בכי אצל תינוקות ופעוטות: משמעות התופעה ודרכי התמודדות איתה

פוסט זה מתייחס למשמעות הבכי אצל תינוקות ופעוטות ודרכי התמודדות עם הבכי בבית ובמסגרות החינוכיות.

בכי אצל תינוקות ופעוטות הוא תופעה טבעית מצד אחד וסוגיה כואבת למדי כשמדובר בהורים, במטפלות ובמחנכות במסגרות חינוך לגיל הרך.  הבנת תופעת הבכי וההתמודדות איתה, מחייבת להתייחס להיבטים התפתחותיים (לגיל השפעה גדולה מאוד על האופן שבו מבינים את הבכי ואת ההתייחסות אליו) , להבדלים בין אישיים בין הילדים, ליכולות ההורים או המחנכות להתמודד עם בכי ולמידת התמיכה הניתנת למי שמטפל בתינוקות ובפעוטות.

משמעות הבכי בשבועות וחודשי החיים הראשונים שונה לגמרי מאשר משמעות הבכי אצל פעוטות ומחייבת דרכי התייחסות שונות. זאת ועוד, אף שלהורים מטפלות ומחנכות קשה להתמודד עם בכיים של הילדים הצעירים, מוקדי הקושי עשויים להיות שונים כשהם נתקלים בבכי של תינוקות לעומת בבכי של פעוטות.  הורים ומחנכות, עם זאת, זקוקים לתמיכה כדי להיטיב להתמודד עם בכיים של הילדים הצערירים. מערכות תמיכה טובות ואמינות עשויות לעשות את ההבדל בין תוצאות התפתחותיות טובות לפחות טובות של הילדים עקב התייחסות המבוגרים לבכיים.

בכי אצל תינוקות

תינוקות מרבים לבכות מתחילת חייהם.  מגיל שבועיים, הבכי מתגבר ומגיע לשיאו לרוב בגיל 6-8 שבועות. מגיל ארבעה-חמישה חודשים כמות הבכי פוחתתת לרוב. בכי הוא חלק אינטגראלי משפתם של התינוקות. הם בוכים כי  לא טוב להם. בשל עייפות, רעב, טמפרטורה לא מתאימה, רעש או כל גירוי אחר שגורם להם להרגיש אי נחת. אין לתינוקות כל דרך אחרת להביע את עצמם. בכיים עשוי להימשך 30-40 דקות בכל פעם ולהצטבר למספר שעות במהלך היממה. העניין המרכזי הוא שלעתים קרובות קשה להורים לפענח את סיבת בכיים של התינקות הצעירים מאוד. קושי זה איננו מעיד על "בעיה" של התינוק או על תפקוד לא תקין של הוריו. ככה מתנהלים תינוקות. יש הבוכים מעט יותר ויש בוכים מעט פחות. מה שקובע הוא איך מתייחסים לבכי התינוקות.

תינוק בוכה אפוא בשל מצוקה או צורך; תחילה אין הוא יודע כיצד הוא ייענה על ידי הסביבה. מביע את מצוקתו באמצעות הבכי. היענות מותאמת וקבועה תורמת לבנייה של תחושת ביטחון בזמינות של המטפלים וכך הולך ונבנה אמון במטפלים וביטחון בעצמם. אי היענות לבכי או חוסר התאמה של התגובה (משמעו הילד נשאר במצב של מצוקה כשמרגיש שאין לו כתובת-דבר שגורר אחת משתי תוצאות לא רצויות: א. בכי מוגבר וקושי להרגיע את הילד;ב. אפאתיה, ייאוש, ויתור על הנכונות לנסות להתריע.

בכי אצל תינוקות צעירים מחייב התייחסות כלשהי. ערוץ ההרגעה  המועדף עשוי להיות שונה מתינוק לתינוק. יש שתנועה מרגיעה אותם(או על ידי זה שמסתובבים איתם בידיים או מניעם את העריסה או מטיילים איתם בעגלה), יש שמגע מרגיע אותם, יש שמוזיקה או צלילים קבועים מרגיעים אותם. לאט לאט הורים ומחנכים לומדים דרך ניסוי וטעייה את ערוצי ההרגעה של התינוקות.

בכיים הממושך של התינוקות אמור לספק כאמור גורם לחץ למבוגרים שמטפלים בהם. חשוב שהורים יבינו שתינוקות לא "בוכים בכוונה" כדי לטרטר את ההורים או את המטפלות  ובגיל הזה הם גם לא סתם "מתפנקים" פשוט לא טוב להם. גיוס כוחות והבנה שתפקיד המבוגר לתת לתינוק הרגשה לתינוק שהוא לא לבד, שיש מישהו שאכפת לו בסביבה, שאומר לו שבסוף יהיה טוב, ש"ייקח לו את הזמן" הם משימותיו השחובות של המבוגר מול בכיו של התינוק. חשוב גם להבין שאף שקשה מאוד להתמודד עם בכי של תינוקות מדובר בתופעה זמנית שתחלוף לה.

בכי תינוקות בבית

כשהורים מרגישים שקשה להם מאוד להחזיק את התינוק בידיים, חשוב שיבינו שזה מובן ואפשר להניח את התינוק הבוכה לזמן מה במקום בטוח(במיטתו, בעריסה), ולהתרחק לכמה דקות כדי להירגע. חשוב מאוד לגייס מקורות תמיכה(משפחה, שכנים, חברים) כדי שיהיו ידיים נגישות נוספות שתוכלנה להתחלק בטיפול בתינוק הבוכה.

זמינות של תמיכה להורים היא דבר הכרחי. חשוב שאנשים שבאים לעזור ולהתחלק בעול הטיפול בתינוק, יבואו כשותפים להורים ולא כמבקרים. חשוב שיתנו כתף, יושיטו יד ויגלו אמפתיה גם עם התינוק וגם עם הההורה.

מאוד חשוב  שגם הורי הילדים וגם האנשים שתומכים בהם יבינו שלא,מקלקלים" או מפנקים יותר מידי תינוק בן כמה חודשים אם מרבים להחזיק אותו בידיים. המגע המנחם חשוב לתינוק. נזכור גם שריבוי של בכי בחודשי החיים הראשונים איננו מנבא היות הילד ,בכיין" בהמשך. ככל שנענה יותר לבכיים של התינוקות בחודשי חייהם הראשונים, יש סיכוי רב שהם ימעטו בבכי בגיל שנה ויותר.

מה עושים במסגרות החינוך(מעונות, גנים פרטיים)?

