המסע המופלא במרחב שמחבר ומפריד בין המציאות לדימיון

פוסט זה נכתב בעקבות צפייה בסרט "חברי הדרקון אליוט" עם נכדיי בני הרבע לשבע ורבע לארבע ואימם במהלך חול המועד סוכות. סרט מרגש שהצפייה בו  מאפשרת להימצא ולנוע במרחב המעניין והמופלא שבין מציאות לדימיון.

Petes dragon 2016 film poster.jpg

הסרט עצמו הוא גרסה מחודשת של סרט האנימציה של ואלט דיסני משנת 1977: Pete's dragon.

 

תוצאת תמונה עבור ‪pete's dragon 1977‬‏

על עלילת הגרסה העכשוית של הסרט(יצא לאקרנים באוגוסט 2016)

שני מוקדים בעלילה: העלילה הראשית מתמקדת בילד פיט בן החמש שאיבד את הוריו בתאונת דרכים קשה במהלך נסיעת נופש  הרפתקנית ביער, תוך שהוא קורא ספר ילדים על כלב ושמו אליוט. הילד המוגן והאהוב על ידי שני הוריו , שרד את התאונה, ונזרק למציאות קשה של חיים ביער שבו מסתובבות להקות טורפים. אליוט הדרקון האימתני, הבלתי נראה לרוב בני האנוש, מתגייס לשמור עליו וכך פיט ואליוט נהפכים לחברי נפש. פיט גדל כ"ילד פרא" שאוצר המילים שלו נשאר כשל ילד בן חמש. במקביל אנו עדים למר קראבר,אביה של גרייס שומרת היער ומי שתאמץ בסופו של דבר את פיט יחד עם בן זוגה ג'ק-נהנה לספר לילדי העיירה סיפור על דרקון שמסתובב ביער שמקיף את העיירה. קראבר הוא מספר סיפורים מופלא וסיפוריו על הדרקון שלפי עדותו צפה בו מספר שנים קודם לכן משכנעים למדי. למרות הספקנות שגרייס מנסה  לייחס לסיפורי הדרקון של אביה, נראה שילדי העיירה מבקשים להשתכנע לגבי הממשות של הדרקון והסיפורים אודותיו. שתי העלילות הללו נפגשות בשעה שהעולם הממשי הנתפס כאלים בצורה מסוימת חודר ליער ומפר את שלוות חייהם  של פיט ואליוט-כשש שנים אחרי התאונה שבה איבד פיט את הוריו. חוטבי העצים מהעיירה נכנסים ליער ברגל גסה, ממוטטים  בין היתר את העץ שמשמש ביתו ל פיט ופיט עצמו  מתגלה, נפצע ומובא לבית החולים המקומי בלווית נטלי-בתו בת גילו של בן זוגה של גרייס. באותה הזדמנות  אחד מחוטבי העצים מגלה גם את אליוט הדרקון ובעקבות מאבק מרדים אותו ומביא אותו לתצוגה במחסן בעיירה. פיט בורח מבית החולים(כדי לחפש את חברו אליוט)  ומגייס את ידידתו החדשה נטלי כדי לשחרר את אליוט מהמחסן(בין המעצר שלו). קראבר מתגייס לסייע לשני הילדים לשחרר את אליוט. כך שחוטב העצים שרצה להציגו לראווה  מציג לכל באי העיירה הספקנים מחסן ריק ומצטייר כדי פאתטי. במהלך המרדף אחרי אליוט, אליוט מתעצבן ומגייס את כוחות הדרקון שלו תוך שיורק אש על רודפיו, ממוטט גשר שעליו נסעו גרייס ובן זוגה וגם מציל את השניים(וודאי אחרי מאבק נפשי פנימי בינו לבין עצמו). בהמשך גרייס ובן זוגה מאמצים את פיט שאחרי התלבטות קשה ועידוד של אליוט נשאר איתם וחי איתם ועם נטלי. אליוט עוזב את היער ליער אחר ונפגש במקרה עם בני המשפחה מספר שנים מאוחר יותר כשהוא מאוחד עם בני מינו הדרקונים.

