אוטונומיה והכוונה עצמית והקשר שלהן להשפעה ולשליטה

פוסט זה שמתמקד בהכוונה עצמית ואוטונומיה ובמקור (פנימי או חיצוני) וסוגי שליטה על ההתנהגות של היחיד(ילד או מבוגר) נכתב בעקבות מאמר שאני מכינה עם עמיתות(עאליה כעביה, מרגלית כהן ורבקה הלל לביאן) שאחד מממצאיו המרכזיים היה שגישה מסוימת להתמודדות עם בעיות התנהגות הביאה את שתי הגננות שהשתמשו בה(עאליה ומרגלית) בעקביות, להרגשה של אוטונומיה, של הכוונה עצמית כחלק מהתמודדות עם ריבוי בעיות התנהגות בכיתותיהן. שתי הגננות דיוווחו שכפועל יוצא של גישת הטיפול בבעיות התנהגות שבחרו(עליה אדווח בעתיד ביתר הרחבה אחרי השלמת המאמר) הן הבינו טוב יותר את המציאות בגנים שלהן, הצמיחו מתוך תודעתן בעקבות רפלקציה דרכי פעולה שנוגעות הן לילד עם בעיית ההתנהגות והן ליתר ילדי הכיתה-דבר שבאופן כללי הביא אותן כנצפה על ידי תיאוריית ההכוונה העצמית להרגשה טובה יותר לגבי תקפודן כמנהלות גן ובכלל.

ממצא זה  הביא אותי לעיין שוב בתיאורית ההכוונה העצמית של  Ryan ו-Deci-,תיאוריה שהתעמקתי בהבנת משמעותה לפני כחמש עשרה שנה במהלך כתיבת הספר הדרכה כתיווך לקראת אוטונומיה (ספר שנכתב בהוצאת מופ"ת יחד עם אתי בכר, דבורה ויסבורט, רות סנדרוביץ ואורנה שמר).

העיון החוזר בתיאוריה הביא אותי להרהר שוב על חשיבות עידוד האוטונומיה ועל שאלות שנוגעות לשליטה הכרחית ו"טובה" לעומת שליטה  מעכבת, מסרסת שאנחנו מפעילים כנגד הילדים ושמופעלת לעתים כנגד מורים או אנשים מבוגרים אחרים.

תוצאת תמונה עבור ‪autonomy versus control‬‏

Autonomy, Purpose, Mastery: Three essentials

הכוונה עצמית מוגדרת בתיאוריה זו כמאפיין של אנשים שמוביל לבחירות וקבלת החלטות מתוך העניין וההעדפות שלהם, להגדיר לעצמם מטרות תוך שהם חותרים למימושן באמצעות ויסות עצמי של הפעולות שהם נוקטים לשם כך.  זאת ועוד דיסי וריאן טוענים והראו מחקרית שאוטונומיה והכוונה עצמית מביאות להרגשת רווחה רגשית בקרב האנשים שחווים אותן. נדרשת אבחנה בין אוטונומיה שהיא פעולה מודעת ומושכלת מתוך בחירה לבין עצמאות שמשמעותה לפעול בכוחות עצמך, לבד. אבחנה זו הכרחית כי ישנם דברים שאנשים  עושים לבד, לא מתוך בחירה. למשל ילד עשוי להתלבש לבד בבוקר לא מתוך רצון ובחירה שלו אלא מתוך כך שנתבע לעשות זאת על ידי הוריו. באותה מידה מורה עשויה ליישם שיטת הוראה שמוכתבת על ידי משרד החינוך, לבד לא מתוך בחירה, אלא כיוון שהיא חייבת ליישם אותה.

מטרת הפוסט אפוא להביא כל אחד מאיתנו לחשיבה הן על מידת האוטונומיה שאנו חווים : עד כמה אנחנו כבני אדם בכלל וכמחנכים ומורים בפרט פועלים כיצורים אוטונומיים ומה אנחנו יכולים לעשות על מנת לשפר את  הסיכויים שנפעל בצורה אוטונומית? וגם לחשוב  באיזו מידה אנחנו כמחנכים וכהורים מעודדים באמת אוטונומיה בקרב ילדים? ובמקביל מה אנחנו עושים בלי משים כדי להפריע למימוש האוטונומיה של הילדים?קשורות לשאלות אלו השאלות: מתי השליטה שלנו הכרחית, ומתי היא באה לתת מענה לצרכים שלנו ולא לצרכים של הילדים ?

על הצורך להפנים ערכים ותכנים מהחברה ולהפוך אותם למטרות שלנו

תיאורית ההכוונה העצמית מכיריה בכך שאנשים אינם יכולים לפעול רק מתוך מוטיבציה אינטריזית דהיינו מתוך עניין איהרנטי בסיס שיש להם. למשל, ילדים צריכים להסכים לבלוע תרופות לא טעימות, ללמוד מתימטיקה בבית ספר,מקצוע לימוד שבתחילה עשוי לדחות אותם, ללבוש בגדים ארוכים בחורף, לקרוא ספרים לא מוכרים. מורים מתמודדים חדשות לבקרים עם רפורמות חדשות שאינן בהכרח פרי יזמתם. ובכל זאת בתנאים מסוימים הן לילדים והן למורים(ולמבוגרים אחרים) היכולת לפעול מתוך רצון ובהתמדה למימוש הצעות, דרישות רפורמות חיצוניות אם הם מבינים את הצורך והרציונל של הדרישות החיצוניות והללו הופכות בסופו של דבר חלק מעולם הידע והערכים האישי שלהם. "תהליך ההפנמה מוגדר על ידי דסי וריאן כתהליך "הפיכתה של שליטה חיצונית בהתנהגות לויסות עצמי שהופך בתנאים אופטימאליים לחלק מהעצמי"(Deci et al, 1994, p.120).  דהיינו, תיאוריית ההכוונה העצמית מדגישה את חשיבות הפעולה האוטונומית מתוך הכרה בהשפעת הסביבה החברתית על האדם הפועל. אלא שהשפעה סביבתית עשויה לאפשר ולעודד אוטונומיה, או להביא  להתנהגות נשלטת על ידי הסביבה או לעתים אף להקפאה מלווה בהיעדר מוטיבציה.

כדי להבין את תהליכי ההשפעה של הסביבה על פיתוח האוטונומיה של היחיד חשוב להבין מה מניע אנשים לפעול. תיאוריית ההכוונה העצמית גורסת שמה שמניע ילדים ומבוגרים לפעולה הם שלושה צרכים בסיסיים שהם אוניברסליים: צורך באוטונומיה(לעשות דברים מתוך רצון ובחירה אישיים), צורך במסוגלות(competence-המידה שבה אנשים מרגישים יעילים בהתנהלות בעולם, בביצוע משימות בעולם) וצורך בשייכות-קשירת קשרים עם אנשים קרובים(relatedness). תיאוריית ההכוונה העצמית היא תיאוריה אורגניסמית שמניחה שהאדם פעיל וחברתי מטבעו: יש לו הצורך המולד להשתלט על משימות בעולם ולבצע אותן ביעילות(החל מטיפוס על הספה כשפעוט מתחיל לנוע באופן חופשי-אף אחד לא מכתיב זאת כמטרה לפעוט "בריא"- וכלה בהפעלת רובוטים, הבנת דרך פעולתם), צורך מולד לפעול מתוך הרצונות שלו  כמו גם צורך בסיסי להיות בקשר  עם אנשים אחרים ולזכות לתמיכתם.

על כן ישנה מוכנות לכך שסביבה שאליה שייך הילד תוכל להשפיע עליו ולשכנע אותו להפנים את ערכיה תוך שהוא מבין את יתרונותיהם. בדרך זו ערכים חצוניים עשויים להפוך לחלק מהאשיות של הילד.

איך אפשר לעודד פעולה אוטונומית ?

  1. חשוב לציין שעידוד של אוטונומיה מחייבת הכרה בססית מצד הורים, מורים, אנשי שלטון ביכולת ובצורך של ילדים, מורים, אזרחים לפעול בצורה אוטונומית. הדבר איננו מובן מאליו. מי שמאמין שללא "דחיפה" חיצונית ילדים לא ילמדו או לא יפעלו לטובת הזולת, לא יעודד אוטונומיה.
  2. בנוסף נדרשת קבלה של הזכות הבסיסית, האוניברסלית של ילדים ובני אדם בכלל לאוטונומיה מחשבתית ורגשית ולהשתתפות פעילה בחברה.
  3. עידוד ביטויים של יזמה ותמיכה בדרך מימושם של ילדים, מורים ואזרחים יחזקו את תחושת האוטונוציה שלהם.
  4. רק על בסיס ההכרה ביכולת, בצורך ובזכות לאוטונומיה ניתן לגייס שילוב של דוגמה אישית, שכנוע, חניכה ופיגומים בהתמודדות עם משימות מוכתבות מבחוץ. שכנוע לקחת תרופה, ליווי התהליך תוך התעזרות בסבלות שהילד ישתכנע ולא יחווה את קבלת התרופה ככפייה. רפורמה חדשה חייבת להיות מובנת למורים ולעתים מלווה בתמיכה והסברים. מיותר לציין שהמניע חייב להיות במקרים אלו שיפור ממשי של המערכת ולא רציה של מישהו או קידום חיצוני. חיזוקים חיוביים על התמודדות מלווים בהסבר הוכחו כמועילים. בחינוך עיסוק מורחב בלמידה פרויקטאלית שצומחת מתוך בעיה אמיתית שהתלמידים זיהו עשויה להוות מימוש של חינוך לאוטונומיה. במסגרת סוג זה של למידה מעודדים קבוצות של ילדים להתמיד בחקר לצורך בדיקת השערותיהם עד לאישושן או הפרכתן. וזאת כדרך חיים בלמידה ולא כפרויקט חד פעמי לצורך הצגה. ניסיון ליישם גישה זו שמכונה דיאלוג תומך צרכים  בא לידי ביטוי במסגרת בתי ספר בבאר שבע שבהנחיית אבי עשור וחיה קפלן.
  5. במאה ה-21 אי אפשר להתעלם מהטכנולוגיה הדיגיטאלית בדיון על אוטונומיה. מצד אחד האינטרנט והנגישות למידע קרוב ורחוק מאפשרים אוטונומיה. אדם יכול לממש יזמות ביתר קלות בסיוע הטכנולוגיה הדיגיטאלית. אלא שכמו כל כלי יעיל- השימוש בכלי טומן בחובו סיכון לפעולה האוטונומית של היחיד. המידע על כל אחד מאיתנו הופך לנגיש לכל וניתן להשתמש בו כדי לפגוע בנו. זאת ועוד, המונופולים הגלובליים משתמשים בתלות הגוברת שלנו בטכנולוגיה לצרכים שלהם-לרוב למימוש צרכים כלכליים והתעשרות. לעתים לסיפוק צרכים אפלים. מגיל צעיר יותר ויותר אנחנו לעתים מרצוננו הכביכול חופשי מוותרים על מימוש האוטונומיה שלנו למען נוחות, הנאה וכו. כך השימוש בטכנולוגיה הופך להתמכרות.

הנקודה המרכזית היא ששום אמצעי מבודד לא סביר שיצליח להביא לאוטונומיה של יחידים אם לא יתבסס על הכרה ביכולת, בצורך ובזכות האדם לפעול מתוך בחירה ועניין אישיים. לעתים קרובות מידי בחינוך מדלגים על בחינת הנחות היסוד ומתמקדים באמצעים. פעולות חינוכיות יוכיחו עצמן רק אם המנהיגות החינוכית(הורים ומורים) והפוליטית יאמינו בהנחות היסוד המוצגות.

אף שחברה שבה ריבוי של אנשים אוטונומיים, שכזכור ירגישו טוב עם עצמם ושיש להם צורך גם בשייכות, תהיה חברה בריאה, היא תהיה גם חברה שיש בה מקום לשונות ולויכוחים על רקע קבלת העובדה שלאנשים שונים רצונות שונים. אנשים אוטונומיים אינם מפחדים מסמכות. ומביעים את דעתם ונלחמים עליה. זהו מצב לא נוח למנהיגים לא בטוחים בעצמם שמבקשים לשלוט. מדובר בהורים, מורים וגננות בכיתותיהן, מנהלי בתי ספר, ראשי מגמות באוניברסיטאות ובמכללות, מניהגים פוליטיים…לכן לדעתי בארץ ובעולם קיימת אמביוולנטיות בכל הנוגע לעידוד אוטונומיה בחינוך. היעדר של עידוד אוטונומיה איננו נובע רק מהיעדר ידע ושליטה באמצעים וכלים . הוא נובע מחוסר מוטיבציה חד משמעית לעודד אנשים אוטונומיים וזאת על מנת להימנע הפחתת השליטה.

מצבי שליטה חיצונית שמונעים אוטונומיה

הורים יכולים לשכנע תינוק לבלוע תרופה ולהימנע משימוש מוגבר בטבלט ובכך להביא עם הזמן  להפנמה: הילד הצעיר ייקח בהמשך תרופות  מתוך הבנת חשיבותן. אלא שישנם שני מקרים שבהם תהילכים אלו עלולים להתשבש ולהפוך את ההשפעה לשליטה את ההתנהגו של היחיד ללא אוטונומית:

א. כשהמבוגרים מנסים  לשלוט בילדים שלא לטובתם הם; כנ"ל לגבי ממסד ביחס לאזרחים בכלל או מורים בפרט. להכפיף את טובת הילדים או האזרחים למימוש הצרכים של מי ששולט בהם. שליטה זו עשויה להיות מוצהרת ככזו או שגרוע מכך מוסווית כרצון להיטיב עם הילדים או עם האזרחים. לדוגמה הורים שולחים את הילדים לחוגים יוקרתיים למחוננים בשביל לספק את הרגשת המימוש העצתמי של עצמם. לדוגמה, הקדשת זמן מרובה בבתי הספר להכנה למבחנים בין-לאומיים או למבחנ מיצ"ב. וזאת לא בהכרח על מנת להביא ללמידה מיטבית וניכוס כישורים שנחוצים במאה ה-21 , אלא כדי לשפר את הסטטיסטיקות של בית הספר, של המחוז, של המדינה.

ב. כשילדים או אנשים מבוגרים מאפשרים לגורמים חיצוניים לשלוט בהם ובהתנהגותם(כמו במקרים של התמכרויות לטבלט, לנייד, לפייסבוק, לסם, למין, לאלכוהול). במקרים אלו האדם עצמו מוותר על האוטונומיה שלו בהתחלה ברצון ובהמשך ללא שליטה עצמית ומכפיף את עצמו לגורמים חיצוניים(כגון אלכוהול, פייסבוק, ניידים) או לדחפיו(מין, אוכל). במקרה זה, ההתערבות של הורים, מורים, מטפלים אמורה להביא לשחרור האדם מהשליטה שהוא עצמו התמסר לה.

