איך ניתן להבין תוקפנות ילדים שמופנית נגד הורים, גננות ומורים?

תוקפנות היא חלק מהחיים האנושיים. תוקפנות לצד התנהגות פרו-חברתית. בני אדם נולדים עם הפוטנציאל להפגין גם תוקפנות(ניסיון מכוון לפגוע באנשים או חפצים) וגם התנהגות פרו חברתית(התנהגות שמכוונת להיטיב עם הזולת). בחינוך לגיל הרך אנחנו מרבים להתייחס לתוקפנות המתקיימת בתוך חברת השווים – בין הילדים. לעתים אנחנו מתייחסים גם לתוקפנות כנגד ילדים על ידי מבוגרים. מעט מאוד התייחסות ציבורית ומחקרית מתמקדת בתוקפנות של ילדים, לא כל שכן של ילדים בגיל הרך(מהלידה עד גיל שמונה) כלפי מבוגרים-הורים, גננות ומורים. המחקרים המעטים שמתמקדים בתוקפנות נגד מורים בודקים את התופעה בנוגע לילדים בבית ספר יסודי או תיכון. תוקפנות של ילדים צעירים נגד גננות ומורות כמעט ולא נבדקה.

היעדר המחקר בתחום זה  איננו מפריע לגננות ומורות ולעתים להורים להרגיש איום, עלבון ,כעס ובושה לנוכח התוקפנות המופנית נגדם על ידי הילדים. מצב זה יוצר סוג של מעגל שלילי: התוקפנות של הילדים  נגדם מביאה גננות ומורות ולעתים הורים, להרגיש עוינות כלפי הילדים דבר שגורר לעתים תגובות רגשיות סוערות כנגד הילדים – תגובות אשר עלולות לערער את הקשר איתם; במציאות של קשר מעורער עם ה"מבוגר האחראי", מרגיש הילד שיש לו מעט מאוד מה להפסיד, ומסלים את ההתנהגות-הסלמה שמגבירה את העוינות כלפיו וחוזר חלילה. עוינות זו נמצאה כמזיקה להפעלת התערבות מקדמת עבור הילדים.

האילוסטראציה מתוך פוסט של C. Mizerny

אם כך, ניתן לקבוע שחשיפה של גננות, מורות והורים לתוקפנות פיזית מצד הילדים, גוררת במקרים רבים תחושות של עלבון-של פגיעה בתחושת הערך העצמי. "ניתן  לתאר את העלבון כתחושת פגיעה בערך העצמי של האדם, שנגרמת כתוצאה ממעשה או מאמירה של אדם אחר. עלבון אינו חייב להיות מכוון (כלומר אדם עלול להעליב אדם אחר מבלי שהתכוון לכך), אך התוצאה שלו היא תמיד תחושה של פגיעה – אם מתוכן הדברים ואם מעצם אמירתם."(אורית אלפי, 2011).אף שלהגיב לעלבון עקב התוקפנות הפיזית בבאמצעות "התקפה" או בנסיגה מהקשר זה אנושי- מדובר בתגובות שלא מקדמות את הילד התוקף. על אף הקושי חשוב לנסות לחלץ מתוך עצמנו את היכולות להבין את המצב, לגלות אמפתיה עם הילד ולגבש תגובה "חינוכית הולמת" שמצד אחד תמתן את ההתנהגות של הילד ומצד שני תיתן לו את ההרגשה שהוא לא לבד.

במעט הספרות המחקרית שמתמקדת בתוקפנות נגד מורים(ספרות שמשלבת תוקפנות מצד תלמידים נגד הורים או עובדים אחרים) הדגש הוא על הפגיעה ודרכי התגובה של המורה. טענתי היא שהתופעה של תוקפנות נגד מורים היא תופעה "אקולוגית" וגיבוש דרכי ההתמודדות איתה מחייב להבין את הסיטואציה במסגרות החינוך גם ממעוף הציפור וגם מהפרספקטיבות של בעלי העניין השונים: הגננות והמורות, הילדים, הצוות, ההורים האחרים, ממונים בתוך המערכת של הרשות או של משרד החינוך. דהיינו, לא מספיק לטפל במורה הפגוע אלא יש לתת את הדעת למה קורה עם הילד ועם הוריו ועם יתר התלמידים בכיתה.

לצד הצורך באי השלמה עם תוקפנות ופגיעה במורים כמו באי השלמה עם פגיעה בילדים או בהורים-מתחייב להבין שמציאת פתרון לתוקפנות נגד מורים מצד ילדים בגיל הרך, מחייבת מציאת פתרון גם למצוקות שהובילו את הילדים לנקוט בתוקפנות מסוג זה כנגד דמויות סמכות.

בהיעדר מסגרת תיאורטית וממצאי מחקר שנוגעים לתוקפנות של ילדים צעירים כנגד הורים, גננות ומורים אציע את פרשנותי לתופעה -תוך שאנסה להתייחס אליה גם מתוך פרספקטיבה התפתחותית.

מה עשוי להביא ילדים להפגין תוקפנות נגד מבוגרים משמעותיים בחייהם?

