שיתוף הילדים(והנכדים) בפרטים שקשורים למעבר דירה!

מטרת פוסט זה לשתף במחשבות ותובנות המתלוות לאופן שבו ילדים צעירים עשויים לחוות מעבר דירה ולהציע מספר הצעות להכנה "טובה" של הילדים למעבר זה.

הטריגר לכתיבת הפוסט הוא מעבר הדירה הצפוי שלנו(סבא וסבתא) מבית המשפחה שבו גרנו כשלושים ושלוש שנים לדירה  במרכז הארץ שממוקמת קרוב יותר לילדים ולנכדים. הנכדים הגדולים(דורי בן השש וחצי ואיה בת השלוש וחצי) היו מעורבים בכל שלבי ההכנה למעבר. נורית, בת דודתם של דורי ואיה, בת השבעה חודשים, הייתה מטבע הדברים מעורבת פחות ועלתה המחשבה שעליה שוחחנו עם הנכדים הגדולים שבניגוד להם היא לא תזכור את "הבית".

 

 

צילום מתוך http://yo-moving.com/index/0-38

ההחלטה לעבור ממה שנתפס על ידי כולנו-כולל הבנות הבוגרות שלנו כ"הבית"-בית שבו שתיהן גדלו לא הייתה החלטה פשוטה. במשך כשנתיים התלבטנו עד שהחלטנו. הפקקים והריחוק מהנכדים הכריעו.

אף שמעבר דירה , כמו כל מעבר מחייב פרידה מהמוכר(גם אם הוא לא הכי נוח בעולם!) והתרגלות לסביבה חדשה מדובר באירוע שגרתי שאנשים, ובכלל זה ילדים עוברים. כמו  בכל עניין טוב לילדים לחוות בחייהם שילוב בין  יציבות ושינויים. מעבר דירה אחרי 33 שנים איננו משהו שמערער למישהו את תחושת היציבות והביטחון וזה מה ששודר לנכדים. אנחנו גם מדברים כאן על מעבר מתוכנן של דירה בתנאיי רווחה יחסית. תהליך מעבר דירה כפוי עקב לחצים כלכליים והרגשת איום של אובדן המגורים שונה לחלוטין ואין בכוונתי להתייחס לתהליך מסוג זה כאן. חשוב, עם זאת, שנהיה ערים גם לחוויות קשות שאנשים אחרים עוברים אגב מעבר הדירה.

ברור גם שעבור הילדים מעבר הדירה של סבא וסבתא, קרובים ככל שיהיו, איננו גורם מלחיץ במיוחד. נכדיי חוו את התהליך כסוג של הרפתקא במסגרתה נהנו מאוד למצוא בארונות, במגירות ובמזווים "מציאות" מלהיבות שנהבאתן לביתם הסבה להם הנאה רבה ולהוריהם מורת רוח על העומס שעובר מביתם של סבא וסבתא לדירתם. בית לא מסודר במיוחד(שלא נגיד מבולגן) שנאגרו בו דברים לא תמיד שימושיים במשך מספר עשורים הוא מקור לא אכזב להפתעות. נכדי בן השש וחצי שמח להגיע אחת לשבוע בימי שישי ,לעזור בסידורים, לגלות מציאות(קרא להן "לקיחות") ואגב כך גם להכיר את מקורות קניית המזון החביב עליו לסופ"ש. בנוסף, ליווי מעבר הדירה של סבא וסבתא עשוי להוות עבור הנכדים סוג של הכנה רגשית למעבר דירה אפשרי שלהם בעתיד.

בפוסט הזה מבקשת להתמקד בשתיים- שלוש תובנות  שנוגעות למעבר דירה בנוגע לילדים צעירים. כלולות ברשימה זו גם תובנות שנוגעות להתבוננויות וליחס שלנו לסביבה האנושית והפיזית העירונית שלנו שהתחדדו לי אגב ההכנות המתישות והמלמדות לקראת המעבר.

