מורים,גננות והורי הילדים נמצאים בסירה אחת

פוסט זה בא להבליט את  קיומה של תלות ההדדית בין מחנכים להורים לטובת הילדים והחברה. יש בו אחרי הצגה קצרה של  ההקשר שהצמיח את ההבנה הזו, הצגה של רציונל לשותפות זו, אפיון הקשרים מחנכים-הורים, רשימה של קשיים מזוית ההסתכלות של המחנכים מצד אחד, ושל הורי הילדים מצד שני, והצעה של קווים מנחים של שיחה עם הורים ביזמת מורה או גננת  כבסיס לתקשורת טובה ביניהם.

הקשר

בשנת 2004 כתבתי מאמר בכתב העת הד הגן בשם "הורים עליך, גננת" שהרעיון המרכזי שלו היה שעל גננות ומורות להפנים שאם הן אוהבות או לא אוהבות את המצב, הן חייבות לקחת את הורי הילדים בחשבון בעבודתן. כתבתי גם על תחושת האיום שחשות וחשים מורות, גננות ומורים מצד הורי הילדים. תחושת איום שפוגעת ברווחה הרגשית של המחנכים, עלולה לשבש את תפקודם ובסופו של דבר אינה מיטיבה עם הילדים. המסר הכללי של המאמר ההוא, מסר שאני מאימינה בו גם היום, היה שבכל מקרה, עבודה מקצועית עם הורי הילדים מחייבת אמפתיה וניסון להבין סיטואציות, גם אם הן טעונות כתוך הפרספקטיבה של הורי הילדים. אמפתיה לא כביטוי של חולשה, או כניעה, אלא ככלי עבודה שבלעדיו לא ניתן להגיע לתקשורת טובה שמביאה לפתרון בעיות ולאוירה טובה בקשר המשותף שבמידה רבה נגזר על המחנכים וההורים כאחד.

בינתיים עיסוקיי המקצועיים והמשפחתיים בענייני קשרים בין מחנכים להורי הילדים הובילו אותי למספר תובנות נוספות. בשנת 2010, כתבתי יחד עם ד"ר תמר בר ממכללת לוינסקי לחינוך סקירה היסטורית שנוגעת לקשרים בין  הממסד החינוכי ומסגרות החינוך לגיל הרך להורי הילדים, מקום המדינה עד המאה ה-21, כחלק מהכנת  ספר שהיה תוצר הוועדה של האקדמיה הישראלית למדעים בנוגע  קשר בין הממסד החינוכי לבין הורי הילדים בגיל הרך שנערך על ידי גרינבאום ופריד. קריאת חומרים לקראת הכנת המסמך, יחד עם תמר בר,  הגבירה את מודעותי לכך שהורי הילדים,  בנסיבות מסוימות כחלק מהרצון הלגיטימי שלהם להיטיב עם ילדיהם הפרטיים, תורמים להגדלת הפערים בין קבוצות שונות של ילדים המצויים בתוך מערכת החינוך.  הבנה זו חידדה אצלי עוד יותר את המודעות לכך שמתפקידה של מערכת החינוך הציבורית ליצור בריתות עם הורי הילדים מכל שכבות האוכלוסיה ולשמור בתקיפות על שוויון ההזדמנויות המוצעות לכל הילדים. גברה אצלי המודעות לכך שמערכת החינוך הציבורית, באמצעות מחנכיה,  חייבת לפעמים לשים גבולות להשקעה סלקטיבית  בחלק מהילדים במערכת החינוך הציבורית, לרעת ילדים שידם של הוריהם איננה משגת.

קראתי גם מחקר מענין של פרופ' אודרי אדי רקח מבית הספר  לעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל אביב שמצא שמורות תופסות את הורי הילדים ,כמאיימים ודוחים את מעורבותם, אך ורק אם הם תופסים את ההורים כחזקים מהמורים. לעומת זאת כשמורים תופסים את  הכוח של ההורים והמורים כמאוזן, הם מקבלים בברכה את מעורבותם של ההורים בתוך מסגרות החינוך. מכאן ניתן ללמוד בדומה למה שכתבתי קודם, שחשוב לחתור לכך שהשותפות בין ההורים למורים תהיה מאוזנת ותיתפס ככזו על ידי שני הצדדים. אני מבקשת להוסיף  שמערכת הקשרים הזו חשוב שתהיה גם הוגנת לכל הצדדים ושקופה עד כמה שאפשר.

באשר לעמדות ההורים לגבי מעמד הגננות והמורות מצאנו צוות של חוקרים(פרופ' איציק גילת, דר' גילה רוסו צימט, דר' עידית טבק ואני) ממכללת לוינסקי לחינוך ומכון מהו"ת, שהורים נוטים להעריך את פועלן  ומעמדן של המורות ושל הגננות-(של המורות יותר מאשר  של הגננות). דהיינו מחקר זה מרמז שייתכן שהחשש של הגננות והמורות מהורי הילדים איננו בהכרח מבוסס על ביקורת נוקבת של ההורים ככנגדן. בכל מקרה חשוב לראיין הורים ולהבין יותר לעומק כיצד הם תופסים את הגננות ואת המורות ואת אופיה של מעורבותם בתוך מערכת החינוך.

אוסיף להקדמה זו עוד, שבשנים האחרונות התקשורת בין מחנכים להורים מתנהלת בחלקה בערוצים דיגיטאליים  שמחייבים מודעות גבוהה מאוד ליתרונות הגדולים ולסכנות של המדיה הזו. סטודנטיות מהתואר הראשון והשני בחוג לגיל הרך של מכללת לוינסקי לחינוך חקרו בשנים האחרונות תפיסות של הורים וגננות לגבי היבטים שונים של התקשורת הדיגיטלית בין מחנכים להורי הילדים. אישית, התנסיתי הן ביתרונות(זמינות מקסימאלית) והן בסכנות של סוג כזה של תקשורת. מקרה אחד שחשף את מה שכולנו יודעים על קבוצות ואטס-אפ, כשתוך שניות בקבוצת ווטס-אפ הורים של של ילד בכיתה ב'  התלקח שיח ביקורתי מאוד על דרכי ההוראה של אחת מהמורות בבית הספר. במקרה זה הזדהיתי מאוד עם המורה ולא הייתי רוצה שינתחו אותי כמו שניתחו אותה על ארוחת הערב המשפחתית של התלמידים בכיתתה. מנגד, נחשפתי לאחרונה לסרטון שנשלח אף הוא לקבוצת ואטס-אפ הורים על ידי גננת שלא נתנה את הדעת לפרשנויות השונות שהורים עשויים לתת לאותו סרטון. לקח זמן להבין מי הילד או הילדה שבוכים ברקע(מדובר בפעוטות) וגם עלתה לי המחשבה  מדוע המחנכים במקרה זה לא פנו להרגיע את הילדים הבוכים והמשיכו לצלם. כאמור  מדובר בסרטון שנשלח על ידי הגננת עצמה לכל הורי הילדים.

לכל אלו מצטרפים כמובן הסרטונים שמופיעים בתקשורת על התנהגות בלתי נאותה של צוותי  גנים(בעיקר גנים לילדים צעירים) שמצולמים בסתר על ידי הורים וחושפים את המצוקה הגדולה של חלק מהילדים וצוותי החינוך במסגרות החינוך לגיל הרך. למרות החשיבות של החשיפה הזו, דעתי היא שהסרטות וצילומים בסתר פוגעים במרקם החשוב של אמון בין הורי הילדים לבין המחנכים.

מה שנחוץ מאוד, מתוך ההכרה שהורים ומורים וגננות כולם נמצאים בסירה אחת והתלות ההדדית בינהם גדולה מאוד, הוא מה שחיים עומר כינה בשנת 2008 הברית ההכרחית בין הורים למורים. חשוב להכיר בכך שהמטרה של מורים והורים היא משותפת: טובת הילדים. טובתם של הילדים הפרטיים של כל הורה וגם טובתם של כלל הילדיםבמדינה. חשוב שהורים יכירו בכך שחברה בריאה היא חברה שדואגת לכל חבריה, חברה שמבוססת על מידה סבירה של סולדיריות חברתית. זו העמדה שחשוב שהורים יפנימו . דאגה לחברה היא בעצם השקעה בעתידם של הילדים הפרטיים.

 

מדוע הכרחית השותפות בין מחנכים להורי הילדים ?

שותפות בין  מחנכים להורים מחויבת המציאות מהסיבות הבאות:

  • ההורים הם האחראים העיקריים על ילדיהם, על חינוכם, על רווחתם הפיזית והנפשית. האחריות של ההורים על ילדיהם (בין אם הם מודעים לה ובין אם לאו) היא מוחלטת וחסרת גבולות של זמן ומקום. פרט למקרים קיצוניים ששכיחותם נמוכה ביותר שבהם ההורים אינם כשירים לטפל בילדיהם , להורים הסמכות לקבל החלטות גורליות לגבי ילדיהם. אנו, המחנכים, הפסיכולוגים, היועצים וכו' מהווים מעין "מיופי כוח" של ההורים. אנו ממלאים את תפקידינו כסוכני החברה בשליחותם של ההורים. לכן, מחובתנו לדווח להורים באופן שוטף על תפקוד הילד ולדווח על התרשמותנו מקיומם של קשיים. זאת ועוד, האישורים שאנו נתבעים להחתים את ההורים עליהם כל אימת שאנו מקיימים פעילות מחוץ למוסד החינוכי, הם ביטוי לכך שההורים נותנים לנו הרשאה עם גבולות ברורים של זמן ומקום לטפל בחלק מהתפקודים של ילדיהם. לסיכום, חשוב שנבין שההורים הם מקור הסמכות שלנו ולא להיפך.
  • מערכתיות. התפתחותו התקינה של הילד בכלל ושל הילד בגיל הרך בפרט מושפעת פרט לגורמים שקשורים בו עצמו גם מקשרי הגומלין שלו עם סוכני חיברות שונים (הוריו, בני משפחתו האחרים, מטפלות, גננות, מורות וכו') כמו גם מיחסי הגומלין בין המערכות השונות. מכיוון שילדים אינם צומחים בתוך בועה מבודדת הם מושפעים הקשרים בין סוכני החיברות השונים. יהיה זה בלתי אפשרי להבטיח התפתחות של ילד ללא תקשורת שוטפת בין המערכת המשפחתית לבין המערכת החינוכית.
  • צורך ברציפות. ככל שילד צעיר יותר כך הוא זקוק ליותר התאמה ורציפות בין אורחות הטיפול והחינוך הנהוגים במסגרות השונות שבהן הוא מתפקד. אין זה אומר שילדים אינם יכולים ללמוד כללים שונים המנחים את ההתנהגות במקומות שונים. עם זאת, נדרשת רמה בסיסית של תיאום בין המסגרות השונות.

מה מאפיין את הקשרים בין הורים למחנכים של ילדיהם ?

הקשר בין הצוותים החינוכיים לבין הורי הילדים הוא קשר מקצועי הדדי(להבדיל מקשר שוויוני-חברי). הורי הילדים הם האחראים העיקריים על חינוכם של צאצאיהם והם בעצם מקור הסמכות שלנו. משתמע מכך, שתפקידנו מכתיב לנו כללי התנהגות עם ההורים שאינם מחייבים בהכרח את ההורים. עלינו להוות כתובת עבור ההורים כל אימת שמתעוררות תהיות או בעיות. אנו מחויבות לספק להורים דיווח שוטף ואמין על התפקוד של ילדם במסגרת החינוכית, ללא כל קשר לרמת הנימוס ולמידת ההתחשבות של ההורים בנו. לכן רצוי שנאמץ התנהגות מקצועית ולא נאפשר לרגשות עלבון להנחות את החלטותינו המקצועיות. קשר מקצועי זה מחייב את המחנכות לשמור על גבולות המידע שהן מוסרות להורים לגבי עצמן. לדווח לגורמים מחוץ לגן על תפקודו של הילד, התייעצות עם פסיכולוג, יציאה לפעילות חוץ-גנית – ביצוע הפעולות הנ"ל מחייב אישור מפורש מההורים מראש. בנוסף לזאת, הקשר עם ההורים כפוף גם לכללי הארגון שהגן משתייך אליו (אם זה מסגרת גנית עירונית, חט"צ, מסגרת המשתייכת לארגון ציבורי או גן פרטי). מכך נובע שההורים, ואנחנו מחויבים להתנהגות המוכתבת על-ידי הארגון שאליו אנו משתייכים בעניינים כמו: תשלומים, שעות הפעילות, מדיניות לגבי הבאה לגן של ילדים חולים ועוד. מתפקידנו להביא לידיעת ההורים את הכללים המחייבים ולחייבם לנהוג לפיהם.

