תקשורת עם הורים: עקרונות ומדיניות של משרד החינוך

בפוסט  זה מופיע תקציר הרצאתה של בטי ריטבו, ממונה על תחום הורים ומשפחה,  אגף תכניות סיוע ומניעה, אגף א' שפ"י. בטי ריטבו חברה בהנהלת ארגון מהות שעיקר עיסוקיו הם תקשורת עם הורים ומשפחות. 
בטי ריטבו , הציגה ביום העיון: " להגדיר מחדש את התקשורת עם הורים במאה ה-21", אשר התקיים ב-9.7.2018 במכללת לוינסקי לחינוך, את המדיניות של משרד החינוך בנוגע לתקשורת גננות ומורים עם הורי הילדים. בנוסף להרצאתה, היא השתתפה בכל יום העיון ובדיון עם הקהל. התייחסויותיה תרמו להבנת האופן שבו פועל אגף שפ"י במשרד החינוך ולאופן שבו מסגרות החינוך יכולות לקבל סיוע  באשר לקשר עם משפחות הילדים בכלל ובנוגע לקשר עם הורים לתלמידים עם צרכים/זכויות מיוחדים.

תקשורת עם הורים: עקרונות ומדיניות

בטי ריטבו, ממונה תחום הורים ומשפחה,  אגף תכניות סיוע ומניעה, אגף א' שפ"י.

תקציר

הכניסה לגן הילדים מלווה בהתרגשות רבה בקרב ילדים, הורים וגננות. בקרב ההורים התרגשות יכולה להיות ביטוי לשמחה גדולה, ציפיות , משאלות, חששות ולעיתים חרדות.

על הגננת להיות מודעת להתרגשות של ההורים המלווה את המעבר . להיות רגישה, לתמוך ולהרגיע. וזאת מתוך הנחה שכאשר ההורים רגועים ובוטחים באנשי החינוך, זה יטיב עם הילדים. יצירת תשתית לקשר ושיח מיטבי עם ההורה הינה חיונית במטרה לאפשר לילדים גדילה, התפתחות וצמיחה מיטבית.

תשתית זו הינה תולדה של תפיסה ומדיניות אשר התגבשה במשרד החינוך בשנים האחרונות. המשרד מכיר בצורך ליצירת שותפות חינוכית עם ההורים משום שהם הדמויות המשמעותיות ביותר עבור ילדם.  

בנוסף, השינויים שחלו בחברה הפוסטמודרנית חזקו את  הצורך בגיבוש תפיסה הרואה את ההורים כשותפים טבעיים לאנשי החינוך. שינויים כגון: מגוון סוגים במשפחה המודרנית, הגירת אוכלוסיות, עלייה ברמת השכלת ההורים, המשך כניסת נשים לשוק העבודה, תפיסת ההיררכיה והסמכות- זכות הילד ומקומו של ההורה כסמכות, מהפכת המידע, התארגנות של הורים למען חינוך איכותי עבור ילדם  לדוגמא, המחאה לצדק חברתי בשנת 2011 אשר הולידה את "מחאת העגלות".

הורים מהווים את ליבת החברה ושדרת החוסן שלה, זכותם לממש את אחריותם ההורית, הם מעבירי התרבות ומנחילי ערכים. השגת יעדי החינוך במציאות המשתנה תתאפשר באמצעות שותפות חינוכית איתם.

לכן, משרד החינוך פנה ליוזמה למחקר יישומי בחינוך באקדמיה הלאומית למדעים בבקשה לכתיבת שני דו"חות בנושא הכוללים רקע תיאורטי עדכני, מודלים במדינות שונות בעולם וכן המלצות יישומיות: "קשרי משפחה-מסגרת חינוך בגיל הרך"  2011 ו-"בין הורים למורים בחינוך העל יסודי" 2015 . הדו"חות מתארים מחקרים בארץ ובעולם, המצביעים כי קיומו של קשר חיובי בין הורים לאנשי חינוך משפיע באופן חיובי על המוטיבציה, ההישגים הלימודיים , החברתיים והרווחה הנפשית של  התלמיד. קשר חיובי מונע התנהגויות סיכוניות.

