איך ניתן להבין תוקפנות ילדים שמופנית נגד הורים, גננות ומורים?

תוקפנות היא חלק מהחיים האנושיים. תוקפנות לצד התנהגות פרו-חברתית. בני אדם נולדים עם הפוטנציאל להפגין גם תוקפנות(ניסיון מכוון לפגוע באנשים או חפצים) וגם התנהגות פרו חברתית(התנהגות שמכוונת להיטיב עם הזולת). בחינוך לגיל הרך אנחנו מרבים להתייחס לתוקפנות המתקיימת בתוך חברת השווים – בין הילדים. לעתים אנחנו מתייחסים גם לתוקפנות כנגד ילדים על ידי מבוגרים. מעט מאוד התייחסות ציבורית ומחקרית מתמקדת בתוקפנות של ילדים, לא כל שכן של ילדים בגיל הרך(מהלידה עד גיל שמונה) כלפי מבוגרים-הורים, גננות ומורים. המחקרים המעטים שמתמקדים בתוקפנות נגד מורים בודקים את התופעה בנוגע לילדים בבית ספר יסודי או תיכון. תוקפנות של ילדים צעירים נגד גננות ומורות כמעט ולא נבדקה.

היעדר המחקר בתחום זה  איננו מפריע לגננות ומורות ולעתים להורים להרגיש איום, עלבון ,כעס ובושה לנוכח התוקפנות המופנית נגדם על ידי הילדים. מצב זה יוצר סוג של מעגל שלילי: התוקפנות של הילדים  נגדם מביאה גננות ומורות ולעתים הורים, להרגיש עוינות כלפי הילדים דבר שגורר לעתים תגובות רגשיות סוערות כנגד הילדים – תגובות אשר עלולות לערער את הקשר איתם; במציאות של קשר מעורער עם ה"מבוגר האחראי", מרגיש הילד שיש לו מעט מאוד מה להפסיד, ומסלים את ההתנהגות-הסלמה שמגבירה את העוינות כלפיו וחוזר חלילה. עוינות זו נמצאה כמזיקה להפעלת התערבות מקדמת עבור הילדים.

האילוסטראציה מתוך פוסט של C. Mizerny

אם כך, ניתן לקבוע שחשיפה של גננות, מורות והורים לתוקפנות פיזית מצד הילדים, גוררת במקרים רבים תחושות של עלבון-של פגיעה בתחושת הערך העצמי. "ניתן  לתאר את העלבון כתחושת פגיעה בערך העצמי של האדם, שנגרמת כתוצאה ממעשה או מאמירה של אדם אחר. עלבון אינו חייב להיות מכוון (כלומר אדם עלול להעליב אדם אחר מבלי שהתכוון לכך), אך התוצאה שלו היא תמיד תחושה של פגיעה – אם מתוכן הדברים ואם מעצם אמירתם."(אורית אלפי, 2011).אף שלהגיב לעלבון עקב התוקפנות הפיזית בבאמצעות "התקפה" או בנסיגה מהקשר זה אנושי- מדובר בתגובות שלא מקדמות את הילד התוקף. על אף הקושי חשוב לנסות לחלץ מתוך עצמנו את היכולות להבין את המצב, לגלות אמפתיה עם הילד ולגבש תגובה "חינוכית הולמת" שמצד אחד תמתן את ההתנהגות של הילד ומצד שני תיתן לו את ההרגשה שהוא לא לבד.

במעט הספרות המחקרית שמתמקדת בתוקפנות נגד מורים(ספרות שמשלבת תוקפנות מצד תלמידים נגד הורים או עובדים אחרים) הדגש הוא על הפגיעה ודרכי התגובה של המורה. טענתי היא שהתופעה של תוקפנות נגד מורים היא תופעה "אקולוגית" וגיבוש דרכי ההתמודדות איתה מחייב להבין את הסיטואציה במסגרות החינוך גם ממעוף הציפור וגם מהפרספקטיבות של בעלי העניין השונים: הגננות והמורות, הילדים, הצוות, ההורים האחרים, ממונים בתוך המערכת של הרשות או של משרד החינוך. דהיינו, לא מספיק לטפל במורה הפגוע אלא יש לתת את הדעת למה קורה עם הילד ועם הוריו ועם יתר התלמידים בכיתה.

