איך נתמוך בילדים במקומות שונים בישראל להתמודד עם אזעקות ?

התעוררנו הבוקר, 12.11.2019, ליום של מתח ביטחוני מוגבר מעוטף עזה ושדרות עד תל אביב וגוש דן. מדובר בסוג של התנהלות ביטחונית שלא הורגלנו לה שנים רבות. ביטול הלימודים בגנים, בתי ספר, אוניברסיטאות והכרזה על מצב חירום מתל אביב דרומה. תושבי הדרום וילדיהם חיים את המציאות המסויטת הזו במשך שנים רבות. עם זאת, גם בדרום היה שבוע שקט שלא בישר על הבאות. יש להודות שגם היום הדרום סופג מטחים ופגיעות בעוד שבתל אביב וסביבתה יש בינתיים מתח. בשעות הבוקר המוקדמות שוגרו טילים גם לכיוון גוש דן ותל אביב אבל מאז יש כאן שקט מתוח.

במצב זה נראה שתושבי הדרום מתורגלים והנטייה הטבעית שלהם היא להישמע להנחיות פיקוד העורף. במרכז יש משהו מתעתע במצב, והסכנה היא שעם הישמע האזעקות אנשים לא בהכרח ירגישו כורח להיכנס למרחבים מוגנים.בכל מקום לפי ההנחיות של פקוד העורף. יש לקחת בחשבון שבמרכז לרבים מאוד מהתושבים אין ממ"דים מסודרים והנגישות למקלטים היא חלקית. על כן חשוב מאוד שמבוגרים יפנימו את הכורח להישמע להנחיות פיקוד העורף ולהכין את ילדיהם להתנהלות מותאמת למקום המגורים במקרה של אזעקה. חשוב תרגול מוקדם להתנהלות המומלצת על ידי פיקוד העורף כך שב"רגע האמת" של האזעקה, הילדים ידעו מה בדיוק עליהם לעשות ולאן בדיוק הם אמורים ללכת.

בעקבות הסלמות קודמות בסוף מאי 2018, כתבתי פוסט שמתמקד בתגובות אפשריות במצב של מתח  בטחוני שמחייב ריצה למרחבים מוגנים. ביולי 2018 פרסמתי שוב את הפוסט ואני מעלה אותו שוב היום. אין לי ספק שהאנשים החיים בדרום מומחים להתמודדות עם מצבי חירום ביטחוניים יותר ממני. עם זאת, כותבת שוב  מספר הנחיות במידה והללו יוכלו לסייע להורים להתמודד עם ילדיהם הצעירים.

תוצאת תמונה עבור מצב חירום בישראל
מקור הצילום

חשוב שנזכור שהרגלים של התמודדות עם מצב חירום ביטחוני אינם מונעים את החרדה שמתעוררת כשבאופן די פתאומי מצב הרגיעה מתערער.  נפילת חלק מרקטה לפני מספר חודשים בחצר גן ילדים(בשעה שהילדים לא היו בגן) והאזעקות התכופות בזמן הנסיעה של הילדים לגנים ולבתי ספר, מוסיפים לתחושת החרדה. יתרה מזו, ונזכור גם ללא קשר למי התחיל את גל הלחימה הנוכחי, שגם בעזה ילדים קטנים שההפצצות מן האויר גורמות להם לחרדה. הפוסט נכתב גם מתוך תחושת סולידריות עם תושבי הדרום בשעה שחיינו במרכז הארץ ממשיכים להתנהל כסדרם. וגם כדי לנסות להזכיר מספר עקרונות של התמודדות בשעת חירום.

חשוב שנזכור שילדים צעירים חווים את העולם סביבם גם באופן ישיר וגם במידה רבה באמצעות התיווך של המבוגרים סביבם. דהיינו , האופן שבו ילדים חווים אזעקות ואת ה"צבע האדום" תלוי במידה רבה באופן שבו מתייחסים סביבם המבוגרים לאזעקות ולהסברים שהם נותנים לילדים על המתרחש סביבם. חשוב כשחושבים על התמודדות עם מצבי חירום, שנזכור שתפקיד המבוגרים ליצור עבור הילדים סביבה עד כמה שאפשר מוגנת פיזית ורגשית-הכל בהתאם לנסיבות.

צפייה בגננת של הילדים שבחצר הגן שלהם נפל בסוף חודש מאי 2018 חלק מרקטה,  עוררה התפעלות: הופיעה לפנינו אדם רגוע, אדם שתשומת הלב שלו נתונה רובה ככולה לרווחתם של ילדים, אדם שיודע לבנות מערך של פעילויות תוך שמירת השגרה בגן לצד תכנון יום שמפחית סיכונים. וכל זאת כאשר סביבם מהומה די גדולה ונוכחות מוגברת של אנשי צבא ותקשורת. גם הגננת שטיפלה בגן שבחצרו נפל בלון תבערה השרתה ביטחון על הילדים שניכר באופן שבו הם הילדים עצמם התבטאו והסבירו מה קרה סביבם.

תוצאת תמונה עבור צבע אדום אזעקה

מהי המשמעות של תיווך במצבי חירום?

המונח תיווך מתייחס, לניסיון המכוון הנעשה על ידי הורים ומחנכים לחצוץ בין העולם  הפיזי והחברתי לבין הילדים ו"להנגיש" להם אותו בצורה שתאפשר להם להיטיב להבין אותו, ללמוד ממנו ולהגמיש את היכולות הקוגניטיביות שלהם. דהיינו, במילים פשוטות יותר הכוונה היא ש"מבוגרים אחראים" מציבים עצמם בין העולם לילד כדי לאפשר התמודדות יותר טובה של הילד עם העולם בהווה ובעתיד.  אף שבדרך כלל מדובר  בתיאוריות אלו על תהליכים שמביאים לגמישות שכלית ולהבנה משובחת יותר של העולם, בהקשר  התיווך של המצב הבטחוני לילדים  צעירים ,אנחנו מדברים קודם כל על תיווך שמטרתו העיקרית היא שמירה על ביטחון פיזי ורגשי. הכוונה לפעולות שננקטות בטווח הקצר כדי לאפשר לילדים להרגיש בטוחים, במצב שבו בלאו הכי הם לא יכולים לעשות בעצמם דבר לשיפור מצב הביטחון הכללי. הרגשת ביטחון  רגשי בעולם בגיל צעיר ופיתוח יכולת לתת אמון באנשים שפועלים באמת לטובתנו מניחה את התשתית הנחוצה(חלק מהתשתית הזו…) להבנת המצב הפוליטי, מדיני, היסטורי המורכב שאנו מצויים בו,בעתיד, כשהילדים יגדלו. דהיינו, הכוונה היא שילדים צעירים אינם יכולים  לנסות להבין את פעולות האיבה והטרור  מבלי להרגיש חרדה עצומה. לכן ההמלצה היא שבגיל הצעיר נתמקד בהבטחת תנאים-עד כמה שאנחנו המבוגרים המקיפים את הילדים יכולים-כדי שירגישו שאנו שומרים עליהם!  במקביל במצב של התראות על נפילת טילים, הכרחי להביא את הילדים למצב של שיתוף פעולה מלא עם הנחיות המבוגרים סביבם(כניסה מהירה לגן, ריצה לממ"ד וכו').

מה אני מציעה שנעשה ולא נעשה להבטחת הרגשת הביטחון הרגשי של הילדים בטווח הקצר?

כשמדובר בהתגוננות נגד טילים קיים הכרח להכין את הילדים להיענות לתסריטים קבועים שנקבעו כדי להגיע למרחבים מוגנים. וכל זאת בצורה מסודרת בשעה שגם המבוגרים השומרים עליהם עלולים לחוש חרדה ובמקביל לשמור על ארגון וקור רוח.

הנה כמה דרכים מומלצות  להתמודדות:

להמעיט בחשיפה לחדשות מתוך הכנה לאפשרות  שתשודר אזעקת צבע אדום ברדיו או באפליקציה

ילדים אינם ערוכים להתמודדות עם הצפה במידע חדשותי האופייני ל"גלים הפתוחים" ברדיו ובטלויזיה. אין סיבה להציף אותם במידע מיותר. על ההורים לוודא למשל  שהרדיו לא יהיה דלוק  כאשר הם נוסעים עם הילד ברכב. שהטלויזיה לא מכוונת לערוצי החדשות בבית. חשוב גם שבנוכחות הילדים לא ניצמד להודעות חדשותיות באמצעות הניידים החכמים. מידע כזה לא יכול לסייע להם בכלום והם אינם יכולים להשפיע על שינויו ובכל מקרה, זה לא ישפר את ההתמודדות שלהם איתו. כמו כן, סייעות וגננות בגן צריכות למעיט בשיחות על המצב הביטחוני בגן מעל הראש של הילדים. מנגד חשוב להשאיר ערוץ פתוח אשר יאפשר לשמוע את האזעקות.

להכין את הילדים מראש לאפשרויות שונות-כגון שמיעת האזעקה

חשוב לומר לילדים שקיימת אפשרות שישמעו אזעקה במצבים שונים: כשהם באוטו, כשהם משחקים, כשהם במקלחת, ועוד. חשוב לחשוב על האופן שבו יגיעו הכי מהר למרחב מוגן בסביבה. וחשוב להציג להם מראש ולתרגל התנהלות רצויה במצב של שמיעת אזעקה באוטו, במקלחת, בחצר הגן וכו'. ככל שההילד יצטרך בזמן חירום לפעול בדרך מוכרת, כך ההתגייסות שלו תהיה ברוב המקרים מהירה יותר. התמודדות עם משהו צפוי, גם אם הוא מאיים עשויה להפחית את החרדה הכרוכה במצב.

