אוטונומיה והכוונה עצמית והקשר שלהן להשפעה ולשליטה

פוסט זה שמתמקד בהכוונה עצמית ואוטונומיה ובמקור (פנימי או חיצוני) וסוגי שליטה על ההתנהגות של היחיד(ילד או מבוגר) נכתב בעקבות מאמר שאני מכינה עם עמיתות(עאליה כעביה, מרגלית כהן ורבקה הלל לביאן) שאחד מממצאיו המרכזיים היה שגישה מסוימת להתמודדות עם בעיות התנהגות הביאה את שתי הגננות שהשתמשו בה(עאליה ומרגלית) בעקביות, להרגשה של אוטונומיה, של הכוונה עצמית כחלק מהתמודדות עם ריבוי בעיות התנהגות בכיתותיהן. שתי הגננות דיוווחו שכפועל יוצא של גישת הטיפול בבעיות התנהגות שבחרו(עליה אדווח בעתיד ביתר הרחבה אחרי השלמת המאמר) הן הבינו טוב יותר את המציאות בגנים שלהן, הצמיחו מתוך תודעתן בעקבות רפלקציה דרכי פעולה שנוגעות הן לילד עם בעיית ההתנהגות והן ליתר ילדי הכיתה-דבר שבאופן כללי הביא אותן כנצפה על ידי תיאוריית ההכוונה העצמית להרגשה טובה יותר לגבי תקפודן כמנהלות גן ובכלל.

ממצא זה  הביא אותי לעיין שוב בתיאורית ההכוונה העצמית של  Ryan ו-Deci-,תיאוריה שהתעמקתי בהבנת משמעותה לפני כחמש עשרה שנה במהלך כתיבת הספר הדרכה כתיווך לקראת אוטונומיה (ספר שנכתב בהוצאת מופ"ת יחד עם אתי בכר, דבורה ויסבורט, רות סנדרוביץ ואורנה שמר).

העיון החוזר בתיאוריה הביא אותי להרהר שוב על חשיבות עידוד האוטונומיה ועל שאלות שנוגעות לשליטה הכרחית ו"טובה" לעומת שליטה  מעכבת, מסרסת שאנחנו מפעילים כנגד הילדים ושמופעלת לעתים כנגד מורים או אנשים מבוגרים אחרים.

תוצאת תמונה עבור ‪autonomy versus control‬‏

Autonomy, Purpose, Mastery: Three essentials

הכוונה עצמית מוגדרת בתיאוריה זו כמאפיין של אנשים שמוביל לבחירות וקבלת החלטות מתוך העניין וההעדפות שלהם, להגדיר לעצמם מטרות תוך שהם חותרים למימושן באמצעות ויסות עצמי של הפעולות שהם נוקטים לשם כך.  זאת ועוד דיסי וריאן טוענים והראו מחקרית שאוטונומיה והכוונה עצמית מביאות להרגשת רווחה רגשית בקרב האנשים שחווים אותן. נדרשת אבחנה בין אוטונומיה שהיא פעולה מודעת ומושכלת מתוך בחירה לבין עצמאות שמשמעותה לפעול בכוחות עצמך, לבד. אבחנה זו הכרחית כי ישנם דברים שאנשים  עושים לבד, לא מתוך בחירה. למשל ילד עשוי להתלבש לבד בבוקר לא מתוך רצון ובחירה שלו אלא מתוך כך שנתבע לעשות זאת על ידי הוריו. באותה מידה מורה עשויה ליישם שיטת הוראה שמוכתבת על ידי משרד החינוך, לבד לא מתוך בחירה, אלא כיוון שהיא חייבת ליישם אותה.

מטרת הפוסט אפוא להביא כל אחד מאיתנו לחשיבה הן על מידת האוטונומיה שאנו חווים : עד כמה אנחנו כבני אדם בכלל וכמחנכים ומורים בפרט פועלים כיצורים אוטונומיים ומה אנחנו יכולים לעשות על מנת לשפר את  הסיכויים שנפעל בצורה אוטונומית? וגם לחשוב  באיזו מידה אנחנו כמחנכים וכהורים מעודדים באמת אוטונומיה בקרב ילדים? ובמקביל מה אנחנו עושים בלי משים כדי להפריע למימוש האוטונומיה של הילדים?קשורות לשאלות אלו השאלות: מתי השליטה שלנו הכרחית, ומתי היא באה לתת מענה לצרכים שלנו ולא לצרכים של הילדים ?