לצד הצורך באי השלמה עם תוקפנות ופגיעה במורים כמו באי השלמה עם פגיעה בילדים או בהורים-מתחייב להבין שמציאת פתרון לתוקפנות נגד מורים מצד ילדים בגיל הרך, מחייבת מציאת פתרון גם למצוקות שהובילו את הילדים לנקוט בתוקפנות מסוג זה כנגד דמויות סמכות.

בהיעדר מסגרת תיאורטית וממצאי מחקר שנוגעים לתוקפנות של ילדים צעירים כנגד הורים, גננות ומורים אציע את פרשנותי לתופעה -תוך שאנסה להתייחס אליה גם מתוך פרספקטיבה התפתחותית.

מה עשוי להביא ילדים להפגין תוקפנות נגד מבוגרים משמעותיים בחייהם?

קווים מנחים בהתפתחות הביטוי של התוקפנות הפיזית

רוב הפעוטות מפגינים תוקפנות פיזית בין גיל שנה לשנתיים. תוקפנות זו מופנית כנגד אחים, הורים, ילדים אחרים. תוקפנות זו  היא ביטוי לתסכול או באה לקדם השגת מטרות כגון קבלת צעצועים או חפצים נחפצים אחרים. התוקפנות לא באה לפגוע בהכרח, אבל תגובה נסערת תהווה חיזוק עבור הפעוט לנסות שוב. ילדים צעירים מפגינים התנהגות תוקפנית לצד התנהגות פרו חברתית. מגיל זה עד גיל שלוש, שלוש וחצי נרשמת עלייה בשכיחות התוקפנות הפיזית אצל רבים מהילדים. אחרי גיל שלוש, שלוש וחצי רובם של הילדים מתחילים להפחית את שכיחות ההתנהגות התוקפנית שלהם, ומיעוט קטן אינו נוהג בתוקפנות כלל. השיפור הזה קורה עקב פיתוח כישורים תקשורתיים ויכולת של ויסות עצמי שמאפשרים להביע רגשות ולהשיג דברים בדרכים "נאותות" ומייתרים את הצורך להישען על תוקפנות פיזית. מיעוט נוסף שכולל כ-%5%-%10 מבני הגיל (בנים יותר מבנות) ממשיכים ואף מגבירים את השימוש בתוקפנות פיזית. קבוצה זו נחשבת לקבוצה בסיכון כיוון שאם ילדים אלו אינם זוכים להתערבות אינטנסיבית ועקבית שמלמדת אותם באופן פעיל אסטראטגיות של התמודדות עם תסכול וכישורי תקשורת), הם מצויים על מסלול של פיתוח בעיות התנהגות, חוסר הסתגלות וקשיים מגוונים בהווה ובעתיד. (Tremblay, 2012; Tremblay et al, 2004).בלסקי(Belsky, 2013)  הראה שהתערבות מקצועית ועקבית מיטיבה במיוחד עם ילדים אלו שנחשבים לילדים בסיכון. מדובר בילדים שרגישים יותר -לטוב ולרע-להשפעות סביבתיות. דהיינו, סביבה לא טובה(שעשויה לכלול דפוסי הורות לא מאורגנים או משמעת קשה על בסיס קשר שאיננו חם עם הילדים), משפיעה ביתר קלות על ילדים בסיכון אבל גם ההיפך הוא נכון. אותם ילדים עצמם מושפעים ביתר קלות בהשוואה לילדים "חסונים" מסביבה תומכת ומכוונת-השפעה שעשויה להביא לשיפור  משמעותי של ההתנהגות.

