה שיטתית לטיפוחה? Abrami ושותפיו(2014) ביצעו מטה אנליסיס, ניתוח- על של מחקרים שהתמקדו בטיפוח חשיבה ביקורתית מתוך ניסיון להסיק על פרקטיקות חינוכיות שהוכיחו את עצמן במחקרים השונים כמועילות בקידום חשיבה ביקורתית. מסקנותיהם מצביעות הרכיבים הבאים כתומכים בפיתוח חשיבה ביקורתית:

  • הוראה שמבוססת על דיאלוג
  • הוראה שמתמקדת בדוגמאות ובעיות אותנטיות כבסיס הלמידה
  • הוראה שכוללת מנטורינג-הנחיה של הלומדים

הוראה מבוססת דיאלוג מתייחסת לקיומו של שיח רציף-ברמת הכיתה או הגן וברמת הקבוצה הקטנה המונחית- שמוביל לבניית ידע משותפת של הקהילה שמתמקדת בבעיה או בסוגיה שעל הפרק. בירור המשמעות של סוגיות ותופעות נעשה באמצעות שיחה. השיח עשוי ללבוש צורה של "שיח סוקרטי" שכולל שאלות נוקבות שמגיעות מהמחנך או מהלומדים ודיבייט רציני בטענות ובטענות נגדיות. הוראה שמתמקדת בבעיות ודוגמאות אותנטיות מעודדת העלאה לדיון ולחקר שיטתי של בעיות שלומדים נתקלים בהן בסביבתם הטבעית. בין אם מדובר בבעיות מדעיות או בבעיות שקשורות לעולם החברתי. אסטרגיות הלמידה שבאמצעותן  נחקרות הבעיות האותנטיות עשויות לכלול חקר מקרים, משחקי תפקידים, פרויקטים של חקר ניתוח אירועים, סומולציות, משחקים. מנטורינג או הנחיה מתייחסים למפגש אחד על אחד עם מישהו יותר "מומחה" מהלומד שבמהלכו באמצעות חניכה, מודלינג, שיח מפתח הלומד כישורים וידע. במחקר התייחסו לשלושה אופנים של מנטורינג: מפגש אחד על אחד של מחנך-לומד; שיח עמיתים כמנטורינג-מפגש שבו עמית משמש כמדריך; וסוג של שוליות-התלוות לאדם בעל ניסיון רב יותר בפרקטיקה היומיומית שלו כמקור ללמידה(מודל ההתמחות בהוראה וברפואה למשל). במחקר נמצא שרכיב המנטורינג אפקטיבי רק בסמיכות לדיאלוג והתבססות על דגומאות ובעיות אותנטיות!

מה נדרש מהמחנכים ומהתרבות הארגונית כדי לאפשר טיפוח חשיבה ביקורתית?

עד כאן מעט סקירה של ספרות ומחקר רלוונטיים שמארגנים במידה מסוימת ידע לגבי מהי חשיבה ביקורתית, מה כלול בה ואיך אפשר לטפח אותה. אלא שכש אני יוצאת מהדוגמאות שפתחתי בהן את הפוסט(הערותיהם של קרמניצר וצ'יחנובר לגבי היעדר החשיבה הביוקרתית בזירת החינוך והחיים הציבוריים היום), הרגשתי שמשהו מהותי חסר בדיונים סביב הנושא. שהרי מדובר בנושא שאיננו חדש, מטפלים בו, מדברים עליו ועדיין קיימת תחושה לעתים שלא רק שאנחנו לא מתקדמים בנושא אלא כדברי צ'יחנובר, אנחנו נסוגים מהתקדמות בו. מסקנתי היא ששתי בעיות מרכזיות מונעות טיפוח של חשיבה ביקורתית היום בזירה החינוכית והציבורית במדינת ישראל.

שתי הבעיות בעיניי הן:
1. חוסר של מודלים והרגלים של חקר שיטתי ארוך טווח כמאפיין של התרבות הציבורית הישראלית.

2. קושי של ממש של  מחנכים, מנהיגים וכו' לקבל ספקנות ומסקנות שנוגדות את ציפיותיהם.