הקושי המובנה במסגרות חינוך הוא שתשומת הלב של המבוגר צריך להתחלק בין מספר תינוקות-לרוב יותר מידי תינוקות. ובכל זאת הכרחי בעיניי לננקוט במספר פעולות על מנת לתת מענה לבכיים של התינוקות:

  • היכרות מעמיקה עם כל תינוק ע"י שאלות להורים ותצפיות(חשוב לדעת מה מפחיד, מה מרגיע כל תינוק; מהן העדפותיו; איזה חפץ מהבית עשוי להרגיע אותו;
  • קליטה הדרגתית: בקבוצות קטנות בתחילת השנה-קליטה שמאפשרת יצירת קשר אישי והיענות לתינוקות כבסיס לבניית האמון שלהם במחנכות
  • לנסות לזהות את מאפייני האמפרמנט של התינוק כמפתח אליו
  • חלוקת תינוקות למטפלות גם על פי מפתח של התאמה בין טצפרמנט התינוקות לבין זה של המטפלת
  • מטפלות תכרנה דרכי הרגעה אופייניות לתינוקות שונים
  • קבלה אישית של כל תינוק ופעוט כל בוקר מידי הוריו
  • באופן כללי אוירה של אפשור לשתף בקשיים ובבעיות-זאת אומרת שבמעון יתאפשר למטפלות להביע קשיים ולהתגייס לעזור להן
  • הרגל לדון על התלבטויות וקשיים במסגרת ישיבות הצוות: פורמט של סבב דיון על אירועים
  • אי השלמה עם מצב שתינוק בוכה במשך שבועות וחודשים ולא מצליחים להרגיע אותו
  • חיפוש אקטיבי אחרי תינוקות שאינם מחצינים מצוקה ע" י בכי או בדרך אחרת ופנייה יזומה אליהם על בסיס קבוע

בכי אצל פעוטות

הפעוטות הכוונה לילדים צעירים בני שנה עד שלוש בערך. נבין שלצד הבכי(צרחות, התייפחות) מתווספים אצל הפעוטות כלי הבעה והשפעה נוספים על הסביבה-בראש ובראשונה היכולת להתשמש במילים לצורך לתקשורת ואיתות על קשיים. מתפתחת גם היכולת לווסת את הביטוי הרגשי-אבל בגיל זה פעוט עדיין זקוק למבוגר על מנת להירגע-עדיין מדובר ב"ויסות בשניים". ובכל זאת, הבכי כאמצעי תקשורת והשפעה על הסביבה ממשיך לשמש פעוטות וגם ילדים בוגרים יותר ומבוגרים. בכי אצל פעוטות מביע בנוסף לכאב ומצוקה גם ספקות לגבי היכולת וגם נסיון להשפיע ולקבוע דברים. למשל,  "אם אבכה, יתנו לי עוד ממתק", או "אם אבכה , אצרח וא\זרוק את עצמי על הרצפה, יוותרו לי על אמבטיה או על איסוף הצעצועים שזקרקתי בכוונה"? חשוב שנזכור שפעוטות לומדים בהדרגה את גבולות האני, היכולת של עצמם ובודקים את גבולות המבוגרים המטפלים.

פעוטות עשויים לבכות  במצבים הבאים:

  • בשעת הפרידה מההורים
  •  במעברים שונים מפעילות לפעילות, ממצב למצב
  •  כשמבקשים מהם לעשות משהו והדבר איננו נוח להם(כמו בשעת איסוף הצעצועים, או בשעת הבקשה לבוא למקלחת, או לעזוב את החצר ולהיכנס לגן
  •  כשילד אחר חוטף מידיהם משהו או להבדיל כשלא מוותר מרצון על משהו שהם מבקשים
  • כשלא מצליחים להשלים משימה כלשהי(להרכיב פאזל)-מתוך תסכול
  •  כשעייפים מאוד או לא מרגשים טוב, כואב להם משהו.

מצד אחד, טיפול וחינוך בפעוטות מתבסס גם על תקשורת מילולית איתם(הם יכולים לבקש ולהסביר טוב יותר מהתינוקות את עצמם). מצד שני, המטפל בפעוטות מתמודד עם בכי שהוא מבטא לעתים התנגשות של רצונות-רצון הפעוט ורצון המטפל. גם עם פעוטות הכרחי לנסות להבין את מקור הבכי: הן מתוך הקשבה לדבריהם, הן מתוך התבוננות והבנת ההקשר והן מתוך התבוננות פנימית ומודעות לרגשות שהפעוטות מעוררים בנו. לעתים, לחלק מהמחנכות ומההורים קשה יותר לגלות אמפתיה עם פעוט מתמרד ובוכה מאשר עם תינוק בוכה.אמפתיה והבנת המצב גם מנקודת המבט של הפעוט הכרחיות למציאת פתרון מניח את הדעת. אמפתיה והבנת המצב אינן שקולות עם ויתור על הצבת גבולות.

האתגר בהתייחסות לבכיים של הפעוטות נעוץ בהבחנה בין הרגשת מצוקה או קושי שמחייבים התייחסות מיידית לבין בכי שנועד לשלוט על הסביבה, להתנגד לצורך לנהוג על פי הכללים המובנים שהמסגרת המשפחתית או החינוכית מחייבות. באשר לבכי שבא מתוך כאב, או מצוקה של הפעוט חשובה גישה דומה לזו שנתנו לתינוקות. חשוב שפעוטות ירגישו שהם לא לבד בעולם וושהמבוגרים שמטפלים בהם נגישים להם רגשית וערוכים לחשוב על דרכים לספק את צרכיהם. מנגד, חשוב מאוד לא להיכנע לבכי של פעוטות שמנסים להשליט את רצונם עליהו. לא נקנה להם עוד ממתק אם בוכים גם אם בכיים מביך אותנו. לא נוותר על איסוף הצעצועים למרות הבכי. אבל במקביל נשתדל להיות סובלניים ולשדר רוגע. חשוב לא לצעוק על הפעוטות ולא להעניש אותם או להרחיק אותם כי הם בוכים. חשוב שנבין שאנחנו מלנדים אותם את כללי ההתנהלות בעולם ונדרשת לשם כך סבלנות. פעמים רבות מוותרים לפעוטות לא מעודף טוב לב אלא ממחסור חמור בסבלנות ואורך רוח.

התמודדות עם בכי הפעוטות-התייחסות מיוחדת למסגרות חינוך לגיל הרך

עקרונות ההתייחסות במסגרות החינוך לךבכיים של הפעוטות דומים אלו שהמומלצים להורים. כיוון שמדובר במסגרות אקרגוניות שמטפלות בפעוטות רבים במקביל רצוי לנקוט בצעדים הבאים:

  • שיחה מקדימה עם הורי הילדים, לפני תחילת השנה על קשיי פרידה של פעוטות והשפעת המבוגרים על הפרידה
  • היכרות עם מאפייני הילד: מה אוהבים, מה מרגיז ומפחיד ומה מרגיע אותם ?
  • חשוב כצעד מניעתי -כדי למנוע קושי להכיר לילדים את הסביבה של המסגרת החינוכית
  • חשוב לקלוט את הפעוטות בקבוצות קטנות כשההורים נמצאים ברקע
  • חשוב לקבל כל פעוט באופן אישי מידי הוריו
  • חשוב נשבדוק את עצמנו: מה עושה לנו הבכי של הפעוטות ?
  • כדי להגביר תחושה של שליטה במצב מעודדים בחירה במה שהילד יכול לבחור(יצירה, משחק, ביטוי מילולי)
  • מציבים גבולות חד משמעיים על התנהגות: מצפים שהילד יבצע דברים שנמצאים בגבול היכולת שלו ולא מוותרים לו גם אם הוא בוכה וצורח
  • משתדלים לא להתעצבן, להעליב ולהתייאש ממנו
  • תומכים בצוות שמתמודד עם פעוט ומדריכים לגבי התאמת התגובה לסוג הבכי
  • דנים באירועים משמעותיים במסגרת ישיבות צוות
  • לא מוותרים לידים על דרישות מהם כשהם בוכים; מחכים בסבלנות שיפסיקו לבכות ועומדים על כך שישלימו את הנדרש

נושא ההתמודדות עם בכי של פעוט מיוצג יפה מאוד בספר:"את זה" של נירה הראל. ספר זה חולק למעונות יום בשנה הראשונה שספריית "פיגימה לקטנטנים"? הספר מספר על אב מתוסכל שמתמודד עם השאלה איך לנחם את בנ,ו נועם בשעה שהוא לא מספיק לבכות ולבקש "את זה". אחרי ניסונות רבים ושונים שכללו הצעת משחקים ופעילויות לרוב, שנדחו על ידי הילד-לקח האב את הילד בידיו, פעולה שהסתברה כסוג של "תרופת פלא" עבור נועם.