חשוב ממש לתרגל אבחנה בין קול של אמבולנס, מכבי אש ומשטרה לבין אזעקות. לחשוב התעכב ביומיום עם הילדים וגם עכשיו על צילים ששומעים במרחב הציבורי וללמוד לזהות אותם.

הקשבה דרוכה ורגישות לאיתותי הילדים ומתן מענה סביר לשאלותיהם

עם זאת , חשוב מאוד להיות ערניים וקשובים למה שהילדים אומרים כדי לדעת מה מעסיק ומטריד אותם. חשוב לעודד אותם לשאול אותנו שאלות כמו שגם חשוב להקשיב לשיחות שהם מנהלים ביניהם . יש להשיב על כל שאלה בצורה עניינית ומדויקת מבלי להציע מידע מעבר למה שהילדים שאלו. נזכור שילדים צעירים מבטאים את מחשבותיהם, חששותיהם, דימינותיהם גם בצורות לא מילוליות. כמו לדוגמה במשחק דימיוני(שימו לב מה הם אומרים בשיחות דימיוניות אלו), בציור, במשחקי בניה. בין אם הם משחקים לבד או עם ילדים אחרים. אפשרו ועודדו עיסוק במשחק מעין זה והתבוננו בו גם כדי להבין מה מעסיק את הילדים.

שמירה על שגרה

שגרה נותנת לילד תחושת בטחון, כמובן שבגבולות של אי סיכון הילדים. גם בבית וגם בגנים  חשוב לשמור על השגרה על מנת שהילד לא ירגיש שהעולם שלו  "התמוטט".זה אומר להמשיך בפעילויות של משחק. זה אומר גם לא לוותר על שמירה על כללי התנהגות וגבולות בגן ובבית. בהקשר השמירה על השגרה, מוצע שיציאה לפארקים, טיולים, מרכזי קניות תמשיך גם בהתאם לצרכים ולהוראות הביטחון. חשוב שהמרחב המוגן יהיה זירה לפעילויות נעימות לילדים גם לא בשעת חירום כדי שהשהות הכפויה בו תהיה כרוכה בפחות חרדה. חשוב שהילדים יהיו שותפים לארגון ולקישוט המרחב המוגן על מנת שיתיידדו איתו.

חלוקה הולמת של אחריות: המבוגרים לוקחים אחריות; ילדים צעירים משוחררים מאחריות על המצב הביטחוני

לתת לילדים תחושה שמי שתפקידו להגן עליהם זה ההורים ומחנכות ושגם עליהם שומרים כוחות הביטחון : הצבא, המשטרה, הרשות המקומית. להדגיש בכל מקרה שאין זו אחריותם "לטפל במצב". חשוב תמיד, וחשוב במיוחד בעתות חירום להרגיל את הילדים לשמור על גבולות ועל כללים שנועדו לשמור על ביטחונם, הן בתוך הבית והן בחוץ.  חשוב גם להסביר לילדים שהנוכחות המוגברת של שוטרים וחיילים וניידות ברחובות מצביעה על המאמץ לשמור עלינו.

לא לשקר

אי אפשר להבטיח לילדים אף פעם שאף אחד שקרוב אליהם לא ייפגע, כי הכול יכול לקרות. אבל כן חובה להבטיח שהמבוגרים, שהשמירה על הביטחון היא באחריותם, יעשו את כל שביכולתם כדי לשמור עליהם.

לא להסית ולא לזרוע שנאה 

פחד מפגיעה ללא יכולת להבין את המניעים של האחר מוביל לעתים לשנוא את האחר ולהכליל את השנאה לקבוצת ההתייחסות שממנה באים המפגעים(במצב בארץ האוכלוסיה הערבית בכללותה, פלסטינים). המטען הנפשי  שנוצר בעקבות התחושות האלה אצל ילדים הוא כזה שמשתחרר בטווח הרחוק ויכול לצאת החוצה בעתיד. כך שעדיף לא לזרוע בילדים רגשות שנאה כלפי גורם כלשהו, כדי שיהיה להם על מי לכעוס, עדיף את התחושות לנתב לאהדה לכוחות הביטחון ששומרים עלינו. חשוב מאוד בעיניי בחיים המורכבים בארץ  לעזור לילדים לבנות תמונה מורכבת לגבי קבוצות אנשים. להביא אותם לטפח הבנה שבכל קבוצה יש "טובים" ו"רעים" . שחשוב להתנגד בתוקף לפגיעה  בחפים מפשע וב"לא מעורבים" יהיה אשר יהיה רקעם האתני או הדתי.

לעודד ילדים לעסוק בפעילויות יצירה, במשחקי בנייה וכו'

לאור הצפי שילדים יבלו לא מעט זמן במרחבים המוגנים חשוב שיימצא בהם מלאי של חומרים שיאפשרו להם לעסוק בפעילויות משחק ויצירה מגוונים. אני חושבת שחשוב מאוד לאפשר הבעה באמצעות ציור שנעשה עם מגוון של חומרים. סוג כזה של פעילות מאפשר לילדים להביע  עצמם ולמבוגרים להבין משהו על מה מעסיק  את הילדים. חשוב שבמרחבים המוגנים יימצאו חפצים רכים ובובות שילדים אוהבים להיצמד אליהם -חפצים שנותנים להם הרגשה של ביטחון.  פאזלים ומשחקי קופסה נוספים עשויים להעסיק את הילדים ואת בני משפחתם.

אחריות משותפת של המדינה, של מסגרות החינוך ושל ההורים על שלומם, רווחתם וחינוכם של ילדים צעירים ובוגרים

פוסט זה בא לעודד את הורי הילדים ואת מפעילי ומנהלי מסגרות החינוך לילדים לידה עד שלוש לחשוב על דרכים לשתף פעולה ביניהם לטובת הטיפול והחינוך בתינוקות ופעוטות בטווח הקצר, ובכלל, עד אשר המדינה תחליט למלא את תפקידה בבניית התשתית הנאותה לחינוכם . בשלב זה נראה שהמדינה דילגה על שלב בניית התשתית ואימצה בחוק רק אמצעי פיקוח על מסגרות החינוך. אמצעי פיקוח, כגון התקנת מצלמות וביקורי פתע במסגרות החינוך(רעיונות של הורים) – אינם מצליחים למנוע מקרים של התעללות, אלא רק להביא להענשת המחנכות שנתפסו בשעה שמתעמרות או אף מתעללות בילדים.

חסר מאפיין alt לתמונה הזו; שם הקובץ הוא 426073_264841516931580_100002172018426_591245_237486459_n.jpg
מקור האיור

דעתי שעשויה להתגלות כלא פופולארית , היא שהורים ומנהלי ומפעילי מסגרות החינוך יחפשו במקביל לפיקוח וניסיון לבחור באנשים סבירים למילוי תפקידי הטיפול בתינוקות ופעוטות, דרכים לתמוך במטפלות ובמחנכות האחרות שנמצאות יום יום ושעה שעה במגע ישיר עם הילדים הצעירים.כל זאת על בסיס בניית אמון עם האנשים שמטפלים בילדיהם(בפוסט קודם התייחסתי לצעדים בוני אמון מצד ההורים והמחנכים כאחד).

חשוב שהורים ישכילו להודות למחנכות על הטיפול בילדים. שימצאו דרך לומר מילה טובה בעקבות התרשמות מקשר קרוב וטוב בין המחנכת לילדים שלהם. שיגלו הבנה לקשיים שהמחנכות מביעות. במקביל, על מנהלות המסגרות ומפעיליהן למצוא דרכים לתמוך במחנכות. לאפשר להן להביע תסכול ולספק תמיכה ואפשרות של יציאה להפסקות והחלפה לזמן מה כדי לאפשר "מילוי מצברים". בקיצור נדרש שיתוף פעולה בין הורים להמהלת מסגרות החינוך כדי לתמוך, להדריך ולסייע למחנכות המצויות בקשר ישיר אינטנסיבי עם הילדים הצעירים.

המצב מורכב כשמדובר במשפחתונים שבהם מחנכת אחת עובדת עם חמישה פעוטות לבד. בעיניי ראוי לחפש תמיכה קהילתית מבוססת התנדבות. לאתר בכל קהילה פנסיונרים או אנשים אחרים שהפרופיל שלם מתאים לעבודה חינוכית שיוכלו להירתם לעזור למסגרות חינוך לילדים לידה עד שלוש בשעת הצורך. ניתן לשקול כשלב בעיניים להכניס בנות שירות לאומי שעברו סינון והכשרה למסגרות חינוך לגיל הרך כסוג של מקום שירות. הצעה זו בעיתית כי היא עלולה לפגוע באפשרות שיפור תנאיי ההעסקה וההכשרה של המחנכות. אבל ניתן לגייס אמצעי זה שאמצעי חירום.