תוצאת תמונה עבור פאזל

להלן חלק מהממצאים שמופיעים בפרסומים של האקדמיה הישראלית למדעים ביחס לקשר עם הורים:

  • שותפות מטיבה מבוססת על הכרה בנוכחות ההורית ובמאפייני ההורים השונים. קשרים חיוביים בין שתי המערכות -החינוכית והמשפחתית- תורמים להתפתחות הילד וחינוכו.(Bronfenbrenner ,1979 ,1986)
  • שותפות בין הורים לצוות החינוכי הינו אחד המאפיינים לבתי ספר מוצלחים בעולם (Osher et al 2009), לשותפות חינוכית מיטיבה השפעה על אקלים בית ספרי (Lawrence et al 2002).
  • המוטיבציה של ההורים למעורבות מושפעת מההזדמנויות ומנורמות המסגרת החינוכית. אך הגורם הבולט ביותר לניבוי מעורבותם הסבילה והפעילה של ההורים בחיי בית הספר הוא האמון בהורים מצד בית הספר, כפי שנתפס בידי ההורים. מנבאים נוספים למעורבותם הפעילה של ההורים הם הזדהותם עם חשיבות הלימודים, מטרות וערכי המסגרת החינוכית (פרידמן ופישר, 2009)

הפער הקיים בין ההבנה כי יש חשיבות לקיים שותפות חינוכית לבין הנעשה בשטח, קיומם של קונפליקטים ביחסי הורים וצוותי חינוך והשונות בין המסגרות השונות  חזקו את הצורך בהבניית תפיסה משותפת לכלל מערכת החינוך, במטרה להעלות את המודעות לצורך בשיח עם ההורים וליצור שותפויות כחלק משגרת העבודה והתרבות הארגונית, בכל הרמות ובכל התחומים.

אנו מגדירים שותפות חינוכית כ"מערכת שיתופי הפעולה והקשרים, הפרטניים והמערכתיים, המתקיימים בין צוותי החינוך לבין ההורים במטרה לקדם את התלמידים ואת התהליך החינוכי". השותפות תתקיים  כיוזמה פעילה של צוותי החינוך, באופן שיטתי ומתוכנן, מתוך עמדה של אמון, וכבוד הדדי, מתוך הכרה בערך המוסף והייחודי של כל אחד מהשותפים.

מדובר בתהליך הכולל הכשרה, תיאום ציפיות, הגדרת תפקידים, בניית לו"ז, ליווי ותחזוקה שוטפת של השותפות והערכת התהליך.

את מגוון ההתנהגויות וקשרים  הנכללים בשותפות החינוכית, ניתן לחלק לארבע פרקטיקות עיקריות הנמצאות על רצף: ידוע ועדכון, הזמנה להשתתפות, היוועצות  ושיתוף פעולה.

כחלק מיישום התפיסה אנו ממליצים לגננות לקיים דיונים עם ההורים לצורך תיאום ציפיות, תיאום דרכי תקשורת, בדיקה ברור ותכנון שיתופי פעולה בתחומים שונים. על הגננת להיות מודעת לשונות בין משפחות, וכן לעובדה שעבור הורים רבים היא מהווה מקור לידע ומתן כלים.

יתכן ויהיו מצבים בהם הורים יחושו אי שביעות רצון מהתנהלות הגן. יתכן שציפיותיהם אינן מתממשות והם יכולים לבטא זאת בכעס, תוקפנות, הבעת דאגה, הימנעות, הרמת ידיים ועוד. קשה להתמודד עם ביקורת של הורים בייחוד כאשר הגננת משקיעה את מירב מאמציה על מנת לקדם את ילדם. במצבים אלה חשוב שהגננת  תתמודד תחילה עם הרגשות המציפים אותה ותמצא  את הדרך לווסת ולנהל את השיח עם ההורים בצורה מכבדת ועניינית. תוך הקשבה פעילה. במקרים מסוימים רצוי להתייעץ עם אנשי מקצוע נוספים שיכולים ללוות ולתמוך: יועצת גיל הרך, פסיכולוגית, מפקחת.

