נדרש שילוב של תכנית חירום לאומית להסדרת החינוך לידה עד שלוש ותכנית ארוכת טווח לשיפור איכות החינוך

מקרה ההתעללות שסופה מות הפעוטה יסמין וינטה שהתפרסם לפני יומיים מהווה תזכורת כואבת, בלתי נסבלת ממש, להזנחה הפושעת שמאפיינת את הפיקוח של מסגרות החינוך לבני לידה עד שלוש. לפני כשנה ושלושה חודשים, פרסמתי פוסט שהציע לראות במצב החינוך לגיל הרך(לידה עד שלוש)  מצב חירום לאומי. מצב חירום מחייב מטבעו תכנית חירום!

תוצאת תמונה עבור ‪emergency‬‏

 

מקור האיור

ידוע לי שמושקעים סכומי כנס לא מבוטלים בבניית תכניות חינוכיות למסגרות החינוך לגיל הרך אשר הולכות ונבנות בכמה מוסדות להשכלה גבוהה בארץ. אלא שתכניות אלו אינן תחליף לתכנית חירום שיש להפעיל לאלתר להכנסת פיקוח על מסגרות החינוך לידה עד שלוש. העובדה שמסגרת החינוך שבה קרה המקרה המזעזע בפתח תקווה לפני כשבועיים(והתפרסם לפני יומיים)  ממשיכה לפעול תחת שם חלופי(מיקי מאוס במקום מאשה והדוב) ללא מפריע רק מלמד על ההזנחה הבלתי נסבלת הקיימת במדינת ישראל בנוגע למסגרות חינוך לידה עד שלוש.

הכואב מכל הוא שהאמת ידועה לכולם ואיש לא חושב שיש לכנס צוות חירום לטיפול מיידי  בסוגיית הפיקוח על מסגרות החינוך לתינוקות ולפעוטות על צוותיהן. העובדה שכל אדם יכול להתקבל לעבודה הבלתי משתלמת הזו וכל אדם יכול לפתוח מסגרת חינוך לילדים בני לידה עד שלוש היא בלתי נתפסת ממש.

אני מאוד מקווה שההורים יתגייסו במקרה זה ולא ירפו עד שתגובש תכנית חירום לאומית לאיתור כל המסגרות לגיל הרך בארץ ולבניית מודל של סינון ופיקוח מיידיים. ברור שהדבר איננו קל, כי הורים וילדים זקוקים לפתרונות. אבל הכרחי  להתחיל בבניית תכנית שכזו.

למרות חומרתו של המקרה האחרון, לא הופתעתי! היעדר ההסדרה והפיקוח בכל הקשור למסגרות החינוך לגיל הרך ותנאיי העבודה הבלתי נסבלים ברבות מהן "מבטיחים" את התרחשותם של המקרים המזעזעים שנחשפים מדי פעם בתקשורת. מדובר במצב חירום מתמשך.

המדינה ערוכה  להכרזה של מצב חירום ביטחוני. יש תרחישים להתמודדות עם מצבים כאלו. אף שתכניות אלו אינן מושלמות ומתלוות ליישמון תקלות מדובר בתרחשים  מוכרים וידועים. בשנים שבהן תקציב המדינה לא אפשר הצטיידות במצב חירום ביטחוני הוטלו  מלווי ביטחון. אבל היה מובן מאליו שהמדינה חייבת להצטייד ולהיערך לתרחשים ביטחוניים מאיימים.

המצב של החינוך לגילאי לידה עד שלוש בארץ הוא מצב חירום מתמשך. יש כל הזמן טפטופים של אזעקות אמת(חשיפת מקרים של תקלות בלתי נסבלות במסגרות החינוך). בעקבותיהן מתפרסמים תחקירים וכתבות ואז…שום דבר לא קורה.

 המחשבה שהמדינה מפקירה את  צעירי אזרחיה קשה מנשוא!

נשאלת השאלה מה צריך לקרות על מנת שהמדינה תתגייס לבנות תכנית לאומית שנותנת מענה למשפחות שלהן תינוקות ופעוטות שיהיו אזרחי העתיד במדינה? מי יילחם  כדי להביא לכך שהמדינה תיקח אחריות על התינוקות והפעוטות הנולדים בה?

