היערכות לשינה במסגרות חינוך לידה עד שלוש

פוסט זה מתמקד בהיערכות לשינה  במסגרות חינוך לתינוקות ופעוטות (מגיל לידה- בעצם כמה חודשים- עד שלוש שנים). הפוסט נכתב על ידי Giovanna Diniz (ג'ובאנה דיניז)  באוגוסט 2019 ותורגם לעברית על ידי עידית צולמן ששלחה לי את התרגום והלינק  למאמר.

תוך כדי הכנה של פוסטים שמתמקדים בכישורים ופרקטיקות ליבה  במסגרות חינוך לילדים בני 3 ופחות, שלחה לי עידית צולמן את התרגום של הפוסט שמתמקד בהיערכות לשינה. על כן אני פותחת את ההתייחסות לפרקטיקות ליבה בעבודה עם תינוקות ופעוטת, בפוסט שמתמקד בהיערכות לשינה  עבור ילדים בני לידה עד שלוש.

התבוננות בצילום שנכלל בפוסט ומופיע למעלה מגלה כמה דברים. קודם כל נראה שמדובר בילדים הבוגרים ביותר במסגרות החינוך ללידה עד שלוש. שנית, בולט מאוד שלצד זה שכל הילדים שוכבים על מעין מזרונים עם רגליות נמוכות  מאוד,  ישנה שונות רבה מאוד באופן שבו הילדים חווים את סיטואציית השינה ברגע הצילום. מבין שבעת הילדים המצולמים שלושה נראים ישנים : שניים על  הצד ואחת על הגב. עוד ילד נראה מרוכז בזהתכסות בשמיכה. אחד הבנים היושב על ברכיו מצביע על משהו, ילד נוסף(זה עם הבגד בפסים אדומים כחולים) נראה מהורהר ועוד ילדה נראית רגועה ומחויכת תוך שהיא מתבוננת הצידה(איננו יודעים מהו מושא ההתבוננות שלה). זאת ועוד, המצעים שונים ממיטה למיטה, בצבעים שלהם ובציורים ונראה שגם במרקם. ההרגשה שעולה מן הההתבוננות בצילום היא של רגיעה , של פסק זמן מפעילות קדחתנית. זאת ועוד, מן ההתבוננות בצילום עולה התאמה בין העקרונות והמסרים הכלולים בפוסט לבין מה שמשדר הצילום. עיון בפוסט מציג את השינה כפעילות נחוצה להתפתחות הפיזית, הרגשית והקוגניטיבית של הפעוטות. מודגש במאמר הצורך ביצירת סביבה נעימה, רגועה ושקטה לצד הצורך לערוך התאמות למאפיינים של הילדים-מתוך הההתייחסות שמאפיינת את השונות ביניהם.

שינה הכרחית להתפתחות ולרווחה רגשית של תינוקות, פעוטות(וגם של ילדים ומתבגרים וומבוגרים). על פי מחקרים של קרן השינה הלאומית, תינוקות מתחת לגיל שנה זקוקים ל-12 עד 15 שעות שינה ביממה, ואילו פעוטות בני שנה עד שלוש זקוקים ל-11 עד 14 שעות שינה ביממה.

דיניז מציעה בפוסט שלה להבחין בין התייחסות לשנתם של תינוקות(עד גיל שנה, שנה ורבע) לבין שנתם של פעוטות. ככלל אציין שטיפול וחינוך של תינוקות צעירים(עד גיל שנה-15 חודש) הם בין ההיבטים המורכבים ביותר ב"הפעלת" מסגרות חינוך לגיל הרך. מקומם ה"טבעי" של תינוקות צערים איננו במסגרות קבוצתיות. הם זקוקים להרבה מאוד אינטראקציות אחד על אחד. בגילים הצעירים נדרשת התאמה מאוד גדולה של הטיפול למאפייני הטמפרמנט שלהם בכלל ולצרכים המתגלים בכל רגע ורגע. ואכן נכתב בפוסט של דיניזי שלא ניתן לצפות מתינוקות צעירים להתאים את עצמם למסגרת. בהקשר השינה לא ניתן לצפות מהם "להתיישר" לפי סדר היום המוכתב על ידי מסגרת החינוך. לכן בכיתת תינוקות אנחנו עשויים לראות באותה שעה תינוקות ישנים לצד תינוקות אחרים שחוקרים את הסביבה בהיותם על הרצפה, זוחלים או ישובים.

מפעוטות מעל גיל שנה ורבע וודאי מפעוטות בני שנתיים שלוש ניתן לצפות שעם תמיכה וסיוע מצוות המסגרת החינוכית ומצד ההורים, הם יתאימו את עצמם לסדר היום של המסגרת החינוכית, לשעת השינה שנקבעת באותה מסגרת. עם זאת, וודאי שקביעת שעת השינה איננה שרירותית אלא מותאמת לצרכים של הפעוטות שמבקרים באותה מסגרת חינוכית. חשוב עם זאת לזכור, שהתכנסות למצב של שינה באותה שעה בכל יום איננה צריכה להתפרש כהשלטת משטר כבד של שינה על כל הפעוטות. לכן חשוב כל כך להתבונן בצילום שמופיע בפוסט של דיניז ולהבין שיש מרחב רב לביטוי הצרכים וההעדפות האישיים של כל פעוט וילד צעיר גם כשכולם שוכבים לישון באותה שעה.

דיניז מדגישה את החשיבות של ניהול סדר יום פחות או יותר קבוע בקרב הפעוטות-סדר יום שיאפשר להם אחרי זמן מה לזהות את פעולות צפויות לקרות על בסיס זיהוי של סימנים. לדוגמה, צפוי שהנחת המזרונים והכניסה לרחצת ידיים אחרי האוכל, מבשרות את שעת השינה במסגרת כזו או אחרת.

היבט נוסף שמודגש בפוסט הוא הצורך שהצוות החינוכי יבין את המאפיינים ההתפתחותיים של כל גיל. לדוגמה, על הצוות החינוכי להבין שפעוטות בני שנתיים -שלוש המצויים בשלב של גיבוש העצמי שלהם כישויות נפרדות מזו של מטפלים, יפגינו ההתנגדויות בכלל והתנגדות לשינה בפרט. בהקשר זה חשוב לגבש תפיסה שמשכנעת את הפעוטות בנחיצות של המנוחה תוך אפשור מתן ביטוי אישי לצרכים ולהעדפות שלהם(למשל אפשר לשכב בשקט על המזרן; אפשר להביא בובות, מוצצים או פריטים אחרים שמששים "חפצי מעבר", רצוי מאוד להביא מציעים מהבית והמצעים יהיו שונים מילד לילד בהתאם להעדפותיו. נזכיר שחפץ המעבר הוא חפץ שמזכיר באופן סימבולי לפעוט את הבית, את ההורים ובכך מעניק להם תחושה של ביטחון ושייכות.

בנוסף, דיניז מציינת שחשוב למצוא חלל מתאים לשינה-חלל שמאפשר הירגעות ושקט בד בבד עם היותו סביבה נעימה : בצבעים שהוא צבוע בהם, בכך שמדובר בסביבה שאיננה עמוסה בגירויים. חשוב מאוד שהחלל הנבחר יהיה מקום שקט ומאוורר . העור מעומם: לא מואר מאוד ולא חשוך לגמרי וזאת כדי להבחין בכל זאת בין שנת אחה"צ לשנת הלילה. זאת ועוד, דיניז מציעה שבמידת האפשר מקום השינה יהיה מקום פינתי אשר יאפשר לפעוטות שבכל זאת אינם "מצליחים" לישון לפעול בשקט בסביבה הקרובה מבלי להפריע לילדים האחרים. היא מוסיפה שהמקום חשוב שיהיה מרופד בכריות בשמיכות גם כדי להנעים את השהייה במקום וגם כדי לנטרל רעשים.

