בילוי מחוץ לבית, חיבור לטבע והכוחות החזקים שבולמים תהליכים אלו

הטריגר לכתיבת פוסט זה הוא כתבות שהתפרסמו בסוף השבוע שעבר, בין היתר בעיתון  הארץ בדבר התמעטות המשחק מחוץ לבית של הילדים היום בהשוואה להוריהם. הכתבות בסוף השבוע מתבססות על סקר שנערך בבריטניה ובו נתונים על כך שהילדים היום מבלים בחוץ מחצית הזמן שהוריהם בילו בחוץ. הנתונים של הסקר בבריטניה נכונים קרוב לוודאי גם למציאות בארץ (ובמדינות נוספות) ולכן יש מקום לדבר על הסוגיה. אציין גם שאין מדובר בממצאים חדשים אלא בחיזוק של ממצאים שידועים לאנשי החינוך ולציבור הרחב זה זמן רב.

משחק בחות כרמיאל

ילדים נהנים מהמשחק בשלולית-צילום של הגננת שרית בוחבוט מכרמיאל-הוצג בכנס "מפגשים מאירים בגיל הרך" שהתקיים במכללת לוינסקי לחינוך בדצמבר 2015

החלטתי לכתוב פוסט בנושא כיוון שמדובר בנושא חשוב בעיניי. מטרתו מעבר להצגת הנתונים שפורסמו בכתבות לדרבן הורים ומחנכים לחשוב מדוע הדבר קורה אצלם בבית  ולדרבן לעשייה שתעודד יותר פעילות  בטבע עם הילדים ופחות חשיפה למסכים. אלא שבכתבה זו, בהיותי אדם ריאלי, אני מעלה גם פרדוקס: רוב ההורים מודעים לחשיבות הפעילות מחוץ לבית ועדיין אין הם מעודדים לדעתי די את ילדיהם לצאת החוצה, לחקור ולהתבונן בסביבה ולשחק בה. מגמת ההסתגרות בתוך הבתים, לרוב תוך בילוי שעות רבות מגיל צעיר מול המסכים, נתמכת בעיניי על ידי "חיזוקים טבעיים" להתסגרות הן להורים והן לילדיהם. מעבר לחשש מזרים ומתאונות שמוזכרים על ידי חוקרים כגורמים שמעודדים הורים להשאיר את הילדים בבית, אני חושבת שמדובר גם בפתרון נוח להורים עסוקים ועייפים. הישארות בבית כשהטלויזיה והטבלט זמינים הם פתרונות נוחים יותר מאשר התארגנות ליציאה עם הילדים מחוץ לבית (כי אכן בסביבה העירונית העכשוית מקובל הכלל שילדים צעירים צריכים להיות מלווים על ידי הוריהם במרחב הפתוח). גם לילדים פעילות אינטנסיבית מול הטבלט או הטלויזיה מהנה ונוחה יותר מהמאמץ הכרוך בהתארגנות ליציאה מחוץ לבית. ולכן למרות המודעות לחשיבות המשחק והפעילות מחוץ לבית, אין זה סביר שמגמה זו של הסתגרות בבתים תשתנה אלא  אם כן ייעשה מאמץ אדיר מצד ההורים והממסד החינוכי לעודד פעילות מחוץ לבית, בטבע.

בהמשך אתייחס לקווים מנחים לעשייה לעידוד פעילות מחוץ לבית במסגרות חינוך ובבתים עם ילדים צעירים(מהלידה עד גיל 8 בערך).

מה לעשות בבתים?
1. להכיר את הסביבה הקרובה לרבות הפארקים, פיסות החוף שבה. להכיר בעצמנו ועם הילדים את סוגי העצים, הצמחים האחרים(צמחי בר וצמחים מתורבתים), בעלי חיים בסביבה.