הורים מנגד מחויבים לשמור על כללי ההתנהגות במוסד החינוכי-כללים שהם חלק מהחוזה שלהם עם אותו מוסד. מעבר לכך חובותיהם של ההורים קשורים בעיקר לצרכים של ילדיהם. חשוב שהורים יתייחסו למורים בכבוד ויעריכו את המאמץ המושקע על ידי גננות ומורים. אני חשובת שלא מעט הורים אינם מודעים לאתגר הכרוך במילוי מקצעות ההוראה. בנוסף, נדרש מאמץ רב לשכנע הורים שתרומתם לכלל הילדים, יצירת אורית חיובית בתקשורת עם בית הספר ויתר ההורים יתרמו בסופו של דבר לילדיהם. אבל כאן מדובר בשכנוע וברצון טוב ולא בחובות.

לכן נצגי ההורים והמורים צריכים לשקוד על בניית תרבות ארגונית חיובית שיש בה רצון טוב ובניית מנגנונים מוסכמים לפתרון בעיות.

אני מאינה שאין תחליף לאחריות אישית וחברתית ומאון בין מורים להורים. כדי לבנות  אמון ומחויבות חברתית יש להשקיע מאמצים משני הצדדים: המורים וההורים כאחד.

קשיים מרכזיים בעבודה עם הורי הילדים-מנקודת המבט של המחנכים

ציור

כך ייצגה גננת את הקשר גננת הורים-

מכיוון שרגשות של כעס, חשש ותסכול מלווים מצד אחד גננות ומורים רבים בעבודה עם הורי הילדים, ומצד שני הורים כועסים לעתים על המחנכים ומגלים גישה ביקורתית כלפיהם,, אציג בהמשך מה שמצטייר בעיני מחנכים והורים כקשיים מרכזיים בתקשורת היומיומית ביניהם.  הכרה בקשיים ובמקורותיהם עשויה לפנות את הדרך למציאת פתרונות בונים להתמודדות עם מצבים מורכבים. ראוי לסייג את הדיון בקשיים ולציין כי במקומות ובמצבים רבים הקשרים בין המחנכים להורים הם הרמוניים ומובילים לעבודה מתואמת, לשיתוף ולהדדיות – לשביעות רצונם של כל בעלי העניין.

  • הורים מתערבים בעבודת הגן/הכיתה בנושאים שהם מחוץ לתחום האחריות שלהם. לדוגמה: מנסים להכתיב לגננת או למורה איך לנהוג בילד שמגלה אלימות ולתבוע את הענשתו או אף הרחקתו מהמסגרת החינוכית. במקרים קיצוניים, הורה שילדו היה קורבן לתוקפנותו של ילד אחר עלול "לעקוף" את הגננת או את המורה ו"לחנך" או לאיים על הילד התוקפן בתוך גן-הילדים. דוגמה שונה של התערבות היא לחץ על הגננת שתלמד את ילדיהם מיומנויות קריאה וכתיבה כמו בבית-הספר.
  • הורים אינם נשמעים להנחיות המחנכת ומפרים את הכללים הכתובים והבלתי כתובים של חיים תקינים במסגרת הגן. למשל: מאחרים בהבאת הילדים לגן או מאחרים לבוא לאסוף את הילד בסוף יום הלימודים; דוגמה נוספת – הבאת ילד חולה לגן, אי טיפול בכינים שעלול להביא להידבקות חוזרת.
  • הורים  מבקרים את הגננת או המורה מאחורי גבה ויוצרים תסיסה מבלי שהיא תוכל להתגונן. חלק ניכר המתקשורת על המחנכים מתנהלת המדיה הדיגיטאלית.  ההתייחסות גובלת לעתים בשיימינג.
  • מסירת דיווח בלתי מהימן על מצב בריאותו של הילד. לעתים הורים מביאים ילד חולה לגן אחרי שנתנו לו אקמול בבוקר וסימני החום והמחלה מתגלים מאוחר יותר. זאת ועוד, ילדים שסובלים משלשולים ומדלקות עיניים מדבקות מגיעים ללא התראה מתאימה.
  • הבעת ביקורת וחוסר הערכה של ההורים כלפי הצוות החינוכי – באופן ישיר או בשיחות בין קבוצות של הורים או באוזני הילדים, תופעה שעלולה לגרום לכרסום בסמכות הגננת וצוות הגן.
  • התעלמות הורים מהקשיים של ילדיהם, הכחשת קיומם ואף האשמת הגננת וצוות הגן בגרימת הקשיים האלו. במקרים רבים גננות המתריעות על קושי של ילד בפני הוריו, נתקלות בתגובה מבטלת מצד ההורים, תגובה התולה את הקושי בגורמים מזדמנים קצרי טווח. (הילד לא מקשיב כי הלך לישון מאוחר; הוא ביישן כמו אביו ולכן הוא לא מתקשר עם ילדים אחרים; הגננת קשה לכן הילד פיתח קשיי התנהגות ועוד).

קשיים בולטים בעיני הורי הילדים

  • התנערות מאחריות בטיפול בבעיה חברתית בגן או בכיתה: התרשמות של הורי הילדים שחרמות או תוקפנות פיזית בקרב מקצת הילדים אינם מטופלים באופן עקבי, שיטתי ומקועי במסגרת הגן או הכיתה.
  • הוראה שנתפסת כלא מתאימה לילד יחיד, לקבוצה של ילדים או לכל הכיתה: התרשמות כי ההוראה איננה מותאמת מבחינת  דרכי הההוראה או רמת הקושי(קלה מידי או קשה מיד) לרבים או אחדים מילדי הכיתה.
  • דיווח לא אמין לגבי אירוע שקרה בבית ספר
  • התייחסות מפלה לטובה או לרעה כנגד ילדים אחדים או קבוצת ילדים: התרשמות שבגן או בכיתה  יש ילדים מועדפים ו/או ילדים שפשוט לא אוהבים אותם.
  •  דרישות כספיות מוגזמות: דרישות לתשלומים שחורגים מיכולת ההורים ומהנחיות משרד החינוך
  • הוקעה פומבית של ילד או הוריו בפני כל הכיתה-

מה עושים כאשר מתעוררים קשיים? מדברים!!!

קשיים שמתעוררים כחלק מקשרים קרובים בין אנשים הוא דבר טבעי. לכן לא צריך להתפלא שמתעוררים מדי פעם קשיים כחלק מהתקשורת מחנכים-הורים.

חשוב לבנות את בסיס האמון ההכרחי בין מחנכים להורים אשר יאפשר ליבון ענייני ואפקטיבי של הקשיים שעולים. במקרים אלו אין תחליף לשיחות ואני חשובת שגם במאה ה-21 קשיים יש לפתור בשיחות פנים אל פנים.

אני מציגה בהמשך קווים מנחים לשיחה בין מחנכים להורים במקרה שבו  היזמה לשיחה באה מהמחנכים. 

לפני שמזמנים את ההורים לשיחה ראוי לגבש ולנסח לעצמנו את מטרות השיחה. עלינו לשאול את עצמנו מהן התפוקות המצופות מאותה שיחה? מה אנו מבקשים שההורים יעשו במידע שאותו אנו מוסרים להם לגבי ילדם או לגבי תפקודם? האם אנו מבקשים לאמת את התרשמותנו? או שמא אנו מבקשים לדרבן את ההורים להתבונן בהתנהגות של ילדם בבית על מנת ללמוד על איכות הקשרים החברתיים שלו? או במקרה אחר, האם אנו מבקשים להכין את הקרקע להפניית הילד לגורם מקצועי שיאבחן את הקושי של הילד?

  • את המטרות והתפוקות שגיבשנו לעצמנו חשוב להבהיר להורים ולוודא שהם מבינים מדוע יזמנו את השיחה. הורים שמוזמנים לפגישה מיוחדת עם המורה או גננת זכאים לדעת מדוע מצאנו לנכון לזמן אותם. לדוגמה, חשוב שההורים יבינו שהגננת או המורה התרשמה מכך שילדם בן השלוש ממעט בתקשורת עם ילדים אחרים בגן לאורך זמן. או מורה מבקשת לשתף את ההורים בהתרשמות מקשיי למידה של ילדם.
  • בכל פנייה להורה, טוב נעשה אם נשאל את עצמנו כיצד היינו רוצים שגננת או מורה תפנה אלינו כהורים. אמפתיה אמיתית, אותנטית עשויים להקל על ההורים ולקרב אותנו למימוש המטרה: נקיטת צעדים לקידום ענייניו של הילד.
  • חשוב לנהל דיאלוג ולא מונולוג עם ההורים. לשם כך נציג מעט מידע ונמתין בסבלנות לתגובת ההורים ורק אז נמשיך. לדוגמה, אחרי שנציג את סיבת הפנייה נעצור ונמתין להתייחסות ספונטנית של ההורה. בהיעדרה של התייחסות ספונטנית נציע "שאלת פיגום" אמפתית כגון: "ייתכן שלא נוח לשמוע שהגננת התרשמה מקושי אצל ילדך, אבל גם חשוב לזכור שזו התרשמות שאותה צריך לאמת אתכם ההורים ואם תחפצו בכך עם אנשי מקצוע". ניתן להציע להורים לשתף אותנו במחשבותיהם בעקבות הצגתנו. רצוי מאוד להימנע מהצפה במידע ובפרטים ולהותיר מקום להתייחסות ולדו-שיח עם ההורים. לעתים, אנו עצמנו חרדים מתגובת ההורים או חוששים שישתרר שקט בשיחה וממלאים את החלל בדיבורים שלנו. ניהול של מונולוג איננו מאפשר עיבוד איטי של מידע רגשי טעון על-ידי ההורים ומותיר אותנו, המחנכות, ללא כל אפשרות של קבלת משוב על השפעת השיחה שלנו על ההורים…
  • עלינו להקפיד על מסירת מידע בדוק, מדויק ועדכני להורים אודות התפקוד של הילד והקשיים שהתגלו אצלו. לדוגמה: נציע מידע מתוך תצפיות שערכנו על הילד בהזדמנויות שונות, תוך תיאור מפורט של הסיטואציה וציון הזמן והמקום לדוגמה, במקרה של הילד שהתרשמנו מקשיי תקשורת אצלו נציע להורים מספר רב של דוגמאות לפניות של ילדים שונים אל הילד בזמן משחק חופשי בתוך הגן ולתגובותיו הספציפיות של ילדם.
  • ראוי שנבדוק את מידת הפנמת המידע בצורה נעימה שלא תתפרש כמבחן על-ידי ההורים. ניתן ורצוי לעודד את ההורים לשאול שאלות בכל שלב של השיחה; חשוב שנהיה קשובים לשאלותיהם של ההורים ונענה בצורה עניינית. שאלות ההורים עשויות לשקף את מידת ההפנמה של המידע שנמסר להם. חשוב לעצור מדי פעם, להשתהות ולאפשר "כניסה" נוחה של ההורים לשיחה בכל שלב שלה.
  • חשוב שנהיה ערים לקשיי ההורים וננקוט בגישה לא שיפוטית כלפיהם. בכל פעם שמבצבץ קושי או נטייה ביקורתית כלפי ההורים, רצוי שנשאל את עצמנו כיצד היינו אנו מגיבים אילו התפקידים התחלפו ואנחנו יושבים בכיסא ההורים. הפיתוי לעורר הקשבה באמצעות גרימת רגשי אשמה מצד ההורים תמיד קיים. לכן, חשוב שנעשה מאמץ מיוחד לא להאשים את ההורים בקשיי הילד.
  • הכרחי שבמהלך השיחה ניטיב להפריד בין האישי לבין המקצועי. ננסה לא להשליך את ניסיוננו האישי עם ילדינו על השיחה עם ההורים. לדוגמה אם היה לנו ילד היפראקטיבי שנעזר בריטלין, נימנע מלהציע את האבחנה ונימנע מהמלצה חד-משמעית לתת לילד תרופות (איננו רופאים). זאת ועוד, גם במקרה שבו אנו פונים להורים בקשר לליקוי בתפקודם-הם (לדוגמה, אם ההורים הם שכנים קרובים ומתמידים לאחר לקחת את הילד בסוף יום הלימודים) נשמור על מסגרת מקצועית ונתבע מהם לנהוג כמו שאר ההורים, למרות היכרותנו המעמיקה אתם.
  • חשוב שהשיחה עם ההורים תסתיים בתוכנית פעולה כלשהי שתוביל להשגת מטרת השיחה; תוכנית פעולה יכולה להיות פגישה נוספת כעבור שבועיים להשוואה בין תוצרי ההסתכלות של ההורים על הילד לבין התרשמותנו אנו מהילד; לחילופין תוכנית עשויה לכלול ביקור ותצפית של ההורים בילדם בגן ושיחה בעקבותיה; במקרה אחר התוכנית עשויה לכלול פנייה לייעוץ לגורם מקצועי; במקרה של קושי של ההורים להגיע בזמן לקחת את הילד מהגן חשוב לעודד את ההורים למצוא פיתרון ממשי שיבטיח שיבואו לקחת את הילד בזמן ולעמוד על כך.
  • חשוב לערוך מעקב אחר ביצוע תוכנית הפעולה והצבת תוכנית המשך עד שהבעיה שעוררה את השיחה מלכתחילה תבוא על פתרונה. במקרים רבים, שבהם מתגלים קשיים תפקודיים אצל ילדים, יש צורך בקיום מעקב שעשוי לארוך שבועות או חודשים. במקרה של קשיים שקשורים בתפקוד ההורים, חשוב להפגין עקביות ותקיפות ולעמוד על כך שהבעיה שעוררה את הצורך בזימון ההורים תבוא על פתרונה.