  1. אחת ההכרעות היא במה לשתף ולערב את הילדים בתהליך מעבר הדירה וכיצד;
  2. חלק בלתי נפרד ממעבר דירה מהסוג שתיארתי כולל החלטות שנוגעות למה והיכן למסור דברים(ספרים וחפצים אחרים)לאנשים אחרים; גם בחלק הזה יש מקום למעורבותם של הילדים תוך התייחסות לנמעני המסירה;
  3. התייחסות והנכחת האנשים שעוברים לגור בביתנו ולבעלי חיים שהם חלק מהתהליך(תובנה זו התחדדה מאוד בזכות נכדתי בת השלוש וחצי).

במה לשתף את הילדים?

אנחנו רגילים להנחיות כוללניות כגון:"חשוב לשתף את הילדים בתהליך". במקרה שלנו מעבר דירה. מטבען הנחיות כוללניות אינן לדעתי מועילות במיוחד. השיתוף של הילדים חשוב כמובן, אבל חשוב לא פחות להקדיש מחשבה מה לא להעמיד לבחירתם של הילדים. באופן כללי כמו שכתבתי בפוסט על הבחירה, חשוב שילדים לא יידרשו לבחור בעניינים שהם אינם יכולים לשאת באחריות על הכרעותיהם. לכן אין לשתף את הילדים בהחלטה אם לעבור דירה וגם לא לאיזו דירה או בית נעבור. ילדים צעירים אינם ערוכים לקבל החלטות בנושאים אלו-אין להם את הידע וההבנה של השיקולים הכלכליים והלוגיסטיים שכרוכים במעבר דירה. חשוב לא להעמיד פנים שאנחו משתפים אותם ולהפוך את התהליך לבחירה מדומה.

לעומת זאת ניתן לפרקים להזמין את הילדים להילוות אלינו לדירות אפשריות שאנו שוקלים לרכוש או לשכור. חשוב ששאנחנו נתרשם מתגובותיהם. ליווי מזדמן מעין זה עשוי להמחיש לילדים את העניין שמעבר הדירה ממשי ואנחנו מתכוונים לממש אותו. נכדיי התלוו אלינו פעמים אחדות לדירות קרובות לדירתם ששקלנו לשכור. כמו כן נשתף את הילדים בהחלטות על מסירת חלק מהדברים(ראו למטה) לאנשים אחרים. נשתף את הילדים באריזות עצמם. נארוז יחד איתם את הדברים הרלוונטיים והחשובים להם. נשתף אותם בסידור החפצים הרלוונטיים להם בדירה החדשה.

מה והיכן למסור דברים שאיננו צריכים?

חשוב לשתף את הילדים בחלק מההחלטות שקשורות למסירת פריטים(במיוחד כאלו שמענינים אותם צעצועים, ספרי ילדים, חומרי יצירה). כבית שבבעלותו המון ספרים, צעצועים וחומרי יצירה , לא נדרשת נדיבות רבה מידי לוותר על חלק מהפריטים האלו לטובת  ילדים אחרים. התהליך מקטין כמובן גם את העומס בבית החדש.  חלק מהפריטים האלו הושארו לילדים שמתוכננים לגור בבית אחרי שיחה איתם ובירור מה מעניין אותם(ילדים  מכיתה א עד י"א).  חלק אחר פוזר במדרכות לקראת ימי האיסוף של העירייה. אחרי התלבטות רבה וחלוקת ספרי ילדים וספרי קריאה למכרים, אחרי אריזתם של יותר מ50% הספרים למעבר לדירתם החדשה, ואיחסון 25% נוספים, החלטתי אחרי קבלת מידע על נוהג זה בערים אחרות(לא בעיר מגוריי) להניח ספרים על ספסלים בסביבה הקרובה.  בטיולים היומיים שלי עם זריזי הכלבה שלנו עקבתי בסקרנות אחרי קורותיהם של מקצת הספרים והצטערתי שאין לי מצלמה קבועה לתעד את התהליך כולו. החלטתי להזמין את הנכד בן השש וחצי לשניים שלושה סיורי חלוקה ומעקב אחרי קורות הספרים(הבטחתי לעצמי שאולי מתישהו אעשה מחקר בנושא-על קורות הספרים הנמסרים במרחב הציבורי!). ראינו אנשים נעצרים ומתבוננים בספרים. היו שישבו לרגע לקרוא. קלטתי פעם או פעמיים משיהו לוקח ספר. בסופו של דבר תוך 24 שעות הספרים נעלמו מהספסלים דבר שגרם לי סוג של הקלה אחרי אי הנוחות שחשתי במה שיכול היה להצטייר כהפקרתם של הספרים.