הצעותיי אלו אינן נובעות מתמימות, אלא מתוך התפיסה שברוב המקרים יחס בלתי נאות לפעוטות שגובל לעתים בהתעללות, נובע ממצוקה של המחנכות. אילו חשבתי שהמחנכות הן נשים סדיסטיות היה הגיוני להפעיל כנגדן אמצעי פיקוח חמורים. חשוב גם שנזכור ששיפור המצב בסמגרות החינוך יהיה הדרגתי. באחד בספטמבר 2019, פרופיל המחנכות יהיה זהה לפרופיל המנכות באמצע אוגוסט 2019. ולמצב זה יש להיערך.

המפתח לטיפול וחינוך טובים בגיל הרך ובכלל הוא קשרים בין אישיים טובים, מגנים, מעשירם ואוכפים גבולות סבירים. קשרים מסוג זה לא יכולים לצמוח ולפרוח באוירה של פחד. לא הייתי רוצה שהמחנכות של נכדיי יפחדו ממני וינסו להסוות את היחס לנכדים כשאני מתקרבת. השאיפה שלי היא שהמחנכות והמחנכים יהיו אנשים סבירים ופתוחים שאוכל לסמוך על תיאוריהם לגבי התנהגות הנכדים ושיתנהגו איתם בנוכחותי בטבעיות ולא בצורה מרצה.מה שנכון בנוגע לציפיותיי ממחנכות נכדיי, נכון לדעתי לציפיות מכלל המטפלות.

באשר להיבטים ארוכי טווח שקשורים לפתרונות אמיתיים למצב הלא תקין בחינוך לגיל הרך בישראל, חשוב שהורים יתבעו מהממשלה פתרונות. במקביל חשוב שהורים יבינו שטיפול וחינוך טובים מחייבים השקעת משאבים שהמקור הסביר שלהם הוא העלאת מיסים. זה אומר שכולנו נצטרך להשתתף במאמץ הלאומי לבנות תשתית חינוך לגיל הרך: המדינה תתכנן ותפקח ותנצל את המשאבים בצורה ממלכתית ושיוויונית. בנוסף, מפעילי המסגרות יצטרכו לעשות את המיטב כדי לנצל את השמאבים לטובת החינוך לגיל הרך.

ברור שקשה לצפות מהורים , ממחנכות וממפעילי מסגרות לגלות גישה ממלכתית, אחראית והוגנת בשעה שההתנהלות של הנהגת המדינה בנושא זה איננה משמשת דוגמה ומופת לאחריות וממלכתיות. אבל התנהגות אחראית וממלכתית מצד ההורים ומפעילי המסגרות היא לטובת הילדים שלנו והחברה שבה אנו חיים.

בנוסף, הן המשפחות והן המדינה חייבות לתת את הדעת לסוגיית תכנון המשפחות בישראל. זאת סוגיה שמדינת ישראל מעדיפה לטאטא מתחת לשטיח מה גם שהיא איננה זוכה לפופולאריות בציבוריות הישראלית. חשוב שכל משפחה תתכנן את גודלה גם בהתאם למשאבים הכלכליים והרגשיים שעומדים לרשותה. גידול ילדים הוא "עסק" תובעני גם מבחינה רגשית וגם מבחינה כלכלית ו"מגיע" לכל ילד שנולד לקבל סיכוי להתפתח לאדם שמגשים את הפוטנציאל שלו ותורם לחברה שבה הוא חי. חשוב לתת את הדעת לתכנון משפחות באופן שיאפשר למשפחות לגדל את הילדים תוך שהן מספקות את כל צרכיהם; על המדינה לכלול בהדרכת ההורים תכנים של תכנון משפחה. אנחנו מרבים להשוות את עצמנו למדינות ה-OECD. ואכן ההשקעה בחינוך לגיל הרך בישראל נמוכה באופן ניכר מממוצע ההשקעה בחינוך לגיל הרך במדינות ה-OECD . מעל ומעבר למדיניות עקבית של השקעה בחינוך לגיל הרך בעשורים האחרונים במדינות ה-OECD, יש לזכור שכמות הילדים למשפחה במדינות אלה הוא כמחצית מכמות הילדים הממוצע למשפחה בישראל. מצב זה מקשה על הארכה משמעותית של חופשות הלידה ועל בנייה של מסגרות חינוך לגיל הרך מספיקות ומרווחות דיין עבור הילדים הצעירים.

לסיכום, שיפור החינוך והטיפול בתינוקות ופעוטות מצוי באחריות משותפת של המדינה, מסגרות החינוך והורי הילדים. כל אחד מהשותפים האלו צריך למלא את תפקידו. המצב הלא תקין של החינוך לילדים בגיל לידה עד שלוש בישראל, מחייב תכניות לאומיות ארוכות טווח. בניית תשתית איתנה לחינוך הילדים מלידה עד שלוש הכוללת העברת האחריות לחינוכים של התינוקות והפעוטות למשרד החינוך, מחייבת תקציבים אדירים שמקורם היחיד האו עליית בגביית מיסים.יש רק לדאוג שהתקציבים שיתקבלו יופנו לבניית שירותים אוניברסאלים לילדים לידה עד שלוש; הכוונה לכל הילדים מכל המגזרים ולא רק לילדים הנמצאים במעונות היום הציבוריים. גיבוש ויישום הדרגתיים של תכניות אלה יתפרסו על פני שנים רבות. בינתיים תינוקות ופעוטות והורים זקוקים לפתרונות מיידיים. לכן יש לחשוב על דרכים לשפר במשהו את התנאים במסגרות החינוך לגיל הרך בטווח הקצר במקביל לשינויים מרחיקי לכת בתפיסות ובהשקעה בחינוך לגיל הרך בטווח הארוך. אמצעי פיקוח על מסגרות החינוך ועל המחנכות לא יפתרו את הבעיה ולא יביאו לשיפור תנאיי החיים של הפעוטות והמחנכות במסגרות החינוך. טוב יעשו ההורים אם יבנו שיתופי פעולה הדוקים שכוללים דרישות מהמסגרות ומהצוות לצד תמיכה במחנכות שעובדות עם הילדים. תמיכה והבנה לקושי לתפקד בתנאיי העבודה הנוכחיים הכרחיות. בנוסף אין מנוס במדינה צפופה כמדינת ישראל מלחשוב על אימוץ צעדים של תכנון משפחה.

חינוך במסגרות חינוך לידה עד שלוש בידי גננות מוסמכות ולא בידי פרא פרופסיונאלים

אני כותבת פוסט זה כתגובה לעמדתה של חגית פאר, יו"ר נעמת המוצגת בכתבה שפרסמה בעיתון גלובס, בתאריך 14.7.2019 (חדשות, עמ' 15). במאמר בגלובס, תומכת חגית פאר במעבר של הפיקוח  על מסגרות חינוך לידה עד שלוש, למשרד החינוך. כמו כן,  היא מבליטה, בצדק, את הבעייה של תנאיי העבודה של המטפלות(מחנכות לפי המלצתה) העובדות במעונות היום המפוקחים. היא מציעה גם, בצדק, תוספת תקינה, על מנת שכל מטפלת-מחנכת תהיה אחראית על פחות פעוטות.  פאר מלינה על כך שמכנים את העובדות במעונות מטפלות ומציעה שנקרא להן מחנכות. באותה נשימה היא מציעה שתנאיי שכרן של המטפלות-מחנכות יושוו לאלו של הסייעות במשרד החינוך.  בהצעה זו טמונה סתירה לוגית לטענותיה האחרות של פאר. שהרי  תביעתה הקודמת של פאר הייתה שיש להתייחס אל המטפלות כאל "מחנכות".

הפיילוט החל ביישובים "חלשים"

מתוך כתבה של עמרי זרחוביץ בעיתון גלובס מתאריך 23.10.2018

ראו גם פוסט בבלוג זה חוק הפיקוח על מעונות היום חשוב אבל לא מספיק

דעתי היא שלא די בשינוי השם של העובדות במעונות היום ובמסגרות האחרות בחינוך לגיל הרך. דעתי היא שיש לדרוש שכל מי שעובד עם ילדים, קל וחומר עם תינוקות ופעוטות, יהיו פרופסיונאליים. דהיינו יהיו אנשים שישתייכו למקצוע ההוראה, ירכשו ידע ויטפחו כישורים אשר יהפכו אותם לאוטונומיים ובעלי שיקול דעת בכל הקשור להתמודדות עם תינוקות ופעוטות. במצבים יומיומיים ובמצבים מתסכלים. חינוכם של הפעוטות כולל חינוך וטיפול, הטיפול למעשה הוא רכיב של חינוך "טוב". וזאת כמובן במסגרת העברת האחריות על כלל המסגרות לגיל הרך(לא רק של המעונות) לאחריותו של משרד החינוך.

אני סבורה שגם הסייעות בגנים הציבוריים לילדם  שלוש עד שש שנים, צריכות להיות גננות מוסמכות ולא פרה פרופסיונאליים. הגדרת התפקיד שלהן שונתה אבל לא שונו תנאי העסקתן והכשרתן לתפקיד. ישנה הכשרה  אבל שונה מהמקובל במשרד החינוך.

הצעתי משכבר ואני מציעה כאן שוב "להחיות" את דרגת הביניים שהייתה מקובלת במערכת החינוך, "גננת מוסמכת". בעבר דרגת הגננת או המורה המוסמכת הייתה המדרגה הראשונה להפיכתן של מועמדות לתפקידי הוראה לגננות ומורות. אחרי הרפורמה של שנת 1985, נדרשה   הכשרה אקדמאית מכל הגננות והמורות.