קווים מנחים בהתפתחות הביטוי של התוקפנות הפיזית

רוב הפעוטות מפגינים תוקפנות פיזית בין גיל שנה לשנתיים. תוקפנות זו מופנית כנגד אחים, הורים, ילדים אחרים. תוקפנות זו  היא ביטוי לתסכול או באה לקדם השגת מטרות כגון קבלת צעצועים או חפצים נחפצים אחרים. התוקפנות לא באה לפגוע בהכרח, אבל תגובה נסערת תהווה חיזוק עבור הפעוט לנסות שוב. ילדים צעירים מפגינים התנהגות תוקפנית לצד התנהגות פרו חברתית. מגיל זה עד גיל שלוש, שלוש וחצי נרשמת עלייה בשכיחות התוקפנות הפיזית אצל רבים מהילדים. אחרי גיל שלוש, שלוש וחצי רובם של הילדים מתחילים להפחית את שכיחות ההתנהגות התוקפנית שלהם, ומיעוט קטן אינו נוהג בתוקפנות כלל. השיפור הזה קורה עקב פיתוח כישורים תקשורתיים ויכולת של ויסות עצמי שמאפשרים להביע רגשות ולהשיג דברים בדרכים "נאותות" ומייתרים את הצורך להישען על תוקפנות פיזית. מיעוט נוסף שכולל כ-%5%-%10 מבני הגיל (בנים יותר מבנות) ממשיכים ואף מגבירים את השימוש בתוקפנות פיזית. קבוצה זו נחשבת לקבוצה בסיכון כיוון שאם ילדים אלו אינם זוכים להתערבות אינטנסיבית ועקבית שמלמדת אותם באופן פעיל אסטראטגיות של התמודדות עם תסכול וכישורי תקשורת), הם מצויים על מסלול של פיתוח בעיות התנהגות, חוסר הסתגלות וקשיים מגוונים בהווה ובעתיד. (Tremblay, 2012; Tremblay et al, 2004).בלסקי(Belsky, 2013)  הראה שהתערבות מקצועית ועקבית מיטיבה במיוחד עם ילדים אלו שנחשבים לילדים בסיכון. מדובר בילדים שרגישים יותר -לטוב ולרע-להשפעות סביבתיות. דהיינו, סביבה לא טובה(שעשויה לכלול דפוסי הורות לא מאורגנים או משמעת קשה על בסיס קשר שאיננו חם עם הילדים), משפיעה ביתר קלות על ילדים בסיכון אבל גם ההיפך הוא נכון. אותם ילדים עצמם מושפעים ביתר קלות בהשוואה לילדים "חסונים" מסביבה תומכת ומכוונת-השפעה שעשויה להביא לשיפור  משמעותי של ההתנהגות.

משמעות התוקפנות הפיזית נגד מבוגרים אצל פעוטות לעומת ילדים בגיל הגן

מן התיאור הקצר של מסלול ההתפתחות של התוקפנות הפיזית ניתן ללמוד שתוקפנות פיזית נגד מבוגרים בקרב פעוטות  היא דבר שכיח. פעוטות יפגינו סוג זה של תוקפנות כנגד אנשים שעימם הם מצויים בקשר אינטנסיבי, יומיומי. לכן יכו, ינשכו, "ימעכו" את ההורה או את המטפלת. יעשו זאת כאמור מתוך תסכול, לעתים מתוך התפעלות מהתגובה של המבוגר(סוג של התנסות) ופעמים אחרות כדי להשיג דבר מה בכלל או שהמבוגר מנע את קבלתו. אין להמעיט בערך  התרגול וההתנסות שככל הנראה רואים הפעוטות בתוקפנות נגד מבוגרים. פעוטות "חוקרים"  את תגובות המבוגרים כשם שהם חוקרים תופעות פיזיקליות כגון הקולות שמשמיע צעצוע שאותו הם מפעילים.  בכל מקרה אין לראות בתוקפנות נגד מבוגרים מצד פעוטות קושי לקבל סמכות. מבוגרים(הורים ומטפלות) עשויים להגיב לתוקפנות זו בצורות שונות. יש שיקפאו; יש שיצחקו לעתים מהמבוכה שנגרמת על ידי פגיעה על ידי היצור הנתפס לפני התוקפנות ככל כך "תמים", ויש שיפגינו  התפרצות של כעס מילולי. ברפרטואר התגובות גם עלבונות מילוליים או עונש פיזי-"להחזיר מידה כנגד מידה" על מנת שהילד יחווה את אי הנעימות של התגובה".