על המרחב המפריד ומחבר בין מציאות ודימיון בסרט ובכלל

היפה בעיניי בסרט הוא המשחק המתמיד שמפגיש דימיון ומציאות. יש דרקון? אין דרקון? מי יכול להוכיח ש"דרקון אין דבר כזה?". הדרקון הוא ממשי למדי עבור פיט  וקיומו האמיתי או הדימיוני עוזר לו כמו לילדים רבים בעולם להתמודד עם טרגדיה משפחתית. הוא גם עוזר כנראה לקראבר להתמודד עם מות אישתו והצורך לגדל מגיל שש לבד את גרייס. הדימיון והתודעה נוכחים נוכחות משמעותית וממשית עבור כולנו. הדרקון הדימיוני הוא אפוא מאוד ממשי עבור מי שהוגה אותו-בין כיצור מפחיד או בין כיצור מגונן. ההשפעה שלו על הרגש ועל המחשבה של מי שהוגים בו  ממשית למדי.  הסרט הזה מיטיב מאוד להציע מרחב גדול שבו לגיטמי להטיל ספק באי קיומם של הדרקונים. בעשותו כן הסרט עצמו כמו דמויות נבחרות הכלולות בו(מר קראבר למשל) משקפים הבנה של אופן החשיבה של ילדים בגיל הגן וקצת מעבר לזה אולי עד כיתה ג ועד בכלל): הילדים הללו חכמים. יש להם היכולת להטיל ספק במוסכמות ואמיתות נחרצות של מבוגרים ובכלל זה להשאיר בתודעתם ערוץ פתוח לאפשרות שלמרות שהדבר איננו סביר, אולי בכל זאת יש דרקונים בעולם ובסביבה שלהם. הסרט מחלק כמדומני את הטובים ואת הרעים  בעולם בצורה שונה מהמקובל. הטובים באופן הכי בולט הם אלו שאינם מטילים באופן  נחרץ ובלתי מתחשב ספק בקיומו של הדרקון ומאמינים בזכותו להתקיים. מר קראבר למשל. מה שהופך דמויות ניטרליות לטובות באמת הוא היכולת להזדהות עם הדרקון ולראות בו יצור שזכותו להתקיים. כמו גרייס ונטלי לדוגמה. חוטב העצים שרודף את אליוט לומד להאמין אומנם בקיומו של הדרקון אבל מנסה להעלים אותו לכן הוא "רע". אבל "רע" בינוני כזה לא רע קיצוני: כי הוא מתעשת להציל את אחיו שבו כנראה הוא מאוד מקנא.

כהוכחה לאי היכולת  לטעון שאין דרקונים, אספר שאחרי הסרט הנכד שלי ואני הוצאנו את זריזי הכלבה לסיבוב. באחת החצרות נדמה היה לי שאני רואה צללית של דרקון וכסבתא  שמנסה ללמד את הנכד שלה על אמיתות העולם, הזדרזתי להפנות את תשומת ליבו של נכדי לצללית של הדרקון. הנכד ביטל אמנם את טענתי שמדובר בצללית של דרקון, אבל הגביר את אחיזתו בידי. מי יודע|(נראה לי שהוא חשב) רוב הסיכויים שדרקון אין דבר כזה אבל אולי, אולי ישנה אפשרות קטנטנה שהוא מסתרר מאחורי השיחים? מי יודע?

נכדי הגיב באותו אופן  כשבוע לפני זה כשקראתי לו ואיתו פרק מתוך הספר "מכשפות" של רואלד דאל. בספר סבתא "גזעית" ולא שגרתית נורווגית מספרת לנכדה  שאיבד זמן קצר לפני זה את הוריו בתאונה, אמיתות על מכשפות והיא מרחיבה בטון ענייני למדי על הקושי להבחין בין מכשפה אמיתית לסתם אישה(להרחבה ראו גם פוסט שפרסמתי על סיפורי מכשפות). נכדי בדומה לילד בסיפור אמר:"די סבתא. אין מכשפות" אבל בכל זאת קולו רעד ושנתו לא הייתה ממש טובה באותו לילה. כיוון שהערכתי שבבניין שלנו ובסביבה הקרובה אין כרגע כנראה מכשפות אמתיות זולת בובות המכשפה הרבות המאכלסות את ביתנו, החלטתי כדי לשפר את השינה של כולם לדחות את  הקריאת המשך הסיפור של דאל בכמה ימים או שבועות. אבל אני די נחושה להשלים את קריאת הספר (אולי לא ממש לפני שינה) בתקופה הלא ארוכה שנותרה לנו שבה עדיין קיימת אצל הנכד שלי היכולת להטיל ספק באי קיומן של מכשפות ודרקונים.