משמעות התוקפנות הפיזית נגד מבוגרים אצל פעוטות לעומת ילדים בגיל הגן

מן התיאור הקצר של מסלול ההתפתחות של התוקפנות הפיזית ניתן ללמוד שתוקפנות פיזית נגד מבוגרים בקרב פעוטות  היא דבר שכיח. פעוטות יפגינו סוג זה של תוקפנות כנגד אנשים שעימם הם מצויים בקשר אינטנסיבי, יומיומי. לכן יכו, ינשכו, "ימעכו" את ההורה או את המטפלת. יעשו זאת כאמור מתוך תסכול, לעתים מתוך התפעלות מהתגובה של המבוגר(סוג של התנסות) ופעמים אחרות כדי להשיג דבר מה בכלל או שהמבוגר מנע את קבלתו. אין להמעיט בערך  התרגול וההתנסות שככל הנראה רואים הפעוטות בתוקפנות נגד מבוגרים. פעוטות "חוקרים"  את תגובות המבוגרים כשם שהם חוקרים תופעות פיזיקליות כגון הקולות שמשמיע צעצוע שאותו הם מפעילים.  בכל מקרה אין לראות בתוקפנות נגד מבוגרים מצד פעוטות קושי לקבל סמכות. מבוגרים(הורים ומטפלות) עשויים להגיב לתוקפנות זו בצורות שונות. יש שיקפאו; יש שיצחקו לעתים מהמבוכה שנגרמת על ידי פגיעה על ידי היצור הנתפס לפני התוקפנות ככל כך "תמים", ויש שיפגינו  התפרצות של כעס מילולי. ברפרטואר התגובות גם עלבונות מילוליים או עונש פיזי-"להחזיר מידה כנגד מידה" על מנת שהילד יחווה את אי הנעימות של התגובה".

בשונה מהתוקפנות הפיזית המכוונת נגד מבוגרים מצד פעוטות(עד גיל שלוש בערך) שהיא אינסטרומנטאלית או סוג של למידה דרך התנסות, תוקפנות מסוג זה מצד ילדי גן בני ארבע, חמש, שש [וגם של ילדים גדולים יותר] מהווה סוג של התרסה נגד סמכות המבוגר מעל ומעבר להבעה של תסכול מצטבר. תוקפנות זאת היא פעמים רבות "תוקפנות עוינת"(סרוף ושו"ת, 1998, עמ' 457) שמטרתה העיקרית לפגוע בזולת-לנקום על פגיעה סוביקטיבית שחש הילד. לעתים קרובות מבוגרים נעלבים מאוד מהתוקפנות שמופנית נגדם, והכעס על הילד התוקפן עוצמתי הרבה יותר מאשר הכעס המופנה כנגד הפעוט שמפגין סוג זה של תוקפנות.  מבוגרים עלולים להרגיש במקרה זה קושי של ממש להמשיך לקיים קשר "רגיל ורציף" עם הילד התוקפן. הפרשנות לגבי חציית הגבול של הילד מחמירה. כשמדובר בילדים בגיל הגן – תוקפנות נגד מבוגרים הרבה פחות שכיחה מהתוקפנות נגד קבוצת בני הגיל. בגיל זה יש לילדים מודעות לגבי הבדלי תפקיד וסמכות בתוך החברה. כחלק מתהליך הסוציאליזציה הם מבינים  יחסים של חלוקת כוח בין אנשים ובידי מי הכוח להחליט. לכן בשונה מאשר בגיל צעיר יותר, יש להתייחס לתוקפנות שמופנית על ידי ילדים בגיל הגן ואילך כנגד מבוגרים כאל איתות אזהרה, כאל תופעה חמורה שמחייבת התערבות מקצועית מושכלת. אין מדובר במקרה זה בתופעה התפתחותית.  אסתכן ואומר שילד לא היה מגיע למצב של תוקפנות פיזית נגד מבוגרים אם איתותי המצוקה שלו היו מזוהים בשלב מוקדם יותר ומטופלים בצורה הולמת. בדיוק מהסיבה הזו, הכעס שגובל לעתים בתוקפנות כנגד תוקפנות, או הנסיגה מהקשר עם הילד מחמירים את מצבו ותורמים למעגל שלילי שמסכן את הרווחה הרגשית ואת המשך ההתפתחות של הילד, מעל ומעבר לפגיעה ולעלבון שחש המבוגר שנפגע.