במשך עשור או יותר המשכנו במכללות להוראה להכשיר סייעות ומטפלות בגנים פרטיים ולעתים במעונות יום לתפקיד הגננת המוסמכת. בוגרות אלו קיבלו את ההכרה של משרד החינוך. התכנית שלהן הייתה תכנית דומה (חלקית כמובן) לזו של הגננות האקדמאיות. התכנית כללה קורסים ועבודה מעשית מונחית-חלקה במסגרות שבהן הן עבדו וחלקה בגנים ציבוריים. חלק לא מבוטל מהגננות שהוסמכו להוראה  המשיכו בלימודיהן והשלימו אחר כך תואר אקדמי ראשון. חלקן הקטן השלים גם תואר אקדמי שני.

קבלה ללימודי הסמכה להוראה בגיל הרך(גננת מוסמכת) מותנית בתנאי סף שהוגדרו על ידי משרד החינוך, ובוועדות קבלה(גם למועמדות שעבדו בפועל). משך הלימודים ומספר ימי הלימודים הותאמו לנשים עובדות. המעקב אחרי העבודה המעשית של הסטודנטיות המשתלבות בתכניות אלו מאפשר לזהות את המעטות שאינן מתאימות לתפקיד.

אני סבורה אפוא שיש לחזור לפרקטיקה הזו. יש לעמוד על כך שבגני ילדים יעבדו גננות מקצועיות. בגנים ציבוריים גננת אקדמית וגננת מוסמכת(יש להסב את הסייעות לגננות מוסמכות) ובחינוך לידה עד שלוש יש להעסיק רק גננות מוסמכות ולהגדיל את שכרן בהתאם.

ברור שמדובר בתכנית יקרה אבל אין מנוס מלהפוך את החינוך לגיל הרך לנושא בעל עדיפות לאומית.

 

לדרוש מהמפלגות המתמודדות בבחירות תכנית חירום לאומית אמיתית לחינוך ילדים מלידה עד שלוש

פוסט זה נכתב אחרי חשיפת עדויות קשות על חשדות להתעללות בילדים במסגרות חינוך לידה עד שלוש במדינת ישראל. בימים אלו עצורה גננת שנצפתה  כשהיא מגלה אלימות קשה כלפי פעוטות. תוך כדי שהותה במעצר, הוצת ביתה של ה"גננת" וכנראה נתפס הנער שאחראי על ההצתה.

חשיפת המקרים האלו הביאה לגל מחאות של הורים שאני מקווה שלא ירפו עד אשר תיבנה תכנית חירום לאומית לטיפול בחינוך התינוקות והפעוטות עד גיל שלוש. במקביל, לתכנית טיפול וחינוך והכשרת כוח אדם, חייבת להתלוות גם תכנית אפקטבית שמתמקדת בפיקוח על מסגרות החינוך.

תוצאת תמונה עבור תכנית חירום

במהלך שנת 2018 חוקק חוק הפיקוח על מעונות היום. חוק זה חוקק במידה רבה כמענה  למחאה נרחבת של הציבור בעקבות מותה של יסמין וינטה כתוצאה של התעללות  שעברה בפעוטון פרטי. פעוטון שאמנם נסגר מייד אחרי המקרה, אבל נפתח שוב  חודשים אחדים אחרי המקרה באותו מקום עם אותה הנהלה וזאת בשל לגונה בחוק. החוק מדבר על רישוי ופיקוח ועל פריסת מצלמות. עם זאת, החוק איננו נותן מענה אמיתי למצב החירום של מסגרות החינוך לילדים מגיל לידה עד שלוש.

בנוסף, הוקמה בנובמבר 2018 המועצה לגיל הרך ברשות סגנית השר סימה חדד(על בסיס חוק המועצה לגיל הרך שנחקק בשנת 2017). ואכן המועצה יצאה לדרך ומנסה לבנות תכנית לאומית לטיפול בחינוך בגיל הרך. מטרותיה של המועצה הן:

  • לקדם את הטיפול בילדים בגיל הרך  ואת התפתחותם הגופנית והשכלית
  • להבטיח את בריאותם הפיזית והנפשית ואת מילוי צורכיהם החינוכיים ,החברתיים , הפיזיים והרגשיים
  • לתת להם תנאים נאותים  וסביבה טיפולית-חינוכית הולמת ומותאמת , שיאפשרו להם שוויון הזדמנויות בחייהם הבוגרים.

המועצה מקיימת ישיבות ומפגשי חשיבה ועבודתה תארך זמן רב. בינתיים תנאיי החיים של התינוקות והפעוטות אינם משתנים ורבים הילדים בני הלידה עד שלוש שנמצאים במסגרות חינוך שאינן מספקות את מינימום הצרכים שלהם.

לכן אני חושבת שהציבור חייב להמשיך ללחוץ על הממשלה ועל כל המפלגות המתמודדות לקראת הבחירות שיתקיימו ב-17.9.2019 ולתבוע תכנית חירום לאומית לטיפול בחינוך הילדים בני לידה עד שלוש. תכנית זו אמורה לבדוק דרכים להכשיר את כוח האדם העובד עם תינוקות ופעוטות ולהפחית את העומס עליהן. הקטנת קבוצות הילדים והגדלת היחס מבוגר ילד הכרחית. הכרחי לבנות תכנית לאומית להכשרת העובדות עם התינוקות והפעוטות וכשלב ביניים הכרחי למצוא מקורות להגדלת כוח אדם עם כישורים הולמים (בנות שירות לאומי, מורות חיילות שעברו סינון לבדיקת התאמתן לתפקיד). הכרחי ליצור תנאים הולמים יותר לילדים ולנשים שמטפלות בהם. נדרשים גם סינון של כוח האדם וגם יצירת תנאי עבודה סבירים עבור אותן עובדות. חשוב שכולנו  נזכור שהתינוקות והפעוטות שלנו לא יקבלו חינוך וטיפול סבירים אם האנשים שמטפלים בהם לא ייבחרו בקפידה ויקבלו תנאי עבודה סבירים!

בעית הבור התקציבי של מדינת ישראל ב2019-20120 ידועה לכולנו ולכן אני חוששת שהחינוך לילדים לידה עד שלוש יפול בין הכיסאות גם בבחירות הקרובות. לכן בעיתוי זה חשוב מאוד לתבוע תכנית חירום לאומית לטיפול בחינוך הילדים בני הלידה עד שלוש.

קל לראות במטפלות וגננות שסרחו ונתפסו מתעללות בפעוטות סוג של אויב שנגדו יש לפעול בכל הכוח.  עם זאת,  חשוב שנכיר את הבעיה היסודית שמולידה ריבוי של מקרי התעללות בתינוקות ובפעוטות ולטפל בה. ברור שאנשים שנתפסו מתעללים בילדים חייבים לבוא על עונשם. אלא שהענשתם של אלו לא תביא לפתרון לבעיה היסודית של החינוך לתינוקות ופעוטות במדינת ישראל. לצד בניית תכנית רב שנתית באחריות המועצה לגיל הרך הכרחי לבנות תכנית חירום קצרת לטווח שתביא לשיפור בתנאיי העבודה והחיים במסגרות החינוך לגיל הרך.

חשוב להבין מדוע אנו עדים לריבוי של מקרי התעללות רגשית ופיזית בתינוקות ופעוטות[חלק זה נלקח מפוסט קודם שכתבתי לפני כשנה]

בעיניי חשוב שקובעי המדיניות והאזרחים(שהם הורים ובני משפחה אחרים) יבינו את מקורות הקשיים שמובילים ליחס מתנכל שגובל לעתים באלימות כנגד תינוקות ופעוטות. על אף המקרים המזעזעים שמתפרסמים בתקשורת לאחרונה, איני חושבת שהמחנכות והמטפלות שעובדות במסגרות החינוך לגיל הרך  הן חבורת סדיסטיות שבחרו לעבוד במסגרות אלו כדי לפגוע בילדים. מדובר באנשים(נשים לרוב) שמחוסר ברירה פנו לעבודה שאינה דורשת מהם הסמכה כלשהי מבלי לדעת למה באמת הם נכנסים עבודה טיפולית-חינוכית בתינוקות ופעוטות היא עבודה תובענית למדי מבחינה רגשית ופיזית. מטפלת נדרשת במהלך יום עבודה ארוך, שישה ימים בשבוע , קרוב לחמישים שבועות בשנה להתמודד עם תביעות לגיטימיות ובכי של תינוקות ופעוטות שעדיין אינם יודעים לבטא את צרכיהם במילים. לתינוקות אכן זכות מלאה לקבל טיפול הולם בצרכיהם. אבל נוצר פער בין מה שהתינוקות צריכים לבין מה שהמטפלות יכולות לתת. לצד הטיפול האישי בתינוקות ופעוטות, נדרשות המטפלות לטפל בסביבה ולהנחות פעילויות חינוכיות מבלי שיהיו להן מספיק ידע וכלים לעשות זאת.  מציאות זו שוחקת למדי ומביאה אנשים שלא מספיק מודעים ככל הנראה לחשיבות תפקידם לבטא את התסכול שלהם  בחוסר סבלנות ואף בפגיעה אקטיבית בילדים. תופעות של אובדן אנושיות מתלוות לשחיקה מקצועית.