עתה אציג קווים מנחים לשיחה בין מחנכים להורים בעקבות פניית ההורים

במפגש שההורים (או אנשים אחרים) יוזמים האחריות על הבהרת מטרת השיחה חלה על ההורים ואנו צריכים להיות בעמדה של הקשבה.

  • במקרה שהורה או הורים מבקשים לשוחח אתנו, עלינו להקשיב להם ולנסות להבין לעומק את סיבת הפנייה אלינו. להיות קשובים גם לתוכן הגלוי וגם לתוכן הסמוי של השיחה, גם לשפה המילולית וגם לשפת הגוף של הפונה אלינו. עמדה של הקשבה איננה תמיד נוחה לנו ולעתים אנו נוקטים, כהתגוננות, באסטרטגיה של יוזמה (בלתי מוצדקת), תקיפה או ניחוש. נכין את עצמנו לכך ששיחה מועילה עם ההורים במקרה של פנייה אלינו תלויה במידת הבנתנו את מטרת הפנייה.
  • אם הבנו את מטרת הפנייה אלינו ננסה להתייחס באופן ענייני לתוכנה. מלאכה זו איננה תמיד קלה משום שבחלק מהפניות של ההורים אנו עשויים להיות מושא לביקורת ישירה או מרומזת מצידם. לדוגמה, הפנייה עשויה לבוא בעקבות התרשמות של ההורים מטיפול בלתי נאות שלנו או של אחת מחברות הצוות שלנו כלפי ילדם (התעלמות ממצוקה של הילד, הענשה שפגעה בו, התעלמות מפציעה של הילד בגן או אי דיווח להורים על פגיעה בילד על-ידי ילד אחר). במקרים אלו חשוב שנאזור אומץ להקשיב ולגלות נכונות לבדוק את הטענה ביסודיות ולהשיב להורים. בפעמים אחרות, הפנייה של ההורים באה לשתף אותנו במצוקה של הילד ושל משפחתו. גם במקרה הזה, נוכל לסייע לילד ולמשפחתו, במסגרת התפקיד החינוכי המוטל עלינו.
  • במקרים שבהם מופנית ביקורת כלפי התפקוד של אחד מאנשי הצוות שלנו, נקבע פגישה נוספת עם ההורים אחרי שתינתן לנו השהות לבדוק לעומק את השלכות התלונה שלהם ואת הגרסה של הצד שכנגדו הופנתה הטענה (מורה מקצועי, המשלימה, הסייעת, אנשי תחזוקה בגן וכו'). יהיה זה נבון שנימנע משיחות עימות ואימות בין הצדדים הנמצאים במחלוקת ללא הבנה מעמיקה של הרקע לכל טענה.
  • בשיחת המשך עם ההורים נבוא מוכנים עם ממצאי הבדיקה שערכנו בגן או בבית הספר ועם הצעות לפיתרון. לדוגמה, נבדוק את נסיבות הפציעה של הילד כמיטב יכולתנו עם הגננת המשלימה, אם הפציעה קרתה ביום עבודתה ונבדוק גם כיצד קרה שהמקרה לא דווח לנו ובאמצעותנו להורי הילד. במקרה אחר נצפה בהתנהלות הסייעת ובאופי האינטראקציה שלה עם הילדים (אם התלונה כוונה לסוגיה זו). או נעקוב מקרוב אחר התנהלותו החברתית של ילד בגן בעקבות פנייה של ההורים בבקשה שנעשה כן. הורים עשויים לפנות גם בבקשה שנעקוב מקרוב אחרי הילד או נתמוך בו במקרה של מחלה או שכול במשפחתו. ננהל שיחה זו במועדה תוך דיווח אמיתי להורים שכולל את ממצאינו ונקבע יחד אתם הסכם לגבי הצעדים הנוספים המתבקשים. בהמשך נקיים מעקב אחרי ביצוע התוכנית המוצעת ונדווח להורים אודותיה ונבדוק אחרי זמן מה עם ההורים אם הם שבעי רצון מדרך הטיפול בפנייתם.

לסיכום, נזכור שהורים ומחנכים נמצאים יחד על אותה סירה ויצירת אמון ושיתוף ביניהם לצד בניית מנגנונים לפתרון בעיות הם מחויבי מציאות אם אנחנו רוצים באמת להיטיב עם הילדים ועם החברה שבה אנו חיים.

 

האומץ לא להדחיק את השפעת המדיה על אינטראקציות הורים -ילדים

פוסט זה נועד לשמש  כ"צלצול השכמה"-כדבריה של  Emma Robertson מוועידת המנהלים והמנהלות[של בתי ספר  פרטיים בבריטניה) -להורי הילדים במאה ה-21 בכל הקשור לאיכות וערוצי האינטראקציות ביניהם לבין ילדיהם.

המדיה הדיגיטאלית קיימת והיא "כאן להישאר". השאלה איננה כלל אם היא "טובה" או רעה". אלא השאלה שיש לשאול היא: איך נחנך את ילדינו בעידן הדיגיטאלי? הכוונה לחנך במעשים ולא רק במילים! איך נמזער את הנזקים הנגרמים מההיגררות שלנו לשימוש לא אחראי במדיה שמסב נזקים לקשר עם הילדים, ולהרגלי צריכת המדיה של הילדים עצמם? שימו לב שתחילה כתבתי התמכרות למדיה ואחר כך שיניתי את המונח להיגררות שלנו לשימוש לא אחראי במדיה.  השינוי בניסוח בא להצביע על מרחב הרבה יותר  נרחב של אפשרויות שינוי בהרגלים שלנו, אם רק נחליט להשקיע את האנרגיות הנדרשות בשינויים אלו. השימוש במונח התמכרות שהוא די שגור בפינו בהקשר להישאבות לשימוש במדיה על חשבון אינטראקציות                 פנים-אל-פנים ,עלול לשמש כתירוץ לחוסר[היכולת?] ההשתנות שלנו.

לפני התעמקות בנתוני סקר שנערך בבריטניה על עמדות ילדים כלפי השימוש של הוריהם במדיה, אני מבקשת לשם בדיקה עצמית שתשיבו על השאלות הבאות:

1. מה אתם חושבים שחושבים ילדיכם על השימוש שלכם בניידים ומכשירים אחרים בזמן השיחות איתם?

2. האם אתם משתמשים במכשירים דיגיטאליים בזמן שיחות עם ילדיכם?

3. מהי התדירות שבה אתם משתמשים במדיה דיגיטאלית תוך כדי שיחה עם ילדיכם? ועם אנשים אחרים בנוכחות ושלא בנוכחות ילדיכם?

4. האם אתם בודקים קבלת הודעות בניידים במהלך ארוחות משפחתיות?

5. איך אתם מרגישים כשאדם מבוגר אחר בוחן את הטלפון הנייד שלו במהלך שיחה איתכם?

6. איך אתם מרגישים כשילדכן מתעסק בניידים בזמן אינטראקציות איתכם?

לקראת הקיץ שעבר(קיץ 2016) כתבתי על החשיבות של תקשורת פנים-אל-פנים של ההורים עם ילדיהם   עקב צפייה מזדמנת באינרטאקציות בין הורים לילדי גן ברחוב בדרכם אל ומגני הילדים שבהן ההורים  היו מרוכזים בנייד או בטבלט בשעה שהילדים הצעירים סיפרו חוויות מהגן. בפוסט אחר כתבתי בעקבות כתבה של ליאון תמיר על ירידה באמפתיה של בני נוער בהשוואה להוריהם  ועל חשיבות הטיפוח של אמפתיה וחמלה בעידן של שימוש מוגבר בטכנולוגיה דיגיטאלית כתחליף לאינטראקציות רציפות פנים-אל-פנים בין אנשים. בינתיים נחשפתי לנתונים מחקריים שקשורים לשימוש ההורים במדיה דיגיטאלית במהלך אינטראקציות עם ילדיהם.

את הפוסט הנוכחי אני כותבת אפוא בעקבות חשיפה לסקר עדכני שנערך בבריטניה ופורסם בסוף אפריל 2017 שנגע לאופן בו רואים ילדים  בני 11 עד 18 את השפעת השימוש במדיה דיגיטאלית על ידי הוריהם. אציג בהמשך מעט נתונים, אבל הדבר במטטריד בנתוני הסקר מעל ומבר לדיווחים על כך שהשימוש של ההורים במדינ ה מפריע לילדים הוא אי ההתאמות שנמצאות בין דיווחי ההורים לבין דיווחי הילדים.

בעיני הילדים-יש בעיה ! השימוש של הוריהם במדיה דיגיטאלית  מפריעה לקשר איתם

Image

https://bizgovsociii.wordpress.com/2012/04/30/love-the-ones-youre-with/

מספר נתונים מהסקר של ה-BBC NEWS שממצאיו פורסמו בסוף אפריל בכתבה שנכתבה על ידי Judith Burns. בסקר השתתפו 2000 ילדים בריטיים בני 11-18 שנים.

כשני שליש מהם אמרו שביקשו מהוריהם להפסיק לבדוק את הנייד או מכשירים דיגיטליים אחרים במהלך אינטראקציות איתם. 14% דיווחו שהוריהם גלשו במהלך ארוחות משפחתיות ומנגד 95% מההורים אמרו שאינם משתמשים במדיה במהלך ארוחות!

82% מהילדים הביעו רצון שהארוחות המשפחתיות יתנהלו ללא ניידים ומכשירים דיגיטאליים אחרים. 22% אמרו שבני המשפחה נהנים פחות מאינטראקציות שמפחתיות בעקבות שימוש ב מוגבר באמצעים דיגיטאליים.

36% מהילדים דרשו מהוריהם להפסיק להשתמש בניידים . 46% מהאלו שביקשו אמרו שהוריהם סרבו להיענות לבקשותיהם.

מנגד רק 10% מההורים חשבו שתדירות השימוש שלהם במכשירים דיגיטאליים מטריד את ידליהם אף ש-46% ממהורים חשבו שהם משתמשים יותר מידי במכשירים דיגיטאליים.

ממצאים דומים על השימוש המופרז של הורים בניידים בזמן ארוחות משפחתיות במסעדות דווחו במחקר שנערך על ידי ה-Official Journal of the American Academy of Pediatrics. במחקר זה צפו החוקרים בכחמישים משפחות  מבוסטון ארה,ב במהלך ארוחות שמפחתיות. על ממצאי המחקר דווח במדור הבריאות של וואלה.

לאור נתונים אלו על דרך השימוש של ההורים אין זה מפתיע שכ50% מהילדים בודקים את הניידים אחרי שהולכים לישון על אף שהם מודעים לכך ששימוש זה גורם להם להגיע עייפים ולא מרוכזים לבית הספר.

מגמות מדאיגות על השימוש של הילדים במדיה

במקביל לנתונים על השימוש של ההורים במדיה דיגיטאלית נמצא שהילדים עצמם מפריזים בשימוש במדיה-שימוש שפוגע בתחושת הרווחה הרגשית שלהם.

למשל(בסקר שדווח במאמר של BBC NEWS שנכתב על ידי Judith Burns והוזכר למעלה, נמצא שכ-50% מהילדים בגיל יסודי בודקים את הנייד אחרי שהם הולכים לישון אף שהם מודעים לכך ששימוש זה גורם להם להגיע לבית הספר עייפים ולא מורכזים. 72% מהילדים אמרו שנמצאים באינטנט בין שלוש לעשר שעות ביממה. 11% מהילדים אמרו שנמצאים באינטרנט 15 שעות ביממה במהלך סופי השבוע.