על הצורך להפנים ערכים ותכנים מהחברה ולהפוך אותם למטרות שלנו

תיאורית ההכוונה העצמית מכיריה בכך שאנשים אינם יכולים לפעול רק מתוך מוטיבציה אינטריזית דהיינו מתוך עניין איהרנטי בסיס שיש להם. למשל, ילדים צריכים להסכים לבלוע תרופות לא טעימות, ללמוד מתימטיקה בבית ספר,מקצוע לימוד שבתחילה עשוי לדחות אותם, ללבוש בגדים ארוכים בחורף, לקרוא ספרים לא מוכרים. מורים מתמודדים חדשות לבקרים עם רפורמות חדשות שאינן בהכרח פרי יזמתם. ובכל זאת בתנאים מסוימים הן לילדים והן למורים(ולמבוגרים אחרים) היכולת לפעול מתוך רצון ובהתמדה למימוש הצעות, דרישות רפורמות חיצוניות אם הם מבינים את הצורך והרציונל של הדרישות החיצוניות והללו הופכות בסופו של דבר חלק מעולם הידע והערכים האישי שלהם. "תהליך ההפנמה מוגדר על ידי דסי וריאן כתהליך "הפיכתה של שליטה חיצונית בהתנהגות לויסות עצמי שהופך בתנאים אופטימאליים לחלק מהעצמי"(Deci et al, 1994, p.120).  דהיינו, תיאוריית ההכוונה העצמית מדגישה את חשיבות הפעולה האוטונומית מתוך הכרה בהשפעת הסביבה החברתית על האדם הפועל. אלא שהשפעה סביבתית עשויה לאפשר ולעודד אוטונומיה, או להביא  להתנהגות נשלטת על ידי הסביבה או לעתים אף להקפאה מלווה בהיעדר מוטיבציה.

כדי להבין את תהליכי ההשפעה של הסביבה על פיתוח האוטונומיה של היחיד חשוב להבין מה מניע אנשים לפעול. תיאוריית ההכוונה העצמית גורסת שמה שמניע ילדים ומבוגרים לפעולה הם שלושה צרכים בסיסיים שהם אוניברסליים: צורך באוטונומיה(לעשות דברים מתוך רצון ובחירה אישיים), צורך במסוגלות(competence-המידה שבה אנשים מרגישים יעילים בהתנהלות בעולם, בביצוע משימות בעולם) וצורך בשייכות-קשירת קשרים עם אנשים קרובים(relatedness). תיאוריית ההכוונה העצמית היא תיאוריה אורגניסמית שמניחה שהאדם פעיל וחברתי מטבעו: יש לו הצורך המולד להשתלט על משימות בעולם ולבצע אותן ביעילות(החל מטיפוס על הספה כשפעוט מתחיל לנוע באופן חופשי-אף אחד לא מכתיב זאת כמטרה לפעוט "בריא"- וכלה בהפעלת רובוטים, הבנת דרך פעולתם), צורך מולד לפעול מתוך הרצונות שלו  כמו גם צורך בסיסי להיות בקשר  עם אנשים אחרים ולזכות לתמיכתם.

על כן ישנה מוכנות לכך שסביבה שאליה שייך הילד תוכל להשפיע עליו ולשכנע אותו להפנים את ערכיה תוך שהוא מבין את יתרונותיהם. בדרך זו ערכים חצוניים עשויים להפוך לחלק מהאשיות של הילד.

איך אפשר לעודד פעולה אוטונומית ?