לסיכום, בפוסט זה הצגתי את המשמעויות המורכבות של תיאוריית ההכוונה העצמית שמציגה את האוטונומיה של האדם כיכולת אוניברסאלית מולדת וכצורך בסיסי לצד הצורך במסוגלות והצורך בשייכות. בפוסט זה, כתבתי גם על הזכות האוניסרסאלית לאוטונומיה שאיננה מובנת מאליה. בדיון על אוטונומיה בהקשר חינוכי מרבים לדבר על שאלת האיך?- על כלים פדגוגיים למימוש אוטונומיה. הנקודה שהעליתי בפוסט היא שנדרשת מצד המנהיגות(הורים, מנהיגות חינוכית ופוליטית) מחויבות עמוקה למימוש זכויות הילד והאדם הבוגר באוטונומיה. חתירה עקבית מתוך מחויבתו לאוטונמיה, מחייבת הבנה שמימוש האוטונומיה של ילדים, מורים ואזרחים עשוי להביא לויכוחים ואי הסכמות וויצור על שליטה. ללא קבלת אי ההסכמות והויכוחים והיעדר השליטה על אחרים כחלק לגיטימי של המציאות-ניסיונות העידוד של האוטונומיה של ילדים ואזרחים הם אמביוולנטיים ולכן הם אינם מוצלחים. בפוסט התייחסתי גם למצבים שבהם האדם עצמו מוותר על האוטונומיה שלו ומכפיף את רצונותיו וטובתו לגורמים חיצוניים(כגון שימוש מוגבר בטכנולוגיה) או פנימיים(כגון מין, אכילה). מצבים אלו מחייבים הורים, מחנכים ומטפלים לפעול לשחרור היחיד משליטתם של הגורמים שהוא עצמו התמסר אליהם. אוירה כללית שמעודדת חומריות והישגיות ומוחצנות מחלישה את הרצון של האנשים להיות אוטונומיים ומחזקת התמכרות לכסף, כוח, שליטה(כך נטען רבות על ידי דיסי וריאן).  לעת עתה,  אני מציעה שנעצור ונחשוב כל אחד בחלקת אלוהים הקטנה שלו על מידת האוטונומיה שלו עצמו ועל מידת הנכונות שלו לעודד אוטונומיה בקרב אלו שתלויים בו רגשית, חברתית, לימודית וכלכלית.

ספרות ילדים כהשתקפות של משפחות שונות וכמחנכת לקבלת השונות

כחלק מתפיסה פלורליסטית,  רב תרבותית שהוצגה בפוסט קודם, אני מבקשת בפוסט זה להתייחס לריבוי של סוגי המשפחות שאליהן משתייכים הילדים בחברה שלנו ולספרות הילדים שמצד אחד משקפת את התייחסות החברה לסוגים שונים של משפחות ולמורכבות הקשרים בתוך המשפחה ומצד שני, עשויה לתרום ליתר קבלה של מחנכות, ילדים והורים של השונות הקיימת בין המשפחות. וזאת בהנחה שבמסגרות החינוך ייימצאו ויוקראו יצירות ספרות שמייצגות את מגוון המשפחות הרחב ולא רק את המשפחה הגרעינית(אימא ואבא הטרוסקסואליים וילדיהם- רצוי משני המינים) שבתודעת רבים מאיתנו היא ההאידיאל הנורנאטיבי של כולנו.

על משפחות ועל התייחסות החברה למשפחות שונות

המשפחה כמוסד חברתי היא תופעה אוניברסאלית שקיימת מאז ומעולם. מנגד, כפי שרוס פארק מציין(Parke, 2013) על בסיס Abbie Goldberg, 2010: "המשפחה איננה מוסד סטטי אלא מוסד שנמצא בתהליך מתמיד של שינוי ברמה של תהליכים בתוכה, ברמת צורתה, וברמת האופן שבו חושבים עליה [אנשים בחברה]בצורה מורכבת ודינאמית." דהיינו , מה שמשתנה איננו רק צורתן ויחסי הכוחות בתוך המשפחות, אלא גם האופן שבו מדמיינים ותופסים אותן בחברה. ההתייחסות לשונות בין המשפחות קשורה גם להתייחסות לשונות הנוגעת לזהות המינית ולתפקידי המגדר בחברה. מחשבה שעלתה לי כשהכנתי את הפוסט קשורה לזיכרון רחוק מתוך שיעורי הסטטיסטיקה בתואר הראשון(באמצע שנות ה-70 של המאה הקודמת). כשלמדנו סטטיסטיקה, מין(אז לא דיברו כל כך על מגדר) ניתן כדוגמה בלתי מעורערת של משתנה נומינאלי, דיכוטומי(להבדיל ממשתנים אורדינאליים  כהשכלה או רציפים כגובה או גיל).  דהיינו כשמדובר על מין יש רק שתי אפשרויות: זכר ונקבה(כך בנויים גם היום רוב הטפסים). אני מודה ומתוודה שהעניין נראה לי אז מובן מאליו ולא עלה על דעתי (וכנראה גם על דעת רבים מאוד מעמיתיי לספסל הלימודים) לערער על קביעה בסיסית זו. היום אנחנו(רבים מאיתנו) מודעים לכך שגם  "משתנה" המין משקף טווח של אפשרויות עם נקודת ציון בולטות בטווח הזה! כך גם המשפחות עשויות להיות הטרוסקסואליות, חד-מיניות עם שתי ראשות או שני ראשים, א-סקסואליות, שותפויות  כאלו ואחרות לצורך גידול ילדים. המשפחות עשויות להיות חד או דו הוריות-גרעיניות או מורחבות. השפעתן של המשפחות על איכות  התפתחותם וגידולם של הילדים נראית לא כל כך מושפעת מצורתן של המשפחות(קביעה שמתבססת על מחקרי אורך-ראו סקירה בספר של רוס פארק: Future Families), אלא על איכות ההורות והזוגיות בתוך המשפחות(כשהללו תלויות במידה לא מועטה ברמת התמיכה שלה זוכים ההורים מהמשפחה המורחבת ומהחברה).

ילדים שמגיעים לגנים ולבתי הספר משתייכים אפוא לסוגים שונים של משפחות. זאת עובדה ! זה לא משנה אם אנחנו אוהבים את השונות הזו. זה לא משנה מה אנחנו חושבים על החלטותיהם של הורי הילדים בגנים לבנות לעצמם ולילדיהם משפחה מסוג אחד ולא משפחה מסוג אחר. זה לא משנה כי אין זה מתפקידנו לקבל החלטות עבור ההורים. זה לא משנה כי הדבר איננו תלוי בנו כלל !(ראו גם מאמר שלי שנכתב עבור "הד הגן" -טל , "שונים אבל דומים – על משפחות בנות זמננו ודרכי העבודה של גננות שנגזרות מהן" , הד הגן, ע"ז(ג), 2013, 8-15.).

כך מציג אסף, בן ה-12,  הגיבור הראשי בספר הנוער החיים שלי, דוט. קום., מאת עפרה גילברט-אבני, את עובדת ריבוי הסוגים של המשפחות הקיימות. אסף הוא ילד שכמו ילדים רבים אחרים בעולמנו היום, נולד בעקבות החלטת אמו להיעזר בתרומת זרע כדי ללדת אותו. אף שאמו נישאה עם אביו מאמצו עוד במהלך ההריון עם אסף, היא סיפרה לו כבר בגיל 4 שנים שהוא נולד מתרומת זרע.

"משפחה, אתם יודעים, זה לא בהכרח אבא, אמא וילדים. זה לא סוד שיש היום סוגים שונים של משפחות. יש משפחות שיש בהן רק אמא וילדים, יש משפחות עם שתי אימהות, יש משפחות עם שני אבות, מספיק שגרים בבית ילד והורה או שניים שמשגיחים עליו, זו כבר משפחה. לולא פגשה אמא את חזי כשהייתה בהריון, היינו היא ואני משפחה חד-הורית."(החיים שלי, דוט.קום, עמ' 15).

מתפקידנו כמחנכים, לדעתי, לעשות כל אשר ביכולתנו כדי לאפשר לכל אחת ואחד מילדי הגן  והבית ספר להרגיש שהוא רצוי, שהוא בעל ערך באשר הוא בן אדם, שהוא שייך למרקם החברתי של המסגרת החינוכית, שהוא יכול להרגיש טוב עם עצמו. הדבר נכון  במסגרות חינוך ממלכתיות, ממלכתיות דתיות, ערביות וחרדיות. הקושי לקבל שונות בחברות מסורתיות(יהודיות וערביות כאחד) גובה מחיר קשה מפרטים שאינם מתיישרים עם האידיאל הנורמאטיבי של החברה.

האופן שבו אנחנו תופסים את עצמנו בהקשר השתייכותנו למשפחות שונות, תלוי בין היתר ב: א. אופי ההתנסות שלנו בתוך המשפחה-האם אנחנו מקבלים בה הרגשה של ביטחון, הערכה, אפשרות לביטוי עצמי ?; ב.  המשובים וההתייחסויות שאנו מקבלים מהסביבה למשל מגננות ומורות, ילדים אחרים והוריהם, שכנים להיותנו בני למשפחה כזו או אחרת; ג. השוואות שאנו עושים בינינו לבין האחרים שמשתייכים למשפחות שונות משלנו ולהתייחסות השונה שעשויים אחרים לקבל בהשוואה אלינו; ד. מהאופן שבו מצטיירות משפחות שונות בספרי ילדים, בתכניות טלוויזיה, ביצירות אמנות ומוזיקה, בעיתונות. לגננות ולצוותיהן יש יכולת השפעה בעיקר על גורם ב'  שהוזכר למעלה(התייחסויותיהן שלהן לילדים שמקורם בסוגים שונים של משפחות בממשות של הגן ולסוגים שונים של משפחות שמיוצגות באמנות, בספרות ובקולנוע. זאת ועוד, גננות ומורות אחראיות על החומרים הספרותיים ואמנותיים שהן מציגות במסגרת החינוכית דרך קבע, במהלך כל השנה ולא רק ביום המשפחה או ביום האם.

האמור נכון לגבי אנשים בכל גיל. בשעה שאנו עובדים עם ילדים צעירים, עלינו לקחת בחשבון גם שילדים בגיל הגן נמצאים בתהליך חשוב של גיבוש הזהות העצמית שלהם. הם פחות מודעים מהמבוגרים מלכתחילה לקיומם של סוגים שונים של משפחות. הם וודאי לא מודעים "מעצמם" , ללא תיווך החברה ,למה נחשב בעיני החברה שבה הם חיים כנחשב ומה נחשב כפסול. הם חיים את היומיום שלהם בתוך משפחותיהם ומשפחה עבורם מלכתחילה זה מה שהם חווים. אלא שהמפגש עם חברת הילדים והמבוגרים במסגרות החינוך, חושף אותם גם לכך שייתכן שיש יותר סוגי משפחות ממה שהם מכירים, וגם עם התייחסות ביקורתית ולעתים עוינות של החברה כלפי סוגים כאלו או אחרים של משפחות.  ההתייחסויות הביקורתיות עשויות להיות ישירות ובוטות. לדוגמה: אמירות שמתייחסות אל הילדים שגדלים במשפחה חד הורית או עם הורים בני אותו מין כמסכנים ואל הוריהם כאנשים בלתי מוסריים. אמירות ביקורתיות עשויות  להיות סמויות ופוגעות לא פחות. דוגמאות להתייחסויות ביקורתיות סמויות שראיתי במהלך השנים עשויות להיות: הנחיות מפי הסייעת או הגננת להוסיף אב לציור משפחה שהילד בן ה 4 צייר באופן חופשי-ציור שממנו נעדר האב; או בקשה שההורים ישלחו תמונה מהחתונה שלהם ביום המשפחה; או טופס שעל הילד למלא עם הוריו לקראת היותו "כוכב הגן" שבו עליו לספר על אמא שלו, על אבא שלו וכו(בעוד שהאב של אחת הילדות נפטר מסרטן כשנה לפני האירוע המדובר); או אף בקשה שאבא עם "ידיים טובות "יבוא לעזור בגן, בשעה שיש ילדים שאולי אין להם אבא ורבים אחרים שאבותיהם הם "עם ידיים לא טובות".

כדאי שנקשיב לדניאל, ילד בן 12 , גיבור  ספר הנוער המכוערים של דניאל מאת עפרה גילברט- אבני מתמודד עם בקשתה התמימה של המורה תחיה שאבא "עם ידיים טובות" יבוא לעזור בכיתה. אסף מספר שאי הידיעה איך נראה האב שנטש אותו ואת אמו בהיות האם בהריון "מרתיח" אותו :

כמו באותו יום שהמורה תחיה ביקשה שמי שיש לו אבא "עם ידיים טובות" יתנדב לתקן כמה דברים בבית הספר. כעסתי מאוד: לא רק שאני לא יכול לנדב את אבא שלי למשימה, מה שאולי היה משפר קצת את מעמדי בכיתה, אפילו אין לי מושג אם יש לו מה שתחיה קראה "ידיים טובות". אולי הוא מין חנון עדין כזה שלא יודע לעשות כלום?

ספרות ילדים שנותנת ביטוי למשפחות שונות

בחלק הקודם הוצגו קטעים מתוך ספרי הנוער החשובים של עפרה גילברט-אבני שמייצגים את האופן שבו ילדים תופסים את המשפחות ואת ההתייחסיות הלא כל כך רגישות לשונות בין המשפחות מצד המורים. מבלי להתיימר להיות מומחית בנושא ספרות ילדים, אומר שספרי ילדים טובים בנושא המשפחות הם קודם כל ספרות טובה-ספרות שבה הקורא מאותגר ונתבע לחשוב ולפרש ואינו מקבל מסרים מעובדים. בהקשר נושא המשפחה חשוב כמו שתהילה גולברג, המחברת של ספר הילדים "הסיפור על תכלת הצב ועל ילד מחמד" אומרת בראיון עמה, שהמשפחה האלטרנטיבית תופיע כרקע טבעי לסיפור ולא כנושא ישיר לדיון. חשוב שההתייחסות לשונות זו תהיה טבעית ,ללא הטפות. בספרות שמיועדת לילדים צעירים חשוב לא פחות לתת את הדעת לאיכות האיורים ולאפשר דיון של הילדים באיורים עצמם כמו ביחסי הגומלין בין האיורים לטקסט המילולי.

כיוון שהתייחסתי בחלק שמתמקד במשפחות הן לתהליכים בתוך המשפחה והן לדגמים של משפחות בחרתי בחלק זה להציג מקצת יצירות ספרות שמתמקדות בתהליכים אוניברסאליים כגון קשר ההתקשרות בין הורים לילדים וקושי להתמודד עם פרידה מהם(ינושופונים מאת מרטין ודל ) כמו גם מתחים טבעיים בתוך המשפחה(משגעת פילים מאת אורי אורלב). בהמשך אני מציגה מבחר של יצירות ישראליות ומתורגמות שמייצגות  משפחות שונות. הוספתי ל"רשימה" גם את הספר הנפלא "זוזי שמש" של דפנה בן צבי אף שאין בו ילדים, כי היא משמשת דגם של "משק בית" שבו דרות יחד שתי ידידות מסורות וטובות וגם זה בעיניי סוג של משפחה. בחברה הישראלית שלנו שהיא סוג של מיזוג בין גישות מסורתיות ומערביות, הימצאות משפחות ללא ילדים היא דבר שאין מתייחסים עליו , וחלק מהפתיחות חשוב שתתמקד גם בקבלת אפשרות קיומן של משפחות ללא ילדים.