מחקר שנערך באוניברסיטת סטאנפורד בארה"ב על ידי Pea et al)2012) מצא  קשר שלילי בין שכיחות השימוש במדיה דיגיטאלית על סוגיה השונים(ניידים, וידאו, טלויזיה, רשתות חברתיות) לבין תחושת הרווחה הרגשית חברתית של ילדות בנות 8-12. דהיינו ככלש השתמשו יותר במדיה דיגיטאלית כך תחשות ברווחה הרגשית חברתית ירדה ולהיפך. במקביל נמצא קשר חיובי בתקשורת פנים-אל-פנים של הילדות עם אנשים אחרים0ילדים ומבוגרים כאחד) לבין תחושת הרווחה הרגשית חברתית.

מסקנות מדאיגות שעולות מהנתונים ודרכי פעולה לטיפול בהן

מכל הנתונים האלו ניתן ללמוד על כמה מגמות מדאיגות:

  • גם ההורים וגם הילדים נראים מודעים לנזקים לאינטראקציות הבין- אישיות שהשימוש של ההזולת במכשירים הדיגיטאליים.
  • עם זאת, הורים מוכנים הרבה פחות להודות בהפרעה שהשימוש שלהם עצמם במדיה גורמת לאינטראקציות עם ילדיהם.
  • נראה שנכנס לתמונה אלמנט של קושי בשליטה עצמית של סוג של היגררות בלתי אחראית לשימוש במדיה.
  • מעניינים הפערים בין דיווחי הילדים לבין דיווחי ההורים בשימוש במדיה על ידי ההורים:
  • עצוב לגלות עד כמה ללא מחשבה יתרה וניסיון לשלוט באינסטינקטים שלנו אנחנו עושים בעליל דברים שאנחנו יודעים שפוגעים בקשר שלנו עם הילדים.

מה שנדרש הוא לדברי Mike Buchanan לכתוב מחדש את ספר החוקים של המשפחה וללמוד לדבוק בהם. ספר חוקים שמסכימים על ריסון עצמי בשימוש במדיה דיגיטאלית  במהלך אינטראקציות עם אנשים אחרים. ספר חוקים שבו מפגשים משפחתיים מסוימים(כגון ארוחות) יהיו חופשיים לחלוטין מהיצאות מדיה בסביבתם("media free social encounters").

הדוגמה האישית של ההורים לגבי דרכי שימוש במדיה קריטית. אי אפשר לאסור על הילדים דרכי פעולה שבהן אנו עצמנו נוקטים. לכן השינוי לדעתי מתחיל מהביקורת העצמית שלנו את עצמנו. אנחנו כהורים חייבים להיות מודעים לקיומה של בעיית השימוש הלא אחראי במדיה ולא להדחיק אותה. אחזור על משהו שכתבתי  הרבה פעמים בפוסטים שונים על בסיס ממצאי מחקר ותפיסה מקצועית ואנושית. אין דבר חשוב יותר מאיכות הקשר שלנו עם ילדינו. אין דבר חשוב יותר לרווחה הרגשית של כולנו מאיכות הקשרים הבין אישיים עם בני אדם אחרים. לשם כך נדרש לגבש הרגלי צריכה במדיה שאינם פוגעים ברקמת הקשרים הבין אישיים שלנו עם הסובבים אותנו.  המדיה שואבת אותנו לתוכה. אנחנו נגררים לשימוש בלתי אחראי במדיה על חשבון המפגשים פנים-אל-פנים עם אנשים אחרים. על כן הכרחי להשקיע את המאמץ הנדרש  לגבש הרגלים של צריכה במדיה שאינם פוגעים בקשרים הבין אישיים עם הזולת. לשם כך חשוב שנסתכל על עצמנו מבחוץ ולבדוק איזה מודל של קשר בין אישי אנחנו מציבים לילדינו. עלינו לשנות את הרגלי הצריכה שלנו במדיה במקביל לחינוך ילידנו לא לאפשר למדיה לפגוע בקשריהם הבין אישיים וברווחה הרגשית שלהם. 

שותפות בין הורים מורים וגננות-מי באמת מעוניין בה?

בפוסט זה אני מתכוונת להתלבט בקול רם לגבי המשמעות של השותפות בין הורים ומשפחות הילדים לבין צוותי החינוך בגנים ובבתי הספר. בעקבות דיון במשמעות השותפות, לרבות המחירים שיש לשלם למענה, אתייחס לאג'נדה פחות שאפתנית שעשויה להנחות את הקשר בין ההורים למסגרוות החינוך מתוך נכונות לכלול בה גם את קולות הילדים עצמם. אתייחס לבסוף לכישורים שנדרשים מאנשי החינוך למילוי המשימה המורכבת לעבוד בשותפות עם הורי הילדים. אף שהמחנכים הם השותף שמחויב להתנהגות מקצועית בכל מקרה, אין להתעלם מהצורך בחידוד המודעות של הורי הילדים להתנהגות מכבדת כלפי המחנכים, גם במקרים של טענות מוצדקות. יתרה מזו נדרש שההורים יבינו שאם המוסד המקצועי מתפקד כהלכה, הוא עושה כל אשר באפשרותו לדאוג לכל הילדים-כולם-לא רק לילד הפרטי שלהם!

בביום ג' הקרוב, 27.9.2016  יתקיים במכללת לוינסקי לחינוך יום עיון בשיתוף עמותת מהות(מרכז ארצי בין ארגוני לקידום שותפות בחינוך) בנושא הורים -מערכת החינוך בחברה משתנה". יום העיון בא להציף פרשנויות ודילמות של מורים, אנשי אקדמיה, מכשירי מורים וקובעי מדיניות שנוגעות לשותפות בין הורים לממסד החינוכי.

קשרים הורים-מחנכים-פרספקטיבה היסטורית בקצה המזלג

אחרי קום המדינה בארץ הסתמנה הגמוניה של המורים ביחסי הגומלין שלהם עם הורי הילדים. מורים וגננות נחשבו לסמכות מקצועית אוליטמאטיבית והורים עולים חדשים ואחרים קיבלו את התכתיבים של המערכת בהכנעה. בהמשך, בשלושת העשורים האחרונים חלק גדול מהשיח התמקד בצורך להבחין בין מעורבות להתערבות הורים במסגרות החינוך. שיח זה  התחלף בשנים האחרונות ממש לשיח ש"מקדש" את השותפות. שותפות בין המעון, הגן או בית הספר לבית,  מסתמנת אפוא  כשאיפה מוצהרת בשיח החינוכי. על ההיגיון המחייב סוג זה של שיתוף במסגרות חינוך לגיל הרך ובניית אמנה של שיתוף בין הגן לבית, ניתן לקרוא במאמרה של  תמר ארז. סקירה היסטורית לגבי הקשר בין הממסד החינוכי לבין משפחות הילדים בגיל הרך בארץ ניתן למצוא בפרסום של האקדמיה הישראלית למדעים בעריכתם של גרינבאום ופריד.

אני מבקשת בדומה לבלהה נוי להרהר האם השינוי שמתבטא ביתר מעורבות של הורי הילדים בנעשה במוסדות החינוך בימינו גורם לילדים להרגיש יותר מוגנים במוסד החינוכי ובכלל? מבורך בעיניי המצב שהורי הילד שותפים לקבלת החלטות משמעותיות לגבי הילד שלהם .  אבל במקביל לפתיחת הדלת למעורבות ההורים, אנו עדים לעתים להתלהמות נגד המערכת ולפורמליזציה של הקשר בין ההורים למסגרת החינוכית. לעתים קרובות הרצון להתגונן מפני תלונות, ויכוחים קולניים עם הורי הילדים או אף תביעות משפטיות, מוביל מחנכים והנהלות בתי ספר לקבל החלטות שאינן בהכרח מיטיבות עם הילדים.

קשרים בין-אישיים טובים עומדים בבסיס כל מודל של קשר בין מחנכים להורים

מוסכם היום על כולם שקשר טוב בין מורים להורים בנוסף לקשר טוב בין הורים לילדיהם ובין מורים לתלמידים הוא תנאי הכרחי ליצירת תנאים של רווחה רגשית ולמידה אצל הילדים בכלל ואצל ילדים בגיל הרך בפרט.  הסכמה רחבה זו מושתתת הן על ממצאי מחקר והן על תפיסת עולם שנשענת על הראייה המערכתית-אקולוגיה שבבסיס התיאוריה של ברונפנברנר. שכן התפתחותו של כל ילד מושפעת מיחסי הגומלין הישירים שלו עם בני משפחתו, חבריו ומחנכיו כמו גם מיחסי הגומלין בין הגורמים האלו בינם לבין עצמם(בין הורים ומורים למשל). ברונפנברנר מבקש להפנות את הזרקור להשפעות של הסביבות החוץ משפחתיות על התפקוד של המשפחה ועל התפתחות הילד. הקשר עם בית הספר הוא סוג של הקשר שמשפיע כך או אחרת על כל ילד ועל המשפחה.

מעורבות ההורים במוסדות החינוך של ילדיהם איננה תהליך ברור וחד ממדי. יש בה דרגות שונות שנקבעות בין היתר לדעת פרידמן על ידי שילוב בין מידת ההזדהות של ההורים עם המוסד החינוכי ומידת הערות או המודעות שלהם לגבי המתרחש באותו מוסד. ככל שרמת ההזדהות ורמת ההיכרות או הערות גבוהות יותר כך תגדל רמת המעורבות של ההורים. מנגד רמות הזדהות נמוכות וחוסר ערות או מודעות לגבי המתרחש במוסד החינוכי יביאו לחוסר מעורבות או ניכור. על כן אם מבקשים להגדיל את מעורבות ההורים חשוב להביא להיכרות טובה עם המתרחש במסגרת החינוכית ולהזדהות עם ערכיו ודרכי העבודה של המוסד החינוכי. אלא שלעתים מעורבות של הורים בנעשה במסגרות החינוך עלולה להתפרש על ידי המחנכים כהתערבות בלתי לגיטימית. חשוב לציין שהתערבויות בלתי רצויות עשויות רק להיתפס ככאלו על ידי מחנכים או לעתים הן ביטוי ממשי של התנהגות שלוחת רסן של הורי הילדים.

באשר לשותפות היא מחייבת קשר שוויוני בין הצדדים-מחנכים והורים. השותפות אם היא באמת מתקיימת אמורה לבוא לידי ביטוי בתהליך קבלת ההחלטות במוסד החינוכי לרבות בבחירת תכנים  שילמדו על ידי הילדים. עמית מציג את  השתמעויותיה של השותפות בין מחנכים להורי הילדים. על כן לדבריו שותפות:

  • מחייבת הערכה וכבוד הדדיים בין ההורים למחנכים;
  • מחייבת חלוקת תפקידים מוגדרת וברורה;
  • מחייבת  שמירה על האוטונומיה של המחנכים לקבל החלטות מקצועיות;
  • מחייבת התחשבות של כל צד בצד השותף לו למלאכת החינוך;

אני מבקשת להזכיר גם שמרבית מסגרות החינוך בארץ אינן מתנהלות כשותפות עם הורי הילדים. אינן מסגרות קהילתיות.  רוב הילדים במדינת ישראל  נמצאים במסגרות חינוך שרחוקות מלהיות קהילתיות. זאת ועוד, המסגרות הקהילתיות משרתות לרוב משפחות "חזקות" וקיומן אמנם מיטיב עם הילדים של אותן המשפחות אבל תורם להגדלת פערים בין הילדים הלומדים במסגרות החינוך "הרגילות" לבין ילדים שלומדים במסגרות חינוך קהילתיות.

אוסיף גם  לעניין השותפות בין הורים למחנכים, היבט שלא דיברו עליו כל כך בעבר והיום הוא יותר מקובל; השותפות בין ההורים למחנכים שאמורה כמובן להיבנות לטובת הילד, מחייבת לצרף לשותפות את הילדים עצמם. מעבר לכך שהוריהם אמורים לייצג את האינטרסים שלהם-אנחנו הופכים ליותר ויותר מודעים היום לכך שלילדים עצמם קול משלהם שראוי שיישמע.  בגיל ההתבגרות נשמע מובן מאליו לשתף את התלמידים עצמם בשותפות בין הבית לבית הספר, כשם שנאמר במסמך קווים מנחים לקשר בין הורים למורים בעידן משתנה. טענתי היא שגם בגיל הרך הדבר הכרחי. מודל הקוביה ההונגרית שהוצע על ידי מרים בראואר(יוצג בסוף הפוסט) שאמור לייצג את הקשר בין בית הספר להורי הילדים מושתת על ההבנה שקולם של הילדים עצמם צריך להילקח בחשבון בבניית חוזה השותפות בין המוסד החינוכי לבין הבית.