"את זה" הוא ספר חביב ומתאים ביותר לגילאי הילדים שקיבלו אותו. עם זאת , שמעתי על לא מעט ביקורת על הספר מצד המטפלות שאמורות היו לקרוא אותו לפעוטות בכיתותיהן. אחת הטענות הייתה שהספר נותן לגיטימציה לבכי. דעתי היא שההתנגדות לספר נובע לא מעט מהאמביוולנטיות שחשות המטפלות במעונות כלפי בכיים של תינוקות ופעוטות. הקושי של המטפלות מובן לי לחלוטין. אבל "בדרך" אין לשכוח את הפרספקטיבה של התינוקות והפעוטות שעבורם "ידיים" הן סוג של צורך. מובן הקושי לספק "ידיים" לכל כך הרבה פעוטות. אבל חשוב שגם נבין שאין שום דבר רע ב"ידיים". שיחות על הספר במעונות עשויות להיות הזדמנות פז לברר את סוגיית ההתמודדות עם בכיים של התינוקות והפעוטות. קריאה חזורת של הספר לפעוטות עצמן יש בה מעין הכרה בצורך שלהם.

את זה! (קרטון) | נירה הראל

לסיכום: פוסט זה מתמקד במשמעות הבכי אצל תינוקות ופעוטות. הבכי הוצג כסוגיה חברתית שההצלחה של טיפול בו תלויה במאפיינים ההתפתחותיים של הילדים בשילוב עם גישת ההורים והמחנכים לבכי, הסבלנות שלהם, תנאיי החיים והעבודה שלהם ומידת התמיכה שמחנכים מקבלים. בעוד שבכיים של התינוקות מחייב התייחסות והיענות קבועות, באשר לפעוטות קיים צורך להבחין בין בכי שמבטא צורך או מצוקה לבין ניסיון לשלוט בסביבה. במקרה הראשון נתייחס וניתן מענה לצורך; במקרה השני נהיה נחושים לא לוותר, לעמוד על שלנו. חשוב ביותר שהורים לתינוקות ופעוטות, משפחותיהם וקובעי מדיניות והנהלות של מסגרות חינוכיות יבינו ויפנימו שתמיכה רגשית קבועה ונדיבה במטפלים עצמם(הורים, מטפלות פרטיות, מחנכות במסגרות החינוך) והתחלקות בנטל הטיפול, הכרחית להבטחת טיפול נאות בבכיים הטבעי והמובן מאליו של התינוקות והפעוטות! נזכור שלעתים הבעיה היותר גדולה היא הקושי של הורים ומטפלים להתמודד רגשית עם בכי ממושך של תינוקות ופעוטות (לעתים עם יותר מינוק אחד) מאשר הבכי עצמו. 

הערה: נושא הבכי מיוצג גם במצגת המצויה בבלוג: מצגת בכי תינוקות ופעוטות קלודי

על חשיבות החינוך לגבולות לילדים ושל הילדים

בפוסט זה אני מבקשת להדגיש את חשיבותם של הגבולות-הצבתם ושמירתם- הן על התנהגותם של הילדים ולא פחות מכך גבולות שלומדים ילדים להציב לילדים ולמבוגרים אחרים, כבר מהגיל הרך.

להלן מספר דוגמאות שגרתיות שהן חלק מחיי היומיום של כולנו ומספר קטן יותר של הפרות גבולות חמודות שמחייבות טיפול.

  • לא יותר ממתק אחד בשבוע;
  • לא יותר מחצי שעה של צפייה בתכנית טלויזיה מתאימה לילד;
  • לא יותר מארבעים דקות שימוש בטבלט ביום;
  • אין לפתוח את המגירה האישית של הגננת או של האם
  • הילד אוסר על כניסת אחותו לחדרו ללא קבלת רשות מפורשת ממנו;
  • הילדה מתירה שימוש  רק בחלק מבובות הפרווה שלה על ידי בת דודתה;
  • ילד מבקש מהגננת או מהאם לא להתערב בציור שלו;
  • ילד מתבקש לא לגעת בילד אחר ללא קבלת רשות ממנו
  • ילד "אוסר" על דודה לתת לו נשיקה

אלו מקרים יומיומיים ושגרתיים שמציגים גבולות שמוצבות לילדים או שהילדים מציבים אותם. מקרים חמורים של אי שמירת גבולות על ידי ילדים ובוגרים כלפי ילדים מחייבים התייחסות:

  • ילד לוקח משחקים מתיקו של ילד אחר; פריצה זו למרחב האישי של ילד אחר חזורת על עצמה;
  • ילד נכנס לתא השירותים בשעה שילד אחר נמצא בו למרות מחאותיו של הילד;
  • מבוגר (הורה, מורה, רב) נוגע בחלקים אינטימיים בגוף של הילד לסיפוק צרכיו.

מקרים שהתפרסמו בתקשורת לאחרונה -מעשים מגונים בנערה על ידי רב או מורה; התעללויות מיניות בילדים ובילדות הביאו אותי לכתוב פוסט זה שמבקש להדגיש שבחינוך הילדים בכלל והחל מהגיל הרך בפרט, קיים הכרח לחנך את הילדים לשמור על גבולות של ילדים ומבוגרים אחרים ולא פחות מכך להציב לילדים ולמבוגרים גבולות ולשמור עליהם. גבולות הגוף, והנפש שלהם!

13 ratson copy 6

מתוך מחוברים לחיים, קליפם יצירתיים

חלקים נרחבים מהכתוב בפוסט זה נלקחים מהמאמר"כמה מילים ומחשבות על גבולות" שכתבתי והתפרסם בהד הגן בשנת 2007.

הגדרות של גבולות ומשמעותם

גבול מוגדר במילון ספיר(1997) כ" קו המבדיל בין דבר לדבר, בין מקום למקום, בין ארץ לארץ , בין תקופה לתקופה, בין תחום ותחום;" וכן כ" סוף, קצה, נקודה או קו שאין להגיע אל מעבר להם".

