חמלה כביטוי לאחריות מקצועית של אנשי חינוך

הטריגר לכתיבת פוסט זה הוא השתתפות בסימפוזיון שנושאו  מקצוענות חומלת בחינוך לגיל הרך ובכלל( "compassionate professionalism"),   בכנס השנתי של EECERA (European Early Childhood Research Association ) שהתקיים בסוף אוגוסט בבולוניה-איטליה. המרצים בסימפוזיון היו  חוקרות וחוקרים בריטים מאוניברסיטת Manchester Metropolitan .

החמלה  מתמקדת בהתייחסות העמוקה והמשמעותית הזו כלפי הזולת וכלפי עצמנו שכוללת רגש, מחשבה והתנהגות שבאים ממקום של קבלת הזולת וקבלה עצמית כבני אדם לא מושלמים, כהשתתפות אמיתית בסבל של הזולת ושל עצמנו, כרצון עז לשדר לזולת שאנחנו איתו בתחושות הקשות ומבקשים לעשות כל  מה שאנחנו יכולים כדי להקל על סבלו.  כשאנחנו חווים חמלה, לבנו יוצא אל מישהו אחר באופן עמוק וכן. לעתים די קרובות  עצם החוויה של אדם שסובל שיש שלידו מישהו ששותף לכאבו ברגעי הסבל, שהוא לא עומד לבד בעולם מול המצוקה-יש בה מן ההקלה. דלאי למה טען שחמלה היא צורך קיומי ולא מותרות, ושהיא ממש שאלה של הישרדות אנושית.

חמלה איננה מוגבלת כמובן ל"ימים הנוראיים" -אבל למרות שטיוטת הפוסט נמצאת בהכנה אצלי בשבועות האחרונים-החלטתי לחתום ולשחרר אותה ממש לפני יום כיפור תשע"ח.

בואו נתבונן יחד במצבים שעשויים לעורר חמלה

ברמה האנושית הכללית

  • מה מרגישים, חשים פיזית, חושבים ועושים כשנתקלים באדם חסר בית המכין את עצמו לשינה בפתחה של חנות שכבר נסגרה-מחפש מעט הגנה מקרירות הלילה מתחת לגגון החנות?
  • מה מרגישים, חשובים ועושים כששומעים שוב ושוב על פועלי בניין נופלים מהפיגומים ונפצעים קשה או מתים?
  • מה מרגישים, חשים, עושים כשרואים קופאית מותשת בסופר גדול, בסוף יום עבודה ארוך ומפרך של לפני החגים? כשהקופאית נראית מותשת ותנועותיה איטיות ואנחנו ממהרים לעניינו.?

איך לרפא כנף שבורה  - בוב גרהם

  • מה מרגישים, חשים בגוף חושבים ועושים כשנתקלים בציפור פצועה-שאחת מכנפיה נשברה והיא מתקשה לעוף?

הספר "איך לרפא כנף שבורה" נכתב ואויר על ידי בוב גרהם. הספר נכלל בתכנית ספרית פיג'מה בשנת תשע"ד. כך שהוא עשוי להיות מוכר בגנים ובבתים רבים מאוד(כ-110.000 עותקים הופצו לגני טרום-חובה ברחבי הארץ).

בעיר גדולה עם מגדלים גבוהים שמגמדים כל כך את האנשים המתהלכים ברחוב, עם חלונות נוצצים, יונה התנגשה בחלון ונפלה פצועה ארצה. המוני אנשים עברו על ידה ונראה שאיש לא הבחין בה. כולם המשיכו לעבור הלאה. כולם חוץ מבוב הקטן(הלובש מעיל אדום ומכנסיים כחולים-הדמות הצבעונית היחדיה בספר)  שמבחין בה, מתקרב אליה ומרים אותה בידיו הקטנות. אימו עוטפת את הציפור בצעיף שלה ושניהם ממהרים הביתה. אבא של בוב עוזר אף הוא במאמצי הריפוי והשיקום של הציפור שנרפאית וחוזרת "לטבע".