%d7%9e%d7%95%d7%93%d7%9c-%d7%94%d7%a7%d7%95%d7%91%d7%99%d7%94-%d7%94%d7%94%d7%95%d7%a0%d7%92%d7%a8%d7%99%d7%aa

ייצוג גראפי של מודל הקוביה ההונגרית של מרים בראואר

המעניין בראיית השותפות בין המוסד החינוכי לבין הבית הוא שהשלכות השותפות עשויות להשפיע על הבית לא פחות מאשר על הנעשה במוסד החינוכי. ואכן מהרצאתה של פרופסור ננסי היל עולה ש"המחקר מראה שההתערבויות המוצלחות ביותר לשיפור מעורבות ההורים בחינוך הן כאלה שהתמקדו בסיוע להורים לתמוך במסגרת הביתית בילדם המתבגר". כשהשותפות נבנית באופן אותנטי הולכת ונבנית קהילה משותפת המכילה את המוסד החינוכי ואת משפחות הילדים. קהילה שכזו מהווה עבור כולם וכמובן עבור הילדים מצע גידול מפרה וביטון ושייכות. אבל יש לזכור שבניית שותפות של ממש כרוכה בהשקעה מרובה של זמן, מחשבה ומאמץ ובויתור על שליטה.

מחירי השותפות בין מחנכים להורים

כשמקשיבים לקולות מהשטח, ומוכנים להסתכל  למציאות בעיניים מבינים שלא בהכרח הורים ומחנכים- כל צד מהשיקולים שלו, באמת מוכנים לשלם את  המחירים המתחייבים מבניית שותפות שוויונית ביניהם.

דוגמה בולטת לכך ניתן למצוא בפוסט  שפורסם לפני כשנה של אימא  שמחתה על כך שהיא והורים אחרים מוזמנים דרך קבע לאירועים שמתקיימים במסגרות החינוך בימי שישי בבוקר. בפוסט זה היא טענה כנגד השתלטות הגן ובית הספר על לוח הזמנים של הורי הילדים. לא נראה שאימא זו והורים רבים שאהדו את הפוסט שלה, ראו בהזמנה  להגיע למסגרות החינוך שותפות ראויה לשמה. מנגד, לא נראה שהורי הילדים שותפו בתכניות של מערכת החינוך לגבי סוגי האירועים והמסיבות שבהם הם מוזמנים לקחת חלק.

כדי לממש את השותפות  נדרש מהמורים , הגננות ובתי הספר לוותר על שליטה בקביעת תכנית הלימודים ובדרכי הניהול של המסגרת החינוכית. תהליך ההתדיינות עם ההורים מחייב כמובן להקדיש זמן נוסף לזה המוקדש לילדים עצמם ולישיבות הצוות. שותפות מחייבת שקיפות של החלטות והתנהלות ואפשרות לביקורת עניינית יותר או פחות מצד הורי הילדים. שותפות מחייבת לקחת אחריות על טעויות ולנסות לתקן אותן.

המחירים שהורי הילדים צריכים לשלם למימוש השותפות עם בית הספר או הגן קשורים להקדשת זמן מעבר למעורבות סימלית שקשורה בעיקר לילד הפרטי שלהם. שותפות מחייבת מפגשים של תכנון פדגוגי. ביקורים במוסד החינוכי למילוי משימות מוסכמות: השתתפפות בהדרכת תלמידים והרצאות, בניקוי המוסד ושיפוצו וכו'. אבל מעבר לכל אלו השותפות עם המוסד החינוכי מחייבת את ההורים להתעלות מעל הרצון להיטיב רק עם הילד שלהם ולייצג את כל הילדים שלומדים באותו מוסד. הפיכתם של ההורים לחלק מהקהילה מחייבת לפעול לטובת כל הילדים כולם. השותפות הופכת את ההורים לאחראים לתוצאות של המעשה החינוכי.

 

לסיכום

תיאום וקשר בין מחנכים להורי הילדים מתחייבים לאור ההבנה שהתפתחותם ושגשוגם של הילדים תלויים בהם. לשם כך נדרשת בנייה של תשתית של שיתוף פעולה בין מחנכים לבין הורי הילדים. קשרים בין הורים למחנכים עשויים להיות מוגדרים כמעורבות שבה המורים נוטים להגדיר את גבולות ההתערבות של ההורים או שותפות שמניחה שוויוניות בקשר בין הורים ומחנכים. הבסיס לכל סוג של קשר בין מחנכים להורים הוא קשרבין אישי טוב ומכבד מבוסס על אמון בין שני הצדדים. בנוסף, לשותפות יש לצרף את הילדים ולשמוע את קולם לגבי האופן שבו הם רואים את הקשר בין הוריהם למחנכים שלהם.

אף שהצהרות מדברות על שותפות כמודל רצוי של קשר בין הורים למורים, עלינו גם להיות ערים למחירי השותפות בין הצדדים. בתנאיים המורכבים במאפיינים את מסגרות החינוך בארץ היום(מלבד מסגרות חינוך קהילתיות נבחרות) בניית מציאות של שותפות מלאה בין הורי הילדים לבין מסגרות החינוך נראית  לי כיעד לא ממש מיידי וזאת בשל קושי של ההורים להקדיש את הזמן הנדרש למילוי תפקיד של שותפים מלאים כמו גם מחוסר מודעות מספקת לכך שתפקיד מערכת החינוך היא להיטיב עם כל הילדים כולם ולא רק עם הילדים הפרטיים שלהם.  מורים, גננות ומטפלות מצדם צריכים להיות מוכנים לוותר על שליטה בלעדית על דרכי ההתנהלות של המערכת ועל התכנים הנלמדים. חשוב להבין שבמציאות התפקוד של מערכת החינוך בארץ, במיוחד בבתי ספר חלק גדול מהתכנים והיעדים של המערכת מוכתבים על ידי משרד החינוך עם מעט אוטונומיה למורים.

לעת עתה נראה שמציאותי יותר לבנות על בסיס מקומי(ברמה של כל גן ובית ספר) חוזה של קשר(תמר ארז קראה לזה אמנה של שותפות) בין ההורים לבין המסגרת החינוכית. במסגרת סוג זה של חוזה , חשוב לקיים מפגשים של תיאום ציפיות אותנטיים מידי שנה-לא רק בתחילת השנה) להקשיב בקשב רב כל צד לתפיסות, לרגישויות ולבקשות של הצד האחר כשהילדים עצמם צריכים להיות חלק מה"חבילה" וקולם שלהם לא רק של הוריהם צריך להישמע. בעקבות תיאום הציפיות חשוב לחתור לחוזה שכולל הסכמות וכללים  של עשה ואל תעשה שמקובלים על כל צד(מחנכים, הורים, ילדים בכפוף למגבלות שמשרד החינוך מטיל על שותפות מעין זו). משתמע מכך שבמוסדות חינוך שונים ייבנו חוזים שונים שמותאמים לקהילות השונות. מידת השיתוף וההשתתפות של ההורים תיקבע בכל מקום על בסיס הסכמות אלו. מרים מבראור, סגנית מנהלת בית ספר בצפון השרון ומוסמכת מכללת לוינסקי לחינוך,  הציעה את מודל הקוביה הונגרית  כמודל מנחה שמאפשר בניית  חוזי שותפות מקומיים על בסיס בדיקת הציפיות של הילדים, המורים וההורים.

במאמר "הורים עלייך גננת"  הצעתי  רשימה של כישורים שנדרשים מהגננת(ולדעתי הדבר נכון גם לגבי מורות ומטפלות ומנהלות במעונות יום ) על מנת לקיים תקשורת בונה עם הורי הילדים לטובת כל השותפים למלאכת החינוך, בראש ובראשונה לטובת הילד. לקראת כתיבת הפוסט הנוכחי עדכנתי ורעננתי את הרשימה.

  • מקצועיות כמחנכים ומיומנויות של תקשורת בין-אישית.
  • תפיסת תפקיד הכוללת גם רכיב של עבודה עם הורי הילדים.
  • ביטחון עצמי כללי ונכונות לביקורת עצמית שוטפת.
  • מודעות  לכך שהורים הם שותפים בכירים טבעיים למלאכת החינוך של הילדים-כיוון שאחריות המרכזית, הרציפה ביותר על חינוך הילדים מוטלת על כתפיהם.
  • אמפתיה עם ההורים שמתבטאת בנכונות להבין סיטואציות מהפרספקטיבה של ההורים(גם במקרים של מחלוקת איתם), להבין ולהרגיש אותם במצבים שעמם הם מתמודדים.
  • תפיסה ברורה לגבי גבולות אחריותנו כמחנכים ולגבי גבולות האחריות של ההורים במפגש שלהם עם הגן, המיון או בית הספר.
  • אסרטיביות ויכולת להציב גבולות ברורים להורים הנוטים להפר כללים ולנהוג בדרך שפוגעת בילדים שאינם ילדיהם ובהתנהלות של המסגרת החינוכית.
  • מודעות למחויבויותיה של הגננת כלפי הגוף שאותו היא מייצגת (משרד החינוך, העירייה, הארגון וכו').

מחשבות לקראת התקשורת עם ילדינו הצעירים בחופשת הקיץ

אני כותבת לקראת היציאה לחופשה של הילדים בתחילת חודש יולי. עבור רבים מהם מדובר בהחלפת מסגרת פורמאלית של משרד החינוך במסגרת של קייטנות. ולכן חלק מהנאמר נכון עצם לקשר עם הילדים במהלך כל השנה.

הפוסט מכוון להורי הילדים. בעיקר להורי הילדים הצעירים-ילדים בגיל שמחייב ליווי אל ומהמסגרת החינוכית.  המניעים לכתיבתו נעוצים בהתבוננויות שלי בשבועות האחרים בהורים וילדים צעירים המתהלכים ברחוב ביומיום שלהם. בהתבוננויותיי הבחנתי מצד אחד בהורים קשובים מאוד לילדיהם ולסיפוריהם על דברים קטנים שקרו להם: על ארמון חול שבנו בגן; על זה שילד אחר  הרס את עוגת החול שבנו; על זה שהגננת כעסה על יוסי; על הממתק שילדה הביאה לגן; על סנדלים חדשים שנקנו לאחד הילדים בגן. שיחות קטנות ומשמעותיות לילדים צעירים. מנגד הבחנתי גם בהורים(אימהות ואבות) שמבטם ממוקד במכשיר הנייד בעוד הילד או הילדה מדברים (לאויר) או קופצים ורוקדים ואיש אינו מתבונן בהם.

איני אוהבת להטיף-רק מבקשת להזמין כל אחת ואחד מאיתנו  לבדוק את אופן התקשורת היומיומית עם ילדינו(בכלל ועם ילדינו הצעירים בפרט). רבים מאיתנו עסוקים בלוגיסטיקה(אלו מסגרות לארגן; אלו סידורים לסדר; אלו כרטיסים להזמין) ושוכחים לעתים שהדבר החשוב ביותר לילדינו הצעירים-הבסיס לכל הוא איכות הקשר איתנו. היכולת הפשוטה לכאורה לתקשר; לדעת שכשיהיה לך משהו חשוב לומר יהיה מי שיקשיב; כך נבנית גם תשתית האמון הנחוצה לשיתוף ההורים בהווה ובעתיד בקשיים ובעיות. קשר טוב עם ההורים נבנה אפוא מאינספור אינטראקציות יומיומיות כחלק מהחיים. הילדים לומדים אם כדאי לשתף אותנו או לא על בסיס התייחסיותינו לדבריהם ולמעשיהם היומיומיים הפשוטים.

מודיעה שאין בפוסט זה רעיונות מהפכניים להעסיק את הילדים. יש בפוסט הזמנה מעל הכול להיות קשובים לילדינו הצעירים: לסיפורים  הקטנים והמשמעותיים שהם מספרים; להיות קשובים להפניית המבט שלהם לחרק, ציפור, עלה  או פרח ולהתייחס אליהם.