מה עושים במקרה זה? ברור שלא מתעלמים מהתוקפנות הזו ומחכים שהיא תחלוף מעצמה. אבל ברור באותה מידה שתגובה רגשית עוצמתית וסוערת וענישה חמורה(השעייה לדוגמה) לא יתנו מענה לבעיה עצמה. ילד בגיל הגן לא מגיע סתם כך לתוקפנות נגד מבוגרים. הכרחי במקרה זה להירתם להבנת הגורמים שהביאו את הילד לאימוץ התנהגות לא מקובלת ולבניית תכנית התערבות. כבסיס לבניית תכנית ההתערבות יש להבין גורמים שקשורים בילד עצמו, בסביבתו המשפחתית ובסביבתו האישית. חשוב שנזכור שבגורמים ניתן יהיה למצוא לאו דווקא ולא רק חוסר גבולות בסביבה הביתית של הילד, אלא חוסר מענה לצרכים הרגשיים שלו בבית ו/או בגן. קווים מנחים לבניית תכנית התערבות במקרה זה, ניתן למצוא בפוסט שמוקדש לנושא בבלוג זה. תכנית ההתערבות מחייבת את שיתוף ההורים ומחייבת יישום אינטנסיבי ושיטתי. בתכנית במעין זו הכרחי שהילד יראה את עצמו שותף למאמץ לשפר את ההתנהגות  ולא שיראה בתכנית משהו שנעשה נגדו.

תוצאת תמונה עבור ‪free clipart behavior problems‬‏

חשוב מאוד לצפות בגנים דרך קבע בילדים וליצור קשר משמעותי עם כל אחד מהם על מנת לזהות סימני קושי לפני שמגיעים לממדים גדולים דוגמת התוקפנות המופנית נגד מבוגרים. בבלוג זה פוסט שמציג תכנון שנתי בגן שעשוי לבנות דרכי מניעה לצד דרכי התערבות-כשמביאים בחשבון את ריבוי הילדים בגן ואת הצורך להיערך כדי לאפשר לעצמנו מעקב שיטתי אחרי ההתנהלות של הילדים-עוד לפני הופעתן של התפרצויות.

מבקשת לשתף כאן  במחשבה נוספת שנוגעת לפרשנות שלנו, הבמבוגרים על התוקפנות של הילדים נגדנו. מובן לגמרי שאנחנו מרגישים פגועים. זכותנו לא להיפגע כחלק ממילוי תפקידנו החברתיים והמקצועיים. אבל כדאי שנחשוב על זה שכשם שאנו מרגישים פגועים, כך גם ילד שנפגע מילד אחר מרגיש פגוע ונעלב. להיות מושא לתוקפנות  "לא עושה טוב" לאף אחד, לא לילדים ולא למבוגרים. לכן חשוב בעיניי לראות בפגיעה בנו מצד הילדים, קשה ככל שתהיה, הזדמנות לפתח אמפתיה עם אותם ילדים שהם קורבנות לתוקפנות מצד ילדים אחרים או מצד מבוגרים, ואנחנו לא מספיק מזדהים עם כאבם הפיזי והרגשי.  אפמתיה והזדהות שאמורים להביא לפעולה, לבניית תכניות התערבות להפחתת התוקפנות ולמתן מענה לצרכים הרגשיים של הילדים כולם: התוקפנים והנפגעים.

חשוב שנהיה מודעים לפרשנויות שלנו לגבי התנהגות הילדים כי הללו משחקות תפקיד חשוב  באופן שבו נתמודד עם  התופעה. מחקרים מראים שוב ושוב  שלתפיסות המורים ולאיכות הקשר שלהם עם הילדים השפעה מכרעת על תוצאות ההתערבות.