ספרו שם גרהם ש"מדבר הרבה" באמצעות איוריו המרגשים, מעורר למחשבה הן על הניכור בעיר הגדולה, והן האפשרות של גילוי חמלה מצד הילד והוריו -הורים שבאופן התנהגותם ברור שמחנכים אותו לגלות חמלה כלפי הסובבים אותו.

אינני רוצה להישמע צדקנית. אני כמו רבים אחרים סביר מאוד שהייתי עוברת הלאה ברבים מהמצבים המתוארים מעלה, עוברת הלאה אחרי שליבי נחמץ; עוברת הלאה ולא בהכרח עושה משהו מיוחד.  במצבים מסוימים המועקה שאני חשה כלפי הזולת עשויה להביא אותי לידי פעולה-מעל ומעבר להשתתפות אמיתית בצער ומחשבות חוזרות ונשנות על מי שסובל. אבל המצבים שבהם אני מתערבת נדירים מן הסתם. ישנם אנשים שמרבים להיחלץ לנוכח כל סבל והופכים את סבל הזולת לסבלם שלהם. חיים לא קלים אך מלאים מאפיינים אותם.

מטרת הפוסט היא לעורר לחשיבה מעמיקה על משמעותה של חמלה בכלל, ובהקשר פעולותינו המצקועיות בפרט ,ובעיקר על תנאים שיסייעו לנו לחוש חמלה ולהיחלץ לעזרה.

יתרה מזו, אני מבקשת להבחין בין חמלה, אמפתיה, רחמים וניכור.

חמלה בחינוך-

בפתיח כתבתי שבטריגר לכתיבה היה השתתפותי בסימפוזיון שהתמקד בפיתוח היכולת לחוות חמלה כאנשי חינוך.

כדי להבין יותר לעומק על מה אנחנו מדברים גם כאן אציג מספר סיטואציות מאתגרות שהרגשת חמלה בהן עשויה לסייע; אבל מדובר במצבים שרגשות אחרים-מתחרים עלולים לצוץ במקביל.

  • פעוט בן שנתיים נראה מעוצבן בוכה, צורח כנראה מרוב עייפות ונראה שבאותם רגעים קשה מאוד "להגיע אליו"-בגן או כהורים. מצב זה מאתגר כי מצד אחד כמבוגרים אנחנו רוצים "להתקדם" , להמשיך במה שרצינו לעשות יחד עם הפעוט(לשחק, לאכול, ללכת הביתה מהגינה, ללכת לישון…). עם זאת ההתנהגות הנסערת והלא מווסתת של הפעוט עשויה להביא לחוסר סבלנות וכעס מצדנו. תגובה אנושית מובנת אשר לרוב רק תסלים את הסערה הרגשית שלה פעוט ואת הצער של שני הצדדים המשתתפים במערכה. במקרה זה הניסיון לגייס חמלה, שליבנו יצא את הפעוט, שנבין את הסיטואציה מהעיניים שלו, שנבין שגם לנו קורה שאתנו מתעצבנים והופכים לבלתי נסבלים, כשאנחנו עייפים ונסערים. סוג כזה של גישה עשוי להביא את הפעוט "לרדת לאט-לאט מהעץ" ולהירגע. האם אנחנו מסוגלים לחוש חמלה ברגע זה?
  • ילד בן ארבע וחצי מתעצבן שלא משתפים אותו במשחק בחצר ופותח במנוסה תוך שזורק חול על כל מי שנקרה בדרכו. ילדים וצוות הגנים כאחד. גם כאן אך טבעי הוא לכעוס מאוד על הילד ולהרגיש בתוכנו ריחוק ממנו. חשוב להבין שמה שמשפיע בסופו של דבר על ההתנהגות היא "חבילה" שלמה של פעולות שעומדות מאחוריהן תפיסות של מצב ורגשות כלפי הילד וכלפי עצמנו. הרגשת חוסר אונים מול ילד כזה עלולה להביא לכעס ותגובת נגד ענישתית מחמירה שיש בה מן הנקמנות. לעומת זאת, הרגשת חמלה כלפי הילד והמחשבה שקשה לו ושרוצים לעזור לו להירגע, לעזור  לילד להבין שמי שעומד מולו הוא "לטובתו"  [דרך אגב תוך כדי כתיבת דברים אלו אני נזכרת שבמצבים מאתגרים כשאני מציבה גבולות ברורים לילדים או לסטודנטים-אני מוצאת עצמי "מסננת" אני לטובתך-את היודע? את יודעת?]. פעולה שבאה מתוך חמלה איננה בהכרח פעולה רופסת , מוותרת או רכה. לעתים ילד במצב של "התפרקות" זקוק ליד מכוונת שאומרת לו בתקיפות ובהחלטיות מה לעשות. אבל יש הבדל בין  הכוונה תקיפה ככל שתהיה שבאה מתוך חמלה, לעומת הכוונה שבא ה מתוך חוסר אונים טבול בכעס.
  • אחת המרצות בסימפוזיון בבולוניה התייחסה לחמלה שהיא כמרצה לסבית מוצהרת, חשה כלפי סטודנטים בכיתות שלה באוניברסיטה שמתקשים לקבל הומוסקסואליות. היא תיארה מצב של חמלה לא רק כלפי מי שמזדהה עם עמדתה[דבר לא קשה ומאתגר במיוחד] אלא עם אותם סטודנטים נבוכים ומחפשים את דרכם בכל הקשור לגיבוש עמדתם כלפי הומוסקסואלים בכלל והומוסקסואלים בשטח החינוך בפרט. חשבתי שאופן הצגת הדברים על ידה היה מעורר השראה בניסיון להפחית סטיגמות ודעות קדומות בדרך שמגלה הבנה למצוקת האדם המפלה עצמו. לא רבים מאיתנו היו מצליחים לדעתי להרגיש חמלה במצבים אלו.
  • הורים מתלהמים כנגד מוריםם מעוררים באופן די טבעי כעס, אפילו סלידה לפעמים. נשאלת השאלה אם בחלק מהמקרים אנחנו יכולים אחרי שנרגעים כמובן לנסות להבין מהי המצוקה של ההורים האלו שעומדת מאחורי ההתנהגות המתלהמת והקשה.