בשונה מהתוקפנות הפיזית המכוונת נגד מבוגרים מצד פעוטות(עד גיל שלוש בערך) שהיא אינסטרומנטאלית או סוג של למידה דרך התנסות, תוקפנות מסוג זה מצד ילדי גן בני ארבע, חמש, שש [וגם של ילדים גדולים יותר] מהווה סוג של התרסה נגד סמכות המבוגר מעל ומעבר להבעה של תסכול מצטבר. תוקפנות זאת היא פעמים רבות "תוקפנות עוינת"(סרוף ושו"ת, 1998, עמ' 457) שמטרתה העיקרית לפגוע בזולת-לנקום על פגיעה סוביקטיבית שחש הילד. לעתים קרובות מבוגרים נעלבים מאוד מהתוקפנות שמופנית נגדם, והכעס על הילד התוקפן עוצמתי הרבה יותר מאשר הכעס המופנה כנגד הפעוט שמפגין סוג זה של תוקפנות.  מבוגרים עלולים להרגיש במקרה זה קושי של ממש להמשיך לקיים קשר "רגיל ורציף" עם הילד התוקפן. הפרשנות לגבי חציית הגבול של הילד מחמירה. כשמדובר בילדים בגיל הגן – תוקפנות נגד מבוגרים הרבה פחות שכיחה מהתוקפנות נגד קבוצת בני הגיל. בגיל זה יש לילדים מודעות לגבי הבדלי תפקיד וסמכות בתוך החברה. כחלק מתהליך הסוציאליזציה הם מבינים  יחסים של חלוקת כוח בין אנשים ובידי מי הכוח להחליט. לכן בשונה מאשר בגיל צעיר יותר, יש להתייחס לתוקפנות שמופנית על ידי ילדים בגיל הגן ואילך כנגד מבוגרים כאל איתות אזהרה, כאל תופעה חמורה שמחייבת התערבות מקצועית מושכלת. אין מדובר במקרה זה בתופעה התפתחותית.  אסתכן ואומר שילד לא היה מגיע למצב של תוקפנות פיזית נגד מבוגרים אם איתותי המצוקה שלו היו מזוהים בשלב מוקדם יותר ומטופלים בצורה הולמת. בדיוק מהסיבה הזו, הכעס שגובל לעתים בתוקפנות כנגד תוקפנות, או הנסיגה מהקשר עם הילד מחמירים את מצבו ותורמים למעגל שלילי שמסכן את הרווחה הרגשית ואת המשך ההתפתחות של הילד, מעל ומעבר לפגיעה ולעלבון שחש המבוגר שנפגע.

מה עושים במקרה זה? ברור שלא מתעלמים מהתוקפנות הזו ומחכים שהיא תחלוף מעצמה. אבל ברור באותה מידה שתגובה רגשית עוצמתית וסוערת וענישה חמורה(השעייה לדוגמה) לא יתנו מענה לבעיה עצמה. ילד בגיל הגן לא מגיע סתם כך לתוקפנות נגד מבוגרים. הכרחי במקרה זה להירתם להבנת הגורמים שהביאו את הילד לאימוץ התנהגות לא מקובלת ולבניית תכנית התערבות. כבסיס לבניית תכנית ההתערבות יש להבין גורמים שקשורים בילד עצמו, בסביבתו המשפחתית ובסביבתו האישית. חשוב שנזכור שבגורמים ניתן יהיה למצוא לאו דווקא ולא רק חוסר גבולות בסביבה הביתית של הילד, אלא חוסר מענה לצרכים הרגשיים שלו בבית ו/או בגן. קווים מנחים לבניית תכנית התערבות במקרה זה, ניתן למצוא בפוסט שמוקדש לנושא בבלוג זה. תכנית ההתערבות מחייבת את שיתוף ההורים ומחייבת יישום אינטנסיבי ושיטתי. בתכנית במעין זו הכרחי שהילד יראה את עצמו שותף למאמץ לשפר את ההתנהגות  ולא שיראה בתכנית משהו שנעשה נגדו.

תוצאת תמונה עבור ‪free clipart behavior problems‬‏

חשוב מאוד לצפות בגנים דרך קבע בילדים וליצור קשר משמעותי עם כל אחד מהם על מנת לזהות סימני קושי לפני שמגיעים לממדים גדולים דוגמת התוקפנות המופנית נגד מבוגרים. בבלוג זה פוסט שמציג תכנון שנתי בגן שעשוי לבנות דרכי מניעה לצד דרכי התערבות-כשמביאים בחשבון את ריבוי הילדים בגן ואת הצורך להיערך כדי לאפשר לעצמנו מעקב שיטתי אחרי ההתנהלות של הילדים-עוד לפני הופעתן של התפרצויות.

מבקשת לשתף כאן  במחשבה נוספת שנוגעת לפרשנות שלנו, הבמבוגרים על התוקפנות של הילדים נגדנו. מובן לגמרי שאנחנו מרגישים פגועים. זכותנו לא להיפגע כחלק ממילוי תפקידנו החברתיים והמקצועיים. אבל כדאי שנחשוב על זה שכשם שאנו מרגישים פגועים, כך גם ילד שנפגע מילד אחר מרגיש פגוע ונעלב. להיות מושא לתוקפנות  "לא עושה טוב" לאף אחד, לא לילדים ולא למבוגרים. לכן חשוב בעיניי לראות בפגיעה בנו מצד הילדים, קשה ככל שתהיה, הזדמנות לפתח אמפתיה עם אותם ילדים שהם קורבנות לתוקפנות מצד ילדים אחרים או מצד מבוגרים, ואנחנו לא מספיק מזדהים עם כאבם הפיזי והרגשי.  אפמתיה והזדהות שאמורים להביא לפעולה, לבניית תכניות התערבות להפחתת התוקפנות ולמתן מענה לצרכים הרגשיים של הילדים כולם: התוקפנים והנפגעים.

חשוב שנהיה מודעים לפרשנויות שלנו לגבי התנהגות הילדים כי הללו משחקות תפקיד חשוב  באופן שבו נתמודד עם  התופעה. מחקרים מראים שוב ושוב  שלתפיסות המורים ולאיכות הקשר שלהם עם הילדים השפעה מכרעת על תוצאות ההתערבות.