מן ההיבט של תכנון סדר היום מציעה דינז לתכנן בזמן של לפני השינה פעילויות שקטות יחסית ולא מעוררות. דהיינו תכנון סדר היום חייב לקחת בחשבון את תכנון הזמן של לפני השינה , את זמן השינה ואת תכנון הזמן שלאחר השינה. לפני ואחרי השינה זקוקים רבים מהפעוטות ליד מלטפת, לחיבוק, להבטחת תנאים של מעבר הדרגתי ממצב של ערות למצב של שינה וממצב של שינה למצב של ערות.

לבסוף מציעה דיניז לראות בהורים ובבני המשפחה שותפים לדיאלוג ולהחלפת אינפורמציה על ההעדפות של התינוקות והפעוטות, על הרגלי השינה בבית, על טקסים נהוגים בבית. חשוב כמובן שההורים יאפשרו את הימצאות חפצי המעבר במסגרות החינוך ויבינו את טיבם ואת ההתנהלות איתם. במקומות רבים גם בארץ מקובל שההורים מביאים את המצעים ומכבסים אותם. מצעים שאינם אחידים שמותאמים לכל ילד וילדה עשויים לתת להם הרגשה של בית.

לסיכום ההיערכות לשינה במסגרות חינוך לגיל הרך מחייבת אבחנה בין תינוקות לפעוטות. יש לראות בהורי הילדים שותפים פעילים שהמידע והחפצים שהם מספקים עשויים לתרום להסתגלות טובה וחלקה יותר של הילדים להרגלי השינה בגן. יש לראות בהקניית הרגלי שינה תהליך הדרגתי שבמהלכו צוות המסגרת מכיר את הילדים והילדים מכירים את ההרגלים החדשים . לכל גיל אתגרים משלו: בעוד שכשמדובר בתינוקות נדרש מאמץ רב יותר כדי להתאים את המסגרת לילדים יש להיערך להתמודד עם התנגדות של פעוטות לשינה. ההיערכות של המסגרת החינוכית צריכה להיות מונחית מצד אחד על ידי ההבנה ששינה חשובה ביותר להתפתחות הילדים ומצד שני מההבנה שישנם הבדלים בין אישיים בין הילדים במשך זמן השינה ובדרכים שנחוצות להם כדי להיכנס למצב של שינה. בכל מקרה בקרב פעוטות(מעל גיל שנה, שנה ורבע) יש לגבש סדר יום קבוע. יש למצוא מקום שקט מאורר ומתאים שלוקח בחשבון את האפשרות שיהיו ילדים אחדים שיהיו ערים במהלך שעת השינה. זאת ועוד, יש לתת את הדעת לפעילויות שקודמות לשינה ולפעילויות שבאות אחריה כדי לאפשר מעבר חלק ממצב למצב. הימצאות של חפצי מעבר גם אצל תינוקות וגם אצל פעוטות עשויה לסייע לתהליך.

אחריות משותפת של המדינה, של מסגרות החינוך ושל ההורים על שלומם, רווחתם וחינוכם של ילדים צעירים ובוגרים

פוסט זה בא לעודד את הורי הילדים ואת מפעילי ומנהלי מסגרות החינוך לילדים לידה עד שלוש לחשוב על דרכים לשתף פעולה ביניהם לטובת הטיפול והחינוך בתינוקות ופעוטות בטווח הקצר, ובכלל, עד אשר המדינה תחליט למלא את תפקידה בבניית התשתית הנאותה לחינוכם . בשלב זה נראה שהמדינה דילגה על שלב בניית התשתית ואימצה בחוק רק אמצעי פיקוח על מסגרות החינוך. אמצעי פיקוח, כגון התקנת מצלמות וביקורי פתע במסגרות החינוך(רעיונות של הורים) – אינם מצליחים למנוע מקרים של התעללות, אלא רק להביא להענשת המחנכות שנתפסו בשעה שמתעמרות או אף מתעללות בילדים.

חסר מאפיין alt לתמונה הזו; שם הקובץ הוא 426073_264841516931580_100002172018426_591245_237486459_n.jpg
מקור האיור

דעתי שעשויה להתגלות כלא פופולארית , היא שהורים ומנהלי ומפעילי מסגרות החינוך יחפשו במקביל לפיקוח וניסיון לבחור באנשים סבירים למילוי תפקידי הטיפול בתינוקות ופעוטות, דרכים לתמוך במטפלות ובמחנכות האחרות שנמצאות יום יום ושעה שעה במגע ישיר עם הילדים הצעירים.כל זאת על בסיס בניית אמון עם האנשים שמטפלים בילדיהם(בפוסט קודם התייחסתי לצעדים בוני אמון מצד ההורים והמחנכים כאחד).

חשוב שהורים ישכילו להודות למחנכות על הטיפול בילדים. שימצאו דרך לומר מילה טובה בעקבות התרשמות מקשר קרוב וטוב בין המחנכת לילדים שלהם. שיגלו הבנה לקשיים שהמחנכות מביעות. במקביל, על מנהלות המסגרות ומפעיליהן למצוא דרכים לתמוך במחנכות. לאפשר להן להביע תסכול ולספק תמיכה ואפשרות של יציאה להפסקות והחלפה לזמן מה כדי לאפשר "מילוי מצברים". בקיצור נדרש שיתוף פעולה בין הורים להמהלת מסגרות החינוך כדי לתמוך, להדריך ולסייע למחנכות המצויות בקשר ישיר אינטנסיבי עם הילדים הצעירים.

המצב מורכב כשמדובר במשפחתונים שבהם מחנכת אחת עובדת עם חמישה פעוטות לבד. בעיניי ראוי לחפש תמיכה קהילתית מבוססת התנדבות. לאתר בכל קהילה פנסיונרים או אנשים אחרים שהפרופיל שלם מתאים לעבודה חינוכית שיוכלו להירתם לעזור למסגרות חינוך לילדים לידה עד שלוש בשעת הצורך. ניתן לשקול כשלב בעיניים להכניס בנות שירות לאומי שעברו סינון והכשרה למסגרות חינוך לגיל הרך כסוג של מקום שירות. הצעה זו בעיתית כי היא עלולה לפגוע באפשרות שיפור תנאיי ההעסקה וההכשרה של המחנכות. אבל ניתן לגייס אמצעי זה שאמצעי חירום.

הצעותיי אלו אינן נובעות מתמימות, אלא מתוך התפיסה שברוב המקרים יחס בלתי נאות לפעוטות שגובל לעתים בהתעללות, נובע ממצוקה של המחנכות. אילו חשבתי שהמחנכות הן נשים סדיסטיות היה הגיוני להפעיל כנגדן אמצעי פיקוח חמורים. חשוב גם שנזכור ששיפור המצב בסמגרות החינוך יהיה הדרגתי. באחד בספטמבר 2019, פרופיל המחנכות יהיה זהה לפרופיל המנכות באמצע אוגוסט 2019. ולמצב זה יש להיערך.

המפתח לטיפול וחינוך טובים בגיל הרך ובכלל הוא קשרים בין אישיים טובים, מגנים, מעשירם ואוכפים גבולות סבירים. קשרים מסוג זה לא יכולים לצמוח ולפרוח באוירה של פחד. לא הייתי רוצה שהמחנכות של נכדיי יפחדו ממני וינסו להסוות את היחס לנכדים כשאני מתקרבת. השאיפה שלי היא שהמחנכות והמחנכים יהיו אנשים סבירים ופתוחים שאוכל לסמוך על תיאוריהם לגבי התנהגות הנכדים ושיתנהגו איתם בנוכחותי בטבעיות ולא בצורה מרצה.מה שנכון בנוגע לציפיותיי ממחנכות נכדיי, נכון לדעתי לציפיות מכלל המטפלות.

באשר להיבטים ארוכי טווח שקשורים לפתרונות אמיתיים למצב הלא תקין בחינוך לגיל הרך בישראל, חשוב שהורים יתבעו מהממשלה פתרונות. במקביל חשוב שהורים יבינו שטיפול וחינוך טובים מחייבים השקעת משאבים שהמקור הסביר שלהם הוא העלאת מיסים. זה אומר שכולנו נצטרך להשתתף במאמץ הלאומי לבנות תשתית חינוך לגיל הרך: המדינה תתכנן ותפקח ותנצל את המשאבים בצורה ממלכתית ושיוויונית. בנוסף, מפעילי המסגרות יצטרכו לעשות את המיטב כדי לנצל את השמאבים לטובת החינוך לגיל הרך.