אם נסתכל על המצבים המתוארים מעלה המשותף ביניהם הוא האתגר להרגיש חמלה, חמלה כלפי עצמנו כסוג של תנאי לגלות חמלה כלפי הזולת, כמו גם הביטויים הרגשיים, החברתיים וההתנהוגותיים שלה. סיוזן גרישהאבר(Susan Grieshaber-מאוניברסיטת מונש במלבורן) טענה בסיום הכנס שחמלה במערכות החינוך באה יחד עם קשרים בין אישיים טובים שצומחים מתוך תחושת האחריות של אנשי המקצוע שעוסקים בתחום. אני מסכימה עם טענה זו ומזדהה איתה הזדהות מלאה. תחושת האחריות לרווחה הרגשית של הילדים עשויה לסייע לנו להצמיח רגשות חמלה שמובילים להעמקת הקשרים הבין-אישיים אף במאתגרים שבמצבים.

אני עצמי כתבתי מאמר שניתח אירועים של סטודנטיות להוראה וגננות עם ילדים במצבים מאתגרים במיוחד שבהם יש סכנה של תגובה רגשית שלילית, מאמר שבו ניסיתי להצביע על קשרים בין ערכים  של  התעלות מעל העצמי ו"טוב לב" לפי המודל של שלום שוורץ לבין קשרים בין אישיים ועידוד השתתפותם של הילדים בפעילויות הגן. השתתפות כמצב שמונע ניכור. 

אחת השאלות שעולות מן ההתייחסות לדגומאות שהועלו מעלה הוא מהו ההבדל בין חמלה, אמפתיה ורחמים. כשכל שלושת התהליכים הללו נמצאים מעברו השני של תהליך הניכור החברתי. לאבחנות אלו אני פונה בהמשך.

מה בין חמלה, אמפתיה, רחמים וניכור?