אודה גם שבנושאים יותר כלליים על תהליכים בתוך המשפחה "הרשימה המומלצת" כוללת את  טעמי האישי בלבד. באשר למשפחות "אלטרנטיביות" הרשימה של הספרים בעברית די קצרה ונעזרתי בהמלצות ובכתבות בעיתוננות.

להלן הצגת מקצת  יצירות בנושא המשפחה.

ינשופונים 

הספר "ינשופונים" של מרטין ודל ופטריק בנסון(מאיר) מציג באמצעות מלל תמציתי ומדויק ואיורים מכשפים את ההתמודדות של שלשות האחים(שרה, פרסי וביל) עם היעדרה של אמא ינשופה כשזו האחרונה יצאה לציד כדי להביא לשלושת ילדיה הינשופונים מזון. ספר זה מפנה את הזרקור כלפי חשיבות קשר ההתקשרות בין הורה לילד שמקבל משמעות מיוחדת ברגעי הפרידה והמפגש שלאחר הפרידה עם ההורה, כמו גם ביחסי הגומלין בין האחים שבדרכם תומכים זה ובזה עד לשובה המיוחל של האם.  קראתי ספר זה עם ילדים בגיל הגן בטרם  יצא התרגום שלו לעברית ומעניין לשמוע את סיפוריהם של הילדים בעקבות התבוננות מעמיקה באיוריו של הספר(במקרה זה קיים יחס של תאום מלא בין תוכן הטקסט לבין האיורים ). מעניין לשתף שעבור חלק מהילדים הדמות שיצאה לציד ושלשובה ייחלו הגוזלים היה האב ולא האם ככתוב בטקסט.ינשופונים

משגעת פילים

"משגעת פילים" מאת אורי אורלב ואורה איתן (מאיירת) מציג את חוסנם של הקשרים בין הורים לילדה שמיטיבה "להוציא את הוריה מהכלים" -בקיצור ילדה משגעת פילים. רחלה מחליטה לעתים "לבלוע את לשונה" ולעתים לצרוח "לא רוצה" באינטונציה שעלולה להתפרש על ידי השכנים כקריאה :"שריפה!".  ספר זה נפלא  גם בשל החריזה וההומור והאיורים ולא פחות מכך בשל הצגת האפשרות שמשפחה יכולה בלי בעיות להכיל את המרדנות של הילדה מבלי לערער את הרגשתה שהיא בת אהובה:

אבא ואימא, ההורים שלי,יוצאים מן הכלים, אך לא יוצאים משום כלי,

ואפילו אם אני רעה ואבא אומר:

"רחלה, ניתן אותך למישהו אחר,"

זה לא נורא וזה בכלל לא מפחיד. אני יודעת שהם אוהבים אותי תמיד. ואני יכולה לגלות לכם בסוד:

כשסוף סוף זה עובר-נעים לי מאוד,

ואני רעה פחות

                      ופחות

                                 פחות

                                            ופחות,

עונה כששואלים, בלי לעשות טובות…

 

 

שלושה לטנגו

"שלושה לטנגו" מאת ג'סטין ריצירדסון ופיטר פרנל מיועד לילדי גן ומספר את הסיפור המופלא של שני פינגוינים זכרים שכמיהתם לצאצא מביא אותם לדגור קודם על אבן ובהמשך בסיועו של מטפל בפינת החי בסנטראל פארק על ביצת פינגוימנים נטושה. בסוף התהליך נולדת טנגו הפינגוינית הקטנה והאהובה כל כך על ידי הוריה.

 

 

ארץ מובטחת

ספר הילדים שעומד להתפרסם באוקטובר 2016 בשם "ארץ מובטחת"(Promised Land) מאת Adam Raynolds & Chaz Harris מספר על נסיך צעיר ואיכר שנפגשים במקרה ביער, על הידידות האמיצה שנרקמת ביניהם-ידידות שהופכת בהמשך לאהבה. ספר זה מיועד לילדים  בני שבע שמונה.

 

 

זוזי שמש

"זוזי שמש" מאת דפנה בן צבי ועפרה עמית(מאירת) מספר את סיפור הידידות המופלא של חתולה עצלה(זוזי) וכלבה חרוצה(שמש) שגרות יחד ולמרות השונות הגדולה ביניהן מסתדרות נהדר ודואגות אחת לשניה. תחילה אנחנו מתוודעים לדאגתה ולטיפולה המסור של שמש בחברתה הכל כך אוהבת לישון זוזי. אלא שבהמשך התפקידים מתחלפים. שמש "נתקעת" ביער אחרי שיצאה לטייל ולקטוף פיטריות בשל סערה (שמש פחדה מאוד מגשם ומסערות) וזוזי יוצאת מגדרה למצוא את שמש(בעזרתו האדיבה של הכלב הידיד בוץ).

עטיפת הספר זוזי שמש

 

הסיפור על תכלת הצב ועל ילד מחמד

בספר "הסיפור על תכלת הצב ועל ילד מחמד" מאת תהילה גולדברג  מסופר בטבעיות דרך אגבית על תכלת הצב שגדל עם משפחתו בגן מאיר ועל הילד גיא שמגיע לגן עם שתי אימהותיו לקנות שוקו. תכלת  מוקסם מגיא ומציע שגיא ישאר איתו ועם משפחתו כילד המחמד שלו. אימהותיו של גיא מסרבות באדיבות ומסבירות לתכלת שמקומו של גיא עם משפחתו אבל מציעות שגיא ותכלת יוכלו להמשיך להיות חברים.

 

אמא בטן אמא לב מאת לי ראובני עומד להתפרסם בחודש ספטמבר ועוסק בשאלה איך באים ילדים לעולם במשפחה שבראשה עומדות שתי אימהות ומנפצת את המיתוס שגם בסוג זה של משפחות אחת האמהות "משחקת את תפקיד האב והאחרת את תפקיד האם. שתי אימהות זה שתי אימהות.

קמפיין השבוע:

 ראו כתבה על ספרות ילדים למשפחות חד מיניות.

 

דוגמה של שיח  מכיל שמאפשר לילדים להביע דעות שונות

מעבר להימצאותם של ספרי ילדים שמיצגים משפחות שונות חשוב לתת את הדעת לאיכות התיווך והשיח בעת הקריאה. קריאה "טובה" עם הילדים היא קריאה דיאלוגית שמאפשרת לכל אחת ואחד מהם להציע את פרשנויותיהם, להקשיב לפשנויות האחרות ולבנות תשתית של התייחסות אישית על בסיס דיון זה לגבי שונות בין בני אדם ובין משפחות.

מבקשת בהמשך להדגים כיצד רינה(שם בדוי) , סטודנטית להוראה משנה ב' במכללת לוינסקי לחינוך, מנהלת שיח פתוח מצד אחד ומארגן מצד שני, עם קבוצה קטנה  של ילדים כחלק מקריאת הספר  הילדים גורילה מאת  אנתוני בראון.[גם קטע זה לקוח מתוך המאמר שנושא משפחות שונות שפורסם בהד הגן בשנת 2013).

"ספרו של בראון עוסק בילדה בודדה למדי בשם חנה, שמתעניינת מאוד בגורילות. ליום הולדתה היא מבקשת מאביה – העסוק תמיד – גורילה אמיתית אך האב מסתפק, כצפוי, בבובה. בראון משתמש במרחב הזמן הלילי כדי לייצר את הדרמה בסיפורו. בלילה קורה "דבר מדהים", כשהבובה נהפכת לגורילה אמיתית…"(דוד רפ, הארץ, 13.11. 2011). ואכן בספר זה ,  אמה של חנה איננה מוזכרת כלל. בקטע שלפנינו , נקשיב לשיח בין הילדים בני 4 עד 6 שנים, בהנחייתה של רינה. מדובר בקריאה רביעית של הספר, קריאה שהתקיימה ב-12.12.2011.

בקטע שבו אני מציעה שנתמקד, הילדה אלה שמה לב שהאם איננה מופיעה בספר(שורה 20 למטה).  רינה, מופתעת משאלתה של אלה ומזמינה דיון כן ופתוח בין הילדים שמתמקד בשאלה מדוע האם איננה מופיעה בספר (שורה 21, שורה 26).

  1. אלה: איפה האמא?
  2. רינה: באמת איפה האימא? שמעתם חברים, אלה העלתה נושא חשוב מאוד.. איפה לדעתכם האימא?
  3. אלה: אולי האימא מתה? נראה לי שזה מספר על ילדה שאין לה אימא.
  4. רינה: מה אתם חושבים על מה שאלה אמרה?
  5. יונתן: זה לא נכון. היא הלכה לעבודה ליום ארוך.
  6. אלה: כן אולי יש לה עבודה מאוד ארוכה.
  7. רינה: אתם יודעים שאלה העלתה נקודה מאוד חשובה, הסיפור לא מספר לנו על האימא.. למה זה?

מעבר לפתיחות שמגלה רינה ומנכונותה לקבל השערות שונות של הילדים, לרבות ההשערה שעשויה להתפרש כמפחידה שהילדה יתומה, אלה מזכירה לילדים, בשורה 26 , שמדובר בסיפור שמופיע בספר ומחזירה אותם לטקסט. ואכן בשורות הבאות הילדים חוזרים לספר וחוקרים את איוריו הנפלאים.

  1. אלה: הם גם לא ציירו אותה
  2. רינה: למה את חושבת שלא ציירו אותה גם?
  3. אלה: כי בסיפור הזה אין אימא
  4. רינה: נכון, גם במילים וגם באיורים האימא לא מוזכרת לנו
  5. רינה: אנחנו יכולים לנחש איפה האימא נמצאת, אבל אנחנו לא נדע בטוח כי לא מסופר לנו בספר…

ואכן בשורות 27-30  הילדים בהנחייתה של רינה חוקרים את הספר ומגיעים למסקנה שגם בטקסט וגם באיורים האם נעדרת, ומה שנותר לנו הוא רק לנחש כי הספר לא מספר לנו דבר אודות אמא.

בהמשך הילדים מעצמם  נוגעים בחייהם האישיים ובחוויות שלהם בתוך המשפחות שלהם. שעות עבודה הארוכות של הוריהם, העדפת פעילויות עם הורה זה או אחר. הדיון מתנהל בפתיחות ורינה מאפשרת לילדים להביע את עצמם אבל ראוי לציין שלא היא זו אשר הזמינה את ההתחברות של הילדים לחייהם האישיים.

  1. ארי: אבא שלי גם עובד הרבה
  2. יונתן: ואבא שלי חוזר מאוחר בלילה

לקראת סוף המפגש אחרי שכל הילדים חלקו זה עם זה ועם רינה חוויות מחיי המשפחה שלהם חוזר הילד ארי לשאלה המקורית של אלה: איפה אמא?(שורה 138, למטה). בעקבות שאלתו של ארי, רינת מסכמת את הדיון ונותנת ביטוי לכל ההשערות שהילדים העלו. ניתן לסכם שהאם איננה מופיעה בספר. סיבת היעדרותה איננה ידועה לנו בוודאות ומה שנותר לנו הוא לשער. רינה מקבלת את כל ההשערות של הילדים , זוכרת ומזכירה לילדים שמדובר בדיון בספר ולא נבהלת מהאפשרות ההיפותטית שאמא מתה.

ארי: רגע אבל שכחת את השאלה של אלה

  1. רינה: איזו שאלה, ארי? אלה?
  2. ארי: על האימא!
  3. רינה: העלינו השערות , ארי, בנוגע לאימא, אתם זוכרים? אלה אמרה שהיא אולי מתה, עידו אמר שהיא עובדת, יונתן אמר שהיא עובדת, שחר אמרה שהיא עובדת, אתה אמרת שהיא עובדת… זוכרים?
  4. הילדים מהנהנים
  5. רינה: ואתה זוכר מה עוד אמרנו? שאנחנו לא יכולים לדעת בוודאות מה קרה ולמה אין אימא כי זה לא מסופר לנו בסיפור ולא מצוייר לנו! אז אנחנו יכולים רק לנחש… אם אנתוני בראון היה בארץ אז אולי היינו שואלים אותו למה אין אימא ואיפה היא…
  6. אלה: אבל את לא ניחשת!

רינה: נכון, כי אני חושבת בדיוק כמוכם.. אולי היא הייתה בעבודה ארוכה, אולי היא מתה, אני לא יודעת.. הניחושים שלכם מעולים!

מה שהופך את השיח של רינה עם הילדים לשיח איכותי מתמקד בכך שהיא מאפשרת הרחקה על ידי זה שמזכירה לאורך כל הדרך לילדים שמדובר בספר ולא בחיים האמיתיים. זאת ועוד, היא מעודדת חקר מעמיק של הטקסט והאיורים, מעודדת את הילדים לשער השערות, מקשיבה לכל ההשערות ובסיכום שמתבקש על ידי הילדים נותנת ביטוי לכל ההשערות ומזכירה לילדים את תנאיי האי וודאות שמלווים את פרשנות הספר. ניתן לשער שדיון מעין זה עם הילדים מניח תשתית של תקשורת פתוחה עם הגננת לצד חשיפה למשפחות שונות ולחוויות רגשיות שמחות ועצובות שקשורות לחיי המשפחה.

לסיכום, בפוסט זה הדגשתי את החשיבות של  תפיסה מבינה ומקבלת שונות ביחס לסוגי משפחות, ספרי ילדים איכותיים שמתמקדים בדינאמיקות ושונות במבנה המשפחות וקטע של שיח איכותי ופתוח שמאפשר לילדים להביע את פרשנויותיהם על המשפחות בצורה פתוחה שאינה מעוררת חשש מביקורת.

 

מקורות:

גילברט-אבני, ע' (2005). המכוערים של דניאל, הוצאת הקיבוץ המאוחד.

גילברט-אבני, ע' (2012). החיים שלי, דוט. קום. הוצאת הקיבוץ המאוחד.

טל, ק' (2013). "שונים אבל דומים – על משפחות בנות זמננו ודרכי העבודה של גננות שנגזרות מהן" , הד הגן, ע"ז(ג), , 8-15.