לגבי חוסר חקר שיטתי אומר שהתרבות הישראלית מתאפיינת להתרשמותי בגישה אקלקטית שבה דברים נבנים טלאי על טלאי ואין בה מספיק סבלנות לבדיקה שיטתית ארוכת טווח של עובדות וטענות. למרות הצהרות לגבי ניהול פרויקטים ולמידה של חקר שעשויים לטפח כישורים של חשיבה ביקורתית-בפועל בתרבות הקיימת ברבות ממסגרות החינוך בארץ, גם בשל ריבוי של רפורמות שונות שמונחתות מלמעלה ואולי בשל האופי התרבותי שלנו, לא מקובלת כאן תרבות של טיפוח קהילות של לומדים שלומדות ומתפתחות לאורך עשרות שנים. הנטיה היא לאמץ טיפים וטרנדים חדשים ולקפוץ מדבר לדבר-דבר אשר מקשה מאוד על בניית התשתית של חקר שיטתי שקול ומושכל הנחוץ לגיבוש של חשיבה ביקורתית.

הבעיה השניה קריטית לא פחות.  מנטורים של חשיבה ביקורתית אמורים להיות אנשים שמסוגלים להתמודד עם הגישה הספקנית שמתחייבת מהגישה של חשיבה ביקורתית. שהרי אדם עם יכולת של חשיבה ביקורתית איננו מקבל טענות כמובנות מאליהן. הוא נוטה להטיל ספק באמיתות. האוירה הציבורית היום היא כזו שספקנות איננה מתקבלת לעתים קרובות בברכה. יש שמתייחסים אליה כאל כפירה בעיקר. אוירה כזו מחלחלת למחנכים, למנטורים שמתקשים להתמודד עם הפרכת טענותיהם. שמתקשים לקבל מסקנות שהוסקו באופן שיטתי אמנם אבל מעמידות בספק את הנחות היסוד של המנטורים עצמם. כל עוד אוירה כזו שבה לומדים ומורים שניגשים בספקנות לתהליך החקר של הטענות "נענשים" בין חברתית או  מעשית על התעוזה להטיל ספק בטענות, לא נצליח לבנות מערכת חינוך נרחבת שתורמת תרומה של ממש לטיפוח חשיבה ביקורתית. 

לכן, דעתי היא שאת החינוך לחשיבה ביקרותית יש להתחיל מבדק בית ברמה של ממסד חינוכי, אוניברסיטאות, מכללות. לא ניתן לצפות ממורים וגננות ליישם תפיסות חינוכיות שמעודדות חשיבה ביקורתית  במצב שבו מורים, וגננות אינם זוכים בהכרח לעידוד של גישה חינוכית זאת כשהם עצמם לומדים. נזיפות והוקעה ברשתות חברתיות של אנשים שמעזים להפריך טענות והנחות מקובלות, מחלישות מאוד את האפשרות להביא לחינוך רציני לחשיבה ביקורתית.

לעודד דבקות במטרות ארוכות טווח(grit) ואמונה בכושר של עצמך ושל אחרים להשתנות(growth mindset)

מהפרספקטיבה של הורים,גננות ומורים תמיד נשאלת השאלה אלו כישורים עלינו לטפח בקרב הילדים כבר מהגיל הרך, על מנת לאפשר להם התפתחות טובה והשתלבות טובה בחברה בעתיד שאף פעם איננו יודעים איך תראה. דהיינו עלינו להכשיר את הילדים לעתיד לא ברור . עלינו להתמודד עם אי הוודאות הזו וגם להכשיר את הילדים לתפקד היטב במצב של אי וודאות. העתיד הרלוונטי לדור הילדים שאנו מחנכים היום הוא המאה ה-21. אחד ממאפייניו הבולטים הוא שינויים טכנולוגיים מרחיקי לכת שמחייבים להגדיר מחדש הן את הטיפול במידע העצום הנוצר ומופץ, הן את מערכות היחסים בין אנשים והן את הרגלי הבילוי בשעות הפנאי.

בפוסטים קודמים התייחסתי לטיפוח כישורים מרכזיים שמסעיים לתפקוד בסביבה המשתנה של המאה ה-21. כתבתי על ויסות ושליטה עצמית, אמפתיה, עבודת צוות ומסוגלות עצמית.

על grit ו- growth mindset

בפוסט זה אתייחס לשני מוקדי טיפוח מומלצים נוספים: עידוד של התמדה עיקשת להשיג מטרות ארוכות טווח( grit) ושל האמונה ביכולת לשינוי קוגניטיבי בעקבות השקעת מאמץ(growth mindset) מצד האדם. מוקדי טיפוח אלו קשורים אחד לשני וגם לכישורים שהוצגו בעבר(ויסות ושליטה עצמיים ומסוגלות עצמית).