ברור שקשה לצפות מהורים , ממחנכות וממפעילי מסגרות לגלות גישה ממלכתית, אחראית והוגנת בשעה שההתנהלות של הנהגת המדינה בנושא זה איננה משמשת דוגמה ומופת לאחריות וממלכתיות. אבל התנהגות אחראית וממלכתית מצד ההורים ומפעילי המסגרות היא לטובת הילדים שלנו והחברה שבה אנו חיים.

בנוסף, הן המשפחות והן המדינה חייבות לתת את הדעת לסוגיית תכנון המשפחות בישראל. זאת סוגיה שמדינת ישראל מעדיפה לטאטא מתחת לשטיח מה גם שהיא איננה זוכה לפופולאריות בציבוריות הישראלית. חשוב שכל משפחה תתכנן את גודלה גם בהתאם למשאבים הכלכליים והרגשיים שעומדים לרשותה. גידול ילדים הוא "עסק" תובעני גם מבחינה רגשית וגם מבחינה כלכלית ו"מגיע" לכל ילד שנולד לקבל סיכוי להתפתח לאדם שמגשים את הפוטנציאל שלו ותורם לחברה שבה הוא חי. חשוב לתת את הדעת לתכנון משפחות באופן שיאפשר למשפחות לגדל את הילדים תוך שהן מספקות את כל צרכיהם; על המדינה לכלול בהדרכת ההורים תכנים של תכנון משפחה. אנחנו מרבים להשוות את עצמנו למדינות ה-OECD. ואכן ההשקעה בחינוך לגיל הרך בישראל נמוכה באופן ניכר מממוצע ההשקעה בחינוך לגיל הרך במדינות ה-OECD . מעל ומעבר למדיניות עקבית של השקעה בחינוך לגיל הרך בעשורים האחרונים במדינות ה-OECD, יש לזכור שכמות הילדים למשפחה במדינות אלה הוא כמחצית מכמות הילדים הממוצע למשפחה בישראל. מצב זה מקשה על הארכה משמעותית של חופשות הלידה ועל בנייה של מסגרות חינוך לגיל הרך מספיקות ומרווחות דיין עבור הילדים הצעירים.

לסיכום, שיפור החינוך והטיפול בתינוקות ופעוטות מצוי באחריות משותפת של המדינה, מסגרות החינוך והורי הילדים. כל אחד מהשותפים האלו צריך למלא את תפקידו. המצב הלא תקין של החינוך לילדים בגיל לידה עד שלוש בישראל, מחייב תכניות לאומיות ארוכות טווח. בניית תשתית איתנה לחינוך הילדים מלידה עד שלוש הכוללת העברת האחריות לחינוכים של התינוקות והפעוטות למשרד החינוך, מחייבת תקציבים אדירים שמקורם היחיד האו עליית בגביית מיסים.יש רק לדאוג שהתקציבים שיתקבלו יופנו לבניית שירותים אוניברסאלים לילדים לידה עד שלוש; הכוונה לכל הילדים מכל המגזרים ולא רק לילדים הנמצאים במעונות היום הציבוריים. גיבוש ויישום הדרגתיים של תכניות אלה יתפרסו על פני שנים רבות. בינתיים תינוקות ופעוטות והורים זקוקים לפתרונות מיידיים. לכן יש לחשוב על דרכים לשפר במשהו את התנאים במסגרות החינוך לגיל הרך בטווח הקצר במקביל לשינויים מרחיקי לכת בתפיסות ובהשקעה בחינוך לגיל הרך בטווח הארוך. אמצעי פיקוח על מסגרות החינוך ועל המחנכות לא יפתרו את הבעיה ולא יביאו לשיפור תנאיי החיים של הפעוטות והמחנכות במסגרות החינוך. טוב יעשו ההורים אם יבנו שיתופי פעולה הדוקים שכוללים דרישות מהמסגרות ומהצוות לצד תמיכה במחנכות שעובדות עם הילדים. תמיכה והבנה לקושי לתפקד בתנאיי העבודה הנוכחיים הכרחיות. בנוסף אין מנוס במדינה צפופה כמדינת ישראל מלחשוב על אימוץ צעדים של תכנון משפחה.

חינוך במסגרות חינוך לידה עד שלוש בידי גננות מוסמכות ולא בידי פרא פרופסיונאלים

אני כותבת פוסט זה כתגובה לעמדתה של חגית פאר, יו"ר נעמת המוצגת בכתבה שפרסמה בעיתון גלובס, בתאריך 14.7.2019 (חדשות, עמ' 15). במאמר בגלובס, תומכת חגית פאר במעבר של הפיקוח  על מסגרות חינוך לידה עד שלוש, למשרד החינוך. כמו כן,  היא מבליטה, בצדק, את הבעייה של תנאיי העבודה של המטפלות(מחנכות לפי המלצתה) העובדות במעונות היום המפוקחים. היא מציעה גם, בצדק, תוספת תקינה, על מנת שכל מטפלת-מחנכת תהיה אחראית על פחות פעוטות.  פאר מלינה על כך שמכנים את העובדות במעונות מטפלות ומציעה שנקרא להן מחנכות. באותה נשימה היא מציעה שתנאיי שכרן של המטפלות-מחנכות יושוו לאלו של הסייעות במשרד החינוך.  בהצעה זו טמונה סתירה לוגית לטענותיה האחרות של פאר. שהרי  תביעתה הקודמת של פאר הייתה שיש להתייחס אל המטפלות כאל "מחנכות".

הפיילוט החל ביישובים "חלשים"

מתוך כתבה של עמרי זרחוביץ בעיתון גלובס מתאריך 23.10.2018

ראו גם פוסט בבלוג זה חוק הפיקוח על מעונות היום חשוב אבל לא מספיק

דעתי היא שלא די בשינוי השם של העובדות במעונות היום ובמסגרות האחרות בחינוך לגיל הרך. דעתי היא שיש לדרוש שכל מי שעובד עם ילדים, קל וחומר עם תינוקות ופעוטות, יהיו פרופסיונאליים. דהיינו יהיו אנשים שישתייכו למקצוע ההוראה, ירכשו ידע ויטפחו כישורים אשר יהפכו אותם לאוטונומיים ובעלי שיקול דעת בכל הקשור להתמודדות עם תינוקות ופעוטות. במצבים יומיומיים ובמצבים מתסכלים. חינוכם של הפעוטות כולל חינוך וטיפול, הטיפול למעשה הוא רכיב של חינוך "טוב". וזאת כמובן במסגרת העברת האחריות על כלל המסגרות לגיל הרך(לא רק של המעונות) לאחריותו של משרד החינוך.

אני סבורה שגם הסייעות בגנים הציבוריים לילדם  שלוש עד שש שנים, צריכות להיות גננות מוסמכות ולא פרה פרופסיונאליים. הגדרת התפקיד שלהן שונתה אבל לא שונו תנאי העסקתן והכשרתן לתפקיד. ישנה הכשרה  אבל שונה מהמקובל במשרד החינוך.

הצעתי משכבר ואני מציעה כאן שוב "להחיות" את דרגת הביניים שהייתה מקובלת במערכת החינוך, "גננת מוסמכת". בעבר דרגת הגננת או המורה המוסמכת הייתה המדרגה הראשונה להפיכתן של מועמדות לתפקידי הוראה לגננות ומורות. אחרי הרפורמה של שנת 1985, נדרשה   הכשרה אקדמאית מכל הגננות והמורות.