הפעילות האינטסיבית למדי במשך מספר שבועות בהשארת חפצים או על המדרכה  הקרובה, או במרכזי מחזור בשכונות מסביב, חשפה בפניי מציאות עירונית שלא הכרתי. מציאות שמתישהו גם שווה לחקור אותה(אולי מישהו כבר חקר זאת ואיני מודעת למחקרים אלו). שאבתי עידוד מקריאת פוסטים שתמכו בהשארת חפצים במרחב הציבורי כדי לאפשר לאנשים לבחור וליטול את אשר הם צריכים.  הסתבר לי שבתחום זה יש אנשים מזדמנים שמתבוננים בחפצים, בודקים את ה"היצע" ונוטלים דבר מה. במקביל יש "מקצוענים". ביום שלפני איסוף החפצים על ידי העירייה מגיעים אנשים עם טנדרים קטנים, בודקים בקפדנות את הערמות ובוררים את אשר הם מעונינים לקחת. האמת היא שלרוב הרגשתי נוח יותר להתבונן בפעולות האנשים מרחוק(לא ברור מי הרגיש מובך יותר: אני או האנשים שעסקו במלאכתם). קרה שיצרתי קשר עין עם חלק מהאנשים שבאו לאסוף בדיוק בשעה שבאתי "לפרוק סחורה". מי האנשים האלו ומה הם עושים בחפצים? איני יודעת. למדתי שחפצים מסוימים נעלמים מהמדרכה מהר מאוד(כלי מטבח, אורגנית ישנה) בעוד אחרים ממתינים בהכנעה למפגש עם השופל של משאית הזבל של העירייה. למדתי את שעות האיסוף המדויקות של העירייה ותכננתי את פעולותיי בהתאם.

העיסוק בהקלת עומס החפצים המצוי בבית במשך שבועות הביא להיכרות והידוק קשרים עם עובדות זרות שמטפלות בנאמנות באנשים קשישים ברחוב שלנו. עד העיסוקים הכרוכים במעבר הדירה הסתפקתי בשלום-שלום עם העובדות. עם מעסיקותיהן המבוגרות היה לי קשר קרוב למדי במהלך השנים וליבי נחמץ כשאני רואה את ההידרדרות ההדרגתית במצבן. אחת העובדות ביקשה בנימוס פרטי לבוש שלי ושמחתי מאוד למסור אותם ישירות למישהו. נתתי לה את הנייד שלי כדי שנתאם מסירת בגדים וחפצים אחרים ובמשך כשבועיים התכתבתי איתה בואטס אפ וזכיתי לברכות. גם משהו. הידיעה שדברים שמכבידים עליי עשויים לשמח מאוד מישהו הסבה לי הרגשה טובה. בתהליכים חברתיים אלו לא שיתפתי כל כך את נכדיי. אבל כן הסבתי את תשומת ליבם(בעיקר את תשומת ליבו של הנכד הגדול שלי) לכך שבמרחב הציבורי העירוני ניתן להשאיר חפצים במצב סביר שאנשים אחרים ישתמשו בהם. הנכד שלי הקשה עליי ושאל אותי מדוע איני מוכרת את הדברים אבל השלים עם החלטת המסירה.