מודעות פרסומת

נדרשים להתמודדות עם בעיות התנהגות: מאמץ משותף של גננות, מורים והורי הילדים ותמיכה משמעותית מצד הממסד החינוכי

ילדים,גננות מורות, סייעות ובדרך עקיפה הורי הילדים נמצאים יחד וחיים במרחב הגני או הבית ספרי מספר רב של שעות. במרחב המשותף הזה, הולכים ונרקמים קשרים בין אישיים בין ילדים, בין מבוגרים ובין ילדים למבוגרים ונבנות הזדמנויות למידה.

לחיים בתוך המרחב החינוכי השפעה גדולה מאוד על הרווחה הרגשית של מחנכים וילדים כאחד. אחד הגורמים המשפיעים באופן דרמטי על איכות האוויירה במרחב המשותף הוא קיומן של בעיות התנהגות של ילדים ולא פחות מכך דרכי ההתמודדות איתן.

בעיות ההתנהגות מעכירות את האוירה בגן, הן מקור למצוקה למורים וגננות וחשוב מכל, ללא התערבות שיטתית וממוקדת מנבאות קשיים תפקודיים, לימודיים ופגיעה ברווחה הרגשית של הילדים שמפגינים את אותן בעיות בגיל מבוגר יותר.

כשמדובר בילדים בגיל הרך שמפגינים בעיות התנהגות, ההתערבות חשובה שבעתיים בהיותה מסוגלת למנוע הסלמה של קשיים בעתיד. חשוב מאוד שגננות והורים ישתפו פעולה ביניהם לבניית תכניות התערבות מתואמות ומוסכמות אשר תלמדנה את הילדים להתמודד באופן קונסטרוקטיבי יותר עם תסכולים ומצוקות שמובילות להתפרצותן של בעיות ההתנהגות.

בפוסטים קודמים  כתבתי על תכנית להתמודדות עם בעיות התנהגות. יתרה מזו התייחסתי לכישורים חברתיים בגן שטיפוחם עשוי להפחית או למנוע הופעתן של בעיות התנהגות. כמו כן כתבתי על זיהוי קשיים חברתיים והתנהגותיים.

כדי להירתם להתמודד עם בעיות התנהגות, ולבנות ברית עם הורי הילדים, חשוב שנהיה מודעים להשפעת תפיסותינו ודרכי ההתמודדות שלנו על הילדים ועל התייחסיותינו לבעיות ההתנהגות שהם מפגינים. חשובה גם תמיכה במחנכות ובהורים(בין היתר תמיכה הדדית) וחשובה תמיכת המערכת החינוכית אשר תספק תנאיים להתמודדות חינוכית ואפקטיבית עם בעיות ההתנהגות של הילדים.