במשך עשור או יותר המשכנו במכללות להוראה להכשיר סייעות ומטפלות בגנים פרטיים ולעתים במעונות יום לתפקיד הגננת המוסמכת. בוגרות אלו קיבלו את ההכרה של משרד החינוך. התכנית שלהן הייתה תכנית דומה (חלקית כמובן) לזו של הגננות האקדמאיות. התכנית כללה קורסים ועבודה מעשית מונחית-חלקה במסגרות שבהן הן עבדו וחלקה בגנים ציבוריים. חלק לא מבוטל מהגננות שהוסמכו להוראה  המשיכו בלימודיהן והשלימו אחר כך תואר אקדמי ראשון. חלקן הקטן השלים גם תואר אקדמי שני.

קבלה ללימודי הסמכה להוראה בגיל הרך(גננת מוסמכת) מותנית בתנאי סף שהוגדרו על ידי משרד החינוך, ובוועדות קבלה(גם למועמדות שעבדו בפועל). משך הלימודים ומספר ימי הלימודים הותאמו לנשים עובדות. המעקב אחרי העבודה המעשית של הסטודנטיות המשתלבות בתכניות אלו מאפשר לזהות את המעטות שאינן מתאימות לתפקיד.

אני סבורה אפוא שיש לחזור לפרקטיקה הזו. יש לעמוד על כך שבגני ילדים יעבדו גננות מקצועיות. בגנים ציבוריים גננת אקדמית וגננת מוסמכת(יש להסב את הסייעות לגננות מוסמכות) ובחינוך לידה עד שלוש יש להעסיק רק גננות מוסמכות ולהגדיל את שכרן בהתאם.

ברור שמדובר בתכנית יקרה אבל אין מנוס מלהפוך את החינוך לגיל הרך לנושא בעל עדיפות לאומית.

 

לדרוש מהמפלגות המתמודדות בבחירות תכנית חירום לאומית אמיתית לחינוך ילדים מלידה עד שלוש

פוסט זה נכתב אחרי חשיפת עדויות קשות על חשדות להתעללות בילדים במסגרות חינוך לידה עד שלוש במדינת ישראל. בימים אלו עצורה גננת שנצפתה  כשהיא מגלה אלימות קשה כלפי פעוטות. תוך כדי שהותה במעצר, הוצת ביתה של ה"גננת" וכנראה נתפס הנער שאחראי על ההצתה.

חשיפת המקרים האלו הביאה לגל מחאות של הורים שאני מקווה שלא ירפו עד אשר תיבנה תכנית חירום לאומית לטיפול בחינוך התינוקות והפעוטות עד גיל שלוש. במקביל, לתכנית טיפול וחינוך והכשרת כוח אדם, חייבת להתלוות גם תכנית אפקטבית שמתמקדת בפיקוח על מסגרות החינוך.

תוצאת תמונה עבור תכנית חירום

במהלך שנת 2018 חוקק חוק הפיקוח על מעונות היום. חוק זה חוקק במידה רבה כמענה  למחאה נרחבת של הציבור בעקבות מותה של יסמין וינטה כתוצאה של התעללות  שעברה בפעוטון פרטי. פעוטון שאמנם נסגר מייד אחרי המקרה, אבל נפתח שוב  חודשים אחדים אחרי המקרה באותו מקום עם אותה הנהלה וזאת בשל לגונה בחוק. החוק מדבר על רישוי ופיקוח ועל פריסת מצלמות. עם זאת, החוק איננו נותן מענה אמיתי למצב החירום של מסגרות החינוך לילדים מגיל לידה עד שלוש.

בנוסף, הוקמה בנובמבר 2018 המועצה לגיל הרך ברשות סגנית השר סימה חדד(על בסיס חוק המועצה לגיל הרך שנחקק בשנת 2017). ואכן המועצה יצאה לדרך ומנסה לבנות תכנית לאומית לטיפול בחינוך בגיל הרך. מטרותיה של המועצה הן:

  • לקדם את הטיפול בילדים בגיל הרך  ואת התפתחותם הגופנית והשכלית
  • להבטיח את בריאותם הפיזית והנפשית ואת מילוי צורכיהם החינוכיים ,החברתיים , הפיזיים והרגשיים
  • לתת להם תנאים נאותים  וסביבה טיפולית-חינוכית הולמת ומותאמת , שיאפשרו להם שוויון הזדמנויות בחייהם הבוגרים.

המועצה מקיימת ישיבות ומפגשי חשיבה ועבודתה תארך זמן רב. בינתיים תנאיי החיים של התינוקות והפעוטות אינם משתנים ורבים הילדים בני הלידה עד שלוש שנמצאים במסגרות חינוך שאינן מספקות את מינימום הצרכים שלהם.

לכן אני חושבת שהציבור חייב להמשיך ללחוץ על הממשלה ועל כל המפלגות המתמודדות לקראת הבחירות שיתקיימו ב-17.9.2019 ולתבוע תכנית חירום לאומית לטיפול בחינוך הילדים בני לידה עד שלוש. תכנית זו אמורה לבדוק דרכים להכשיר את כוח האדם העובד עם תינוקות ופעוטות ולהפחית את העומס עליהן. הקטנת קבוצות הילדים והגדלת היחס מבוגר ילד הכרחית. הכרחי לבנות תכנית לאומית להכשרת העובדות עם התינוקות והפעוטות וכשלב ביניים הכרחי למצוא מקורות להגדלת כוח אדם עם כישורים הולמים (בנות שירות לאומי, מורות חיילות שעברו סינון לבדיקת התאמתן לתפקיד). הכרחי ליצור תנאים הולמים יותר לילדים ולנשים שמטפלות בהם. נדרשים גם סינון של כוח האדם וגם יצירת תנאי עבודה סבירים עבור אותן עובדות. חשוב שכולנו  נזכור שהתינוקות והפעוטות שלנו לא יקבלו חינוך וטיפול סבירים אם האנשים שמטפלים בהם לא ייבחרו בקפידה ויקבלו תנאי עבודה סבירים!

בעית הבור התקציבי של מדינת ישראל ב2019-20120 ידועה לכולנו ולכן אני חוששת שהחינוך לילדים לידה עד שלוש יפול בין הכיסאות גם בבחירות הקרובות. לכן בעיתוי זה חשוב מאוד לתבוע תכנית חירום לאומית לטיפול בחינוך הילדים בני הלידה עד שלוש.

קל לראות במטפלות וגננות שסרחו ונתפסו מתעללות בפעוטות סוג של אויב שנגדו יש לפעול בכל הכוח.  עם זאת,  חשוב שנכיר את הבעיה היסודית שמולידה ריבוי של מקרי התעללות בתינוקות ובפעוטות ולטפל בה. ברור שאנשים שנתפסו מתעללים בילדים חייבים לבוא על עונשם. אלא שהענשתם של אלו לא תביא לפתרון לבעיה היסודית של החינוך לתינוקות ופעוטות במדינת ישראל. לצד בניית תכנית רב שנתית באחריות המועצה לגיל הרך הכרחי לבנות תכנית חירום קצרת לטווח שתביא לשיפור בתנאיי העבודה והחיים במסגרות החינוך לגיל הרך.

חשוב להבין מדוע אנו עדים לריבוי של מקרי התעללות רגשית ופיזית בתינוקות ופעוטות[חלק זה נלקח מפוסט קודם שכתבתי לפני כשנה]

בעיניי חשוב שקובעי המדיניות והאזרחים(שהם הורים ובני משפחה אחרים) יבינו את מקורות הקשיים שמובילים ליחס מתנכל שגובל לעתים באלימות כנגד תינוקות ופעוטות. על אף המקרים המזעזעים שמתפרסמים בתקשורת לאחרונה, איני חושבת שהמחנכות והמטפלות שעובדות במסגרות החינוך לגיל הרך  הן חבורת סדיסטיות שבחרו לעבוד במסגרות אלו כדי לפגוע בילדים. מדובר באנשים(נשים לרוב) שמחוסר ברירה פנו לעבודה שאינה דורשת מהם הסמכה כלשהי מבלי לדעת למה באמת הם נכנסים עבודה טיפולית-חינוכית בתינוקות ופעוטות היא עבודה תובענית למדי מבחינה רגשית ופיזית. מטפלת נדרשת במהלך יום עבודה ארוך, שישה ימים בשבוע , קרוב לחמישים שבועות בשנה להתמודד עם תביעות לגיטימיות ובכי של תינוקות ופעוטות שעדיין אינם יודעים לבטא את צרכיהם במילים. לתינוקות אכן זכות מלאה לקבל טיפול הולם בצרכיהם. אבל נוצר פער בין מה שהתינוקות צריכים לבין מה שהמטפלות יכולות לתת. לצד הטיפול האישי בתינוקות ופעוטות, נדרשות המטפלות לטפל בסביבה ולהנחות פעילויות חינוכיות מבלי שיהיו להן מספיק ידע וכלים לעשות זאת.  מציאות זו שוחקת למדי ומביאה אנשים שלא מספיק מודעים ככל הנראה לחשיבות תפקידם לבטא את התסכול שלהם  בחוסר סבלנות ואף בפגיעה אקטיבית בילדים. תופעות של אובדן אנושיות מתלוות לשחיקה מקצועית.