  1. חשוב לציין שעידוד של אוטונומיה מחייבת הכרה בססית מצד הורים, מורים, אנשי שלטון ביכולת ובצורך של ילדים, מורים, אזרחים לפעול בצורה אוטונומית. הדבר איננו מובן מאליו. מי שמאמין שללא "דחיפה" חיצונית ילדים לא ילמדו או לא יפעלו לטובת הזולת, לא יעודד אוטונומיה.
  2. בנוסף נדרשת קבלה של הזכות הבסיסית, האוניברסלית של ילדים ובני אדם בכלל לאוטונומיה מחשבתית ורגשית ולהשתתפות פעילה בחברה.
  3. עידוד ביטויים של יזמה ותמיכה בדרך מימושם של ילדים, מורים ואזרחים יחזקו את תחושת האוטונוציה שלהם.
  4. רק על בסיס ההכרה ביכולת, בצורך ובזכות לאוטונומיה ניתן לגייס שילוב של דוגמה אישית, שכנוע, חניכה ופיגומים בהתמודדות עם משימות מוכתבות מבחוץ. שכנוע לקחת תרופה, ליווי התהליך תוך התעזרות בסבלות שהילד ישתכנע ולא יחווה את קבלת התרופה ככפייה. רפורמה חדשה חייבת להיות מובנת למורים ולעתים מלווה בתמיכה והסברים. מיותר לציין שהמניע חייב להיות במקרים אלו שיפור ממשי של המערכת ולא רציה של מישהו או קידום חיצוני. חיזוקים חיוביים על התמודדות מלווים בהסבר הוכחו כמועילים. בחינוך עיסוק מורחב בלמידה פרויקטאלית שצומחת מתוך בעיה אמיתית שהתלמידים זיהו עשויה להוות מימוש של חינוך לאוטונומיה. במסגרת סוג זה של למידה מעודדים קבוצות של ילדים להתמיד בחקר לצורך בדיקת השערותיהם עד לאישושן או הפרכתן. וזאת כדרך חיים בלמידה ולא כפרויקט חד פעמי לצורך הצגה. ניסיון ליישם גישה זו שמכונה דיאלוג תומך צרכים  בא לידי ביטוי במסגרת בתי ספר בבאר שבע שבהנחיית אבי עשור וחיה קפלן.
  5. במאה ה-21 אי אפשר להתעלם מהטכנולוגיה הדיגיטאלית בדיון על אוטונומיה. מצד אחד האינטרנט והנגישות למידע קרוב ורחוק מאפשרים אוטונומיה. אדם יכול לממש יזמות ביתר קלות בסיוע הטכנולוגיה הדיגיטאלית. אלא שכמו כל כלי יעיל- השימוש בכלי טומן בחובו סיכון לפעולה האוטונומית של היחיד. המידע על כל אחד מאיתנו הופך לנגיש לכל וניתן להשתמש בו כדי לפגוע בנו. זאת ועוד, המונופולים הגלובליים משתמשים בתלות הגוברת שלנו בטכנולוגיה לצרכים שלהם-לרוב למימוש צרכים כלכליים והתעשרות. לעתים לסיפוק צרכים אפלים. מגיל צעיר יותר ויותר אנחנו לעתים מרצוננו הכביכול חופשי מוותרים על מימוש האוטונומיה שלנו למען נוחות, הנאה וכו. כך השימוש בטכנולוגיה הופך להתמכרות.

הנקודה המרכזית היא ששום אמצעי מבודד לא סביר שיצליח להביא לאוטונומיה של יחידים אם לא יתבסס על הכרה ביכולת, בצורך ובזכות האדם לפעול מתוך בחירה ועניין אישיים. לעתים קרובות מידי בחינוך מדלגים על בחינת הנחות היסוד ומתמקדים באמצעים. פעולות חינוכיות יוכיחו עצמן רק אם המנהיגות החינוכית(הורים ומורים) והפוליטית יאמינו בהנחות היסוד המוצגות.