לסיכום, בפוסט זה הצגתי פרספקטיבה התפתחותית על תופעת התוקפנות נגד מבוגרים  משמעותיים(הורים, גננות ומורים) מצד הילדים. בנוסף, הצעתי שנראה בתוקפנות נגד מבוגרים בגיל הגן , איתות אזהרה שמחייב בניית תכנית התערבות מקצועית שחשוב שתיושם באינטסיביות ובעקביות. תכנית אשר תגייס את הילד כשותף ותכלול הורים ואנשי צוות חינוכי. לצד האמירה שאין לקבל תוקפנות  ופגיעה במבוגרים כמו שאין לקבל פגיעה בילדים, נאמר גם ששמירה על קשר של אכפתיות עם התוקפן הכרחית.  ילדים אלו זקוקים לנו ויש לראות בהם מושא לטיפול ולא מטרד שיש להרחיק אותו.  ככל שנטפל בבעיות היסוד שהובילו לתוקפנות נגד מבוגרים מוקדם יותר, כך נמנע מהילד ומהסביבה  נזקים עתידיים. נזכור שקשה ככל שתהיה ההתמודדות עם תוקפנות נגד מבוגרים בגן ובראשית בית ספר יסודי, יש לה סיכויי הצלחה לשנות את מסלול החיים של הילדים האלו הרבה יותר מאשר טיפול בתופעות כאלו בחטיבת ביניים ובתיכון. בגיל הרך, עוד אפשר לשכנע את הילדים לבחור בדרך של משא ומתן עם העולם ולא במלחמה נגדו. ככל שהילדים מתבגרים בתוך סביבה שמזניחה אותם רגשית או מדכאת אותם פיזית ורגשית, או שאדישה להתנהגות הבעיתית שלהם, הם צוברים עוינות ואף שנאה על העולם, מרגישים שאין להם מה להפסיד ומותירים לנו הרבה פחות ברירות מענישה והגבלת החופש שלהם כדי למנוע פגיעה. חבל לכן להפנות גב לאיתותי מצוקה בגיל צעיר שהתמודדות איתם עשויה להציל חיים העתיד. נזכור שתוקפנות נגד מבוגרים בגיל הגן הוא סוג של איתות מצוקה מצד הילד שאין להתעלם ממנו! 

 

 

זיהוי והתמודדות עם קשיים חברתיים שכיחים בגיל הגן

בפוסט זה שמהווה המשך לפוסט שפורסם בשבוע שעבר, אתמקד בזיהוי קשיים חברתיים אופייניים לילדים בגיל הגן ובדרכי התמודדות איתם. הנחת היסוד שמונחת  בבסיס פוסט זה ובבסיס כל הפוסטים שמתמקדים בכשירות חברתית בבלוג, היא שבשל שונות טמפרמנטאלית ושונות בסביבה החברתית של הילדים ניתן לצפות בכל גן לקיומם של קשיים חברתיים כאלו ואחרים בקרב חלק מהילדים. לכן על ההורים והצוות החינוכי "לפקוח עיניים", לעשות כל מאמץ לגלות את הקשיים מוקדם ככל האפשר על מנת להחזיר את הילדים למסלול התפקוד החברתי התקין. הנחה נוספת שמנחה את הכתוב בהמשך היא אפוא שניתן לסייע לילדים לטפח כישורים חברתיים ולנכס לעצמם דרכי התמודדות עם קונפליקטים ומצבים מורכבים. יתרה מזו, אני גורסת שזהו אחד התפקידים המרכזיים של הורים וגננות. סיוע משמעותי לילדים שמפגינים קשיים חברתיים מחייב עם זאת מעקב שיטתי אחר האינטרקציות החברתיות של הילדים והתערבות ממושכת ועקבית. בנוסף, אני מאמינה שההתערבות שנוגעת לטיפוח הכישורים החברתיים של הילדים בכלל והילדים בגיל הגן בפרט, יכולה [ולדעתי צריכה] להתקיים בהקשר הפעילויות החופשיות והמונחות הרגילות המתקיימות בגן הילדים . דהיינו אני גורסת שאין הכרח ליזום פעילויות שהנושא שלהן חברות, רגשות וכו', אלא שהורים וגננות רגישים וממוקדים ינחו את הילדים איך לנהוג במצבים חברתיים תוך כדי הפעילויות הקיימות בגן הילדים או בבית.

social-difficulties

https://clipartfest.com/download/2d865b7548e5b08c9cd444923f91b2024f748066.html

גם פוסט זה מתבסס על ספרי כשירות חברתית: התפתחות ,הערכה, טיפוח והתמודדות עם קשיים. הרחבה על התפתחות חברתית ודרכי טיפוחה בגיל הגן ניתן למצוא גם בספרים לא נולדים אלימים מאת רוזנטל, גת וצור ועם מי שיחקת היום בגן? מאת בקר.

ניתן לתאר את גישת ההתערבות  שנוגעת לטיפוח כישורים חברתיים כמה ש-Dunlap & Fox מכנים גישת הפירדמידה.  גישה זו מורכבת משלושה מעגלי התערבות מרכזיים שמשלבים בין פעולות שנועדו למנוע קשיים חברתיים(פעולות אוניברסאליות שמכוונות לכל ילדי הגן-מה שתואר בפוסט מהשבוע שעבר) לבין פעולות חניכה והתערבות שמטרתן לסייע לילדים במקרים של קשיים ראשוניים להשתלב חברתית (מה שיתואר בפוסט זה) לבין פעולות התערבות אינטנסיביות יותר שכוללות תכניות התערבות אינדיווידואליות עבור ילדים שמפגינים קשיים חברתיים והתנהגותיים שלא באו על פתרונם באמצעות ההתערבות בשני המעגלים הקודמים(להתמודדות עם בעיות התנהגות אקדיש פוסט נפרד).