דומני שבשיח היומיומי שלנו בהקשר לחינוך ולהתנהגותם של הילדים , אנו מרבים להשתמש במושג הגבולות וליישם אותו במשמעות השנייה המוזכרת במילון ספיר. לדוגמה, כמה ממתקים מותר שהילד יאכל כל יום ? עד מתי מותר לשחק במוקדי הגן החופשיים ? לכמה ילדים מותר-בו זמנית-לשחק במוקד הקוביות ?, מה מותר ומה אסור לעשות במהלך המפגש ? ועוד. מרבית השאלות שמופנות אליי על ידי הורים ומחנכים נוגעות למשמעות זו של הגבולות. עם זאת, מצבים רבים בחיי היום יום במסגרת החינוכית ובכלל קשורים  למשמעות הגבולות במובן של "קו שמפריד בין דבר לדבר…בין תחום לתחום". הכוונה ברכיב זה של ההגדרה היא לישויות שונות שנמצאות בקשר והגבול מציין את המפריד, את המבחין ביניהן. בהקשר פסיכולוגי, מובן זה של הגבול עשוי להתפרש כשמירה על גבולות העצמי(הגופני והנפשי) של כל אחד מהאנשים שנמצאים בקשר. גבול הוא אם כך חלק והגדרת הזהות העצמית של  ישויות המצויות בקשר, בין אם מדובר באנשים או אם מדובר במדינות. על כן, מובן זה של הגבולות במצבים בין-אישיים מאיר על חשיבות ההתייחסות לגבולות של שתי ישויות הנמצאות בקשר. לדוגמה, הגבולות של הגננת לעומת הגבולות של הילד, הגבולות של כל אחד משני ילדים שנמצאים בקשר ועוד. בהקשר של חינוך, מובן זה של הגבול  מורה ללמד את הילדים להגדיר את גבולות הרצונות וההעדפות שלהם, לשמור עליהם ובמקביל לכבד את הגבולות של האחר. שמירה על גבולות במובן זה נראה קשור לאסרטיביות שבבסיסה ההבנה שהזכויות והגבולות של כל אחד משני אנשים הנמצאים בקשר חשובים באותה מידה. לדוגמה, נלמד את הילדים לשמור על כך שאנשים אחרים לא יגעו בגופם ללא רשות, נלמד אותם לשמור על רכושם וכן  לא לגעת ללא רשות באנשים אחרים וברכושם. נלמד ילדים מגיל צעיר שהם יודעים טוב מכל אחד אחר מתי הם רעבים או שבעים ומתי הם מרגישים צורך ללכת לשירותים. בגיל מבוגר יותר(החל מגיל בי"ס יסודי) ילדים יכולים ללמוד שקיימים גם גבולות פסיכולוגיים שעליהם יש לשמור ולא רק גבולות גוף ורכוש שהם מוחשיים יותר. לדוגמה, רצוי שילדים ילמדו שהם לא חייבים לחשוף  מחשבות ורגשות כשהם אינם חפצים בכך ובאותה מידה ראוי שילמדו לכבד את רצונם של אנשים אחרים לחשוף את ממחשבותיהם לפי ראות עיניהם. גבולות פסיכולוגיים מן הסוג הזה מתבטאים גם באינטראקציות בין מבוגרים בגן: לדוגמה, הקפדה על כך שהורה של ילד אחד לא "יחנך" ילד אחר בגן גם אם  התנהגותו של הילד האחר הנה פוגעת כמו גם שמירה מצד הגננת על גבולות הידע המקצועיים שלה תוך הימנעות ממתן "עצות" להורים בתחומים שאינם מצויים בתחום המומחיות המקצועית שלה.

במילון ספיר מצוין עוד כי הסגת גבול מוגדרת כ" העתקת גבול והעברתו  לתוך שטחו של האחר" ובהשאלה" כניסה לתוך שטחו של האחר",  ואכן בחיי היומיום אנו עוסקים רבות בניסיונות של ילדים ושל מבוגרים להסיג גבולות ולכן השאלה  החינוכית הנוספת שנשאלת היא מה עלינו לעשות כאשר ילדים או מבוגרים מסיגים גבולות או כשאחרים מסיגים את גבולותיהם.דוגמאות שכיחות של הסגת גבול מחיי היומיום שלנו:  מישהו שאוכל ללא רשות מצלחתו של האחר, ילד שחוטף צעצוע מידיו של ילד אחר, גננת שכותבת דברים על גבי ציורו של ילד היכן שהיא מוצאת לנכון מבלי לבקש ממנו רשות.

עד כה דנו במשמעות השכלתנית  של הגבולות, אבל לגבולות יש עבור רובנו גם משמעות רגשית שמשפיעה על האופן שבו אנו מציבים גבולות לאחרים ומקבלים את הגבולות הבלתי נמנעים שאחרים מציבים לנו. גבולות עשויים לעורר בחלק מאיתנו תחושת פחד, מחנק, התנגדות, כעס ובחלק אחר מאיתנו הרגשת ביטחון ורגיעה או שלווה שמתלווה לתחושת הביטחון.המשמעויות הרגשיות שאנו מייחסים לגבולות משפיעות על העשייה שלנו מבלי שניתן את דעתנו לכך.  לדוגמה, ההרגשה שגבול הוא דבר חונק עשויה להביא הורים להימנע מלהציב לילדיהם הצעירים גבולות. קורה גם שלעתים אותו אדם מרגיש רגשות מעורבים לגבי גבול כלשהו .  חוסר ההשלמה עם חשיבות הגבולות עשויה להשפיע אף היא על מידת ההחלטיות של המסרים שאנו משדרים לילדינו בכל הנוגע לגבולות וכוונותינו שהגבולות אכן יישמרו. בהקשר הצבת הגבולות לילדים, חשוב שנשאל את עצמנו מה אנו מצפים, שילדים שעל התנהגותם אנו מנסים להציב גבולות, ירגישו ? הציפייה שילדים שמציבים להם גבולות יפגינו שמחה , הכרת תודה והתלהבות מכך שמגבילים את תחושת החופש שלהם איננה כל כך מציאותית. חשוב שנכין את עצמנו  להתנגדות כנגד "הרעת התנאים" שמתלווה להצבת הגבולות. ההרגשה והשכנוע הפנימי שגבולות על התנהגותם של ילדים הם לטובתם יסייעו לנו להתמיד בתהליך .

ניתן לסכם שגבולות הם חלק אינטגראלי מהחיים של כל אחת ואחד מאיתנו וצריך ללמוד לחיות איתם ולחנך ילדים לחיות איתם לטוב ולרע(מבלי להכחיש את הקשיים שכרוכים בעניין). וכמו עם כל היבט מורכב של החיים גם בכל מה שקשור לגבולות נמצא סימני קריאה כמו גם לא מעט סימני שאלה וגבולות עשויים להיות בצבע ירוק(מורים לנו מה מותר לעשות), אדום(מה בהחלט אסור לעשות) וצהוב(כללים לא לגמרי ברורים לגבי המותר והאסור). ובכן משמעות אחת של הגבול זו ההפרדה בין המותר לאסור.