ניכור הוא מצב חברתי שבו אדם או קבוצה מרגישים עצמם לא שייכים, אדישים, לא מחוברים-מנותקים. הרגשה של ניכור מביאה מצד אחד לתחושת מצוקה אצל מי שחווה אותו ומצד שני היא פתח של התנערות מכל מחויבות ואחריות חברתית כלפי הזולת. אנשים שמרגשים ניכור עלולים לבטא את מצוקתם באמצעות התנהגות אלימה שגוררת אחריה תגובות קשות שרק מעמיקות את הניכור וחוזר חלילה. חשוב לכן, בכלל בחברה, ובוודאי במסגרות החינוך להבין שמאחריותנו כגננות ומורים, מחנכות  לזהות ילדים, הורים, אנשי צוות שמרגישים ניכור[עדיף לפני שהם מבטאים את מצוקותיהם בדרך אלימה] כדי לחשוב על דרכים מועילו לחברםת לחברם לכיתה, לקהילה. פעולות כאלו אפשריות בהחלט.

אבל כדי שנעשה  מעשה כלפי מי שחש ניכור או מצוקה אחרת, אנחנו חייבים להרגיש אמפתיה, חמלה כלפי האנשים. מה ההבדל בין אמפתיה לחמלה? במובנים רבים מדובר בתהליכים דומים . אבל יש הטוענים שהללו הם תהליכים מובחנים. אמפתיה נתפסת כדלת הכניסה, כנקודת המוצא לחמלה. הרגשת האמפתיה מאפשרת לנו להבין סיטואציות מהפרספקטיבה של הזולת, לנסות להבין מה ואיך הזולת מרגיש. החמלה לעומת זאת, היא תופעה הרבה יותר טוטאלית, שאוחזת בכל כולינו ומצליחה להביא אותנו לפעולה משמעותית, של "חיבוק" נשוא החמלה. יש בחמלה עוצמות וטוטליות שמתעלה מעל ומעבר לאמפתיה. אבל ללא אמפתיה ראשונית לא נגיע להתנסות בחמלה.

רחמים כוללים במקביל לחמלה, סוג של הזדהות  עם אדם אחר שמרגיש מצוקה. אבל לדעתי יש בהרגשת הרחמים "תפיסה מעמדית" שנעדרת מתחושת החמלה. בעוד שבחמלה אתה מרגיש "אח, שותף  לצרה", אתה מאמין שאתה יכול להיות בנסיבות מסוימות בדיוק במצב של נשוא החמלה, הרחמים מעמידים את מרגיש החמלה במעמד גבוה משל האדם שחש מצוקה. גבוה ומחוץ למצב. האדם שהמרחם עשוי להגיש עזרה, עזרה מועילה אבל עזרה שמותירה את מקבלה חייב ומתבונן אל מי שמעניק את הרחמים "מלמטה למעלה" ,כך גם ברחמים העצמיים אדם "מחליש את עצמו"-רואה עצמו כקורבן ולא כאדם מועצם שמתמודד עם מצוקות חיים אנושיות שפוקדות את כולנו. דהיינו החמלה מעצימה בסופו של דבר את נותן ומקבל החמלה בעוד שרחמים עלולים להחליש את מקבל הרחמים.

לסיכום, השתתפותי בכנס בבולוניה הוביל אותי להתעמקות בסוגיית החמלה בכלל, ובחינוך בפרט, ובאבחנות בינה לבין אמפתיה ורחמים. חמלה עשויה להזין ולחזק קשרים בין אישיים בין אנשים בכלל ובתוך מסגרות החינוך בפרט וכדברי סוזן  גרישהאבר, אני מאמינה שהיכולת להרגיש חמלה כלפי ילדים, הורים, צוות, בעלי חיים בסביבה, צומחת מתוך תחושה עמוקה של אחריות לאנשים בסביבותינו. נזכיר גם שחמלה כלפי הזולת קשורה קשר הדוק עם היכולת שלנו לחוש חמלה כלפי עצמנו. הספר "איך לרפא כנף שבורה" מהווה בעיניי משל מצוין לחמלה ולאפשרות טיפוחה בקרב ילדים ומבוגרים כאחד.

שנה טבוה וגמר חתימה טובה!

 

 

מודעות פרסומת