Future Families-Diverse forms, rich possibilities. Wiley Blackell.(Parke, R. (2013

סביבה מטפחת מסוגלות עצמית אצל ילדים, הורים, גננות ומורים

מסוגלות עצמית(self-efficacy ) הוא כישור מרכזי שהוצע והוגדר על ידי בנדורה (Bandura, 1997) ומהווה אבן יסוד להבנת תהליכי התמודדות של אנשים עם אתגרים בחייהם היומיומיים, במצבים מגוונים. מסוגלות עצמית  מתמקדת באמונה של האדם ביכולת שלו לבצע משימות ולממש מטרות שהוא מציב לעצמו. מה שבנדורה הציע לראשונה בשנות ה-70 של המאה הקודמת ופיתח בהמשך נחקר רבות בהקשר של הישגים לימודיים של ילדים, בהקשר של מסוגלות עצמית של מורים והורים. פוסט זה מוקדש לנושא כיוון שאמונות לגבי המסוגלות העצמית משפיעות באופן משמעותי על התפקוד שלנו בכלל ועל התפקוד של ילדים  כמו גם על התפיסה העצמית שלנו. מהטמה גנדי אמר בהקשר זה:"אם יש לי אמונה שאני יכול לעשות משהו, אני סמוך ובטוח שארכוש את היכולת לעשות זאת גם אם יכולות זאת איננה מפותחת דיה אצלי מלכתחילה".

הספר של פאדל עלי "ילד על מדרגות העולם", איורים מאת שרחף ואכד בהוצאת הקיבוץ המאוחד נראה לי מתאים במיוחד לפוסט זה.

ילד על מדרגות העולם מוסגלות עצמית

"אני ילד שמטפס על מדרגות העולם.
יש לי לב יש לי שכל,
יש לי עניינים  כמו לכולם…
אני אוהב לבחור בעצמי,
ולרוב בוחר בהיגיון.
 אם אכשל או אפשל יישאר לי ניסיון…"


המניע לכתיבת פוסט זה הוא צפייה תדירה במצבים שבהם למרות כוונות טובות של הורים, יועצים, מדריכים ומפקחים הללו אינם עושים די כדי לחזק את אמונות המסוגלות העצמית של הילדים, הוריהם או של המורים. לעתים, אנחנו נתקלים במצבים שבהם פעולות מחבלות בגיבוש אמונה של מסוגלות עצמית בקרב ילדים, הורים ומחנכים.

מטרת הפוסט הוא אפוא להביא להבנה לגבי חשיבות האמונות של מסוגלות עצמית בקרב ילדים, הורים ומחנכים ולגבי תהליכים שמשפיעים על גיבושן. בעקבות זאת, הפוסט מבקש להניע לחשיבה ולעשייה בסיטואציות יומיומיות שתורמות לבנייתן של אמונות של מסוגלות עצמית בקרב ילדים, הורים ומחנכים. אני כורכת את המסוגלות העצמית של הילדים, המחנכים והורי הילדים יחד כי אינטראקציות בין שלושת "גורמים" אלו משפיעות על המסוגלות העצמית של כל אחד מהם ושל שתי הקבוצות האחרות. דהיינו פעולות של הורים משפיעות על המסוגלות העצמית של עצמם וגם על אלו של הילדים ושל המורים. פעולות שהילדים עושים משפיעות על המסוגלות העצמית שלהם כמו על זו של הוריהם ומוריהם וכך הלאה. אני מאמינה שחשוב שנבנה סביבות חיים ולמידה שמאפשרות לכל האנשים שחיים בהן לגבש לעצמם אמונות של מסוגלות עצמית-סביבות מטפחות מסוגלות עצמית. 

כדי שיהיה לנו ברור על מה אנחנו מדברים, אני מציעה שתעיינו בטבלה שמופיעה למטה ובה דוגמאות  למחשבות שקשורות למסוגלות עצמית בסיטואציות יויומיות בחיי ילדים, הורים ומחנכים פורמאליים. אתם מוזמנים להוסיף לרשימה היגדים משלכם.

טבלה 1: אמונות שקשורות למסוגלות עצמית בקרב ילדים בגיל הרך, הורים ומחנכים

ילדים בגיל הרך

הורים גננות, מורות, סייעות, מטפלות

אמונה ביכולת לאכול ולהתלבש לבד

אמונה ביכולת להרגיל תינוק לישון במיטתו

אמונה ביכולת להרגיע בסופו של דבר את התינוק שלך

אמונה ביכולת  להגיע לילדים, ליצור קשר גם עם המאתגרים שבהם

אמונה ביכולת להגיע לצעצוע שנמצא מחוץ להישג ידי

אמונה ביכולת להביא פעוט להרים צעצועים שאותם זרק בכוונה על הרצפה

אמונה ביכולת ללמד ילדים לקרוא

אמונה ביכולת לעשות את הצרכים בסיר ולא בחיתול

אמונה ביכולת לעניין את הפעוט או א הילד בגיל הגן להקשיב לספר שאני קוראת לו

אמונה ביכולת להביא ילדים להישמע לכללי ההתנהגות של הגן

אמונה ביכולת לבנות מגדל של קוביות

אמונה ביכולת להביא ילדים לאכול אוכל בריא

אמונה ביכולת להתמודד עם ילדים שמפגינים בעיות התנהגות

אמונה ביכולת לצייר את מה  שעובר לי בראש או מה שאני רוצה

אמונה ביכולת לאמן פעוט לניקיון

אמונה ביכולת להתמודד עם טענות של הורים

אמונה ביכולת להשלים פאזל

אמונה ביכולת לדבר עם ילד על מוות של קרוב משפחה

אמונה ביכולת ליצור עבודת צוות טובה עם הסייעות והמשלימות

אמונה ביכולת לכתוב מה שאני חשוב עליו

אמונה ביכולת להרגיל ילד לקום ולהתארגן לבית הספר בזמן אמונה ביכולת להשפיע על מעשי הילדים בגן או בבית הספר

אמונה ביכולת להשיב לעצמי צעצוע שנחטף מידיי על ידי ילד אחר

אמון ביכולת להרגיל ילד בכיתה א להכין שיעורים מידי יום

אמונה ביכולת להתמודד עם ממונים ולשכנע אותם

אמונה ביכולת להביא ילדים אחרים לשחק איתי

להאמין ביכולת להביא ילד לספר לי חוויות לא נעימות שעברו עליו בגן או בבית הספר אמונה ביכולת להתמודד עם מצבים בלתי צפויים

אמונה ביכולת ללמוד משחק חדש

אמונה ביכולת להביא את בן הזוג להסכמה על כללי התנהגות עבור הילדים  אמונה ביכולת ללמוד תכנים ושיטות הוראה חדשות

אמונה ביכולת לפתור תרגיל בחשבון

אמונה ביכולת לארגן את הבית כך שיהיה בסביבה נעימה ובטוחה לילדים ולהורים

אמונה ביכולת לבנות סביבת למידה נעימה ומאתגרת בגן

אמונה ביכולת להביא את ההורים להקשיב למשהו שמטריד אותי

אמונה ביכולת לתת לילדים את תשומת הלב הנדרשת למרות עומס בעבודה

אמונה ביכולת ליצור קשר טוב עם רוב ההורים
 אמונה ביכולת להביא ילדים להקשיב לסיפור שאני ממציא אמונה ביכולת להביא את הילדים להישמע לכללי התנהגות גם בהיעדרי  אמונה ביכולתליצור עניין אצל הילדים

מעיון בטבלה אפשר להתרשם שאמונות של מסוגלות עצמית עשויות להתמקד בלמידה, במצבים חברתיים, בכישורי ההורות או ההוראה שלנו. אני מבקשת להוסיף שייתכן שלאדם אמונות של מסוגלות עצמית גבוהה בתחום אחד(למשל במצבים חברתיים) וחוסר אמון בעצמו בתחומים אחרים(בלימודי החשבון לדוגמה). אדם יכול להרגיש מסוגלות עצמית גבוהה באשר לתפקודו ההורי ונמוכה באשר לתפקודו המקצועי ולהיפך.

 לסטודנטים להוראה ולמי שמתעניין לחקור את הנושא מציעה בחום אתר עשיר ובו מקורות שכוללים הגדרות וממצאים מחקרים שנוגעים למסוגלות עצמית נבנה על ידי Pajares שהרבה לחקור ולכתוב בנושא.

לפני שאכתוב על דרכים שבאמצעותם ניתן לשפר את התפקוד שלנו ולתרום לשיפור התפקוד של הסובבים אותנו באמצעות גיבוש אמונות של מסוגלות עצמית, אתייחס לתהליכים שבנדורה הציג  כמרכזיים בתהליך גיבוש המסוגלות העצמית:

  1. התנסות במשימות שמוכתרות בסופו של דבר בהצלחה. ככל שאדם מתנסה מצליח בסופו של דבר להשלים משימות שהציב לעצמו, תוך שבדרך מיטיב להתמודד עם קשיים ואתגרים, כך "מפלס" המסוגלות העצמית שלו עולה. כך הוא מאמין ביכולת שלו להתמודד עם משימות. באמצעות תהליך זה לומד האדם לפתח אמונה ביכולתו להשלים משימות על בסיס התנסויות מוצלחות שלו.
  2. צפייה מזדמנת במודל(עדיף מתמודד לא כזה שמצליח מייד) -באדם אחר שמתמודד בסופו של דבר בהצלחה עם משימה דומה. צפייה במודל מתמודד עשויה להביא את האדם להאמין שאם מישהו אחר מנסה ומצליח גם הוא עצמו (הצופה) יצליח להתמודד עם משימה דומה.
  3. שכנוע על ידי מישהו שאתה יכול להתמודד בהצלחה  עם המשימה; שיש לך את היכולת. חשוב לציין שבנדורה התייחס לכך שלא מדובר בשבחים ריקים מתוכן אלא בהתייחסות מותאמת והולמת את המאמצים של האדם המתמודד. משובים עשויים גם להשפיע לרעה על אמונות של מסוגלות עצמית של היחיד.
  4. עוררות פיזיולוגית רגשית. מדובר במה שאדם חש פיזיולוגית בשעת ההתמודדות עם משימות ולא פחות חשוב מכך איך האדם מסביר לעצמו את מה שהוא מרגיש. עוררות פיזיולוגית עשויה להתפרש כסוג של התרגשות שאם היא מלווה במחשבה שהתרגשות טבעית והיא קשורה להתנסויות כאלו-היא עשויה לתרום להתמודדות טובה עם המשימה ולעליית מפלס המסוגלות העצמית. מנגד העוררות הפיזיולוגית-הרגשית עלולה להתפרש כחרדה , להיות מלווה במחשבה שהאדם לא מסוגל להתמודד ולכן עוררות זו עלולה לשתק ולהפריע להתמודדות טובה.

מהגדרת המסוגלות העצמית, ותיאור התהליכים שמסבירים את בנייתה ניתן לגזור מספר עקרונות אשר ינחו אותנו בתכנון סביבה שמאפשרת לכל האנשים הנמצאים בה לפתח מסוגלות עצמית:

  1. חשיבה על דרכי ההתמודדות שלנו ועל הצפי להצליח משפיעה על ההישגים שלנו;
  2. העשייה המתמידה עצמה, הנכונות להתנסות הלכה למעשה ולמצוא דרכים לתקן טעויות ותקלות תמודדות משפיעות על האופן שבו אנחנו חושבים על היכולות שלנו;
  3. למרות שאמונות לגבי מסוגלות עצמית ממוקמות בתוך התודעה של היחיד-הפיתוח שלהן מתרחש בהקשר של קשרים עם אנשים אחרים: בני משפחה, עמיתים, בעלי תפקידים אחרים ממונים עלינו וכפופים לנו.

הבנת התהליכים שמסבירים כיצד נבנות אמונות של מסוגלות עצמית עשויה להוביל לצעדים שניתן לנקוט בהם על מנת לבנות סביבה שמטפחת מסוגלות עצמית אצל אנשים שחיים בה.

איך בונים סביבת חיים וסביבת למידה מטפחות מסוגלות עצמית?

  • לעצב סביבה שמעודדת התנסות במשימות חברתיות ולימודיות על ידי התאמת המשימות לילדים ולמבוגרים(לטעמיהם האישיים וליכולותיהם), הצעת מגוון לבחירה ובניית אווירה רגשית סובלנית לטעויות. חשוב לזכור שאחת הדרכים החשובות ביותר שתורמת לפיתוח אמונות של מסוגלות עצמית היא התנסות מוצלחת!
  • לעודד אצל ילדים ומבוגרים כאחד פתרונות יצירתיים, התמדה וגילוי של הבנה לטעויות: של עצמם ושל הזולת.
  • לעודד שינוי אסטראטגיות התמודדות(הן כשמדובר בלימודים והן כשמדובר במצבים חברתיים) לנוכח היתקלות בקשיים. כך בונים גמישות.
  • להדגים ולהציע דיבור פנימי שמביע ציפייה להיתקלות בקשיים וליכולת להתגבר עליהם:"אני יודעת שזה קשה, אבל אני יכולה",  "יכול להיות שיהיה לך קשה אבל תחשוב ותמצא דרך להתמודד" וכך הלאה.
  • להוות מודל של התמודדות מתקנת טעויות עבור אנשים אחרים. לקחת אחריות על טעויות ולהראות לאחרים איך מתקנים אותן.
  • להציע תמיכה רגשית  למתמודדים(ילדים ומבוגרים כאחד).
  • לצפות לקבלת תמיכה רגשית מאחרים בשעה שאתה עצמך מתמודד.
  • להציע לאחר פיגומים שכוללנים לעתים ניסוח שאלה מחדש, שינוי משימה ובלבד שהוא ישלים בעצמו את המשימות.

לצד צעדים מעודדי סביבה שמטפחת אמונות של מסוגלות עצמית רצוי להתייחס לצעדים שמפריעים לטיפוח אמונות כאלו.

  1. בניית ציפיות כאילו התמודדויות עם קשיים הן עניין חלק, נטול מהמורות; ההימנעות מדיבור על קשיים ובעיות-יקשה על האדם בשעת ההתמודדות עצמה ויפריע לבניית אמונות של מסוגלות עצמית. המחשבה שעלולה להתעורר היא "שמשהו לא בסדר אצלי; שאין לי יכולות", אחרת הייתי מתמודד בקלות.
  2. ייעוץ שכולל טיפים מדויקים איך לנהוג במצבים מסוימים במקום הדרכה שכוללת עקרונות להתמודדות עם אותם מצבים. טעות זו נעשית על ידי יועצים להורים ולמורים. מלמדים דרכי התמודדות עם קשיים באמצעות רשימות של  "טיפים". הבעיה עם הטיפים שלא תמיד הם מותאמים למצב, לילדים או לאופיים של ההורים והמורים. חוסר ההצלחה להתמודד עם מצבים מורכבים בדרך המומלצת עלולה להתפרש כחוסר אמון ביכולת.
  3. לבצע את המשימה במקום הילד או ההורה. (להלביש את הילד  גם כשהוא מסוגל עם מאמץ להתלבש לבד; להרכיב בעצמך את הפאזל; להרגיע את התינוק במקום לאפשר להורה להרגיע אותו; לפתור תרגיל בחשבון במקום להציע פיגומים).
  4. לכעוס על טעויות ונסיונות התמודדות לא מוצלחים.
  5. לבנות סביבה "סטרילית" ומקובעת מצד אחד או מתוחה ולא נעימה מבחינה רגשית מצד שני.