מבקשת להזכיר שתופעת או אפילו "תסמונת השחיקה נחקרה רבות. תופעה זו מוגדרת על ידי פוידנגר(אצל פינצקר וחן, 2010) כ:"… מצב של עייפות ושל התרוקנות הכוחות הפיזיים והנפשיים של העובד. מקורות השחיקה נובעים, ככול הנראה, משאיפה מוגזמת להגשים ציפיות בלתי ריאליות שמוצבות על ידי האדם עצמו בהתאם לערכיו או בהתאם לערכי החברה". במחקר שלהן מצאו פינצקר וחן שלושה מקורות מרכזיים לשחיקת מורים בתחילת דרכם המקצועית: 1. עומס ואינטנסיביות;2. יחס נעדר אמפתיה מצד הנהלה ועמיתים;3. הלם מציאות שמתמקד בעיקר בפער בין המצוי לרצוי.

מקור האיור

אם מורים סובלים משחיקה, מטפלות מועמדות לסבול משחיקה שבעתיים כיוון שתנאיי העבודה שלהן מפרכים: שמונה תשע שעות ביום,  מעט חופשות, שכר מינימום. עד כמה שידוע לי לא נערכו מחקרים שהתמקדו בשחיקת מטפלות במסגרות חינוך לידה עד שלוש.

מה יש לעשות?

חשוב קודם כל שקובעי המדיניות והציבור-בין היתר ציבור ההורים שמפקיד את ילדיהם בידי מסגרות החינוך השונות, יבינו את מציאות העבודה השוחקת במסגרות אלו. חשוב שאנשים יפנימו שאיכות הקשר בין מבוגרים לתינוקות ופעוטות הוא הרכיב המרכזי ביותר בעבודה זו. קשר שיש בו מתן תחושת ביטחון לצד גבולות לילדים.

התקנת מצלמות לא תפתור את בעית השחיקה ולא תתרום ליצירת קשרים טובים בין המטפלות לתינוקות והפעוטות. אנחנו עדים לכך שהתנכלות לתינוקות קורית גם  במסגרות שמותקנות בהן מצלמות. לא זו בלבד שהמצלמות לא תמנענה התנכלויות של מטפלות שחוקות  שאיבדו את הסבלנות, אלא שוודאי שהן לא תקדמנה  יצירת קשרים של אמון בין המטפלות לבין הילדים והוריהם.

מה שנדרש הוא אפוא גם בחירה מוקפדת של אנשים, גם הכשרה מקצועית אמיתית ולא קורסים מזדמנים ולא פחות מכך יצירת תנאי עבודה סבירים דומים לאלו של הגננות במסגרות החינוך שתחת הפיקוח של משרד החינוך. הדבר מחייב הקטנת כמות הילדים שבאחריותה הישירה של כל מטפלת, חופשות ארוכות יותר(כמקובל במערכת החינוך הציבורית), יום חופשי בשבוע, תמיכה רגשית מצד ממונים והורים. שינויים מרחיקי לכת אלו מחייבים תקציבי עתק(מעל ומעבר לתקציבים שמוקדשים כעת לחינוך לגיל הרך).

 כל תכנית שתיבנה מחייבת מיפוי ראשוני של הילדים ושל מסגרות החינוך.

עוד משהו על השימוש במונח גננת בהקשר  העובדת בחינוך לגיל הרך. חשוב שהציבור ואנשי תקשורת יהיו ערים לכך שהשימוש במונח "גננת" מתאים רק למי שהשלים תואר אקדמי  ותעודת הוראה בחינוך לגיל הרך. העובדות במסגרות החינוך הפרטיות ובמעונות היום אינן לרוב גננות וחשוב להקפיד על שימוש מותאם בכינויי עובדים כדי לא להטעות את הציבור.

הצעת קווים מנחים לתכניות ארוכות וקצרות טווח

מדינת ישראל תעשה היסטוריה באמת, אם תבנה תכנית רב שנתית שהיא מערכתית וכוללת, ושתעוגן בחקיקה ותוכל לצאת לפועל ללא קשר להתחלפות הצפויה של ממשלות. זה מה שהמועצה לגיל הרך אמורה לעשות.

יש צורך להעביר את האחריות  על חינוך התינוקות והפעוטות למשרד החינוך ולהגדיר את תכולת האחריות של משרד החינוך ושל המועצה המוצעת לחינוך בגיל הרך.

  • הכרחי להגדיר מהן מסגרות החינוך הכפופות למשרד החינוך?(מעונות יום, משפחתונים, גנים פרטיים?)
  • חשוב לתת את הדעת למי ולאיך מטפלים בילדים בני לידה עד 3 המצויים בבתים.

צורך בהגדרת תכנית כוללת לטווח ארוך

להלן מספר נקודות התייחסות שאותן יש לדעתי  לקחת בחשבון:

  • הגדרת מסגרות להכשרת מחנכות שעובדות בגיל הרך
  • הגדרת תכנון לאומי שמתמקד במגוון של מסגרות חינוך תוך התאמתם למאפיינים תרבותיים שונים
  • הגדרת ואכיפת תנאי עבודה לצוותים במסגרות החינוך: כמות שעות העבודה, חופשות, כמות ילדים באחריותן
  • הגדרת תנאיי קבלה לעבודה כמחנכות לגיל הרך
  • הגדרת מדיניות של קשר בין הממסד החינוכי למשפחות הילדים
  • הגדרת מקצוע המטפלת לגיל הרך כמקצוע שמחייב רישיון על מנת לעסוק בו

צורך בהגדרת פעולות לטווח קצר

  • מיפוי מסגרות חינוך, השכלת מחנכות, צרכים של הילדים, המשפחות, המחנכות;
  • מחקר שמתחקה אחרי סוגי מסגרות מגוונים שעשויים לתת מענה  לילדים  בני לידה עד שלוש עם צרכים שונים ולמשפחות עם העדפות מגוונות; מעונות יום גדולים אינם מתאימים לכל הילדים; הורים שונים עשויים להעדיף  סידורי טיפול וחינוך מגוונים(בין היתר תשלום לאחד ההורים שנשאר תקופה ממושכת בבית כנגד סבסוד של חינוך תינוק אחר שמקבל טיפול במעון);
  • הגדרות אוכלוסיות ילדים, מחנכות, הורים בסיכון והפניית משאבים לטיפול במצבי סיכון;
  • דרישה של רישיון לעסוק במקצוע מטפלת/מחנכת לגיל הרך אוניברסאלי(בדומה לרשיון הנהיגה);
  • הכנסת כל המסגרות לחינוך לגיל הרך לפיקוח;
  • שיפור הדרגתי של תנאיי ההעסקה של המחנכות במסגרות החינוך השונות;
  • הגדרת רישיון למסגרות חינוך לגיל הרך קבוצתיות ;
  • אכיפת פיקוח על כל מסגרות החינוך לגיל הרך;
  • בניית תשתיות קהילתיות לתמיכה במסגרות חינוך לגיל הרך בשיתוף עם הרשויות המקומיות.

חשוב ביותר לזכור שבניית מעונות יום בלבד לא תפתור את הבעיה. מדובר במראית עין של פתרון ולא בפתרון אמיתי!