הטלפונים הניידים והחכמים(חכמים באמת!) מהווים תחרות עצומה לתקשורת היומיומית ה"סתמית" לכאורה לשוחח עם ילדינו הצעירים. הטלפונים החכמים מהווים חלון לעולם דיגטיאלי ענק ועצום-הרחק מהיומיום ה"רגיל", המטריד והמשעמם לעתים. אבל גם ילדים בעולם הדיגיטאלי שמשתנה ללא הרף מול עינינו זקוקים לתשומת לב ולהתייחסות למעשיהם היומיומיים כדי להפוך בעצמם לבני אדם שלמים.

http://www.uri-eliyahu.co.il/nomophonbia-test

אז מה אני מציעה שנחשוב ונעשה עכשיו , בימים החמים האלו של תחילת חודש יולי ?

  1. תשאלו את עצמכם בכנות כמה דקות ביום אתם מקשיבים בהקשבה מלאה לילדים הצעירים.
  2. תבדקו לכמה  הקשבה מסוג זה זוכים הילדים בכלל, גם מבני משפחה נוספים (ההורה השני; סבים וסבתות ואחרים וכו');
  3. תבדקו מה אתם עושים בדרך אל ומהמסגרת החינוכית- או הקייטנה; התבוננו בעצמכם מהצד. האם אתם קשובים לילדים או נועצים מבטים ישירים ומרוכזים או חטופים וגנובים בטלפון החכם;
  4. זיכרו שבהליכה היומיומית הזו מהקייטנה ואליה טמון פוטנציאל אדיר של קשר והיכרות עם הסביבה הקרובה; ההליכה החוזרת במסלול קבוע פחות או יותר מספקת הזדמנות פז לבניית שגרה של שיחה(אפשר לחכות לרגעים אלו כדי לדבר באינטימיות עם הילד); הליכה זו מאפשרת גם להתבונן בסביבה המוכרת לכאורה התבוננות מעמיקה שעשויה לגלות שינויים שמתרחשים בה במהלך עונות השנה(מה קורה לעץ הרימון או לצהלון בקיץ לעומת איך שהיה באביב או בחורף?); אלו חרקים אנו פוגשים בדרך עכשיו? אלו הם טיולים קטנים ומלמדים אם נפקח את עינינו לרווחה;
  5. אני מנסה להיות ריאלית; בשעות הרבות בבית אף לא אחת או אחד מאיתנו מצליח להיות בקשב מלא כל הזמן לילדים הצעירים; גם אין בעיניי בכך כל הכרח;  מה שנחוץ הוא להחליט על זמנים ברורים שבהם אנחנו בקשב מלא(פרקי זמן רצופים של כעשרים שדקות חצי שעה בכל פעם מספיקים); בזמן הזה עלינו להיות בקשב מלא והטלפון מורחק ולא מתחרה בתשומת לב של הילדים.
  6. בזמנים שאנחנו לא קשובים לילדים, חשוב לדאוג שישחקו במשהו מעניין ובטיחותי ולהצהיר שעכשיו אנחנו עסוקים;
  7. אני מציעה על החלטה מראש של הקצאת זמן מוגדר למשחק ושיחות עם הילדים ולהקצאת זמן לתקשורת עם הנייד שלנו; מה שחשוב הוא  לא לערבב בין שני סוגי הפעילות האלו: אינטראקציות עם ילדים; קשר עם הנייד; אבחנה זו חשובה גם כדי שהילדים יזכו לתשומת לב וגם כדי שילמדו כללים של תקשורת סבירה עם בני אדם; מה שנוצר לעתים קרובות היום, ללא ההבחנה המומלצת, הוא רצף מבלבל של זמן שבמהלכו לא מתקיימת תקשורת סבירה עם הילדים וגרוע מכך הם נחשפים למודל לא רצוי לתקשורת בין בני אדם.
  8. אפשר וכדאי מאוד לנצל את הקיץ לקריאה חזורת של ספרי ילדים; הן ספרי ספריית פג'מה שהילדים קיבלו במהלך שנת הלימודים; זו הזדמנות להתעמק בהם וגם לביקורים בספריה העירונית להחלפת ספרי ילדים;
  9. אני חושבת שאפשר לשלב בבילוי היומיומי בבית גם צפייה משותפת(הדגש על משותפת מלווה במבוגר) בטלויזיה(מוגבלת בזמן) בתכניות מתאימות לילדיםם צעירים. גם בזמן הזה חשובה ה"התנזרות" מהנייד כדי לשמש כמתווכים טובים של התכנים שמופיעים בטלויזיה.

לסיכום, ייתכן שפוסט זה מכיל המלצות שמובנות מאליהן. אבל אני מהמאמינים שאין לדלג על המובן מאליו. בפוסט הצעה שלקראת הקיץ  נבדוק את האופן שבו אנחנו  מנהלים את התקשורת עם ילדינו הצעירים במצבים היומיומיים השגרתיים ביותר. נבחן את האופן שבו הטלפון הנייד החכם משתלב בחיינו ואת  מידת ההפרעה שלו לתקשורת עם הילדים. כיוון שמדובר בהרגלים קשה לנו לשנותם. נדאג לפרקי זמן רציפים של תקשורת יומיומית עם ילדינו הצעירים ללא כל התערבות של הטלפון הנייד(פרקי זמן של עשרים דקות, חצי שעה). בדרך מהקייטנה ואליה נימנע משימוש בנייד כלל ונהיה קשובים לילדים ונתבונן יחד בסביבה הקרובה ובהתשנותה  במהלך השנה. בבית, נגדיר מראש זמנים שבהם הטלפון לא נוכח בסביבה הקרובה (לא בקול ולא ברטט). נוכחותו בסביבה פוגמת בזמינות הרגשית לילדים. חשוב לא לתת לטלפון הנייד להפריע לאינטראקציות רציפות עם הילדים. כמו כן נגדיר זמנים שאנחנו משתמשים בנייד ונודיע לילדים שבפרקי זמן אלו אנחנו לא יכולים להיות קשובים להם. נרבה לקרוא לילדים קריאה חוזרת של ספרי ילדים אהובים על ידם עד אשר הם יודעים לספר את הסיפור בעל פה.

כל מה שכתוב פשוט מאוד. כמה מאיתנו מקיימים את הכתוב ביומיום שלנו?

על הסביבה ללמוד לא לדכא אסרטיביות בכלל ואסרטיביות של בנות ונשים בפרט!

מטרת פוסט זה היא להדגיש את חשיבותה של האסרטיביות בתקשורת בין אישית בכלל ובמיוחד בתקשורת שבנות ונשים לוקחות בה חלק. הטריגר לכתיבתו היה יום האישה הבין-לאומי. אצביע בנוסף על האופן שבו הסביבה התרבותית , הסביבה החינוכית וסביבות העבודה עלולות לדכא או לטפח אסרטיביות בכלל ובקרב בנות ונשים בפרט. פוסט זה, נכתב מתוך ראייה מערכתית, סוציולוגית בנוסף לפרספקטיבה הפסיכולוגית הרגילה שבאמצעותה מטפלים באסרטיביות. בסריקה שטחית ברשת האינטרנט באנגלית ובעברית גיליתי שרוב הבלוגים והמקורות האקדמיים מציעים אימון אסרטיבי לפרט-ליחיד. בפוסט זה אראה כיצד בסביבות מסוימות אסרטיביות עלולה לפגוע בהערכה על ידי ממונים ומחנכים ,של ילדים ועובדים שמציגים עמדה אסרטיבית ולכן אציע שיש צורך בשינוי בסביבה לא פחות מאשר אימון לאסרטיביות עבור הפרט. אני מציעה כמטרה של עשייה חברתית וחינוכית בנושא שנשכיל כחברה  במרחב הציבורי, כמורים וגננות במרחב החינוכי, וכמנהלים ומעסיקים במקומות העבודה, לבנות תנאיים אשר יאפשרו לילדות וילדים נשים וגברים מכל הסוגים והצבעים לבטא באסרטיביות את דעותיהם, צריכהם ורגשותיהם.

הגדרת האסרטיביות והנחות היסוד שעומדות מאחוריה

אסרטיביות מוגדרת כסגנון תקשורת שבו אנשים כפרטים מביעים רגשות, צרכים [ודעות ] באופן ישיר ובהיר לאנשים אחרים, בבד בבד עם  כיבוד הצרכים והזכויות של הזולת, תוך שליטה על רגשותיהם. הביטויים ביטויים של אסרטיביות: אמירות קוהרנטיות, ישרות, בהירות.

דהיינו העידוד לתקשורת מאופיינת על ידי אסרטיביות מושתתת על תפיסה של שיווי זכויות של כל אחת ואחד מאיתנו; על התפיסה שיש משקל לכל קול ולכל דעה. תקשורת שיש בה אסרטיביות מחייבת אפשור של הבעת רגשות, צרכים ודעות לצד שמירה של זכויות הזולת. תקשורת מעין זו מניחה שכל יחיד שמשתתף בתקשורת זכאי להביע את דעתו.

נהוג בספרות הפסכולוגית להבחין בין אסרטיביות שנשענת על תפיסה של שוויון זכויות שני הצדדים לשיח לתוקפנות ולפאסיביות-כחלופות תקשורת עדיפות פחות שיש בהן פגיעה באחד הצדדים. בתוקפנות הדובר פוגע בזולת-חלופה לא רצויה בעליל ובפאסיביות הדובר מוותר על זכויותיו-מכפיף את עצמו ואת רצונותיו לאלו של הזולת.

לאפשרויות שגורות אלו בספרות המקצועית אני מבקשת להוסיף  מספר הבחנות נוספות. האחת היא בין אסרטיביות לסמכות. אף ששני מושגים אלו עשויים להיות קרובים ההבדל ביניהם נעוץ בכך שהסמכותיות מניחה קיומם של קשרים בין אישיים לא שוויוניים בין הדוברים או האנשים הנמצאים בקשר  אי שוויוניות באיזה מובן(מקצועי, משפחתי, אישי). הורה או מורה עשוי להפגין סמכותיות ביחס לילדים(סמכותיות חדשה, נאורה, נוכחת)אבל במקרה זה אין מדובר באסרטיביות. אסרטיביות מניחה שוויוניות. עובד עשוי להפגין אסרטיביות וכך גם ילד עם הוריו ומוריו כשמסתכלים על כך שהילד או העובד הם בעלי דעה וצורך שווים בחשיבותם לאלו של ההורים, המורים או הממונים.

אני גם מציעה שלא נתבלבל בין אסרטיביות לבין בורות. האחריות של מי שטוען טענה או מביע דעה לבססה על נתונים או על לוגיקה איתנה. אין להתבלבל בין דעה שאתה מביע לבין נתונים מסולפים. קרה לי לא אחת לשמוע אנשים חולקים ב"אסרטיביות" על נתון מחקרי או על ההגדרה מבלי שלמדו אותה או התעמקו בה.

אסרטיביות איננה גם רישיון להתחצף. המתבונן בהגדרות יראה שהאדם האסרטיבי שומר על כבודו וזוכיותיו של הזולת ולא רק דואג לזכויותיו הוא. יש אנשים חוצפנים-ולא אסרטיבים-שמצפצפים על צורכי הזולת בדרכם לממש את זכויותיהם ואת צורכיהם. אנשים אלו אינם אנשים אסרטיביים. במקרה זה ה"חוצפה" היא סוג של תוקפנות שמוכרת מההאבחנות הקלאסיות בנושא.

אם כך הגיוני היה להסיק שיש לעודד ביטוי אסרטיבי של דעות ורגשות בכל זמן ובכל מקום. שיש לעודד ילדים וילדות נשים וגברים, עובדים זוטרים ועובדים בכירים לנהוג כך. על בסיס הנחה-פשטנית לדעתי זו-הגיוני היה ליצור מסגרות של אימון לאסרטיביות במסגרתם מלמדים אנשים איך ליצור קשר עין; איך להביע באופן ישיר ובהיר את דעותיהם; איך לתבוע בצורה יפה ולא מתלהמת את זכויותיהם. אלא שהקושי ביישום רעיונות יפים אלו איננו בהכרח בחוסר הבנה של משמעותם(גם זה קורה לפעמים), אלא בקשיים הרגשיים ובאי הפנמה של ערכים של שוויון וזכויות אדם בסיסיות בקרב רבים-רבים מדי מאיתנו! הרעיון של שווי זכויות ושווי ערך הקולות הוא יפה אבל זה לא מה שאנשים חשובים. על כן לעתים קרובות אנשים אסרטיבים ובמיוחד נשים אסרטיביות נתפסים כ"לא נחמדים" במקרה הטוב או כמתלהמים ולא רצויים במקרה הפחות טוב. 