לסיכום, בפוסט זה הצגתי פרספקטיבה התפתחותית על תופעת התוקפנות נגד מבוגרים  משמעותיים(הורים, גננות ומורים) מצד הילדים. בנוסף, הצעתי שנראה בתוקפנות נגד מבוגרים בגיל הגן , איתות אזהרה שמחייב בניית תכנית התערבות מקצועית שחשוב שתיושם באינטסיביות ובעקביות. תכנית אשר תגייס את הילד כשותף ותכלול הורים ואנשי צוות חינוכי. לצד האמירה שאין לקבל תוקפנות  ופגיעה במבוגרים כמו שאין לקבל פגיעה בילדים, נאמר גם ששמירה על קשר של אכפתיות עם התוקפן הכרחית.  ילדים אלו זקוקים לנו ויש לראות בהם מושא לטיפול ולא מטרד שיש להרחיק אותו.  ככל שנטפל בבעיות היסוד שהובילו לתוקפנות נגד מבוגרים מוקדם יותר, כך נמנע מהילד ומהסביבה  נזקים עתידיים. נזכור שקשה ככל שתהיה ההתמודדות עם תוקפנות נגד מבוגרים בגן ובראשית בית ספר יסודי, יש לה סיכויי הצלחה לשנות את מסלול החיים של הילדים האלו הרבה יותר מאשר טיפול בתופעות כאלו בחטיבת ביניים ובתיכון. בגיל הרך, עוד אפשר לשכנע את הילדים לבחור בדרך של משא ומתן עם העולם ולא במלחמה נגדו. ככל שהילדים מתבגרים בתוך סביבה שמזניחה אותם רגשית או מדכאת אותם פיזית ורגשית, או שאדישה להתנהגות הבעיתית שלהם, הם צוברים עוינות ואף שנאה על העולם, מרגישים שאין להם מה להפסיד ומותירים לנו הרבה פחות ברירות מענישה והגבלת החופש שלהם כדי למנוע פגיעה. חבל לכן להפנות גב לאיתותי מצוקה בגיל צעיר שהתמודדות איתם עשויה להציל חיים העתיד. נזכור שתוקפנות נגד מבוגרים בגיל הגן הוא סוג של איתות מצוקה מצד הילד שאין להתעלם ממנו! 

 

 

מודעות פרסומת

על בעיית הנשיכות אצל פעוטות

לבעית הנשיכות על השפעתה הדרמטית על הסביבה (השפעה שמתורגמת ל"פנסים" אצל הילד שנושך ו"היסטריה" אצל המבוגרים בסביבה), התוודעתי לפני יותר משלושים שנים בשעה שהייתי מעורבת באופן אינטנסיבי בהכשרת מטפלות ומנהלות למעונות יום. ריבוי השאלות וההתייחסויות של צוותי מעונות היום והמשפחתונים, הביאו את דן קורין-פסיכולוג התפתחותי שממנו למדתי רבות באותה תקופה-ואותי לכתוב כבר בשנת 1986 חוברת בשם "על בעית הנשיכות"  שיצאה לאור בהוצאת שרה בץ.

עקב שאלות של הורים וצוותי חינוך שעובדים עם פעוטות, אני מקדישה פוסט זה להתייחסות לתופעת הנשיכות-להבנת משמעותה ולדרכי טיפול בה. כרגיל, כחלק מהגישה שאני דבקה בה באשר להתפתחות וחינוך,  אתייחס להתמודדות עם נשיכות מפרספקטיבה מערכתית שמביאה בחשבון מלבד את הפעוט או הפעוטה הנושכים, גם את הורי הילדים במסגרת החינוכית(אלו שילדיהם נושכו ואלו שילדיהם נשכו), ואת צוותי החינוך.

Toddlers can bite for many reasons, but it's actually a common behaviour.

http://www.essentialbaby.com.au/toddler/development/little-nippers-stopping-your-toddler-from-biting-20120606-1zw7h

איך נגדיר נשיכות?