תכנית חירום לאומית לחינוך לידה עד שלוש תהיה תכנית יקרה. אני לא כלכלית ולא יכולה להציע מקורות מימון. ד"ר איל ארגוב, ראש תחום מקרו בחטיבת המחקר בבנק ישראל בשני מאמרים שכתב בעיתון גלובס,  בגליון של ימים א'-ב', 7-8 באוגוסט 2016, הציע להגדיל מסים  שיוקצו בין היתר לחינוך לילדים בני לידה עד שלוש.  הוא ממליץ "לחזק את הרכיב החינוכי במעונות היום, בהתאם לוועדת טרכטנברג,שגם לגיבושה תרמו נציגי הבנק, זאת על רקע הממצאים כי איכות החינוך בישראל ומיומנויות היסוד של אזרחי ישראל נמוכות יחסית בהשוואה ל-OECD." 

מצב הגרעון התקציבי שעמו תצטרך להתמודד הממשלה שתקום אחרי בחירות ספטמבר 2019 עלול לדחוק הצדה את החינוך לידה עד שלוש. הכרחי שכאזרחים וכאנשי מקצוע נתבע טיפול בבעיות היסוד של החינוך לידה עד שלוש בישראל,.

לסיכום, הקורבנות של מצב החינוך לידה עד שלוש בארץ הם התינוקות ופעוטות וגם המטפלות במסגרות החינוך שעובדות בתנאיים בלתי אפשריים. אמנם הן בחרו לעבוד בעבודה הזו, ושום דבר לא מצדיק התעללות, אבל הורים חייבים להבין שבני אנוש סבירים אינם יכולים לעמוד לאורך זמן בתנאי העבודה הקשים המתקיימים במסגרות החינוך לגיל רך. לאור כל אלו נדרשת תכנית מקיפה שכוללת הכשרה הולמת דומה לזו של הגננות, מציאת מנגנוני איתור עובדות מתאימות, שיפור תנאי החיים והעבודה במעונות ובמסגרות חינוך אחרות לגיל הרך ופיקוח הולם, והעברת האחריות על החינוך לידה עד שלוש למשרד החינוך. חשוב שנבין שהסדרה של מצב המעונות איננה פותרת את הבעיה כיוון שרוב התינוקות והפעוטות אינם נמצאים במעונות היום המפוקחים על ידי משרד העבודה והרווחה.  חשוב גם שהציבור ידע שהמטפלות העובדות במסגרות חינוך לגיל לידה עד שלוש, אינן לרוב גננות. הורים רשאים לשאול מהי ההשכלה של העובדות. אם לעובדות אין תואר אקדמי ראשון ותעודת הוראה בחינוך לגיל הרך-אזי עובדות אלו אינן גננות. לאור כל אלו נראה לי די מובן מדוע חיוב של התקנת מצלמות במסגרות חינוך לגיל הרך לא יפתור את הבעיה.

אף שבמהלך שנת 2018 נעשו צעדים להתמודדות עם בעיות היסוד של החינוך לידה עד שלוש-חוק המעונות והקמת המועצה לגיל הרך-צעדים אלו לא יפתרו את המצוקה של התינוקות והפעוטות במסגרות החינוך לידה עד שלוש בטווח הקצר. חשוב שנבין שמקרי ההתעללות המתגלים בתקשורת הם קצה הקרחון. רבים מאוד מהתינוקות והפעוטות המצויים במסגרות החינוך לגיל הרך אינם מקבלים מענה לצרכיהם אף שהם לא חשופים להתעללות קיצונית ישירה. על הממשלה שתקום לבנות תכנית חירום לאומית להתמודדות עם בעיות היסוד של החינוך לידה עד שלוש תכנית שתבטיח הקטנת היחס מבוגר ילד במסגרות החינוך לגיל הרך, לצד סינון, הכשרה ופיקוח משופרים.  בהיעדר תקציב העתק הנדרש לשיפור  מצב החינוך לגיל הרך, שימוש ביניים בבנות שירות לאומי ומורות חיילות עשוי להיות חלק מתכנית חירום לאומית מעין זו.

מה הופך את העבודה במסגרות החינוך לגיל הרך בארץ לקשה כל כך ולמה מצלמות[לבד] לא יפתרו את הבעיה ?

פוסט זה נכתב אחרי חשיפת עדויות קשות על חשדות להתעללות בילדים במסגרות חינוך לידה עד שלוש במדינת ישראל. במקרה אחד מזעזע דובר על התעללות שהביאה למותה של תינוקת.

חשיפת המקרים האלו הביאה לגל מחאות של הורים שאני מקווה שלא ירפו עד אשר תיבנה תכנית חירום לאומית לטיפול בחינוך התינוקות והפעוטות עד גיל שלוש. במקביל, לתכנית טיפול וחינוך והכשרת כוח אדם, חייבת להתלוות גם תכנית שמתמקדת בפיקוח על מסגרות החינוך.

לנוכח העדויות הקשות, צפה שוב ועולה הצעת החוק שתחייב התקנת מצלמות במסגרות החינוך לגיל הרך. בפוסט זה אנסה להסביר(שוב) מדוע הצעה זו איננה מספקת. החשש שלי הוא שרבים יראו באישור החוק סוג של פתרון שיניח את דעתם של קובעי המדיניות ואלו לא יטפלו באמת בבעיות היסוד שגורמות להזנחה פושעת של חינוכם של הילדים לידה עד שלוש במדינת ישראל. ואכן נזכיר שהקמת המועצה לגיל הרך שאמורה הייתה להתחיל לפעול בפברואר 2018 תקועה וביום א, 17.6 דחתה הממשלה בשלושה שבועות את הדיון בחוק הפיקוח על מעונות היום.

חשוב להבין מדוע אנו עדים לריבוי של מקרי התעללות רגשית ופיזית בתינוקות ופעוטות

בעיניי חשוב שקובעי המדיניות והאזרחים(שהם הורים ובני משפחה אחרים) יבינו את מקורות הקשיים שמובילים ליחס מתנכל שגובל לעתים באלימות כנגד תינוקות ופעוטות. על אף המקרים המזעזעים שמתפרסמים בתקשורת לאחרונה, איני חושבת שהמחנכות והמטפלות שעובדות במסגרות החינוך לגיל הרך  הן חבורת סדיסטים שבחרו לעבוד במסגרות אלו כדי לפגוע בילדים. מדובר באנשים(נשים לרוב) שמחוסר ברירה פנו לעבודה שאינה דורשת מהם הסמכה כלשהי מבלי לדעת למה באמת הם נכנסים עבודה טיפולית-חינוכית בתינוקות ופעוטות היא עבודה תובענית למדי מבחינה רגשית ופיזית. מטפלת נדרשת במהלך יום עבודה ארוך, שישה ימים בשבוע , קרוב לחמישים שבועות בשנה להתמודד עם תביעות לגיטימיות ובכי של תינוקות ופעוטות שעדיין אינם יודעים לבטא את צרכיהם במילים. לתינוקות אכן זכות מלאה לקבל טיפול הולם בצרכיהם. אבל נוצר פער בין מה שהתינוקות צריכים לבין מה שהמטפלות יכולות לתת. לצד הטיפול האישי בתינוקות ופעוטות, נדרשות המטפלות לטפל בסביבה ולהנחות פעילויות חינוכיות מבלי שיהיו להן מספיק ידע וכלים לעשות זאת.  מציאות זו שוחקת למדי ומביאה אנשים שלא מספיק מודעים ככל הנראה לחשיבות תפקידם לבטא את התסכול שלהם  בחוסר סבלנות ואף בפגיעה אקטיבית בילדים. תופעות של אובדן אנושיות מתלוות לשחיקה מקצועית.