הצבת גבולות כצלע במשולש של אינטראקציות טובות עם ילדים

אף שנושאו של המאמר הנוכחי הוא  גבולות, הכרחי בעיניי לראות את עניין הצבת הגבולות כרכיב הכרחי אך לא מספיק של קשרים בין-אישיים טובים בין אנשים בכלל ובין מחנכים(הורים או מחנכים פורמאליים) וילדים, בפרט. בנוגע לקשרים אי-סימטריים דוגמת הקשרים בין מחנכים לילדים, הצורך בהצבת ושמירת הגבולות על ההתנהגות מצטרף לתמיכה, חום והכלה מצד המחנכים ולהימנעות משליטה במחשבות וברגשות של הילדים (ראו לדוגמה Barber. B.K, Stolz, H.E. &Olsen, M., 2005 ). המגמה של הדגשת החשיבות של הגבולות עולה אומנם  בקנה אחד עם מגמה פופולארית בתקופה האחרונה שמדברת על שיקום הסמכות של המבוגרים ושל ההורים(ראו גם חיים עומר, שיקום הסמכות ההורית).עם זאת, ראוי שנזכור שבנושא העמדות(הן של אנשי במקצוע והן של הציבור הרחב)  כלפי הגבולות אנו מצויים במעין מטוטלת  שנעה בין קיצוניות של התייחסות אל הגבולות כאל דבר "רע" ופוגע בנפש העדינה והתמימה של הילד שאופיינית לגישה המתירנית(שפרחה בשנות ה- במערב אירופה, בעיקר בסקנדינביה)  לבין קיצוניות אחרת שמתייחסת אל הגבולות כאל הנושא המרכזי ביותר של החינוך מתוך התעלמות מסוימת או חוסר התייחסות להיבטים הנוספים שהצגנו קודם שהם תמיכה רגשית וחום מצד אחד והימנעות משליטה או הצבת גבולות על רגשות ומחשבות מצד שני).  העמדה שעולה מן המאמר הנוכחי היא שאפשר וצריך להציב גבולות ברורים על התנהגות הילדים מגיל צעיר בהקשר של קשר חם ותומך איתם ובמקביל להימנע מלשלוט בחשיבה וברגש של הילדים(דהיינו להימנע מלהציב גבולות על רגשות ועל מחשבות הילדים). לכן, אין זה מספיק לקדם את נושא הצבת הגבולות והסמכות של המחנך מבלי לכרוך אותו בצורך חזק באותה מידה להיות רספונסיבי רגשית לילדים. באותה מידה אין זה מספיק לספק תמיכה רגשית לילדים מבלי להציב גבולות ברורים על התנהגותם. זאת ועוד, עולה הצורך להבחין בין התנהגות לבין רגשות ומחשבות. גבולות יש להציב על התנהגויות, על מעשים. במקביל ראוי שנימנע מלהציב גבולות על רגשות (לדוגמה, להורות לילדים מה מותר או "יפה" להרגיש וממה עליהם להימנע מלהרגיש; מה ראוי שיציירו וממה הם צריכים להימנע מלצייר) ועל מחשבות( לדוגמה, להפגין ביקורתיות כלפי מחשבות בלתי נעימות כלפי אנשים אחרים או כלפי ביטויי חשיבה בלתי שגרתיים).

איך נציב גבולות ואיך נלמד את הילדים להציב גבולות?

הכלים שנבחר במאמצינו להביא לסוציאליזציה לחיים עם גבולות הם פועל יוצא של אופי וכיוון המטרות שהצבנו לעצמנו. בגישות המסורתיות השאיפה היא להפוך את הילדים לצייתנים ולהביאם שמירה על גבולות מתוך כבוד ואף ייראה מדמויות סמכות. הדוגלים בגישה זו משתמשים מן הסתם בחיזוקים על כיבוד כללים ובסנקציות ועונשים על הפרתם(שיטת המקל והגזר). המגבלה העיקרית של גישה זו(מעל ומעבר להיבטים מוסריים) היא שבדרך זו ילדים לומדים לשמור על כללים רק בנוכחות דמות הסמכות. זאת ועוד,  בתפיסה זו, מבוגר רואה את  עצמו לעתים קרובות רשאי לקבוע מה טוב ומה רע לילד מבלי להתייחס אליו כאל סובייקט שיכול להחליט בעצמו מה טוב ומה רע לו. על כן, בגישה המסורתית , מחנכים אינם מרבים להדגיש את הצורך שהילד עצמו יציב גבולות לאחרים(למבוגרים, למשל). גישות מסורתיות-התנהגותיות אלו אינן מביאות לרוב להפנמת הצורך לכבד גבולות. זאת ועוד, הגישה המסורתית שמטרתה להביא לציות עיוור פוגמת במרקם היחסים הרגשיים בין דמות הסמכות לבין הילדים. המבקרים את הגישה המסורתית מחויבים להציע חלופה משכנעת שכוללת צעדים ברורים שאמורים להביא לשמירה על גבולות. אנו מודעים לכך שיש שמאמינים שחלופה זו איננה קיימת.   בהמשך ננסה להציג חלופה שכזו.

תנאי בסיסי להצבת גבולות שאיננה נשענת על פחד מהמבוגר הוא קיומו של קשר רגשי חיובי בין אותו מבוגר לבין הילד-קשר שמניח שהילד סומך על המבוגר, נותן בו אמון ועל אף ניסיונותיו הטבעיים למרוד בו-הוא מאמין שהמבוגר  הוא באופן בסיסי "לטובתו". קשר מעין זה חיוני כיוון שילדים לומדים תחילה לשמור על כללים של אנשים שאכפת מהם. התלות הרגשית במבוגר, החיבה של המבוגר מהווה לעתים קרובות0עבור הילד הצעיר) הכוח המשכנע לשמור על גבולות על אף אי הרצון הראשוני והמגבלות  על סיפוק הצרכים האישיים שיש בכך. לכן, יהיה זה רעיון טוב אם המבוגרים בגן (גננות וסייעות) יבנו את האמון של הילדים בהן מהמפגש הראשון שלהן עם הילדים. לאחר מכן יש להגדיר גבולות ברורים שרצוננו להציב לילדים ולהיות משוכנעים בהגיון של אותם גבולות. ישנם גבולות אוניברסאליים שיהיו נהוגים בכל גן שנוגעים בעיקר לצורך למנוע פגיעה בילדים אחרים ובילד עצמו.  הימנעות בנגיעה בתקע חשמלי היא דוגמה של גבול שבא להגן על הילד עצמו. הימנעות בפגיעה פיזית בילד אחר וברכושו היא דוגמה של גבול שנוגע לבטיחות של ילדים אחרים. במקביל נגדיר גבולות שמותאמים לסביבה הספציפית של הגן ולהעדפות התרבותיות שלנו. מספר הילדים שמשחקים בו-זמנית בפינת הקוביות הוא מספר אחד נוגע לבטיחותם של הילדים ומצד שני הוא מותאם לגודל מוקד הקוביות ובמיקומו ויש בקביעה זו גם היבטים ששרירותיים. נשתף את הילדים בגבול ונסביר לו קצרות את הגיונו. לעתים נקיים עם ילד יחיד או עם קבוצת ילדים מעין משא ומתן על המקום שבו יעבור קו הגבול: אנחנו עשויים לקבוע שרק שלושה ילדים ישחקו בו זמנית בפינת הקוביות, הילדים יבקשו שחמישה ילדים ישחקו בה ונסכם בסופו של דבר שמספר הילדים המקסימלי שישחק בו זמנית באותו מוקד יהיה ארבע. סוג זה של משא ומתן נותן לילדים תחושה של שותפות בקביעת הגבול ולכן מעשה זה עשוי לעודד התנהגות אחראית יותר מצד הילדים. עם זאת,חשוב שנתכונן נפשית לכך שחלק גדול מהמלאכה החינוכית טמון בניסיון האכיפה של הגבולות. הכלל הוא שרוב רובם של הילדים יזדקקו לתקופה של ימים או שבועות להסתגלות הדרגתית לשמירה על הגבול. נצפה שהילדים ינסו לבדוק את מידת הרצינות והנחישות שלנו בשמירה על גבולות.  ההשתמעות מן הנאמר הוא שעלינו להתכונן תודעתית לאפשרות(הסבירה) של התנגדות(מוצדקת) מצד הילדים ולשריון של זמן במהלך ההטמעה של הגבול בחיי הגן. הציפייה שילדים יכבדו גבולות באופן מיידי רק בגלל שביקשנו זאת מהם איננה מציאותית והיא גוררת לעתים כעס ואכזבה מהילדים. מן הראוי שנתייחס לכך שגם במסלול החלופי שמטרתו להביא לפנמה של גבולות מתוך הבנה בנחיצותם .