יש המתייחסים לתופעת הנשיכות כסוג של חריגות שמחייבת טיפול פסיכולוגי ומנגד, יש הטוענים שמדובר בתופעה נורמטיבית ואין צורך להתרגש ממנה. נורמטיבית במובן שהיא פוקדת את רוב בני אותו הגיל ואפשר להבין אותה על בסיס מאפייני ההתפתחות באותה תקופה. עמדתי בהתבסס על ניסיון ומקורות אשר יוצגו בהמשך, היא שנשיכות הן תופעה התפתחותית שמבטאת תוקפנות "טבעית" למין האנושי שהיא שכיחה למדי בקרב פעוטות בני שנה- שנה וחצי עד שלוש. אין לפרש את היותן של הנשיכות ייצוג של תקופנות "טבעית" ותואמת התפתחות כהמלצה להתעלם מהן או לעודד אותן. ילדים בגיל שנה עד שלוש נמצאים בתהליך סוציאליזציה מואץ,  במהלכו לומדים בין היתר, מה מותר ומה אסור ואיך ניתן להביע כעס ותסכול בדרכים יותר מעודנות. תפקיד ההורים והמחנכים במסגרות החינוך לגיל הרך, הוא להיות סוכני סוציאליזציה מבינים ומכוונים את ההתנהגות הרצויה של הילדים.

נשיכה היא אפוא סוג של תוקפנות פיזית.  תוקפנות פיזית כוללת שימוש בכוח פיזי על מנת להביע כעס או תסכול או על מנת להשיג מטרה (צעצוע, קדימות לתור במתקן בחצר, תשומת לב) (Tremblay 2012; Kaiser & Rasminsky, 2017). רוב הפעוטות בני השנה עד שלוש מפגינים תוקפנות פיזית ישירה שמהווה בתחילת דרכה סוג של תקשורת בין אישית מבלי שהפעוט יתכוון לפגוע. התנהגות זו הולכת ופוחתת לקראת גיל שלוש בשעה שהילדים לומדים  לתקשר באופן יעיל באמצעות מילים ולומדים לווסת את הביטוי של הרגשות וההתנהגות שלהם. יתרה מזו הם לומדים לדחות סיפוקים מעט יותר (Tremblay 2012).

מה מביא פעוטות לנשוך? 

בבסיס ,יש לזכור שהתוקפנות טבועה במין האנושי וכאמור  במהלך שנות החיים הראשונות, לומדים רוב הילדים לתקשר, להביע כעס ולנהל מריבות וקונפליקטים בדרכים שאינן כוללות תוקפנות. עם זאת, יש כמובן הבדלים בין אישיים נרחבים בין ילדים בשכיחות, עוצמת ודרך הביטוי של התוקפנות הפיזית .

נמצאו מספר גורמים שעשויים להביא את "פוטנציאל" הנשיכות מהכוח אל הפועל. חשוב ביותר להיות ערים לקיומם של גורמים אלו, ולזהות בכל מקרה של ילד נושך את ה"טריגרים" של הנשיכות. דרכי הפעולה נגזרות מזיהוי מקור הנשיכות. עם הגורמים שמדרבנים פעוטות לנשוך נמנים(ראו ZERO TO THREE, 2016):

  • קושי או היעדר יכולת לבטא צרכים, רגשות, תסכול במילים.
  • חשיפה או חוויה של גירויים בסביבה כעוצמתיים מידי עבור הילד; הדבר תלוי כמובן בסף הרגישות האישי של כל פעוט. לדוגמה, סביבה שנחווית על ידי הפעוט כרועשת, צפופה, מסנוורת מידי עלולה להביא לנשיכות.
  • ניסיון להתנסות ולהכיר את הסביבה…דרך הפה.
  • היעדר מוחלט של גרייה-ואקום שנחווה על ידי הפעוט ומוביל אותו לייצר גרייה באמצעות נשיכה.
  • עייפות יתר
  • צמיחת שיניים /או צורך של גרייה בפה
  • חיזוקים שלא מדעת שמקבל הילד מהסביבה הקרובה בעקבות נשיכותיו(לדוגמה מבוגרים צוחקים בעקבות התנסויותיו הראשוניות של הפעוט לנשוך ואף שימוש בנשיכות על ידי בני משפחה כדרך להביע חיבה כלפי התינוק.

מה עושים כהורים ומחנכים פורמאליים נוכח הנשיכות?

חשוב מאוד להדגיש שהנאמר נכון כשמדובר בנשיכות אצל פעוטות. כשילדים בני 3 ומעלה נושכים הטיפול הוא אחר כיוון שבגילים בוגרים יותר אין מדובר יותר בתופעה התפתחותית.