על חשיבות הויסות העצמי בקרב ילדים, הורים וצוותי הוראה

רבות נחקר ונכתב על חשיבות הטיפוח של כישורי ויסות עצמי של הילדים. על טיפוח היכולת שלהם לשלוט בביטויי הכעס והתסכול שהם חווים, לשלוט בהתנהגות ולגלות איפוק גם לנוכח מצבים מתסכלים והתגרויות או מה שנתפס על ידם כהתגרויות. אלא שטיפול  אפקטיבי בבעיות ההתנהגות של הילדים מחייב גם טיפוח יכולת של ויסות עצמי בקרב ההורים והמחנכים שמטפלים בבעיות אלו. באופן טבעי הפרת כללים, ותוקפנות שמופנית כנגד ילדים, מבוגרים או סביבה פיזית שנכללות לא אחת בבעיות ההתנהגות של הילדים, מעוררות את כעסם של המבוגרים ה"אחראיים". יתרה מזו, ריבוי בעיות ההתנהגות מעורר בקרב המבוגרים לא אחת רגשות ומחשבות של חוסר אונים, שאין מה לעשות. ועל כן לא אחת דרכי ההתמודדות המיידיות התגובתיות בבעיות ההתנהגות של הילדים עלולות להיות לא מווסתות. כעס מתפרץ על הילד. ענישה שאיננה תמיד קשורה למעשה. וגרוע מכל בניית מחסום רגשי בין המבוגר לילד. אף שתגובות אמוציונליות אלו מובנות ואנושיות הן לרוב מזיקות לטיפול בבעיה. וזאת כיוון שילד שמפגין בעיות התנהגות עושה זאת מתוך איזו מצוקה או קושי לשמור על גבולות. מתוך בנייה מצטברת של עוינות כלפי הסביבה ולעתים מתוך עיוות של המסרים של הסביבה. כדי לתקן בעיות התנהגות נחוצים מבוגרים מווסתים שוחושבים על המצב, מנסים להבין אותו ולבנות תכנית פעולה מושכלת לבלימת ההדרדרות בהתנהגות הילדים ולהפחתת התוקפנות. תכנית כזו מחייבת שאף שנחמיר בהצגת גבולות על ההתנהגות  ונציג סטנדרטים ברורים של התנהגות מכבדת אנשים וכללים, ליבנו יצא אל הילד שמפגין בעיית ההתנהגות . חשוב שלא נדחה אותו. שנשדר לו שאנחנו בעדו והגבלות החופש הזמניות באות כדי לעזור לו  להתעשת ולאגרגן את התנהגותו.

על כן טיפול בבעיות התנהגות מחייב טיפוח אסטראטגיות של ויסות עצמי אצל המבוגרים לא פחות מאשר אצל הילדים. גם אנחנו, המבוגרים המטפלים בבעיות ההתנהגות של הילדים  צריכים ללמוד לספור עד 10 לפני שפועלים ולפעול רק אחרי הקדשת מחשבה לנושא. אחד הכלים שעשויים לסייע לויסות עצמי היא כתיבה חוזרת אודות אירועים מערערים. בקרוב אציג מחקרים של גננות ומורות שהשתמשו בהתערבות מעין זו שסייעה להן לווסת עצמן ולהצמיח מתוך הכתיבה החזורת תכניות התערבות מיטיבות עם הילדים-תוך חשיבה על שימוש במשאבים שיש למערכת להציע להן.

יש לזכור גם שבנוסף למאמצים האישיים של ויסות עצמי, הכרחית תמיכה בגננות ובמורים מצד הממסד החינוכי. אתייחס לאופייה של תמיכה זו בהמשך לקראת סוף הפוסט.

גורמים משוערים לבעיות התנהגות כהנמקה להכרח בקיום ברית בין מסגרות החינוך לבית

ברוב המקרים  ילד מגיע לגן או לבית הספר עם גרעין של נטיות, מחשבות ודפוסי התנהגות שעשויים להביא להתפרצותן של בעיות התנהגות – בין היתר בתוך המסגרת החינוכית. בעיות התנהגות צומחות על רקע שילוב של גורמים פיזיולוגיים וסביבתיים. האופן שבו תווכו כללים וגבולות בבית ובמסגרות חינוך קודמות, וטיב הקשרים הבין אישיים עם הורים ומחנכים "קודמים" משפיעים על ההתנהגות של הילדים בהווה. לכן, בניית תכנית התערבות אפקטיבית לבעיות התנהגות  מחייבת בניית שותפות בין המחנכים להורים. וזאת כיוון שהתערבות בבעיות התנהגות מחייבת הן את המורים והן את הורי הילדים לפעול למען ויסות עצמי של הילד ובניית תשתית להתנהגות פרו -חברתית והתמודדות מקדמת עם תסכולים וקונפליקטים. יתרה מזו, חשוב שהמניע העיקרי בטיפול בבעיות ההתנהגות יהיה הבנת ההתנהגות עצמה, והבנת מחולליה המיידים האפשריים הן בגן והן בבית. חשוב שהמניע המרכזי יהיה להביא לתיקון ההתנהגות לטובת הילד עצמו ועתידו. לעתים מה שמקלקל הוא מניע של להוכיח לצד האחר שאין בעיה או להיפך שהבעיה איננה ניתנת לטיפול בבמסגרת החינוכית. על כן, חשוב להימנע מהאשמות של הצד השני : האשמות של ההורים שהגננת או המורה איננה עושה את עבודתה כהלכה או של המחנכת שההורים אשמים כי מתעלמים מבעיית ההתנהגות. הבנת המחוללים האפשריים של ההתנהגות לא חייבת להתפרש  כמציאת אשמים בהתנהגות. חשוב ללמוד לערוך אבחנה בין הבנת התופעה לבין האשמה של הזולת.