 

 

תוקפנות חברתית-התוקפנות שעוברת מתחת לרדאר המבוגרים

בפוסט זה אציג את תופעת ה"תוקפנות החברתית"  בכלל ובגיל הגן בפרט, את מחולליה המשוערים כמו גם את השלכותיה על תפקוד הילדים. אחתום בהמלצות להורים ולגננות. בעוד שבפוסט זה אתמקד בעיקר בתוקפנות חברתית שביטוייה במפגשים פנים-אל-פנים בין ילדים, בפוסט הבא אתייחס לתוקפנות חברתית קיברנטית  ובהשלכותיה ההרסניות.

התחלתי להתעניין בתופעה כשהבחנתי בה כפסיכולוגית בקרב ילדים בגיל  הגן ובית ספר יסודי ובתכניות התערבות של סטדונטיות בחינוך לגיל הרך שאותן הנחיתי. העניין שלי בתופעה גבר עוד יותר כשהבחנתי שהורים וגננות אינם מתייחסים לתופעה זו באותה חומרה שבה  הם מתייחסים לתוקפנות הפיזית.

Bullying_Social_Aggression_Book_Cover.225x225-75

https://www.merlot.org/merlot/viewMaterial.htm?id=824182

הגדרת התוקפנות החברתית

למה הכוונה תוקפנות חברתית? הכוונה לפגיעה מכוונת בקשרים החברתיים של הזולת(של ילד אחר), ברגשותיו או במעמד החברתי של אותו ילד או ילדה.  הפצת שמועות על ילד אחר, ניסיון לסכסך בינו לבין חבריו, הדרה מאירועים חברתיים- הלשנות הם מביטוייה של תוקפנות זו. שיימינג ברשת החברתית, פרסום צילומים מביכים של ילד או ילדה אחרת, הזמנה שילדים אחרים יתרקחו מילד מסוים הן דוגמאות של תוקפנות חברתית אינטרנטית(cyber bullying). כיוון שמדובר בתוקפנות בלתי ישירה, עקיפה שביטוייה אינם בולטים ורעשניים-סוג זה של תוקפנות אף שהשלכותיה הרסניות, עלול לעבור מתחת לרדאר של המחנכים וההורים. הכוונה לכך שמחנכים והורים אינם מרבים לטפל בתוצאה בלתי רצויה כזו או אחרת ולא בתופעה עצמה.

התוקפנות החברתית נכללת בתופעת הבריונות(bullying) על סוגיה השונים ועל כן אחד מרכיבי ההגדרה, מעבר לפגיעה מכוונת באחר הוא חוסר איזון בחלוקת הכוח וההשפעה בין התוקפן לקורבן. דהיינו הקורבן הנבחר כמושא לפגיעה נחשב על ידי התוקפן כחלש ממנו וכלא מסוגל לסכן אותו ואת מעמדו החברתי.

לכן מעבר לאפיון הילד שמפגין תוקפנות חברתית, יש לתת את הדעת למאפייני הקרבנות. הילדים שלעתים קרובות הופכים לקרבנות  הם ילדים ביישנים, חרדים במצבים חברתיים, לעתים קרובות ילדים שנמצאים בשולי החברה וכאלו שחסרות להם מיומנויות חברתיות. על כן חשוב שנבין שעל המערכת (מחנכים במסגרות חיוך והורים) לטפל הן בקרבן והן בתוקפן.

האם מדובר בתופעה שמאפיינת בעיקר בנות?

ממצאי מחקר מלמדים על כך שבנים ובנות כאחד מפגינים תוקפנות מסוג זה אף שהמיתוס אומר שהבנות מרושעות יותר  ומדובר בתוקפנות שמאפיינת אותן במיוחד.  מה שכנראה מסתבר הוא שבמקרים שבהם בנות מפגינות תוקפנות -הן נוטות להשתמש בתוקפנות חברתית יותר מאשר בתוקפנות פיזית. בנים ובנות מפגינים תוקפנות מילולית במידה שווה.

על מסלול ההתפתחות של תוקפנות חברתית בגיל הרך

תופעת התוקפנות החברתית נחקרה בעיקר בקרב מתבגרים ומתבגרות. מעט מחקר התמקד בילדים צעירים בגיל הגן. אנחנו יודעים שתוקפנות פיזית היא הראשונה להופיע ואחריה  מופיעה התוקפנות מילולית. ביטוייה הראשונים של התוקפנות החברתית מופיעים בערך בגיל 4 במקביל להתפתחות כישורים קוגניטיביים ולשיפור היכולת להבין את נקודת המבט של האחר.

תוקפנות חברתית מקושרת ליכולות מילוליות גבוהות, ליכולת טובה להבין איך אחרים חושבים(תיאוריית המיינד) לצד  נטייה לגלות מעט אמפתיה עם הזולת. יש בהפעלה של התוקפנות החברתית לעתים קרובות ביטוי למניפולטיביות חברתית שעשויה להרחיק את האשמה מהילד הפוגע ולהשאיר את הקורבן חשוף לפגיעה מבלי שהתוקפן יסכן את מעמדו בעיני מבוגרים וילדים אחרים כאחד.

השכיחות של התוקפנות החברתית עולה עם הגיל בעוד השכיחות של התוקפנות הפיזית יורדת עם הגיל. קורה שילדים שהפגינו בעבר תוקפנות פיזית מאמצים לעצמם דפוסי התנהגות של תוקפנות חברתית.

מחוללים  משוערים של התוקפנות החברתית

כמו בתופעות חברתיות מורכבות אחרות מדובר לרוב בשילוב של גורמים תורשתיים וסביבתיים. נראה כי לתוקפנות החברתית גורמים גנטיים(טמפרמנטים קשים שמאופיינים בקושי בשליטה עצמית, מצבי רוח שליליים וכו) דומים לתוקפנות הפיזית. ביחס להתנהגות הורית נמצא שבדומה למקרה של תוקפנות פיזית הורות שמתאפיינת בנוקשות, ריבוי של ענישה וחוסר הכלה עלולים להגביר שכיחותה של התוקפנות הזו. כמובן שגורמים תורשתיים נמצאים באינטראקציה עם גורמים סביבתיים:  דהיינו ילדים עם טמפרמנט קשה גוררים את ההוריהם להתנהגות נוקשה ולהפעלת עונשים הרבה יותר מאשר ילדים שנולדו עם טמפרמנטים נוחים.

מניסוני אני מבקשת לציין גורמים נוספים שעלולים להביא להגברת השכיחות של התוקפנות החברתית:  התעלמות של הורים ומחנכות מהתופעה -התעלמות שמאפשרת לילד התוקפן חברתית להינות מפרי תוקפנותו ולהותיר את הקורבן חסר אונים מול ילד ש"מפעיל" אותו ואת חבריו לקבוצה. דהיינו, יש כאן מצב של חיזוקים חברתיים חיוביים טבעיים לתוקפן על התנהגותו דבר שרק מגביר את ההתנהגות התוקפנית. זאת ועוד, חשיפה לדפוסי התנהגות  שבהם אחד ההורים או האחים הבוגרים כופים את רצונותיהם על הילד עצמו או על בני משפחה אחרים עשויים להילמד על ידי הילד. זכורה לי ילדה בגן חובה שבבית הייתה נתונה להשפעתה הבלתי מתחשבת של אחותה הבוגרת ובקשר זה מילאה את התפקיד ה"כנועה" ואילו בגן היא זו שהפגינה תוקפנות חברתית כנגד חברותיה-דפוס התנהגות שהפך אותה לילדה דחויה בגנה. ילדים חשופים למודלים של תוקפנות חברתית בסביבה גם דרך המדיה. לצערי ניתן לאפיין התנהגויות של פוליטיקאים ופוליטיקאיות רבים במהלך הקמפיינים לקראת הבחירות לכנסת ה-21 וה-22 כדוגמאות בולטות של תוקפנות חברתית. אם מנהיגים מרשים לעצמם להפגין תוקפנות חברתית כדרך לגיטימית לשכנע אזרחים לבחור בהם ולהימנע  מלבחור ביריביהם-למה  שלפחות חלק מהילדים לא ירשו לעצמם להפגין תקפנות חברתית בעצמם? התופעה הפוליטית- חברתית הרסנית עוד יותר לנוכח העובדה שפוליטיקאים שמפגינים תוקפנות חברתית אינם נענשים על התנהגותם.

כיוון שמדובר במצב שבו יש קשר לא שוויוני בין התוקפן לקורבן וכל אחד מהשניים מביא את ה"חבילה" שלו לקשר: התוקפן את רצונו להשתלט ולהשפיע על חשבון הילד האחר, והקורבן את נטייתו לכניעה ואת חוסר המיומנויות החברתיות להתמודד עם קשיים חברתיים באופן אסרטיבי ושוויוני-הכרחי להבין את הדינאמיקה החברתית של התוקפן וושל הקורבן כאחד.

כשנדבר על דרכי התמודדות וטיפול נדבר אפוא הן על פעולות למען הקרבן והן בפעולות חינוכיות למען התוקפן.  נתייחס גם לילדים הצופים(the audience)' שיודעים ומכירים מקרוב את ההתנהלות הלא שוויונית בקרב בני קבוצת השווים שלהם, ולומדים  דרך ההתבוננות בקשר בין התוקפן לקורבן שתוקפנות משתלמת לעתים קרובות מידי.

ההשלכות ארוכות הטווח של תופעת התוקפנות החברתית

גם בניסיון להציג את השלכות ארוכות הטווח של תופעת התוקפנות החברתית חשוב שנדבר על התוקפן ועל הקורבן. בנוסף יש לדבר על הצופים-הילדים האחרים שאינם מעורבים ישירות בתוקפנות אבל אינם מתערבים- ועל מה שהם לומדים מהסיטואציה.

באשר לילדים שמפגינים תוקפנות חברתית, הממצאים אינם חד משמעיים לגבי השפעות ארוכות הטווח של התופעה על תפקודם. לחלקם יש חברים ובשונה מהילדים שמפגינים תוקפנות פיזית, לא ברור עד כמה תפקודם הרגשי או האקדמי נפגע לטווח ארוך. הימצאות של חברים אישיים קרובים ושל תמיכה של בני משפחה ומורים משמשת גורם  שמגן מפני השפעות שליליות של התוקפנות החברתית. עם זאת, ישנם גם מצבים שבהם התוקפן עצמו נפגע והוא עצמו הופך לדחוי והוא זועק לעזרה. כמו המקרה שבו טיפלה סטדונטית שלי לפני מספר שנים.  

בגן ההתנסות שלה הייתה ילדה-שמה הבדוי נועה ילדה בת 4 וחצי. ביום שישי מסוים נערכו צוות הגן והילדים ליום הולדת לאחת מילדות הגן. כשכלת יום ההולדת נכנסה לגן, נועה אמרה לה שהשמלה שלה מכוערת ושעוגת יום ההולדת שלה מגעילה. כלת היום הולדת פרצה בבכי. הסטודנטית ניגשה אל נועה וניסתה לדבר איתה. הסייעת אמרה לה:     " למה את מדברת איתה? היא ילדה רעה." הגננת והסייעת החליטו לא לאפשר לנועה להשתתף ביום ההולדת. הסטודנטית  נשארה איתה ושוחחה איתה כשהיא נקרעת בין רצונה העז לעזור לנועה לבין ההבנה שנועה פגעה בחברתה.

במקרה של נועה ברור מאוד שהילדה הייתה זקוקה לעזרה. התנהגותה התוקפנית נבעה ממצוקה כלשהי שהיא הייתה מצויה בה. אמנם נכון שהיא היטיבה "להחריב" ימי הולדת ושמחות אחרות לילדים בגן-אבל ברור גם שחשוב להבין מה עמד מאחורי התנהגותה וללמד אותה לבטא את מצוקתה באופן ישיר, במילים ולהימנע מפגיעה בילדים אחרים. חשוב שנפנים שאין מצב  שילדה בת ארבע וחצי שתקבל תמיכה והכוונה אינטנסיביות לא תשפר את דרכיה. לוותר על הניסיון לעזור לה באמצעות הפעלת תכנית התערבות אינודיוידואלית שיטתית לא בא בחשבון. במקרה המתואר הסטדונטית בנתה עבור נועה תכנית התערבות שאותה היא יישמה במהלך  כחצי שנה.

ידוע  שהילדים שהם קורבנות לתוקפנות החברתית עלולים להיפגע מאוד בטווח הקצר ובטווח הארוך אם הוריהם ומוריהם אינם מתגייסים באופן פעיל לטובתם. בטווח הקצר ילדים אלו מרגישים בודדים ומבודדים ועל כן הם לא פנויים ללמוד. כך שגם הישגיהם הלימודיים נפגעים. הימצאות במצב של כניעה מתמשכת לתוקפנות חברתית קשורה לדימוי עצמי נמוך, חוסר מסוגלות עצמית ולעתים בגיל ההתבגרות למחשבות אובדניות. ילדים אלו זקוקים לתמיכה , הכוונה ועזרה!

הכרחי להתייחס גם לצופים-לילדים אחרים בגן ובכיתה שמודעים לפגיעה רגשית בילד אחר מבלי שהם יהיו בעצמם קורבן לתוקפנות החברתית. ילדים אלו לומדים שמצבים שבהם ילד אחד פוגע בילד אחר(או ילדה פוגעת בילד או בילדה אחרת) עוברים ללא כל התערבות מצד המבוגרים. באופן זה מתקבעת נורמה של קשרים לא שוויוניים ודורסנים בין הילדים. הצופים לומדים להשלים עם מצב של פגיעה רגשית בילד אחר. זו תופעה הרסנית לילד הנפגע ולחברת הילדים כולה שמקבלת נורמות של דורסנות חברתית . הולכת ומתגבשת חברה שאינה מלמדת את הילדים לשאוף לקשרים הוגנים בתוך קבוצת השווים.

דרכי התערבות-איך מתמודדים עם התופעה?