חשוב לציין שכל מקרה של נשיכות יטופל באופן פרטני, בעקבות גילוי הנסיבות או הגורמים המשוערים אשר תרמו לריבוי הנשיכות. אין טיפול נכון  באופן אוניברסלי, לכל מקרי הנשיכות.

כמו כן חשוב להבחין בין נשיכות חד-פעמיות של פעוטות לבין מקרים חוזרים ונשנים של נשיכות. על מנת להיטיב להכיר את נסיבות הנשיכות בכל מקרה ומקרה ( ZERO TO THREE, 2016) יש לצפות מקרוב על התנהגות הפעוט כשהוא מצוי באינטראקציה עם פעוטות אחרים-בעיקר במשחק חופשי.

באופן כללי תצפיות אלו נערכות לפי ה"מבנה הקלאסי" של תכניות התנהגותיות: מה קורה לפני הנשיכהA-Antecedents)-הההתנהגות עצמה (B-Behavior), השלכותיה של הנשיכות לרבות תגובות הילדים הננשכים והמבוגרים בסביבה(C-Consequences ).

עם מוקדי התצפית המומלצים נמנים(רוב הנקודות מתוך zero to three):

  • מה קרה לפני הנשיכה ?
  • עם מי ובמה שיחק הילד?
  • מי הילד שנושך? האם מדובר בקורבן "קבוע" או בקרובן מתחלף??
  • מה עשה הילד שנשך?
  • באיזה מקום ובאיזה עתוי קרתה הנשיכה?
  • איך הגיב הילד שנושך?
  • איך הגיבו המבוגרים בסביבה לנשיכות של הילד?

ממצאי התצפיות האלו יובילו לבניית תכניות התערבות: א. למניעת הנשיכות עד כמה שניתן; ב. לגיבוש דרכי פעולה מייד אחרי הנשיכה-אם היא בכל זאת יוצאת לפועל;

בנוסף, כל התערבות "טובה" במקרה של נשיכות שקורות במסגרת חינוכית(משפחתון, פעוטון, מעון, גן פרטי) חייבות להתייחס גם לתיאום המאמצים בתוך הצוות והן להתייחסות פרו-אקטיבית להורי הילדים-להורים של הילד שנושך והורים של הילד שנשך.

איך מונעים נשיכות?

נמנעים מלצחוק כשילד נושך אותנו המבוגרים באופן חד פעמי.

מנסים לתפוס את הילד רגע לפני הנשיכה. אם הוא נראה "בדרך לנשוך"   כדאי לנסות להסיט אותו  מהמצב, להציע לו לעסוק במשהו אחר;

מנסים להתאים התייחסות לגורמים המשוערים שזיהינו:

  • אם מתרשמים שהילד מתקשה לבטא במילים את רצונותיו, יש לצאת מגדרנו לנסות להבין את רצונותיו ולספק אותם לפני הנשיכה; חשוב לסכם איתו על דרך להביע מצוקות מילולית או לא מילולית-הן לתת לו הרגשה שמבינים אותו והן כלים חלופיים להבעה עצמית.
  • אם אנו מתרשמים שהוא סובל מעודף או מחוסר גרייה יש להתאים את רמת הגרייה לסף הרגישות המתאים של הילד;
  • במקרים של צורך בגרייה והתנסות דרך הפה או צמיחת שיניים רצוי להציע לילד נשכן או כדור גומי או חפץ אחר שמתאים לנשוך;
  • נלמד את הילד לבקש דברים מילד אחר או לפנות למבוגר כדי להשיג את מבוקשו כתחליף לנשיכה;
  • במקרים של נשיכות תכופות: יש לבנות תכנית התערבות שתיושם בעקביות ובשיטתיות במסגרתה מקבל הילד חיזוקים חיוביים על כך שמתאפק מלנשוך כל פרק זמן שהוא מעט קצר יותר מתדירות הנשיכות; אם לדוגמה הוא נושך אחת לחצי שע,ה ניתן לו באופן שיטתי חיזוק חיובי כל עשרים דקות; כל עשרים דקות נומר לו יופי-נהדר שאתה מתאפק.