יחס לאסרטיביות אסרטיביות של נשים לעומת זו של גברים

assertiveness

 האיור מתוך הפוסט http://www.tidewaterwomen.com/columns/your-image/are-you-assertive-or-aggressive

אפילו בחברה המערבית אשר מקדשת לכאורה שוויון זכויות בכלל ושוויון זכויות בין ילדים לילדות ובין נשים לגברים, נוזפת ו"מענישה" נשים ובנות אסרטיביות. ראו כעדות לכך ההשוואה שהוצגה בעיתון "הארץ" , גליון  "דה מרקר" בין משוב הניתן לנשים לעומת לגברים במקומות העבודה.

785073295

חינוך לאסרטיביות

בהקשר החינוך בבית ובגן חשוב שנשים לב אם אנחנו מוכנים לקבל דעות שנוגדות את אלו שלנו מהילדות והילדים שלנו. האם אנחנו מוכנים לקבל אותן בכבוד ולעיין בהן ברצינות? האם אנחנו מעודדים בנות להביע דעה בתחום החשבון והמדעים ולהקשיב להן? האם אנחנו מתייחסים לתוכן ואיכות הטיעונים של הבנות או רק למראה החיצוני שלהן? אני לא מבקשת להתייפיף. ליופי ולמראה חיצוני יש תפקיד חשוב בתקשורת בין אישיית. אבל השאלה היא האם אנחנו מוכנים להתעלות מהתבוננות ב"קנקן" ולקחת את הזמן לראות מה יש בתוכו אצל עובדות ועובדים, בנות ובנים?

חשוב שנבחן זאת בכנות ולעומק כי עד שלא כל אחת ואחד ממההורים, הגננות המורים, המעסיקות והמעסיקים יעשו זאת יהיה בלתי אחראי מצדנו לעודד ילדות וילדים ונשים וגברים צעירים להשמיע את רגשותיהם, צורכיהם ודעותיהם בבהירות ובישירות. כי בעולם הממשי שלנו אנשים אסרטיבים משלמים מחיר של קידום ו"אוירה" סביבם . נשים וילדות אסרטיביות נתפסות לעתים קרובות כמתלהמות. לעומת זאת, גברים ונשים, ילדות וילדים "נחמדים" שיודעים להחמיא להורה, לגננת או ל"בוס" מוערכים לעתים הרבה יותר ממה שכישוריהם ומומחיותם מאפשרים זאת.  לדעת להיות נחמד למי שאתה תלוי בו הוא כישור חברתי מועיל שאין להתעלם מחשיבותו בסביבות חינוכיות ועבודה מסוימות.

לא אתעלם ממחיר הנחמדות לדימוי ולהערכה העצמית של מאמצים אסטרטגיית התמודדות זאת. יש בסוג של אימוץ קבוע של נחמדות ויתור על הגדרה עצמית אוטונומית שגם עליה משלמים מחיר.

עם זאת, כדי להרשות לעצמך עמדה אסרטיבית אתה צריך באמת לא להיות תלוי כלכלית או מכל בחינה אחרת בזולת. כל עוד קיומך תלוי בקיום הזולת יהיה זה מסתגל להעריך את כוחותיך מול אלו של הזולת ולאמץ אסטרגיית תקשורת הולמת. דהיינו בסביבה מוסימת אסרטיביות אפשרית וחשוב לנקוט בה, ואילו בסביבות אחרות אסרטיביות תוביל את האדם לשלם מחירים גובהים ובמקרים אלו יש להתלבט אם יש מקום לנקוט בה.

לכן בפוסט זה אני מציעה שניצור סביבות למידה ועבודה שמאפשרות ומעודדות אסרטיביות שאינן מדכאות בצורה ישירה או עקיפה אותה. רק כשהסביבה היא כזו יהיה זה אחראי מצדנו לאמן פרטים לתקשורת אסרטיבית. 

לסיכום אתייחס לצעדים של סביבה חינוכית שמעודדת אסרטיביות ולאופן שבו נעודד אסרטיביות אצל ילדים ואנשים מבוגרים.

מה על הסביבה לעשות ?

  • מנהיגות כל סביבה(הורים, מורים, גננות, מעסיקות ומעסיקים) יבחנו את עצמם ואת מוכנותם להתמודד עם התנגדויות, ביקורת שעמדה אסרטיבית של "כפופים" עשויה להכיל ; חשוב לזכור שביקורת וחשיבה מפרספקטיבות שונות מקדמת ארגונים וסביבות למידה. אבל השאלה היא אם אנחנו ערוכים להתמודד עם אתגר ההתנגדות הישירה.
  • נבין שדיכוי של אסרטיביות והתנגדות לאורך זמן יוביל אנשים להתנגדות סמויה וחתרנית ולפגיעה באפקטיביות של החינוך ושל העבודה.
  • נעודד הבעת רגשות, צרכים ודעדות בתקשורת איתנו ונעודד סוג כזה של תקשורת בתוך קבוצת השווים.
  • נתגמל אנשים -חברתית וכלכלית-על פי תרומתם, מאמציהם וכישוריהם ולא על פי נחמדותם אלינו!
  • נעזור לילדים ולילדות להבחין בין תוקפנות, פאסיביות ואסרטיביות ונעודד אותם לנקוט עמדה אסרטיבית.
  • נתרום לכל מי שבסביבתנו להביע עמדות מנומקות אחרי לימוד הסוגיה ולא להביע עמדות סתמיות ולא מבוססות.

מה על האנשים-פרטים לעשות?

  • ללמוד להעריך את עצמם, את צרכיהם, את רגשותיהם את דעותיהם במקביל ללמידת ההערכה של הצרכים הרגשות ועמדות של הזולת.
  • ללמוד לא לבטל את עצמם בפני אך אחד-ללא קשר לתפקיד, סמכות, כסף שיש לזולת.
  • ללמוד את הסביבה שבה הם חיים ולהעריך את נכונותה להקשיב באמת לביטוי צריכהם, רגשותיהם ודעותיהם.
  • להביע צורך, רגש, דעה באופן בהיר, ישיר ומכבד במקומות שבהם לא צפויים מחירים כבדים מדי.
  • לאפשר לאחרים בסביבה לבטא את עצמם בבהירות ובישירות גם אם הזולת חולקת עליך וגורם לך להרגשה לא טובה.
  • ללמוד לעומק סוגיות ולהביע דעות מנומקות.

לסיכום, בפוסט זה אני מבקשת להתעלות מעל אימון למיומנויות של אסרטיביות ולדרבן אנשים בתוך ארגונים לבניית סביבה שמעודדת אסרטיביות באמת. במקביל, בפוסט זה אני מעודדת אנשים להעריך את סביבתם לפני שהם מביעים עמדה אסרטיבית. אסרטיביות היא חשובה מאוד…אבל לא בכל מחיר. את המחיר שמוכנים לשלם יקבע ותקבע כל אחד ואחת מאיתנו.

 

עבודת צוות(בקרב ילדים, משפחות, צוותי גן ובתי ספר) היא יותר משיתוף פעולה!

מטרת פוסט זה להפנות את הזרקור על תהליך עבודת הצוות(collaboration) ככישור חשוב ומרכזי לתפקוד במאה ה-21-כישור שנחוץ לפתרון בעיות מורכבות(Griffin&Care,2015). יתרה מזו, בעקבות הבהרותיהם של הסה וחבריו(  2015, Hesse et al), אני מבקשת להבחין בין עבודת צוות לבין שיתוף פעולה (collaboration vs cooperation) תהליכים קרובים ומובחנים,שבשיח היומיומי נוטים להתבלבל ביניהם.

להבהרת כוונותיי ולביסוס הטענה שעבודת צוות היא כישור  שמעורב במסגרות קבוצתיות  בלתי פורמאליות(כגון משפחות וקבוצות חברים) ופורמאליות(כגון צוותי גן, צוותי בית ספר, קבוצות ילדים מונחות על ידי מורים או מדריכים), אציג  דוגמאות של עבודת צוות לעומת שיתופי פעולה בקרב קבוצות שונות.

אציג לבסוף "כישורי-משנה" שכלולים בעבודת הצוות לצורך פתרון בעיות והצעה של עקרונות איך לטפח כישורים אלו כחלק מהתהליך החינוכי.

עבודת צוות לעומת שיתוף פעולה -הגדרות ודוגמאות

smart-collaboration

הצילום מתוך האתר:http://thetechrabbi.com/2015/04/17/collaboration-vs-cooperation/

באדיבות: Ecoblender.org

עבודה בצוות מוגדרת כעשייה משותפת לכמה אנשים לקראת השגתן של מטרות משותפות(Hesse et al, 2015). תפקידי עבודת הצוות פתרון בעיות וקבלת החלטות(שרן ושחר, 1990).

שיתוף פעולה מתייחס לעומת זאת להסכמה לגבי חלוקת העבודה, המטלות בין אנשים שונים(Hesse et al, 2015; Dillenbourg et al, 1996;).

דוגמאות של מצבים שמחייבים עבודת צוות

חשוב לציין שבעוד שבשני סוגי המצבים-עבודת צוות ושיתוף פעולה-נדרשת הסכמה של הצדדים על האופן שבו תתבצע משימה מסוימת-במצב של עבודת צוות נדרשת תקשורת שוטפת  בין האנשים המשתתפים ב"צוות", כיוון שמדובר בעבודה "צמודה", משותפת שכוללת: ההסכמה על קיום בעיה ומטרה, כלה בתכנון, ביצוע והערכה של עבודת הצוות. לדוגמה, התמודדות עם בעית התנהגות של ילד בגן או בכיתה מחייב עבודת צוות ואי אפשר להסתפק בשיתוף פעולה שיש בה חלוקת משימות מוסכמת בין אנשים(בין הגננת לסייעת; בין הגננת למשלימה או בין המורה המחנכת למורות או למורים המקצועיים). כדי להביא לרווחה רגשית של הילד ולהפחתת התדירות של בעיית ההתנהגות כל המבוגרים שעובדים עם הילד חייבים להיות שותפים לבניית וליישום יומיומי של תכנית התערבות מוסכמת עם הילד. במצב זה לא בא בחשבון שכל מבוגר יפעל עם הילד בדרך שנראית לו נאותה. אף שאני מודעת שהמציאות במסגרות החינוך איננה כמו שתיארתי אותה-המצב ה"תקין" הרצוי של התמודדות עם בעיות התנהגות מחייב עבודת צוות.

מצב נוסף שמחייב הלכה למעשה עבודת צוות הוא ניסיון ליישם בגן אורח חיים בריא. בגנים שונים המצב מופקד בידי ארגונים שמפעילים חוגים של "אורח חיים בריא" שכוללים התייחסות לתזונה בריאה ופעילות גופנית יומיומית. עם זאת, הטמעה של הרגלים מבוססי ידע- שמתמקדים באורח חיים בריא מחייבת עבודת צוות-של הגננות והסייעות בבוקר ובצהרון. שהרי נשאלת השאלה מה שוות הרצאות טובות ככל שתהיינה שנוגעות לאורח חיים בריא אם בגן ובצהרון(וגם בבית) לא מונהגים הרגלים יומיומיים שמתמקדים בתזונה בריאה ובפעילות גופנית? במצב זה הסתפקות בשיתוף פעולה שכולל חלוקת משימות מוסכמת בין צוות הגן שפועל כדרכו לבין מפעילי החוגים0שמציגים את הידע) .

גם במסגרת המשפחה, קושי של ילד(רגשי, חברתי או התנהגותי) מחייב "עבודת צוות" של ההורים ובני משפחה קרובים אחרים שמשתתפים בחינוך הילד. המטרה צריכה להיות משותפת-הבטחת הרווחה הרגשית של הילד והפחתת בעיות ההתנהגות-והיישום דרך פעולות יומיומיות חייב להיעשות בצורה מתואמת. גם כאן לא מתאפשר שיתוף פעולה פשוט שמתבסס על חלוקת משימות בין בני המשפחה.

בתוך קבוצת הילדים עבודת צוות עשויה להתמקד בבנייה של טירת כשפים כחלק ממשחק סוציו-דראמטי שמחייב בנייה. במסגרת המשחק ילדים מגדירים לעצמם מטרה משותפת, מתכננים את העבודה, מחלקים תפקידים, מבצעים את הבניה ולעתים תופסים מקומות בתוכה ומשחקים את התפקידים המתחייבים של קוסמים, מכשפות טובות ורעות וילדים תמימים שנהנים או מפחדים מהכשפים!