 

המכשפות.jpgהסרט "חברי הדרקון אלוט" מומלץ לדעתי כמקום מפלט מהעולם הפוסט מודרני המנוכר. רק הדיבוב בעברית קלקל מעט את ההנאה מהסרט. גם ספרו של דאל מומלץ מאוד!

על ילדים ומכשפות טובות, רעות ובודדות

היזמה לכתוב פוסט בנושא ילדים צעירים ומכשפות עלתה בעקבות יום עיון מעניין בנושא מכשפות בספרות ילדים "כל סיפור צריך מכשפה"  שהתקיים בתאריך 16.5.2016 במכללת לוינסקי לחינוך. יום העיון נועד לסטדונטיות וסטודנטים המכשירים עצמם להוראה במכללה. היזמה ליום עיון הייתה של החוג לספרות ילדים במכללה ואורגן ונוהל על ידי ד"ר נילי אריה-ספיר וד"ר קובי סצ'רדוטי.

נכחתי בשני החלקים האחרונים של יום העיון, בהרצאותיהן של ד"ר בתיה אפלפלד של ד"ר אסנת בר-און וכן בהרצאותיהן של סופרות הילדים כתבו ספרי מכשפות לילדים ונוער בעברית: רונית חכם(חמש מכשפות), איריס ארגמן(רוזלינדה) ועפרה גילברט אבני(מכשפה מקלקלת ; סוד מהכשפות; מכשפה מאהובת).

מעבר להנאה שחשתי במהלך השתתפותי ביום העיון, צפו ועלו במהלך ובעקבות יום העיון שני כיוונים של מחשבות:

  1. על המשמעות של  שינויים שחלו בדמות המכשפה בספרות הילדים בעשרות השנים האחרונות(בעיקר בעקבות הרצאתה של בתיה אפלפלד);
  2. על טענות שסיפורי מכשפות עלולים לעורר פחדים אצל ילדים צעירים שמולידות המלצות לגבי חשיפתם או אי חשיפתם לסוג זה של ספרים.

לפני שאתייחס לשתי הסוגיות שהוזכרו למעלה אציג מעט רקע אישי על העניין שלי במכשפות.

הקדמה-עניין אישי במכשפות

נדרש כאן גם מעשה של גילוי נאות: אני מחבבת מכשפות מושבעת וידועה בציבור ככזו במשך כמעט שלושה עשורים.

העניין שלי במכשפות החל בשנת 1989 שנה שבה עזבתי תפקיד של מרכזת קורסים לחינוך לגיל הרך  בבית הספר המרכזי להכשרת עובדים חינוכיים סוציאליים  במשרד העבודה והרווחה, וקבוצה של מפקחות במעונות יום שעמן עבדתי באופן אינטנסיבי בשנים שקדמו לעזיבתי את התפקיד, העניקו לי את מכשפה המוצגת מטה כמתנת פרידה. אני שומרת עליה כל השנים אף שמפאת גילה המופלג  נפגעה ראייתה בעין אחת. ..

מכשפה  מקורית.jpg

המתנה הזו הפתיעה  ושימחה אותי ועוררה אותי למחשבות על השיקולים בבחירתה כמתנה לי(לא זוכרת שצורף הסבר למתנה המקורית). פרשנותי אז והיום קשורה לאפשרות שאסרטיביות ועמידה על דעתך בעיקר, מצד נשים מתפרשת גם בקרב אנשים שמעריכים או מחבבים אותן כביטוי       ל "מכשפות". אבל אל נשכח שמכשפות מתחברות גם לכישופים שמייצגים מעין כוחות-על…לא נראה לי שתכונה זו יוחסה לי אישית.

עם השנים קהיליית המכשפות ההסובבת אותי התרחבה. אחת המכשפות הדומיננטיות בחבורה היא מכשפה בגובה של כמטר שאותה קניתי לעצמי מתנה עם כניסתי לתפקיד ניהול המסלול לגיל הרך במכללת לוינסקי לחינוך בשנת 2007  והיא אף שמרה עליי במכללה במשך כשש שנים תוך שהיא עוברת שני משרדים. נפרדתי ממנה בצער קצרות כשלא הרגשתי שיש לי ברירה והשאלתי אותה בליווי בקשות דואגות שישמרו עליה, לסטודנטית להוראת הגיל הרך שהשתוקקה להציג אותה בפני קבוצת ילדי גן שלהם היא קראה ספר כלשהו על מכשפות.