מבקשת להזכיר שתופעת או אפילו "תסמונת השחיקה נחקרה רבות. תופעה זו מוגדרת על ידי פוידנגר(אצל פינצקר וחן, 2010) כ:"… מצב של עייפות ושל התרוקנות הכוחות הפיזיים והנפשיים של העובד. מקורות השחיקה נובעים, ככול הנראה, משאיפה מוגזמת להגשים ציפיות בלתי ריאליות שמוצבות על ידי האדם עצמו בהתאם לערכיו או בהתאם לערכי החברה". במחקר שלהן מצאו פינצקר וחן שלושה מקורות מרכזיים לשחיקת מורים בתחילת דרכם המקצועית: 1. עומס ואינטנסיביות;2. יחס נעדר אמפתיה מצד הנהלה ועמיתים;3. הלם מציאות שמתמקד בעיקר בפער בין המצוי לרצוי.

מקור האיור

אם מורים סובלים משחיקה, מטפלות מועמדות לסבול משחיקה שבעתיים כיוון שתנאיי העבודה שלהן מפרכים: שמונה תשע שעות ביום,  מעט חופשות, שכר מינימום. עד כמה שידוע לי לא נערכו מחקרים שהתמקדו בשחיקת מטפלות במסגרות חינוך לידה עד שלוש.

מה יש לעשות?

חשוב קודם כל שקובעי המדיניות והציבור-בין היתר ציבור ההורים שמפקיד את ילדיהם בידי מסגרות החינוך השונות, יבינו את מציאות העבודה השוחקת במסגרות אלו. חשוב שאנשים יפנימו שאיכות הקשר בין מבוגרים לתינוקות ופעוטות הוא הרכיב המרכזי ביותר בעבודה זו. קשר שיש בו מתן תחושת ביטחון לצד גבולות לילדים.

התקנת מצלמות לא תפתור את בעית השחיקה ולא תתרום ליצירת קשרים טובים בין המטפלות לתינוקות והפעוטות. אנחנו עדים לכך שהתנכלות לתינוקות קורית גם  במסגרות שמותקנות בהן מצלמות. לא זו בלבד שהמצלמות לא תמנענה התנכלויות של מטפלות שחוקות  שאיבדו את הסבלנות, אלא שוודאי שהן לא תקדמנה  יצירת קשרים של אמון בין המטפלות לבין הילדים והוריהם. 

מה שנדרש הוא אפוא גם בחירה מוקפדת של אנשים, גם הכשרה מקצועית אמיתית ולא קורסים מזדמנים ולא פחות מכך יצירת תנאי עבודה סבירים דומים לאלו של הגננות במסגרות החינוך שתחת הפיקוח של משרד החינוך. הדבר מחייב הקטנת כמות הילדים שבאחריותה הישירה של כל מטפלת, חופשות ארוכות יותר(כמקובל במערכת החינוך הציבורית), יום חופשי בשבוע, תמיכה רגשית מצד ממונים והורים. שינויים מרחיקי לכת אלו מחייבים תקציבי עתק(מעל ומעבר לתקציבים שמוקדשים כעת לחינוך לגיל הרך).

יתרה מזו, חשוב להבין שכ77% מהילדים(ליאור דטל,דה מרקר, 13.6.2018) נמצאים במסגרות חינוך בלתי מפקוחות. בשל היעדר הפיקוח והפקרת הילדים והתינוקות לידה עד שלוש, אין לאיש במדינת ישראל נתונים לגבי שיבוצם של התינוקות והפעוטות ולגבי  מסגרות החינוך הפרטיות עצמן. לכן כל תכנית שתיבנה מחייבת מיפוי ראשוני של הילדים ושל מסגרות החינוך.

עוד משהו על השימוש במונח גננת בהקשר  העובדת בחינוך לגיל הרך. חשוב שהציבור ואנשי תקשורת יהיו ערים לכך שהשימוש במונח "גננת" מתאים רק למי שהשלים תואר אקדמי  ותעודת הוראה בחינוך לגיל הרך. העובדות במסגרות החינוך הפרטיות ובמעונות היום אינן לרוב גננות וחשוב להקפיד על שימוש מותאם בכינויי עובדים כדי לא להטעות את הציבור.

הצעת קווים מנחים לתכניות ארוכות וקצרות טווח

מדינת ישראל תעשה היסטוריה באמת, אם תבנה תכנית רב שנתית שהיא מערכתית וכוללת, ושתעוגן בחקיקה ותוכל לצאת לפועל ללא קשר להתחלפות הצפויה של ממשלות. זה מה שהמועצה לגיל הרך אמורה לעשות.

יש צורך להעביר את האחריות  על חינוך התינוקות והפעוטות למשרד החינוך ולהגדיר את תכולת האחריות של משרד החינוך ושל המועצה המוצעת לחינוך בגיל הרך.

  • הכרחי להגדיר מהן מסגרות החינוך הכפופות למשרד החינוך?(מעונות יום, משפחתונים, גנים פרטיים?)
  • חשוב לתת את הדעת למי ולאיך מטפלים בילדים בני לידה עד 3 המצויים בבתים.

צורך בהגדרת תכנית כוללת לטווח ארוך

להלן מספר נקודות התייחסות שאותן יש לדעתי  לקחת בחשבון:

  • הגדרת מסגרות להכשרת מחנכות שעובדות בגיל הרך
  • הגדרת תכנון לאומי שמתמקד במגוון של מסגרות חינוך תוך התאמתם למאפיינים תרבותיים שונים
  • הגדרת ואכיפת תנאי עבודה לצוותים במסגרות החינוך: כמות שעות העבודה, חופשות, כמות ילדים באחריותן
  • הגדרת תנאיי קבלה לעבודה כמחנכות לגיל הרך
  • הגדרת מדיניות של קשר בין הממסד החינוכי למשפחות הילדים
  • הגדרת מקצוע המטפלת לגיל הרך כמקצוע שמחייב רישיון על מנת לעסוק בו

צורך בהגדרת פעולות לטווח קצר

  • מיפוי מסגרות חינוך, השכלת מחנכות, צרכים של הילדים, המשפחות, המחנכות;
  • מחקר שמתחקה אחרי סוגי מסגרות מגוונים שעשויים לתת מענה  לילדים  בני לידה עד שלוש עם צרכים שונים ולמשפחות עם העדפות מגוונות; מעונות יום גדולים אינם מתאימים לכל הילדים; הורים שונים עשויים להעדיף  סידורי טיפול וחינוך מגוונים(בין היתר תשלום לאחד ההורים שנשאר תקופה ממושכת בבית כנגד סבסוד של חינוך תינוק אחר שמקבל טיפול במעון);
  • הגדרות אוכלוסיות ילדים, מחנכות, הורים בסיכון והפניית משאבים לטיפול במצבי סיכון;
  • דרישה של רישיון לעסוק במקצוע מטפלת/מחנכת לגיל הרך אוניברסאלי(בדומה לרשיון הנהיגה);
  • הכנסת כל המסגרות לחינוך לגיל הרך לפיקוח;
  • שיפור הדרגתי של תנאיי ההעסקה של המחנכות במסגרות החינוך השונות;
  • הגדרת רישיון למסגרות חינוך לגיל הרך קבוצתיות ;
  • אכיפת פיקוח על כל מסגרות החינוך לגיל הרך;
  • בניית תשתיות קהילתיות לתמיכה במסגרות חינוך לגיל הרך בשיתוף עם הרשויות המקומיות.

חשוב ביותר לזכור שבניית מעונות יום בלבד לא תפתור את הבעיה. מדובר במראית עין של פתרון ולא בפתרון אמיתי!

תכנית חירום לאומית לחינוך לידה עד שלוש תהיה תכנית יקרה. אני לא כלכלית ולא יכולה להציע מקורות מימון. ד"ר איל ארגוב, ראש תחום מקרו בחטיבת המחקר בבנק ישראל בשני מאמרים שכתב בעיתון גלובס,  בגליון של ימים א'-ב', 7-8 באוגוסט 2016, הציע להגדיל מסים  שיוקצו בין היתר לחינוך לילדים בני לידה עד שלוש.  הוא ממליץ "לחזק את הרכיב החינוכי במעונות היום, בהתאם לוועדת טרכטנברג,שגם לגיבושה תרמו נציגי הבנק, זאת על רקע הממצאים כי איכות החינוך בישראל ומיומנויות היסוד של אזרחי ישראל נמוכות יחסית בהשוואה ל-OECD." בהקשר זה מבקשת להזכיר שלממשלה יש בעיה "קשה" להחליט מה לעשות בעודף המסים שנגבו בחודשים האחרונים. אני מציעה שכספים אלו יישמרו לטיפול  במצב החינוך לגיל הרך (לידה עד 3) כחלופה להפחתת מסים שתיטיב עם האוכלוסיות המבוססות במדינה.