מן העיון במה שנכתב עד כה עולים עקרונות התערבות אחדים:

  • הכרחי לטפל בתוקפן, בקרבן ובצופים (עקרון שנקבע כבר על ידי אולבאוס(Olweus) מהחוקרים הראשונים  שהגדירו בריונות בסוף שנות ה-70 של המאה הקודמת;
  • חשוב מאוד  שהטיפול יכלול את המורים בבית הספר (גם המחנכים וגם המורים המקצועיים) וכל צוות הגן במקרה הגן, את הורי הילד התוקפן, את הורי הקורבן ואת כל יתר ההורים;
  • הטיפול חייב להתמקד בחצר ובזמן המשחק החופשי לא פחות מאשר בבתוך הכיתה או הגן.
  • חשוב מאוד שמה שיעמוד מול עיני המחנכים וההורים הוא הניסיון ללמד את הילדים כישורים חברתיים(כגון אמפתיה; התמודדות עם קונפליקטים ובעיות חברתיות)  לצד מחויבות של כולם לתרום לבנייתם של קשרים שוויוניים והוגנים בין הילדים.
  • חשוב ללמד את כולם(גם את התוקפן וגם את הכנוע כמו גם את הצופים) שתוקפנות לא משתלמת: לדוגמה, בשיתוף ההורים לא לאפשר הדרה מאירועים ומסיבות; להזים שמועות וכו'.
  • חשוב ביותר לנקוט בעמדה מניעתית, פרו אקטיבית: לצפות שתופעה מעין זו תתרחש בגן או בכיתה וללמוד באמצעות תצפיות ושיחות עם ילדים על ניצניה לפני שהיא תפגע עמוק מידי בילדים.

דרכי פעולה-מה לעשות?

  • קודם כל לצפות באינטראקציות חברתיות חופשיות בין הילדים ולהתרשם ממידת השוויוניות בקשרים הנרקמים בין הילדים; הצפייה הכרחית כצעד פרואקטיבי כי כאמור מצבים רבים מאוד של תוקפנות חברתית יעברו מתחת לרדאר שלנו אם לא נצפה דרך קבע באינטראקציות בין הילדים ואם לא נקשיב לשיחות שמתקיימות ביניהם;
  • הכרחי לאתר מצבים של קשרים לא שוויוניים בין ילדים, כאלו שבהם ילד דומיננטי כופה את רצונותיו דרך איומים על ילד אחר, ולזהות אותם כתוקפנות חברתית; חשוב לבדוק אם מדובר במצב חד פעמי של פגיעה בילד אחר או במצב חוזר ונשנה כזה;
  • חשוב לא להתעלם מלחץ חברתי ומדורסנות; הכרחי לטפל גם בקרבן וגם בתוקפן.
  • את הילד שהוא קורבן נלמד לעמוד על זכויותיו, לדרוש את שלו ונעמוד מאוחרויו כדי לוודא שהדבר יקרה;  חשוב לתאם דרכי פעולה ברוח זו עם כל הצוות; נעזור לו לבנות קשרים שוויוניים עם ילדים אחרים ונעודד אותו לא לוותר; כמו כן נשתף את הוריו ונגבש יחד איתם התנהגות מתואמת ברוח הדברים שציינתי;
  • עם הילד התוקפן נעבוד על כך שישיג את מטרותיו בצורה שאינה כוללת פגיעה בילד אחר; לא נבייש אותו לפני חבריו לכיתה או לגן. נמע עד כמה שאנחנו יכולים מצבים שבהם הילד התוקפן יקבל חיזוקים חיוביים על התנהגותו: יצליח לתמרן את הקורבן ואת הצופים למימוש מזימותיו. חשוב לעקוב מקרוב אחרי מגעיו החברתיים ולהתערב בכל מקרה של לחץ בלתי סביר על ילד אחר; נשוחח עם הורי הילד ונתאם איתם דרכי פעולה כמו גם עם  צוות המורים;
  • ננהיג בגן או בבית הספר תכנית שמלמדת את כולם תקשורת הוגנת עם ילדים אחרים; טיפוח אמפתיה והתמודדות עם קונפליקטים חברתיים בצורה שמביאה בחשבון את הצרכים של כל המעורבים;
  • כהורים לילד שמצטייר כמפגין שתלטנות ופגיעה מכוונת בילדים אחרים-ננסה לזהות את התופעה גם בקשריו עם ילדים בתוך המשפחה, בחוגים ובבית הספר; נעמוד על כך שישיג את שלו בצורה שאינה פוגעת בזולת; נפגין בעצמנו התנהגות שחותרת להשגת מטרותינו מבלי לפגוע בזולת; נשתף פעולה עם תכניות התערבות בבית הספר או בגן גם במחיר מחאה של הילד;
  • כהורים לקרבן: הכרחי וחשוב לזהות סימני מצוקה אצל הילד; לגלות אמפתיה למצוקה שלו; חשוב שהילד ידע שיש מאחוריו תמיכה; נתבע מהגננות או מהמורים שיתערבו בגן או בבית הספר כדי להבטיח את זכויותיו של הילד; כדי שיחסמו אפשרויות של  אפשור שתלטנות עליו; נעשה כל מאמץ לתרום לבניית חברויות קרובות עם ילדים אחרים על בסיס קשר שוויוני.  נלמד אותם לפתור קונפליקטים באופן שבו אין הכרח שייכנעו אלא שימצאו פתרונות שטובים לכל הצדדים המעורבים בקונפליקט.

לסיכום

בפוסט זה הגדרתי תוקפנות חברתית כפגיעה מכוונת ברגשות או בקשרים חברתיים של הזולת(ילדים ומבוגרים כאחד)-במצב של חוסר איזון במעמד החברתי של שני הצדדים. התייחסתי גם לזה שבנות ובנים כאחד מפגינים תוקפנות חברתית. עם זאת, בנות עשויות להפגין תוקפנות חברתית יותר מאשר תוקפנות פיזית, בהשוואה לבנים. התוקפנות החברתית עשויה לבוא לידי ביטוי באינטראקציות פנים- אל- פנים או באמצעות המדיה החברתית. ניצניה של התופעה  עשויים להופיע בגיל 4, אבל היא מגיעה למלוא עוצמתה בגיל בית ספר יסודי. שורשיה של התוקפנות החברתית בשילוב של נטיות טמפרמנטליות, התנסויות באינטראקציות לא שוויוניות וצפיה במודלים של תוקפנות חברתית בקרב בני המשפחה, קבוצת השווים או באמצעי התקשורת. המושפעים מהתוקפנות החברתית הם התוקפן, הקורבן והקהל. נאמר גם שביטויי התקופנות החברתית עלולים לעבור מתחת לרדאר של המבוגרים. העמדה שהובעה בפוסט שיש להילחם בתופעה על ידי הכוונה ההתערבות לטובת התוקפן, הקורבן והקהל. הכרחי שהורים וגננות ומורים ישתפו פעולה בתהליך ההתערבות. חשוב לא להתייחס לקורבן או לתוקפן כ"ילדים רעים", אלא כבני אם שזקוקים להכוונה ועזרה. הכרחי להתבונן באינטראקציות ולנסות להתערב בצורה דיסקרטית בשעת המעשה הפוגע. חשוב מאוד לעשות הכל שהתוקפן לא יצליח לקבל את מבוקשו באמצעות התוקפנות(יש להזים שמועות ולא לשתף איתן פעולה; הורים יכולים לא לשתף פעולה עם חרם שמוטל על חלק מילדי הכיתה; במסגרות החינוך חשוב לעבוד בקבוצות הטרוגניות ולהבליט את סגולותיו של הילד הכנוע . יש להתייחס בחיוב לפניות ישירות של התוקפן ויש לסרב לשתף פעולה עם מניפולציות שלו. יש לעודד ילדים לא מעורבים(הקהל) לפעול להפסקת התקפנות החברתית בשעת אמת. יש לתת להם גיבוי על פעולותיהם.

היסטוריה בחינוך לגיל הרך !!? רצוי בגישה שונה משהורגלנו בעבר !!

משמח לגלות שהחינוך לגיל הרך מאוד-חינוך וטיפול לגילאי לידה עד שלוש נמצא בכותרות. שלשום, ב-18.1.2016, הופיעה כתבה גדולה  ב"ידיעות אחרונות" שבישרה על החלטה היסטורית: להעביר את האחריות על החינוך לגיל הרך לאחריות משרד החינוך. היום, 20.1.2016, התפרסמה במוסף "דה מרקר" של עיתון "הארץ" כתבה שמדברת על העברת  הפיקוח על מעונות היום למשרד החינוך.

חשוב לדעת אם רק האחריות על מעונות היום או אחריות יותר כוללת לחינוך מלידה עד שלוש עוברת ממשרד הכלכלה למשרד החינוך? העברה חלקית של סמכויות עלולה להעמיק את הפערים בין סוגים שונים של מסגרות חינוך, ולהעמיק את הפרגמנטאציה במערכת החינוך לילדים בני לידה עד שלוש שנים.

החינוך והטיפול בבני לידה עד שלוש כולל ילדים המצויים במעונות יום מפקוחים; ילדים שנמצאים בבתים בטיפול ההורים, בני משפחה או מטפלות פרטיות; ילדים שנמצאים במשפחתונים מפוקחים;וילדים הנמצאים במסגרות חינוך פרטיות שהבדלים גדולים פעורים ביניהן ביחס לאיכות הטיפול בהן. חלק מהילדים המצויים בסיכון הרב ביותר בשל טיפול בלתי הולם אינם נמצאים בהכרח במעונות היום. לכן חשוב להבין מהי תכולת האחריות של משרד החינוך במסגרת ההחלטה המסתמנת של הוועדה שמתמקדת בחינוך לגיל הרך במשרד ראש הממשלה.

נזכור שבכל מקרה החלטה רשמית ברוח זו טרם פורסמה.

מעיון בכתבות שהתייחסתי אליהן למעלה, עולים כמה היבטים מעודדים  כמו גם כמה נקודות למחשבה .

מה מעודד בשיח על חינוך לגיל הרך? השיח על חינוך לילדים מלידה עד גיל 3 שנים?

הדבר המעודד הוא שכנראה שיותר ויותר אנשים מבינים שהחינוך בנוסף לטיפול מהגיל הרך ביותר, הוא עניין רציני ולא רק נועד לספק פתרונות לתעסוקה  עבור הורי הילדים. העברה של האחריות לחינוך ולטיפול בילדים בני לידה עד שלוש לאחריות משרד החינוך היא ביטוי למודעות זו.

זאת ועוד, מעודדת יזמתם של ח"כ פרופ' מנואל טרכטנברג וח"כ אלי אלאלוף  להקים מועצה לגיל הרך. עוד ביטוי לחשיבה מערכתית לראיית החינוך והטיפול(שני היבטים שאין להפריד ביניהם) של ילדים בגיל הרך  נושא חשוב תוך התייחסות לרציפות שמאפיינת את ההתפתחות ולהכרח לבנות גוף א פוליטי שיראה את עניינם של הילדים הצעירים ושל משפחותיהם כאינטרס לאומי.  מצוין בכתבה ב"דה מרקר" שפרופ' טרכטנברג מציע לראות בחינוך לגיל הרך פרויקט בעדיפות לאומית.

אכן החינוך לגיל הרך צריך לדעתי להיות נושא בעדיפות לאומית ולא פרויקט חד פעמי .  אף שבפוסט זה אתייחס בעיקר לחינוך וטיפול לגילאי לידה עד שלוש שנים, חשוב שבדיוני הוועדה יתנו את הדעת להגדרות של הגיל הרך שהוועדות השונות  תתבססנה עליהן. האם מדובר בלידה עד 6 שנים או על לידה עד 8 שנים כמקובל במקומות רבים בעולם ?

ניזכר במה שהיה

למי שמצהיר על החלטה היסטורית מבקשת להזכיר שבשנות ה-90 החל מהלך של העברת אחריות החינוך לגיל הרך למשרד החינוך. היה זה בתקופה שבה רינה מיכאילוביץ הייתה מנהלת האגף הקדם יסודי(שלא הוגרר אז כאגף-אם אני זוכרת נכון)  ורות צור הופקדה ישירות על הנושא. יזמה מבורכת זו שבה הושקעו מחשבה ועשייה חינוכיות רבות התמסמסה.

לכן, מדינת ישראל תעשה היסטוריה באמת, אם תבנה תכנית רב שנתית שהיא מערכתית וכוללת, ושתעוגן בחקיקה ותוכל לצאת לפועל ללא קשר להתחלפות הצפויה של ממשלות.

צורך בהגדרת תכולת האחריות של משרד החינוך ושל המועצה המוצעת לחינוך בגיל הרך

  • הכרחי בעיניי שייקבע מה טווח הגילאים הנכנסים תחת ההגדרה "גיל רך": לידה עד 6? לידה עד 8?
  • הכרחי להגדיר מהן מסגרות החינוך הכפופות למשרד החינוך?(מעונות יום, משפחתונים, גנים פרטיים?)
  • חשוב לתת את הדעת למי ולאיך מטפלים בילדים בני לידה עד 3 המצויים בבתים.

צורך בהגדרת תכנית כוללת לטווח ארוך

להלן מספר נקודות התייחסות שאותן יש לדעתי  לקחת בחשבון:

  • הגדרת מסגרות להכשרת מחנכות שעובדות בגיל הרך
  • הגדרת תכנון לאומי שמתמקד במגוון של מסגרות חינוך תוך התאמתם למאפיינים תרבותיים שונים
  • הגדרת ואכיפת תנאי עבודה לצוותים במסגרות החינוך: כמות שעות העבודה, חופשות, כמות ילדים באחריותן
  • הגדרת תנאיי קבלה לעבודה כמחנכות לגיל הרך
  • הגדרת מדיניות של קשר בין הממסד החינוכי למשפחות הילדים

צורך בהגדרת פעולות לטווח קצר

  • השלמת חקיקה ששקשורה להקמת מועצה לגיל הרך; הבטחת ייצוג לכל חלקי האוכלוסיה במועצה זו ולכל בעלי התפקידים תוך קיצוב אורך כהונתם של בעלי התפקידים במועצה; הגדרה ברורה של  תנאיים להכללתם של נציגים במועצה זו; הבטחת שקיפות מלאה של דיונים והחלטות של המועצה;
  • מיפוי מסגרות חינוך, השכלת מחנכות, צרכים של הילדים, המשפחות, המחנכות;
  • הגדרות אוכלוסיות ילדים, מחנכות, הורים בסיכון והפניית משאבים לטיפול במצבי סיכון;
  • דרישה של רישיון לעסוק במקצוע מטפלת/מחנכת לגיל הרך אוניברסאלי(בדומה לרשיון הנהיגה);
  • הכנסת כל המסגרות לחינוך לגיל הרך לפיקוח;
  • שיפור הדרגתי של תנאיי ההעסקה של המחנכות במסגרות החינוך השונות;
  • הגדרת רישיון למסגרות חינוך לגיל הרך קבוצתיות ;
  • אכיפת פיקוח על כל מסגרות החינוך לגיל הרך;
  • בניית תשתיות קהילתיות לתמיכה במסגרות חינוך לגיל הרךבשיתוף עם הרשויות המקומיות.

אסכם בכך שכנראה שאנו מצויים בפתחה של תקופה שבה אנשים יסתכלו אחרת על החינוך לגיל הרך. עם זאת, מודעות מוגברת וכותרות לא יעשו כנראה את העבודה. העבודה שלפנינו מרובה ומה שנחוץ הוא לשנות את דרכי הפעולה מעשייה מקוטעת שמאופיינת על ידי זיגזגים  והצהרות שלא מתמשות לעשייה מושכלת, מתוכננת, אכפתית ושיטתית  לטובת הציבור כולו!