אף שחברה שבה ריבוי של אנשים אוטונומיים, שכזכור ירגישו טוב עם עצמם ושיש להם צורך גם בשייכות, תהיה חברה בריאה, היא תהיה גם חברה שיש בה מקום לשונות ולויכוחים על רקע קבלת העובדה שלאנשים שונים רצונות שונים. אנשים אוטונומיים אינם מפחדים מסמכות. ומביעים את דעתם ונלחמים עליה. זהו מצב לא נוח למנהיגים לא בטוחים בעצמם שמבקשים לשלוט. מדובר בהורים, מורים וגננות בכיתותיהן, מנהלי בתי ספר, ראשי מגמות באוניברסיטאות ובמכללות, מניהגים פוליטיים…לכן לדעתי בארץ ובעולם קיימת אמביוולנטיות בכל הנוגע לעידוד אוטונומיה בחינוך. היעדר של עידוד אוטונומיה איננו נובע רק מהיעדר ידע ושליטה באמצעים וכלים . הוא נובע מחוסר מוטיבציה חד משמעית לעודד אנשים אוטונומיים וזאת על מנת להימנע הפחתת השליטה.

מצבי שליטה חיצונית שמונעים אוטונומיה

הורים יכולים לשכנע תינוק לבלוע תרופה ולהימנע משימוש מוגבר בטבלט ובכך להביא עם הזמן  להפנמה: הילד הצעיר ייקח בהמשך תרופות  מתוך הבנת חשיבותן. אלא שישנם שני מקרים שבהם תהילכים אלו עלולים להתשבש ולהפוך את ההשפעה לשליטה את ההתנהגו של היחיד ללא אוטונומית:

א. כשהמבוגרים מנסים  לשלוט בילדים שלא לטובתם הם; כנ"ל לגבי ממסד ביחס לאזרחים בכלל או מורים בפרט. להכפיף את טובת הילדים או האזרחים למימוש הצרכים של מי ששולט בהם. שליטה זו עשויה להיות מוצהרת ככזו או שגרוע מכך מוסווית כרצון להיטיב עם הילדים או עם האזרחים. לדוגמה הורים שולחים את הילדים לחוגים יוקרתיים למחוננים בשביל לספק את הרגשת המימוש העצתמי של עצמם. לדוגמה, הקדשת זמן מרובה בבתי הספר להכנה למבחנים בין-לאומיים או למבחנ מיצ"ב. וזאת לא בהכרח על מנת להביא ללמידה מיטבית וניכוס כישורים שנחוצים במאה ה-21 , אלא כדי לשפר את הסטטיסטיקות של בית הספר, של המחוז, של המדינה.

ב. כשילדים או אנשים מבוגרים מאפשרים לגורמים חיצוניים לשלוט בהם ובהתנהגותם(כמו במקרים של התמכרויות לטבלט, לנייד, לפייסבוק, לסם, למין, לאלכוהול). במקרים אלו האדם עצמו מוותר על האוטונומיה שלו בהתחלה ברצון ובהמשך ללא שליטה עצמית ומכפיף את עצמו לגורמים חיצוניים(כגון אלכוהול, פייסבוק, ניידים) או לדחפיו(מין, אוכל). במקרה זה, ההתערבות של הורים, מורים, מטפלים אמורה להביא לשחרור האדם מהשליטה שהוא עצמו התמסר לה.

לסיכום, בפוסט זה הצגתי את המשמעויות המורכבות של תיאוריית ההכוונה העצמית שמציגה את האוטונומיה של האדם כיכולת אוניברסאלית מולדת וכצורך בסיסי לצד הצורך במסוגלות והצורך בשייכות. בפוסט זה, כתבתי גם על הזכות האוניסרסאלית לאוטונומיה שאיננה מובנת מאליה. בדיון על אוטונומיה בהקשר חינוכי מרבים לדבר על שאלת האיך?- על כלים פדגוגיים למימוש אוטונומיה. הנקודה שהעליתי בפוסט היא שנדרשת מצד המנהיגות(הורים, מנהיגות חינוכית ופוליטית) מחויבות עמוקה למימוש זכויות הילד והאדם הבוגר באוטונומיה. חתירה עקבית מתוך מחויבתו לאוטונמיה, מחייבת הבנה שמימוש האוטונומיה של ילדים, מורים ואזרחים עשוי להביא לויכוחים ואי הסכמות וויצור על שליטה. ללא קבלת אי ההסכמות והויכוחים והיעדר השליטה על אחרים כחלק לגיטימי של המציאות-ניסיונות העידוד של האוטונומיה של ילדים ואזרחים הם אמביוולנטיים ולכן הם אינם מוצלחים. בפוסט התייחסתי גם למצבים שבהם האדם עצמו מוותר על האוטונומיה שלו ומכפיף את רצונותיו וטובתו לגורמים חיצוניים(כגון שימוש מוגבר בטכנולוגיה) או פנימיים(כגון מין, אכילה). מצבים אלו מחייבים הורים, מחנכים ומטפלים לפעול לשחרור היחיד משליטתם של הגורמים שהוא עצמו התמסר אליהם. אוירה כללית שמעודדת חומריות והישגיות ומוחצנות מחלישה את הרצון של האנשים להיות אוטונומיים ומחזקת התמכרות לכסף, כוח, שליטה(כך נטען רבות על ידי דיסי וריאן).  לעת עתה,  אני מציעה שנעצור ונחשוב כל אחד בחלקת אלוהים הקטנה שלו על מידת האוטונומיה שלו עצמו ועל מידת הנכונות שלו לעודד אוטונומיה בקרב אלו שתלויים בו רגשית, חברתית, לימודית וכלכלית.