קבוצה מונחית של ילדים בגן עשויה להתמקד במשך שבועות מספר בחקר שאלה שנבעה מבעיה: מי אכל את החסה או את שיח התותים שהם שתלו בעמל רב וגידלו בגן? בהנחיית גננת או סטודנטית להוראה עשויים הילדים כקבוצה לחקור באמצעות תצפיות, ניסויים ושיח פורה ביניהם את השאלה המטרידה אותם (ואגב כך ללמוד הרבה על צמחים, חרקים ויחסי הדומלין ביניהם ולא מעט על כישורים חברתיים וכללי התנהגות).

דוגמאות של מצבים שמחייבים שיתוף פעולה בלבד

לעומת המצבים המפורטים למעלה שמחייבים עבודת צוות , במצבים אשר יודגמו בהמשך מתאפשר שיתוף פעולה "פשוט". למשל ניתן לשתף פעולה בגן עם הגננת המשלימה על ידי התחלקות מוסכמת בנושאי הלימוד השתייכים ל"ליבה" של לימודי הגן: לדוגמה,המשלימה תלמד נושאים מדעיים בגן הילדים בעוד שהגננת תתמקד בחגים, כישורים מתימטיים וכו. ראוי לציין שגם במצב של שיתוף פעולה מעין זה צריכים להתקיים במקביל תהליכים מסודרים של עבודת צוות שנוגעת לרווחה הרגשית והחברתית של הילדים ואף בטיפוח כישורים אוריניים שלא ניתנים לחלוקה פשוטה של שיתוף פעולה בין הגננת לגננת המשלימה. בבתי ספר ישנו שיתוף פעולה מובנה שמתבטא במערכת שעות לפיה מורים שונים מלמדים בשעות שונות לפי לוח זמנים מתוכנן מראש. אבל כאמור גם כאן למרות שמורים שונים מופקדים על הוראת נושאים לימודיים שונים(חשבון, תנ"ך, עברית ועוד) מתחייבות מטרות משותפות ועבודת צוות שנוגעת לרווחה הרגשית של הילדים כולם, התמודדות עם בעיות התנהגות בכלל זה ולא פחות מכך טיפוח כישורים שפתיים ואורייניים שלא ניתנים חלוקה ברורה בין מי שמלמד עברית לבין המורים שמלמדים מקצועות אחרים.

בחברת הילדים ייתכן תהליך של שיתוף פעולה, כאשר הם קובעים לעצמם שילד אחד יקבל עצמו תפקיד של מוכר והאחר תפקיד של קונה במשחק סוציו דראמטי. או בבנייה , קורה שילד לוקח לעצמו את תפקיד התכנון, ילדים אחרים הם המבצעים, והזדמנתי למצבים שבהם ילדה או ילד לקחו על עצמם בהסכמת הקבוצה את תפקיד מבקר האיכות שקובע מתי הבנייה חרגה מהתכנון המקורי. יש לציין גם ששיתופי פעולה אלו מתקיימים סך הכל תחת ה"מטריה" ל עבודת צוות שרואה כמטרה משותפת לקבוצה כולה בניית מיזם כלשהו(חוות חיות, טירה , מגרש כדורגל וכו').

במסגרת המשפחה, תיתכן חלוקת עבודה בין ההורים בעבודת הבית: אחד מכבס, אחרת מבשלת; אחד מטפל בענייני הבנק והחארת בענייני ועד הבית. אך כאמור גם כאן חינוך הילדים המשפחה מחייב עבודת צוות.

כישורים(תת-כישורים שכלולים בעבודת הצוות)

הסה ושותפיו(Hesse et al, 2015) כוללים את הכישורים הבאים כהכרחיים לניהול עבודת צוות תקינה:

  • תקשורת בין אישית טובה: יכולת להחליף מידע ודעות כדי להגיע להבנה הדדית
  • יכולת לשתף פעולה: יכולה להגיע להסכמות על חלוקת עבודה בין השותפים
  • היענות משתתפת(responsiveness)השתתפות אקטיבית מקדמת בצוות

כישורים אלו יש לפתח החל מהגיל הרך על ידי חניכה במצבים יומיומיים בגן, בבית ובבית הספר. כישורים אלו יש להפעיל בצוותי עבודה בגן ובבית. חשוב להבין שעבודת צוות טובה איננה כפי שראיתי השתקפות של תפיסות גננות וסייעות, בכמה מחקרים של סטודנטיות שלי בתואר הראשון והשני, סוג של "תקשורת קוסמית" שבאמצעותה אנשים מבינים אחד את השני באמצעות החלפת מבטי עיניים. עבודת צוות מחייבת שיחה, ניהול משא ומתן, פתרון קונפליקטים, הבנת הפרספקטיבה של האחר ונכונות להגיע להסכמות ולכבד אותן אחרי שהן התקבלו. בין היתר עבודת הצוות מחייבת יכולת של שיתוף פעולה. שכן שיתוף פעולה הוא מעין תת-כישור שנכלל בעבודת הצוות. בנוסף, נדרשת השתתפות פעילה של כל חברי הצוות. הקבוצה כישות חברתית על מנהיגיה הפורמאליים והבלתי פורמאליים  חייבת להבטיח תנאי השתתפות לכל חברי הקבוצה. עבודת צוות טובה מחייבת השתתפות פעילה של כולם ו"ניצול" כישוריהם של כל חברי הקבוצה. לעתים קרובות חוסר יעילות של עבודת צוות נגרמת מתת ניצול של כוחות טובים בתוך הקבוצה.

איך מעודדים עבודת צוות ?

בקרב קבוצת הילדים-אפשור ועידוד של פרויקטים משותפים(בנייה: בניית מכולת, מספרה, ספריה עירונית וכו;  חקר שמתחקים אחרי בעיות שהילדים מזהים)) שמחייבים עבדות צוות המפעילים תקשורת בין אישית, שיתוף פעולה והשתתפות של כולם. מבוגרים עשויים להתבונן באינטראקציות בין הילדים ולהתערב במקרים שבהם הילדים אינם יכולים לפתור את הבעיות ביניהם לבד; במקרים שבהם נדרש תיווך כדי להגדיר בעיות ולהתניע תהליך חקר שיטתי; במקרים שבהם נחסמת אפשרות ההשתתפות של אחדים מהילדים; במקרים שבהם הילדים מבקשים את עזרת המבוגר. באמצעות עיסוק יומיומי בפרויקטים של בניה, וחקר הילדים מתרגלים ומגבשים כישורים בדרך טבעית ולעתים קרובות מהנה. סיוע המבוגר הכרחי בעת קושי אבל כך מתגבשים הכישורים. עיסוק חד -פעמי בפרויקטים איננו מספיק. בנוסף, ילדים שמשתתפים וצופים במבוגרים סביבם עוסקים ומיישמים כישורים של עבודת צוות(בין בבית בקרב שמפחותיהם ובין בגנים ובבתי הספר)

בקרב צוותי גנים ובתי ספר:  נדרש לבנות את המבנים הארגוניים(כגון ישיבות צוות תקופתיות), שבמסגרתם תתגבשנה מטרות משותפות והסכמה על דרכים למימושן. אבל העיקר הוא בתכנים ובהתהליכים שיוצקים בתוך ישבות הצוות הללו. עצם קיומן איננו מבטיח קיום ופיתוח כישורים של עבודת צוות. במסגרת הישיבות לעתים קרובות מדי עוסקים בפעילויות קונקרטיות ולא בחשיבה על מטרות משותפות ועל האופן שבו הפעילויות נגזרות מהמטרות האלו. דיון במטרות וקבלת הסכמה עליהן הם שלבים שנוטים לדלג עליהם בדיונים המתקיימים בתוך ישיבות הצוות. לכן כל כך חשוב להדגיש את החשיבות של גיבוש הסכמות על מטרות משותפות , עידוד של השתתפות כל חברי הצוות בדיון ובעשייה וגם החלטות על חלוקת עבודה ומשימות בין אנשי הצוות השונים.

בהכשרת המורים והגננות: הכרחי לכלול גיבוש הכישורים של עבודת צוות כאחת ממטרות ההכשרה. כישורים אלו עשויים להתגבש במסגרת של קורסים שמנתחים עבודת צוות בשדה, משימות של עבודת צוות שבעקבותיהן עורכים חשיבה רפלקטיבית ועוד. סטדונטים להורה חייבים להבין בנוסף את ההגדרות של עבודת הצוות , התהליכים הכלולים בה והתנאיים לפיתוחם.

בקרב משפחות: תהליכים שונים ומגוונים בקרב משפחות הם כמובן וולונטאריים. הם חשובים כי האינטראקציות בתוך המשפחות והתפקוד של המשפחה כיחידה חברתית משפיעה באופן משמעותי ביותר על התפתחות הילדים ועל התפקוד שלהם בכלל וכחברים בתוך צוותים בפרט. ככל שבני משפחה (הורים, בני משפחה אחרים המופקדים על חינוכם של הילדים ועל שמירתם)  ייטיבו לפעול כצוות מתואם שמסכים על מטרות ועל דרכי יישומן כחלק מתפקוד המשפחה כך ייטב עם החיים הילדים בהווה ובעתיד. ככל שהם גדלים חשוב שהילדים יהיו שותפים בקביעת אחדות ממטרות המשפחה(לא בכולן-על בחירה ומוקדיה הרצויים בפוסט אחר) וביישומן בפועל.

סיכום

בפוסט זה נעשה ניסיון להבחין בין עבודת צוות לשיתוף פעולה. יתרה מזו הודגמו מצבים שבהם נדרשת עבודת צוות לעומת מצבים שבהם ניתן "להסתפק" בשיתוף פעולה. ניתן לראות בשיתוף פעולה רכיב של עבודת צוות. דהיינו עבודת צוות מחייבת כאחד מרכיביה שיתוף פעולה. המצבים המורכבים במשפחות, בחברת הילדים כמו גם במסגרות חינוך פורמאליות(גנים ובתי ספר) מחייבים שילוב של עבודת צוות ושיתוף פעולה. אימוץ של אסטראטגיות של שיתוף פעולה איננו מספיק להבטחת תנאיי למידה נאותים לילדים ולתנאים שמבטיחים את רווחתם הרגשית והחברתית. יתרה מזו, שיתוף פעולה בלבד איננו מספיק לפתרון בעיות שמתעוררות במשפחות, גנים ובתי ספר. בעוד שלגבי המשפחות, מדובר בתהליך למידה וולונטארי של פיתוח כישורים של עבודת צוות, לגבי מסגרות חינוך פורמאליות (גנים ובתי ספר) נדרש להשקיע מאמצים לגבש דפוסים קבועים ועקביים של עבודת צוות סביב גיבוש ויישום תכנית הלימודים וסביב גיבוש ויישום תכנית "מוסרית-חברתית" שתורמת לבניית אקלים רגשי חיובי ובניית כישורים רגשיים וחברתיים בקרב הילדים-כולם. נחוצות הבנייה של כישורים אלו מחייבת יותר מהרצאות והשתלמויות מתחלפות. היא מחייבת בניית אסטרטגיה של סוג כזה של עבודה והכשרת מורים וגננות בכל הדרגים. ישיבות צוות הן תנאי הכרחי אבל לא מספיק לבניית הרגלים וכישורים של עבודת צוות בסמגרות החינוך. ביסוסן של הישיבות על שיתוף כל הנוכחים בבניית התכניות, חשיבה על תהליכי יישום והערכה חייבים להיכלל בישיבות הצוות. כל האנשים המשתתפים בהן חייבים להיות שותפים להחלטות על הגדרת בעיות ומטרות. בפועל, ב"שטח" אנחנו עדיין רחוקים ממימוש מטרות אלו ומסתפקים לעתים קרובות מידי בקיום ישיבות צוות כראייה לניהול תהליכים של עבודת צוות.

רשימת מקורות

שרן, ש' ושחר, ח'(1990). ארגון ועבודת צוות במוסדות חינוך. הוצאת שוקן

Dillenbourg, P., Baker, M., Blaye, A. & O’Malley, C.(1996). The revolution of research on collaborative learning. In E. Spanda, P. Reiman(Eds.). Learning in humans and machines. Towards an inter-disciplinary learning science(pp. 189-211). Oxford. Elsevier.

Griffin, P., & Care, E. (2015). Assessment and teaching of 21st century skills: Methods and approach. Dordrecht: Springer.

Hesse, F., Care, E.Buder, J., Sassenberg, K., Griffin, P. 92015). A framework for teacheable collaborative problem solving skills. In P. Griffin & E/ Care( Eds.). Assessment and teaching of 21st century skills: Methods and approach. (pp. 37-57). Dordrecht: Springer