 

 

מצלמה בגן איננה תחליף לתנאיי עבודה סבירים למחנכות ולאמון בהן!

אני כותבת פוסט זה בתגובה ליוזמת החוק של ח"כ איציק שמולי להתקין מצלמות במסגרות חינוך לגיל הרך. בכתבה שהתפרסמה  במאקו ישנה התייחסות לגורמים שהביאו ליוזמת החוק. בכתבה זו ,מה עושים לגבי ריבוי החשדות בדבר התעללות בילדים, נתונים לגבי  ריבוי מקרים של התעללות לכאורה בפעוטות ולגבי אחוז התיקים הנסגרים בעניין התעללות ילדים במסגרות חינוך לגיל הרך  בגלל חוסר ראיות. הבעיה שהחוק של ח"כ שמולי בא להתמודד איתה היא אפוא  האחוז הנמוך של כתבי אישום בגין פגיעה בפעוטות.  הצלחה של התערבות מעין זו אמורה להתבטא בהגדלת מספר כתבי אישום בתיקים מעין אלו!

אני חולקת על הגדרת הבעיה וממילא על הפתרונות המוצעים !

האינטרס שלנו כחברה איננו שנצליח להעניש את האשמים אלא שניצור תנאיים במסגרות החינוך לגיל הרך שיקטינו עד מאוד או אף יעלימו אפשרויות של התעללות בילדים. יתרה מזו,  אני חושבת שכחברה וכהורים לילדים צעירים, איננו יכולים להסתפק בכך שילדים צעירים יזכו לטיפול לא מתעלל. אנחנו צריכים לצפות ליחס חם ומכיל ובגיל מסוים להצבת גבולות כלפי  הילדים תהא התנהגותם אשר תהא. אנחנו צריכים לצפות להעשרתם השפתית והקוגניטיבית של כל הילדים כולם.

אני מציעה אפוא שקובעי המדיניות ונציגי הציבור יאמצו חשיבה מניעתית, פרו אקטיבית בהתמודדות עם מצבים שמסכנים ילדים בגיל הרך. מה שאני מציעה הוא לנתח את המצב וללבדוק גורמים שמגבירים שכיחות של התעלוליות ולנסות לטפל בהם על מנת לצמצם את הסיכוי שהתעללויות תקרנה.

מצלמות אינן יכולות לקדם חינוך טוב מסוג זה!

קשרים טובים בין מחנכות לגיל הרך עם ילדים צעירים ועם הוריהם הם תנאי לחינוך איכותי. יחסי אמון בין הההורים למחנכות הכרחי. הכנסת מצלמות פוגעת לדעתי ביכולת לבנות קשרי אמון בין הורים לצוותי המעונות. מסתתרת מאחורי צעד זה ההנחה שמה שנחוץ הם שיטור ופיקוח. איך תוכלנה בתנאיים אלו המטפלות  להתעניין בילדים, ובמה הם מרגישים ובמה מעניין אותם ? איך תוכלנה לשתף הורים בקשיים ובתלבטויות שהם מנת חלקם של כל מי שמחנך ילדים צעירים? פחד מביקורת ומתביעות איננו מאפשר לשקול אפשרויות בקור רוח ולקבל החלטות לטובת הילדים.

הבעיה המרכזית  בחינוך לגיל הרך בארץ, והדבר איננו סוד , נובעת מחוסר ההסדרה של החינוך לגילאי לידה עד שלוש.  מכך שפורמאלית מסגרות אלו כפופות למשרד הכלכלה. עקב כך, במסגרות אלו עובדות מחנכות שלא קיבלו הכשרה  מספקת(מדובר בפראפרופסיונאליים שהמקסימום שמקבלות הוא קורסים בשעות אחה"צ אחרי שעות העבודה). תנאיי עבודתן  קשים. ימי העבוודה ארוכים חופשותיהם אינן חופשות של עובדי חינוך אלא דומות לחופשות של עובדי מנהל. שכרן מן הנמוכים במשק. גם במסגרות המפוקחות מספר הפעוטות באחריותה של כל מטפלת רב מאשר בכל מדינה מערבית. תנאיי עבודה קשים אינם מצדיקים כמובן התעללות. אבל המקצוע איננו בהכרח מושך את האנשים המוכשרים ביותר לעבודה זו וגם העבודה שוחקת. לכן, כדי למנוע התעללויות נדרשים לדעתי כמה צעדים מסוג שונה לגמרי מאשר התקנת מצלמות.

מה נחוץ בעיניי על מנת להבטיח את שלומם של הילדים בגיל הרך?

  1. להסדיר חוקית את תחום החינוך לגיל הרך כך שלא יתקיימו מסגרות חינוך קבוצתיות  לגיל הרך שאינן מפוקחות!
  2. לשפר את תנאיי העבודה של העוסקות בחינוך לגיל הרך: להקטין את כמות הילדים באחריותה של כל מטפלת, לצמצם את מספר שעות העבודה למשרה מלאה, להציע ימי חופשה מרובים יותר;
  3. להגדיר תנאיים לעיסוק במקצוע ואולי ליצור מצב שגם מטפלות פרטיות וגם המחנכות במסגרות החינוך יקבלו רישיון לעיסוק במקצוע;
  4. להגדיר תנאיים לפתיחת משפחתון( שקשורים לתנאיי הדירה אבל גם בהיבטים נוספים כגון מי בני המשפחה שנמצאים בבית;  בטיחות הדירה ;בכל מקרה וועדה ציבורית חייבת לתת מענה לשאלות אלו;
  5. לבנות מאגרים קהילתיים של מתנדבים לתמיכה במסגרות החינוך לגיל הרך בכל שכונה;
  6. לממש את הבטחת השר בנט ולהעביר את האחריות לחינוך לגיל הרך ממשרד החינוך לצד הצאת תקציבים מתאימים;
  7. לזכור שחינוך איכותי לגיל הרך מחייב הכשרה מקצועית  של העוסקים בו ואיננו מתבטא ביישום טכני של סטנדרטיים.  מחנך טוב לגיל הרך איננו טכנאי!
  8. להיערך ליישום שיטתי וממושך של המעבר מבלי להשלות הורים שיש בידינו פתרונות קסם;
  9. להעסיק עם הזמן גננות במעונות יום בכל קבוצות הגיל.

מקומו של הטמפרמנט בהתפתחות היחיד והשפעתו על קשריו עם הסביבה

בפוסט זה שקשור לויסות עצמי שעמד במרכז הכתיבה של פוסט קודם, אתייחס בעיקר לטמפרמנט תוך הצגת הגדרתו, מקומו בהתפתחות היחיד כישות נפרדת , תכולתו ודהשפעתו על האינטראקציות של היחיד עם סביבתו לצורך למידה ובניית קשרים בין אישיים.

בתרשים למטה שעוצב על ידי לפני שנים אחדות בעזרת בתי הבכורה, מוצגים הרכיבים של האישיות לפי סדר התפתחותם, לרבות  ייצוג לטענה שהרכיבים האלו מושתתים רובם ככולם על תפקוד והתפתחות קוגניטיביים(הבסיס בצבע חום למטה שעליו מוצגים המעגלים הקונצנטריים).

התפתחות היחיד כישות נפרדת

התרשים למעלה מציג תמונה לפיה מאפיינים של הטמפרמנט, של הבעה וויסות רגשי ומוכנות ליצור קשרים בין-אישיים הם חלק מהרפרטואר של הילד מייד אחרי הלידה בעוד שתפיסה עצמית(העצמי) והאישיות הם מאפיינים של היחיד שמתפתחים מאוחר יותר על בסיס הרכיבים המולדים .

מהאמור לעיל ניתן ללמוד שניתן לאפיין במידה מסוימת טמפרמנט של תינוק ופעוט; בקרב פעוטות בני שנה וחצי בערך ואילך אפשר כבר לדבר במידה מסוימת על העצמי ועל אישיות אפשר להתחיל לדבר בגיל הגן. אבל האישיות מכילה את כל הרכיבים האחרים: מאפייני טמפרמנט, אופן ייחודי להביע ולהבין רגשות ודרכי התמודדות עם תסכולים וקשיים שמתבטאות בויסות עצמי; סגנון קשרים בין אישיים עם מבוגרים וילדים, האופן שבו תופס הילד את עצמו גם מבחינת קטגוריות(בן/בת וגם מבחינת ייחוס ערך עצמי ותחושה של מסוגלות עצמית). אלן סרוף ושותפיו מגדירים בספרם "התפתחות טבעה ומהלכה" את האישיות כמכלול  התכונות, סגנונות ההתמודדות עם מצבים, הקונפליקטים, הזיכרונות האישיים, הקשרים הבין-אישיים האופיינייםמכלול זה מאופיין על ידי יציבות:עקביות והרמוניה בתוך האישיות, רציפות ותיאום של ההתנהגות בסביבות שונות, עקביות ורציפות לאורך זמן. ניתן לדבר על לכידות האני לקראת סוף גיל הגן.

הגדרת הטמפרמנט

לפני שאגדיר הגדרה פורמאלית את הטמפרמנט אני מציגה למטה מספר דוגמאות של התנהגויות שמייצגות  מאפייני טמפרמנט וזאת על מנת שיהיה ברור יותר על איזו "תופעה" תפקודית אנחנו מדברים.

  • תינוקת בת חודש וחצי  בוכה לקבלת אוכל  בהפרשים של כשלוש וחצי שעות. הוריו קוראים לה בחיבה"השעון השווצרי שלנו".  לעומת תינווקת אחרת באותו גיל שהפרשי הזמנים בין הארוחות  נקבעים כל יום מחדש.
  • פעוטה בת שנתיים וחצי נמנעת מלגעת בצבעי אצבעות ובבצק. נוגעת בהן בקצות אצבע אחת והבעה של גועל מופעה על פניה בשעת המגע. וזאת לעומת ילדה  אחרת באותו גיל שלמראה צבעי ידיים או בצק "מתנפלת" על החומרים וטובלת את ידיה, מרפקיה ובגדיה בהנאה רבה בחומרים.
  • ילד בן שלוש ממשיך לבנות בקוביות גם אחרי פניות רבות של הגננת לסיים את פרק המפגש החופשי של הבוקר ולגשת למקום המפגש; ילד אחר שאף הוא בונה בקוביות מפסיק את עבודתו מייד עם הישמע בקשת הגננת.
  • ילדה בת שנתיים וחצי מסרבת להתקרב לארגז החול בעוד שחברתה בת אותו גיל באותו גן ילדים מתחפרת בחול ומכסה בו את כל גופה.
  • תינוק בן שלושה חודשים נוטה להירגע כשהוריו המחזיקים אותו בידיו נמצאים בתנועה בעוד שתינוק אחר בן אותו גיל  נרגע בעקבות ליטוף נשנה וחוזר על ראשו ומצחו.
  • בזמן המפגש בגן  ילד כבן שלוש וחצי מזיז כל הזמן את ידיו, את הכיסא שלו וממהר לענות לשאלות הגננת בעוד שילד אחר בן אותו גיל לא מזיז כלל את איבריו בשעת המפגש ונראה אף הוא "מחובר" לשיח.

בדוגמאות המוצגות למעלה ניתן לראות ביטוי לשונות בין ילדים בני אותו גיל  ב"שעון הביולוגי" שלהם, בנכונות שלהם לגעת בחומרים שונים, בהתמדה שלהם,  ברמת הפעילות המוטורית שלהם. מאפיינים אלו של הילדים הם חלק מהיחודיות שמאפיינת אותם כיחידים-יחודיות שמשפיעה הן על האופן שבו הם חווים את העולם ולומידם ממנו והן על הקשרים הבין אישיים שהם יוצרים עם מבוגרים וילדים בסביבתם.

חשוב שהורים, מטפלות וגננות יכירו את מאפייני הטמפרמנט של הילדים שעמם הם בקשר  כי במידה מסוימת היכרות עם מאפייני הטמפרמנט עשויה להתגלות כסוג של מפתח אל הילד. זאת ועוד היכרות זו עשויה לתרום למודעות מוגברת של המבוגרים לגבי ההשפעה שיש לילדים הצעירים עליהם ולהוביל לחשיבה על שינוי דרכי גישה אל הילד הצעיר כדי להיטיב את תנאיי ההתפתחות שלו.

על כן ניתן להגדיר את הטמרמנט כסוג של גרעין מולד של האישיות של היחיד שמגדיר את ייחודיותו. הטמפרמנט מוגדר"הבדלים בין-אישיים מולדים במאפיינים התנהגותיים, בעיקר אלו שמייצגים תגובתיות לסביבה וויסות עצמי, שמתאפיינים ביציבות יחסית לרוחב מצבים ובמהלך הזמן"(Thompson, Winer & Goodwin, 2011, p. 218). על כן חשוב שנזכור שהטמפרמנט מולד, יש לו בסיס ביולוגי ומייצג אינטראקציה בין נטיות גנטיות, הבשלה והתנסות. נזכור עוד שהטמפרמנט מאופיין ביציבות יחסית לאורך הזמן ולרוחב סיטואציות.  עם זאת, לא מדובר בסטגנציה אלא בנטייה גדולה יותר מאשר של מאפיינים התנהגותיים אחרים לאפיין את הילד במהלך שנות חייו. פעוט שנוטה להיות שמח יותר יהיה גם ילד גן שמח יותר מחבריו בתנאי שתנאיי חייו לא ישתנו באופן דרמטי. ילד עם רמת פעילות מוטורית גבוהה שזז כל הזמן יהפוך כנראה למבוגר עם רמת פעילות מוטורית גבוהה בהשוואה לאנשים אחרים בני אותו גיל. לבסוף נזכור גם שמאפייני הטמפרמנט של הילד מצויים מתחילת החיים באינטראקציה עם הסביבה-אינטראקציה שעשויה להשפיע על טבעם.

נזכור עם זאת שהשפעת הטמפרמנט על יכולות כגון התקשרות, חברותיות, הסתגלות מתווכת על ידי מאפיינים של הסביבה ובתוכם: דרישות  ולחצים שהילד נתון בהם בבית ובמסגרות החינוך.  על כן חשוב מאוד שנשים לב למאפיינים סביבתיים אלו ונווסת אותם לצד היכרות מעמיקה עם מאפייני הטמפרמנט של הילד.

רכיבי הטמפרמנט

חוקרי התפתחות שונים הציעו "חבילות" מעט שונות של רכיבי טמפרמנט. Rothbart וחבריה הציעו שלושה ממדים גדולים שכלולים בטמפרמנט: מצב רוח חיובי/שלילי, החצנה ובהירות של הבעה ויכולת מודעת לשלוט בתהנהגות לצד מאפיינים התנהגותיים יותר ספציפיים כגון מידת הקלות שבה ניתן להירגע ורמת פעילות מוטורית.   Buss& Plomin הציעו  ששונות בין אישית מבוססת על הטמפרמנט מתבססת על :רמת פעילות מוטורית,  רגשנות וחברותיות. Kagan הגדיר את היכולת לעכב פעולה(במידה מסוימת לעצור ולחשוב לפני שפועלים) כממד מרכזי שמגדיר שונות טמפרמנטאלית בין אנשים-יכולת שמייצגת רכיבים של הטמפרמנט שמתקשרים לויסות עצמי.