חשוב ביותר ללמד ילדים להציב גבולות לאחרים ולשמור עליהם. לא נעודד ותרנות לשם ותרנות. נתמוך בילד שלא נעים לו להציב גבול, למרות שפעולות של ילד או מבוגר אחר מפריעיות לו. נגיד בקול רם שזה בסדר גמור לא לאפשר למישהו אחר לקחת צעצוע, כלי כתיבה, ציור או ספר של הילד אם הוא לא חפץ בכך. נכבד את רצונו של הילד לא לגעת בו. חשוב מאוד ללמד ילדים שיש שוויון בערך חיי האדם באשר הוא אדם. חשוב לחנך לכבד כל אחד ושיכבדו אותו באותה מידה. חשוב לא ללמד לציות עיוור ולכך שלאנשים מבוגרים, לא כל שכן לאנשים  בתפקידים סמכותיים(הורה, מורה, רב)  יש זכות להסיג את הגבול של הילד עצמו או של ילדים אחרים בסביבה. כל אדם, בכל תפקיד הוא בסופו של דבר בשר ודם. יתרה מזו לאנשים בתפקידי סמכות, אחריות גדולה לשמור על זכויות וגבולות הילדים. ילדים צריכים לדעת שהמבוגרים צריכים לספק את צריכהם הרגשיים ולא להיפך. 

לסיכום, בפוסט זה  אני קוראת לחנך ילדים כבר מהגיל הרך לכבד אנשים באשר הם אנשים ולדרוש ולתבוע שיכבדו אותם כבני אדם. חשוב מאוד שילדים ילמדו לכבד סמכות ולא פחות מכך חשוב שילמדו לתבוע שישמרו על גבולות הגוף והנפש שלהם. חשוב לחנך ילדים שאין אנשים מורמים-יהיה תפקידם ומעמדם אשר יהיה. ילדים וילדות צריכים לגדול עם התחושה שהם וגבולות והגוף והנפש שלהם חשובים ו"שווים" בדיוק-לא פחות ולא יותר מגבולות הגוף והנפש של הזולת. אנחנו המבוגרים נושאים באחריות גדולה לסוג כזה של חינוך וחשוב שלא נמעל בתפקידנו ולא נאפשר לאנשים אחרים-לא חשוב מהם תפקידם ומעמדם- למעול בתפקידם ולהסיג את גבולם של הילדים. הדבר נכון בחברה ליברלית ולא פחות מכך בקהילות מסורתיות שבהן נוטים לקדש תפקדי סמכות ולהמעיט בזכויות הילד.

שהדרישה לחדשנות בחינוך לא תבלבל אותנו: אין תחליף לקשר האישי שלנו עם הילדים הצעירים!

חפוסט זה נכתב בעקבות  מאמר של דפנה ארד "האפליקציה שמנענעת את העריסה" שהתפרסם במגזין גלריה של עיתון "הארץ" ביום ראשון, 14.8.2016.  במאמרה  של דפנה ארד סקירה מקיפה וביקורתית על היקף עזרי ההורות המשווקים להורי תינוקות ופעוטות, בנוסף כמובן לריבוי הצעצועים והאביזרים הלא ממש הכרחיים לתינוקות עצמם.  המאמר שאליו אתייחס מעט בהמשך התחבר עם ספקות שעולים לי לעתים קרובות בשנים האחרונות כל אימת שמדברים על "חדשנות בחינוך". חדשנות בחינוך-גם בגיל הרך-מתחברת לעתים עם שימוש בטכנולוגיה דיגיטאלית. גם מבול "עזרי ההורות" הדיגיטאליים(כגון אינטרקומוים, מכשירים שמנענעים את התינוקות, רצועות ריח של ההורים, מכשיר שעושה "ששש" לתינוק עד שנרדם(babyshusher), טיימר שמונה את הדקות שחלפו מהחלפת החיתול האחרונה , מפענחי בכי(שקריים לרוב) ) לא יכולים להחליף קשר עם בני אדם עקביים וקרובים שהם ההורים לרוב.  מסכימה עם הטענה שמושמעת הן על ידי כותבת הכתבה "האפלקציה שמנענעת את העריסה" והן  של המומחים שהתראינו לכתבה זו, שהחברות המסחריות מוכרות סוג של אשליות להורים שנמצאים בתקופה לא קלה ופגיעה בחייהם. מסכימה גם שלשם האפשרות שההורים יצרו קשר טוב עם תינוקות ופעוטות- חשוב שיקבלו תמיכה(בשר ודם) מקרובי משפחה וידידים. עזרים טכנולוגיים אינם תחליף לתמיכה מסוג זה. במאמר של ארד גם אנקדוטה קצת הזויה ומפחידה על האפשרות שהאקרים ישתלטו על אינטרקומים שמשמים הורים למעקב ותיקשורת מחדר אחר בבית עם הפעוטות תוך שהם מנסים להפחיד אותם. היא סיפרה על מקרה של ילד בן שלוש שסיפר להוריו שהוא שומע קולות. ההורים ביטלו בהתחלה את טענותיו עד שגילו שאכן האקרים השמיעו דברים מפחידים לילדים. מקרה זה רק מלמד על  כך שלא רק שמכשירים אלקטרוניים אינם יכולים להחליף אותנו אלא שיש בצד השימוש בהם גם סכנות שלא היו ידועות בעבר.  למשל במאמר שהתפרסם בניו יורק טיימס כבר בשנת 2010, בשם אייפון שמנענע את העריסה  סקר גאג'טים מגוונים למעקב והרגעה של תינוקות. סקירה ביקורתית אבל אז לא היה ידוע על נסיונות של האקרים להשתלט על האינטרקומים הביתיים התמימים לכאורה.

 

http://www.clalit.co.il/he/your_health/kids/baby/Pages/baby_cry.aspx

מבלי להתעלם לרגע מהמורכבות של החיים בעידן הדיגיטאלי , עם קצב השינויים המטורף המתלווה אליהם, ועם אורח החיים התובעני של הורים ומחנכים, אני מאלו שחושבים ומאמינים בכך שהיום לא פחות מאי פעם קשר טוב עם מחנכים הוא הבסיס לחינוך טוב בכלל ועד אחד כמה וכמה כשמדובר בילדים בגיל הרך. הכרה בהנחה בסיסית זו שקשר טוב עם הורים ומחנכים-קשר אישי ופנים אל פנים הוא בסיס לחינוך טוב, איננה מתחרה עם הצורך להגדיר מהן ההתאמות ההכרחיות שיש להכניס  למערכת החינוך הפורמאלית על מנת להפוך אותה רלוונטית ומשמעותית לילדים שגדלים היום בעולם. אבל גם כאשר מדברים על חדשנות- בחינוך -אף שחלק ניכר מהחדשנות נשענת על אמצעים טכמולוגיים-אתגרי החינוך אינם מתמצים באימוץ של טכנולגויה אלא מחייבים  חשיבה על תהליכי הוראה מותאמי לומדים  והקשר. למשל חוקרים מונים כישורים כגון עבודת צוות, פתרון בעיות, אחריות אישית וחברתית לצד שימוש מושכל במידע ככישורים חשובים שנחוצים במאה ה-21( Griffin &Care, 2015). עבדות צוות מתבססת רובה ככולה על קשרים עם אנשים וכך גם מתפתחת אחריות חברתית.