מבקשת להזכיר שתופעת או אפילו "תסמונת השחיקה נחקרה רבות. תופעה זו מוגדרת על ידי פוידנגר(אצל פינצקר וחן, 2010) כ:"… מצב של עייפות ושל התרוקנות הכוחות הפיזיים והנפשיים של העובד. מקורות השחיקה נובעים, ככול הנראה, משאיפה מוגזמת להגשים ציפיות בלתי ריאליות שמוצבות על ידי האדם עצמו בהתאם לערכיו או בהתאם לערכי החברה". במחקר שלהן מצאו פינצקר וחן שלושה מקורות מרכזיים לשחיקת מורים בתחילת דרכם המקצועית: 1. עומס ואינטנסיביות;2. יחס נעדר אמפתיה מצד הנהלה ועמיתים;3. הלם מציאות שמתמקד בעיקר בפער בין המצוי לרצוי.

מקור האיור

אם מורים סובלים משחיקה, מטפלות מועמדות לסבול משחיקה שבעתיים כיוון שתנאיי העבודה שלהן מפרכים: שמונה תשע שעות ביום,  מעט חופשות, שכר מינימום. עד כמה שידוע לי לא נערכו מחקרים שהתמקדו בשחיקת מטפלות במסגרות חינוך לידה עד שלוש.

מה יש לעשות?

חשוב קודם כל שקובעי המדיניות והציבור-בין היתר ציבור ההורים שמפקיד את ילדיהם בידי מסגרות החינוך השונות, יבינו את מציאות העבודה השוחקת במסגרות אלו. חשוב שאנשים יפנימו שאיכות הקשר בין מבוגרים לתינוקות ופעוטות הוא הרכיב המרכזי ביותר בעבודה זו. קשר שיש בו מתן תחושת ביטחון לצד גבולות לילדים.

התקנת מצלמות לא תפתור את בעית השחיקה ולא תתרום ליצירת קשרים טובים בין המטפלות לתינוקות והפעוטות. אנחנו עדים לכך שהתנכלות לתינוקות קורית גם  במסגרות שמותקנות בהן מצלמות. לא זו בלבד שהמצלמות לא תמנענה התנכלויות של מטפלות שחוקות  שאיבדו את הסבלנות, אלא שוודאי שהן לא תקדמנה  יצירת קשרים של אמון בין המטפלות לבין הילדים והוריהם.

מה שנדרש הוא אפוא גם בחירה מוקפדת של אנשים, גם הכשרה מקצועית אמיתית ולא קורסים מזדמנים ולא פחות מכך יצירת תנאי עבודה סבירים דומים לאלו של הגננות במסגרות החינוך שתחת הפיקוח של משרד החינוך. הדבר מחייב הקטנת כמות הילדים שבאחריותה הישירה של כל מטפלת, חופשות ארוכות יותר(כמקובל במערכת החינוך הציבורית), יום חופשי בשבוע, תמיכה רגשית מצד ממונים והורים. שינויים מרחיקי לכת אלו מחייבים תקציבי עתק(מעל ומעבר לתקציבים שמוקדשים כעת לחינוך לגיל הרך).

 כל תכנית שתיבנה מחייבת מיפוי ראשוני של הילדים ושל מסגרות החינוך.

עוד משהו על השימוש במונח גננת בהקשר  העובדת בחינוך לגיל הרך. חשוב שהציבור ואנשי תקשורת יהיו ערים לכך שהשימוש במונח "גננת" מתאים רק למי שהשלים תואר אקדמי  ותעודת הוראה בחינוך לגיל הרך. העובדות במסגרות החינוך הפרטיות ובמעונות היום אינן לרוב גננות וחשוב להקפיד על שימוש מותאם בכינויי עובדים כדי לא להטעות את הציבור.

הצעת קווים מנחים לתכניות ארוכות וקצרות טווח

מדינת ישראל תעשה היסטוריה באמת, אם תבנה תכנית רב שנתית שהיא מערכתית וכוללת, ושתעוגן בחקיקה ותוכל לצאת לפועל ללא קשר להתחלפות הצפויה של ממשלות. זה מה שהמועצה לגיל הרך אמורה לעשות.

יש צורך להעביר את האחריות  על חינוך התינוקות והפעוטות למשרד החינוך ולהגדיר את תכולת האחריות של משרד החינוך ושל המועצה המוצעת לחינוך בגיל הרך.

  • הכרחי להגדיר מהן מסגרות החינוך הכפופות למשרד החינוך?(מעונות יום, משפחתונים, גנים פרטיים?)
  • חשוב לתת את הדעת למי ולאיך מטפלים בילדים בני לידה עד 3 המצויים בבתים.

צורך בהגדרת תכנית כוללת לטווח ארוך

להלן מספר נקודות התייחסות שאותן יש לדעתי  לקחת בחשבון:

  • הגדרת מסגרות להכשרת מחנכות שעובדות בגיל הרך
  • הגדרת תכנון לאומי שמתמקד במגוון של מסגרות חינוך תוך התאמתם למאפיינים תרבותיים שונים
  • הגדרת ואכיפת תנאי עבודה לצוותים במסגרות החינוך: כמות שעות העבודה, חופשות, כמות ילדים באחריותן
  • הגדרת תנאיי קבלה לעבודה כמחנכות לגיל הרך
  • הגדרת מדיניות של קשר בין הממסד החינוכי למשפחות הילדים
  • הגדרת מקצוע המטפלת לגיל הרך כמקצוע שמחייב רישיון על מנת לעסוק בו

צורך בהגדרת פעולות לטווח קצר

  • מיפוי מסגרות חינוך, השכלת מחנכות, צרכים של הילדים, המשפחות, המחנכות;
  • מחקר שמתחקה אחרי סוגי מסגרות מגוונים שעשויים לתת מענה  לילדים  בני לידה עד שלוש עם צרכים שונים ולמשפחות עם העדפות מגוונות; מעונות יום גדולים אינם מתאימים לכל הילדים; הורים שונים עשויים להעדיף  סידורי טיפול וחינוך מגוונים(בין היתר תשלום לאחד ההורים שנשאר תקופה ממושכת בבית כנגד סבסוד של חינוך תינוק אחר שמקבל טיפול במעון);
  • הגדרות אוכלוסיות ילדים, מחנכות, הורים בסיכון והפניית משאבים לטיפול במצבי סיכון;
  • דרישה של רישיון לעסוק במקצוע מטפלת/מחנכת לגיל הרך אוניברסאלי(בדומה לרשיון הנהיגה);
  • הכנסת כל המסגרות לחינוך לגיל הרך לפיקוח;
  • שיפור הדרגתי של תנאיי ההעסקה של המחנכות במסגרות החינוך השונות;
  • הגדרת רישיון למסגרות חינוך לגיל הרך קבוצתיות ;
  • אכיפת פיקוח על כל מסגרות החינוך לגיל הרך;
  • בניית תשתיות קהילתיות לתמיכה במסגרות חינוך לגיל הרך בשיתוף עם הרשויות המקומיות.

חשוב ביותר לזכור שבניית מעונות יום בלבד לא תפתור את הבעיה. מדובר במראית עין של פתרון ולא בפתרון אמיתי!

תכנית חירום לאומית לחינוך לידה עד שלוש תהיה תכנית יקרה. אני לא כלכלית ולא יכולה להציע מקורות מימון. ד"ר איל ארגוב, ראש תחום מקרו בחטיבת המחקר בבנק ישראל בשני מאמרים שכתב בעיתון גלובס,  בגליון של ימים א'-ב', 7-8 באוגוסט 2016, הציע להגדיל מסים  שיוקצו בין היתר לחינוך לילדים בני לידה עד שלוש.  הוא ממליץ "לחזק את הרכיב החינוכי במעונות היום, בהתאם לוועדת טרכטנברג,שגם לגיבושה תרמו נציגי הבנק, זאת על רקע הממצאים כי איכות החינוך בישראל ומיומנויות היסוד של אזרחי ישראל נמוכות יחסית בהשוואה ל-OECD." 

מצב הגרעון התקציבי שעמו תצטרך להתמודד הממשלה שתקום אחרי בחירות ספטמבר 2019 עלול לדחוק הצדה את החינוך לידה עד שלוש. הכרחי שכאזרחים וכאנשי מקצוע נתבע טיפול בבעיות היסוד של החינוך לידה עד שלוש בישראל,.

לסיכום, הקורבנות של מצב החינוך לידה עד שלוש בארץ הם התינוקות ופעוטות וגם המטפלות במסגרות החינוך שעובדות בתנאיים בלתי אפשריים. אמנם הן בחרו לעבוד בעבודה הזו, ושום דבר לא מצדיק התעללות, אבל הורים חייבים להבין שבני אנוש סבירים אינם יכולים לעמוד לאורך זמן בתנאי העבודה הקשים המתקיימים במסגרות החינוך לגיל רך. לאור כל אלו נדרשת תכנית מקיפה שכוללת הכשרה הולמת דומה לזו של הגננות, מציאת מנגנוני איתור עובדות מתאימות, שיפור תנאי החיים והעבודה במעונות ובמסגרות חינוך אחרות לגיל הרך ופיקוח הולם, והעברת האחריות על החינוך לידה עד שלוש למשרד החינוך. חשוב שנבין שהסדרה של מצב המעונות איננה פותרת את הבעיה כיוון שרוב התינוקות והפעוטות אינם נמצאים במעונות היום המפוקחים על ידי משרד העבודה והרווחה.  חשוב גם שהציבור ידע שהמטפלות העובדות במסגרות חינוך לגיל לידה עד שלוש, אינן לרוב גננות. הורים רשאים לשאול מהי ההשכלה של העובדות. אם לעובדות אין תואר אקדמי ראשון ותעודת הוראה בחינוך לגיל הרך-אזי עובדות אלו אינן גננות. לאור כל אלו נראה לי די מובן מדוע חיוב של התקנת מצלמות במסגרות חינוך לגיל הרך לא יפתור את הבעיה.