לסיכום, הקורבנות של מצב החינוך לידה עד שלוש בארץ הם התינוקות ופעוטות וגם המטפלות במסגרות החינוך שעובדות בתנאיים בלתי אפשריים. אמנם הן בחרו לעבוד בעבודה הזו, ושום דבר לא מצדיק התעללות, אבל הורים חייבים להבין שבני אנוש סבירים אינם יכולים לעמוד לאורך זמן בתנאי העבודה הקשים המתקיימים במסגרות החינוך לגיל רך. לאור כל אלו נדרשת תכנית מקיפה שכוללת הכשרה הולמת דומה לזו של הגננות, מציאת מנגנוני איתור עובדות מתאימות, שיפור תנאי החיים והעבודה במעונות ובמסגרות חינוך אחרות לגיל הרך ופיקוח הולם, והעברת האחריות על החינוך לידה עד שלוש למשרד החינוך. חשוב שנבין שהסדרה של מצב המעונות איננה פותרת את הבעיה כיוון שרוב התינוקות והפעוטות אינם נמצאים במעונות היום המפוקחים על ידי משרד העבודה והרווחה.  חשוב גם שהציבור ידע שהמטפלות העובדות במסגרות חינוך לגיל לידה עד שלוש, אינן לרוב גננות. הורים רשאים לשאול מהי ההשכלה של העובדות. אם לעובדות אין תואר אקדמי ראשון ותעודת הוראה בחינוך לגיל הרך-אזי עובדות אלו אינן גננות. לאור כל אלו נראה לי די מובן מדוע חיוב של התקנת מצלמות במסגרות חינוך לגיל הרך לא יפתור את הבעיה.

 

מצב החינוך לגיל הרך בישראל רע-נדרשת תמיכה בחוק המועצה לגיל הרך!

 היום,22.6.20117, פורסמה בעיתון- The Marker על ידי ליאור דטל, כתבה גדולה שכותרתה הלא מחמיאה למערכת החינוך בישראל היא: "הילודה בישראל גבוהה מבסעודיה-אבל ההשקעה בגיל הרך היא מהנמוכות במערב".

 

תוצאת תמונה עבור עצומה

הכתבה מציגה בעיות אקוטיות במערכת החינוך לגיל הרך בארץ-בעיות שדו"ח מומחי ה-OECD מצביעות עליהן:

  • חלוקת האחריות על החינוך לגיל הרך בין כמה משרדי ממשלה, בניגוד להמלצות מקצועיות;
  • השקעה ממשלתית נמוכה ביותר בחינוכם של ילדי הגיל הרך -במיוחד בדרגת הגיל לידה עד שלוש-למשל מדינות הOECD משקיעות בחינוכם של בני לידה עד שלוש "רק" 200% יותר מאשר בישראל!!!
  • שכר נמוך של גננות בעיקר גננות "טירוניות"-שלא לדבר על תנאיי העבודה המכפירים של המחנכות במסגרות החינוך לידה עד 3!
  • צפיפות בגני הילדים הגבוהה במערב(לא סתם נקראה המחאה של ההורים מחאת ה"סרדינים").

…וכל זאת למרות ממצאי מחקר ששבים ומראים שחינוך איכותי החל מהגיל הרך עשוי לשפר את הישגי הלמידה של הילדים. מודגש שוב ושוב שבמיוחד חשוב להנגיש מסגרות חינוך איכותיות לילדים צעירים, לתינוקות ולפעוטות שבאים מסביבות חברתיות מוחלשות. אלו בדיוק הילדים שלמרבה הצער נופלים שוב ושוב בין הכסאות.

לכן חשוב לתמוך בעצומה שתובעת  מהממשלה לחוקק את חוק המועצה לגיל הרך. אני פונה גם מהבלוג הזה להורים, מחנכים, לציבור הרחב לחתום על העצומה ולא להרפות כלל, עד אשר יוקם גוף שיהיה אחראי על חינוכם של הילדים מהלידה ויפעל במלוא העוצמה לשיפור מסגרות החינוך לגיל הרך בארץ ולשיפור תנאיי החיים של הפעוטות ולא פחות מכך לשיפור תנאיי העבודה של העוסקות במלאכה חשובה זו!

חתימה על העצומה!

העברת הפיקוח על מעונות היום למשרד הרווחה-צעד אחורה במצב החינוך של הילדים בגיל הרך

בניגוד לכותרות גדולות שבישרו על מעבר היסטורי(כמעט מעבר…) של האחריות על חינוכם של בני הלידה עד שלוש שנים למשרד החינוך בעבר-צעד שלא מומש בסופו של דבר, ההחלטה להעביר את האחריות על חינוכם של הצעירים בילדים למשרד הרווחה התקבלה בשקט -בשקט. 

 

Beth's Home Childcare-Preschool

כתבה בעמודים הפנימיים של דה מרקר בישרה על העברת האחריות על חינוכם של בני הלידה  עד שלוש למשרד הרווחה. מדובר לדעתי (לא רק לדעתי כמובן) בצעד אחורה. האחריות על המעונות הייתה שייכת בעבר למשרד הסעד ואחר כך למשרד העבודה והרווחה. לפני שהאחריות עברה למשרד התמ"ת  ולמשרד הכלכלה. והחינוך לבני לידה עד שלוש נראה בהתאם! להלן תגובתו המתנגדת למעבר של פרופסור טרכטנברג שעמד בראש  הוועדה שהוקמה בעקבות המחאה החברתית-וועדה ששמה בראש מעייניה את החינוך לגיל הרך.

מדוע צעד אחורה? כיוון שהבעיה הגדולה של החינוך לגיל הרך  בארץ-מעל ומעבר למחסור במעונות המפקוחים-היא איכות החינוך והטיפול והכמות הגדולה של ילדים פר מבוגר. מאפיינים אלו של החינוך לגיל הרך בארץ כרוכים בתנאיי עבודה קשים למטפלות. אין סיכוי שבתנאים אלו הילדים יקבלו יחס מותאם לצרכיהם: יחס אינדוידואלי, תשומת לב לאיתותיהם הרגשיים והמילוליים וטיפוח שפתי וקוגניטיבי(על האחרונים אין כמעט על מה לדבר!!).

הבעיה עם המעבר למשרד הרווחה היא שבמקום שבעיית המעונות תישאר על השולחן עד שיימצא לה פתרון סביר, נמצא לה פתרון לכאורה ולכן נמוכים הסיכויים שתזכה לטיפול מעמיק בעתיד הנראה לעין.

ממה שקראתי ב"דה מרקר" ייתכן שהשר כץ שידוע כמי שיודע לבצע דברים, ידאג לבינוי המעונות(אכן היה מפתיע לגלות שמשרד הכלכלה לא ניצל את התקציבים שעמדו לרשותו לבינוי מעונות יום חדשים). בכך ניתנת עדיפות כמו תמיד במקומותינו לדחוף והחשוב נדחק הצדה.

חשוב שהורים, אזרחים שאכפת להם ואנשי חינוך לגיל הרך ימשיכו במאמציהם לשכנע את הממשלה להעביר את האחריות על המעונות למשרד החינוך. חשוב שלא נרפה עד שמעבר זה מלווה בתקציבים האדירים הנדרשים לכך יתבצע. מעניינת בעניין זה הצהרתו של בנק ישראל שממליץ על העלאת מסים לטובת שיפור החינוך בארץ. זהו מקור מימון אפשרי למי שבאמת משוכנע שחינוכם של הילדים בני לידה עד שלוש ייטיב גם עם הילדים ועם משפחותיהם, וגם עם כלכלת המדינה.