נזכיר את בעיות היסוד

בנוסף להיעדר מקומות זמינים במסגרות חינוך מפוקחות, עולה שתנאיי החיים והעבודה במסגרות החינוך המפקוחות הם בלתי מספיקים ובלתי נסבלים. מספר התינוקות והפעוטות באחריותה של כל מטפלת בלתי נסבל. עליית שכר המטפלות  שהושגה אחרי השבתת מעונות היום אשתקד הייתה מזערית(עומדת היום על כ5400 ש"ח) על 9 שעות עבודה ביום ואחד עשר וחצי חודשים בשנה. התקינה במעונות לא השתפרה. תנאיי עבודה קשים אלו מביאים לכך שקשה עד בלתי אפשרי למשוך לעיסוק במקצוע אנשים עם הכשרה מינימאלית. פחות או יותר כל מי שמעונינת לעבוד במעונות יום מתקבלת והתאמתה לעבודה  נבדקת תוך כדי עבודה(נתונים אלו עלו בתחקיר בערוץ 10 בחודש מרץ 2017).

מדינת ישראל היא מדינה שמעודדת ילודה ומייד אחרי הלידה מפקירה את הילדים ואת משפחותיהם !

אין בארץ כל חשיבה ותכנון של יצירת תנאיים לטיפול וחינוך מינימאליים לתינוקות ופעוטות. מה שמוסיף למצוקה הוא חוסר ההתאמה המתמשך והמובנה בין שעות העבודה  של הורי הילדים לבין שעות הפעולה של מסגרות החינוך. זאת ועוד, כמו בתחומים נוספים של מה שקרוי "יוקר המחיה"  בישראל, גם כאן יש חוסר התאמה בין משכורות ממוצעות של עובדים לבין עלות של טיפול וחינוך נאותים בתינוקות ובפעוטות.

כל הורה וכל משפחה חייבים למצוא לעצמם פתרונות לטיפול ולחינוך בילדים. משפחות מבוססות מוצאות פתרונות שעלותם בלתי משגת לרוב  המשפחות הצעירות. כך גם  נבנית כבר מההתחלה התשתית לאי השוויון בין אנשים הקיים במדינה.

מה נדרש לעשות?

שילוב של תכנית חירום מיידית ותכנית ארוכת טווח. 

תכנית החירום המיידית מחייבת איתור וזיהוי מסגרות החינוך לגיל הרך והטלת פיקוח עליהן וחשיבה על פתרונות חלופיים במקום מסגרות החינוך שייסגרו בשל אי התאמה.

בנוסף נדרשת תכנית מקיפה  וארוכת טווח. יש לזכור שהחינוך והטיפול בבני לידה עד שלוש כולל ילדים המצויים במעונות יום מפקוחים; ילדים שנמצאים בבתים בטיפול ההורים, בני משפחה או מטפלות פרטיות; ילדים שנמצאים במשפחתונים מפוקחים;וילדים הנמצאים במסגרות חינוך פרטיות שהבדלים גדולים פעורים ביניהן ביחס לאיכות הטיפול בהן. חלק מהילדים המצויים בסיכון הרב ביותר בשל טיפול בלתי הולם אינם נמצאים בהכרח במעונות היום המפקוחים. לכן חשוב בכל החלטה להחיל את האחריות  על כלל הילדים בני לידה עד שלוש ולא רק על הילדים שמבקרים במעונות היום של ארגוני הנשים.

החינוך לגיל הרך צריך להיות נושא בעדיפות לאומית ולא פרויקט חד פעמי . לא נושא לרפורמה כזאת או אחרת. תכנית חירום לאומית תחילה.

לכן, מדינת ישראל תעשה היסטוריה באמת, אם תבנה תכנית רב שנתית שהיא מערכתית וכוללת, ושתעוגן בחקיקה ותוכל לצאת לפועל ללא קשר להתחלפות הצפויה של ממשלות.

יש צורך להעביר את האחריות  על חינוך התינוקות והפעוטות למשרד החינוך ולהגדיר את תכולת האחריות של משרד החינוך ושל המועצה המוצעת לחינוך בגיל הרך.