אף שבמהלך שנת 2018 נעשו צעדים להתמודדות עם בעיות היסוד של החינוך לידה עד שלוש-חוק המעונות והקמת המועצה לגיל הרך-צעדים אלו לא יפתרו את המצוקה של התינוקות והפעוטות במסגרות החינוך לידה עד שלוש בטווח הקצר. חשוב שנבין שמקרי ההתעללות המתגלים בתקשורת הם קצה הקרחון. רבים מאוד מהתינוקות והפעוטות המצויים במסגרות החינוך לגיל הרך אינם מקבלים מענה לצרכיהם אף שהם לא חשופים להתעללות קיצונית ישירה. על הממשלה שתקום לבנות תכנית חירום לאומית להתמודדות עם בעיות היסוד של החינוך לידה עד שלוש תכנית שתבטיח הקטנת היחס מבוגר ילד במסגרות החינוך לגיל הרך, לצד סינון, הכשרה ופיקוח משופרים.  בהיעדר תקציב העתק הנדרש לשיפור  מצב החינוך לגיל הרך, שימוש ביניים בבנות שירות לאומי ומורות חיילות עשוי להיות חלק מתכנית חירום לאומית מעין זו.

מה הופך את העבודה במסגרות החינוך לגיל הרך בארץ לקשה כל כך ולמה מצלמות[לבד] לא יפתרו את הבעיה ?

פוסט זה נכתב אחרי חשיפת עדויות קשות על חשדות להתעללות בילדים במסגרות חינוך לידה עד שלוש במדינת ישראל. במקרה אחד מזעזע דובר על התעללות שהביאה למותה של תינוקת.

חשיפת המקרים האלו הביאה לגל מחאות של הורים שאני מקווה שלא ירפו עד אשר תיבנה תכנית חירום לאומית לטיפול בחינוך התינוקות והפעוטות עד גיל שלוש. במקביל, לתכנית טיפול וחינוך והכשרת כוח אדם, חייבת להתלוות גם תכנית שמתמקדת בפיקוח על מסגרות החינוך.

לנוכח העדויות הקשות, צפה שוב ועולה הצעת החוק שתחייב התקנת מצלמות במסגרות החינוך לגיל הרך. בפוסט זה אנסה להסביר(שוב) מדוע הצעה זו איננה מספקת. החשש שלי הוא שרבים יראו באישור החוק סוג של פתרון שיניח את דעתם של קובעי המדיניות ואלו לא יטפלו באמת בבעיות היסוד שגורמות להזנחה פושעת של חינוכם של הילדים לידה עד שלוש במדינת ישראל. ואכן נזכיר שהקמת המועצה לגיל הרך שאמורה הייתה להתחיל לפעול בפברואר 2018 תקועה וביום א, 17.6 דחתה הממשלה בשלושה שבועות את הדיון בחוק הפיקוח על מעונות היום.

חשוב להבין מדוע אנו עדים לריבוי של מקרי התעללות רגשית ופיזית בתינוקות ופעוטות

בעיניי חשוב שקובעי המדיניות והאזרחים(שהם הורים ובני משפחה אחרים) יבינו את מקורות הקשיים שמובילים ליחס מתנכל שגובל לעתים באלימות כנגד תינוקות ופעוטות. על אף המקרים המזעזעים שמתפרסמים בתקשורת לאחרונה, איני חושבת שהמחנכות והמטפלות שעובדות במסגרות החינוך לגיל הרך  הן חבורת סדיסטים שבחרו לעבוד במסגרות אלו כדי לפגוע בילדים. מדובר באנשים(נשים לרוב) שמחוסר ברירה פנו לעבודה שאינה דורשת מהם הסמכה כלשהי מבלי לדעת למה באמת הם נכנסים עבודה טיפולית-חינוכית בתינוקות ופעוטות היא עבודה תובענית למדי מבחינה רגשית ופיזית. מטפלת נדרשת במהלך יום עבודה ארוך, שישה ימים בשבוע , קרוב לחמישים שבועות בשנה להתמודד עם תביעות לגיטימיות ובכי של תינוקות ופעוטות שעדיין אינם יודעים לבטא את צרכיהם במילים. לתינוקות אכן זכות מלאה לקבל טיפול הולם בצרכיהם. אבל נוצר פער בין מה שהתינוקות צריכים לבין מה שהמטפלות יכולות לתת. לצד הטיפול האישי בתינוקות ופעוטות, נדרשות המטפלות לטפל בסביבה ולהנחות פעילויות חינוכיות מבלי שיהיו להן מספיק ידע וכלים לעשות זאת.  מציאות זו שוחקת למדי ומביאה אנשים שלא מספיק מודעים ככל הנראה לחשיבות תפקידם לבטא את התסכול שלהם  בחוסר סבלנות ואף בפגיעה אקטיבית בילדים. תופעות של אובדן אנושיות מתלוות לשחיקה מקצועית.

מבקשת להזכיר שתופעת או אפילו "תסמונת השחיקה נחקרה רבות. תופעה זו מוגדרת על ידי פוידנגר(אצל פינצקר וחן, 2010) כ:"… מצב של עייפות ושל התרוקנות הכוחות הפיזיים והנפשיים של העובד. מקורות השחיקה נובעים, ככול הנראה, משאיפה מוגזמת להגשים ציפיות בלתי ריאליות שמוצבות על ידי האדם עצמו בהתאם לערכיו או בהתאם לערכי החברה". במחקר שלהן מצאו פינצקר וחן שלושה מקורות מרכזיים לשחיקת מורים בתחילת דרכם המקצועית: 1. עומס ואינטנסיביות;2. יחס נעדר אמפתיה מצד הנהלה ועמיתים;3. הלם מציאות שמתמקד בעיקר בפער בין המצוי לרצוי.

מקור האיור

אם מורים סובלים משחיקה, מטפלות מועמדות לסבול משחיקה שבעתיים כיוון שתנאיי העבודה שלהן מפרכים: שמונה תשע שעות ביום,  מעט חופשות, שכר מינימום. עד כמה שידוע לי לא נערכו מחקרים שהתמקדו בשחיקת מטפלות במסגרות חינוך לידה עד שלוש.

מה יש לעשות?

חשוב קודם כל שקובעי המדיניות והציבור-בין היתר ציבור ההורים שמפקיד את ילדיהם בידי מסגרות החינוך השונות, יבינו את מציאות העבודה השוחקת במסגרות אלו. חשוב שאנשים יפנימו שאיכות הקשר בין מבוגרים לתינוקות ופעוטות הוא הרכיב המרכזי ביותר בעבודה זו. קשר שיש בו מתן תחושת ביטחון לצד גבולות לילדים.

התקנת מצלמות לא תפתור את בעית השחיקה ולא תתרום ליצירת קשרים טובים בין המטפלות לתינוקות והפעוטות. אנחנו עדים לכך שהתנכלות לתינוקות קורית גם  במסגרות שמותקנות בהן מצלמות. לא זו בלבד שהמצלמות לא תמנענה התנכלויות של מטפלות שחוקות  שאיבדו את הסבלנות, אלא שוודאי שהן לא תקדמנה  יצירת קשרים של אמון בין המטפלות לבין הילדים והוריהם. 

מה שנדרש הוא אפוא גם בחירה מוקפדת של אנשים, גם הכשרה מקצועית אמיתית ולא קורסים מזדמנים ולא פחות מכך יצירת תנאי עבודה סבירים דומים לאלו של הגננות במסגרות החינוך שתחת הפיקוח של משרד החינוך. הדבר מחייב הקטנת כמות הילדים שבאחריותה הישירה של כל מטפלת, חופשות ארוכות יותר(כמקובל במערכת החינוך הציבורית), יום חופשי בשבוע, תמיכה רגשית מצד ממונים והורים. שינויים מרחיקי לכת אלו מחייבים תקציבי עתק(מעל ומעבר לתקציבים שמוקדשים כעת לחינוך לגיל הרך).

יתרה מזו, חשוב להבין שכ77% מהילדים(ליאור דטל,דה מרקר, 13.6.2018) נמצאים במסגרות חינוך בלתי מפקוחות. בשל היעדר הפיקוח והפקרת הילדים והתינוקות לידה עד שלוש, אין לאיש במדינת ישראל נתונים לגבי שיבוצם של התינוקות והפעוטות ולגבי  מסגרות החינוך הפרטיות עצמן. לכן כל תכנית שתיבנה מחייבת מיפוי ראשוני של הילדים ושל מסגרות החינוך.

עוד משהו על השימוש במונח גננת בהקשר  העובדת בחינוך לגיל הרך. חשוב שהציבור ואנשי תקשורת יהיו ערים לכך שהשימוש במונח "גננת" מתאים רק למי שהשלים תואר אקדמי  ותעודת הוראה בחינוך לגיל הרך. העובדות במסגרות החינוך הפרטיות ובמעונות היום אינן לרוב גננות וחשוב להקפיד על שימוש מותאם בכינויי עובדים כדי לא להטעות את הציבור.