מה עושים כש"תופסים" את הילד מייד אחרי הנשיכה?

  • אומרים לו בקול תקיף וחד-משמעי(אבל מבלי שנתפרץ עליו ונאבד שליטה בעצמנו): "אסור, לא נושכים. זה כואב", תוך הסתכלות בעיני הילד.
  • מתפנים גם לקורבן ומנחמים אותו.
  • מאפשרים לילד להמשיך בפעילות וממשיכים לעקוב אחרי התנהגותו.
  • מזכירים לו שאם הוא רוצה משהו הוא יכול לפנות אלינו.

מה לא עושים?

  • לא מתעלמים
  • לא מאבדים שליטה ומושכים לו ביד
  • לא מציעים לילד שנושך לנשוך אותו בחזרה!!
  • לא מכנים את הילד בשמות מעליבים: "אתה כלב-רק כלבים נושכים", "אתה ילד רע"," אין לי כוח אליך" וכאלו מין דברים
  • לא משיטים על הילד עונש
  • לא אומרים לפעוטות אחרים להתרחק מהילד הנושך

תיאום עם הצוות

  • הכרחי תיאום עם כל צוות המסגרת החינוכית כך שכולם ינהגו בילד באותה דרך
  • בודקים את עמדות הצוות ומוודאים שאף איש צוות לא יאבד את העשתונות כשיטפל בפעוט

עבודה עם הורי הילדים

  • מסבירים להורי הילדים באסיפת ההורים הראשונה שפעוטות עשויים לנשוך, ושהצוות לוקח אחריות על הילדים, על התהליך, ושאין להתייחס לתופעה כאל ביטוי לחריגות.
  • במקרה של ההורים של הילד שנושך: מעדכנים אותם באופן רגוע, מסבירים איך הצוות עובד במסגרת החינוכית ומציעים שינהגו באותה דרך גם בבבית.
  • במקרה של ההורים שילדם נושך, יש לעדכן את ההורים שילדם נושך(חשוב ביותר שההורים לא יגלו בעצמם את הנשיכה בזמן האמבטיה בבית); חשוב להדגיש שמדובר בתופעה התפתחותית ושצוות המסגרת החינוכית עוקב ומטפל בבעיה; אין למסור את שם הילד הנושך וחשוב להנחות את ההורים לא להתקשר להורי הילד הנושך; וכן אין לאפשר להורים של הילד שנושך "לחנך" את הילד שנשך אם במקרה זהותו ידועה להם.
  • כל זאת נכון במידה ובאמת אנחנו נהוגים לפי ההנחיות הרשומות מעלה.

לסיכום: הגדרנו את הנשיכות אצל פעוטות(מגיל שנה עד שלוש שנים) כתופעה התפתחותית שמשקפת תוקפנות פיזית שהיא דרך ביטוי של המין האנושי. עמדנו על כך שבעקבות התפתחות וחינוך רוב הפעוטות לומדים לא לנשוך ובכלל ממעטים בתוקפנות פיזית עד גיל שלוש לערך. חשוב להתרגל לצפות בילדים בכלל, ומקרוב בילדים שנושכים כדי לגלות מה קורה לפני            הנשיכה, מתי ואיפה נושך הילד, איך מגיבה ההסביבה לנשיכות. בעקבות זיהוי דפוסי ההתנהגות וגורמי הנשיכות(למשל חוסר מיומנויות מילוליות, סף רגישות גבוה או נמוך במיוחד וכו') יש להתאים התייחסות לילד. ניתן לתת לילד חיזוקים כל פרק זמן שהוא לא נושך, להסיט את תשומת הלב שלו מהגורם המתסכל, להציע תחליף לסיפוק הצורך שהנשיכה מספקת.  יש  לדבר בתקיפות עם הילד מייד אחרי הנשיכה, אבל אין להעניש אותו והכרחי להימנע מלכנות אותו בשמות גנאי ולהשפיל אותו . חשוב ליידע את ההורים ולנסוך בהם הרגשת אמון בצוות החינוכי ובכך שהצוות החינוכי מכיר מהן דרכי הפעולה שבהן הוא פועל.