Thomas& Chess הגדירו את הטמפרמנט כאוסף של מאפיינים שמשפיעים על סגנון ההתנהגות(איך ילדים ומבוגרים עושים דברים) ולא על תוכן ההתנהגות(מה הם עושים).  הם הציעו תשעה רכיבים שמשפיעים על סגנון ההתנהגות:

  1. ריתמיות בתהליכים ביולוגיים-מידת הסדירות של תהליכים כמו רעב, שינה, צרכים. השונות מתבטאת בסדירות גבוהה לעומת נמוכה של ביטוי הצרכים. לרכיב זה השפעה די דרמטית על טיפול בתינוק צעיר. ילד "סדיר"  עשוי להקל על הטיפול בו. צפוי יותר להורים ולמחנכים.
  2. רמת הפעילות המוטורית-ממד זה מתייחס לרמת הפעלתנות ללא כל קשר לאיכות התנועה. מדובר בממד בסיסי, יציב מאוד יחסית לאורך החיים. יש ילדים שזזים המון(יש גם מבוגרים כאלו-כמוני למשל…). לעומת אחרים שמגלים חסכנות בכמות התנועתיות שלהם. באשר לממד זה בגיל הרך חשוב מאוד להפנים שמדובר בטמפרמנט ובדרך ביטוי של הילדים ושילדים שמרבים להתנועע עשויים להיות קשובים מאוד ולכן אין לבוא בטענות לילדים תזזיתיים על כך שאין הם מקשיבים. זאת ועוד, הערות חוזרות ונשנות שהילדים ישלטו בתנועותיהם בגיל הגן עלולות להביא את הילדים למודעות מוגברת לממד זה של תפקודם על חשבון הקשבה למה שנאמר!
  3. התקרבות לעומת רתיעה מדברים ואנשים חדשים-ממד זה מתייחס למידת הקלות או הקושי של ילד לקבל אנשים ודברים חדשים לא מוכרים(כגון מזון, חומרים, בגדים ). בדרך כלל מדובר בסוג של קונפליקט בין התקרבות לרתיעה. אצל חלק מהילדים הקונפליקט נגמר די מהר בנכונות להתנסות לעומת אחרים שהקונפליקט הזה עשוי להתסיים בהימנעות מהתנסות או קשר.
  4. קצב הסתגלות לשינויים-ממד שמתמייחס לקצב קבלה של שינויים בסביבה. ממד זה משפיע מאוד על הסתגלותם של תינוקות ופעוטות לשינויים באורח חייהם.  מדובר לדוגמה בתגובה לשינויים בסוג, מרקם וחום המזון, המרקם וסג המוצץ, שינויים בבגדים)מעבר מבגדים קצרים לבגדים ארוכים); תגובה לשינוי בסידור החדר.  התקרבות רתיעה מדברים חדשים וקצב הסתגלות לשינויים משפיעים מאוד על קצב ההסתגלות למסגרת חדשה, למחנכת חדשה, לשיטת הוראה חדשה.
  5. היסח דעת-ממד זה מתייחס למידת הקלות או הקושי להעביר קשב מגירוי אחד למשנהו. ישנם ילדים שעוברים בקלות מפעילות לפעילות. ממד טמפרמנטאלי זה נמנה עם המאפיינים המולדים הבסיסיים שמרכיבים את הקשב.
  6.  התמדה-ממד זה מתמקד בשונות ביכולת להשלים משימות למרות הפרעות וקושי. מתמקד ביכולת העצמאית לעבור משלב לשלב באותה משימה באופן עצמאי.  זהו רכיב נוסף שמרכיב את הקשב וחשוב ביותר לתפקוד הילדים. לעתים תינוקות ופעוטות מתמידים עלולים להקשות על הטיפול בהם עקב "התעקשותם" להשלים משימות. מבוגרים בלא משים עלולים להפריע למאפיין חשוב כל כך זה להמשיך ולהתפתח. לעומת זאת, ישנם פעוטות וילדים צעירים שזקוקים לתמיכה רבה מצד המבוגרים שישלימו משימות וחשוב להעניק להם באופן יזום סיוע מעין זה למען טיפוח יכולות למידה עתידיות שלהם.
  7. עוצמת תגובה-ממד זה מתייחס למידת האנרגיה המושקעת בהתנהגות . התוצאה של מאפיין זה היא שונות במידת הבולטות של ההתנהגות של הילד. רוב הילדים נמצאים אי שם באמצע. תשומת לב מיוחדת יש לתת מצד אחד לתינוקות שעוצמת תגובתם נמוכה ועל כן הורים ומחנכים יתקשו להבחין בתגובותיהם. מנגד מצויים הילדים עם עוצמת תגובה גבוהה במיוחד, שבכיים עלול להישמע כסירנה, שמגע ידם מכאיב לסביבה ועלול לשבור בהמשך חודים של עפרנות. ילדים אלו עלולים להרגיז את המבוגרים שמטפלים בהם ולעורר את כעסם.
  8. איכות מצבי הרוח וקצב השתנותם-ממד זה מתייחס למצבי הרוח הטיפוסיים של התינוק, הפעוט הילד הצעיר. האם הוא בדרך כלל שמח(אם משהו לא מפריע לו) או רגזן. זאת ועוד חשוב להכיר את ההשתנות הרגילה של מצבי הרוח של הילד במהלך היממה, השבוע הרגיל בחייו. ממד זה משפיע גם על החוויה האישית של הפעוט וגם על הקשר עם הסביבה. אין ספק שקל יותר לגלות אמפתיה וליצור מגע עם ילד שמח מאשר עם ילד רגזן. אלא שהאחרון זקוק להרבה יותר תמיכה ועזרה כדי להתשלב. קבלת תמיכה ועזרה זו אכן נושאים פרי.
  9. סף רגישות  חושית-ממד זה מתייחס לנקודה שממנה והלאה קולט הילד גירויים בכל אחד מחושיו. על כן הסף עשוי להיות שונה מחוש לחוש(ראייה, שמיעה, ריח, מגע, קינסטטיקה). ממד זה חשוב כי הוא משפיע ישרות על יכולת קליטת הגירויים כהתחלה של תהליך למידה-יכולת שמפיעה על התגובתיות של הילד. ילדים עם סף נמוך במיוחד, הם רגישים מאוד וזקוקים לגירויים חלשים על מנת להתייחס אליהם. הסכנה לגביהם היא הצפה בגירויים שעלולה להביא אותם להירתע מהתנסויות. לעומתם ילדים עם סף גבוה זקוקים לגרייה חזקה במיוחד על מנת להתחיל ללמוד ולהנות מה"עולם". ילדים עם סף גבוה במיוחד עלולים להיראת "אטומים" כשהגרייה בסביבה איננה מגיעה לסף שלהם.

ניתן להבחין בשלושה ממדים משותפים לגישות הטמפרמנט השונות: רגש והבעת הרגש, ויסות עצמי ורמת פעילות מוטורית.

במהלך השנים מצאתי עצמי מרבה להשתמש בגישה של תומס וצ'ס בהכשרת מחנכות לגיל הרך ובהדרכת הורים. מצאתי שקל ללמוד לזהות את מאפייני הטמפרמנט לפי גישה זו. בכל מקרה חשוב בעיניי שמחנכים שעובדים עם תינוקות, פעוטות וילדים צעירים כמו גם הורים ישקיעו מאמץ בזיהוי מאפייני הטמפרמנט של הילדים ובחשיבה על דרכים להתאים את סביבת החיים והלמידה למאפייני אלו. עם הזמן חשוב להוסיף נדבך של עידוד הילדים ללמוד לתפקד בטווח סביבות רחב יותר מאלו שמתאימים להם מן ההתחלה. הוספת הנדבך הזה חשובה כדי להגדיל את סיכויי ההסתגלות של הילדים למגוון של מצבים וסביבות. אלא שאין מנוס מלהתחיל לפגוש כל ילדה וילד במקום שנוח להם ביותר ורק משם להתחיל יחד איתם  להרחיב את אפשרויות התפקוד והלמידה.

כדאי להבין איך משפיעות התאמה ואי התאמה בטמפרמנטים על קשרים בין אשיים עם ילדים צעירים

נמצא שאחד הגורמים המשפעיים ביותר על ההסתגלות העתידית של הילדים הצעירים  הוא מידת ההתאמה או אי ההתאמה בין הטמפרמנטים שלהם לטמפרמנטים של  המבוגרים שמטפלים בהם(הורים ומחנכים)  (goodness of fit) ומה עושה המבוגר בקשר להתאמה/אי התאמה זו. כיוון שהקשר בין ילדים צעירים למבוגרים המטפלים בהם הוא א סיטמטרי, מוטלת על המבוגר האחריות להכיר את הילד, להכיר את עצמו ולחשוב על בניית תנאיי חיים בסביבה הקרובה שמאפשרים רווחה רגשית ולמידה של הילד הצעיר. אין לפרש המלצה זו כקריאה להימנע מגבולות ואיסורים. בכלל לא!

אחד ה"תרגילים" שהוכיחו עצמם כיעילים בהדרכת הורים ומחנכים לגיל הרך התמקד בהזמנה שמבוגר החפץ בכך, ינסה לאפיין את הטמפרמנט של הילד ואת הטמפרמנט של עצמו לפי תשעת הממדים של תומס וצ'ס ולחשוב איך הדימיון והשוני בינו לבין הילד משפיע על הקשר ביניהם ועל הלמידה של הילד. בעקבות זאת, נתבקש המבוגר לחשוב על דרכים לשנות משהו בדרכי פעולתו או בסביבה כדי להביא לתפקוד טוב יותר של הילד ולקשר מתואם יותר איתו.

להלן טבלה שמוצע להשתשמש בה לצורך "בדיקת" ההתאמה של טמפרמנט הילד שלכם(או ילד שאתם עובדים איתו ומעסיק את מחשבותיכם) לבין הטמפרמנט שלכם. על בסיס השוואה זו חשבו איך משפיעה ההתאמה או אי ההתאמה בינכם לבין הילד. וכן האם יש מקום לשינוי כלשהו בגישה אליו כדי להיטיב איתו ועם הקשר בינכם?

טמפרמנט הילד לעומת הטמפרמנט שלי

ריתמיות בתהליכים ביולוגיים

אני                              1   2  3  4  5  6  7  8  9  10

                                נמוכה                       גבוהה

הילד                           1   2  3  4  5  6  7  8  9  10

                                נמוכה                       גבוהה

רמת הפעילות המוטורית

אני                              1   2  3  4  5  6  7  8  9  10

                                נמוכה                       גבוהה

הילד                           1   2  3  4  5  6  7  8  9  10

                                נמוכה                       גבוהה

התקרבות לעומת רתיעה מדברים ואנשים חדשים

אני                              1   2  3  4  5  6  7  8  9  10

                                נמוכה                       גבוהה

הילד                           1   2  3  4  5  6  7  8  9  10

                                נמוכה                       גבוהה

קצב הסתגלות לשינויים

אני                              1   2  3  4  5  6  7  8  9  10

                                נמוכה                       גבוהה

הילד                           1   2  3  4  5  6  7  8  9  10

                                נמוכה                       גבוהה

היסח דעת

אני                              1   2  3  4  5  6  7  8  9  10

                                נמוכה                  גבוהה

הילד                           1   2  3  4  5  6  7  8  9  10

                                נמוכה                  גבוהה

 התמדה

אני                              1   2  3  4  5  6  7  8  9  10

                                נמוכה                       גבוהה

הילד                           1   2  3  4  5  6  7  8  9  10

                                נמוכה                       גבוהה

 עוצמת תגובה

אני                              1   2  3  4  5  6  7  8  9  10

                                נמוכה                       גבוהה

הילד                           1   2  3  4  5  6  7  8  9  10

                                נמוכה                       גבוהה

איכות מצבי הרוח וקצב השתנותם

אני                              1   2  3  4  5  6  7  8  9  10

                                נמוכה                       גבוהה

הילד                           1   2  3  4  5  6  7  8  9  10

                                נמוכה                       גבוהה

סף רגישות  חושית

אני                              1   2  3  4  5  6  7  8  9  10

                                נמוכה                       גבוהה

הילד                           1   2  3  4  5  6  7  8  9  10

                                נמוכה                       גבוהה

סיכום חשיבות ההתמקדות בטמפרמנט

  • הטמפרמנט משפיע על הלמידה ועל האינטראקציות הבין-אישיות
  • מידת ההתאמה בין טמפרמנט הילד לבין טמפרמנט המטפל משפיע על הקשר ביניהם ועל ההתפתחות
  • ילדים עם טמפרמנטים קשים הם בסיכון גבוה לפתח קשיי התנהגות וקשיי הסתגלות אפשריים.
  • ילדים עם טמפרמנטים קשים הם אתגר להורים ומחנכים
  • עם זאת, גישה מותאמת לילד, סובלנית, עקבית וניתנת לצפייה מביאה ליכולת גוברת והולכת של הילד לפתח התנהגות חברתית ודפוסי למידה מסתגלים.

לסיכום -תפקידי המחנכים(בבית, במשפחתון, בפעוטון, במעון ובגן)

  • להכיר את מאפייני הטמפרמנט של הילד-של כל אחד מהילדים במסגרת חינוכית באמצעות תצפיות ושיחות עם הורי הילדים
  • על המבוגר המטפל להיות מודע לטמפרמנט של עצמו ולהתאמות ולאי-התאמות בין טמפרמנט הילד לבין הטמפרמנט שלו. בבית חשוב לנסות לבדוק התאמה או אי התאמה עם כל ילדי המשפחה; במסגרות חינוכיות מומלץ שהאחראית על כל קבוצה תבדוק התאמתה לכל ילד בקבוצתה; כדאי להתחיל מהילדים שמרגישים שטרם הסתגלו למסגרת או  מאלו שמעסיקים אותנו מסיבה כלשהי
  • להתחבר לילד בדרך שהולמת את הטמפרמנט שלו. זו אחת התכליות המרכזיות של היכרות טובה עם מאפייני הטמפרמנט של הילדים.
  • להציע סביבה לימודית ההולמת את מאפייני המזג של הילד. זה אומר שבמסגרת קבוצתית יש לעשות מאמץ לבנות סביבת למידה דיפרנציאלית.
  • לעודד את הילדים אחרי יצירת קשר טוב איתם, ואחרי שהם נותנים אמון במבוגר,  לווסת את התנהגותם בדרך שתאפשר הרחבה של אפשרויות ההתנסות והלמידה שלהם.

אשמח לשמוע תגובות לפוסט זה ולשמוע על יישום רעיונות הכלולים בו ביומיום שלכם.

קלודי