הצעת קווים מנחים לתכניות ארוכות וקצרות טווח

מדינת ישראל תעשה היסטוריה באמת, אם תבנה תכנית רב שנתית שהיא מערכתית וכוללת, ושתעוגן בחקיקה ותוכל לצאת לפועל ללא קשר להתחלפות הצפויה של ממשלות. זה מה שהמועצה לגיל הרך אמורה לעשות.

יש צורך להעביר את האחריות  על חינוך התינוקות והפעוטות למשרד החינוך ולהגדיר את תכולת האחריות של משרד החינוך ושל המועצה המוצעת לחינוך בגיל הרך.

  • הכרחי להגדיר מהן מסגרות החינוך הכפופות למשרד החינוך?(מעונות יום, משפחתונים, גנים פרטיים?)
  • חשוב לתת את הדעת למי ולאיך מטפלים בילדים בני לידה עד 3 המצויים בבתים.

צורך בהגדרת תכנית כוללת לטווח ארוך

להלן מספר נקודות התייחסות שאותן יש לדעתי  לקחת בחשבון:

  • הגדרת מסגרות להכשרת מחנכות שעובדות בגיל הרך
  • הגדרת תכנון לאומי שמתמקד במגוון של מסגרות חינוך תוך התאמתם למאפיינים תרבותיים שונים
  • הגדרת ואכיפת תנאי עבודה לצוותים במסגרות החינוך: כמות שעות העבודה, חופשות, כמות ילדים באחריותן
  • הגדרת תנאיי קבלה לעבודה כמחנכות לגיל הרך
  • הגדרת מדיניות של קשר בין הממסד החינוכי למשפחות הילדים
  • הגדרת מקצוע המטפלת לגיל הרך כמקצוע שמחייב רישיון על מנת לעסוק בו

צורך בהגדרת פעולות לטווח קצר

  • מיפוי מסגרות חינוך, השכלת מחנכות, צרכים של הילדים, המשפחות, המחנכות;
  • מחקר שמתחקה אחרי סוגי מסגרות מגוונים שעשויים לתת מענה  לילדים  בני לידה עד שלוש עם צרכים שונים ולמשפחות עם העדפות מגוונות; מעונות יום גדולים אינם מתאימים לכל הילדים; הורים שונים עשויים להעדיף  סידורי טיפול וחינוך מגוונים(בין היתר תשלום לאחד ההורים שנשאר תקופה ממושכת בבית כנגד סבסוד של חינוך תינוק אחר שמקבל טיפול במעון);
  • הגדרות אוכלוסיות ילדים, מחנכות, הורים בסיכון והפניית משאבים לטיפול במצבי סיכון;
  • דרישה של רישיון לעסוק במקצוע מטפלת/מחנכת לגיל הרך אוניברסאלי(בדומה לרשיון הנהיגה);
  • הכנסת כל המסגרות לחינוך לגיל הרך לפיקוח;
  • שיפור הדרגתי של תנאיי ההעסקה של המחנכות במסגרות החינוך השונות;
  • הגדרת רישיון למסגרות חינוך לגיל הרך קבוצתיות ;
  • אכיפת פיקוח על כל מסגרות החינוך לגיל הרך;
  • בניית תשתיות קהילתיות לתמיכה במסגרות חינוך לגיל הרך בשיתוף עם הרשויות המקומיות.

חשוב ביותר לזכור שבניית מעונות יום בלבד לא תפתור את הבעיה. מדובר במראית עין של פתרון ולא בפתרון אמיתי!

תכנית חירום לאומית לחינוך לידה עד שלוש תהיה תכנית יקרה. אני לא כלכלית ולא יכולה להציע מקורות מימון. ד"ר איל ארגוב, ראש תחום מקרו בחטיבת המחקר בבנק ישראל בשני מאמרים שכתב בעיתון גלובס,  בגליון של ימים א'-ב', 7-8 באוגוסט 2016, הציע להגדיל מסים  שיוקצו בין היתר לחינוך לילדים בני לידה עד שלוש.  הוא ממליץ "לחזק את הרכיב החינוכי במעונות היום, בהתאם לוועדת טרכטנברג,שגם לגיבושה תרמו נציגי הבנק, זאת על רקע הממצאים כי איכות החינוך בישראל ומיומנויות היסוד של אזרחי ישראל נמוכות יחסית בהשוואה ל-OECD." בהקשר זה מבקשת להזכיר שלממשלה יש בעיה "קשה" להחליט מה לעשות בעודף המסים שנגבו בחודשים האחרונים. אני מציעה שכספים אלו יישמרו לטיפול  במצב החינוך לגיל הרך (לידה עד 3) כחלופה להפחתת מסים שתיטיב עם האוכלוסיות המבוססות במדינה.

לסיכום, הקורבנות של מצב החינוך לידה עד שלוש בארץ הם התינוקות ופעוטות וגם המטפלות במסגרות החינוך שעובדות בתנאיים בלתי אפשריים. אמנם הן בחרו לעבוד בעבודה הזו, ושום דבר לא מצדיק התעללות, אבל הורים חייבים להבין שבני אנוש סבירים אינם יכולים לעמוד לאורך זמן בתנאי העבודה הקשים המתקיימים במסגרות החינוך לגיל רך. לאור כל אלו נדרשת תכנית מקיפה שכוללת הכשרה הולמת דומה לזו של הגננות, מציאת מנגנוני איתור עובדות מתאימות, שיפור תנאי החיים והעבודה במעונות ובמסגרות חינוך אחרות לגיל הרך ופיקוח הולם, והעברת האחריות על החינוך לידה עד שלוש למשרד החינוך. חשוב שנבין שהסדרה של מצב המעונות איננה פותרת את הבעיה כיוון שרוב התינוקות והפעוטות אינם נמצאים במעונות היום המפוקחים על ידי משרד העבודה והרווחה.  חשוב גם שהציבור ידע שהמטפלות העובדות במסגרות חינוך לגיל לידה עד שלוש, אינן לרוב גננות. הורים רשאים לשאול מהי ההשכלה של העובדות. אם לעובדות אין תואר אקדמי ראשון ותעודת הוראה בחינוך לגיל הרך-אזי עובדות אלו אינן גננות. לאור כל אלו נראה לי די מובן מדוע חיוב של התקנת מצלמות במסגרות חינוך לגיל הרך לא יפתור את הבעיה.

 

נדרש שילוב של תכנית חירום לאומית להסדרת החינוך לידה עד שלוש ותכנית ארוכת טווח לשיפור איכות החינוך

מקרה ההתעללות שסופה מות הפעוטה יסמין וינטה שהתפרסם לפני יומיים מהווה תזכורת כואבת, בלתי נסבלת ממש, להזנחה הפושעת שמאפיינת את הפיקוח של מסגרות החינוך לבני לידה עד שלוש. לפני כשנה ושלושה חודשים, פרסמתי פוסט שהציע לראות במצב החינוך לגיל הרך(לידה עד שלוש)  מצב חירום לאומי. מצב חירום מחייב מטבעו תכנית חירום!

תוצאת תמונה עבור ‪emergency‬‏

 

מקור האיור

ידוע לי שמושקעים סכומי כנס לא מבוטלים בבניית תכניות חינוכיות למסגרות החינוך לגיל הרך אשר הולכות ונבנות בכמה מוסדות להשכלה גבוהה בארץ. אלא שתכניות אלו אינן תחליף לתכנית חירום שיש להפעיל לאלתר להכנסת פיקוח על מסגרות החינוך לידה עד שלוש. העובדה שמסגרת החינוך שבה קרה המקרה המזעזע בפתח תקווה לפני כשבועיים(והתפרסם לפני יומיים)  ממשיכה לפעול תחת שם חלופי(מיקי מאוס במקום מאשה והדוב) ללא מפריע רק מלמד על ההזנחה הבלתי נסבלת הקיימת במדינת ישראל בנוגע למסגרות חינוך לידה עד שלוש.

הכואב מכל הוא שהאמת ידועה לכולם ואיש לא חושב שיש לכנס צוות חירום לטיפול מיידי  בסוגיית הפיקוח על מסגרות החינוך לתינוקות ולפעוטות על צוותיהן. העובדה שכל אדם יכול להתקבל לעבודה הבלתי משתלמת הזו וכל אדם יכול לפתוח מסגרת חינוך לילדים בני לידה עד שלוש היא בלתי נתפסת ממש.

אני מאוד מקווה שההורים יתגייסו במקרה זה ולא ירפו עד שתגובש תכנית חירום לאומית לאיתור כל המסגרות לגיל הרך בארץ ולבניית מודל של סינון ופיקוח מיידיים. ברור שהדבר איננו קל, כי הורים וילדים זקוקים לפתרונות. אבל הכרחי  להתחיל בבניית תכנית שכזו.

למרות חומרתו של המקרה האחרון, לא הופתעתי! היעדר ההסדרה והפיקוח בכל הקשור למסגרות החינוך לגיל הרך ותנאיי העבודה הבלתי נסבלים ברבות מהן "מבטיחים" את התרחשותם של המקרים המזעזעים שנחשפים מדי פעם בתקשורת. מדובר במצב חירום מתמשך.