קשיים חברתיים נפוצים בגיל הגן ודרכי התמודדות איתם

בגיל הגן לשים לב במיוחד לילדים שמפגינים את הקשיים הבאים:

  • ילדים שמפגינים תלות אינסטרומנטלית(פניה תכופה לעזרה במילוי משימות ללא ניסיון להתמודד לבד) ורגשית(דרישה תכופה למגע פיזי או לחיזוק ממבוגר) מוגזמת בצוות החינוכי
  • ילדים שנראה שאינם יודעים כיצד להשתלב בפעילות קבוצתית של חבריהם
  • ילדים בודדים לאורך חודשים
  • ילדים שמפגינים תוקפנות באופן שכיח
  • ילדים שמתחילים להיות דחויים על ידי חבריהם לגן

נזכור ששני קריטריונים מרכזיים מסייעים לזיהוי ראשוני של קשיים חברתיים: 1. הציפייה שילדים בגיל הגן יימצאו באינטראקציות חברתיות רציפות;2. מידת השוויוניות בקשר בין הילדים-נצפה שהקשרים בין ילדים בני אותו גיל יהיו שיוויוניים.

ילדים המפגינים תלות אינסטרומנטלית במבוגרים בגן

תלותם של הילדים מתבטאת בכך שהם נוטים לבקש עזרה תדיר בשעת התמודדות עם משימות גם כאשר משימות אלו נמצאות בגבולות היכולת שלהם. חשוב שנבחין בין פניה ראויה ורצויה לעזרה של ילדים לבין תלות מוגזמת במסוגרים.

במקרים אלו ננקוט בפעולות הבאות:

  • נבחין בילדים אלה מוקדם ככל האפשר.
  • בתחילה נבנה קשר אישי אתם –קשר שמקנה לילדים תחושה של אמון בנו וביטחון.
  • נלמד על יכולותיהם והעדפותיהם של הילדים.
  • נצטרף אליהם בפעילויות שמהן הם נמנעים מלהתמודד באופן עצמאי
  • נעודד אותם להתמודד לבד עם משימות שהן בגבולות היכולת שלהם בשעה שאנחנו מלווים אותם ותומכים בהם רגשית.
  • נתעקש לא לעזור במציאת פתרון שהם יכולים להשיג אותו לבד, אך נישאר נוכחים בשעת ההתמודדות עם המשימה.
  • במידת הצורך, נשנה את המשימה, נפשט אותה, אך בשום פנים ואופן לא נפתור בעיות עבור הילדים.
  • ננחה את אנשי הצוות האחרים לנהוג כמונו.
  • נציע באופן עקבי שבחים על התמודדות עצמאית עם משימות.
  • נעודד את הילדים להתמיד במשימותיהם ונדגיש כי איננו מגישים עזרה משום שאנו מאמינים ביכולותיהם של הילדים.
  • לא נאפשר לילדים אלה לקבל עזרה מיותרת  מחבריהם לגן ונדגיש שוב ושוב שהדבר נעשה משום האמונה שלנו ביכולת שלהם.
  • נשתף את הורי הילדים בהתרשמויותינו ובדרכי הפעולה שלנו וננמק אותן.

 

ילדים המפגינים תלות רגשית במבוגרים בגן

תלותם של ילדים אלו מתבטאת בכך שהם ן חשים ביטחון רק כאשר הם נמצאים בסמיכות פיזית קרובה למבוגר (הגננת או הסייעת); לעתים הילדים האלו מהווים מעין "צל" של המבוגר. כל אימת שהמבוגר מתרחק פיזית או יוצא משדה הראייה של הילדים, הם מפגינים סימנים של מצוקה. הילדים האלו מעדיפים באופן בולט את חברת המבוגרים על פני חברת הילדים.

  • נבחין בילדים אלה ונבחן את ההרגשות שהם מעוררים בנו.
  • ננסה ללמוד על מקורות אפשריים להתנהגות זו. שני מקורות אפשריים עשויים להיות חוסר ביטחון מצד אחד או דחייה על ידי החברים ובחירה במבוגר כתחליף לבדידות. קיימת אפשרות נדירה ביותר נוספת של כובד ראייה לא מאובחן המערער את הביטחון .
  • דרכי הפעולה שלנו יהיו פועל יוצא של למידת הגורמים של התופעה.
  • בכל מקרה, המטרות של ההתערבות הן לבנות תחושה של ביטחון, לחזק את אמון של הילדים ביכולותיהם, לחזק את האמון בסביבתם, לחזק את הקשר  שלהם עם חבריהם לכיתה מתוך תחושה שיש להם רשת ביטחון שעליה הם יכולים לסמוך.
  • חשוב שנהיה סובלניים עם הילדים ונשרה להם תחושה של ביטחון בנוכחותנו.
  • ננסה לחפש יחד עם הילדים פעילויות שמעניינות אותם. נשחק אתם קודם לבד . ואחר כך נזמין עוד ילד שהילד מרגיש מקורב אליו וננסה לשחק יחד עם שניהם.
  • נתרחק בהדרגה מהילד ונודיע לו תמיד שאנו מתרחקים ומייד נשוב. נעודד אותם לא לעקוב אחרינו.
  • נגדיל בהדרגה את מספר הילדים שהילד משתף אותם כמו גם את פרק הזמן של הפרדה הפיזית מאתנו.
  • נמשיך להיות נגישים כשהילד פונה תוך מתן מינימום העזרה האפשרית. בהתחלה נתקרב פיזית ונשאף לכך שקשר עין או שמיעת הקול יספיקו.
  • נחזק את תחושת היכולת של הילד שהוא יכול להסתדר גם בהיעדרנו על ידי עידוד של התמודדויות עצמאיות עם מצבים יומיומיים.
  • ניזום שיחה עם ההורים ונשאל על פרדות מההורים בבית. נמנע מאבחנות מקצועיות ונתאר את אופן ההתנהגות ואת דרכי הפעולה שלנו בגן.