מודעות פרסומת

היעלבות,העלבה, שליטה עצמית ושליטה באחר

מטרת הפוסט הזה להאיר על  האפשרות  של שימוש בהיעלבות כאמצעי לשלוט על הסביבה. יתרה מזו אצביע על האופן שבו מתוך כוונות טובות למדי, הורים, מורים ולפעמים ילדים רגישים אחרים מחזקים אצל הנעלב או הנעלבת את הנטייה להשתמש בהיעלבות ככלי רב עוצמה לשלוט בסביבה. הכתוב בפוסט עשוי לאפיין אינטראקציות בין ילדים לילדים, בין ילדים למורים או להורים, בין מורים בינם לבין עצמם ובין מורים להורים.

עלבונות הם חלק מהחיים וכולנו מכירים את ההרגשה של חרטה על זה שהעלבנו ושל פגיעה כשמעליבים אותנו. ניתן להיזכר גם במצבים שניסיונות העלבה לא הצליחו לפגוע בנו. הבנה משופרת על האופן שבו פועל ומופעל העלבון באינטראקציות בין אישיות עשויה להוביל להתמודדות טובה יותר עם מצבים שיש בהם הטחת עלבונות באחרים או שימוש בהיעלבות כאמצעי שליטה בזולת.

אתחיל בהצגה של הגדרות ומשמעויות אפשריות של העלבון

עלבון מתייחס להתנהגות או אמירה שמראה חוסר כבוד כלפי מישהו-שיש בו משהו שנתפס על ידי האחר כפגיעה. מילים או מעשים אין בכוחם לפגוע ללא הפרשנות של האדם שכלפיו הופנה במתכוון או לא במתכוון העלבון. נזכור אפוא שפעולת ורגש העלבון כוללים מעליב ונעלב. המעליב לא תמיד מתכוון לפגוע בנעלב. ישנה אפשרות שהאדם הנעלב מפרש דברים שנאמרו או נעשו על ידי המעליב כעלבון. לדוגמה  תלמיד עשוי  לומר למחנכת שמחנכת אותו בכיתה  ה' שהמנחכת שלו מכיתות ג'-ד' הייתה הרבה יותר טובה ומתחשבת. יהיו מקרים שהתלמיד יבטא את הרגשתו מבלי להתכוון להעליב ויהיו מקרים אחרים שבהם אמירה כזו באה לפגוע במורה שמלמדת בשנה הנוכחית. בכל מקרה, המורה עשויה לפרש את אמירתו של התלמיד כעלבון גם אם הוא לא התכוון לכך. לעתים ילדה עשויה בכוונה להעליב ילדה אחרת על ידי האמירה שעוגת יום ההולדת שלה ממש מגעילה.