מכשפה ראשית

אחרונה הצטרפה לחבורה מכשפה צוחקת ומזיזה את רגליה  כשהיא שומעת רעש(צעקה, או נפילה של כלי מטבח כלשהו גורמים לה לצחוק את צחוק המכשפות שלה כשעיניה האדומות מהבהבות.מכשפה צוחקת

 

אחרי מספר עשורים אסכם ואומר שבאופן אישי החיבה שלי למכשפות ואימוצן לליבי באו מתוך צורך להוסיף מעטה קליל של הומור למאבק ממושוך ובלתי פוסק לבנות  מול הסובבים עמדה אסרטיבית תוך הבעת דעות לא תמיד חביבות ומקובלות עליהם. אימוץ "שריון" של מכשפות(בניגוד לדימוי של אדם "נחמד" עשוי לסייע -כך מצאתי -להביע עמדות עצמאיות ולא תמיד מקובלות. יתרה מזו יש במכשפות משהו שעשוי לייצג רעיון שה"בפנים"  של האדם (ושל המכשפה כמובן) עשוי להיות שונה מאוד מה"בחוץ" שלו.

הכותרת ילדים מוכשפות טובות, רעות ובודדות צמחה במוחי גם בעקבות ההרצאות ביום העיון וגם בעקבות שיחה קצרה עם נכדתי בת השלוש ושליש על הספר רוזלינדה של איריס ארגמן-ספר אותו אציג בהמשך. הבאתי איתי את הספר והצעתי לנכדתי קריאה משותפת שלו. היא שאלה אותי, על בסיס היכרות עם עולם המכשפות, אם המכשפה בספר רוזלינדה היא מכשפה טובה או רעה.  שאלתה נובעת גם מכך שיש לה "קילומטראז'" ארוך בנושא מכשפות. מרגע לידתה היא מכירה את אוסף המכשפות הגדל והולך שלי, והיא למדה להתיידד איתן. חוץ מזה היא מכירה את הספר טרמפ על מטאטא בעל פה ובמשך כחודשיים, שלושה היא מתעמקת, לגמרי ביזמתה, בכל גרסה אפשרית של הקוסם מארץ עוץ(בגרסה ספרותית, קולנועית, מחזות זמר וכו').  אחרי מעט מחשבה אמרתי לה שבעצם רוזלינדה-לא יכולה להיות מוגדרת כמכשפה טובה או רעה היא בעצם…מכשפה בודדה.

 

 

שינוי בדמות המכשפה בספרות הילדים-האמנם בהכרח לטובה?

במאה ה-20 ספרות הילדים שהתמקדה במכשפות הציגה אותן כדמויות מרושעות, מפחידות ובעלות כוחות -על.  שנאתן של המכשפות לאנשים בכלל ולילדים בפרט היה לשם דבר. בספר המכשפות הקלאסי של רואלד דאל(מכשפות) שנכתב בשנת 1983 ותרגם לעברית בשנת 2003, בהוצאת זמורה ביתן, שהוצג בכנס על ידי אסנת בר- און, הצטיירו המכשפות במלוא רשעותן וכיעורן-ודמותם כדוחה , מטעה, ופוגענית.  אצל דאל כפי שכתוב  בביקורת על הספר סיפרי הילדים אינם מטיפים ונעימים והדמויות אינן נוהגות לפי כללי התקינות הפוליטית; עם זאת, הלב של דמויות מפתח(במקרה זה הסבתא של גיבור הספר מכשפות,  שהפכה לאפוטרופסית שלו אחרי מות הוריו בתאונת דרכים) נמצא במקום הנכון. דאגתם לקרוביהם כנה ואמיתית והם"נותנים מעצמם" כל אשר ביכולתם למען רווחתם של קרוביהם. סבתו של גיבור הספר מספרת לו סיפורים מפחידים על מכשפות , מזהירה אותו לא להתרחץ יותר מידי כדי שריחו לא ימשוך את המכשפות, איננה משתמשת בביטויים חינוכיים בניסונה לחנך את נכדה. סיפוריה של הסבתא אינם מתמצים בסיפורים ארציים אלא נוגעים בפנטסטי. הילד הקשור מאוד לסבתו מגלה שמכשפות אינן מתקיימות רק בסיפורים אלא גם בחיים האמיתיים(במיוחד באנגליה ארץ שאליה  הוא נאלץ לעבור עם סבתו מנורבגיה ארץ מוצאה של הסבתא). הילד עצמו הופך קורבן לכישופיהם של המכשפות בכך שנהפך לעכבר-אבל עכבר ששומר על רוך ותבונה אנושיים ומשמר קשר חם וקרוב עם הסבתא. הסבתא ממשיכה לאהוב את הנכד גם כשהוא ב"מצב צבירה" של עכבר.