החוקרת קרול דווק (Dweck) מאוניברסיטת סטאנפורד הציגה באופן משכנע  את התיזה שכחוקרים וכאזרחים בעולם חשוב שנתמקד בשאלה מה ניתן לפתח, לטפח ולשנות אצל אנשים יותר מאשר בשאלה מה מולד בנו. היא דיברה על אבחנה בין אמונה שהאינטליגנציה, בעיות חברתיות, קונפליקטים בין אישיים ובין קבוצות אתניות, הם תפקודים שניתנים לשינוי, שיפור וטיפוח כנגד האמונה שתפקודים אלו קבועים, נטועים בנו גנטית ולא ניתנים לשינוי. הורים, גננות, מורים וילדים נפגשים ופועלים בעולם מצוידים באמונות אלו. אם אנחנו מאמינים שהיכולות והכישורים קבועים לא נשקיע מאמץ להתמודד עם בעיות, קשיים ואתגרים. לעומת זאת האמונה שהיכולות והכישורים ניתנים לשינוי, שיפור וטיפוח תניע אותנו להתאמץ כדי לשפר את עצמנו ולעודד אחרים להשתפר ולהשתנות. תניע אותנו לפתח  התמדה מרחיקת לכת גם לנוכח מכשולים-דהיינו לפתח gritהאמונה בכושר ההשתנות של האנשים עשויה להביא לשיפור ההתמדה, ההשקעה המאומצת להשיג מטרות ארוכות טווח.

תמונה קשורה

מקור pinterest

הדבר נכון בכלל לגבי אנשים, אבל כשמדובר בהורים גננות ומורים אמונות אלו  משפיעות באופן גורלי על הלמידה של הילדים, על האופן שבו הם רואים את עצמם בהווה ועל כושר ההתמודדות שלהם עם מציאות משתנה.

על כן אחת המטרות המרכזיות שלנו כהורים, גננות ומורים הוא לבחון את אמונותינו לגבי מידת הקביעות/יכולת השתנות של כישורים ותפקודים מרכזיים, על מנת שנצליח לטפח בקרב הילדים אמונות בכך שהם מסוגלים לממש מטרות ארוכות טווח שהם מציבים לעצמם( מה שנקרא growth mindset).  במידת הצורך נחוץ ש"נמיר" סט של אמונות בדבר קביעות של תפקודים ב"סט" של אמונות בדבר  היכולת לשנות ולשפר אותם. אמונות בדבר יכולת ההשתנות של כישורים מרכזיים מצויות לדעתי בלב פרופסיית ההוראה. בעוד שמובן שבין "סתם" אנשים בעולם יש שונות במידת האמונה שלהם בהשתנות של תפקודים מרכזיים, מורים שמאמינים בכך שיכולותיהם וכישוריהם של תלמידיהם(בחינוך הרגיל ובחינוך המיוחד!) קבועים אינם יכולים למלא כהלכה את תפקידם. ניתן להרחיק לכת ולומר שאחת מהמטרות המרכזיות בהכשרת המורים והגננות היא לטעת בסטדונטים להוראה את האמונה בכושר ההשתנות של עצמם ושל תלמידיהם ולתרום לפיתוח אסטראטגיות לעודד ילדים להתמיד ולפתח אמונות בכושר השתנות.

מה כדאי שנעשה לשם כך וממה כדאי שנימנע?

מה כדאי שנעשה?

  • נבחן את האמונות שלנו בכלל ולגבי מצבים וילדים ספציפיים בפרט: האם אנחנו מאמינים ביכולת ההשתנות שלהם? או שמא אנחנו ניגשים לטפל בקשיים, "נעולים על המחשבה " שאין מה לעשות? שהילד הזה לעולם לא ישתנה.
  • נבחן את דרכי ההתמודדות שלנו עם קשיים. עם קשיים אישיים ועם קשיים מקצועיים כמורים וגננות. האם אנחנו מתמודדים למרות הקושי? או" האם אנחנו מוותרים למרות שיש לנו את היכולת להתמודד?
  • נבחן את האופן שבו אנחנו עצמנו מתמודדים עם ביקורת בונה.
  • נלמד נושאים מורכבים ומעניינים ורלוונטיים לילדים-בכל הגילים ובכל סוגי החינוך. לא נסתפק בטיפול שטחי בתכנים ובמצבים מורכבים.
  • נעדיף העמקה והרחבה של למידה כתחליף ללמידה מהירה ו"רפרוף" של תכנים. גישת הקריאה החזורת של טקסטים היא אסטראטגיה של קריאת ספרים וטקסטים אחרים שמבוססת על התפיסות האלו.
  • נעודד התמודדות והתמדה יותר מאשר הצלחה.
  • נכיר בטעויות שלנו ונלמד ילדים לחיות טוב עם הטעויות שלהם. נלמד אותם שבלי טעויות לא לומדים.
  • נתייחס לתהליך הלמידה והיצירה ולא רק לתוצר.
  • נבנה תכניות התערבות מותאמות לילדים במקרים של קשיים חברתיים והתנהגותיים וניישם אותן באופן שיטתי.
  • נתמקד בהתפתחות ובהתקדמות של ילדים ולא ב"שלמות".
  • נעודד התמדה וחריצות ונדגיש פחות יכולות מולדות.
  • נלמד ילדים ללמוד מביקורת בונה וממשוב ולתקן את ביצועיהם בהתאם. נלמד אותם גם להבחין בין ביקורת בונה שמשמעותה "אפשר וצריך לתקן" לבין ביקורת הורסת שאומרת להם: "אין מה לעשות", "אתה טיפש","חבל על המאמץ".
  • נעבוד בגן ובבית הספר בקבוצות הטרוגניות.