חוסר מיומנויות חברתיות

אם התצפיות בגן(שכמו שנכתב בפוסט הקודם חייבות לעקוב בתחילת השנה אחרי כל הילדים) חושפות חוסר מיומנות חברתית של אחדים מילדי הגן (דוגמות של קשיים אפשריים: אינטראקציה לא רציפה עם ילדים אחרים; קושי לגלות אמפתיה עם ילד אחר במצוקה; נטיה להשתלט על ילד אחר; נטיה להיכנע לילד אחר; קושי להיכנס לפעילות של קבוצה; קושי להתמודד עם קונפלקט) , ניערך לאמן ילדים אלו בניכוס או שיפור המיומנויות המצוינות. אף שמוקד הקושי מזוהה עם ילד זה או אחר, רוב ההתערבויות תיעשנה בהקשר של פעילות חופשית או מונחית קבוצתית עם ילדים אחרים.

  • נציין לפנינו אלו מיומנויות דורשות שיפור.
  • נחשוב על מצבים יומיומיים בגן שבהם הילד נדרש להפגין מיומנויות אלה.
  • נעודד את הילד להעריך את מיומנויותיו: להיות מודע למה עוזר לו להתשלב חברתית ומה מפריע לו להתשלב חברתית[אפשר להיעזר בצילומים של הילד עצמו באינטראקציות חברתיות כבסיס לשיחה איתו].
  • נצפה במשחק החופשי של הילד בחצר ובתוך הגן ונתכונן לאפשרות של הצטרפות למשחק זה כדי לחנוך את מפגשיו החברתיים עם ילדים אחרים;
  • נסייע בהזדמנויות ההולמות על ידי הנחייה ישירה, על ידי השתתפות שלנו בפעילות הילדים על מנת לאפשר את השתלבות הילד .
  • במידת הצורך ניזום שיחות ומשחקי תפקידים עם הילד, עם וללא בובות ; במשחקי תפקידים אלה הילד ימלא פעם את התפקיד של עצמו ופעם את תפקידיהם של הילדים השונים שעמם עליו להתמודד ואנו מצדנו נחליף תפקידים בהתאם. נשחק פעם את התנהגות העכשווית של הילד ונשחק גם אלטרנטיבות פעולה אחרות תוך הדגשת הקושי , אך גם התקווה שתמיד קיים פתרון נוסף.
  • ניזום בהמשך משחקי תפקידים עם ילדים אחרים שבהם כל אחד ישחק התנהגות חברתית ההולמת אותו והתנהגות חברתית ההולמת את החברים. במסגרת משחקי התפקיד ישוחקו אלטרנטיבות של התנהגות במצבים שבהם מתעוררות בעיות חברתיות, ותעמיק תחושת האמפטיה עם ילדים אחרים.
  • נעודד את הילדים להשתתף במפגשים עם חבריהם לגן ונתרחק בהדרגה מהמקום כשניווכח שהילד משתלב.
  • נמשיך להתבונן באינטראקציות החברתיות של הילד עם עמיתיו לגן. חשוב שנימנע  מהתרחקות מוקדמת מידי מהילד ונזכור ששכלול של מיומנויות חברתיות אורך זמן.

ילדים בודדים

חשוב שנבין שלאורך זמן בדידות מעיקה מאוד על אנשים בכלל וילדים בפרט. אף שהילדים עשויים להסוות את המצוקה חשוב שנניח שבדידות לאורך זמן היא ביטוי לקושי שמחייב את תשומת הלב שלנו.  הכוונה למצבים שהילד נמצא לבד בפעילות או בחוסר פעילות לאורך שבועות רצופים. התבוננות בפעילות של הילד תגלה קרוב לוודאי שמדובר בפעילות שטחית שמבטאה את המצוקה שהילד חש ושאותה הוא איננו מבחין.