  • הכרחי להגדיר מהן מסגרות החינוך הכפופות למשרד החינוך?(מעונות יום, משפחתונים, גנים פרטיים?)
  • חשוב לתת את הדעת למי ולאיך מטפלים בילדים בני לידה עד 3 המצויים בבתים.

צורך בהגדרת תכנית כוללת לטווח ארוך

להלן מספר נקודות התייחסות שאותן יש לדעתי  לקחת בחשבון:

  • הגדרת מסגרות להכשרת מחנכות שעובדות בגיל הרך
  • הגדרת תכנון לאומי שמתמקד במגוון של מסגרות חינוך תוך התאמתם למאפיינים תרבותיים שונים
  • הגדרת ואכיפת תנאי עבודה לצוותים במסגרות החינוך: כמות שעות העבודה, חופשות, כמות ילדים באחריותן
  • הגדרת תנאיי קבלה לעבודה כמחנכות לגיל הרך
  • הגדרת מדיניות של קשר בין הממסד החינוכי למשפחות הילדים
  • הגדרת מקצוע המטפלת לגיל הרך כמקצוע שמחייב רישיון על מנת לעסוק בו

צורך בהגדרת פעולות לטווח קצר

  • מיפוי מסגרות חינוך, השכלת מחנכות, צרכים של הילדים, המשפחות, המחנכות;
  • מחקר שמתחקה אחרי סוגי מסגרות מגוונים שעשויים לתת מענה  לילדים  בני לידה עד שלוש עם צרכים שונים ולמשפחות עם העדפות מגוונות; מעונות יום גדולים אינם מתאימים לכל הילדים; הורים שונים עשויים להעדיף  סידורי טיפול וחינוך מגוונים(בין היתר תשלום לאחד ההורים שנשאר תקופה ממושכת בבית כנגד סבסוד של חינוך תינוק אחר שמקבל טיפול במעון);
  • הגדרות אוכלוסיות ילדים, מחנכות, הורים בסיכון והפניית משאבים לטיפול במצבי סיכון;
  • דרישה של רישיון לעסוק במקצוע מטפלת/מחנכת לגיל הרך אוניברסאלי(בדומה לרשיון הנהיגה);
  • הכנסת כל המסגרות לחינוך לגיל הרך לפיקוח;
  • שיפור הדרגתי של תנאיי ההעסקה של המחנכות במסגרות החינוך השונות;
  • הגדרת רישיון למסגרות חינוך לגיל הרך קבוצתיות ;
  • אכיפת פיקוח על כל מסגרות החינוך לגיל הרך;
  • בניית תשתיות קהילתיות לתמיכה במסגרות חינוך לגיל הרך בשיתוף עם הרשויות המקומיות.

חשוב ביותר לזכור שבניית מעונות יום בלבד לא תפתור את הבעיה. מדובר במראית עין של פתרון ולא בפתרון אמיתי!

תכנית חירום לאומית לחינוך לידה עד שלוש תהיה תכנית יקרה. אני לא כלכלית ולא יכולה להציע מקורות מימון. ד"ר איל ארגוב, ראש תחום מקרו בחטיבת המחקר בבנק ישראל בשני מאמרים שכתב בעיתון גלובס,  בגליון של ימים א'-ב', 7-8 באוגוסט 2016, הציע להגדיל מסים  שיוקצו בין היתר לחינוך לילדים בני לידה עד שלוש.  הוא ממליץ "לחזק את הרכיב החינוכי במעונות היום, בהתאם לוועדת טרכטנברג,שגם לגיבושה תרמו נציגי הבנק, זאת על רקע הממצאים כי איכות החינוך בישראל ומיומנויות היסוד של אזרחי ישראל נמוכות יחסית בהשוואה ל-OECD." בהקשר זה מבקשת להזכיר שלממשלה יש בעיה "קשה" מה לעשות בעודף המסים שנגבו בחודשים האחרונים. אני מציעה שכספים אלו יישמרו לטיפול  במצב החינוך לגיל הרך (לידה עד 3) כחלופה להפחתת מסים שתיטיב עם האוכלוסיות המבוססות במדינה.

בפוסט זה חזרתי על חלקים  של פוסט שכתבתי במרץ 2017.

מודעות פרסומת