2. ללמוד את הסביבה הטבעית; את המסלולים הקבועים שלנו עם הילדים: מהבית לגן או לבית הספר; מהגן לבתי החברים או לקרובי המשפחה;

3. להעדיף הליכה ברגל למסגרות חינוך על פני נסיעה ; בסופ"ש ראיתי  באחד ממוספי המקומון באזור מגוריי הצעה למסלולי הליכה למוסדות החינוך כתחלופה לנסיעה באוטו;

4. לעקוב אחרי ביטויי העניין של הילדים בסביבה הטבעית הקרובה ולעודד אותה;

5. לבדוק מה מעניין את הילדים בסביבה הקרובה ולטפח את העניין הזה על ידי שיחות וחקר ממשותף איתם;

6. לבנות שגרה שבה יוצאים החוצה על בסיס יומיומי לכשעה לפחות;

7. להשתמש בטכנולוגיה הזמינה שלנו לצורך חקר הסביבה הטבעית הקרובה: לצלם חרקים ועצים קרובים כדי לאשפר חקר; לחפש באינטנט מקורות מידע על תופעות טבע שבהן נתקלים בסביבה הקרובה.

8. להגביל את השימוש בטבלטים וטלויזיה ולאכוף על בסיס קבוע את ההגבלות. לעודד גם בבית משחקים שאינם  מבוססי טכנולוגיה.

9. להעריך, לאפשר ולעודד פעילות דמיונית(משחק דימיוני, ציור, בנייה שקשורה לנושאים שמעניינים את הילדים.

מה יכולה מערכת החינוך לעשות?

  1. לעודד חקר של הסביבה הקרובה;
  2. לערוך, במגבלות הביטחון ,סיורים בסביבה הקרובה עם הילדים ולעתים בליווי ההורים;
  3. ליזום שיחות עם הורי הילדים על חשיבותה של הפעילות מחוץ לבית וליזום פעילויות משותפות בנושא.
  4. לעודד פעילות יצירה עם "חומרים מהטבע". למשל לעודד ילדים ליצור בתלת ממד תוך שימוש בפריטים שאספו בסביבה הקרובה(עלים, פרחים, אבנים).
  5. לפתוח במקומות שונים בארץ "גני יער" מהסוג של גן "קשת" במצפה רמון גן שבו ארבעה ימים בשבוע הילדים לומדים בחוץ, מתחת לכיפת השמיים, ללא מתקנים; סוג זה של גנים קיימים במקומות שונים בעולם. מגז האויר בארץ נראה כי מאפשר פעילות בחוץ הרבה יותר מאשר במקומות שונים בעולם(למשל במדינות סקנידינביה שבה נצוצים גנים מסוג זה).

מה הממסד המדיני והעירוני יכול לעשות?

  1. לבנות רשת של תחבורה ציבורית נוחה וזמינה שתפחית שימוש במכוניות פרטיות ותעודד על ידי כך יציאה לחוצות הערים;
  2. לטפח את הסביבה האורבנית בתוך הרשויות(אורבניזם חברתי) מתוך יצירת מקומות מפגש ופעילות ברחבי העיר.
  3. לעודד פעילות חינוכית מחוץ לכותלי מוסדות החינוך.

לסיכום,  הנתונים לגבי הפחתת כמות השהייה והמשחק מחוץ לבית בקרב ילדים היום בהשוואה להוריהם  אינם מפתיעים איש. כולנו מכירים את המציאות שבה(לא רק בבריטניה) ילדים מבלים יותר ויותר מול המסכים(טלויזיה, טבלט) ועוסקים פחות בפעילות בטבע. פעילות ומשחק מחוץ לבית מפתחים פיזית, בריאותית, רגשית, חברתית וקוגניטיבית. ואף על פי כן, הנוחות של ההישארות על הספה מול המסך מפתה מאוד. מגמת ההסתגרות בבתים עלולה אף להחמיר עם השנים. אבל חשוב שנדע שאין מדובר בגזרת גורל. מאמץ של שינוי הרגלי בילוי בבית ופעילויות מתוכננות ברמה של הממסד הארצי, העירוני וברמת הגנים ובתי הספר עשוי לשנות את  מגמת הבריחה ומהטבע וההסתגרות בבתים. מה הסיכויים שמגמות אלו ייבלמו? לא גבוהים. אבל בידי כל אחת ואחד מאיתנו לשנות את  מציאות החיים שלנו ושל ילדנו. זה במידה רבה תלוי בנו ובנכונות לוותר על הרגלים הנוחים שלנו!