  • חשוב לזהות את ילדים שנראים בודדים.
  • נעקוב מקרוב אחרי התנהגויותיהם, איכות המשחק שלהם וטיב האינטראקציות שלהם עם ילדים אחרים.
  • נתענין באופן שהם מרגישים ובמה הם חושבים על האינטראקציות החברתיות שלהם.
  • נלמד מקרוב על העדפותיהם וכישוריהם המיוחדים.
  • ננסה ללמוד על גורמים שבגללם הילדים האלו בודדים: חוסר מיומנויות חברתיות, בישנות, משבר שפוקד את המשפחה, ניסיון חברתי בלתי מוצלח מן העבר, או כל סיבה אחרת.
  • אם נבחין בחוסר מיומנויות חברתיות , נאמן את הילדים לפי הקווים המנחים הרשומים בסעיף הקודם.
  • אם מדובר בילדים בישנים במיוחד, נקרב  אותם קודם כל אלינו, כך שירגישו ביטחון בסביבתנו.
  • נשחק עם הילדים משחק שהם אוהבים במיוחד והם טובים בו (משחק מהגן או כזה שהם מביאים מהבית). להתמודדות עם בישנות אקדיש בעתיד פוסט נפרד שמתבסס על מאמרה של ענת כורם שמתמקד בתפיסות מחנכים של ילדים ביישנים.
  • נבקש את רשותם של הילדים הבודדים ונזמין ילד נוסף למשחק (או נאפשר לילד שמתקרב אלינו ביוזמתו  לשחק אתנו). אחרי שהילד מרגיש ביטחון בסיטואציה זו, נזמין עוד ילד וכך הלאה.
  • נרכיב קבוצת פעילות המורכבת מהילד הבודד וילדים צעירים ממנו. בסביבה זו סביר שיקל  על הילד הבישן להתבטא.
  • נעודד השתתפות של הילד הבודד בהמחזות ושיחות באמצעות בובות. הבובה עשויה לאפשר לו להיפתח.
  • לא נלחץ על הילד הבודד להתבטא בסיטואציות קבוצתיות. ניתן לו תחושה של ביטחון, חופש  ונוחות. דהיינו נבנה תנאים שיקלו את השתתפותו.
  • נעשה מאמץ להבחין באיתותיו המצביעים על רצון להשתתף, נתייחס אליהם ונקשיב לשפת הגוף שלו. נימנע מחקירה ולחץ  שיתבטא בפומבי יותר ממה שהתכוון.
  • לא נרחם עליו בכלל ובנוכחות אנשים אחרים בפרט.
  • לא נדבר על הילד בגוף שלישי בנוכחות ילדים אחרים, הצוות או הוריו.
  • נשתף את הצוות בהתרשמויות שלנו ונגבש דרכי עבודה משותפות.
  • נשתף את ההורים בהתרשמויות שלנו ובדרכי הפעולה שבהן אנו נוקטים עם הילד בגן. נבקש את התייחסויותיהם של ההורים.
  • נעדכן את ההורים מפעם בפעם בשינויים שחלו בהתנהגות בנם או בתם.

ילדים שמפגינים תוקפנות

נזכיר שתוקפנות מתייחסת לפגיעה מכוונת בעצמו, בזולת או ברכוש. התוקפנות עשויה להתבטא באופן פיזי או במילים. בגיל הגן מופיעה גם תוקפנות חברתית שמכוונת לפגוע פיזית בילדים אחרים ומתנהלת בצורה מניפולטיבית שנעלמת לעתים קרובות מעיני המבוגרים בגן.

התוקפנות היא במובנים רבים ההיפוך של ההתנגות הפרו-חברתית. לכן במקרים של תוקפנות חשוב ביותר מצד אחד להדביר את התוקפנות ובמקביל ללמד התנהגות פרו חברתית.

בעיקרון ככל שאנו  מתחילים ב"הדברת" התוקפנות בגיל מבוגר יותר, כך ההתערבות תארך זמן ממושך יותר ותהיה פחות אפקטיבית כיוון שדפוסי התמודדות עם תסכולים שכוללים פגיעה בזולת מספיקים להתבסס. כעיקרון חשוב להתמקד הן בפן ההתנהגותי והן בפן הקוגניטיבי המשמש תפאורה להתנהגות התוקפנית. בנוסף, יש לתת את הדעת לפן הרגשי: מה הילד מרגיש, אלו רגשות הוא מעורר בסביבתו, איך מבטא ומבין רגשות. איך הוא מווסת את תחושות הכעס והתסכול.