 

המכשפות - רואלד דאל - ספרות ילדים - הספרייה הפנטסטית

בתיה אפלפלד הציגה טענה מאוד מעניינת בהרצאתה ביום העיון. אגב ניתוח של יצירות ספרות עכשויות על מכשפות לכאורה חביבות וידידותיות יותר  מאלו של האחים גרים או של דאל (כגון טרמפ על מטאטא של ג'יוליה דונלדסון , חמש מכשפות של רונית חכם) היא טענה שהשינוי שחל בדמות המכשפה  לכזו שלא ממש מזיקה לילדים , וודאי לא הופכת אותם לעכברים או לתרנגולים, אף שיש בכוחן לחולל ניסים באמצעות כיושפיהן(כמו שדרוג המטאמטא בטרמפ על מטאטא מסתם מטאטא פשוט  של מכשפות למטאטא "דה לוקס" שבו מושב אישי לכל ידידי המכשפה(החתול, הכלב, הצפרדע והעורב) מציגה את המכשפות כדמויות דחויות הנמצאות בשולי החברה. דהיינו, טענתה הייתה אם הבנתי אותה נכון, שספרי המכשפות העכשוויים אינם "חינוכיים" בהכרח יותר מאשר ספרי המכשפות הקלאסיים. אמנם ספרים אלו  פחות מפחידים ויש בהם לכאורה פחות פוטנציאל פגיעה בילדים, אבל מנגד  הם חושפים אותם לדמויות של נשים בעיקר שאינם כובשות את מרכז הבמה החברתית.

הספר רוזלינדה מאת איריס ארגמן מציג מכשפה לא כל כך סטנדרטית. רוזלינדה במושגים פסיכולוגיסטית היא דמות דחויה על ידי החברה. חיה בשוליה, בבדידות כמעט מוחלטת עד שהופכת כמעט ל"שקופה". היא מתבוננת  בתוגה על העולם מענפי העץ הגבוהים. כאמור מכשפה לא רעה ולא טובה-מכשפה בודדה. עד שהיא יוצרת קשר ידידות מיוחד עם הדוור השכונתי שבדיעבד מסתבר היה דמות בודדה למדי. דמותה של רוזלינדה אמנם מציגה את המכשפה כבודדה אבל את מצבה כבעל פוטנציאל השתנות לטובה.

לאור ה"עובדה", שהחברה התשנתה, היחס לילדים השתנה לכזה שהוא כנראה לכאורה הרבה יותר מגונן משהיה בעבר, ההשתקפות של דמות המכשפה בספרות הילדים השתנתה-נשאלת השאלה מה יותר"טוב" לקרוא לילדים? אבל השאלה הזו היא שאלה פשטנית כי לדעתי אין טוב ולא טוב מוחלט בבחירת יצירות הספרות שיש לקרוא לילדים.

העולם איננו מושלם וספרי הילדים מייצגים את העולם על האפשרות לברוח לפנטסיה כדרך התמודדות עם קשיים ופחדים. לכן בעיניי-וכאן אני מתקרבת להתייחסות לסוגיה השניה-סוגית סיפורי המכשפות והפחדים- ראוי לקרוא לילדים ספרים מגוונים וכן גם על המכשפות. יש משהו כאמור מושך, ומסקרן במכשפות. גם כשהן מפחידות וגם כשהן פחות מיזקות כמו המודלים המרוככים שבתיה אפפלפלד דיברה עליהם. גם מכשפות מוחלשות ובודדות זכאיות לתשומת הלב של הקוראים הצעירים. מה שהופך את עולם הספרות לעוד יותר משמעותי עבור הילדים מעצם חשיפתם ליצירות השונות הוא סוג השיח שהולך ונרקם בין מבוגרים לילדים ובין הילדים לבין עצמם על משמעות היצירות המוקראות. המפגש עם מגוון סיפורי הילדים ועם מגוון הדמויות עשוי לעורר למחשבה. להעשיר את עולמם הפנימי של הילדים. "להלביש" את פחדיהם ה"טבעיים" בלבוש בעל צורה ושם.  גם בצורה של מכשפות. כשנמדובר בספרות פנטסטית טובה , מתוחכמת ומשובחת(כמו יצירותיות השנונות והמצחיקות של דאל, והיצירות האחרות שהוזכרו), לא רואה סיבה להימנע מקריאתן לילדים.