כדי להיות מסוגלים להסתדר בעולם גם היום, בעידן הדיגיטאלי, יש הכרח לדעת להסתדר עם אנשים. בבסיסם של הקשרים עם אנשים כישורים חברתיים שהפונציאל לפתחם נטוע בנו גנטית(בכפוף להבדלים נרחבים בינינו בחברותיות וביכולת להבין סיטואציות חברתיות) , בשילוב הקשרים שיצרנו מינקותנו עם הורינו, אחינו ואחיותינו, ילדים אחרים(the peer group), המטפלות שלנו, הגננות והמורות שלנו וכך הלאה. הנסיון ליצור אינטראקציות חברתיות ואיכותן ישפיעו על היכולת שלנו להסתדר בעולם. יש בינינו כאלו(מהגיל הצעיר ביותר) שזקוקים לחניכה והכוונה כדי להיטיב להסתדר עם אנשים.

ההתחלה כאמור היא הקשרים עם ההורים. מטבעם קשרים בין אנשים הם הדדיים. קשה ככל שתהיה ההתמודדות עם בכים של התינוקות בתחילת חייהם, החזקתם בידיים, הנסיונות המרובים להבין מה מציק להם, המגע הקרוב(והלח לעתים קרובות), המשוב שהם נותנים לנו הם הם הבסיס ליצירת הקשר איתם. בכיים של התינוקות איננו רק משהו שצריך להפסיק. הוא איתות לנו שמשהו כנראה מציק לתינוקות. הנסיונות להיענות לאיתותיהם של התינוקות ותגובותיהם לנסיונותנו הם התשתית לבניית הקשר איתם. שום מכשיר לא יכול לעשות את זה במקומנו. אנחנו לא מגדלים רובוטריקים אלא בני אדם ובני אדם זקוקים לחניכה של בני אדם כדי לגדול ושלגשג. אנחנו לומדים להכיר את הילדים שלנו           באמצעות הקשר הקרוב איתם והמשוב כל רגע ורגע שאנו מקלים מהם. לחום, קבלה, מגע והכלה שהם רוב האינרטאקציות הראשוניות מצטרפים בהדרגה(מהרגע שהתינוקות ניידי לרוב) גם איסורים וגבולות על ההתנהגות לצד צורך באפשור ועידוד של הבעת רגשות ורעיונות. השילוב הזה בין חום, הכלה וקבלה לבין גבולות על ההתנהגות והימנעות מגבולות ופיקוח על הבעת רגש ומחשבה הם המאפיינים החשובים של קשר טוב עם תינוקות ונמצאו קשורים עם שגשוג , ביטחון עצמי ויכולת לפתור בעיות גם בגיל ההתבגרות, , 2005, Barber, Stolz & Olsen; Hamre et al, 2013).

פאראן(Farran, 2013) סיפק תמיכה מחקרית למשהו שכהורים ומחנכים אנחנו יודעים: קשר טוב ומקבל מצד גננות בגיל 4 (שנמצא קשור גם לניהול טוב של כיתה מצד המורות בכך שמנעו קשיים והתפרצויות רגשיות) הביאו הן לשיפור הויסות העצמי של הילדים והן לשיפור ההישגים הלימודיים שלהם. קשרים טובים עם מורות מלוות בביטויי הסכמה(בניגוד לריבוי של ביטוייה שלילה ואי הסכמה). אין זה אומר שצריך להסכים לכל מה שהילדים אומרים ועושים. זה רק אומר שעם תכנון נכון אנחנו יכולים להביא את עצמנו לנווט את ההתנהגות של הילדים לערוצים שלא יצריכו להוציא מאיתנו ביטויי שלילה ואי הסכמה מרובים כל כך. יתרה מזו, תשומת לב שלילית על התנהגויות שליליות(ריבוי של ביטויים רגשיים שליליים ונזיפות) הביאו להחמרה של בעיות התנהגות של ילדים בגיל הגן.

לסיכום: קשר טוב עם ילדים אף שהוא תובעני לעתים הוא הבסיס החשוב ביותר להתפתחות רגשית, חברתית , שפתית וקוגניטיבית תקינה שלהם. חודשי החיים הראשונים-תקופה שבה נוצר הקשר הזה מלווים לעתים קרובות בבכי(גם של התינוק ולעתים גם של הוריו) הם התקופה שבה לומדים התינוק והוריו להכיר זה את זה-היכרות שבמידה רבה מתבססת על היכולת לנשום עמוק ולהיות שם בשביל התינוק פיזית ועד כמה שאפשר נפשית. העזרים שההורים זקוקים להם הם תמיכה רגשית ולעתים התחלקות בנטל עם אנשים אחרים,ולא עזרים טכנולוגיים. גם במעון, בגן ובבית הספר קשר עם מטפלות, גננות ומורות ומורים ממשיך להיות סוג של תשתית של חינוך טוב.  ילדים מגיעים למסגרות החינוך עם מגוון של התנסויות ולעתים הם מאתגרים את המחנכים. יכולתם של המחנכים  לגייס כוחות נפש ולתכנן את הפעילות החינוכית כך שיוכלו להימנע מהישענות כבדה על נזיפות וכעסים חשובה. לשם כך המחנכים עצמם זקוקים לתמיכה רגשית ואמפתיה מצד המערכת וההורים. לא מכירה אביזרים דיגיטאליים שיכולים לעשות את העבודה הקשה הזו. לא בשלב האבולוציוני שבו נמצאת האנושת היום. ייתכן שהישענות כבדה מידי על אביזרים דיגיטאליים תביא לשינויים אבולוציוניים באופן שבו בנויים בני האדם, אבל זה לא יקרה בשנים הקרובות. לכן בינתיים אנחנו צריכים לעבוד על הקשרים הבין אישיים שלנו וללמד את הילדים ליצור קשרים טובים עם בני אדם אחרים.

מחשבות לקראת התקשורת עם ילדינו הצעירים בחופשת הקיץ

אני כותבת לקראת היציאה לחופשה של הילדים בתחילת חודש יולי. עבור רבים מהם מדובר בהחלפת מסגרת פורמאלית של משרד החינוך במסגרת של קייטנות. ולכן חלק מהנאמר נכון עצם לקשר עם הילדים במהלך כל השנה.

הפוסט מכוון להורי הילדים. בעיקר להורי הילדים הצעירים-ילדים בגיל שמחייב ליווי אל ומהמסגרת החינוכית.  המניעים לכתיבתו נעוצים בהתבוננויות שלי בשבועות האחרים בהורים וילדים צעירים המתהלכים ברחוב ביומיום שלהם. בהתבוננויותיי הבחנתי מצד אחד בהורים קשובים מאוד לילדיהם ולסיפוריהם על דברים קטנים שקרו להם: על ארמון חול שבנו בגן; על זה שילד אחר  הרס את עוגת החול שבנו; על זה שהגננת כעסה על יוסי; על הממתק שילדה הביאה לגן; על סנדלים חדשים שנקנו לאחד הילדים בגן. שיחות קטנות ומשמעותיות לילדים צעירים. מנגד הבחנתי גם בהורים(אימהות ואבות) שמבטם ממוקד במכשיר הנייד בעוד הילד או הילדה מדברים (לאויר) או קופצים ורוקדים ואיש אינו מתבונן בהם.