  • נצפה מקרוב על התנהגות הילד במצבים שונים וננסה ללמוד על שכיחות התוקפנות, ההתנהגויות הספציפיות שהתוקפנות מתבטאת באמצעותן, המצבים שבהם התוקפנות יוצאת אל הפועל, מה הגורמים המיידיים האפשריים לפרץ התוקפנות ומה תגובתם הטבעית של הילדים והמבוגרים המשתתפים או הצופים באירועי התוקפנות.
  • נלמד על הגורמים המדרבנים את הילד לנהוג בתוקפנות ועל תגובות המחזקות את התוקפנות בסביבה הטבעית (כמו לדגומה שימוש באין מפריע ב"שלל" שהילד חטף מילד אחר).
  • נלמד על גורמים שקשורים בסביבה או בהתנהגות המבוגרים או הילדים הממתנים את התוקפנות.
  • נשתף את ההורים בהתרשמויותינו ונחליף עמם מידע. במקרים נדירים, שבהם קיים חשש שההורים יענישו את הילד עונש פיזי על התנהגותו התוקפנית בגן, נתייעץ עם אנשי מקצוע לפני שנשתף את ההורים.
  • נבנה תוכנית התערבות מתואמת עם כל אנשי הצוות. לנושא זה אקדיש פוסט  נוסף.
  • התוכנית צריכה לכלול בקווים כלליים: השגחה מתמדת על התנהגות הילד(במשך תקופה של שבועיים עד חודש), בלימה תָקיפה חד-משמעית של כל ניסיון תוקפני מצדו; במקביל יש ללמד אותו אלטרנטיבות  בלתי אלימות המספקות את הצורך שלו, חיזוק של כל ניסיון להתאפק מהתנהגות תוקפנית.
  • נקרב את הילד אלינו ונשפיע עליו תשומת לב והתייחסות בשעה שהתנהגותו  איננה תוקפנית.
  • ננחם בקצרה את הקורבנות ונעודד את הילד לנחמם גם כן.
  • לא נדרוש מהילד להיות חבר עם הקורבן.
  • לא נעודד את הקורבן "להחזיר" לתוקפן.
  • לא נרחיק ,לא נעניש את הילד התוקפן ולא נוקיע אותו לפני כל ילדי הגן.
  • נזהה מצבים של קונפליקט ונתערב לפני שהם מסתיימים בתוקפנות. נשוחח עם הילדים על אלטרנטיבות לתוקפנות וננחה אותם לזהות פתרונות בלתי תוקפניים.
  • אם התנהגות הילד גרמה לנזק סביבתי (לדוגמה אם השליך חפצים על הרצפה), נדרוש אחרי שהילד נרגע שיחזיר את הסדר על כנו. נשגיח שהוא יעמוד בכך ונעשה זאת ללא נוכחות של ילדים אחרים.
  • אם התנהגות הילד גרמה לנזק לרכוש של ילד אחר, נדון אתו (ואם יש צורך בכך נשתף את ההורים) בדרכים לפצות את הילד האחר על אובדן הרכוש.
  • נציע לילד ולקבוצה נוספת סיפורים המספרים את סיפוריהם של ילדים שנהגו בתוקפנות ובסופו של דבר למדו דרך אחרת.
  • נקפיד על פעילויות  הממחישות התנהגויות פרו-חברתיות העומדות בסתירה עם תוקפנות (ראה רעיונות בסעיף מה עושים ?"

ילדים שמתחילים להיות דחויים על ידי עמיתיהם

לדחייה חברתית הקדשתי פוסט שלם ומציעה לעיין בו. אתמקד פה רק בזיהוי המוקדם של סימני דחיה על ידי ילדים אחרים. סימני הדחיה באים לידי ביטוי בכך שילדים מסרבים בתוקף להצטרף לקבוצה שבה נמצא הילד, או מסרבים לשתפו למשחק. ילדים עלולים לסרב לשבת ליד הילד בשולחן האוכל. ישנם מקרים שילדים מבקשים לא לשבת ליד ילד או ילדה במפגש. הכרחי בעיניי לזהות מוקדם ככל האפשר  את המצבים האלו ולעשות הכל על מנת לעזור לילד לשפר את התנהגותו כך שיתקבל חזרה לתוך קבוצת הילדים.

הדחיה החברתית, בין אם היא מלווה בתוקפנות ובין אם לאו, מתגבשת כפועל יוצא של שילוב בין התנהגות הילד עצמו, יחס המבוגרים אליו ולהתנהגותו והדימוי שנוצר לילד בעיני חבריו לגן או לכיתה.

חשוב על כן להיות ערים לסימנים הראשוניים ביותר של הדחיה ולפעול  מייד בכמה מישורים: הן על ידי התבוננות באינטראקציות של הילד על מנת להבין מה בהתנהגותו גורם לדחיה, ולא פחות מכך בבחינה אמיצה של התייחסויות המבוגרים להתנהגות הילד. לא אחת נזיפות פומביות וכעס כלפי הילד בנוכחות ילדים אחרים,  מגבירים את הדחיה. היענות לבקשות הילדים האחרים לא לשבת ליד הילד מגבירה עוד יותר את הפגיעה שאותה חש הילד. כתוצאה מכך הדחיה עלולה להסלים את התנהגות הילד. כך נוצרים מעגלים שליליים שמחמירים את התופעה. תפקיד המבוגר לזהות מוקדם ככל האפשר את סימני הדחיה ולנסות לשבור את  הישנות  ההתנהלות של הילד ושל הסביבה שמחמירה את המצב. מאמצים אלו צריכים להיות מתואמים עם כל צוות הגן ועם הורי הילדים.  ראו את הפוסט בנושא הדחיה החברתית להעמקה בדרכי התמודדות עם התופעה.

לסיום, בפוסט זה הצגתי מספר קשיים חברתיים נפוצים בגיל הגן והצעתי דרכי התערבות שיטתיות להתמודדות איתם. ההתערבות כוללת התבוננות ותצפיות על האינטראקציות של הילדים במצבים טבעיים, חניכה של קשרים חברתיים תוך כדי משחק או פעילות מונחית, הדגמה של התנהגות נאותה, שיחה עם הילדים עצמם, שיחה עם הילדים על בסיס התבוננות בצילומים של הילד במצב חברתי שמחייב שיפור, הכללת הילד בקבוצות למידה מונחות, תיאום ההתערבות עם צוות הגן והורי הילדים. ניסיוני מלמד אותי, מעל ומעבר לממצאי מחקר בנושא, שהתערבויות מעין אלו שמיושמות באופן עקבי ושיטתי , על בסיס קשר טוב עם הילדים, מוכיחות את עצמן במיוחד כשהן משיושמות כבר בגיל הגן.