שותפות ותמיכה הדדית בין גננות , מורים והורי הילדים

מכל האמור לעיל משתמע שנדרש לבנות שותפות של ממש בין הורים לבין גננות ומורות סביב הטיפול בבעיות התנהגות של ילדים. ברית עם  כל ההורים: גם הורי הילד שמפגין בעיות התנהגות וגם הורי יתר הילדים בגן או בכיתה.

מהי המשמעות האופרטיבית של  שותפות זו? שגם הגן ובית הספר וגם ההורים מגויסים להבין את ההתנהגות ובהמשך לעשות את חלקם כחלק מתכנית ההתערבות. זה אומר שבשלב ראשון תיבנה הסכמה על הגדרת בעית ההתנהגות וחשיבה על הנעשה בבית ובמסגרת החינוכית שתורם להמשכה של הבעיה. לדוגמה יכול להיות שבלי משים ילד מקבל חיזוקים חיוביים על הפרעות. יכול להיות שהגבולות שמוצבים לא לא נאכפים בעקביות. יכול להיות שמשמיעים איומים אבל בסופו של דבר הללו אינם מקוימים יכול מאוד להיות שהכעס על הילד מוכלל והוא מרגיש שהרבה מהמבוגרים בסביבה נגדו. שנטשו אותו רגשית , שלא מאמינים בו, שאין תקווה לשינוי.

את כל אלו נצטרך לתקן וכל צד-הגן ובית הספר  יצטרך לעמוד בהסכמים שיבנו. למשל לאכוף כללי התנהגות וגבולות. למשל לתת חיזוקים חיוביים אחרי כל פרק זמן שהילד מתנהג כהלכה. למשל להפסיק לאיים. למשל, לשבח את הילד על דברים טוןבים שהוא עושה. למשל לעדכן בעקביות את ההורים על כל שיפור קטם בהתנהגות הילד. למשל לתת פידבק חיובי לגננת או למורה על מאמצים עשתה לטובת הילד.

חשוב שהשיחות בין מחנכות להורים יכללו שיתוף בדרכי פעולה שנעשו במסגרת החינוך ובבית לרבות דיווח על מה עבד ומה לא עבד.

חשוב גם לטעת באמצעות שיחות ופעולות שלנו בהורים של הילדים ה"בלתי מעורבים"  את האמון בכך שאנחנו מטפלחם במצב ודואגים לשלומם ורווחתם של כל הילדים.

http://sites.education.gov.il/cloud/home/Lemida_Merahok/Pages/itmodedut_rigshit.aspx

תמיכה של ממש מצד הממסד החינוכי

הימצאות של ילד או ילדים שמפגינים בעיות התנהגות בגנים ובכיתות בית הספר מעררת לא אחת את הצוות ואת הסדר באותה מסגרת. לעתים הפגנה של בעיות התנהגות מקשה על הלמידה בתוך המסגרת החינוכית עצמה.

הצוות החינוכי הנמצא ב"חזית" ההתמודדות הזו זקוק גם לידע איך לטפל בבעיות מעין אלו, ובניסיון מצטבר של התמודדויות, וגם לתמיכה רגשית ומקצועית מצד הממסד החינוכי.