נציין גם שהעלבון עשוי לבוא לעתים לידי ביטוי בהדרה, התעלמות מכוונת או בלתי מכוונת ממישהו. לדוגמה, ציון  על ידי המורה של עבודות מצטיינות בכיתה שמתעלמות מעבודה מצטיינת של ילד זה או אחר; התייחסות לשמות של דתות או השתייכויות אתניות בקרב קבוצה, מתוך התעלמות מנוכחותו של ילד שמשתייך לקבוצה שלא הוזכרה. התייחסות לחלק מילדי הקבוצה תוך התעלמות מופגנת מילד או ילדה. הזמנת מרבית ילדי הכיתה -זולת שניים-ליום הולדת.

האדם שנעלב עשוי להחזיר בעלבון נגדי, להתעלם מהעלבון, לסגת ולוותר, לקחת פסק זמן לחשיבה (לאן נוביל את העלבון) ,להגיב בהומור ואף לשקול ולקבל חלק מהדברים שהוטחו נגדו(בורטון) תוך ניסיון(וודאי כשמדובר במבוגר נעלב מול ילד פוגע לגלות אמפתיה עם הפוגע(לאן נוביל את העלבון).

מהטמה גנדי על עליונות הרוח בהתמודדות עם עלבונות

מציגה למטה אמירות חכמות של מהטמה גנדי על התמודדויות נפשיות עם עלבונות-אמירות שמדגישות את חשיבות החוסן התודעתי של האדם; את הכוח שיש לו לא לאפשר לעלבונות לפגוע בו. האפשרות לא להיעלב למרות נסיונות ההעלבה, מוצגת על ידי גנדי ככוח, כשליטה עצמית.

לא ארשה לאף אחד להתהלך  עם רגליים מלוכלכות בתודעה שלי 

            אף אחד לא יכול להעליב אותי ללא קבלת רשות ממני

מאבקי כוח ושליטה באמצעות העלבונות

מקריאת פוסטים( קורויןבורטון) ומעט מאמרים(לאן נוביל את העלבון) בנושא העלבון מצטיירת תמונה כללית שבה לעתים קרובות המעליב הוא המנסה לפגוע ולשלוט באנשים אחרים באמצעות העלבונות המוטחים בהם. הדבר נכון בין אם מדובר בילדים  או במבוגרים שמעליבים או נעלבים. האימון וההנחיות המוצעות בספרות המקצועית שסקרתי(לאן נוביל את העלבון) מתמקדות אפוא באימון הנעלבים להתמודד טוב יותר עם העלבון בצורה שמחלישה את הכוח של המעליב. על אפשרות הפגיעה של עלבונות אין ויכוח: במיוחד כשהללו קורים באופן פומבי במפגשים פנים אל פנים או ברשת(שיימינג הוא אחד הביטויים האכזריים ביותר של ההעלבה). דוגמה מחרידה של עלבון פוגע בילד בן 6 וחצי ממוצא אתיופי אפשר למצוא בכתבה עלבון ילד קטן לא ברא השטן שהתפרסם בפתח תקווה עכשיו. בכתבה זו דווח על  ילד חרדי שהוריו יוצאי אתיופיה שעבר סדרה של העלבות ציבוריות סביב הסירוב לקבלו כתלמיד במספר בתי ספר. מדובר במקרה בולט של עלבון שכולל הפעלת כוח ושליטה של מוסדות כנגד ילד והוריו.

הנעלב  לפעמים הוא זה שמנסה לשלוט בסביבה

בפוסט זה אני במבקשת להעלות אפשרות נוספת והיא שהנעלב הוא לעתים(לא תמיד!) זה שמנסה בצורה מודעת יותר או פחות להפעיל כוח על הסביבה. להשיג תשומת לב או ויתור על דרישות באמצעות ההיעלבות.  רגישות וחוסר הבנה מסוימת של המצב עשויות לחזק את הנטייה של הנעלב לשלוט בסביבה באמצעות ההיעלבות. הדבר איננו טוב לילד, ליתר הילדים או לסביבה. זכור לי מקרה של סטודנטית להוראה שעבדה עם ילדה בכיתה ג' או ד' שלנוכח דרישותיה או הערותיה קשורות למשימות למידה או  קשר עם ילדים אחרים הייתה קמה, בוכה ועוזבת את הכיתה. הסטדונטית שלי, בחורה רגשיה ואכפתית נהגה לרוץ אחריה ולנסות לרצות אותה. בשיחה משותפת שכנעתי אותה שהריצה אחרי התלמידה רק מחזקת את נטייתה של הילדה לברוח מהתמודדות. פירשתי את התנהגותה של הילדה כניסיון לשלוט בסטדונטית להכתיב לה מהלכים תוך ניצול הרגשיות שלה.