המדינה ערוכה  להכרזה של מצב חירום ביטחוני. יש תרחישים להתמודדות עם מצבים כאלו. אף שתכניות אלו אינן מושלמות ומתלוות ליישמון תקלות מדובר בתרחשים  מוכרים וידועים. בשנים שבהן תקציב המדינה לא אפשר הצטיידות במצב חירום ביטחוני הוטלו  מלווי ביטחון. אבל היה מובן מאליו שהמדינה חייבת להצטייד ולהיערך לתרחשים ביטחוניים מאיימים.

המצב של החינוך לגילאי לידה עד שלוש בארץ הוא מצב חירום מתמשך. יש כל הזמן טפטופים של אזעקות אמת(חשיפת מקרים של תקלות בלתי נסבלות במסגרות החינוך). בעקבותיהן מתפרסמים תחקירים וכתבות ואז…שום דבר לא קורה.

 המחשבה שהמדינה מפקירה את  צעירי אזרחיה קשה מנשוא!

נשאלת השאלה מה צריך לקרות על מנת שהמדינה תתגייס לבנות תכנית לאומית שנותנת מענה למשפחות שלהן תינוקות ופעוטות שיהיו אזרחי העתיד במדינה? מי יילחם  כדי להביא לכך שהמדינה תיקח אחריות על התינוקות והפעוטות הנולדים בה?

נזכיר את בעיות היסוד

בנוסף להיעדר מקומות זמינים במסגרות חינוך מפוקחות, עולה שתנאיי החיים והעבודה במסגרות החינוך המפקוחות הם בלתי מספיקים ובלתי נסבלים. מספר התינוקות והפעוטות באחריותה של כל מטפלת בלתי נסבל. עליית שכר המטפלות  שהושגה אחרי השבתת מעונות היום אשתקד הייתה מזערית(עומדת היום על כ5400 ש"ח) על 9 שעות עבודה ביום ואחד עשר וחצי חודשים בשנה. התקינה במעונות לא השתפרה. תנאיי עבודה קשים אלו מביאים לכך שקשה עד בלתי אפשרי למשוך לעיסוק במקצוע אנשים עם הכשרה מינימאלית. פחות או יותר כל מי שמעונינת לעבוד במעונות יום מתקבלת והתאמתה לעבודה  נבדקת תוך כדי עבודה(נתונים אלו עלו בתחקיר בערוץ 10 בחודש מרץ 2017).

מדינת ישראל היא מדינה שמעודדת ילודה ומייד אחרי הלידה מפקירה את הילדים ואת משפחותיהם !

אין בארץ כל חשיבה ותכנון של יצירת תנאיים לטיפול וחינוך מינימאליים לתינוקות ופעוטות. מה שמוסיף למצוקה הוא חוסר ההתאמה המתמשך והמובנה בין שעות העבודה  של הורי הילדים לבין שעות הפעולה של מסגרות החינוך. זאת ועוד, כמו בתחומים נוספים של מה שקרוי "יוקר המחיה"  בישראל, גם כאן יש חוסר התאמה בין משכורות ממוצעות של עובדים לבין עלות של טיפול וחינוך נאותים בתינוקות ובפעוטות.

כל הורה וכל משפחה חייבים למצוא לעצמם פתרונות לטיפול ולחינוך בילדים. משפחות מבוססות מוצאות פתרונות שעלותם בלתי משגת לרוב  המשפחות הצעירות. כך גם  נבנית כבר מההתחלה התשתית לאי השוויון בין אנשים הקיים במדינה.

מה נדרש לעשות?

שילוב של תכנית חירום מיידית ותכנית ארוכת טווח. 

תכנית החירום המיידית מחייבת איתור וזיהוי מסגרות החינוך לגיל הרך והטלת פיקוח עליהן וחשיבה על פתרונות חלופיים במקום מסגרות החינוך שייסגרו בשל אי התאמה.

בנוסף נדרשת תכנית מקיפה  וארוכת טווח. יש לזכור שהחינוך והטיפול בבני לידה עד שלוש כולל ילדים המצויים במעונות יום מפקוחים; ילדים שנמצאים בבתים בטיפול ההורים, בני משפחה או מטפלות פרטיות; ילדים שנמצאים במשפחתונים מפוקחים;וילדים הנמצאים במסגרות חינוך פרטיות שהבדלים גדולים פעורים ביניהן ביחס לאיכות הטיפול בהן. חלק מהילדים המצויים בסיכון הרב ביותר בשל טיפול בלתי הולם אינם נמצאים בהכרח במעונות היום המפקוחים. לכן חשוב בכל החלטה להחיל את האחריות  על כלל הילדים בני לידה עד שלוש ולא רק על הילדים שמבקרים במעונות היום של ארגוני הנשים.

החינוך לגיל הרך צריך להיות נושא בעדיפות לאומית ולא פרויקט חד פעמי . לא נושא לרפורמה כזאת או אחרת. תכנית חירום לאומית תחילה.

לכן, מדינת ישראל תעשה היסטוריה באמת, אם תבנה תכנית רב שנתית שהיא מערכתית וכוללת, ושתעוגן בחקיקה ותוכל לצאת לפועל ללא קשר להתחלפות הצפויה של ממשלות.

יש צורך להעביר את האחריות  על חינוך התינוקות והפעוטות למשרד החינוך ולהגדיר את תכולת האחריות של משרד החינוך ושל המועצה המוצעת לחינוך בגיל הרך.

  • הכרחי להגדיר מהן מסגרות החינוך הכפופות למשרד החינוך?(מעונות יום, משפחתונים, גנים פרטיים?)
  • חשוב לתת את הדעת למי ולאיך מטפלים בילדים בני לידה עד 3 המצויים בבתים.

צורך בהגדרת תכנית כוללת לטווח ארוך

להלן מספר נקודות התייחסות שאותן יש לדעתי  לקחת בחשבון:

  • הגדרת מסגרות להכשרת מחנכות שעובדות בגיל הרך
  • הגדרת תכנון לאומי שמתמקד במגוון של מסגרות חינוך תוך התאמתם למאפיינים תרבותיים שונים
  • הגדרת ואכיפת תנאי עבודה לצוותים במסגרות החינוך: כמות שעות העבודה, חופשות, כמות ילדים באחריותן
  • הגדרת תנאיי קבלה לעבודה כמחנכות לגיל הרך
  • הגדרת מדיניות של קשר בין הממסד החינוכי למשפחות הילדים
  • הגדרת מקצוע המטפלת לגיל הרך כמקצוע שמחייב רישיון על מנת לעסוק בו

צורך בהגדרת פעולות לטווח קצר

  • מיפוי מסגרות חינוך, השכלת מחנכות, צרכים של הילדים, המשפחות, המחנכות;
  • מחקר שמתחקה אחרי סוגי מסגרות מגוונים שעשויים לתת מענה  לילדים  בני לידה עד שלוש עם צרכים שונים ולמשפחות עם העדפות מגוונות; מעונות יום גדולים אינם מתאימים לכל הילדים; הורים שונים עשויים להעדיף  סידורי טיפול וחינוך מגוונים(בין היתר תשלום לאחד ההורים שנשאר תקופה ממושכת בבית כנגד סבסוד של חינוך תינוק אחר שמקבל טיפול במעון);
  • הגדרות אוכלוסיות ילדים, מחנכות, הורים בסיכון והפניית משאבים לטיפול במצבי סיכון;
  • דרישה של רישיון לעסוק במקצוע מטפלת/מחנכת לגיל הרך אוניברסאלי(בדומה לרשיון הנהיגה);
  • הכנסת כל המסגרות לחינוך לגיל הרך לפיקוח;
  • שיפור הדרגתי של תנאיי ההעסקה של המחנכות במסגרות החינוך השונות;
  • הגדרת רישיון למסגרות חינוך לגיל הרך קבוצתיות ;
  • אכיפת פיקוח על כל מסגרות החינוך לגיל הרך;
  • בניית תשתיות קהילתיות לתמיכה במסגרות חינוך לגיל הרך בשיתוף עם הרשויות המקומיות.

חשוב ביותר לזכור שבניית מעונות יום בלבד לא תפתור את הבעיה. מדובר במראית עין של פתרון ולא בפתרון אמיתי!

תכנית חירום לאומית לחינוך לידה עד שלוש תהיה תכנית יקרה. אני לא כלכלית ולא יכולה להציע מקורות מימון. ד"ר איל ארגוב, ראש תחום מקרו בחטיבת המחקר בבנק ישראל בשני מאמרים שכתב בעיתון גלובס,  בגליון של ימים א'-ב', 7-8 באוגוסט 2016, הציע להגדיל מסים  שיוקצו בין היתר לחינוך לילדים בני לידה עד שלוש.  הוא ממליץ "לחזק את הרכיב החינוכי במעונות היום, בהתאם לוועדת טרכטנברג,שגם לגיבושה תרמו נציגי הבנק, זאת על רקע הממצאים כי איכות החינוך בישראל ומיומנויות היסוד של אזרחי ישראל נמוכות יחסית בהשוואה ל-OECD." בהקשר זה מבקשת להזכיר שלממשלה יש בעיה "קשה" מה לעשות בעודף המסים שנגבו בחודשים האחרונים. אני מציעה שכספים אלו יישמרו לטיפול  במצב החינוך לגיל הרך (לידה עד 3) כחלופה להפחתת מסים שתיטיב עם האוכלוסיות המבוססות במדינה.

בפוסט זה חזרתי על חלקים  של פוסט שכתבתי במרץ 2017.