איני אוהבת להטיף-רק מבקשת להזמין כל אחת ואחד מאיתנו  לבדוק את אופן התקשורת היומיומית עם ילדינו(בכלל ועם ילדינו הצעירים בפרט). רבים מאיתנו עסוקים בלוגיסטיקה(אלו מסגרות לארגן; אלו סידורים לסדר; אלו כרטיסים להזמין) ושוכחים לעתים שהדבר החשוב ביותר לילדינו הצעירים-הבסיס לכל הוא איכות הקשר איתנו. היכולת הפשוטה לכאורה לתקשר; לדעת שכשיהיה לך משהו חשוב לומר יהיה מי שיקשיב; כך נבנית גם תשתית האמון הנחוצה לשיתוף ההורים בהווה ובעתיד בקשיים ובעיות. קשר טוב עם ההורים נבנה אפוא מאינספור אינטראקציות יומיומיות כחלק מהחיים. הילדים לומדים אם כדאי לשתף אותנו או לא על בסיס התייחסיותינו לדבריהם ולמעשיהם היומיומיים הפשוטים.

מודיעה שאין בפוסט זה רעיונות מהפכניים להעסיק את הילדים. יש בפוסט הזמנה מעל הכול להיות קשובים לילדינו הצעירים: לסיפורים  הקטנים והמשמעותיים שהם מספרים; להיות קשובים להפניית המבט שלהם לחרק, ציפור, עלה  או פרח ולהתייחס אליהם.

הטלפונים הניידים והחכמים(חכמים באמת!) מהווים תחרות עצומה לתקשורת היומיומית ה"סתמית" לכאורה לשוחח עם ילדינו הצעירים. הטלפונים החכמים מהווים חלון לעולם דיגטיאלי ענק ועצום-הרחק מהיומיום ה"רגיל", המטריד והמשעמם לעתים. אבל גם ילדים בעולם הדיגיטאלי שמשתנה ללא הרף מול עינינו זקוקים לתשומת לב ולהתייחסות למעשיהם היומיומיים כדי להפוך בעצמם לבני אדם שלמים.

http://www.uri-eliyahu.co.il/nomophonbia-test

אז מה אני מציעה שנחשוב ונעשה עכשיו , בימים החמים האלו של תחילת חודש יולי ?

  1. תשאלו את עצמכם בכנות כמה דקות ביום אתם מקשיבים בהקשבה מלאה לילדים הצעירים.
  2. תבדקו לכמה  הקשבה מסוג זה זוכים הילדים בכלל, גם מבני משפחה נוספים (ההורה השני; סבים וסבתות ואחרים וכו');
  3. תבדקו מה אתם עושים בדרך אל ומהמסגרת החינוכית- או הקייטנה; התבוננו בעצמכם מהצד. האם אתם קשובים לילדים או נועצים מבטים ישירים ומרוכזים או חטופים וגנובים בטלפון החכם;
  4. זיכרו שבהליכה היומיומית הזו מהקייטנה ואליה טמון פוטנציאל אדיר של קשר והיכרות עם הסביבה הקרובה; ההליכה החוזרת במסלול קבוע פחות או יותר מספקת הזדמנות פז לבניית שגרה של שיחה(אפשר לחכות לרגעים אלו כדי לדבר באינטימיות עם הילד); הליכה זו מאפשרת גם להתבונן בסביבה המוכרת לכאורה התבוננות מעמיקה שעשויה לגלות שינויים שמתרחשים בה במהלך עונות השנה(מה קורה לעץ הרימון או לצהלון בקיץ לעומת איך שהיה באביב או בחורף?); אלו חרקים אנו פוגשים בדרך עכשיו? אלו הם טיולים קטנים ומלמדים אם נפקח את עינינו לרווחה;
  5. אני מנסה להיות ריאלית; בשעות הרבות בבית אף לא אחת או אחד מאיתנו מצליח להיות בקשב מלא כל הזמן לילדים הצעירים; גם אין בעיניי בכך כל הכרח;  מה שנחוץ הוא להחליט על זמנים ברורים שבהם אנחנו בקשב מלא(פרקי זמן רצופים של כעשרים שדקות חצי שעה בכל פעם מספיקים); בזמן הזה עלינו להיות בקשב מלא והטלפון מורחק ולא מתחרה בתשומת לב של הילדים.
  6. בזמנים שאנחנו לא קשובים לילדים, חשוב לדאוג שישחקו במשהו מעניין ובטיחותי ולהצהיר שעכשיו אנחנו עסוקים;
  7. אני מציעה על החלטה מראש של הקצאת זמן מוגדר למשחק ושיחות עם הילדים ולהקצאת זמן לתקשורת עם הנייד שלנו; מה שחשוב הוא  לא לערבב בין שני סוגי הפעילות האלו: אינטראקציות עם ילדים; קשר עם הנייד; אבחנה זו חשובה גם כדי שהילדים יזכו לתשומת לב וגם כדי שילמדו כללים של תקשורת סבירה עם בני אדם; מה שנוצר לעתים קרובות היום, ללא ההבחנה המומלצת, הוא רצף מבלבל של זמן שבמהלכו לא מתקיימת תקשורת סבירה עם הילדים וגרוע מכך הם נחשפים למודל לא רצוי לתקשורת בין בני אדם.
  8. אפשר וכדאי מאוד לנצל את הקיץ לקריאה חזורת של ספרי ילדים; הן ספרי ספריית פג'מה שהילדים קיבלו במהלך שנת הלימודים; זו הזדמנות להתעמק בהם וגם לביקורים בספריה העירונית להחלפת ספרי ילדים;
  9. אני חושבת שאפשר לשלב בבילוי היומיומי בבית גם צפייה משותפת(הדגש על משותפת מלווה במבוגר) בטלויזיה(מוגבלת בזמן) בתכניות מתאימות לילדיםם צעירים. גם בזמן הזה חשובה ה"התנזרות" מהנייד כדי לשמש כמתווכים טובים של התכנים שמופיעים בטלויזיה.

לסיכום, ייתכן שפוסט זה מכיל המלצות שמובנות מאליהן. אבל אני מהמאמינים שאין לדלג על המובן מאליו. בפוסט הצעה שלקראת הקיץ  נבדוק את האופן שבו אנחנו  מנהלים את התקשורת עם ילדינו הצעירים במצבים היומיומיים השגרתיים ביותר. נבחן את האופן שבו הטלפון הנייד החכם משתלב בחיינו ואת  מידת ההפרעה שלו לתקשורת עם הילדים. כיוון שמדובר בהרגלים קשה לנו לשנותם. נדאג לפרקי זמן רציפים של תקשורת יומיומית עם ילדינו הצעירים ללא כל התערבות של הטלפון הנייד(פרקי זמן של עשרים דקות, חצי שעה). בדרך מהקייטנה ואליה נימנע משימוש בנייד כלל ונהיה קשובים לילדים ונתבונן יחד בסביבה הקרובה ובהתשנותה  במהלך השנה. בבית, נגדיר מראש זמנים שבהם הטלפון לא נוכח בסביבה הקרובה (לא בקול ולא ברטט). נוכחותו בסביבה פוגמת בזמינות הרגשית לילדים. חשוב לא לתת לטלפון הנייד להפריע לאינטראקציות רציפות עם הילדים. כמו כן נגדיר זמנים שאנחנו משתמשים בנייד ונודיע לילדים שבפרקי זמן אלו אנחנו לא יכולים להיות קשובים להם. נרבה לקרוא לילדים קריאה חוזרת של ספרי ילדים אהובים על ידם עד אשר הם יודעים לספר את הסיפור בעל פה.

כל מה שכתוב פשוט מאוד. כמה מאיתנו מקיימים את הכתוב ביומיום שלנו?