ממה כדאי שנימנע?

  • מהצגת תפיסה שהכל נתון ואין מה לעשות.
  • מהעברת מסר לילדים שהם "חלשים" ואין טעם שינסו להתמודד.
  • מהעברת מסר לילדים ולהוריהם שבעיות התנהגות בגיל צעיר הן גזרת גורל ואין מה לעשות.
  • מתיעול ילדים למשימות קלות ולא מאתגרות.
  • מעבודה מתמדת בהקבצות שמתמקדות ברמת הכישורים הנמדדת של הילדים.
  • מהעצמה של הצלחות מתוך התעלמות מהתהליך.
  • מהדגשה של "כשלונות" מבלי לסמן דרך לשיפור. לא חשוב כמה נמוכים הישגי הילדים הכרחי שנציב להם יעד לשיפור!
  • מעידוד של פרפקציוניזם שמתעלם מתהליך ומחירים שהאדם משלם.
  • לא נימנע להשתשמש  בשפה שמדברת על בעיות וקשיים. חשוב להכין ילדים לחיים ולעולם שבו הם צפויים להתמודד עם בעיות וקשיים מצוידים באמונה שתמיד כדאי לנסות להתמודד.
  • מהרעפה מוגזמת של חיזוקים "חלולים" שמדברים על  תכונות קבועות:"כמה אתה יפה, מוצלח, חכם".
  • נקפיד אפוא על משוב וביקורת קונסטרוקטיביים שמסמנים אפשרויות לשיפור ולא נקטול אנשים-לא כל שכן ילדים.

לסיכום, בפוסט זה התמקדתי בטיפוח של אמונה בכושר ההשתנות שלנו ושל הילדים(growth mindset) שעשויה להוביל לעידוד של התמדה ואמונה במטרות ארוכות טווח(grit). בעולם המשתנה של היום הכרחי שילדים יהיו מצוידים בחוסן נפשי שכולל אמונה ביכולת שלהם להתמודד עם אתגרים. התפתחה מגמה שאיני מסכימה איתה להימנע מלדבר על בעיות וקשיים; להעדיף שימוש ב"שפה נקיה" שלכל היותר מדברת על "אתגרים". אני אישית חושבת שכחלק מההכנה של הילדים לחיים הכרחי להכין אותם למהמורות ולבעיות. אין להתבייש לדבר על בעיות. חשוב לעודד ילדים להציב לעצמם מטרות ארוכות טווח , לזהות קשיים ולהתמודד איתם. לשם כך הם זקוקים לאמונה ביכולת שלהם לעשות זאת – מה שהגדרנו בפוסט אחר כמסוגלות עצמית. מסוגלות עצמית מתפתחת בין היתר על בסיס הניסיון המצטבר של הילדים עם התמודדויות עם משימות מורכבות והתמדה בהן. לשם כך נדרשים שליטה וויסות עצמיים שימנעו מהילד לוותר לנוכח ההתמודדות עם קשיים. הורים, מורים וגננות חייבים בתהליך החינוך לאפשר התנסות, לעודד הכרה בטעויות והתמודדות איתן, לתמוך לאורך כל הדרך בבחירה במשימות מאתגרות במקום במשימות שההצלחה מובטחת בהן. משימות קלות מידי אינן בונות למידה ולא חוסן נפשי. מנגד חשוב להימנע מביקורת קטלנית שמתמקדת בהטלת ספק ביכולת של הילד להשתנות.