על ספרי ילדים שמתמקדים במכשפות ופחדים

הדעות על חשיפתם של הילדים הצעירים ליצירות ספרות מפחידות(כגון ספריו של דאל או אגדות הילדים של האחים גרים-כמו עמי ותמי) חלוקות ואני כמובן מציגה כאן את דעתי תוך שאני מנמקת אותה. כל הורה יעשה מה שהוא מרגיש שנכון לו עם ילדיו.

ואכן אפילו במשפחתי בחירתי לקרוא לנכדיי ספרים מפחידים כגון טרופותי עוררו מידה של מחלוקת.

דעתי היא שאין להימנע מקריאת ספרי מכשפות. בכלל מקריאת ספרות ילדים טובה , ושנונה. המציאות שמצטיירת ממהדורות החדשות,חדשות לבקרים,  היא בעיניי הרבה יותר הרסנית ומפחידה מספרים על דמויות דמיוניות-גם כשהללו מפחידות.  תשתית של פחדים קיימת בכל מקרה אצל כל אדם ואצל כל ילד. ילדים פוחדים מהלא נודע, מתופעות שאין להם עבורן הסבר, מתופעות שגורמות להם חוסר שליטה במצב ובחייהם. בגיל הגן-כשהדימיון בכלל נמצא בשיא פריחתו הוא מביא עמו גם סוג של שיא בפחדים דימיוניים. ספרי הילדים על מכשפות הן הזדמנות לעבד את הפחדים, לתת להם צורה ממשית ולהתמודד עם פחדיהם. קריאה משותפת עם הילדים של הספרים הללו היא הזדמנות עבור המבוגר להכיר ולהבין את דמיונותיהם ואת פחדיהם של הילדים ולהציע תמיכה כשצריך בזמן ובמקום המתאימים. אין זה אומר כמובן שנכריח ילדים שנמנעים מכך להשתתף בקריאה של ספרי מכשפות!

הילדים חווים סוג של קונפליקט רתיעה- התקרבות מהמכשפות והתקרבותם התודעתית למכשפות עשויה לחסן אותם מפחדים על דמויות דימיוניות.נכדיי כאמור גדלו כשהם מכירים מכשפות מקרוב.

עוד כשהיו תינוקות אהבו למשוך אליהם את המכשפות התלויות על קפיצים בכניסה לבית.

מכשפה תלויה 1מכשפה תלויה 2בהמשך התיידדו עם המכשפה הגדולה. לקראת גיל 3-4 גילו עניין אבל שמרו על מרחק מהמכשפה. מכשפה זו חדלה להיות סתם בובה עבורם.

כאמור המפגש בין הפחדים המציאותיים מאוד שלהם לבין המכשפות הדימיוניות-מציאותיות שבהן הם נתקלים בספרי הילדים והחיים  יוצר הזדמנות להתעניין, לחשוב, לצחוק ולדבר על הפחדים  על דברים ממשיים ודימיוניים.

רק בשבוע שעבר נכדתי שיתפה אותי: "את יודעת קלודי מכשפה תפסה אותי". היא אמרה זאת באינטונציה מלווה במעט דאגה. אימצתי בשיחה זו אינטונציה  "חינוכית" ואמרתי לה שוודאי היא חוששת והיא דימינה שהמכשפה תפסה אותה. אחרי כמה ימים, כששוב נפגשנו היא סיפרה: "את יודעת קלודי, דימינתי שמכשפה תפסה אותי". האינטונציה שלה, עם זאת, לא הראתה פחות סימני דאגה מאשר כשדיווחה על כך שהמכשפה תפסה אותה. שיחות אלו מלמדות לדעתי על עולמם הנפשי המורכב של הילדים הצערים.

באיזהשהו מקום הם יודעים להבחין בין דימיוני ומציאותי. אבל לפעמים הגבולות מעט מטשטשים- טשטוש שלעתים משרת את תחושת הביטחון הסוביקטיבית שלהם בסביבה ולעתים מגבירות לטווח קצר פחדים. אבל מדובר בפחדים ברמה נסבלת לרוב לפחדים שניתנים ל"אילוף".

לסיכום, סיפורי מכשפות והמכשפות עצמן הם לעתים מפחידים, לעתים חינוכיים יותר ופחות, אבל כשהם כתובים היטב הם תמיד מהנים.