הנכחת אנשים ובעלי חיים כחלק מההתבוננות המעמיקה במעבר הדירה 

תובנות שקשורות לחשיבות האנשים המעורבים במעבר צמחו בעיקר בזכות איה בת השלוש וחצי. ב"בית" שלנו גרות איתנו במהלך הרבה מאוד שנים זריזי(כלבה שאימצה אותנו לפני כשלוש עשרה שנים) ונוריץ חתולה שאימצנו לפני כעשרים שנה. שתיהנן גרות בחצר. נוריץ נכנסת הביתה בלילות החורף אבל מרחב מחייתה הקבוע הוא חצר ביתנו.  נוריץ  חתולה  מתנהגת קצת כמו חתול קשיש. היא לא כל כך שומעת והיא רזה מאוד. לפעמים עושה הרושם שהיא מבובלבת. בשנתיים האחרונות הפסקנו לקחת אותה לפנסיון כשנסענו לחו"ל עקב קשיי ההסתגלות שלה לפנסיון והקושי להוביל אותה לשם(בן השכנים טיפל בה). לאור כל אלו החלטנו  בתיאום מלא עם הדיירים שיגורו בבית שהיא תישאר בחצר ובחורף תוכנס לחדר פנימי. החלטה לא פשוטה. החלטה ששיתפנו מתישהו את נכדינו לגביה.

באחד הערבים בשבוע שעבר כששמרתי על דורי ואיה, פתאם אומרת לי איה בת השלוש וחצי:"תגידי לאנשים שיגורו בבבית שיזכרו לתת לנוריץ אוכל". התייחסותה של איה ריגשה אותי מאוד. לא יודעת מה ריגש אותי יותר: דאגתה לנוריץ הקשישה או המודעות וההבנה שלה שהמעבר שלנו מ"הבית" שלנו כרוך בכך שאנשים אחרים יחיו בו. שבית הוא דבר שבו חיים אנשים. שברור לה שבבית הזה יגורו אנשים אחרים.  כמובן שהסברתי לאיה שסיכמנו עם הדיירים שלנו שיטפלו בנוריץ. ההסבר שלי הניח את דעתה אבל אמירתה המשיכה להדהד במוחי במשך ימים ארוכים.

הערתה של איה חידדה אצלי את המחשבה שהדיירים שלנו יפיקו אולי יותר תועלת מאיתנו מהבית הגדול שבו כבר הרבה שנים לא חיים  בו ילדים ביומיום. ההרגשה שילדים ישובו להרעיש בחצר על בסיס יומיומי הסבה לי הרגשה טובה. המעבר שלנו לדירה אחרת קשור לא רק בנו אלא גם באנשים שיבאו לגור בבית שלנו. המחשבה שהבית לא יהיה(אף שהוא מושכר) שלנו אלא של מישהו אחר. נהניתי מהמחשבה שאין לנו בעיה מיוחדת "לשחרר" ולהנות מהמחשבה שאנשים אחרים יגורו בבית שבו בילינו כל כך הרבה שנים-הבית שבו גדלו בנותינו  ובילו לא מעט נכדינו. זה לא אומר שליבנו לא יתכווץ מעט כשנבוא לבקר ברחוב.

לסיכום, העיסוק המעייף והדביק בנסיבות הקיץ החם העובר עלינו, בהכנות לקראת מעבר הדירה חידד את מודעותי לגבי סוגיות שקשורות מצד אחד לשיתוף הילדים הצעירים בתהליך מעבר הדירה ומצד שני ליתר מודעות והבנה של המתרחש בסביבה העירונית שבה אנחנו חיים. אף שהחיים עושים את שלהם ואני משערת שמהר מאוד נישאב לתוך זרם החיים האינטנסיביים שלנו, נותרו מהכנות למעבר תובנות לגבי הסביבה, כושר ההסתגלות של הילדים והתפעלות מהיכולת שלהם להבין את הסביבה ולגלות לעתים אכפתיות כלפיה.