חשוב שגננות ומורות תכרנה את העקרונות שהוכיחו את עצמם בטיפול בבעיות התנהגות במסגרת ההכשרה הבסיסית שלהן ולחיזוקם כחלק מההתפתחות הפרופסיונאלית שלהן. אבל ידע איננו מספיק. מעבר לשיתוף פעולה עם הורי הילדים, עליו הרחבתי בחלק הקודם, נדרש גם שיתוף הצוות בגיבוש ההסכמה על תכנית התערבות גנית או בית ספרית. ומעבר לכל אלו, נדרשת גם תמיכה מקצועית(אנשי מקצוע כגון יועצים ופסיכולוגים) שעשויים לעזור בחשיבה משותפת על המקרים. מתוך נסיוני למדתי  שרוב הידע על ההקשר של בעיות ההתנהגות נמצא אצל צוותי ההוראה. למדתי שתפקידנו כפסיכולוגים ויועצים הוא לגבש יחד עם הצוות ה"מקומי" את תכנית ההתערבות מתוך אמון בידע שלהם על ההקשר ובקשר שלהם עם הילדים. "תכניות מדף" משווקות על ידי המשרד כגון "מעגל הקסם" או   "עוצמה" שבאות לטפח כישורים חברתיים וויסות עצמי בקרב התלמידים חשובות, אבל אינן מספיקות. שיחות עם ילדים כחלק מ"טיפול קבוצתי" חשובות אבל מה שנדרש בנוסף להן, הוא חניכה של הילדים וטיפול בהם תוך כדי ההתנהלות היומיומית בשיעורים, בזמן של פעילות חופשית, במשחק משותף עם ילדים אחרים, בזמן הארוחות במסגרת החינוכית.

 כאמור נדרשת תמיכה רגשית בגננות ומורות שמתמודדות ביומיום שלהן עם בעיות התנהגות קשות של הילדים. תמיכה גם בשיחות תקופתיות וגם על ידי הכנסת חונכות אישיות שתוכלנה לזמן מה כחלק מתכנית ההתערבות להשגיח על התנהגות הילדים. חלק מהתנהגויותיהם של הילדים מסכנות ילדים אחרים. ללא נוכחות של מבוגר נוסף, קיומן של בעיות התנהגות בחלק מהכיתות מפריע באופן ניכר להתנהלות החיים והלמידה בהן.

חשוב שגננות ומורות (וגננים ומורים גם כמובן) לא ירגישו בודדים במערכה. התחושה הלא נדירה  שהמערכת מפקירה אותם יחד עם הילדים היא תחושה קשה שמקשה על חשיבה יצירתית על תכניות התערבות מיטיבות. חשוב שנזכור שאנשים טובים עוזבים את המערכת עקב קושי של ממש להתמודד עם הפרעות של תלמידים, עם חוסר גבולות ועם בעיות התנהגות.

על כן, כמו שגננות ומורות צריכות לבנות תכניות התערבות לילדים שהן עובדות איתם, כך הממסד החינוכי המקומי והארצי חייב לבנות תכנית של ממש למתן תמיכה לאנשי השדה להתמודדות עם בעיות ההתנהגות. תכניות תמיכה אינן יכולות לכלול רק תכניות מדף שמשווקות לשטח. נדרשת תמיכה אישית ואפקטיבית לגננות ומורות שמתמודדות עם בעיות התנהגות קשות במסגרות שלהן.

לסיכום

בפוסט זה שנכתב לקראת יום המורה תשע"ח, הדגשתי את הצורך שמורים והורים שמתמודדים עם בעיות התנהגות ימצאו דרך לווסת את עצמם כחלק מבניית התערבות אפקטיבית עם הילדים. כל זאת כמובן, על בסיס ידע שמתמקד בעקרונות מניעה והתערבות בנוגע לבעיות התנהגות. יתרה מזו, כתבתי על הכורח לבנות שותפות בין הורים ומורים והדגשתי  שמורים וגננות זקוקים לתמיכה משמעותית מצד הממסד החינוכי. תמיכה  שכוללת תכניות, הדרכה אישית, תמיכה רגשית ותגבור בכוח אדם חינוכי במקרים של בעיות התנהגות קשות בכיתות ובגנים.