ניסון לשלוט בילדים אחרים באמצעות עלבון נפוץ בקרב קבוצת השווים. ילדה או ילד עשויים להיעלב על כך שילד אחר משחק עם ילדים נוספים ולפרוש מהמשחק. ילדים עשויים לפרוש מהמשחק כשהם מפסידים או עומדים להפסיד. במקרים אלו נסיגה או ויתור של ילדים אחרים עלולים, למרות הכוונות הטובות, לחזק את השימוש של הילדים בהיעלבות כאמצעי שליטה באחרים.

גם מבוגרים עשויים לנסות לשלוט בסביבתם באמצעות ההיעלבות. לעתים אנשים מבוגרים(גם ילדים) מפרשים ביקורת לגיטימית על דברים שעשו או כתבו כעלבון. העלבון עשוי להיות מובע באופן מילולי וישיר או בדרך עקיפה. של ניתוק קשב או קשר או החמצת פנים. אם סגנון זה של תגובה מביא אנשים אחרים להפסיק לבקר, להרגיש אי נוחות נראה כי תגובת העלבון שלטה בהתנהגות של הזולת.

קורה שילד או סטודנט נעלב מציון שקיבל גם אם הייתה הצדקה מלאה להורדת הציון. נשאלת השאלה אם אנחנו עומדים על שלנו או מתקנים את הציון כדי  למנוע הרגשה של עלבון? שינוי הציון משמש כמובן כחיזוק טבעי על היעלבות עתידית במצב דומה.

לסיכום

מעשה, דיבור והרגשת עלבון הם חלק מהחיים של כולנו-חלק בלתי נמנע מאינטראקציות בין בני אדם שחושבים, מרגשים ופועלים בצורות שונות ויש להם אינטרסים שונים. נשאלת השאלה איך אנחנו מתמודדדים עם מצבים שיש בהם עלבון ? איך אנחנו מתמודדים כנעלבים או כמעליבים. אף שכל דרכי ההתמודדות הן לגיטימיות כמובן יש דרכי התמודדות מועילות לרגשת הרווחה הרגשית שלנו ושל הזולת ולהמשך התקשורת הבין אישית  עם אנשים אחרים, ויש כאלו שפחות מועילות לרווחה הרגשית ולקשרים טובים עם הזולת. בפוסט זה  ביקשתי להפנות את הזרקור למצבים שבהם הנעלב מנסה לשלוט במעליב או בסביבתו באמצעות ההיעלבות.  ההתמודדות עם היעלבות והעלבה כוללת אמצעים  התנהגותיים(למשל שלילת חיזוקים חיוביים על העלבה או היעלבות) לצד הצורך לשוחח ולהבהיר כוונות, לבטא רגשות ולחשוב על פעולות מתקנות. נראה לי שאף שמניעת חיזוקים טבעיים מהמעליב ולעתים מהנעלב בעיקר על ידי מניעת אפשרות של שליטה באחר,  היא הכרחית בשלב הראשון, חשוב לא פחות במיוחד כשמדובר בילד שמשתמש בהיעלבות לצורכי שליטה, לשוחח עם הילד ולנסות להבין מה הביא אותו להתשמש בהיעלבות לצורך שליטה. להסביר  שנמשיך להתעקש לא לוותר לנוכח העלבון. וחשוב מכל  הוא ללמד את הילד -וגם את עצמנו – להתשמש באסטראטגיות מועילות ומקדמות יותר להשיג דברים במקום ההיעלבות. דהיינו , בפוסט זה התייחסנו בקצרה לדרכי התמודדות עם תחושת העלבון שלנו ובהרחבה יותר בחשיבה על חלופות לשימוש בעלבון כאסטראטגית התמודדות עם תסכולים.